מורשת יהדות מרוקו

משפחת הלוי אבן יולי – חיים בנטוב – ממזרח וממערב כרך ב'

המלכים שלפניו רוקנו את קופת המלך, ועבד אללאה זקוק היה שלקם מחדש את אוצרותיו. ושמואל נדרש לשלם את החוב. משלא יכול, נתפס הוא ואחיו. אך כאמור, נראה שנשתחרר מתפיסה זו, וחזר לכהונתו כנגיד. בכל אופן, בין השנים תק"ח – תקי"ו נפטרו לעולמם שמואל ויהודה אחיו.

מי מילא את מקום שמואל בנגידות לא נדע בבירור. נראה שעד שלא שקעה שמשו של שמואל עלתה שמשו של רבי משה בן מאמאן ( הנגדי רמב"ם ). בשנת תצ"ו הייתה לו תפיסה אך ניצל ממנה. ומשנת תק"ב נראה שהיה בין מנהיגי הקהל, כי עם תפיסת חחים בן אמוזיג קרא הכרוז מטעם המלך " כל מי שיש לו משהו מנכסיו יבוא ויראהו ( לרבי משה בן מאמאן ) משמע שמילא תפקיד ציבורי מטעם המלך כבר אז.

אחיו של שמואל.

אנו יודעים על שני אחים שהיו לו : מרדכי ויהודה. על מרדכי אין בידינו אלא ידעה קצרה אחת " שמואל שלח לאחיו לתפוס את דנאל טולידאנו, וכן היה, שבאו אחי שמואל ותפסו לדניאל, ויהי היום הוציא אחד מהאחים שטר חוב לזכותו נגד דניאל, וטוען דניאל שניכה מהשטר חוב הסך ממנו באונס.

שם האח בעל השטר הוא כפי שמפורש בהמשך התשובה – מרדכי. מתשובה סתומה זו אנו למדים, שגם מרדכי אחיו היה כנראה סוחר אמיד בנכסי, אם כי לא מצאנו שתפס שם עמדות ציבוריות. הוא גר כנראה במכנאס, כיוון שהתביעה שלו נגד דניאל נדונה במכנאס לפני רבי חיים טולידאנו.

יהודה, אחיו השני, דר דירת קבע בעיר רבאט הסמוכה לסאלי. ביתו ברבאט היה כנראה כארמון עם גינה גדולה מסביב. היה נגיד בקהילת רבאט סאלי, ונקרא שיך יהודה. כנראה מונה למשרה זו על ידי אחיו או בהשתדלותו. וכך אומר ר"א דיאבילה " רבי יהודה בן לוי…ונהג שררה ורבנות על הקהל מצד אחיו "

היה לו נכסים במכנאס, שעיקר קרקעות וחזקות. קרוב לוודאי שגר שם לפרקים. כשנתפס אחיו שמואל בשנת תק"ב, נתפס אף הוא ברבאט על ידי יעקב, אחיו של הנגיד דאז, דוד בן קיקי. תביעתו לפיצויי נזיקין שנגרמו לו באותה תפיסה נדונה בהרחבה בספר " באר מים חיין ", ונמשכה משנת תק"ג עד תקי"ו.

שאז נחתם גזר הדין, ויהודה כבר לא היה בחיים. ודאי שיהודה אף הוא התמסר למסחר, עם אחיו, וסביר להניח שניהל את עסקי המשפח ברבאט סאלי, ושימש כמקשר עם אזור החוף הדרומי ונמליו.

בני שמואל אבן יולי הנגיד.

שמואל גר רוב ימיו במכנאס. איננו יודעים את זהות אשתו הראשונה אם הייתה ממכנאס או מעיר אחרת. כך או כך היו לו ממנה כנראה שני בנים, יצחק ושלמה. יצחק כנראה עסק גם הוא בסמחר, באופן עצמאי. מצויים היו שטרות לחובתו ולסכות העשיר הידוע יעקב בן מימון.

במכנאס יש בית על שמו. רכושו זה כנראה סיגל הוא בעצמו. איננו יודעים אם מילא תפקיד ציבור כל שהוא. יצחק השאיר בן, יוסף – שיר שאותו. יוסף זה מתגלה כבעל יוזמה, בונה חנויות, ופעיל מאוד בהשגת פשרה בין יורשי שמואל מצד אחד, לבין קבוצת נושים התובעת תשלום חובותיו של שמואל. דומה שבנו הוא רבי יצחק, שהיה מחכמי ונכבדי הקהל בשנת תקע"ח.

שלמה, הבן השני, אין לנו ידיעות על פעילותו. לעומת זאת אנו יודעים על משפחתו. עם אשתו – לידיסייא. הייתה לו רק בת אחת שהייתה קטנה, כשנפטר בשנת תקמ"ב – 1782. בת זו – קלארה שמה, נישאה כשהיא קטנה עם החכם הצעיר והמיוחס, רבי חיים מאימראן בן הרב משה מאימראן. בן בתו של הרב הדיין יעקב טולידאנו ( מהרי"ט 

הכניסה לו ממון רב, דבר המראה ששלמה היה עשיר. רבי חיים מת כשאשתו עדיין קטנה, בתשרי תקמ"ו. לפי מנהג החלוקה צריכה הייתה לחלוק את ממונה – ממון אביה – עם יורשי הבעל. כדי לעקוף חלוקה זו לימדוה למאן בבעלה לאחר פטירתו, כיוון שעדיין קטנה הייתה.

פרשה זו עוררה סערה בין רבני העיר. כעבור שנתיים נישאה בשנית עם שלמה בוסידאן מנכבדי העיר, הולידה לו בנים ונפטרה בשנת תקע"ט. שלמה בוסידאן זה הוא כנראה נכדו של הצדיק הנודע, שהכל משתטחים על קברו, והוא מפורסם בנסים, רבי דוד בוסידאן.

אף הוא אפוא מיוחס היה, כבתה כן האם, אשתו של שלמה לוי, לידיסייא נישאה בשנית בשנת תקמ"ח, שש שנים לאחר מות בעלה.

לאחר מות אשתו הראשונה, נשא שמואל הנגיד את אשתו השנייה, ריינא. וילדה לו את חביב ויעקב.

על חביב איננו יודעים כמעט ולא כלום. הייתה לו רק בת שנישאה בחייו למסעוד טובי, וילדה לו שתי בנות, ונפטרה בחיי אביה חביב. שתי הילדות ירשו את סבם חביב, ונישאו לגברים, האחת לרבי אהרן בן עלו והשנייה למשה אזראד.

גם על יעקב, הבן השני של שמואל איננו יודעים כלום. הוא האריך ימים אחרי כל אחיו. בשנת תק"ע, לפחות היה עדיין בחיים. יעקב היה עשיר וקנה מכמה  מיורשי אביו את חלקם בחנויות ואחר כך מכר את הכל, כולל חלקו הוא ליוסף הלוי, בן אחיו יצחק.

כנראה שהניח אחריו בן ושמו שלמה. ריינה אשתו של הנגיד, נישאה שנית אחרי מות שמואל בעלה, למשה מאימראן, וילדה לו את בנה אברהם מאימראן, שהיה אח מן האם לחביב ויעקב לוי בני שמואל, וירש אתם את מחצית נכסי שמואל שהגיעו בחלק אמו.

עזה

הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה

ההיסטוריה היהודית של עזה.

יישוב יהודי בעזה ידוע בסוף ימי החשמונאים. בתקופת המשנה והתלמוד – המאות השלישית והרביעית לספירה הנוצרית – נוסדה בה קהילה יהודית. בעזה נמצאו שרידי בית כנסת ועליו כתובת מהמאה ה- 6. ר' ישראל נג'ארה היה רב בעזה. נתן העזתי מכריז בשנת 1660 על שבתאי צבי כמשיח. החיד"א היה בעזה בשנת 1753. בשנת 1835 ציווה אברהים באשה לפרק את מבנה בית-הכנסת. בפרעות תרפ"ט חרבה הקהילה היהודית בחברון ובעזה. אחרי מלחמת ששת הימים חזרה הנוכחות היהודית בעזה, ובשנת תשס"ה – 2005 נעקר הישוב היהודי מעזה על פי החלטת ממשלת ישראל.
התוכן
תחילת הישוב היהודי בעזה
בתקופת המשנה והתלמוד
בית הכנסת העתיק בעזה-מיומס
גילוי רצפת הפסיפס והפולמוס סביבה
מהתקופה הביזנטית ועד למאה ה- 15
במאה ה- 15
במאה ה- 16-17
התאוששות הקהילה במאה ה- 18
כיבוש אברהים פאשה בשנת 1831
חידוש הישוב היהודי בעזה 1886
גירוש היהודים במלחמת העולם הראשונה – 1917
התיישבות יהודית בעזה אחרי מלחמת ששת הימים ועקירתה

תחילת הישוב היהודי בעזה
ההיסטוריה היהודית של עזה מתחילה בשלהי ימי החשמונאים. אלו העדויות הראשונות על יהודים הגרים בעזה. כחמישים שנה ארכו ימי שלטון החשמונאים – עד לכיבוש הרומי של הארץ, כאשר גאביניוס, מושל סוריה מטעם פומפיוס, החל משקם את עזה באתר חדש, מדרום לעזה הקדומה אך מרוחק כמוה מן הים (כארבעה קילומטרים). היה זה בשנת ג' תרצ"ט, 61 לפני-הספירה. לציון שיקומה של העיר – ואולי גם לציון כיבושה מידי היהודים – הפעילו תושביה ספירה מיוחדת של השנים, מעין לוח שנה עזתי.

בימי הבית השני ומעט אחר-כך, נחשבה עזה עיר עוינת ליישוב היהודי בארץ-ישראל,גם מצוות התלויות בארץ לא חלו עליה, בהיותה "עיר נוכרית". 

בתקופת המשנה והתלמוד
בתקופת המשנה והתלמוד – המאות השלישית והרביעית לספירה הנוצרית – חל שינוי מהפכני במעמדה ההלכתי של העיר, ואף נוסדה בה קהילה יהודית גדולה למדי. עד לפני מספר שנים אפשר היה לראות על אחד העמודים במסגד הגדול של עזה, את הכתובת "חנניה בר' יעקב" ביוונית ובעברית, ומעליה חקוקה מנורה, עם שופר בצידה האחד ואתרוג בצידה האחר. 
מי שהיה נשיא המדינה, יצחק בן-צבי, אשר חקר רבות את ההיסטוריה היהודית של הארץ, ובתוך כך גם את עזה, העלה בספר "שאר-ישוב" את ההשערה שבמקום זה היה בית-כנסת יהודי קדום מהתקופה הרומית או הביזאנטית. ממצא ארכיאולוגי חשוב זה שנתגלה בשנת תר"ל, 1870, הושחת זמן קצר אחרי פרוץ האינתיפאדה של תשמ"ז, 1987, בידי ערביי עזה. 

על חוזקו של היישוב היהודי בעזה ניתן ללמוד מהניסיון הכושל של קונסטנטינוס הגדול להשליט על עזה את הנצרות. בשנת ד' פ"ד 324 לספירה, היה קונסטנטינוס לקיסר הנוצרי הראשון שעלה למלוכה ברומא. עם עלייתו לשלטון החלו מיד אנשי הדת ואנשי החצר הנוצרים בהשלטת הנצרות בכל ארצות שלטונו. כדי להרבות את השפעתה של הנצרות על אומות העולם, ובעיקר על היהודים, ניגש קונסטנטינוס לבניית כנסיות רבות ככל האפשר בכל הארץ. אחד המקומות הללו היה עזה. קונסטנטינוס ניסה להקים כנסיה בעזה, אבל הודות לקהילה היהודית החזקה במקום – נכשל במשימתו. קונסטנטינוס ויתר, ובמקום להשליט את הנצרות על עזה, החליט לשקם את חורבות עזה-מיומס – "עזה ים", ולהקים על חוף הים עיר עצמאית נקייה מיהודים.

תוכניתו של קונסטנטינוס לא התקיימה. לאחר פרק זמן קצר התיישבו היהודים גם בעזה-ים. לא קשה להבין מדוע: עזה הייתה באותן שנים עיר הנמל העיקרית של דרום הארץ, וכשיש מסחר יש סוחרים, וכשיש סוחרים יש יהודים. כך קמה בעזה-ים קהילה יהודית גדולה שעסקה במסחר בנמלה הסואן

ד"ר אלישבע שטרית

כל הכתבות וההסברים וכמובן הציורים הנהדרים מפרי עטה של ד"ר אלישבע שטרית

כל הזכויות על הציורים ועל הטקסטים שמורות לאומנית

הכנות ללידה ראשונה
"תקתע אל חרוק"

כאשר נכנסה אישה לחודש התשיעי של הריונה הראשון , נהגה אמה לכנס את נשות המשפחה ואת החברות הקרובות בביתה או בבית הבת ושם הן היו תופרות, סורגות, רוקמות, למעשה, מכינות את כל הדרוש לקראת לידת התינוק הראשון. הטקס הזה מכונה "תקתע {="גזירה" "חיתוך" אל חרוק" כנראה בד, או בדים}. פעולות אלה היו מלוות בשירת נשים ובסעודה משותפת. אגב, הצבעים של הבדים או של הצמר שבהם השתמשו היו אך ורק צהוב, כחול (על גווניהם) ולבן….

בחול המועד של חג הפסח , נהגו בקהילות יהודיות שונות לכנס את ילדי המשפחה המורחבת, ולעתים גם את ילדי השכנים, בחצרות אחד הבתים או בגינה ושם בישלו הילדים בעצמם את הארוחה. מאחר שהמנהג היה נפוץ ייצרו יצרני הכלים כלים וכיריים מיניאטוריים, במיוחד למטרה זו. המנהג כונה בכינויים שונים, לעתים אין יודעים את משמעותו. באזור קזבלנקה הוא כונה "מינדרה" באזור הסוס, "נזהה" , במראקש הוא כונה "תמסרוקת", שמשמעותו שותפות, ואילו בפאס הוא כונה "חלוטה" (יחדיו? בשותפות?). בדרך המשחק והעשייה הוקנו לידים ערכים שונים. ביום תשעה באב למשל, היו מוצבים דוכנים רבים לממכר כלים קטנים ומשחקים שונים שהיו עשויים מחמר. ההורים קנו אותם לילדים על מנת שישברו ויגרמו לילידים לבכות ביום ט' באב זכר לחורבן.

טקס התחד'יד

אחת התופעות שהיו נפוצות, עד להתפתחות הרפואה המודרנית ושמירה על כללי היגיינה, הייתה תמותה של נשים אחרי לידה ושל תינוקות בני יומם. בקהילות יהודיות שונות התפתחו מנהגים וטקסים שונים שנועדו ל"שמור על הילד והיולדת". בציור שלפנינו מובע טקס שהיה נהוג בקרב יהודי מרוקו והוא מכונה "תחד'יד" ["חדיד"- ברזל]. לאחר הלידה נהגו לכנס בבית היולדת מתפללים , חלקם ישב בחדר שבו נמצאו היולדת והתינוק (בגומחא מיוחדת ) וחלקם ישבו מחוץ לחדר. על פי מסורת אחת הם נהגו לקרוא פרקי תהילים ועל פי מסורת אחרת הם נהגו לדקלם "שירים" בערבית המכונים "לערובה". בזמן הקריאה היה אביו של התינוק מסמן בחרב, בסכין או בכל כלי חד אחר על גבי הקיר מעין "גבול" שמטרתו "לעצור" את המזיקים למיניהם שיכולים להזיק ליולדת ולילד. כן נהגו לתלות קמיעות שונים להרחקת המזיקים ולשמירה על הרך הנולד ועל אמו.

חתן החמש

לא בכל שנה נהגו לערוך חגיגה לציון יום ההולדת אלא רק במלאות שנה לילד, חמש שנים וכשהוא בר מצווה. כאשר היה בן חמש שנים נהגו לערוך "חתונה" לילד עם ילדה קטנה. את הילד הלבישו בבגד לבן או בבגד רקום (תלוי באזור המגורים) . היו מקומות שבהם "כתבו כתובה מדבש" ו"החתן" היה צריך ללקק אותה ( בדומה ללוח הקריאה הראשון). ככל הידוע "הנישואין" האלה לא חייבו את המשפחות. אולי הייתה החתונה הסמלית הזו מעין סגולה לשמירת הילד מפני מזיקים, שכן, כידוע תמותת הילדים הייתה גבוהה.

אישה יושבת

אישה

דמותה של המשוררת פריחא בת ר' אברהם בן אדיבה, או בשמה הספרותי "פריחא בת יוסף". 

ציור זה מביע את דמותה של משוררת עבריה ממרוקו, פרחא בת ר' אברהם בן אדיבה, אשר נהרגה על קידוש ה' בפרעות בעיר תוניס בשנת 1756. 

פרחא נולדה במרוקו ברבע השני של המאה השמונה עשרה. היא הייתה בתו של המשורר ר' אברהם בן אדיבה, אך אימצה לעצמה את השם הספרותי "בת יוסף". מתוך הכתבים המעטים שנותרו ממנה אנו יודעים, כי כתבה פיוטים, שירים וחיבורים רבניים שונים. היא למדה אצל אביה, ר' אברהם, שאף הוא היה משורר. ככל הידוע היא הייתה האישה היחידה שכתבה שירה עברית בצפון אפריקה. 

באמצע המאה השמונה עשרה ברחה המשוררת ביחד עם בני משפחתה ממרוקו לתוניס, בעקבות פרעות ומהומות שמיררו את חייהם של יהודי מרוקו באותה התקופה. אולם בשנת 1756 פלשו לתוניס חיילי האימפריה העות'מאנית, שהיו מוצבים באלג'יריה, ועשו פרעות בתושביה של תוניס, יהודים ולא יהודים. חלק מבני הקהילה היהודית מצאו מקלט בטריפולי שבלוב וחזרו אל תוניס לאחר שוך הקרבות. ר' אברהם בן אדיבה הצליח לצאת את תוניס יחד עם בנו, אך שניהם לא יכלו לקחת אתם את פריחא. כשחזרו לתוניס ערכו חיפושים אחריה אך לשווא. ר' אברהם הבין , שבתו נהרגה על קידוש השם בפרעות. כדי להנציח את שם בתו, שהייתה "תלמיד חכם", הוא הפך את חדר השינה שלה למקווה טהרה ואת החדר שבו הוצבה ספרייתה לבית כנסת עם ארון קודש במקום הספרייה. מאז הקמתו ועד להריסתו בסוף שנות השלושים של המאה העשרים, הפך בית הכנסת למוקד עלייה לרגל של נשים וצעירות יהודיות בתוניס, שהעלו תפילה, שזכותה של פריחא תגן עליהן ותביא מרפא למכאוביהן. שמה של פריחא הפך לשם של קדושה בפי היהודיות של תוניס, ואגדות רבות נקשרו בו ללא קשר עם האירועים שהביאו להקמת בית הכנסת. אתר ההנצחה נהרס בגלל עבודות השיקום הנרחבות שעיריית תוניס החליטה לעשות ברובע היהודי של העיר. 

בציור מובא קטע מכתב ידה המקורי וכן חלקים מתוך כתביה, ובכלל זה אכרוסטיקון של שמה ושם אביה.

הצגת כלי הנדוניה של הכלה

חפצי הנדוניה המכונים בפי חז"ל כלי הנדוניה, כללו כמה פריטים שכל כלה , בין אם הייתה ענייה או עשירה, הייתה חייבת להביא לבית בעלה. כלים אלה נועדו בעיקר לשימושה: 

מזרן ושמיכה מצמר אשר שמשו אותה בימי הנידה. 
א. שטיח ארוג מצמר המכונה "חנביל". 
ב. דלי מנחושת,"סטלה" לשימוש האישה בבית המרחץ. 
ג. זוג פמוטים מנחושת "חסק". 
ד. מכתש ועלי, "מהרז". מגש לתה ,"טבלה" עם קנקן התה. 
ה. כלי מיחם מנחושת להרתחת מים,"קפטרייה דל נחש". 
ו. לוח עץ לכביסה "לוחה דה סבון" 
ז. גיגית גדולה מנחושת ,"טאס דנחש" לכביסה ולרחצה. 
כן הביאה את בגדיה. היו מקומות (קזבלנקה) שבהן נהגה הכלה להביא כר ארוך מצמר המכונה "מנסד" כריות עגולות רקומות ועוד. 

כלי הנדוניה הוצגו לפני הציבור והדיינים, שתפקידם היה לרשום את הפריטים השונים. טקס זה כונה "קיום אצורא".

ליווי הכלה – הכנסת כלה

הכלה עוברת מביתה אל בית חתנה. שם תפגוש לראשונה את בעלה בביתו. מאחוריה הולכות ומפזזות חברותיה וקרובותיה. בני המלאח – ("מלאח"=כינוי לרובע היהודי במרוקו, שהיה מוקף חומה ועל שעריו הוצבו שומרים מוסלמיים) – סרים מהדרך ומאפשרים לכלה לעבור בהדרת כבוד. ברחוב מצויים רק הגברים ולמרות סקרנותם אין הם משירים מבט אל הכלה , מפאת כבודה. הנשים מציצות מפתחי הדלתות או החלונות מאחר שהן לא נהגו להימצא מחוץ לביתן בשעות היום, קל וחומר, בשעת בין הערביים, כי "כל כבודה בת מלך פנימה".

טקס החינה

בחירת בן/בת הזוג נעשתה באמצעות שידוכין, כאשר הורי הזוג , ליתר דיוק, האבות הם אלה אשר קבעו. על פי רוב נהגו להשיא את הבנות כשהן צעירות מאוד. עד לטקס החינה אסור היה על בני הזוג להתראות. בטקס שהתקיים בבית הורי הכלה הם נפגשו לראשונה.

טקס החינה

הטקס מכונה על שם צמח החינה שהוא אחד משיחי הכופר הגדלים במצרים, בהודו, בצפון אפריקה ועוד, ושממנו מפיקים תמרוק לצביעת השיער או הציפורניים בצבע אדום או צהוב.

הכנת השמלה הגדולה

השמלה הגדולה" מכונה גם "שמלת הכלה", אף על פי ששימשה את האישה אחרי נישואיה בכל השמחות והחגים. ייתכן, כי לפנים שימשה לחיי יום יום, שכן ציירי המאה הי"ט ציירו יהודיות ברחוב בתלבושת זו. שמלה זו היא אולי השריד היחיד מחפציהם המסורתיים של יהודי מרוקו- פרט לתשמישי הקדושה- המשמש עד היום הזה. בנות משפחות מסורתיות נוהגות ללבוש אותה בעיקר ב"ערב החינה", שלפני החתונה.

היסוד הספרדי בתרבותם החומרית של יהודי הערים בולט בעיקר בלבושם, שנשתמרו בו שרידים מובהקים מן הסגנון הספרדי המהולל, עד המאה ה- 20 כמו בשאר מקומות הגולה נשמרו בקפדנות צורות העבר המפואר, צורות שתושבי המקום המוסלמים – מהם רבים שגורשו אף הם מספרד אחרי מלחמת הריקונקוויסטה – נטשום מזמן. במשך הדורות דבקו צורות אלה למסורת היהודית , ובעיני היהודים והסובבים אותם כאחת התייחדו ליהודים בלבד. תלבושת הפאר של היהודייה העירונית, "השמלה הגדולה", היא דוגמא מובהקת של המסורת הספרדית. על כך מעידים לא רק הצורות כי אם גם המונחים

אשה לובשת את השמלה הגדולה

גיזרת החצאית הגדולה, לדוגמא, המכונה "זלטיטה", באה מן המלה הספרדית "ז'ראלדאטה", שפירושה "סובבת". שלושת חלקיה העיקריים של "השמלה הגדולה" הם: החצאית , האפודה והחושן. שלושתם עשויים קטיפה ורקומים זהב.

הטבילה במקווה

הטבילה במקווה התקיימה בליל החינה. את הטקס ליוו קרובות משפחה וחברות. את המקווה נהגו לקשט ולבשם. בתום הטבילה נהגו להשליך על הכלה פרחים. כל אחת מהנשים לקחה חלק בהלבשת הכלה , בסירוק שערה ובבישומה. כל הטקס לווה בתופים , במחולות ובזג'אראת.

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

האישה שפרשה כנפיים

כל פעם שאני עובר מתחת לאותו חלון כחול מעל שכונת הפחחים ושומע מיתרי מנדולינה, אני מרים את עיני לראות אם איזו נערה לא פורשת כנפים ועפה באוויר, כי זה החלון ממנו השליכה את עצמה יאקות, אחותה של אמי, בהיותה נשואה לשמעון, לקול צלילי המוזיקה של ציון, אהוב ליבה וחבירה לכיתה. בת שתים־עשרה היתה כשאביה חיים עולייל הבטיח אותה לשמעון, איש גדול, חסון ושרירי כבן שלושים שהיה עוזר לו בכל עבודת השדה, לחרוש ולזרוע ויכול היה להבטיח לבת הצעירה חיי רווחה, הוא גם היה קרוב משפחה ולא היתה שום סיבה בעולם מדוע לא להיענות לשליחים שהופיעו באחת השבתות עמוסי מתנות, בשמים ותכשיטי זהב לבקש את יד ביתו. סבא חיים וסבתה ימנה פתחו שולחן עשיר עם סלטים וחריפים ובקבוקי ערק, שלחו להזמין את הורי הבחור ולהביא את החמיןמהמאפייה ושתי המשפחות ישבו לאכול ולשתות עם ידידים וקרובים, מתבשמים מהשיכר, מתחבקים ומתנשקים כשיאקות, הכלה היעודה בת השתים־עשרה, משחקת עם אחיותיה קלאס על הגג.

לשתי המשפחות היתה זו תחילתה של תקופת זוהר ובילויים עליזים, כשהם מתארחים אלה אצל אלה, כל השבוע טרודים בהכנות לקראת המשתה, כשהם אופים רקיקים, עוגיות, מזקקים שיכר ומכינים את מיטב התבשילים והסלטים למסיבות השבת המשותפות. רק את דעתה של יאקות בת השתים־עשרה איש לא שאל, היא לא ידעה שבעוד היא משחקת חבל וזורקת לקלאם את קופסת הטבק של אביה, הוריה כבר מציגים את הנדוניה שלה בפני הורי בעלה לעתיד, פורשים לפניהם את כל השמלות המלבושים ודברי הערך שהיא מביאה ומקבלים מהם את תנאי כתובתה ומחייתה. לפתע היא מצאה את עצמה במשך שבעה ־מים גיבורה מרכזית של חתונה אגדית, שפע עוגיות וממתקים ושירים וריקודים ושמלות ומשחקים, הסבל שלוקח אותה בתוך סדין לבן למקווה והחכירות שכל הדרך צובטות אותה ודוקרות במחטים כפי שנהוג וצוחקות ושרות וטובלות יחד איתה במקווה לאור הנרות ולריח הקטורת, כשכל אחת רוחצת לה יד או רגל, ״בחזרה הביתה נשות העיר מחכות לה עם סוכר וחלב לאורך הדרך ומטעימות אותה כפית מזה וכפית מזה, וזקנות המללאח מתאספות בלילה לקלוע את צמותיה, שותות ערק ושרות שירי פרידה עצובים, ואחר כך הדרך עם תזמורת לבית החתן, לבושה כמו מלכה, נישאת על כיסא ברחובות ואחריה בתהלוכה כל העיר עם נרות וענני קטורת, חשבה שהיא ממלאת תפקיד באחת ההצגות או המסיבות שהוריה עורכים לעצמם, לרגע לא הבינה שהיא מתחתנת באמת, ושהגבר שלצידה שהוא בגיל דודה, מתכוון באמת להיות בעלה ולוקח אותה לאישה, חשבה שהנה הוריה מציעים לה עוד משחק ילדים, עורכים הצגת חתונה, כדי שתהיה להם סיבה למסיבה, פעם זה פורים, פעם זה חנוכה, את החתונה האמיתית שלה היא מתכוונת לעשות כשתגדל עם ציון,חברה לכיתה, שיושב מאחוריה ומושך לה תמיד בצמות, מעביר אצבעו על עורפה ומעורר בה תחושות נעימות, כותב לה פתקים ושירים, כבר אספה כמעט מחברת שלמה של השירים שלו, חלק מהם הוא מנגן לה במנדולינה מתחת לחלון, מפעם לפעם היא משקיפה מהחלון, זורקת לו כבאקראי שושן אדום, אותו הוא מביא לה למחרת היום לכיתה. ציון הוא שחור שיער וירוק עיניים, תלמיד מצטיין, אהוב המורים, מקום ראשון בכיתה, הוא המתחרה שלה בחשבון, ולא פעם כשהיא מצליחה לפתור תרגיל קשה במיוחד הוא אומר לה שאם הוא יידע שהיא פתרה לבד ולא נעזרה באביה או באחיה הוא יזרוק את עצמו מהחלון, מחוץ לכיתה אסור להם כמובן להיראות ביחד, אבל פעמים אחדות הצליחו להיפגש בגן הציבורי מחוץ למללאח ולשבת זה לצד זה כשריח הפרחים והשושנים מסביב, חסר שאחד ההורים או השכנים יראה אותם, בשבת האחרונה היא הצליחה להתגנב מהבית לשער העיר, שם ציון חיכה לה ושניהם הלכו יחד למפל המים והעיזו להיכנס לבית הקפה היחיד בעיירה ולשבת ליד שולחן, כשהמלצר ניגש לשאול אותם מה ישתו לא ידעו מה לענות, אז הוא הביא להם משקה בצבע ירוק והניח לפניהם, ״פיתו״ הוא קרא לזה וחייך, שפת הכוס היתה מרוחה בסוכר או דבש והמשקה סיחרר להם קצת את הראש, בלגימה השנייה כבר נתנו ידיים ובשלישית הוא העז לנשק אותה על מצחה והיא – להחזיר לו על לחיו.

יותר לא העזו, אבל ידעו שיום אחד הם יתחתנו. רק שהחתונה היתה עם מישהו אחר והיא לא היתה מחופשת וזאת לא היתה מסיבת פורים. הובילו אותה לבית החתן בתהלוכה ובתזמורת שם הוריה עזבו אותה לבד וחזרו הביתה עם החברות שלה, עם הנגנים והזמרים והרוקדים והיא פתאום מצאה את עצמה בחדר זר, שנשים שרות וטורקות בקצב על דלתו וגבר זר שוכב לידה, שם עליה רגל ומברך שהחיינו ומתחיל להפשיט אותה, היא מסירה את רגלו, מזנקת ודופקת על הדלת שיפתחו לה, אך מבחוץ בטוחים שהיא עונה לשירים ומשתתפת בשמחה והםמגבירים את הקצב, והיא נופלת לרצפה מעולפת, וכשהתעוררה בבוקר חשבה שזה חלום ולא הבינה מה היא עושה שם ושלחה לאביה שיבוא לקחת אותה, אך איש לא בא, ולא ידעה מה היא צריכה לעשות ומה תגיד לציון, וציון לא הבין מה היא עשתה לו והיה הולך אחרי בית הספר, עומד מתחת לחלון החדש שלה ומנגן את השירים הישנים והחדשים שכתב לה, הצלילים היו מגיעים לאוזניה וסוחטים את ליבה ודמעות היו זולגות מעיניה על המיתרים שלו, כששמעון בעלה היה מנסה בלילה להתקרב אליה, היתה מקדמת אותו בציפורניה, לא ידע מה יש לה נגדו, היה מביא לה סוכריות וופלים ומיני ממתקים, אבל זה לא עזר, חודשים ארוכים אביה ישן איתה במיטה, חשבו שהיא תתרגל, תקבל וסת והמצב ישתפר, כשקיבלה וסת אביה פינה את המיטה ולא שב יותר, הבעל חזר לנסות, אבל לשווא, היא התחילה להתלונן על כאבים והזמינה את אימה או אחת מאחיותיה לישון איתה וכשהיתה נשארת לבד עם הבעל היתה נתקפת חרדה והיתה נושכת ושורטת אותו והוא מגיע לתפילת שחרית עם פנים שרוטות ומדממות, ובעוד הוא עובד עם האב בשדות היה ציון עובר מתחת לחלונה עם שירי אהבתו והיא משקיפה החוצה ־נשמתה יוצאת להיפגש עימו בגן הורדים ובמפל המים, לשתות איתו ״פתו״ ירוק ולקבל סחרחורת קלה ולנשק לו במצח.

יום אחד שלחה להגיד לאמא שלה שיחזירו אותה הביתה, היא רוצה לשחק על הגג קלאס וחבל, אבל אמה לא ענתה לה, כי מה היא יכולה לעשות? להזיז את הזמן לאחור? מי יקח אותה גרושה? מוטב תתרגל כפי שהיא התרגלה לאביה וסבתה לסבה, אבל יאקות קדחה מיום ליום, ויום אחד כששמעה את מיתרי המנדולינה של ציון, היא עלתה על האדן פרשה כנפיים וזרקה את עצמה אליו מהחלון.

קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי

תעודה מספר  17ב 

התרס"א

מודעת זאת כי לשעבר בשנת התרכ"ד ליצירה תקנו יחידי קהלינו תקנה קבועה לדורות עולם לתועלת עניי העיר וזה נוסחו תורף התקנה הנזכרת שאין רשות ביד יחיד או רבים לפתוח פתח חנות מחדש הן במבוי מפולש הן במבוי שאינו מפולש.

א.      תֹּרֶף (ז') [הגיזרון לא הוברר]

ב.      
1.^ת הַמָּקוֹם בְּטֹפֶס הַשְּׁטָר הַמְּיֹעָד לְרִשּׁוּם הַפְּרָטִים הַמְּדֻיָּקִים (תַּאֲרִיךְ, שֵׁם, מָקוֹם, סְכוּם, יוֹם הַפֵּרָעוֹן וְעוֹד): "כָּתַב תָּרְפּוֹ בַּטֹּפֶס" (ירושלמי גִטין פד ג). "וְהוּא שֶׁשִּׁיֵּר מְקוֹם הַתֹּרֶף" (גִטין כא:). "טֹפֶס שֶׁיֵּשׁ מְחִיקוֹת בְּתָרְפּוֹ לֹא יִתְקַבֵּל" (הודעה). מילון אבן שושן

כי אם דווקא כשיתן לעניי העיר השליש בגו"ח החנות שיפתח מחדש וכל זה דווקא אם לא היה שום היעזק לעניי העיר מחמת פתח החנות הנזכרת, אבל אם היה איזה היזק דמינכר לבני העיר אין רשות ביד שום יחיד או צבור לפתוח פתח החנות הנזכרת כלל.

על כן תורף התקנה הנזכרת ככתבה וכלונה, ושם ראינו שבקנין ושבועה חמורה יחידי הקהל לאשר ולקיים התקנה הנזכרת בל תמוט עולם ועד, וגם ראינו שהסכימו על ידם חכמי ורבני העיר אשר היו בימים ההם תהיה מנוחתם כבוד.

אלא שלא ארכו הימים שנהגו בה מנהג הפקר בפני המתקנים עצמם בעודם חיים, שהרבה מבני קהלינו פתחו חנויות מחדש ואיש לא עמד בפניהם למונעם מלפתוח עד שיתנו לעניים מנת חלקם בגוף החנות כפי מה שהתקנו.

אלא שכל אחד היה פותח כרצונו ולאחר שסיים בכי טוב אז הולך ומקבץ שבעה אנשים מיחידי הקהל ומבקש מהם להודות לו שטרמכר מהשליש המגיע לעניי העיר בחנות שחדש כפה"ת, בעד סך מה שיתן לקופה של צדקה והם נעתרים לבקשתו ועושים רצונו כרצונו וכותבין לו שטר מכר בעד מעט הכסף שנותן אשר לא יעלה למחיר חלק מועט מהחנות אף בשער הגבוה ואין קצבה לדבר אלא הכל לפי מה שהוא אדם .

וזאת עשו להם לבל יאמרו הקדש יוצר לחולין בלא פדיון, כמו שכל זה מפורסם אצלנו, ואולם לפי הנשמע שעוד חזרו ויסדוה ואסרו אסר על נפשם שלא לוותר עוד בהקדש עניים ככל אשר עשו, והן היום ראינו אפשר לרוב התבור לעמוד בגזירה זי כי כבדה מאוד.

ואם נאזור חיל לעצור ביד העוברים ירבו מחלוקות בישראל, ובפרט במאי דקמן שהמתקנים עצמן כבר הפרו בקודמין כנזכר לעיל, ואיך אנחנו נסתופ הפתח בפני הכל ואם יבואו בריב בטענת למה נגרע אין לנו פה להשיב

אי לזאת נועדנו יחד בבית הכנסת הי"ג ונשאנו ונתננו בדבר זה ותהי עצתינו שלא לבטל התקנה הנזכרת מכל וכל, אך נחדש בה דבר כאשר יוכלון רוב הצבור שאת ויטב הדבר בעינינו לתת גאולה לחלק ההקדש כפי התקנה הנזכרת במחיר הזול כאשר עשו בראשונה.

אך בערך קצוב ושווה לכל נפש שלא להטיל קנאה, ועלתה הסכמתינו לקצוה כסף גאולתו בשלשים צ'ורוס כסף טוב, זה יתנובפדיון חלק העניים בחנות א' וכן אם הם שתים או יותר לא יפדו כי ם לעקך זה שלשים דורוב לכל אחד ואחת.

ודטבא ליהו לעניים עבדינן ליהו יען הרבה קרקעות מהמוקדשים לשמם הלא המה ממשוכנים ביד הזולת ולא מטי ליהו מנייהו שום הנאה ואולי על ידי זה נוכל לפדותם מכסף הפדיום וה' אלוקים יעזור לנו, ובכן מהיום הזה והלאה עוד כל ימי הארץ לא יורשה שום בעל בית לפתוח מחדש שום חנות בכל שכונת היהודים בעיר זו עד שיתן לגזבר העניים אשר יהיה בימים ההם כסף פדיון חלק המגיע לעניים לפי ערך הנזכר מושלם.

ואחר ילך אצל בית דין צדק והם יכתבו ויחתמו ויתנו בידו כתב ראיה שכבר פדה חלק ההקדש בכרך הקצוב כפי התקנה החדשה ואז יורשה לפתוח כרצונו, ומעתה אין רשות לשום אדם קטון וגדול לוותר כלום מהערך הנזכר לשום נפש איך שיהיה .

וכל המכסים לוותר כלום מהערך הנזכר ה"ז גוזל את העניים. וכל איש אשר י\יד לתוח קודם שיגאל חלק הקדש כנזכר ידע כי יש להקדש חלק בנכסיו כפי התקנה הראשונה ועליו נאמר גזילת העני בבתיכם, ואלוקינו מאחם ישפות שלום לנו ויורינו מדרכיו ונלכה באורחותיו לא נטה ימין ושמאל, אמן כן יהי רצון ועד כאן חתומים פה צפרו יע"א בח' אדר הנהדר שנת כי שמרו אמרתך לפר,ק היא שנת התרס,א ליצירה וקיים

סוף תעודה מספר 17 ב

 תעודה מספר 49

התרכ"ו – 1866

אחינו בני בריתנו, אנשי גאולתנו, חומה הם עלינו, רבני אלפין ( שרי אלפים ) אחידי סייפין ( תאור לרבנים הלוחמים מלחמת מצוה ), החכמים השלמים כוללי תהלות הדיינים המצויינים חכמי ורבני מתא פאס יע"א ועל צבא חכם לבב, ית"ר חוב,ב, הן גביר החכם הוותיק שר וגדול כבוד הרב מרדכי אפלאלו אתה ה' תשמרם, וכצנה רצון תעטרם, ועיניהם תראנה ה"ן משיח לישראל צדקת ה' יעשה ומשפטיו, וישראל ישכון לבטח שוכן לשבטיו. 

מראשי ש"ורים ( במדבר כב ט, ושם צורים וכאן בשין. הומליצה בראש השורות של המכתב ), כפלינן שלמא למלכא על ישראל ועל רבנן אתם שלום ובתיכם שלום, וכל אשר לכם שלום, מאדון השלום, קול האול ךהודיע והשמיע במרו קדשים כי הגיע אלינו כתבם הטהור יום ה'.

ושם ראינו שכבוד כתר תורתו מצירים ומצטערים עמנו בצרת התלמיד חכם אשר בעוונותינו הרבים בימים האלה ובזמן הזה לא מצאו כל אנשי חיל ידיהם, וירדו לצערים עם ה' ( שופטים ה, יא וכאן המליצה הירידה של העם לצער היוקר ועלית השער ) כי הקרה ה' ( בראשית כז, כ והמליצה כאן כי ה' גזר על יוקר הפרנסה )

יוקק השערים כי עלה השער מאשר לפנים עשר ידות והאחרון הכביד צרות תכופותוברכים כושלות ויעל הארבה ויאכל את כל עשב הארץ,וחכמי ישראל מאנין תביריןדי קב"ה, רעבים גם צמאים, יושבים בצער הגבוה ולמפורסמות אחד באחד יגשו.

וקרינו עליהם את כל דברי האגרת מלה במלה והיתה תשובתם שהיה להם לקרוא לחהם לשלום ולהגיד להם צערם ודוחקם וכשלא יעשו…סוף דבר ישראל רחמנים בני רחמנים בישנים בני בישנים, התעוררו והסכימו שני גזברים כדי לתקן המעוות.

ומכאן ולהבא חושבנא טבא ובעזר משדי והי מידי חדש בחדשו ומדש"ב ישגיחו עליהם בעין החמלה והחנינה די מחסורם אשר יחסר להם אם יגזור ה' בחיים ואל אלוהים הוא יודע ובוחן לבבות הוא יבין כי היה רצוננו ללכת אצל כבוד תורתו, ולדבר על לב התלמיד חכמים דברי פיוסים ולהחזירם לבתיהם ולשלום.

אבל לסיבה ידועה אצלינו מנענו את עצמינו, ולכן כבוד תורתו ידברו על לבם דברים המתיישבין על הלב ולשלחם למקומם ובער משדי אנחנו נחלץ חושים עד אשר מיעשו להם יחידי קהלנו רצונם איש את נפשם וכנפש נאמני אהבתכם החותמים פה בסדר ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט משנת ברוגז רחם תזכר.

סוף תעודה מספר 49

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

ב.שטרי שליחות

שליח היוצא לשליחותו מקבל מידי השולחים שורה של תעודות, ואלו הן; האגרת הכוללת, אגרות לנדיבים, שטר כוח־הרשאה משפטי, שטר תנאי השליחות, פנקס. השליחות. וזו מהותן של תעודות אלו;

האגרת הכוללת היא החשובה שבתעודות. היא תעודה ארוכה ומפורטת, כתובה על פי רוב על קלף, בלשון נמלצת ובכתב יפה של סופר־אמן וחתומה בידי חכמים מרוביס ככל האפשר. האגרת הכוללת כתובה לכל הקהלות שאליהן עשוי השליח להגיע, ובה מתנה העיר השולחת את צרותיה ואת הסיבות שגרמו לשליחות, מציגה את השליח כראוי, ופונה אל הקהילות שיעמדו לימינו ויתרמו בעין יפה. האגרת מתחילה בפסוקים המדברים בשבח הארץ ובשבח הצדקה ובכותרת של כבוד וברכות לקהילות, רבניהן, חכמיהן, ראשיהן ונדיביהן. בחלק זה נזכרות הארצות והגלילות שאליהם נשלח השליח, וגם שמות הקהילות החשובות שבהם. אחר־כך נפתח גוף האגרת בשבח העיר השולחת, המקומות הקדושים וקברי הצדיקים שבה; ירושלים מזכירה בעיקר את הכותל המערבי ״שלא זזה שכינה ממנו״, ועתים גם את קבר רחל, קבר שמעון הצדיק וקברי הנביאים שבסביבותיה; חברון מזכירה את מערת המכפלה, ועתים גם את קברי אבנר בן נר, ישי אבי דוד, גד החוזה וכו' ; צפת מזכירה בעיקר את קבר ר׳ שמעון בן יוחאי שבמירון, וטבריה את קבר ר׳ מאיר בעל הנס ואת קברי ר׳ עקיבא וכ״ד אלף תלמידיו.

אחר־כך בא גוף האגרת שבו מספרים השולחים על הסיבות שגרמו לשליחות ומתנים את צרותיהם בדברים המעוררים רחמים. בחלק זה אנו שומעים על שנות־בצורת, מלחמות, מרידות, פרעות, עלילות, מגיפות, עול חובות, רעש, מפולת מחמת גשמים ושלגים, מושל עריץ, ימי תוהו ובוהו שבין מלכא למלכא ובין מושל למושל וכוי. ובשנים שאין בהן מאורעות מיוחדים כאלה (והן מועטות מאד), מתארים השולחים את העול הכבד המוטל עליהם בתדירות; מסים קשים, נשך כבד על החובות משנים קודמות, שוחד למושלים ומשמשיהם, מתנות לשכנים הערביים המציקים, וכוי. לפעמים מסופר באגרת על עול ההוצאות שגדל בגלל ריבוי עולים, או יוקר הדירות שהאמיר בגלל כך, ואז מדגישים שהעולים באו מאותה ארץ שאליה נשלח השליח, מה שמחייב במיוחד את הקהילות בארץ ההיא. כך כותבים, למשל, מירושלים באגרת לפאס בענין שליחותם של ר׳ אברהם ביטון ור׳ שמואל רימון בשנת ש״ץ (1630); ״כי לא נעלם מעיני קדושתכם כי רוב עניי הקהל הזה הם עניים הבאים מארצות המערב, זקנים וזקנות אשר באים לזכות לקבורת הארץ הקדושה הזאת, ולכם הכהנים משפט הגאולה הזאת״. ובאגרת־שליחות מירושלים לתורכיה נאמר; ״כי רוב העניים הנמצאים בכוללינו הם מערי טורקיאה״.

מוטיב שמופיע וחוזר ומופיע ברוב אגרות השליחות הוא ענין החובות. ודבר זה טעון קצת הסבר. רוב הכנסות השליחות לא הוצא לצרכי יחידים ואף לא לצרכי מוסדות, אלא בעיקר לתשלום המסים והשוחד. ואם אירע (וזה אירע לעתים קרובות ביותר) שמושל העליל עלילה על הקהל, או סחט כספים שלא כחוק, או נשתבשו הדרכים וכספי חו״ל לא הגיעו בזמנם, או היתה השנה שנת בצורת ויוקר־השערים וכוי, הוכרח הקהל ללוות ברבית מ״אילי הארץ״, כלומר, עשירי הערביים, ששמחו תמיד להלוות ליהודים ברבית קצוצה, לפחות עשרים למאה, וביחד עם מתנות שלשים למאה. המלוים ידעו שסופם של היהודים לשלם, שכן הישוב היהודי כולו שימש להם משכון, וכן ידעו שאחיהם שבכל העולם ישתדלו תמיד לפדותם, אבל מאידך לא היו מעונינים כלל שהיהודים ישלמו מיד, אדרבה ככל אשר יארך זמן הפרעון כך נוח למלוים, שכן אז תצטרף בכל שנה הרבית לקרן — נשך כבד המתרבה משנה לשנה ומכביד עד אין קץ, ועושה את הישוב היהודי עבדים לנושיהם.

לא ״פלא איפוא, שאין השולחים חדלים מלהפוך בענין החובות בכל אגרות השליחות מכל ארבעת ערי הקודש. לעולם לא השיגו בזה יהודי א״י את חפצם בשלמות, כלומר שאחיהם שבגולה יאפשרו להם לפרוע את החובות בבת־אחת כדי שיוכלו לפרק מעל עצמם את עול־הרבית המכביד, אבל שמחו אם יכלו לפחות לשלם את הרבית בזמנה שלא תתווסף אף היא אל הקרן. לא תמיד המאורעות המתוארים באגרת הכוללת הם עקות ומצוקות. יש גם שהכותבים מופיעים כמבשרים, כגון שלוחי תנועות־עליה גדולות, כר' ישראל מפולוצק, שליח העולים החסידים בצפת בשנת תקל״ח (1778), או ר׳ ישראל משקלוב, שליח העולים תלמידי הגר״א בשנת תק״ע (1810), שבאגרות־שליחותם מתוארים מאורעות העליה, החדוה שזכו לשבת בארץ, האפשרויות הרוחניות בה — ועל סמך זה נתבעים אחיהם שבגולה לעזרה. וכן מבשרים מנהיגי כולל הפרושים בשמחה בשנת תקצ״ז (1837) שקבלו רשיון לבנין חצר חורבת ר׳ יהודה חסיד ותובעים ע״י שלוחיהם את עזרת יהודי הגולה לבצע את המעשה הרב הזה שהם רואים בו, בצדק, ראשית תקופה חדשה בישוב.

מענין תינוי הצרות ותיאור המאורעות האחרונים עוברים המשלחים להציג באגרת את השליח מתוך הדגשת חכמתו, קדושתו ויחוסו, ועתים גם מדגישים שהשליח נענה להפצרתם לצאת בשליחות למרות זקנתו או חולשתו, או צעירותו, או קושי הפרידה מן הארץ או מחבריו ובני־משפחתו, או בניגוד לעניניו הפרטיים המכריחים אותו להשאר בארץ. במקרים מועטים מודגש שהשליח עושה את שליחותו שלא על מנת לקבל פרס.

בחלק האחרון של האגרת באה עיקר מטרתה, הבקשה להעניק לשליח תרומות ביד נדיבה. וכאן מדגישים לעתים, שהעזרה היא בגדר פדיון שבויים, והכוונה בזה שראשי הקהילות יתנו לשליח לא רק מכספי קופות ארץ־ישראל אלא גם מכספי קופות פדיון שבויים, ולפע­מים גם מבקשים זאת בפירוש, כגון באגרת ירושלים שניתנה לשליח ר׳ רפאל אברהם לב־אריה, בשנת תקנ״ט (1799) ״שירחמו עלינו ויתנו לנו גם מן הקופה של פדיון שבויים״. במקרים שבהם מתוארת השליחות כדחופה מבקשים מהקהילות שלא יסתפקו בתרומות וקצבות הנהוגות, אלא ינדבו נדבה מיוחדת בשם ״נדבה חדשה״, ומאותן הקהילות שכבר שילמו לשליח קודם גם את התחייבותם לשנה זאת, מבקשים שיתנו לשליח זה ״בתורת מוקדם״, היינו על חשבון השנים הבאות.

 במקרה אחד מבקשים השולחים מהקהילות שמלבד התרומות הרגילות יתנו סכומים בתורת הלוואה, כמובן בלי רבית, כדי שיוכלו לשלם את החובות לנושיהם. כך נדרש באגרת חברון שנמסרה לשלוחים ר׳ חיים רחמים באגאייו ור׳ יצחק זאבי בשנת תקכ״ג (1763). יש שמבקשים מאת הקהילות שלא יעכבו את השליח יותר מהראוי, כגון באגרת צפת שניתנה לשלוחים ר׳ יחיאל אשכנזי ור׳ שלמה ן' צור בשנת שס״ד (1604), שבה מתבקשות קהילות צפון־אפריקה שלא לעכב את השליחים למעלה מחמשה־עשר יום בקהילה אחת. (העיכוב לא נגרם תמיד מחמת אי־רצון לתרום, אלא עתים דוקא מפני חיבת השלוחים וכיבודם).

האגרת הכוללת מסתיימת בברכות הראויות ובחתימות. חותמים לא רק הרב הראשי עם בית־דינו, אלא גם חכמים סתם, שלוחים קודמים, וראשי ישיבות בשם ישיבותיהם ואנשים חשובים. במאה התשע־עשרה, בשבת קונסולים של מדינות זרות באו־ץ־ישראל, צירפו בשולי אגרת־השליחות גם אישור הקונסול של המדינה שאליה יצא השליח, ובו הוא מאשר את החתימות או גם תומך בגוף הבקשה.

באגרות רבות מתחילה כל פסקא במלה אחת ומסתיימת כל פסקא במלה אחת, כגון באגרות מירושלים מתחילה כל פסקא במלה ״ציון״ ומסתיימת במלה ״ירושלים״, והמלים הללו נכתבות באותיות גדולות, ועתים גם בצבע מיוחד.

בדורות האחרונים הוסיפו לפעמים בראשי האגרות ציורי מקומות קדושים בא״י (כגון מקום המקדש וכותל המערבי) שיש בהם כדי למשוך את הלב ולהוסיף תפארת־הוד.

יש שהשולחים מצטדקים באגרת על ריבוי השלוחים הנשלחים על ידם ומסבירים את הדבר בחומרת מצוקתם. באגרת שליחות מירושלים שנשלחה אחרי שנת שפ״ו (1626), שנת גזירות המושל העריץ ן׳ פרוך, נאמר: ״ידענו נאמנה את אשר הרבינו להעמיס על כת״ר אשר לא כדת, אולם גודל הלחץ שינה טעמנו טעם לפגם, הגם שאין להפליא אף אם יצאו גדודים השלוחים בכל חודש חליפות, לפי רוב הצרות הסוערות על ירושלים״.

האגרת הכוללת נכתבת תמיד עברית. אבל יש שהשליח בבואו לחוץ־לארץ מתרגם את אגרת השליחות או תמציתה ללועזית ומדפיס את התרגום בצד המקור לשם תעמולה. תרגומים כאלה מתהילים להופיע רק במאה השמונה־עשרה. ר׳ יוסף דוד עייאש, שליח חברון בשנת תקפ״ח (1828), הדפיס תרגומים של אגרת שליחותו לאיטלקית, צרפתית ואנגלית בעברו דרך איטליה, צרפת ואנגליה! ר׳ יעקב בורלא, שליח ירושלים, הדפיס באמשטרדם בשנת תקל״ו(1776) תרגום ספרדי מאגרת־שליחותו. רק אגרת כוללת אחת מצאתי שנכתבה שלא בעברית, אבל היתה זו שליחות מיוחדת במינה, שליח ששלחו הנשים האשכנזיות בירושלים בשנת ת״י (1650) לערך אל הנשים בארצות אירופה המרכזית. אגרת־שליחות זו נכתבה ביהודית־אשכנזית שתהא מובנת לנשים שאליהן מכוונת השליחות. במחצית השניה של המאה התשע־עשרה היו כמה שלוחים מדפיסים את אגרת־השליחות בעתונים, במקורה או בתרגומה לשפת העתון.

Michel Knafo

Le Mossad

Et les secrets du reseau juif au Maroc

1955-1964 

״ לא ברעש הי… כי אם ב״קול דממה דקה״

(מלכים א״ י״ט י״א – י״ב)

Pas dans le souffle IHVA-Adona'i… mais dans un silence subtil (Rois 1,19, 11-12)

Ce livre est dedie aux membres de notre Organisation qui ont participe a nos activites secretes en Afrique du Nord Et a tous les agents du Mossad, emissaires de l'Agence Juive, et nos camarades qui ne sont plus de ce monde.

Avec notre reconnaissance au fondateur de la Misgueret en Afrique de Nord et son commandant supreme, Isser Harel patron du Mossad et des services secrets israeliens.

Notre reconnaissance et nos remerciements aux peuples: francais, Espagnol, Italien, aux habitants de Gibraltar et a son Premier Ministre Sir Yehushua Hassan; aux habitants des deux enclaves espagnoles: Ceuta et Melilla et a nos amis Marocains qui nous ont aide lors de ces annees difficiles.

Un grand merci et toute ma reconnaissance a mon epouse Rachel Knafo nee Abisror, qui sans son appui et son devouement, je ne serais jamais arrive a ecrire mon livre en hebreu, ni entreprendre la lourde tache de sa traduction en franfais. Merci a nos enfants pour leurs encouragements et leur aide durant des annees, et specialement a ma fille Corine qui n'a pas menage son temps pour rectifier plusieurs fois les textes corriges et qui par sa qualite et son devouement a largement contribue a la parution de ce livre.

Toute mon appreciation a Yael Dahan, Jaques Boccara, Soly Azran et Edmnond Elalouf et a tous ceux qui ont contribue a la publication de ce livre.

Les actions de la défense des juifs en Afrique du Nord et les péripéties de leur immigration en Israël sont inscrits dans l'histoire d'un peuple très ancien, et ils viennent rajouter une page illustre au livre déjà bien rempli. Là-bas, dans les étendues du Maroc, dans ses villes et ses villages, ont laissé ceux qui ont participé à ce travail une partie d'eux-mêmes – et même si ces signes s'effacent de plus en plus, leurs empreintes sont gravées dans cette période et sans elles, elle n'a plus ni image ni forme. Ils peuvent mobiliser leur mémoire et retourner roder dans les villes et villages, dans les quartiers et dans les ruelles et les chemins dans lesquels ils ont agi. Ils peuvent faire revivre à la demeure de cette époque, ces juifs qui se sont levés à leurs ordres et ont pris le chemin qu'ils ont choisi. Et ils peuvent ordonner à ces mêmes juifs de revenir et de vivre ainsi qu'ils ont vécu, dans leurs joies et dans leurs peines – et tel le prophète Ezéchiel, dans sa vision des ossements desséchés, ils peuvent invoquer l'esprit pour ressusciter une période disparue, et les jours qui furent. Il est possible qu'ils fassent cela en groupe, et de différents coins du monde et du lieu de leur habitation en Israël ils seront invités dans une auberge, dans laquelle ils se souviendront de ces mêmes jours. Mais, tout le monde ne sera pas là. Seront absents de cette assemblée, ces dizaines qui étaient leurs compagnons à cette période, ceux qui ont associé leur destin dans celui de cette grande œuvre qui fut – et ont quitté ce monde.

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

דברי הימים. 

 ולעת ערב בליל ו׳ בחצות הלילה ירדו גשמים ולמחרת יום ו׳ לא ירדו גשמים ומשם והלאה בכל יום מתחילים לירד מעט מזער ומסתלקים הגשמים והעננים מה שלא ראינו מימינו ותהום כל העיר ויצאו האלייאל׳י ( הלילות ) כולם לבנים וחשבו חשבונות הגוים עובדי אדמה שקרוב למאה ושנים עשר יום שלא ראו גשמים כאותו המעט שספרנו. אמגם טללי ברכה היו לרוב ובסוף אדר א׳ קודם היום שחשבנו ב״מ לעשות עצירה גדולה הבורא ית׳ ויתעלה רחם עלינו וירדו גשמים גשמי רצון ברכה ונדבה ויום ב׳ וגי וד׳ וקרוב לה׳ ימים גשמים לרוב וירדו בכל גבול מערבינו זה ונתרפאת השנה ת"ל ובסוף חדש אדר ב׳ ג״ך וקודם הפורים ת״ל.

פאס וחכמיה

 כלל העולה מנין התעניות עם התענית של היחידים ותענית ופטירת מרע״ה – היא תענית ז' באדר, יום פטירת משה רבנו – וצום אסתר הכל י׳ וסי העשירי ­יהיה קדש. וביום פטירת מרע״ה היו גשמים לרוב וג״ך קודם תענית אסתר ובו ביום, ה׳ ברוך הוא יגמור בעדינו וייטיב אחרית שנה מראשיתה. וג"ך בראש חודש ניסן בתחילתו וביום מועד אחרון ירדו קצת ןעדיין עינינו צופיות להשלים הבורא ית׳ בחסדו הגדול בתת גשמי רצון ברכה ושלום בארץ כי"ר.

ואח"כ ירדו גשמים בסוף אייר לרוב וג"כ בתחילת סיון המאושר מלבד הצנה המורבה ה׳ יגמור בעדנו בע״ה ששמענו אומרים שהשנה טובה כן יעשה ה' בתת ב­­שלום בארץ. נאם הצעיר עבד רחמן וחנן שמואל אבן דנאן. ע"כ מ"ך בכ״י הרב הנזכר זלה״ה. נאם הכותב ביום ה׳ ז״ך לחשון בש׳ תפד"ה ליצירה– היא שנת התפש"ט 1729. בשנה זו כתב המספר אץ המאורע שקרה כמאה שנה לפני כן- ­בעבד רחמן ונאמן המקוה רחמי יוצרו להושיבו שקט ושאנן שמואל אבן־ דנאן סיל״ט.

אמר הכותב ראיתי לכתוב לך כאן דבר תמוה מ"ך בלשון ערבי בקונטריסין שלנו ולא חתם שמו הכותב. וז״ל בשנת השי״ג ליצי׳ (1553) אתעטל אסתא מן אוול לעאם ולא נזל התא לר״ח שבט ד׳ שהור מזדייא וכאנת סדדא כתירא חתא אוצל זרע סת אווק לסחפא ודהשת נאס כתיר עליהא קטעו לחכמים ג׳ צומות עלא ליחידים פי טבת אוול י׳ בטבת וב׳ ווכרין ולא נזל אסתא; אורא דאליך אעווד קטעו עליהום לצבור תלאתא ווכרין. ב' וה' וב' צאמו לקהל צייאם אלוולי ונזל אסתא וקרינא הלל הגדול פלמלאה לכול ומנורא דאליך רפד. עאויד צומנא יום ה׳ ונזל סתא כתיר וחרתו נאס כתיר מקאם מא בקא ווקת כאנו נאס יחרתו בלחמיר ובלבג׳אל ופמודע זאוז יחרתו בזוזתאיין וואנא רית בעיני עסרא זואז פרד כי״ט פי דאר אזאוייא וואחד פי דהר לאכור עלא קד מא בקא ווקת ומנורא מא חרתו נאס רכס אטקיק הי״ת יכממל עלינא בלכיר כי״ר, ומן אוראה זאת זא לעאם צאלח כתיר זא לעדס כתיר חתא סווא ד׳ פלוס למוד ולחימס כדאליך ארבע פלוס ללמוד וזרע אוקייתאיין ונס לסחפא, האדא עלא אוול סיף, הי"ת יכממל בכירו כי׳׳ר, ע״ך מ׳׳ך

התרגום לעברית :

וזה לשונו בשנת השי"ג ליצירה 1553נתאחרו הגשמים מתחילת השנה במשך ארבעה חודשים רצופים ולא ירדו על לראש חודש שבט והיה צער גדול עד שמחיר החיטה הגיע לשש אוריות לסחפא – מדת היבש – והאנשים נבהלו מאוד לכן גזרו החכמים ג' צומות על היחידים בטבת ; הצום הראשון בי' בטבט ועוד שני צומות אחרים, ולא ירד גשם ; אחרי כן גזרו שוב על הציבור ג' צומות אחרים. אחרי הצום הראשון ירדו גשמים וקראנו הלל הגדול בתוך השכונה היהודית ואחרי כן פסקו הגשמים ; עוד פעם צמנו יום חמישי וירדו גשמים עזים והחלקאים חרשו הרבה אדמות. ומכיוון שהזמן היה מצומצם התחילו לחרוש גם בחמורים וגם בפרדים – בדרל כלל חרשו בזוגות שוורים – ובמקום לחרוש בזוג בהמות, חרשנו בשני זוגות – כדי להספיק מהר – ואני ראיתי במו עיני עשרה זוגות מושכים במחרשה בפעם אחת, במקום הנקרא דא"ר אזאייי"א, זוג קשור בזוג שלפניו, מכיוון שלא נשאר זמן. ואחרי שחרשו ירש מחיר הקמח, השי"ת יגמור עלינו לטובה כי"ר, ואחרי כן הייתה שנה ברוכה מאוד, יבול העדשים היה גדול עד שהגיע ד' פלוס – מטבע – למוד – שם מדה לתבואה – והאפונים כמו כן לד' פלוס למוד, והחיטה הגיעה לשתי אוקיות וחצי לסחפא – מדה לתבואה – וזה היה בתחילת הקיץ, השי"ת יגמור לטובה כי"ר. עד כאן מצאתי כתוב.

אמר הכותב אחי׳כ חקרתי ודרשתי והכרתי ע״י חתימה כתב יד הח׳ השי הדו״מ כמוה״ר סעדיה אביו של הח' הש' הדו״מ כמוה״ר שמואל אבן תאן הנז׳ לעיל והם דברי אמת. יען שבעת ההוא בזמניהם לא היו בני אדם במערב מרובים כ״כ כמו היום הזה. ועוד שהיו אנשים תמימים וישרים וצדיקים וצדיק באמונתו יחיה וכמו שפי׳ המפרשים על פ׳ לדור ודור אמונתך. נאם הכותב ביום ו׳ כ״ח לחשון ש׳ תפד״ה התפ"ט – 1729  ליצי׳ עבד רחמן ונאמן; ובצל שדי יתלונן. שמואל אבן דנאן סיל״ט.

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

ט' בחשון תשט"ו – 5.11.1954

בתשע בבוקר הגעתי לכפר טירסאל. כל משפחות הכפר נרשמו לעליה. בשתיים עשרה בצהרים יצאתי לכיוון איית בלאל, ומכאן נאלצתי לחזור למראכש.

פקיד העליה במראכש סופג מכות אגרוף.

י"ג חשון תשט"ו – 9.11.1954

הגעתי למראכש – העיר האדומה בירת נסיכי האטלס שבדרום מרוקו. במגעי הראשון עם מאיר חרבון ממשרד העליה במקום נודע לי על מאורע רציני שהייתי חייב לדווח עליו למשרד העליה " קדימה " שבקזבלנקה ועליו אספר להלן.

בדעתנו היה לנסוע היום לתל וואד, אולם בגלל קשיי התחבורה שינינו את התכנית והחלטנו לגשת לדמנאת ( עיר אשר לפי המסורת הרווחת במקום הוקמה על ידי מגורשי ספרד בשנת 1492 ) ולהיפגש שם עם גרעין המתעתד להתיישבות בישראל והמונה, לעת עתה, 88 משפחות. בשעה 9.00 בבוקר באו אלי מר חרבון וקבענו את מועד יציאתנו לדמנאת לשעות הצהריים.

בשעה אחת עשרה בא אלי רץ וביקש ממני לבוא בדחיפות למר חרבון למשרד, כי הוא הוכה עד זוב דם ויושב ובוכה. מיהרתי למרד ומצאתי את מאיר חרבון במצב של דיכאון כשלידו " מאחזאני " – שוטר של הפאשא . השתדלתי להרגיעו וביקשתי ממנו שלא להחריף העניין בפני בא כוח השלטונות בכדי לנוע אי נעימויות שתוצאותיהן יכולות להיות לא רצויות לענייני העליה לארץ בכלל.

וזה סיפורו של מאיר חרבון :

הוא ישב במשרדו כשלפתע נכנס אליו איש בשם מסעוד אלמליח יחד עם בני משפחתו וביניהם בעלי אגרוף. מסעוד דרש ממנו למסור לידו את התיק הרפואי שלו שלא זכה לפי דבריו לשום טיפול והוא בעצמו יסע לקזבלנקה למשרד " קדימה " כדי להחיש את עלייתו יחד עם בני משפחתו.

משסירב חרבון למסור לו את התיק ניסה מסעוד בכוח ובמכות נמרצות להוציאו מידו. המשטרה הוזעקה למקום ושניהם הובאו בפני הפאשא, התיק הוחזר למר חרבון, מסעוד ואשתו נכלאו בכדי להישפט למחרת בבוקר.

בדקתי את התיק וראיתי בכתב יד של ד"ר מתן שבעל התיק צריך להתייצב לביקורת שנייה ב-9 בדצמבר 1954, כלומר בעוד שלושים ושניים יום. מאורע זה גרם להתרגשות רבה במללאח מפחד בן יבולע לענייני העליה על ידי השלטונות.

י"ד בחשון תשט"ו – 10.11.1954

ממראכש יצאתי לאזור תל וואד. כאן נאלצתי להשאיר את המכונית בכפר ערבי תמורת שכר לשומר, ולהמשיך את דרכי ברכיבה או ברגל מכפר לכפר. כשחזרתי לכפר הערבי בו השארתי את מכוניתי, מצאתי כי פנסי המכונית דלקו כל הזמן והמצבר התרוקן כולו. לא הייתה לי ברירה מאשר לפנות לושל המקום, ממנו קיבלתי מלוא העזרה בכדי להמשיך בדרכי.

רישום לעליה.

ט"ז חשון תשט"ו – 12.11.1954

המתיחות הפוליטית במרוקו, חבלות ארגוני הטרו והשחרור יצרו בהלה בקרב הקהילה היהודית. עתידה של מרוקו היה לוטה בערפל והיהודים לא ידעו מה ילד מחר. אנו שהיינו עדי ראיה למלחמת השחרור בארץ ולפניקה שאחזה בערבים, יכולים להבין לרוחם של אחינו בגולה, על תהייתם ועל היסוסיהם להחליט אם להשאר או לעזוב, ואם לעזוב הרי בוודאי שרק לישראל שהיא המפלט הבטוח מאחרים.

כי אין יום שעובר ללא התפוצצות בבניין זה או אחר, ללא שריפת בית מסחר, פגיעה בנפש אדם ועל הכל יש להוסיף הדמיון המזרחי הפורה, שכל שמועה הולכת ומתרחבת מפה לפה. על כן הבהלה והתהיה הן במקומן

ניצלנו את הקוניקטוריה והתחלנו ברישום לעליה. משרד הרישום היה בקומה שניה בבניין של שתי קומות.העליה הייתה לוליינית ורוחב המדרגות לא עלה על מחצית המטר. באחד החדרים ישבה וועדת המיון אשר לפניה הייתה צריכה להופיע כל משפחה על זקניה וטפיה.

יש לזכור שלא היינו חופשיים בקביעת המועמדים. מדיניות הסלקציה אשר נקבעה על ידי הממשלה והסוכנות היהודית קבעה חוקים והנחיות חמורות בעניין זה: לכל מפרנס בגיל 18-45, יש רשות להעלות אתו עוד שש נפשות  (הערה אישת שלי-  חוקי הגזע העליון של ממשלה גזענית לא פחות, מקווה שבורא עולם לא יסלח להם גם בתחיית המתים )

כל מועמד שנכנס לוועדת המיון עמד כנר חנוכה וכולו רועד מפני החלטת " הפולונז " ( הכוונה ל " פולנים " – אשכנזים שיישבו בוועדת המיון ( הערה אישית שלי – לא היו מספיק אנשים מוכשרים במרוקו, לכן כל פקיד עלוב שידע שני מילים בעברית, נשלח כבונוס, לטיול במרוקו, וגם קבע גורלות של משפחות, או לה למדינה, שכך הייתה מדיניותה )

לא פעם עמדה הוועדה בפני מספר רב של מתפרנסים על אותו מעמד, בתוספת זקנה, דודה אלמנה וכו'….ולפי הוראות הסלקציה אינם יכולים לעבור, ואז נוצרה התחבולה לקרוא לאיש מעליית הנוער לקחת שניים – שלושה ילדים בנפרד ובכל יכלה הוועדה להקל על תנאי העליה למשפחה.

במקרים אחרים התברר שהדודה אינה כלל דודה אלא על ידי קומבינציה בין שתי משפחות ומתן בסתר מצרפים אותה למשפחה המועמדת והגיעה ארצה היא כבר תמצא את לשכת הסעד שתדאג לה. קשה לתאר את פחדם של המועמדים מפני פסילתם לעליה. רבים מצטופפים בחוץ ומחכים לתורם ולגזר דינם כבני מרון ביום ראש השנה, מי לשבא ומי לחסד.

סיכומי וועדת המיון אינם סופיים והאישור הסופי ניתן רק אחרי הבדיקה הרפואית. רוב הנרשמים היו מדלת העם, אך אט- אט התחילו גם השכבות הבינוניות להתעורר לעליה.

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

המלך עבד ארחמאן 1822 – 1859.

בעיניהם העבר הוא זה המשועבד ליצריו ואינו מצליח לשלוט בהם. צרה שהיהודים יצאו ממנה וידם על העליונה, ולפעמים אפילו במחיר הכבד של ייהרג ולא יעבור. הכל בהתאם לתקופה משל שלטונו של זה או אחר. שליט נאור בעל מדות אנושיות, ינהג אחרת משליט בעל נטיות דתיות וגזעניות או אחרות.

כיכר ג'מע אל פנא בעיר מראכש

על כל פנים ההתערבות זרה, לא תמיד הייתה לטובתם של היהודים שם, לפעמים היא שימשה עילה להתנכלות אליהם.

אך מרגע שהיא החילה לא הייתה דרך חזרה ממנה, כי אסור שזה יהיה רק עניין פנימי של המדינה לבד. ישראל הם ערבים זה לזה וכל ידיעה על מצבם לטוב או לרע, הייתה בעלת משקל ביחסי חוץ של מרוקו עם אירופה והעולם החיצון.

ובעניין זה לא הייתה מחלוקת פנימית בין המנהיגות היהודית. מפני שאם מכריחים יהודים וכופים אותם ולעבוד בשבת, על זה הם אינם יכולים להבליג ולעבור לסדר היום. ואמנם היו התערבויות חיצוניות לטובת היהודים. במיוחד  כאשר הכריחו היהודים לעסוק בעבודה בזויה בשבת, כמו מליחת ראשי הערופים של מורדים במלכות.

התערבות של החוץ הבריטי, מנעה מהם להמשיך במעשה השפלה נגד היהודים. העברת ימי השוק מיום חול ליום שבת הייתה עוד מכה קשה ליהודים במעשה ההשפלה נגד היהודים שגם היא הצריכה התערבות. במכתב שנשלח מטעם מנהיגי הקהילות היהודיות באירופה הביאו לידיעת החתומים מטה, כי התנהגותם של מושלי רבאט ומכנאס, מנוגדים לחוש הצדק הידוע של הסולטאן כלפי נתיניו המוסלמים והיהודים כאחד.

נודע שמושלים אלה אילצו יהודים לעבוד בשבתות שלהם, ובכך הפרו את חוקי אללאה שניתנו לאדונינו מוסא.

כעבור שבועיים ענה לשני השגרירים שולחי המכתב בשם הסולטאן מזכירו של המלך סייד דריס בן דריס. לדבריו הסולטאן לא ידע כלל על הנעשה בנידון ברבאט ובמכנאס. לו היהודים היו מדידים תלונה על כך בפניו, היה המעוות בא על תיקונו. הסולטאן כתב לשני המושלים ונזף בהם, ציוה שלעולם לא יחזרו על מעשה זה.

האמנם פעלו המושלים בהתאם לפקודות שקיבלו מהסולטאן והפסיקו לאלץ יהודים לעבוד בשבתות ? גם במקרה זה לא נודע שהמושלים יישנו את ההוראות.

בשנים 1859 – 1873 הייתה מלחמה בין ספר למרוקו, מלחמה שהמיטה אסון על מרוקו. הרס, חורבן, רעב, ומרידות מבית ומחוץ. ספרד פלשה לשטחים בצפון המדינה, וללא כל קושי היא עשתה כך בעזרת צבא מצויד עם נשק חדיש.

תיטואן נכבשה והיהודים קיבלו בברכה את הספרדים, עניין שלא ייזכר להם לטובה. בשטחים גדולים שאליהם הגיעה המלחמה, הבריחה את היהודים משם, לעזרת היהודים באו הבריטים, הם פתחו בפניהם את שערי גיברלטאר. עכשיו חלה כבר נקודת מפנה, גורלית בתולדות יהדות מרוקו.

מאורעות אלה היפנו את תשומת לבם של יהודי אירופה, ובמיוחד יהודי אנגליה וצרפת, לגורל אחיהם במערב. הסיוע המיידי מהשתדלות אצל ממשלותיהם להתערב לטובת אחיהם במרוקו, לא הועיל. לטווח ארוך חשובה לאין שיעור הייתה החלטת חברת כל ישראל חברים, לפתוח בתיטואן את בית הספר הראשון כפי שנראה בהמשך. החינוך גבר על הדיפלומטיה.

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

משיריו של רבי מרדכי טרזמאן.

בכותרת של השיר שלפנינו מגלה הרב המשורר שמו שם אביו ואולי גם מקצועו של אביו זלה"ה, ומקור שם המשפחה : מרדכי בן יוסף טרזמאן.

שיריו פורסמו בספרים " שיר ידידות " " ואעירה שחר " .

מאל רם דר עליה.

מאל רם דר עליה / חיש אליה / לעניה.

יושבת בדד / קולה נשמע ברמה

רדפו צרים עליה / השיגוה / חרפוה

תימא וחדד / יטור נפיש וקדמה

דלה מוכה עניה / גם בזויה / ודחויה

אהולה שדד / צר אויב עובד חמה

כבודה בת ידידה / היפה פיה / הומיה

ודודה נדד / ונשארה יתומה

יפה תמה ונקיה / בן אומיא / שבויה

גאונה ירד / ונתמלאת עיר רומה

בי אבי חיש חנני / נא דוד אל תשכחני

אסוף לך עדה / אשר קנויה ( גואלי )

נא אבי שוכן סנה / לעקרה חיש רני

בארץ חמדה / תרד בנויה ( גואלי )

ידיד רוחי לך אני / למה דוד, עזבתני

גולה ונדה / בן עמימא ? ( גואלי )

ועד אין זאת החיה / בעליה / בנויה

עד אן לא ירד / אלוף אהליבמה

סובני מכל פנה / אין חנינה / לי עינה

הרשע חמד / ומצא עת נקמה

פרץ צר גדריה / מבצריה / היכליה

ערב רב עמד / בחרון אף וחמה

את חזות ישעיה / וגם ירמיה / היו היה

נחמיה נפרד / עזבני שומימה

תחת אומה בזויה / אכזריה / טמאה

משל בי ורד / בגאוה בן אמה

וזכור נסתר בסנה / נם אם אין מחייני

תורה חמודה / אחית משמיא ( גואלי )

רעיתי לבבתיני / המו מעי מעל גני

בתי יחידה / גפן פוריה ( גואלי )

גלותך משלחני / נדדת לי גם אני

חשקך אש מוקדה / קשה רמיה ( גואלי )

מאז לך היית / יפה – פיה / צביה

עתה נטשתני בארץ נכריה

נא דודי נפשי ממסגר הוציאה / לך קוויה

בלעדיך אין גואל / לך עיני צופיה.

חסדיך נפישי על שמייא / רבריבייא

רחם יונתך / כי ערום ועריה

זכור אב עקד בהר המוריה / עולת ראיה

לזרעו תזכור ותוציאנו לרוויה.

קדם קדמת ליונה פתחיה / וחנניה

בשבעים עלו עם עזרא בן שריה

עתה דוד עניתני / אנא חיש שמחני

מה לכם ולי / בני צרויה ? ( גואלי )

בתי דבריך אבנה / תשתעשע בגני

לך אגלה / דבר צפניה

דורש דרש והנה / מעט קצפתי אני

תקל תקל- / תא במאזנייא

קרב פורקי למתא אתיא / ותמהיא

יונתי, לך אחיש רב כל חכמייא

וחסד נעורייך ונבואת זכריה / עובדיה

כולא מטא וגלי קמי שמייא

נפש יונתך \ דוד לך דומיה צופיה

אל תאחר, דוד, חון בני עליה

ידיד אנת הוא מלכא מלך מלכייא / חוסה י-ה

יתגדל שמך לעלם ולעלמייא.