הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –
מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה
מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.
לסיום נאמר שתהליך השתלבותם של גולי ספרד בצפון אפריקה עבר ללא זעזועים קשים הודות לקרבה הגיאוגראפית ולרציפות התרבותית שבין שני עברי הים התיכון. הוא הסתייע בתהליך מקביל של הסתפרדות של התושבים המקומיים, שהוא עצמו היה פועל יוצא של הגורמים הבאים.
- חולשתם הדמוגרפית של יהודי האזור ערב בואם של מגורשי ספרד.
- יחסם החיובי של השלטונות כלפי כניסת המגורשים לשטחם.
- הרבגוניות החברתית כלכלית וכן הפיזור הגיאוגראפי של המגורשים.
- צמיחתה המהירה של עילית רבת עוצמה בקרב המגורשים, שמיזגה בתוכה מרכיבים בעלי השפעה פוליטית, כלכלית ודתית.
יצוין ששילובם התרבותי והחברתי של המגורשים בתוך החברה המקומית הסתייע גם על ידי הגעתם המסיבית של רבבות גולים מוסלמיים מספרד במרוצת המאה ה-16 ובראשית המאה ה-17. גם אלה נטמעו באוכלוסייה העירונית של המגרב, שאותה הצליחו " לספרד " בתחומים רבים ומגוונים כמו אדריכלות, משפט, מלאכה ותרבות חומרית.
סוף הפרק יהדות צפון אפריקה אחרי הגירוש, מתוך הספר הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש – מיכאל אביטבול
יוצאי ספרד באימפריה העותמנית במאות ה-15 – 18
יהודי חצי האי האיברי החלו להגר לתחומי האימפריה העותמנית מראשית המאה ה-15, עם גבור הלחץ של ההמון והכנסייה בספרד כנגדם, וחוסר היכולת וחוסר הנכונות מצד השלטון להגן עליהם מפני זעם ההמון. מלאחר גזרות קנ"א – 1391 – אנו מוצאים בתכיפות גוברת שמות של יוצאי קטלוניה, אָרגון ופרובנס בקרב יהודי האימפריה ובאגן בים התיכון המזרחי.
אולם, עד בוא גלי ההגירה הגדולה אחרי גירוש היהודים מספרד – 31/07/1492 -, לא מצאנו עדויות לקיומה של קהילה יהודית של יוצרי ספרד בצפון אפריקה, ובאלג'יריה בפרט. גלי הרדיפות, השמד והגירושים, שבאו על יהודי פורטוגל בספטמבר 1497 ונָבָרה במרץ 1498, גרמו לכך שהיהודים נאלצו לברוח או לצאת באורח רשמי מכל רחבי חצי האי האיברי, ולא רק ממלכויות קסטיליה וארגון.
ערב הגירוש ישב חלק הארי של יהודי חצי האי האיברי בקסטיליה, הישנה והחדשה. מספר הקהילות בקסטיליה היה למעלה ממאתיים, לפי אחד המקורות 216 ולפי מקורר אחר 277 . לעומת זאת, מספר הקהילות בארגון ובנברה היה קטן בהרבה, ובולנסיה נותרו אך קהילות ספורות. החוקרים סבורים, שמספר יהודי קסטיליה, ללא האנוסים, עמד על כ-80.000 , יהודי סיציליה כ-40.000, יהודי ארגון כ-12.000 , יהודי ולנסיה כאלפיים, ויהודי נברה כשלושת אלפים.
הרכב האוכלוסין זה מראה שרוב רובם של יהודי חצי האי האיברי היה קסטיליאנים ואליהם יש לצרף מספר ניכר של סיתיליאנים עם הגירוש מספרד, רבים מיהודי קסטיליה היגרו לפורטוגל, אוכלוסייתה היהודית גדלה מאוד ומספרה נאמד בכ-30.000 בשנת 1496.
נמצא שתהא זו הערכה סבירה, אם נניח שהיו כ-150.000 יהודים , ללא אנוסים בחצי האי האיברי ובסיציליה ערב הגירוש. אין אנו יודעים בוודאות כמה יצאו וכמה נשארו, כמה המשיכו בדרכם וכמה חזרו בגלל הרעב, המגפות, השוד והרצח בדרכי הים והיבשה. אולם יש לנו מושג על הֶקף ההגירה לאימפריה, שכן בידינו מצויים נתוני מפקד אוכלוסין שנערכו באימפריה לצרכי המסים.
מן הנצונים האלה עולה, שמספר היהודים בעריה הגדולות של האימפריה גדל פי כמה וכמה תוך זמן קצר יחסית. כך למשל בסלוניקי, אשר היו בה כ-17.000 יהודים ב 1519, ב 1489 לא היו בה יהודים כלל. ואילו באיסטנבול גדל מספרם מכ-9.000 ערב גירוש ספרד ללמעלה מ-40.000 בשנת 1535.
במספר רב של ערי שדה ועיירות שהיו בהן יהודים מעטים, או שכלל לא ישבו בהן יהודים בסוף המאה ה-15, נוצרו קהילות יהודיות, מהן בנות כמה מאות משפחות. בדרך כלל העדיפו המהגרים להתיישב בערים, ויש ערים, כגון סלוניקי וצפת, שבהן הפכו היהודים לרוב אוכלוסי המקום. אולם לרוב היו פחות מעשרה אחוז מאוכלוסי הער. הועתק לפורום 13/11/07
סדר הגודל של הקהילות היהודיות בערים ובעיירות נע בין כ-250 נפש לכ-1.200 נפש, ובמקומות קטנים יותר היו אף ריכוזים של עשרות בודדות. מכלל הנתונים שבידינו ניתן להעלות, שככל הנראה הייתה הגירה מקיפה של יוצאי חצי האי האיברי וארצות אחרות של האימפריה. כמדומה שלא תהא זו הגזמה להניח, שבגלים הראשונים של ההגירה, בשנים 1492 – 1510, הגיעו כ-50.000 יהודים יוצאי חצי האי האיברי לאימפריה.
תהליכי ההגירה והתארגנות.
כאמור, מרבית אוכלוסיית מהגרים זו התיישבה בערים, כאשר העדפתם הברורה בייתה נתונה לערים מפותחות כלכלית אן לערי בעלות פוטנציאל כלכלי גבוה. כך, דרך משל, הרבו להתיישב בערי נמל צזה ובערי מנהל ומרכזי שלטון מזה. אף שספרד בכלל ובקסטיליה בפרט ישבו היהודים בבואם במאה ה-15 בערי שדה ובעיירות ונדחקו החוצה מן המרכזים העירוניים, הנה בבואם לאימפריה העותמנית התיישבו שנית בריכוזים העירוניים הגדולים.
ריכוזים אלה היו נוחים להם מבחינה כלכלית, שכן הם אפשרו השתלבות במערכת הכלכלית ועלייה מהירה יחסית בסולם הכלכלי והחברתי. אולם חסרו את השלווה ואת האווירה הנוחה, ומאבקי הקיום היום יומי הקשים הקשו על שיקום החיים בצוותא. אין פליאה אפוא, שהמהגרים חיפשו מסגרות של תמיכה הדדית שיסייעו להם בשיקום חייהם. והנה, באיסטנבול נמצא לבאים דגם אב שהתאים לצרכיהם, שכן כבר משנו השישים של המאה ה-15 הייתה קהילת איסטנבול מאורגנת במבנה של קהלים קהלים בתוך הקהילה הכללית, בעקבות הגלייתם והעברתם של יהודי הממלכה בכפייה ויישובם מחדש בבירה.
כתוצאה מהגלייה זו הקרויה סורגון – surgun -, נוצרו מספר ריכוזי התיישבות נפרדים של יהודים בעיר, כאשר כל קבוצה הקימה לעצמה בית כנסת נפרד והייתה רשומה כיחידה נפרדת אצל השלטונות. כמו כן הייתה לה הנהגה משלה, נושאי תפקידים ומוסדות משלה, ואף הייתה אוטונומית לגמרי בכל מוסדותיה.
יוצאי ספרד ופורטוגל אימצו לעצמם צורת התארגנות זו הן בגלל אופיים, צורת הגירתם, מספרם הגדול והצורך שחשו להיות בצוותא עם בני מקומם בארץ החדשה, והן מפני הדגם שמצאו לפניהם באיסטנבול. הם התארגנו בקהלים-קהלים בתוך כל עיר ועיירה על בסיס המוצא המשותף של כל תת קבוצה, ארץ או חבל ארץ, עיר מקום, לשון וכדומה.
על ידי כך נוצרו עשרות רבות של קהלים יוצאי חצי האי האיברי ויוצאי ארצות אחרות בכל עיר גדולה באימפריה. קהלים אלה היו מאורגנים סביב בית הכנסת, וללא בית כנסת משלו לא יכול היה קהל להתקיים קיום נפרד. לעומת זאת, לעתים רחוקות היו כמה בתי כנסת לקהל אחד.
לא תמיד היו כל הקהלים רשומים אצל השלטונות, כך, דרך משל, היו בסלוניקי במחצית הראשונה של המאה ה-16 כשלושים קהלים, ואלו לקראת סופה הוכפל ושולש מספרם, אף על פי כן, הדבר לא מצא ביטוי במסמכים הרשמיים. הִתרבות הקהלים לא הייתה ידועה לשלטונות, לא שם ולא בצפת.
במקומות שהיה בהם יישוב יהודי קטן, נתקיימו, נתקיימו 4-5 קהלים, למשל, בוַלונה שלחוף הים האדריאטי, בקהילות קטנות יותר היו 2-3 קהלים, ואילו בקהילות גדולות היו בין 12- ל-30 , בצפת במאה ה-16, או למעלה מ 15 קהלים, למשל באֶדירנֶה בשנת 1656. בדיקת שמות הקהלים אלה והאנשים המרכיבים אותם מעלה, שההתפלגות הייתה נחלתם של כל המהגרים, וגורלם של הקהלים לא היה זהה, כך, דרך משל, בקהילת סלוניקי באמצע המאה ה-16 רשומים הקהלים הבאים : אֶבורָא – פורטוגל -, אוטרָנטו – דרום איטליה -, איטליה, ארגון, אשטרוק, אשכנזים, בעלי תשובה – קהל ספרדי -, גירוש ספרד, ישמעאל – ספרדי -, לווית חן – פורטוגלי -, ליסבון ישן, ליסבון חדש, מדרש – קסטיליאני -, מוטָאלטו – איטלקי -, מָיור – ס]רדי -, סיצייליה ישן, סיציליה חדש, עץ חיים או עץ הדעת – ספרדי -, פוליָה – דרום איטליה -, פרובנס, קורפו, קטלוניה – גירוש -, קטלוניה ישן, קָייאנה – איטלקי -, קלבריה – דרום איטליה -, קלבריה ישן, קסטיליה – גירוש -, קסטיליה חדש, שלום או נווה שלום – ספרדי -.
בקהילת אדירנה באמצע המאה ה-17 יש כ-15 קהלים :גירוש – ספרדים -, פורטוגל, ארגון, טולדו, פולייה, סיציליה, מאיור – ספרדים -, קָטָלָן, בודין – הונגריה -, כוצוכ – קטן פורטוגל, בויוכ גדול פורטוגל, אָלֶמָן – אשכנזים, בויוכ אלאמאן, איטליה.
הורים וילדים בהגותם של חכמי צ.א. א.בשן
הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן
הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.
במכנאם הותקנה תקנה המחייבת לישא אשר. שנייה.
בשנת תקנ״ט (1799) תיקנו חכמי מכנאס כי מי שנשוי עשר שנים ולא ילדה, ניתן לכפות את הבעל לישא אשה אחרת ״בת בנים״, כלומר בגיל הפוריות, ואם לא נשא – ישלם קנס. אם נפטר לפני ששילם, בית הדין יפרע מנכסיו. התקנה הוכרזה בשבת בכל בתי־הכנסת בעיר (מרדכי עמאר, ׳תקנות חכמי מכנאס׳, עמי סו).
ר׳ יוסף בירדוגו דן בשאלה אם אדם שאין לו צאצאים מותר לו לישא אשה שאינה ראויה לבנים. התשובה שלילית, ״שהרי כל עיקר ההיתר אינו אלא משום קיום המין וליכא [אין]״, (׳דברי יוסף׳, אהע״ז, סי׳ ה).
במראכש על הבעל לחכות עשר שנים ועוד שנה לביקור צדיקים
בשנת תרכ״ג(1863) כתב ר׳ רפאל מסעוד אבן מוחא, שכיהן כרב ראשי במראכש, פסק דין במעשה זה: אדם שנשא אשה בפאס, בה המנהג שאם שהתה עמו חמש שנים ולא ילדה, הוא רשאי לשאת אשה אחרת עליה. אבל הוא עבר למראכש, ושם מנהגם שאינו רשאי לישא אשה על אשתו כי אם אחר ששהה עמה עשר שנים ולא ילדה, ונוסף על זה – שנה אחת לבקר הצדיקים. הבעל רצה לישא אשה בת בנים כבר אחרי חמש שנים, כי לדבריו הוא נשא את אשתו בפאס, ונוהגים לפי המקום שנשאה; הוא אינו רוצה לחכות 11 שנים כנהוג במראכש. החכם הצדיק את האשה, ופסק כי עליו לחכות 11 שנים מאז שנשאה (׳פרדס רימונים׳, אהע״ז, סי׳ יד).
מקרים של נשים שלא ילדו במשך שש עד חמש־עשרה שנים נידונים בספרות התשובות של חכמי מרוקו. להן נביא כמה דוגמאות:
אשה שלא ילדה במשך שש שנים וזה שלוש שנים ״פסק להיות לה אורח כנשים״, מותר לו לשאת אשה בת בנים. ר׳ יוסף בירדוגו כתב כי הכוונה בתקנה בשנת גש״ן(1593) על היתר נישואי אשה שנייה ״לא היו אלא מחמת ראותם כמה משפחות נעקרו מישראל מחמת שבועה שלא ישא אשה אחרת עליה״ (׳דברי יוסף/ אהע״ז, סי׳ ח, טו).
אדם ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה ־ מגרש אותה. האיש רצה לשאת אחרת ולגרש את הראשונה, אבל אין לו כדי לשלם לה כתובתה. הדין הוא, כי היא רשאית לעכב גירושה עד שישלם לה כל כתובתה. אבל בסיום תשובתו כתב המחבר כי ״נתפשט המנהג בזמננו זה שאפילו במגרש לרצונו תהיה כתובה עליו חוב עד שירחמו עליו״. כלומר, עד שיהיו בידיו האמצעים לתשלום (שם, אהע״ז, סי׳ מז).
שהה עם אשתו יותר מ־15 שנים ולא ילדה. היו גברים שלא נשאו אשה שנייה, למרות שהראשונה לא ילדה. ר׳ יעקב בירדוגו כתב על יהודה בן עבו הנשוי לזהרא בת יונה מלכא יותר מט״ו שנים ועדיין היא עקרה. הוא רצה לגרשה ולישא אחרת במקומה ״אולי יבנה ממנה״. לפי הדין היה רשאי לישא אחרת מבלי לגרש את הראשונה, אבל אין לו אמצעים לכלכל שתי נשים. החכם אישר את רצונו לגרש את אשתו הראשונה, וקבע כי הוא חייב לשלם לה רק עיקר הכתובה, ולא את התוספת לכתובה (׳עדות ביעקב׳, אהע״ז, סי׳ נא. אותו אירוע מודפס גם בספר של שר שלום משאש, ׳דברי שלום׳, סי׳ יא).
במאה ה־19 חי אדם במקום שהיתה בו תקנה: ״שאין שום אדם יכול לישא אשה אחרת על אשתו, בין תהיה אשתו זקנה או עקרה שלא ילדה מעולם, זולת אם נפלה יבמה לפני הבעל – מיבם אותה״.
התקנה נזכרת בהקשר לאדם שייבם את אשת אחיו וחייתה עמו שתי שנים, אבל לא ילדה לו, ומשום כך גירשה. לאחר זמן רצה להחזירה ״באומרו אולי תלד עמו ויקים לאחיו שם בישראל״. האשה סירבה לחזור אליו ״באומרה מזלי גרם״ [שגורשתי]. גם אשתו הראשונה התנגדה לכך שהשנייה תחזור אליו. ר׳ יעקב אביחצירא דן בנושא זה ופסק ש״הרשות ביד הבעל להחזיר את יבמתו, ואין אשתו יכולה לעכב עליו״ (׳יורו משפטיך ליעקב׳, סי׳ צח).
השאיפה להוליד תינוק כדי שיישאר זכר לבעל הראשון שנפטר, קבע במקרה זה. לסיום הדיון בנושא זה נביא דוגמאות אחדות מן הפסיקות במאה ה־20.
אשה לא ילדה במשך 13 שנים – הותר לבעל לשאת שנייה. יליד מוגדור שנשא שם אשה לפי התקנה שלא יישא אשה נוספת על פניה, עבר לעיר אזדידא והופיע לפני ר׳ דוד צבאח בשנת תרפ״ט (1929). הוא אמר כי הוא נשוי 13 שנים ולא ילדה לו, ולכן רוצה לשאת אשה שנייה. החכם התיר לו, והתנה עמו שייתן לאשתו הראשונה כלי הבית שלה, וכן ישהה עמה חצי חודש בכל חודש. בשלב מסוים באה האשה הראשונה לחכם ואמרה שאינה יכולה לחיות עם השנייה, וביקשה שיגרשנה.
החכם כותב: ״כשראיתי אותה בוכה ומבכה… פייסתי לבעל בכמה פיוסין מתפשר עמה בכתובה… ונתחייב לה כל כלי הבית וגירשה״ (׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ קיט).
אחרי 18 שנים לא ילדה – מותר לו לשאת אשה שנייה. בשנת תש״ט (1949), בהיותו דיין בעיר סאפי, כתב ר׳ יהושע מאמאן פסק דין על רקע המקרה הבא: אדם ביקש מאשתו שתרשה לו לישא אשה נוספת, כי במשך 18 שנות נישואין לא נבנה ממנה. האשה הציעה ששניהם ייבדקו אצל רופא, כדי לברר מי משניהם העקר. היא אמרה שרק אם הרופא יקבע שהמניעה ממנה – תרשהו. החכם חוזר על דברי ר׳ רפאל אנקאווא ב׳תועפות ראם׳, סי׳ טו, שכתב כי עקרות הגבר נדירה. על סמך זה פסק שהאשמה בה, ואינה יכולה למנוע ממנו לשאת אשה שנייה.
בתשובה זו החכם הטיל ספק במסקנת הרופאים. ״הרופאים אינם נביאים ולא בני נביאים״, גם אם לפי מסקנתם האשם בו, אין לקבל חוות דעת זו. הוא הסתמך על פסק דין דומה של ר׳ דוד צבאח, בספרו ׳שושנים לדוד׳, אהע״ז, סי׳ כז. מסקנתו הייתה שמותר לבעל לשאת אשה נוספת עליה ״הראויה לבנים״, כלומר בגיל הפוריות. זאת בהסתמך על התקנות בנידון משנת גש״ן(1593) המובאות על ידי ר׳ רפאל בירדוגו, ׳תורות אמת׳ דף פב ע״ב-פג(׳עמק יהושע׳, ח״ג, אהע״ז, סי׳ נג).
אשתו העקרה מרשה לבעל לשאת אשה נוספת. על אדם שנשא אשה שנייה כי הראשונה לא ילדה, כתב ר׳ שמואל מרצייאנו בקזבלנקה בשנת תש״ח (1948). אשתו העקרה של אותו אדם נתנה לו רשות לשאת אשה עליה, והוא אמנם נשא גרושה (׳ויען שמואל׳, אהע״ז, סי׳ א).
אם אין לו ילדים מאשתו השנייה – יישא שלישית. ר׳ יהושע מאמאן פסק בשנת תשנ״ו(1996), כי אם יש לאדם בנים ובנות מאשה אחת ונשא אשה שנייה, ובמשך עשר שנים לא נבנה ממנה, מותר לו לשאת אשה נוספת, כדי לקיים ״בבקר זרע את זרעך ולערב אל תנח ידך״(קהלת יא, 6) (׳עמק יהושע׳, ח״ה, אהע״ז, סי׳ יד).
מותר להחזיר את אשתו הראשונה שלא ילדה, אם אשתו השנייה ילדה לו. בשנת תרצ״ו(1936) נשאל ר׳ שלמה הכהן אצבאן על מקרה כזה בעיר דבדו: ״מי ששהתה אשתו עמו עשר שנים ולא ילדה ויותר מזה, ועמד וגירשה מחמת סיבה זו. ואחרי כן רוח אחרת היתה אתו ורצה להחזירה מי מצי [האם רשאי] או לא?״
החכם כותב שאמנם היו מקרים ש״עקרות נפקדו וחוזרות ויולדות בנים״, אבל בנידון דידן שהיא חיה עם בעלה שנים ולא ילדה, אין סיכוי שאם יחזירה תלד, לכן מותר לו להחזירה רק אם כבר קיים מצות פריה ורביה עם אשה אחרת (׳לך שלמה׳, אהע״ז, דף קנג ע״א-ע״ב).
الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים-פרק ראשון – האחים המוסלמים וארץ ישראל
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
פרק ראשון
האחים המוסלמים וארץ ישראל
בתאריך 2 בנובמבר 1917 הודיעה ממשלת בריטניה, באמצעות שר החוץ שלה הלורד ארתור ג׳יימס בלפור, על תמיכתה בהקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ־ישראל. מאז ועד היום נחשבת הצהרת בלפור לנקודת ההתחלה של הסכסוך היהודי־ערבי, אולם הדבר אינו מדויק כלל. נציגים בכירים של העולם הערבי באותו זמן תמכו בהתיישבות הציונית. הם קיוו שהגירה יהודית תמריץ את ההתפתחות הכלכלית של הארץ, וכך תקרב את המזרח התיכון לסטנדרטים אירופיים.
כך, למשל, זיוואר פשה, לימים שר בממשלת מצרים, השתתף בגופו בחגיגות לרגל הצהרת בלפור בשנת 1917. חמש שנים לאחר מכן, כשסיירו חברי הוועד הפועל הציוני באדץ־ישראל, אמר להם אחמד זכי, לשעבר שר בממשלת מצרים: ״ניצחון הרעיון הציוני הוא נקודת המפנה בהגשמתו של חזון שהוא יקר לי כל כך, תחיית המזרח״.
המונח Palestine תורגם בדרך כלל ל״ארץ־ישראל״. כשהופיע במסגרת התייחסות לא יהודית לאו־ץ־ישראל הוא תורגם ל״פלשתינה״, וכשנכתב מנקודת מבט ערבית בהקשר של הסכסוך הערבי־ישראלי – תורגם ל״פלסטיף(ומכאן גם: פלסטיני, פלסטינים וכוי).
לאחר שנתיים נוספות נסע ראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית בירושלים, פרדריק חרמן קיש, לשיחות בקהיר עם שלושה מצרים רמי דרג, לדון ביחסים העתידיים בין מצרים לתנועה הציונית. בכירים אלו, ציין קיש ביומנו, אף ״שבאו ממקומות שונים ומשונים […] דיברו כולם בהדגשה רבה על חיבתם לציונות״. שלושתם הכירו בכך ש״התקדמותה של הציונות עשויה להביא לידי התפתחות תרבות מזרחית חדשה״. בשנת 1925 פעל שר הפנים המצרי איסמאעיל צדקי נגד קבוצה של ערבים מארץ־ישראל שמחו בקהיר נגד הצהרת בלפור. הוא היה אז בדרכו לירושלים, להשתתף בטקס כינונה של האוניברסיטה העברית.
הערת המחבר : וכן קיש תרצ"ט, עמוד 122 : בין המצרים רמי הדרג שהיו מערבים במפגשים היו עזיז בן עלי – או עזי אל-מצרי, שהתמנה בשנת 1939 למפקד בכוחות המזויינים של מצרים -, חסן סברי – שמונה לראש הממשלה בשנת 1940 וסעיד כמיל פשה, שאביו היה ראש הווזירים של הסולטאן עבד אל-חמיד….עד כאן לשון המחבר.
עשרים שנה לאחר מכן, כמעט דבר לא נותר מאותה גישה ערבית שוחרת טוב. בשנת 1945 אירעו בקהיר פרעות קשות נגד יהודים, החמורות שהתחוללו במצרים אי־פעם. ביום 2 בנובמבר, יום ציונה של הצהרת בלפור, מפגינים ״פרצו לרובע היהודי, בזזו בתים וחנויות, תקפו לא־מוסלמים, השחיתו את בית הכנסת האשכנזי הסמוך, ולאחר מכן העלו אותו באש״. כ־400 איש נפצעו ושוטר אחד נהרג. אותה שעה נהרגו באלכסנדריה חמישה אנשים לפחות במהומות אלימות אף יותר מאלו שאירעו בקהיר, מהומות ״שלפי פקיד בשגרירות הבריטית היו בבירור אנטי־יהודיות, ולשמחתו לא כוונו נגד הבריטים״. כמה שבועות לאחר מכן חברו כמה עיתונים איסלאמיסטיים למתקפה חזיתית נגד יהודי מצרים, באשמת היותם ״ציונים, קומוניסטים, קפיטליסטים, מוצצי דם, סוחרי נשק, סוחרי־עבדים לבנים, ובאופן כללי ׳גורם חתרני׳ בכל המדינות והחברות״. העיתונים קראו להחרים סחורות יהודיות.
בפרקים הבאים נעמוד על הסיבות לכך שבשנים 1945-1925 חלה במצרים תפנית, והלך הרוח הפרו־יהודי, או לפחות הניטרלי, התחלף בשנאה יוקדת לציונות וליהודים. תפנית זו שינתה את פני העולם הערבי כולו, והיא משפיעה עליו עד עצם היום הזה. הכוח המניע של התפתחות זו היה ״אגודת האחים המוסלמים״ (גמעיית אל־אח׳וואן אל־מוסלמין), שנוסדה בשנת 1928, ושחשיבותה רחוקה מלהצטמצם בגבולות מצרים. לתנועה האיסלאמיסטית העולמית של ימינו, ״האחים״ הם מה שהבולשביקים היו לתנועה הקומוניסטית של שנות העשרים: נקודת ההתייחסות האידאולוגית, והגרעין הארגוני שהשפיע בהתמדה על כל המגמות שבאו אחריו, ושממשיך לעשות כך עד היום.
ממזרח וממערב-כרך ו'-מאמארים
ממזרח וממערב כרך מספר שש.
ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.
בחינה שלישית שבה נבחנת ארץ ישראל היא היותה לב העולם. גם רעיון זה אינו חדש, וכבר מצאנו אותו ב״ספר הכוזרי " ארץ ישראל כלב העולם, שחשיבותה נמשכת מן העם היושב בה. אותו רעיון עצמו של הלב המחיה את כל הגוף, שהואגם הסובל עבור כל הגוף, נמצא בדרשתו של ר׳ יצחק, אך בהיפוך. כאן מוסבים הדברים על הארץ ולא על העם. העם הוא היונק את כוחו מן הארץ ולא להיפך. ר׳ יצחק יוצר כאן תמונה של העולם כדמות איש.
שכל העולם הוא כאיש אחד וג״ע [וגן עדן] הוא ראש העולם שהשכל בראש. וכן עץ הדעת הוא בג״ע, א״כ הוא ראש. וארץ ישראל הוא הלב ומצרים היא הערוה ולזה אמר ערות הארץ באתם לראות. וגיניאה הוא הרגלים שהם מכוערים. וא״י היא באמצע העולם והלב באמצע הגוף.
דמות ״איש״ זה שרועה על כדור הארץ בצורה אלכסונית מצפון־מזרח לדרום־מערב. ראשה במזרח, בגן עדן, שם בגן עדן מקומו של השכל, המסומל בעץ הדעת, הנמצא בגן עדן. יש חשיבות רבה לראש, אולם לא בחשיבותו של הלב, שהוא הנותן חיים והנמצא במרכז הגוף. הלב הוא ארץ ישראל, הנמצאת במרכז העולם, כפי שהלב נמצא במרכז הגוף. הלב הוא הראשון לחיות והאחרון לחיות, עליו מושתת בניין הגוף כולו והוא משתית ומחזק את כל הגוף. ממנו נמשך כל בניין הגוף; בארץ ישראל נמצאת אבן השתייה, שממנה הושתת העולם. כל זמן שקיימת האח הזאת יכול שאר העולם, שאר הגוף, להתקיים. ר׳ יצחק מזכיר גם את מצרים, המסומלת בערווה, על פי ההאשמה שמאשים בה יוסף את אחיו בבואם למצרים לשבור שבר. ולבסוף ״גיניאה היא הרגלים שהם מכוערים״. דברים אלו על מרכזיותו של הלב וחיוניותו, חרף קרבתם לרעיונו של ריה״ל ב״ספר הכוזרי״, הובאו על ידי ר׳ יצחק כציטוט מספר הזוהר. בקטע שבו מתבררת שאלת מרכזיותם של עם ישראל וארץ ישראל. אמנם, משל הלב מפותח יותר בזוהר מאשר ב״כוזרי״. דרשתו של ר׳ יצחק מסכמת את דברי הזוהר:
שכל האומות איברי הגוף וישראל הם הלב, והלב לוקח הדק והטוב והנקי מכל הדם, ופסולת האוכל הוא לאיברים. ולכן ישראל הם חלשים.
סיפור גירושו של אדם הראשון מגן עדן ב״תולדות יצחק״ מוסיף מימד של עומק למרכזיותה זו של ארץ ישראל: היא השראת השכינה היוצאת ממנה והנובעת מנוכחותו של האל. מפאת קשיי שליטה, לא תצא ההשראה ממקום נידח, אלא תשכון תמיד במקום מרכזי. ומכלל הן אתה שומע לאו, כיוון שאמר שבמקום שהקב״ה משרה שכינתו שם הוא מרכז העולם. מרכזיותה י של ירושלים ובית המקדש בעולם ניזונים אפוא מהשראת השכינה בירושלים ובבית המקדש. ומכאן נם מעמדה של ארץ ישראל:
ועתה ראוי לחקור ולדעת באיזה מקום שכינתו שמה יותר ביחוד. שדרך הקב״ה להיות מיוחדת שכינתו במקום אחד יותר מבשאר המקומות. שידוע ששכינתו בכל העולם אבל יותר בארץ ישראל מבחוצה לארץ, ויותר בירושלים, ויותר בבית המקדש, ויותר לפני ולפנים. ונראה לי שהקב״ה ששכינתו בגן עדן, יותר ביחוד היה בעץ הדעת טוב ורע, מפני שני דברים. אחד שבאי זה מקום משרה שכינתו אלא במקום הדעת והתבונה. ועוד שעץ הדעת טוב ורע היה באמצע הגן … והראוי למלך שיהיה באמצע מלכותו, לפי שיהיה קרוב לכל הצדדים. ולכן היתה השכינה בירושלים, וכן הקב״ה היה באמצע הגן כמלך.
שתי מסקנות מסיק ר׳ יצחק מכל הנאמר לעיל. 1. אח ישראל מקודשת יותר משאר הארצות ורק היא נקראת ארץ הקודש, שבה בית המקדש, מפני שרק בה תיתכן דבקות בה׳ הן בחיי האדם והן לאחר מותו. את הדבקות בה׳ בתקופת־חיים הוא מבליע ומזכירה רק דרך אגב, כדבר ידוע. ואולם, לעומת זאת, ר׳ יצחק הדגיש ופיתח את רעיון הדבקות שלאחר המות. 2. הדבקות בה׳ קייסת בארץ ישראל יותר מבשאר הארצות לפי שהיא באמצע העולם, והיא כלב שהוא באמצע הגוף; וגם לפי ששם אבן השתייה, שממנה הושתת העולם.
־לסיכום, הייחוד בהגותו של ר׳ יצחק בעניין חשיבות של ארץ ישראל היא התעלמותו המוחלטת כמעט מארץ ישראל הארצית, מערכה הלאומי של הארץ ומחשיבותה של הארץ כמקום הנבואה. לעומת זאת מדגיש ר׳ יצחק את התועלת והשפע שמשפיעה הארץ לאחר המות, כהכנה לעולם הבא, עולם שכולו טוב. זו תפישת גאולה שונה מתפישות אחרות של בני זמנו. גם הוגים אחרים, כגון ר׳ יצחקאברבנאל ואברהם זכות, מחד גיסא, ושלמה מולכו, מאידך גיסא, ציפו לגאולה וחישבו את הקץ. במרכזה של הגאולה — גאולת עם ישראל בארץ ישראל. אך בעוד שהאחרים ראו את מרכזיותה של הארץ מן הבחינה הארצית, על פי המתכונת של הרמב״ם בהלכות מלכים, ר׳ יצחק, אולי מתוך ראייה ריאלית ומפוכחת יותר, מדבר על השינוי הקוסמי העתידי. אפשר שאין הוא רוצה לעורר תקוות משיחיות, הטומנות בחובן אסון — לא כאלו שעל פי הקבלה, כדוגמת פעילותו של שלמה מולכו, ולא חישובים אסטרולוגיים, כדוגמת חישוביהם של אברבנאל ואברהם זכות. אלה גם אלה מביאות לידי משבר אמונה כאשר הן מתבדות. דבריו של ר׳ יצחק לעומת זאת משלימים עם המציאות היומיומית ומפיחים תקווה לעתיד לבא. ואולי דווקא בהם חבויה אמונה סמויה כי השקפה כזאת תביא לריבויו וגידולו של היישוב באח ישראל.
לא ברורה מידת השפעת קורותיו, נדודיו ואמונותיו של ר׳ יצחק קארו על גיבוש מחשבה כעין זו, אך כדאי לעניין זה להדגיש עוד כמה נקודות חשובות.
1 הדרוש המדבר בשבחן של ארץ ישראל וירושלים לאחר המות נמצא בקובץ של דרושים שהנושא המרכזי הסובב ומקיף את רובו הוא נושא השכר והעונש הנפשיים לאחר המות. יש בו דרושים רבים המדברים בתחיית המתים, בכריתות, בהישארות הנפש, דרושים למת, לאבלות ועוד. יש גם דרושים לזמנים משמחים יותר: למילה, לחופה, דרוש אחד לשבועות וכמה דרושים לפסח. אולם גם בחלק מדרושים אלו עובר ר׳ יצחק לדבר על זמן המות. נראה אפוא שנושא זה העסיק אותו ביותר.
החוקרים חלוקים בשאלה, מה עלה בגורלו של ר׳ יצחק לאחר שסיים את כתיבת ספרו ״תולדות יצחק״ והביאו לדפוס, בשנת רע״ח. האם עלה לאחר מכן לארץ ישראל, או נשאר בקושטא? אין אנו שומעים עליו מאומה לא כאן ולא כאן. חוקרים כגון רוזאנס וגלאנטי, טענו שהוא עלה לארץ. רוזאנס מסתמך על ציטוט מ״תולדות יצחק״, שם נאמר ״ועכשיו שזכיתי ובאתילירושלים שבח לאל״ וכו' וכבר העיר א׳ ריבלין ש״אם אמנם שר״י קארו היה מתכונן לעלות לארץ לא זכה לעלות״. המשפט שלעיל שעליו מסתמך רוזאנס אינו אלא ציטוט של דברי הרמב״ן. הרמז להכנותיו לעלות לארץ נמצא בסוף הספר ״תולדות יצחק״, שם הוא אומר: ״ולא היה לי פנאי עכשיו לעיין ולפשפש בזה כי היה דרכי נחוץ לילך לארץ ישראל אם יגזור השם בחיים״. אולם, כאמור, יש המפקפקים באפשרות זו. ייתכן שדרוש זה יש בו משקל מסוים לחיוב, במובן של ״נאה דורש נאה מקיים״. יש לזכור שר׳ יצחק היה קשור למשפחת רבי יוסף קארו בן אחיו, אותו גדל מצעירותו, ואולי לעת זקנותו של ר׳ יצחק והיותו ערירי, נשאר ר׳ יצחק סמוך על שולחנו של מרן ר׳ יוסף קארו. משעלו בני משפחה זו לארץ ישראל לא היתה סיבה מיוחדת שתגרום לו להישאר בתורכיה; ייתכן אפוא שהלך בעקבותיהם.
סוף המאמר של ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
On l'a parfois comparé à Ray Charles, en version orientale. Non seulement parce qu'il était aveugle mais aussi parce qu'il avait une voix qui réveillait les cœurs. Le rabbin David Bouzaglo (1903-1975) a été et continue d'être pour tous les juifs marocains, qu'ils soie
nt installés en France, au Québec, en Israël ou au Maroc, un modèle et une référence
C'est toujours la Bible et ses récits (ou ses légendes) qui imposent au poète leurs styles et leurs tonalités. Les poètes ne se gênent d'ailleurs pas pour intégrer à leurs vers, au gré des circonstances, des versets bibliques, des contes populaires ou des formules talmudiques en entier. Plagiat ? Sûrement pas. Pour parler d’emprunts de cette nature, il faudrait encore que ces poètes signent clairement et en toutes lettres de leurs noms leurs écrits. Or, dans la pratique, ce n'est que très rarement le cas. Le plus souvent, il faut reconstituer leur identité – sans que l'on y parvienne toujours – en décryptant et en déchiffrant un acrostiche. Isaac ben Abraham, David ben Salomon. Ou bien encore Moi, Jacob, Moi, Yossef ou Moi, Abraham le Jeune (sous entendu : jeune en connaissances). Jamais ou très rarement de nom patronymique. Parfois encore le poème est composé de strophes commençant, dans l'ordre, par les lettres de l'alphabet hébraïque.
Il y a plagiat quand un écrivain cherche à détourner en s à faveur personnelle une gloire et des mérites qui ne sont pas les siens. Il y a plagiat quand l'auteur cherche à se vêtir de vêtements confectionnés par d'autres. Or, ce que veulent, dans leur grande majorité, ces poètes – gardiens de la parole -, c'est prolonger une tradition, insister sur les mérites des anciens, mettre en évidence tel enseignement, rappeler l'importance de tel texte ou de telle interdiction riblique, souligner une dimension éthique, évoquer à l'occasion d'une circonstance précise telle légende ancienne transmise de génération en génération, ou encore proposer un commentaire personnel sur tel traité ou tel célèbre épisode de la littérature talmudique.
Ces poètes sont tous de l'avis que développera, des décennies plus tard, en 1966, le Prix Nobel de littérature, – Israélien Chmouël Yossef Agnon en écrivant :
Dans un poème en langue étrangère, une séquence de trois ou quatre mots est qualifiée de plagiat. Il en va autrement en hébreu. Quiconque multiplie les citations d'énoncés connus, mérite des louanges, car l'hébreu n'était pas une langue parlée et toutes ses richesses sont investies dans les livres. Quiconque prend une chose au texte d'un livre pour la mettre dans le sien, lui donne nécessairement une vie nouvelle, fécondante et enrichissante, tout en lui conservant son image et sa ressemblance
Ils ont conscience d'appartenir tous, spirituellement en tout cas, à l'âge d'or andalou. Comme leurs collègues espagnols, ils se veulent veilleurs de braise. Ils ne se considèrent que comme des relais qui, dans leur poésie, veulent conserver et transmettre de père en fils des bribes de mémoire. Ce faisant, ils ne font qu'obéir au commandement suprême : Véhigadta lévinkha, « Tu raconteras à ton fils… » Et c'est dans la mémoire collective du peuple qu'ils vont puiser leurs thèmes. C'est là, essentiellement, qu'ils cherchent leur inspiration. C'est dans les sources traditionnelles de la pensée juive qu'ils trouvent leur véritable ancrage, leurs références et leurs repères.
Juifs au Maroc et leurs Mellahs-David Corcos
Les juifs au Maroc et leurs Mellahs – David Corcos
(R. Abraham Ankawa, op. cit. II, art. N° 46, f° 8 col. 2). II est certain que quelques-uns au moins de ces originates de l'Europe centrale et orientale sont restes dans le pays. II est difficile de les identifier car, generalement, ces gens n'avaient pas alors de noms de famille. Neanmoins, les noms de Weizman Loeb, d'Esterazy, de Lock ou d'Eskenazi, noms portes par de nombreuses families juives du Maroc. etaient pour ainsi dire inconnus dans ce pays avant le XVIIe siecle. II n'existe actuellement que deux etudes des noms propres portes par les Juifs du Nord de l'Afrique: Ismael Hamet, Les Juifs de l'Afrique du Nord, Noms et Prenoms, Paris
, et M. Eisenbeth, Les Juifs d'Afrique du Nord, Demographie et Onomastique, Alger 1936. Ces deux ouvrages comportent de nombreuses lacunes et beaucoup d'erreurs quant aux explications qu'on y trouve sur l'origine des noms; mais on peut y voir les noms d'origine germanique et slave portes par les Juifs del'lAfrique du Nord. 
Au XVII siecle, le nombre des Juifs "etrangers" a Sale etait considerable. C'etait une cite ou regnait l'abondance. La course plus encore que le commerce y avait enrichi a peu pres tout le monde. C'etait un milieu quelque peu disparate ou le cosmopolitisme. sans dominer, etait repandu. Dans ce milieu, on etait autant preoccupe de negoce honnete que d'operations douteuses, d'etudcs serieuses que de chimeres dangereuses. Les partisans du faux-messie, Shabbetai Zevi, y avaient trouve un bon terrain pour leur propagande. Mais c'est auss; a Sale que l'opposition a ce mouvement fut la plus forte et que 1'on pouvait rencontrer le plus grand nombre de personnes vertueuses sans hyprocrisie et pieuses sans superstitions.
, Romanelli nous informe que les gens de Sale sont durs avec les Juifs plus que les gens de Rabat. Les gens de Sale, dit-il, vont pieds nus parce qu'ils n'ont pas de quartier special comme a Meknes
Pendant le regne dc Moulay Ismael, les Juifs occupaient la plus grande partie de la ville de Sale Des departs pour "la ville d'en face", Rabat ou il n'y avait qu'une petite communaute, commencerent vers 1730 et le plus grand nombre s'y fixa vers 1750. Ceux qui etaient restes a Sale ou y revenaient pour differentes raisons, vivaient, comme auparavant, au milieu des Musulmans, notamment dans les quartiers des Guezzarin et de Bab Hosein ou il y avait de belles mai- sons. Les plus pauvres etaient groupes, avec des petits artisans et des ouvrieers musulmans dans ce que l'on a appele plus tard, improprement, Mellah al-Kadim (le vieux Mellah).
marchand, Isaac Abensur, natif de Sale, qui s'etait etabli a Rabat avant 1740. Plusieurs annees plus tard, il revient vivre a Sale sa ville natale. Vers 1749, le guizbar (tresorier) de la communaute de Rabat. Isaac Calderon, lui reclame sa quote-part dans la repartition des impots que celle-ci doit verser au souverain, alors qu'Isaac avait deja quitte cette ville. II regle sa part; puis les impots venant a augmenter considerablement, on lui reclame encore de l'argent. II refuse et il est defendu par le Tribunal rabbinique de Sale qui lui donne raison contre celui de Rabat. Cette affaire montre une certaine animosite entre les deux communautes; elle montre egalement l'importance, a cette epoque, de chacune d'elles, la communaute de Rabat payant environ quatre fois plus d'impots que sa voisine Sale
Les quartiers speciaux ou etaient relegues les juifs n'ont d'abord existe qu'en Europe. Leur etablissement fut sanctionne par une loi canonique du Troisieme concile de Latran en 1179.
Quand en 1807 Moulay Sliman decida de cantonner les Juifs de Sale dans un quartier special, il leur fit don d'un vaste terrain qui etait anciennement occupe par le chantier des barcasses situe a l'extremite occidentale de la ville. Le Maallem (architecte) Hassan Soudani traca le plan du nouveau Mellah. Sur ordre du sultan, on y edifia cent cinquante maisons, douze boutiques et des fours publics a l'usage des Juifs qui ne devaient plus jamais retourner dans leurs anciennes demeures.
"On a pu", ecrit un auteur francais, "retrouver dans un document prive les causes qui motiverent le transfert des Juifs sur leur nouvel emplacement. Ce sont les suivantes: 1״) Certaines mosquees etaient intercalees entre des maisons juives; elles etaient, de ce fait, desertees par les Musulmans; 2״) Devant la porte de ces mosquees s'ecoulaient constamment les eaux sales provenant des maisons juives; 3°) Les maisons occupees par les Juifs etaient la propriete des Musulmans; 4°) Les synagogues etaient voisines des maisons habitees par les Musulmans, et les Juifs faisaient un bruit assourdissant en s'y livrant a leurs devotions" s
. C'est le sultan lui-meme qui parait avoir provoque l'etablissement d'un acte d'adoul (attestation) en date du 26 Muharram 1221 – 15 Avril 1806.
ou ces raisons sont invoquees. A ces considerations vraies ou fausses, on doit ajouter que Moulay Sliman fit construire une nouvelle mosquee, precisement dans le quartier des Guezzarin ou habitaient un assez grand nombre de Juifs. Cest cette construction qui est le motif donne par An-Nasiri, l'auteur du Kitdb al-Istiksa, lui-meme natif de Sale, a la decision du souverain.
La communaute de Rabat, composee en majeure partie de Juifs saletins, etait devenue 1'heritiere du long passe de sa voisine, de ses venerables traditions, de sa culture, de son etonnant esprit d'entreprise, mais aussi de 1'esprit mercantile de certains de ses elements.
Mariage juif a Mogador-fran-angl
Mariage juif a Mogador
Asher Knafo et David Bensoussan
אצווירא, מרוקו תרס"ה – 1905afo – David Bensouss
Essaouira, Morocco – Maroc, 5665 -1905
Le marie : Chlomo fils de Yaacov fils de
R.Naftali fils de R.Yehouda Afriat
La mariee : Rivka Eveline fille de R.Moche fille de
R. Avraham Corcox
Note : Le marie descendant du chef spirituel des martyrs d'Oufrane.
Il est petit fils de R.Avraham Azoulay
Quatres rabbins signent cette ketouba, probablement en raisob du rang des maries. Une correction est ajoutee en fin de la ketouba disant que dans la huitieme ligne il faut dire : R. Chklomo file de R.Avraham Corcos.
R Naphtali Afriatavait la nationalite italienne, ce qui explique la presence des .drapeaux italiens dans la ketouba
Regime : Tochavim
Temoins : R. Yehouda Mouyal, R.mss'eud Knafo, R. Yossef Ben Attar, R. David Knafo
Artiste et scribe : R. David Elhaim
49/60, aquarelle, feuille d'or sur parchemin
Remeciements : Sidney Corcos, Jerusalem
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה
רבי יחיא חימי
מרבני סאלי במאה השישית למניינינו. חיבר:
קובץ חידושים – על מספר מסכתות. (א)
רבי יעקב אבודרהס
מחכמי סאלי, מוזכר בשני מסמכים משנת התר״י ומשנת התרי״א.
חיבר:
קהילת יעקב – דרושים על פרשיות התורה ואליו צורפו חידושי אחיו רבי מרדכי.
לרבי מרדכי אחיו יש גם פירוש ההגדה בכת״י.
רבי יעקב ביבאס ב״ר חיים
מחכמי סאלי במאה השישית למניינינו, שימש ברבנות בסאלי עם רבי חיים טוליראנו ונמצא חתום עימו ועם רבי אהרן הלוי באיגרת ניחומים לרבי רפאל בן צור, במות אביו היעב״ץ בשנת התקי״ג.
רבי יעקב ביבאס ב״ר יוסף
רב ומו״צ בסאלי במאה החמישית למניינינו.
רבי יעקב נולד בתיטואן ודר בסאלי. נפטר לפני שנת התפ״ז. שימש בסאלי גם כדיין ונשא את נינתו של רבי וידאל הצרפתי.
בניו – רבי יוסף ורבי חיים, היו מחכמי סאלי.
חתום עם מהר״י בן מלכא על פסק דין(מוצב״י סימן פ״ב), כן נראה חתום על פסקי דין משנת התמ״ו ומשנת התק״י. כמו כן נמצא חתום על שאלה מחכמי סאלי לחכמי פז וחתומים עימו רבי יוסף צבע ורבי שמואל אזאווי.
רבי יעקב בן שעיא
מחכמי סאלי בתקופת היעב״ץ. מוזכר בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ (סימן ט׳), השיב לשואלו בענין אכילת אורז בפסח.
רבי יעקב לוי
איש חסיד קדוש ומקובל. בסוכות לא מש מתוך הסוכה, למעט דבר שחייב אותו לצאת כגון תפילה במניין.
בתשעה באב היה ישן על אבן. היה מסייע רבות לאנשים.
בערוב ימיו עלה לירושלים, למד ולימד בישיבת ״בית אל אחיו רבי יצחק היה ראש ישיבה בסאלי.
בנו של רבי יעקב – הרב משה לוי היה רבה הראשון של בת ים. נכדו הוא הרב ציון לוי, רבה של פנאמה.
רבי יצחק אינריקס
מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. נזכר ״במשפט וצדקה ביעקב״(סימן ק׳).
רבי יצחק אתורקי
מחכמי סאלי, היה מורו ורבו של רבי אהרן הסבעוני שהזכרנו לעיל.
רבי יצחק ביבאס
מרבני סאלי במאה החמישית למניינינו.
בשו״ת ״משפט וצדקה ביעקב״ (סימן קפ״ב) חתום הרב על פסק דין משנת התנ״ו(שנת לידתו של אוהחה״ק בסאלי).
רבי יצחק דאבילא
מחכמי סאלי – רבאט.
מובא ב״משפט וצדקה ביעקב״(ח״א סימן ד׳) פסק דין בו הוא חתום עם רבי חנניה בן זכרי משנת התע״ז. בנו הוא רבי משה.
רבי יצחק דאבילא ב"ר משה .
נכדו של רבי יצחק שהזכרנו לעיל. חי במאה החמישית למניינינו.
רבי יצחק הלוי כן סוסאן
רב ומו״צ בסאלי, חי בתחילת המאה השביעית למניינינו. נראה פסק דין ממנו בשנת הת״ר.
רבי יצחק שימש כדיין בסאלי. נתן הסכמה לשו״ת ״כרם חמר״. עלה, עם בנו רבי אברהם שהוזכר לעיל, בשנת התר״ח לארץ ישראל ונתיישב בטבריה. נלב״ע כנראה בשנת התרכ״ב.
מספרים שכשנטה למות אמר לבנו רבי אברהם: ״דע לך כי עליתי לישיבה של מעלה והוסיפו לי ט״ו שנים כדי שאקבר בארץ ישראל״. ראו כוחו של צדיק שנודע כבעל הדרת פנים דקדושה והנהגת חסידות.
חיבר:
שו״ת ״פחד יצחק – כת״י שנעלם, ה׳ הטוב ימציאנו לידינו אכי״ר.
רבי יצחק הצרפתי
רב ומו״צ בסאלי במאה החמישית למניינינו. חתום בפסק דין ב״משפט וצדקה ביעקב״(סימן רס״ב) משנת התפ״ו. רבי יצחק שימש ברבנות בסאלי עם רבי שלמה הכהן ורבי שמואל קארו.
רבי ישועה הסבעוני גייר אהרן
מחכמי סאלי במאה הרביעית למניינינו. הוא אחיו של רבי דוד הראשון שהוזכר לעיל
נר המערב-י.מ.טולידנו-פרק חמישי 1140 – 1270
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
פרק חמישי 1140 – 1270
ממשלת האלמווחידין וגזירות בן תמורת ועבד אל מומין, התפלגות יהודי המערב בעת רעה ההיא, בוא המימונים לפאס ופעולתם בה, יציאתם ממנה במשול אבו יעקב יוסף. השנות הרדיפות שנית, חקים מבדילים להאנוסים, בנין חומה על היהודים במדינת ריף, התמוטטות ממשלת האלמווחידין, הרג ושלל ביהודי מראכש הבירה על ידי יחייא המורד, רוח היהדות במערב מתקופה הזאת ואילך, ר"י עקנין, רבי נחום מערבי.
ואלה, השנים האחרונים הוסיפו עוד יותר להתחקות על צעדי האנוסים אם בלב שלם המירו את דתם ויהיו למושלמנים גמורים, או רק למראית עין קבלו את הדת החדשה להיות להם למחסה ולמסתור\ ולאנוסים כאלה גרשו מן הארץ או פקדו עליהם פקודות מעיקות, להבדל מן המושלמנים, ללבוש בגדי עדים נתעבים.
עוד בשנת תתקי"ח בערך בעוד עבד אל מומין אזנאתי מושל מרוקו נמנה בנו אבו יעקב יוסף, לנציב בקורדובא וכל אנדלוסיא, ויראה כבר העריץ הזה או את מחשבתו הרעה להציק להיהודים שם בכל חמתו וקנאתו, ובימים ההם בימי נציבותו של אבו יעקב יוסף בספרד הדרומית, נאלצו, רבי מימון, רבי משה ( רמב"ם ורבי דוד בניו לצאת מספרד לארץ מערב ויבואו לעיר פאס.
שם בעיר פאס כתב רבי מימון את "אגרת הנחמה " לאחיו יהודי ארץ המערב בראותו כי הייאוש החל כבר לתוקפם מלהיות עוד פוסחים על שתי הסעיפים, מושלמנים בפה ויהודים בלב. ויהיו צופים להמרת דת חפשית, גם רב י משה בנו כתב בארבע שנים אחרי כן את " אגרת השמד , לאחיו אלה, להוכיח כי גם בהיותם במצב כזה של אנוסים, ישראלים גמורים הם ויש להם חלק בכל היעודים והתקות אשר לכל ישראל.
את אגרתו זאת כתב רבי משה נגד רב קנאי אחד מפאס – ולפי השערתנו הוא רבי יהודה הכהן אבן סוסאן הדיין הגאון וחסיד – אשר קרא את האנוסים בשם " עם טמא שפתים " וירבה להוכיח אותם, כי בזה שהם פוסחים על שתי הסעיפים, אין להם לא עולם הזה ולא עולם הבא, ומי מהם שחפץ באמת להשאר יהודי עליו להגיד זאת גלוי ולקדש שם שמים ברבים, ולא להודות אף למראית עין במוחמד נביאם.
נגד האיש הקנאי הזה יצא רבי משה באגרתו ההיא ויסתור דבריו, מדברי האגרת הזאת נוכח לדעת כי יהודי המערב נפלגו אז לפלגות שונות, יש שחשבו לנכון להם לצאת משם, לסכן בנפשם וללכת לארצות אחרות לאסיה ולאירופה, להנצל מפני הרעה ולבלתי יהיו אנוסים לשאת על פניהם את הדת המושלמנית.
וזאת הייתה עצתו של דבי משה לידידיו ולשומעי דבריו, ואחדים מצאו טוב יותר להשאר במקומם בתור " אנוסים ", מהם הוצרכו לעשות ככה על כי הונם ורכושם היה להם למכשול מאין ביכלתם לקחת גם אותו ולעזוב את הארץ, ומהם תעו לחשוב מרוב הצרות והרדיפות כי אלה הם חבלי משיח.
ויהיו בטוחים כי מתוך צרתם זאת יבוא הגואל המיועד לגאול אותם וממצוקתם יושיעם, הדבר ברור כי עוד רבים היו אשר יכלו גם על ידי מעמדם הנכבד במדינה, להשאר בדתם בלי מפריע ולחיות בתור יהודים בפרהסיא, בין אלה נחשבה גם משפחת המיימוני בפאס.
יש אומרים כי גם הם המיימונים נשאו על פניהם מסוה הדת המושלמנית אז במשך ימי שבתם שם בפאס, ואמנם רבים דחו את הדעה הזאת בשתי ידים. וכן לדעתנו יש לשער כי באמת יכלו המיימונים לעמוד בדתם גלוי, רק בגלל מצבם הנכבד בחברה, מצד האחד התרועע רבי משה עם חכמי הערביים ופילוסופיהם שחיו אז בפאס ויקחו לקח מפיו.
באגרת הרמב"ם למר יפה, ועד היום נמצאה בפאס בחלק העתיק שבעיר שנקרא " פאס אלבאלי " ששם היה מקום מושב היהודים לפנים עד שנת קצ"ה, עליה אחת עתיקה וקבועים בחלונותיה קערות נחושת, ואומרים שמספרם שלשה עשר קערות, העליה ההיא נחשבת עד כה למקום קדוש, כי שומה בפיהם שבה דרו המיימונים בשבתם בפאס ויסחרו שם.
והקערות ההם היו לו להרמב"ם ואביו, לפי המסורת, לדעת על פיהם העתים והשות על פי ידיעתם בתיכונה, הדברים האלה ידועים הם למדי בפי אחינו תושבי פאס עד כה, וגם ראיתים בכתבי יד מאוחרים, ואחשוב כי מסורת זו ועוד לא ידועה לחקרי תולדותיו של רבנו המיימוני.
ופה המקום להעיר, כי מפעלות הרמב"ם בפאס, נודעו, אגרת השמד, ורוב פירושו על המשניות.פירוש על המשניות הנ"ל, כתב יד הראשון שכתב הרמב"ם שם ועם נוספות ותיקונים רבים, הכל בלשון ערבי, מצאתיו בדמשק וגם העתקתי ממנו לעברית כל מסכת פסחים שתודפס אי"ה בעוד זמן.
ובמבוא להעתקתי הנ"ל דברתי הרבה אודות כתב היד היקר הזה שכעת הוא נמצא בלונדון אצל הגברת החכמה מרת פרחה די ששון מקלקוטא.
ומצד השני נהל רבי דוד אחיו משא ומתן מסחרי באבנים טובות ומרגליות, מסחר הנותן בארץ כזו ערך חשוב לבעליו בעיני העם ושרי המדינה, ועל ידי זה, על ידי ההתערבות שהיה להם בין התושבים, רכשו להם בלי ספק חיבה וידידות עמהם, ויוכלו לחיות בתור יהודים גלויים.
נוהג בחכמה- רבי יוסף בן נאיים זצ"ל
נוהג בחכמה
אוצר בלום של מנהגים על ד' חלקי שו"ע
שנהגו בכל קהילות ישראל במזרח ובמערב
רבי יוסף בן נאיים ויצרתו
הרב פרופסור משה עמאר הי"ו
הקדמה לספר " מלכי רבנן לרבי יוסף בן נאים.
לתלודות רבי יוסף בן נאיים ויצירתו – הרב משה עמאר.
משפחת בן נאיים.
משפחת בן נאיים מוצאה ממרוקו ונראה כי מקורה ממגורשי ספרד. כיום יש המאייתים את שמה " בן נאיO ", " בן מאיים " או " בנאים ". על מקור השם הועלו מספר השערות. השערה אחת שהשם בן נאיים זהז לשם המשפחה " בן נעים ", השכיח במזרח התיכון ושאחד מבניה הוא רבי יעקב בן נעים, מ חכמי איזמיר במאה ה"ז, אשר נפטר בשנת תנ"ב – 1792 וחיבר את הספרים " משכנות יעקב ", דרושים ו "צניף מלוכה ", על דיני מלכים.
השערה שנייה שהשם הוא בן נאים במשמעות בן נאה, כלומר,שאבותיו הראשנים של המשפחה היו נאים במעשיהם ובהתנהגותם הישרה והטובה, הן במצוות שבין אדם לחברו והן במצוות שבין אדם למקום. השערה שלישית קובעת שהשם בנאים על שום שאבות המשפחה עסקו במלאכת הבניין.
או שהיו חכמים, כי תלמידי חכמים מכונים בתואר בנאים\ על שם שעוסקים בבניינו של עולם. השערה רביעית קובעת שמובן בן נאיים, מן המלה בערבית – ישן – רדום וסהרורי, יתכן שאבי המשפחה לא היה עירני וזריז, לכן כינו בנין בשם בן נאיים, כלומר, בני האיש סהרורי החולם בהקיץ.
ממשפחת בן נאיים ידועים לנו מספר חכמים, ומן הבולטים ביניהם יש לציין את רבי יעקב ורבי רפאל חיים.
רבי יעקב בן נאיים.
רבי יעקב בן נאיים חי במאה הי"ח וכנאה היה יליד העיר פאס. הוא הלך ללמוד תורה בעיר תיטואן לפני רבי אפרים מונסונייגו. מפאס יצא בדרכו לעלות לארץ ישראל אך נתעכב באלג'יריה, בדבריו בהקדמתו לחיבורו " זרע יעקב :
על ספר חוקה חקקתי אשר גמלני בצאתי את העיר הגדולה נאוה תהלה, עיר של חכמים ושל סופרים. רבתי בידיעות, הן בחכמה והן בתבונה מתא פאס יע"א….מבין ברכי מורי וברי לראשי עטרת פז הרה"ג המקובל האלוהי עיר וקדיש כמוההר"ר אפרים מונסונייגו נר"ו, חונה מלאך ה' הן היום בעיר תיטואן יע"א שר בשרים. יצא יצא יקב איש וביתו ריקם לגזירה שוה לעלות ולראות אל הר ה'.
בשנת התקט"ו – 1755 שה בפאס והעיד עם חכמים נוספים על רבי אברהם מאנסאנו שהוא תלמיד חכם ותורתו אומנותו, כדי לפוטרו מתשלום מס. סביב לשנת התק"כ – 1760 עזב את פאס כדי לעלות לארץ ישראל, שהה בעיר מעסכר אשר באלג'יריה ובשנת תקכ"ד – 1764 הגיע לאלג'יר, בה התמנהלאב בית דין.
תפקיד בו כיהן שמונה עשרה שנה. בעקבות משבר שחל בהנהגה הרוחנית והחברתית של אלג'יר בתקופה זו, לא יכל היה רבי יעקב למלא את תפקידו כהלכה, כפי שהוא רומז על כך בהקדמתו הנ"ל :
ולא יכול יוסף להתאפק לכל הדברים הניצבים, כי מה יוכל לשפוט את העם הכבד הזה והמה חכמים מחוכמים, והן אני נשארתי לבדי ואין עוזר לי….ורבו מלשני סתרים " משום כך נאלץ לעזוב את העיר.
בשנת תקמ"ב – 1782, עבר לעיר ליוורנו, שם בשנת תקמ"ד הדפיס את חיבוריו " זרע יעקב ", שאלות ותשובות ו " ישועות יעקב, דרשות, וכן הדפיס שם את ספר הזוהר לאחר שהגה אותו יחד עם רבי אברהם מיוחס.
הוא נשא ונתן בהלכה עם חכמי הדור, ובכללם גם רבינו החיד"א. רבי יעקב הרביץ תורה בליוורנו עד לפטירתו שם ביום ג' כ"ה תשרי תקס"ד – 1803. במותו עשו לו בליוורנו כבוד גדול, הדפיסו לזכרו ולכבודו קונטרס " אמת חיעקב " ובו הספדים וקינות שהתחברו עליו בפטירתו.
שמעו של רבי יעקב וגדולתו הגיעו למרחקים, בפטירתו הספיד אותו רבי גם רבי עוזיאל אלחאך בעיר תוניס.
רבי רפאל משה חיים בן הרב ישעיה בן נאיים המכונה הרב הרחמ"ן, נולד בז' שבט תר"ה 1845, בעיר תיטואן. לאחר שנים רבות של נישואין שלא זכו לפרי בטן הלכו הורין לעיר וואזאן להשתטח על קברו של הצדיק השד"ר רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל, ונדרו נדר לאמור, שאם יענה הקב"ה לתפילתם ויזכו לפרי בטן יעלו לארץ ישראל.
תפילתם התקבלה ובהית בנן בן ששה חודשים יצאו לדרך לעלות לארץ ישראל ואליהם הצטרפו כמה משפחות מקרוביהם. בהגיעם לאץ ישראל, לאחר טלטולים רבים ממקום למקום התיישבו בעיר חיפה. מאחר שהמצב הכלכלי היה קשה והקהילה בחיפה הייתה קטנה ; לא היה באפשרותה להחזיק מלמדים לבניה ברמה גבוהה, והסתפקה רק במלמד תינוקות אחד, שלימד את הילדים לקרוא ולהתפלל.
רבי ישעיה דאג ללמד בעצמו את בנו יחידו בשעות הפנאי ובלילות. בשעות היום עזר הילד כשוליה בחנותו של אחד מבני המשפחה. באחד מביקוריו של הרב דוד בן שמעון בעיר, נדהם לראות ילד קטן שמקומו בבית המדרש יושב ועוזר בחנות.
הוא בא לפני אבי הילד בטרוניה על שהילד אינו לומד. רבי ישעיה תיאר בפני רבי דוד את מצבה הירוד של הקהילה ואת העובדה שאין בעיר תלמוד תורה ראוי לשמו. רבי דוד הביע את רצונו לקחת עמו את הילד לירושלים, והוא הבטיח לדאוג לכל מחסורו, ללמדו יחד עם בניו ולספק לו את כל צרכיו.
אך האם, שיחידה היה יקר לה מאוד, לא יכלה לשאת שילך בנה למקום מרוחק כירושלים. והאב הבטיח לרבי דוד שישלח את בנו ללמוד תורה בטבריה, הקרובה יותר לחיפה, לאחר שנחנך רבי רפאל למצוות, לקח אותו אביו לטבריה, וסידר לו מקום להתאכסן בו.
והיה רבי רפאל נוהג לחזור הביתה רק בחגים. בחודש תמוז שנת תר"כ – 1860, חלה במחלה קשה והוסיפו לשמו את השם " חיים ". מחמת צערה התפללה אמו לה', שיקל את נפשה פדיון נפש של בנה. ואכן תפילתה התקבלה, בנה החלים ממחלתו והיא מפטרה באותה שנה ביום כ' לחודש אב.
רבי ישעיה השיא אישה לבנו ודאג לכל מחסורי בנו, כדי שיוכל להמשיך בלימודו בישיבות בטבריה. רבו המובהק היה הרב הגאון חיים שמואל הכהן דידיע קונורט.
בשנת תרל"א – 1871, בהיותו כבן עשרים ושש שנים יצא לטורקיה ויוון בשליחות טבריה, ובדרכו שהה במצרים. בכל מקום אליו הגיע נשא ונתן בהלכה עם חכמי העיר, אשר כיבדוהו והוקירוהו על ידיעותיו המופלגות בתורה.
בשנת תרמ"ג – 1883, נפטרה אשתו. באותה שנה יצא שוב בשליחות למרוקו, לשם הגיעה אליו בשןרת איוב, כי בנו רבי שמואל נפטר ביום כ"א שבט תרמ"ד – 1884 בהיותו כבן שבע עשרה שנה, והיה יניק וחכם. בשנת תרמ"ו – 1886, חזר הרבי רפאל חיים משה לעיר מולדתו תיטואן, שם לקח לו אישה ממשפחתו בת רבי משה בן נאיים.
מתיטואן הוזן לשבת על כסא הרבנות בעיר ג'יברלטר, תפקיד בו כיהן עד יום פטירתו בח' אב התר"פ – 1920. מחיבוריו נדפסו : " פטר רח"ם, שאלות ותשובות ודרשות, " קול טחנה ", שאלות ותשובות על טחינת קמח של פסח ברחים של קיטור, " רחמים פשוטים ", שאלות ותשובות על ארבע חלקי השו"ע. בנוסף לכך נשארו בכתובים חיבוריו " טחון הטיב, בדבר טחינת חיטים לפסח במכונה, שאלות ותשובות ודרשות.
מקנס-ירושלים דמרוקו י.טולידאנו
מקנס – ירושלים דמרוקו
זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל
עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל.
כיצר לשאת חן בעיני רואיו — לשם שמים
ככלל, איסוף הכספים לעניים היה מעסיק מאד את רבינו, תדיר היתה רוחו נטרדת בשל דאגותיו אלו — שהרי אין הקומץ משביע את לוע הארי, וכל הכסף שאסף לא הספיק לכל הצרכים המרובים שנפרשו לפניו ועמדו על הפרק.
פעם מצא באחד הספרים סגולה, שהעושה אותה ימצא חן בעיני הבריות, רבינו רצה מאד להשתמש בסגולה זו, על מנת למצוא חן בעיני העשירים. וכי מדוע ירצה למצוא חן בעיני העשירים? — מאליו יובן שלא לצרכי עצמו, אלא שירבו בנתינתם בעבור אחיו העניים…
ומה היתה הסגולה? — טבעת זהב ששמו של המלאך הממונה על מציאת חן חקוק בה. את חקיקת השם בטבעת יש לעשות בדרך מיוחדת — בכל לילה לחקוק אות אחת בלבד, זאת, רק לאחר שטובלים במקוה טהרה ואומרים ״יהי רצון״ ועוד מספר פסוקים לפי סדר מסוים.
רבינו פנה לצורף ירא שמים וביקש שיחרוט בעבורו את הסגולה בטבעת. אחר שהסביר לו את כל סדר העבודה, והצורף נענה לבקשתו.
עם רדת הלילה, הלכו רבינו והצורף לטבול במקרה טהרה. אחר חזרו לבית המלאכה של הצורף, עשו את כל היחודים ואמרו בדחילו ורחימו את התפילה והפסוקים הדרושים לסגולה. רק אז חקק הצורף את האות הראשונה של שם המלאך בטבעת הזהב. רבינו נפרד מהצורף לשלום וכל אחד מהם פנה והלך לביתו.
— לילה שקט, דומם. ירח חוור שולח קרן אור כסופה בעד החרך שבחלון. רבינו נם את שנתו. לפתע… מוצא הוא את עצמו ברחבה מוזרה ובלתי מוכרת לו. והרחבה — מלאה במוסלמים וברברים, הומה מפה לפה, הם אינם מבחינים בו והוא מחפש דרך לצאת מן המקום. והנה, נשא אחד הערבים את מבטו ועיניו נתקלו ברבינו. מיד החלו העומדים בסמוך להביט בו אף הם והשנאה נבטת מעיניהם. בזה אחר זה השתתקו כולם ועמדו מביטים ברבינו בשקט עוין — דממה עמוקה, כבדה מנשוא השתררה בכיכר.
לפתע פתאום, הם ניתקים ממקומם ומתחילים לרוץ לעברו, הוא מפנה להם עורף ובורח והם אחריו. מכל העברים צצים ערבים נוספים, וכולם מצטרפים למרדף. הוא רץ בכל כוחו, אשר הולך ואוזל. הערבים כבר מושיטים ידיהם לאחוז בו…
ואז רבינו נעור משנתו, וליבו פועם בחזקה — והנה ראה כי היה זה אך חלום…
למחרת, ברדת הלילה, הלכו שוב רבינו והצורף, לטבול במקוה טהרה. אחר שבו לבית המלאכה, חזרו על התפילות והפסוקים, והצורף חקק בטבעת הזהב את האות השניה.
באישון לילה, שב רבינו לביתו ועלה על יצועו. ושוב פקדו חלום בשנתו. ובחלומו — נמצא הוא על שפת הים, עומד בודד בחוף הריק מאדם, אין נפש חיה סביבו, רק המיית הגלים הקצובה ממלאה את חלל האויר. הוא עומד ומתבונן בים הרחב והרוגש — הגלים הסואנים מתנפצים בשאון לרגליו והקצף ניתז סביב.
בו ברגע, התרומם גל ענק, מטיל אימה, והתקדם לעברו במהירות באומר לבולעו חיים. הוא ניסה להמלט ממנו, אך איחר את המועד — הגל כיסהו וסחפו לתוך המים. הוא החל להאבק במים ובגלים, כשהוא חובט בזרועותיו ומפרפר, ואולם גל אחר גל שטפהו, כוחותיו נטשוהו, והוא החל שוקע. רבינו התעורר וכולו שטוף זיעה קרה.
הביט רבינו סביבו — אין ים ואין גלים, רק הוא בחדרו. נפעם מן החלומות שפקדוהו לילה אחר לילה, ורמזו לו בי שרוי הוא בסכנה, אך תשוקתו להשיג עזרה לכל אותם עניים נדכאים בה עזה, עד שהאיצה אותו להתעלם מן החלומות. — ״חלומות שוא ידברו״ — אמר בלבו, והחליט להמשיך בהכנת הסגולה על מנת לנסות כל אפשרות שתסיע לו במשימתו הקשה לתמוך בדלים ובאביונים.
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.
מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.
לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא "
דרומונד האי תומך בגרסתו של בן הנרצח ותובע להעניש את המושל.
הווזיר לענייני חוץ, קיבל את הגרסה שטענה שהיהודי לא נרצח, אבל דרומונוד האי האמין לעדותם של שמונה מיהודי אנתיפה ( 21 ביוני ) וזו של הבן, המפלילות את המושל. בו ביום – 2 בנובמבר – הריץ את השגריר מכתב לווזיר הנ"ל, בו הביע דעתו השלילית על העדות של שלושת יהודי אנתיפה שניסו לטהר את המושל. להערכתו, זו נסחטה מהם על ידי המושל לאחר איום, ואין זה אלא בזיון לממשלת מרוקו.
על רקע היחס הידידותי שלו לסולטאן וכמי שרוצה את טובתו בטיפוח היחסים עם מדינות אירופה, הוא מעיר את תשומת לבו לעובדה שמעשה אכזרי כזה שהתפרסם בכל אירופה, לא ניתן להשתיקו על ידי פיצוי כספי, אלא בענישתו של הרוצח האכזרי.
הוא טוען כי בנושאים דומים תמיד היה מוכן להיענות לבקשות הממשלה המאורית, אבל במקרה הזה, כאשר דם הקורבן צועק לעשיית צדק בין אם הוא מוסלם, יהודי או נוצרי, הוא יסייע רק למי שימצה את הדין לפי מידת הצדק. הפיצוי המוצע אינו אלא שוחד למניעת התביעה לעשות צדק.
בסיום מבקש להעביר מכתב זה לסולטאן, והוא חש ש " רגש הצדק הפועם בו " יביא אותו בוודאי להסכים לעצתו.
תגובותיו של השגריר הבריטי להצעות ראש הווזירים.
דרומונד האי התייחס לכמה נושאים הקשורים בפרשה זו, במכתבו לראש הווזירים ב – 8 בנובמבר, ביניהם להבטחת הסולטאן לשלוח לאנתיפה פקיד מהימן שלו כדי לחקור את האירוע. הוא מציין שהשליח שנשלח למטרה זו הוא קרובו של הווזיר הראשי.
אם הוא מבטל את האמת בדבר אשמתו של המושל, יש חשש שגם הוא קיבל שוחד. דרומונד האי מוכן לקבל את הצעת הווזיר הנ"ל שישלח אדם מטעמו למטרה זו, מלווה על ידי פקיד החצר. אבל רק בתנאי שהמושל יוזמן לחצר ויידרש להישאר שם כל זמן שהחקירה נמשכת באנתיפה, וזאת כדי למנוע ממנו השפעה או לחץ על העדים.
לדעתו, אין סיכוי שתושבי אנתיפה המוסלמים או היהודים יעיזו להעיד עדות פומבית נגד המושל שיש לו כוח לייסר אדם עד מוות, והוא עצמו מחוסן מפני ענישה. אם ייוודע למושל שעומדת להיערך חקירה, הוא יהיה מסוגל להשיג הצהרות מכל התושבים בדומה לאלה שסחט משלושת היהודים.
תכנית למאסרו של המושל ותשלום פיצויים.
התרשמותו של דרומונד האי ממכתבי ראש הווזירים, כי הסולטאן החליט על מאסרו של המושל. להצעת הווזיר כי יש ל
אסור את המושל בין אם האשמות נגדו יוכחו כנכונות ובין אם לאו, טוען דרומונד האי, שחיוני כי תכנית זו תידחה כדי שיהיה רגוע ולא יחשוד שעודים לאוסרו.
כי בעקבות הדיווחים שהגיעו אליו על האשמות נגדו, הוא מתכוון לברוח לאזור הררי בסביבות אנתיפה בה אין לסולטאן שליטה. הווזיר מציע תכנית הטעיה זו : על מנת שהמושל יחשוב שהנושא שלו ירד מהפרק, יישלח בנו של יעקב דהאן לביתו. וכן יש לכתוב למושל כי הבן לא דיבר נגדו. וכשירגיש שמאסרו אינו צפוי, אז אפשר להפתיע אותו ולאסור אותו.
דרומונד האי הגיב לתוכנית, כי לא ימליץ לבנו של הנרצח לחזור לביתו כי שם נשקפת לו סכנה שיירצח. בתור נציג בריטי רשמי אינו יכול לקחת חלק פעיל בתוכנית המוצעת על ידי הווזיר. הוא מציע שהמושל יידרש לשלם את 5000 הדולרים שהוצעו למשפחה בתור פיצוי לרכוש שהוחרם.
השגריר בדעה שכלא כל הפרטים על מעשיו של המושל הובאו לידיעת הסולטאן. הוא מסיים מכתבו בכך שאם תוך חודש לא ישמע ממנו על הצעדים שנקט להבטחת הצדק וביצועו, יהיה זה מתפקידו להעביר העתקי המכתבים וכל העדויות שברשותו בנושא זה, לממשלת בריטניה.
ולבסוף, על ראש הווזירים לדעת שאם לא ייעשה צדק, חלה אחריות כבדה עליו. את העתקי המכתבים לשר החוץ העביר יומיים לאחר מכן – 10 בנובמבר, כפי שנראה להלן.
תגובת ראש הווזירים.
ראש הווזירים ענה לדרומונד האי לפי הוראת הסולטאן ב-12 בנובמבר. הוא טוען שהמוסלמית הרתה ליהודי, ומקבל את ההנחה שהוא לא מת ממאה המקלות הנהוגות גם לעבריינים אחרים, אלא הגיע לביתו בריא ואחר כך מת.
הוא מעמד את הצהרות בנו של הנרצח כעדות יחיד אינטרסנטית, ושלדבריו שיקר, לעומת עדויות של אחרים מבני דתו, כשכמובן האחרונים אמינים. אם יש לשגריר הבריטי ספקות לגבי האמת, הוא מציע שיישלח אליו אדם שהיה נוכח שבשעת המעשה, או שישלח מישהו מהימן שילווה על ידי פקיד מחצר המלכות, ואחד מהשבט המקומי כדי לחקור ולהגיע לאמת. אם יתברר שהמושל אשם עליו להיענש, ואם יוכח ההיפך, אז ייענש הבן שהעיד נגד המושל.
הווזיר הנ"ל מאשים את היהודים באופן כוללני, המחפשים דרכים ליצירת חילוקי דעות בין ממשלות, כדי לגרום לניתוק הידידות ביניהן. לדעתו, על השגריר להכיר בהתנהגות המעליבה של כמה יהודים כלפי השלטונות
הוא גם ביקורתי להצעתו של שהמושל יפוטר. " אם הפקידים יפוטרו בכל פעם כשהם מענישים יהודי, הדבר עלול להרוס את מערכת הממשל, והמושלים יסרבו למלא תפקידם. המושלים התמנו כדי לקיים את הצדק לכל אדם ללא משוא פנים "
אבל אין הוא שולל את התוכנית למאסרו של מושל אנתיפה, בין אם האשמה תוכח או לא, ומציע שיינקטו צעדים כדי להטעותו לבל יברח להרים, בהם אין האוכלוסייה מקבלת את מרות הסולטאן. בסיום מבקש את דורמונד האי שיסייע לווזיר לענייני חוץ שפרשה זו תגיע לפתרון משביע רצון.
המימונה – מקורותיה ומנהגיה
מתוך הספר יהדות מרוקו – פרקים בחקר תרבותם – יששכר בן עמי
חג המימונה של יהודי מרוקו
המוטיבים המשותפים לאגדה זו ולחגיגות המימונה בולטים לעין. בפעם הראשונה אנו מוצאים חיזוק לברכות ולשירים הנפוצים המזכירים את ״לאלא מימונה״ (גברת מימונה). בכך עולה בידנו לפתור קושי מסויים מאחר שהמסורות הקושרות חג
זה למימון (אושר) אינן מסבירות מדוע מופיע השם בצורת נקבה.
הנס של קריעת הים ושל ההצלה מפני הים, אם כי בשינויים מסויימים, מקבילים למעשים שנעשו בפסח. ושוב נוכל להצביע בפעם הראשונה על מסורת המייחסת ניסים אלה ל״לאלא מימונה״.
המנהגים הרבים, הקשורים למים והמהווים חלק נכבד מאוד מכלל מנהגי המימונה, בולטים גם באגדה זו. הקשר בין הבנות לבין העיר פאס אינו מקרי. הרבה מסורות קושרות את המימונה עם העיר פאס, ואין ספק שבעיר זו חוגגים את החג באורח אינטנסיבי מאוד.
ואולי לא מקרה הוא שדווקא יוצאי עיר זו הם הם שחידשו כאן את החג ההמוני, הקשור ביציאה לטבע בחגיגות המימונה. עם כל זאת אין במציאת גיבורה בשם ״לאלא מימונה״ כדי לפתור את בעיית החג. אין לנו, לעת עתה, ראייה המוכיחה קשר בין לאלא מימונה (שהיתה מוסלמיה), לבין המסורת היהודית.
כמה מזקני פאס יודעים לספר על ביקורים ב״קובאת אל מימונה״, אבל אין לדעת, לעת עתה, אם תופעה זו משתלבת במסגרת ביקורי קברי קדושים מדת אחרת, או שיש לה קשר עם חג המימונה.?
כידוע קיימת שידה בשם מימונה שמוזכרת בין השאר בסיפורי אלף לילה ולילה (ראה: אלף לילה ולילה, בתרגומו של י״י ריבלין, כרך ח/ עמי 3061 ואילך). יש לבדוק אם קיים קשר בין הרבה מנהגים שמטרתם לזהות את הרע (הנגרם בהרבה מקרים על־ידי שדים הקיימים במימונה) ובין מימונה השידה או השדים בכלל.
ביקורי קברי קדושים מדת אחרת, תופעה זו בולטת הרבה יותר אצל המוסלמים, לגבי קברי הקדושים היהודים, מאשר להיפך. ועיין: 1948 ,L. Voinot, Pèlerinages Judéo Musulmans du Maroc, Paris