כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –
ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן.
יהיה היום והנה אני שיט באה טיטואן, ויתן הסוחר שכרה וירדנו בה לבא עמה. עברנו לפני מצודות סאן רוקו ( עיירה על ידי מפרץ אלחסיראס, במרחק תשעה קילומטר מגיברלטאר ) וסאן פיליפו( עיירה על ידה ) ועיר אלחאזירא ( עיר נמל ספרדית, מערבית לגיברלטאר )הנצבים זה אצל זה מול פני גיברלטאר.
בקענו מי המעבר, כי בהיותם נלחצים באפסים ( בקצותיהם ) מביעים ( מזרימים ) בשטף זרמתם, ובארבע שעות היינו בין ההרים הלאה אל עבר אפריקה.
באנו בנהר העיר ( הואדי המשתמשך מחוף הים לתיטואן, אך עד העיר לא באנו, כי כן דבר המלך מקדם לבל יבא שם איש נוצרי, או יהודי במלבוש נוצרי, על דבר מעשה שהיה : וממוני המלכים שהיו שם על סוחרי לאומותם יצאו והלכו לטנג'יא, חוץ מממונה צרפת כי מטעם המלך הלך לעיר רבאד, ויניחו תחתיהם משנים יהודים שם.
ארבעה משנים המה, של צרפת, של ספרד ופורטוגל, של איגלנד סואיד ודינמארק, ושל וינידיג גינואה וראגוזה. אחרי קחתנו רשיון הערביאים שומרי החוף ירדנו ליבשה ללון בבית אחד רחוק מן העיר אלפים אמה הנקרא מארטין ( הוא מארטיל, נמל דייגים מזרחית לתיטואן ) , ושלושה ימים היינו שם.
אלו מכון ( מצבה הטבעי ) הברבריאה לא יגן עליה בשפאים ( בגבעות ) זקופים בצלעות הים הסוגרים את מבואה ויהיו להם למשמר, אלו מאה אלף גיבורי חיל ומלֻמדי מלחמה אירופה ימצאו דרך לבא לרוֹחב המחנה להעריך מערכותיהם – לא אפונה ( אפקפק ) כי בימים מעטים תלכדנה כח גלילות מארוק מן הקצה אל הקצה.
בזה נוקשה וגם נלכדה גאות גון סיבסטיאן ( מלך פורטוגל, נלחם בסולטאן עבד אלמאלק כבעל בריתו של הסולטאן לשעבר אלמותאכל. שקרב שעל יד ולקצאר אלכביר בשנת 1578, נוצחו הפורטוגלים ונספו כל שלושת המלכים, קרב שידוע בכינויו " קרב שלושת המלכים " ) דוקס בראגאנסה במלחמת אלקסאר בשנת 1577 לספירת הנוצרים ( החוקרים סבורים שהמאורע התרחש בשנת 1578 ולא כפי שכותב רומאנילי )
55 – שם מצאנו סוחר אינגיל לעננדער אחד בא לקנות סוסים ופרדים, הנמצאים לרוב בארץ ההיא בחורים וטובים. אך הסוסים לא יוכנו רק לרכבה, כי אין עגלות בארץ למשוך. כמירעתם באחו כל היום, וישבעון וירויון מדשני הארץ, תכבד עליהם העבודה ולא יצליחו מאוד למלאכה כיושבי הארץ .
60 – הסוחר הביא עמו מטתו והלו כדרך כל עוברי ארחות מערב, יען לא נמצא מלון ולא מטה בכל הדרך אשר אתה הולך. ויהי בוקר בא אלינו איש יהודי מתיטואן להיות לנו לעינים ולמליץ ( למורה דרך ולמתורגמן ), כי בעיר הזאת טאנג'יא, לארג'י, אלקסר, ארזילה וריף נמצאו רבים מזרע היהודים אשר נסו מארץ ספרד.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
A Marrakech, le dimanche est consacre aux preparatifs du mariage. Chez le fiance, les jeunes gens prennent un repas ensemble, alors que les jeunes filles son recues le lendemain pour un repas par la fiancee.
Lundi, "nhar qiman ossora", deux notaires, des leur arrivee a la maison de la jeune fille, verifient sa dot selon la liste inscrite sur le carnet que sa famille avait remis lors des premieres negotiations. Une grande assistance est presente. Le juge tend aux fiances un mouchoir, qu'ils tiennent aux extremites. Les notaires redigent sur place la Ketouba. Ce meme jour ou le lendemain a lieu l'abattage. On couvre la bete d'un drap blanc et d'un foulard vert ou rouge, et on orne ses cornes de bijoux. Les femmes organisent le I'ab et les assistants leur offrent une grama. On sert aux invites des pastel, de la viande et de la mahia.
Mardi soir, on celebre le "hgnna alkbira" (le grand henne). Des le debut de l'apres-midi, les islan et les invites arrivent chez la fiancee. Les musiciens sont la et jouent des airs gais. Les jeunes filles presentes portent leurs plus beaux habits. Le soir, on installe les fiances sur le talamon. La fiance est habillee de la "kaswa slkbira" et porte une couronne d'argent. Son visage est entierement recouvert. Sa mere ou une tamzwara enduit de henne ses mains, pendant que le jeune homme, habille d'un cafetan blanc, place un cadeau dans le creux de sa main. Elle prend soin de ne pas teindre le bout des doigts, afin de lui permettre au besoin de se gratter.Une tamzwara lui couvre alors la main d'un mouchoir. Le lendemain matin, en presence des musiciens, les parents du fiance denouent ce mouchoir et lui remettent un cadeau et du sucre; les parents de la jeune fille font de meme au fiance.
A Beni-Mellal, de nombreuses tamzwarut se reunissent dimanche matin chez la jeune fille, en presence des families et d'autres invites, pour moudre le henne. Pendant la duree de cette operation, les femmes poussent des zgarit, font le I'ab et repetent "Mbark Mss'ud, Mbark Mas'ud" (heureuse destinee, heureuse destinee). On sert de la mahia et des fruits secs. Vers onze heures, apparait la marie, a qui on applique du henne sur les cheveux. La mere du jeunne homme lui offre a cette occasion une robe et du sucre. On teint de henne les mains de toutes les jeunes filles presentes. Chaque femme, en partant, recevra une part du henne prepare.
Lundi matin, 1'abattage comprendra au moins deux betes. Une vache, a laquelle on met du henne et du sucre sur la tete, sera d'abord sacrifice. La deuxieme, "tor di islan", Le boeuf des jeunes gens- est decoree par le cheik, qui lui place un hzam autour des cornes, en disant:
elhdya, lila, : "Le cadeau, pour le soir,
el hdya dal seh" : le cadeau du cheik".
Lundi soir est le "lilt alhanna alzgira" ou la nuit du petit henne. La famille du fiance presente a la jeune fille un mouton, vingt-cinq oeufs, quatre kilos de pois chiches et du henne. Les jeunes gens, portant le fiance, sont accompagnes des femmes qui poussent des zgarit. A la tete du convoi marchent deux islan avec des bougies allumees et une femme qui fait des fumigations d'encens. Les islan chantent des Piyoutim. A leur arrivee, ils installent les fiances sur une table. C'est la mere du jeune homme qui leur appliquera le henne sur les deux mains, qu'elle lie a l'aide d'un mouchoir.Les invites offrent de l'argent aux maries, que la mere de la jeune fille garde pour elle. On sert a boire et a manger, pendant que les femmes s'adonnent aux danses.
L'informatrice ajoute qu'on attache ensemble les deux mains du fiance, comme a un poulet, afin qu'il ne batte jamais sa femme,
Mardi est le "nhar alhanna alkbira" ou jour du grand henne. Une grande fete a lieu chez la jeune fille, qui dure jusqu'au matin. Il n'est pas permis de dormir cette nuit־la.
פאס וחכמיה-ד.עובדיה
פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל.
מ״ך בכ״י הח' הש' והכולל כמוה״ר אליהו מאנסאנו זלהי׳ה וז״ל מ״ך בכתב הח' הש' הדו״מ כמוה״ר שמואל שאול דנאן יזיי״א וז״ן מ״כ בכתב הח' הש' זקינינו כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זלה״ה בכמוהר״ר שמואל זלה״ה. שהגירוש שהיה בפאיס אלבאליי היה בשי קצ״ח – 1438 למניינם – לפ״ק. וסימניך והפיץ קצח וכמון . והגירוש שבהאלמלאיח היה בש' הרכ״ה 1456 – ליצי׳ וסימניך הרכ״ה בך והענוגה . וגירוש קהל קאשטיליא היה בשי נז״ר 1495 – והסי׳ בא יבוא ברנ״ה . וכדי שלא ישתכח ממני כתבתיו כאן .
עוד העתקתי מכתב הח' הנז' וז״ל. העתק מכתב כמוהר״ר מימון אבן דנאן זלה״ה אחיו של זקננו כמוהר״ר שמואל זלה״ה וז״ל אור ל״ז למב״י ש' ואתם עבדי נאם ה׳ ואני אל לפמ״ה – לפרט מן הפרט – והיא ש׳ השפ״ד ליצירה – 1624 עש״ק ב״ך יברך לחדש אייר אידע נס עצום וגדול לא היה כמוהו ובדורינו שהפליא א׳ בין ישראל ובין אוה״ע. רעשה הארץ רעש גדול וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים. ונשאר הרעש קרוב לשעה גדולה קרוב כשעמוד השחר עולה. וה' הוא ובית דינו הסכימו ונהרסו בתים ועליות. מרווחות. מחוטבות תבנית היכל ונעשו תל עולם. ומתו בפא״ס אלבאלי אלפים ומחצה ועוד קטנים אין מספר ונעשו בתיהם קבריהם. ומבני ישראל וממקנהו לא מת אחד. ברוך אשר הפליא חסדו. ה׳ יגמור בעדינו בביאת הגואל. והי״ז בס׳ וזכרתי את בריתי יעקב וכוי. ולפי שהיה נס עצום רשמתיו. נאם מימון אבן דנאן עכ״ל. והעתקתיו יום ו׳ בשבת ז׳ ימים לחדש אדר אי. ס׳ וגם נמוגו כל יושבי האר״ץ מפניניו לצירה – היא שנת תקל"ב = הארץ מפנינו – 1772
עוד מ״ך בכ״י הח׳ הנז׳ ז״ל. נתבש״מ: הח׳ הש׳ הדו״מ כמוהר״ר שמואל שאול אבן דנאן זלה״ה ביום ש״ק כ״ב לחדש כסלו בשי התקכ״ט ליצירה – 1769. אחר תפלת שחרית ונקבר ביום א׳ בשבת. ודרשו עליו בבה״כ שהיה מתפלל בה, והיו ימיו שבעים ושבעה שנים מ״מ, שהוא נולד בש׳ התנ״ב ליצירה – היא שנת 1692
מ״כ בכת״י ישן נושן מכמוהר״ר אליהו מאנסאנו זלה״ה, עת צרה התצ״ז ליציירה אמרתי אספרה קצת מצרותינו. הצרורות והעמוסות על שכמנו. צרות תכופות זו לזו. אין צרה פוטרת לחברתה, זה רודה וזה מרדה וזה עושה בעברת זדון. ובימים האלה אין מלך איש כל הישר בעיניו יעשה. והם שוללים ובוזזים כל אשר אותה נפשם. והאחרון הכביד זו קשה מכולם. שהשמים נעצרים מלהוריד טל ומטר. כי אם השמים ברזל והארץ נחושה. ואין זה כי אם בשביל שדברי עונות גברו מני ורבו למעלה ראש. ואין בדור מי שיכול להוכיח ומקבל התוכחות. כי אם אמור יאמר לו טול קיסם מבין שיניך אף הוא ישיב לו טול קורה מבין עיניך. ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים. ובשני בשבת י״ב יום לחדש שבט התחילו היהודים להתענות, ובשלישי בשבת י״ג לחדש הנז׳ הפסקתי אני הצעיר מבעוד יום וצמתי שלשת ימים לילה ויום. ובאחד בשבת י״ח לח׳ הנז׳ התחילו אנשי פא׳ס אלבאל׳י לשאול הגשמים. גם אנשי פא׳ס אזדי׳ד התחילו ג״כ לשאול בשני בשבת י״ח לח׳ הנז׳.
ובו ביום היו היחידים בתענית, ולעת ערב עלינו במתי מעט עם ב״ד יצ״ו לבית עלמין אצל קבר הרב הגדול מוהריב״ע זלה״ה וקרינו קצת סליחות ותחנונים ואמר כמה״ר יעקב אבן צור קדיש יהא שלמא. והשכבנו להרב ז״ל. והלכנו כל א׳ לדרכו בפחי נפש. ובג׳ בשבת ד׳ לחודש הנז׳ לעת ערב ג״כ עלו ב״ד ואנשים עמהם מעט לבית החיים אצל קבר כמה״ר סעדיה ן׳ רבוח ז״ל ועשו לפניו כסדר אתמול ואין קול ואין עונה. גם ברביעי בשבת עשו כסדר אתמול ובו ביום הפסקתי אני הצעיר מבע״י הפסקת ב׳ ימים ולילה א׳ אולי ירחם ה׳ על עמו. ובשני בשבת כ״ו לח׳ הנז׳ גזרו תענית צבור והתפללו כל א׳ בבה״ך שלו וכשסיימנו תפלת שחרית עלינו לבית החיים וקרינו שם סליחות ותחנונים על הקברות הידועים, ומשם הלכנו לפתח שער העיר בין הדלת החיצון והפנימי בתוך הכיבה – הקובה – הכיפה שע בנין שער השכונה -ואמרנו שם קצת סליחות לפי שמקובל אצלנו ששם קבורים ההרוגים והשרופים על יחוד קוב״ה אשר היה מימי קדם.
ומשם הלכנו חוץ לעיר אל פתח שער פא׳ס אזדי׳ד וקרינו שם ג״כ קצת סליחות לפי שבהאלפונד׳ק אלאאוד׳א שם קבורים צדיקים ועתיקים וגאוני עולם כידוע. ששם היתה בית החיים בשנים קדמוניות. ובעוה״ר צוחינן צוחינן ולית דמשגח בן. וחזרנו לדרכנו ביגון ואנחה. וברביעי בשבת כ״ח לשבט אנחנו יושבים לשתות מי התורה בחברתינו עם מורינו ורבעו נר״ו ועם כמוהר״ר חיים בן עטר נר״ו, והנה עמד לנגדנו איש מומר, ויען ויאמר לנו שבו ביום היו מקובצים אוה״ע הדרים בפא׳ס אזדי׳ד קטון וגדול שם נקבצו ויאמרו איש אל רעהו הבה נתחכמה ונראה בשלמי הרעה הגדולה הזאת הבאה על כל העולם.
והעלו שהם נתפסים בשביל פושעי ישראל והזכירו קצת עבירות שהם בעוה״ר מושרשים בנו. הראשונה היא מים שרופים הנק׳ בערב׳י מ׳א אלחיי׳א היו מוכרים אותה בבית מיוחד הנק׳ צ׳אר אתברנ׳א– בית ייצור לעראק – והיום הזה אין לך בית אשר לא תמצא שם סם המות ואיש ושכנו נמנים על זה לדבר עבירה. ומזה נמשך כמה עבירות המתרגשות. ב׳ היא שבועת שוא ושקר שבימי קדם כל מי שנתחייב שבועה בערכאות של גוים היה, ממשכן עצמו וכל אשר לו כדי שלא ישא את שם ה׳ ועכשיו נשבעים לשוא ולשקר. ג׳ היא ביטול תפילות. כי הם יודעים שהבוקר אור היהודים קמים בהשכמה וזריזות ומטהרים עצמם ובאים לבה״ך להתחנן לפני בוראם. ועכשיו כשעמוד השחר עולה כל א׳ יצא לפעלו ולעבודתו עדי ערב. ולא אמרו איה אלוה עושינו, והסכימו לשלוח לנו שליח לתקן המעוות אולי יחנן ה׳.
ובחמישי בשבת כ״ט לשבט גזרו ג״ך תענית צבור ועשו כסדר יום ב׳, אך ורק לא הלכו חוץ לעיר. ובעוה״ר אין קול ואין עונה ואין לנו להשען כי אם על אבינו שבשמים. והבאים ממתא מקנא׳ס ספרו לנו שבעיר ההיא ירדו גשמים עד שתתה הארץ. ועלינו לשבח ולהודות ולהלל לאדון הכל שהפליא חסדו לנו בליל ש״ק אדר א' והשקיף עלינו השקפה לטובה באשמורת הבוקר פתח ה׳ את אוצרו הטוב את השמים והריק לנו גשמים מן העת ההיא עד לעת ערב והם יורדים טיף טיף. להדי טיף טיף. וקרינו ההודאה כן יעננו ביום קראנו ולא ימנע טוב להולכים בתמים. אוי לי על שברי שביום ש״ק ו׳ באדר ב׳ הוצרכנו עוד לגשמים והפסקתי אני הצעיר מבע״י לצום ששה ימים לילה ויום אולי יעננו ה' וביום ה׳ י״א באדר שהוא צום אסתר אחר התפלה עלינו לבית עלמין לפני קבר החכם כמוה״ר יעקב קניזל» זלה״ה יקרינו איכה יועם זהב וכו', זכור ה׳ וכו', וקרינו סליחות ותחנות, והלכנו לפני קבר הרב הגדול ז״ל וקרינו שם ג״כ קצת סליחות, ועמד כמה״ר שלום אדרעי ודרש, הנושא זכור ה׳ כי וכוי, המאמר במדרש שמואל וישאבו מים גם מים שאבו אלא ששאבו ד״ת כמים. ודקדק, ע״ך נמ״ך וחבל על דאבדין.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל-תרל"ג – תרנ"ד 1873 – 1894, ימי מלכות מולאי אלחסאן.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי
תעודה מספר 17 א
התרכ"ד
נועדו לב יחידי קהלינו קהל קדוש קהל צפרו יע"א הלא המה, הרב אברהם בן הרב יצחק אלבאז והרב אליהו בן היקר שלוש והרב שלם בן היקר משה שטרית ידיד אלפים והרב יוסף בן הרב אברהם הכהן והרב אהרן בן הרב אלבאז והרב אברהם בן היקר ישועה עולייל והרב ישועה בן הרבברוך עמרם והרב משה בן הרב אהרן אזולאי והגזבר הנאמן הרב משה בן הרב יעקב הכהן והרב משה בן הרב יששכר אדהאן.
ועתה הסכמתם בעדם ובעד כללות בני עיר שמהיום הזה והלאה ועוד כל ימי הארץ, עד עת בא ציון גואל הם המקבלים עליהם בקבלה גמורה שאין לה ביטול עולמית ודי לעלמין לא תתחבל שאין רשות ביד יחיד או רבים לפתוח פתח חנות מחדש הן במבוי מפולש הן במבוי שאינו מפולש.
כי אם דווקא כשיתן לעניי העיר השליש בגו"ח החנות שיפתח מחדש וכל זה דווקא אם לא היה שום היזק לעניי העיר מחמתצ פתח החנות הנזכרת, אבל אם היה היזק דמינכר לבני העיר אין רשות ביד שום יחיד או ציבור לפתוח פתח החנות הנכרת כלכ ועיקר.
ולאשר ולחזק הסכמה זו בכל תוקף בלתמוט עולם ועד נקט קניין ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל, יחידי קהלינו הנזכרים אשר נקבו בשמות ובכח הקניין הודה הודאה גמורה על דעת המקום ברוך הוא ועל דעת הנשבעים באמת ובלב שלם וקבלו עליהם ועל זרעם אחריהם לקיים ככל הכתוב לעיל ולבלתי לנטותמההסכמה הנזכרת.
ימין או שמאל ואין רשות ביד שום בר ישראל קטון או גדול אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה לפצוח איזה פתח של היתר בהסכמה הנזכרת. ואדרבא כל המוסיף תוספת טובה בקיום ההסכמה הנזכרת עליו תבוא ברכת טוב.
הואלנו לבאר שאם עמד באיזה אלם יחיד או רבים ופתח איזה פתח החנות בלי שיתן לעניי העיר השליש הנזכר שעלי דידהו רמי לתובעו לדין תורה עד שיקבל עליו את הדין או מצאו לו איזה יכולת באיזה ענין שיהיה, ואם לא מצאו יכולת באותו זמן ימתינו עד עת אשר תפול זרועו של אנס זה ויעשו עמו מה ששוהדן לבל תפול משערת ההסכמה הנזכרת כלל ארצה.
ונגמר הכל בקניין ושובעה חמורה כי אם למה שיועיל מיד יחידי קהלינו הנזכרים באפן המועיל כפיט הדין ולראיה על הכל חתומים פה והיה זה בתשעה עשר יום לחודש אייר הוא זו שנת צדק ומשפט מכון כסאך לפ"ק היא שנת התרכ"ד ליצירה וקיים.
ראינו החתומים מטה שטוב וישר עשו יחידי קהלינו ויפה עלתה הסכמתם הנזכרת בפנים ולכן גם אנחנו מסכימים עמהם על כך ומוסיפים אנחנו לחזק הסכמה זו בכל מיני חיזוקין שאפילו כל הרוחות שבעולם באות ונושבות בה אין מזיזין אותה ממקומה יתד הוא בל תמוט עולם ועד וראיה חתומים פה בכח בית דין יפםה וקיים.
סוף תעודה מספר 17א
תרל"ג – תרנ"ד 1873 – 1894, ימי מלכות מולאי אלחסאן.
הוא היה מלך חזק ונערץ על ידי העם. היהודים התרשמו מיופיו והופעתו, " האלוקים חלק לו יופי חן ויקר מיוחד ". בראשית מלכותו שני מורדים חשבו למלוך ונתפסו על ידו. אחריהם גם תושבי פאס ניסו למרוד בו. שנה שלמה הייתה תסיסה רבה בקרב האוכלוסייה והיהודים היו בפחד מתמיד. שוד והתנפלויות על נשים וסוחרים היו לדבר שכיח. המלך דיכא את המרד הנ"ל באכזריות.
הוא הפגיז את העיר פאס, עד שנדמה היה כי תהפוך לעיי חרבות. התושבים נכנעו. לבטא את הכנעתם שלחו את ילדיהם עם לוחות לימוד הקוראן בידם וידיהם כפותות לאחור. המלך כראותו אותם נמכרו רחמיו וקיבל את הכנעתם. לקח את הצעירים וגייסם לחילותיו, וסלח לתושבי פאס. ההפגנה הזו של פאס, נחקקב בזיכרון היהודים. הפגנת כוח זו הוסיפה להאדרת שמו של המלך והם חיברו " קצידאת " בהם תיארו את המאורע.
בימיו שימש כשר העיר לחאז סעיד בן פאראזי שהטיל מסים כבדים שונים על הקהל. היהודים התלוננו על כך לפני המלך והוא ציווה על השר להימנע מלהטיל עליהם מסים החורגים מהמקובל, בצו המלך משנת 1309 להיג'רא.
מולאי אחסאן הורה לפנות את בית הקברות היהודי בפאס, כדי להרחיב את ארמונו. אז הובאו לצפרו, בכבוד רב עצמותיו של רבי שמואל אלבאז אביו של רבי רפאל משה, שנפטר בפאס בשנת תר"ד ונקבר שם. רבי רפאל משה היה פעיל מאוד לא רק בענייני קהילתו אלא בענייני הידות המערב בכלל.
בשנת 1885, בא למרוקו השגריר הצרפתי פירו. השגריר הנזכר נצטווה על ידי ראשי כי"ח בפאריס להתעניין בגורל היהודים. אתו נשלחו לצפרו האדון חיים בן שמול והמורה המיועד, לצרפתית, שלמה עולייל, ורבי רפאל משה נתבקש לחבר שיר לכבודם. ואמנם חיבר שיר תפארת לכבודן וכמוהו עשה גם רבי שלום אזולאי.
בשנת 1887 כתב מכתב לחברה היהודית באמריקה, ובו הוא מבקש להחזיר את פיליפ מטיוס שהיה קונסול אמריקאי, שטנג'יר, והתערב רבות למען היהודים אצל השלטונות. היהודים ביקשו להשאירו בתפקיד. בשנים הללו שימשו עוד בדיינות עם רבי רפאל משה אלבאז גם הרבנים, רבי מתתיה בן זכרי ורבי רחמים יוסף אג'ייני, שהיה חותם בראש שיטה. ולבסוף הצטרף רבי רפאל אביטבול בנו השני של רבי עמור.
תעודה מספר 158
התרמ"ז – 1877
רודפי צדק מחזיקי כל בדק ובימין צדקתם יתמכו אשורי אחיהם כל בית ישראל האסורים בחבלי גלות זה המר, המה העומדים על הפקודים להציל עשוק מיד עושקו, ועד טוב, וחברת קדושים היושבים ראשונה דמחוז אמריקא י"ץ הנה כח כן יבורכו מפי המשגיח העליון בשמים ובארץ מקור הברכות הגומל לחייבים טובות כן יהי רצון.
אדונים הנאורים באנו להודיע לפני כסא תפארתכם כי אנחנו יושבי אפריקא במערב הפנימי נעים ונדים בידי אדונים רשים ומצאנוהו צרות רבות ורעות אשר עצמו מספר שאם כל אגמי שיחור פשתים יגדלו ולחבל ארוך יפותלו לא ימודו כל התלאה אשר מצאתנו ושטף גלי מרורות אשר סבבונו.
אך מעת הופיע אור השגחתכם על ידי השר פיליס מאטיוס בערי המערב אל ה' חיאיר לנו כי הוא מוטבע החסד והרחמים וקרן עם בני ישראל הדויים וסחופים הורם, ולעת עתה שמענו באומרים כי השר חלף הלך לו ואין חונן ואין מרחם, ואין דורש ואין מבקש.
ועינינו הרואות כי יצאו מזה תלאות עצומות לתת יד לפושעים לעקור נטוע חס ושלום, לכן אנו מפילים תחנתנו לפני מעלתכם להחזיר עטרה ליונה ולהשיב השר הנזכר לאיתנו.
כי ידענו נאמנה כי אין בכל השרים ובכל העמים שהשגיחו לבקש דרור וחופש לאסירי התקוה ככם, ה' צבאות יגן עליכם אמן כן יהי רצון ועיקר הכל הוא שתשימו עיני השגחתכם לטוב על הכבשה זה רזה, אשר נבין אריות רבצה, ולפני גוזזיה נאלמה.
כ"ד אחיכם המיחלים ומצפים שערי התשועה מהאל המושיע על ידי מעלתכם אל עליון יתמיד שלוותכם, תרב גדולתכם, החותמים פה צפרו יע"א בח' אייר משנת וארכתך מהרה תצמח לפ"ק ואתם שלם
הצעיר רפאל משה אלבאז.
סוף התעודה מספר 158
שכונת מחנה ישראל-עוזיאל חזן
שכונת מחנה ישראל
עוזיאל חזן
השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים
עיתון ״הלבנון״ משנת 1872 כותב: ״המסילה (בין יפו לירושלים) הסלולה וסקולה מאבני נגף … לפני שערי עיה״ק כחצי שעה יתנוססו בניינים נהדרים בתוכם ישכונו אחיו ובני עמו בשלוות השקט בהיכלי חמד, גנות ופרדסים יסובבום יזלו בשמיהם … מימין למסילת שדה כובס בנויים בהדר בתים נחמדים נחלת בני המערבים ולהם בית הכנסת, ישבו יחד בשלום ושלווה כעשרים בעלי בתים״.
מבנים וחצרות נתווספו למבנים ולחצרות של בתי האמידים המייסדים ונבנו מכספי עיזבונות, מתרומות ומהקדשים בעיקר, וכן מכספים שאספו שד״רים של העדה שנשלחו לקהילות בערי מרוקו ובארצות אחרות.
גבירי העדה שרכשו קרקע עשו זאת למטרות השקעה, אך חלק מהם התגוררו בבתי מידות מחוץ לשכונה כגון מימון עמיאל ומשפחתו, שבנו את ביתם בין נחלת שבעה למגרש הרוסים, ליד בית היתומים דיסקין לשעבר, ברחוב הלני המלכה דהיום, במקום שנבנה בו בנק טפחות על אדמת בית עמיאל שנהרס.
גם אהרון מויאל בנה את ביתו בנחלת שבעה והוריש את הבית ואת החצר לכולל המערבים. הבית נהרס, ובמקומו הוקם ״בית יואל״ ברחוב יפו פינת ריבלין ולידו מגרש חנייה.
שלמה אבושדיד בנה את ביתו לא רחוק משם, ואחריו התגורר בו בנו הנודע ד״ר אברהם אבושדיד והקטנה משלוש בנותיו לאה. לאה הייתה מהיפות בבנות ירושלים ונישאה לאחר חיזור מיוסר ואהבה סעורה לבן ציון בן יהודה, הוא איתמר בן אב״י, בנו של מחדש השפה העברית אליעזר בן יהודה.
חמדה בן יהודה כותבת שמעונותיהם של אליעזר בן יהודה ושל שלמה אבושדיד היו בפינה אחת של רחוב בלי שם (אתיופיה 11), סמוך למגרש הרוסים, שאליעזר בן יהודה התגורר בדירה ששכר מיהודי בוכרי וששלמה אבושדיד התגורר סמוך לשם בביתו הגדול (״בית הקשתות״ ברחוב חבצלת, כיום מכללת הדסה).
המניע החברתי
שכונת מחנה ישראל הוקמה בעיקר מטעמים סוציאליים: לסייע לבני העדה שמרביתם היו עניים מרודים. בימים ההם נחשבה עדת המערבים לענייה ביותר בין יהודי ירושלים. גם מעט העולים שהגיעו ממרוקו באותם ימים עשו את דרכם לירושלים במסע תלאות עד נמל יפו ורק בגדיהם לגופם.
הרדב״ש, מנהיג העדה והאיש שנתן תנופה לבניית השכונה, שם לו למטרה להקים שכונת מגורים לעניי המערבים גם משום האמרת מחירי הדירות ודמי השכירות באותם ימים מעבר ליכולתם הדלה של בני קהילתו. הרדב״ש הקים מוסדות ציבור, בתי כנסת, כולל ומעונות לאלמנות וליתומים, לעניים ולזקנים.
הדוחק והחולי בין חומות העיר העתיקה
בחודש ספטמבר 1866 פרצה בירושלים מגפת חולירע, והיא פגעה קשות ביהודי העיר ובכללם בבני עדת המערבים והבריחה תושבים אלו מחוץ לחומות. העובדה שתושבי משכנות שאננים לא נפגעו במגפה דחפה ליציאה למרחבים, הרחק מהצפיפות ומהזוהמה שבין החומות. יעקב גיליס בספרו ״שכונות בירושלים״ מציין זאת כ״דחיפה המעשית לפעולה של ממש״. המגפה השתוללה בעיר כשלושה חודשים. מספר החללים שגבתה בין החומות על פי רישומי החברה קדישא היה מאתיים ושלוש, ביניהם הרופא היחיד בעיר העתיקה ד״ר בנימין רוטציגל ואשתו. המגפה פרצה גם בעבר הירדן, ומאות ערבים ברחו משם ומצאו מקלט בעיר העתיקה, דבר שהחמיר את הצפיפות בעיר וגרם להעלאת שכר הדירה.
משה מונטיפיורי וציפיות משיחיות
גורם חשוב שדחף להקמת השכונה היה עידודו הכספי והרוחני של משה מונטיפיורי, כפי שנכתב בעיתון ״הלבנון״ מ־ט׳׳ז בסיוון תרכ״ו(1866) שצוטט לעיל.
במאה ה־19 התרבו השמועות בין יהודי צפון אפריקה כי עשירי היהודים כרוטשילד ומונטיפיורי עומדים לקנות את ארץ ישראל מידי הטורקים. על השמועות המשיחיות בקרב יהודי מרוקו אנו קוראים גם בכתביו של הנוסע הנוצרי ק״ה באזילי, שביקר בארץ ישראל בשנים 1847-1846: ״העליה לארץ ישראל בזמננו גוברת והולכת … מהארצות הברבריות … התחבורה הנוחה וגם השמועות על הסובלנות הדתית ועל סדרי האזרחות הטובים הקיימים במזרח מסייעים לעליה זו … יש עוד להעיר כי סיפורי העתונים על משא ומתן דמיוני בין השולטן לבין בנקאים עשירים מזרע ישראל, על מסירת א״י לידיהם, הפיחה תקוה לתקומת ממלכת יהודה ובנין בית המקדש״.
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Communautes juives des marges sahariennes du Maghren
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem
PREFACE
Si, au temps de Page d'or de l'Occident musulman, cette symbiose se faisait au niveau du savoir ecrit, de I'adab, des humanites et des sciences naturelles, les Juifs rivalisant alors avec les Musulmans dans les domaines de la philosophie, de la grammaire, des mathematiques, de la medecine, de 1'astronomie, etc
Apres l'exil d'Espagne qui fut le sort commun des Arabes et des Juifs, durant la periode dite de "decadence et de repli sur soi, les deux societes ont continue, sur sol maghrebin hospitalier, a se rencontrer au niveau du folklore et de ses manifestations multiples, des croyances populaires, du savoir oral et de la production intellectuelle dialectale. L'examen de bon nombre de compositions montre que nous sommes, bien souvent, en presence d'une meme creation litteraire, d'un meme texte, d'un meme discours auxquels 1'une ou 1'autre des deux societes a apporte des modifications mineures. C'est dans ce genre de litterature que L'on percoit la permeabilite des frontieres confessionnelles et socio- culturelles; par son truchement, s'effectue une communication aisee entre les masses populaires et s'opere une fecondation mutuelle de leurs folklores. Le dialogue des cultures y remplace l'affrontement des ideologies et des consciences religieuses. Les deux societes vivent certes dans la difference jalouses de leur identite, intransigentes sur leurs croyances; mais elles se rejoignent dans une meme forme d'expression de la pensee, dans 1'intimite du langage, dans la fusion des mentalites, voire le rapprochement des cceurs, et coexistent, somme toute, paisiblement.
Socialisante et integratrice au niveau de la communaute juive d'une part, et des deux groupes confessionnels juifs et musulmans d'autre part, la creation litteraire dialectale est le lieu d'un compromis, l'espace d'une convergence ou s'est elaboree une identite socio-culturelle originale, authentique.
Elle a marque de son empreinte indestructible la personnalite judeo-maghrebine; tant et si bien que son echo resonne encore dans 1'ame deracinee des emigres etablis en Israel et ailleurs, retentit dans leur musique et leur chant, leur folklore et leurs rites, leur mal du pays, leurs regrets melancoliques, leurs cris amers ou nostalgiques, leurs ecrits violents ou discrets. Elle s'exprime plus subtilement dans la creation litteraire hebraique, encore tres modeste de quelques auteurs maghrebins d'Israel et plus particulierement dans la sensibilite de jeunes poetes dont le message mediatise assez remarquablement l'ame meurtrie, la culture occultee ou humiliee et les dures et difficiles conditions d'existence d'une diaspora "seconde" dont nous avons connu naguere, sur le sol marocain, le visage fascinant, la chaleur affective, les joies et les peines.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון
תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת
זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.
מעשי מופת
הרי״ף-רבי יאשיהו פינט וזצ״ל
זה הכסא, כסאו של רבי חיים פינטו זצ"ל, השמור עד היום במוגאדור
והאלילים כרות ייכרתון
קונסטנטין, תחילת המאה ה־15. בין אנשי הקהילה היהודית היה גם אחד, עני מרוד, שלפרנסתו הסתובב מבית לבית ורכש סחבות, כלים ישנים ושבורים וחפצים אחרים, שבעליהם ביקשו להיפטר מהם. את המוצרים הללו מכר בפרוטות, כשהרווח שלו הוא זעום. כך היה מנהגו במשך שנים רבות, כשהוא עובר בין בתי יהודים וערלים, ומפרנס בדוחק ובצער את בני משפחתו.
איש פשוט היה היהודי, תמים עם אלוקיו, שלא זכה בצעירותו ללמוד בצורה מסודרת לימודים בסיסיים.
באחד הימים הגיע האיש לבית של לא־יהודי, ורכש כמות גדולה של בגדים ישנים וכלים שבורים. כשהגיע לביתו התחיל במיון המוצרים: כלי נחושת לערימה אחת, ברזל לשנייה ובגדים לשלישית. בעודו ממיין מצא באחד הכלים הללו פסל קטן ששימש לעבודה זרה, עשוי נחושת, ממורטט ומלוכלך. לקח הסוחר העני את הפסל, והשליכו לערימת הנחושת, כדי למכור את הערימה לסוחר נחושת. אחר כך המשיך במלאכת המיון, ובעודו עסוק במלאכתו שמע קול עמום הקורא: ״יהודי, יהודי, למה תזניחני״. הקול המוזר, שלא מהעולם הזה, עורר באיש צמרמורת ופחד גדול. הביט סביבו לראות מהיכן יוצא קול מבעית זה, ומי קורא לו. שכן, באותה שעה רק הוא היה בבית. הביט בכל פינה ולא ראה דבר, וסבר שמא בדמיונו שמע את הקול. חזר למלאכתו, והנה, מעשה שטן, שוב נשמע הקול הזר והמוזר: ״יהודי, יהודי, למה תניחני כך מוטל על הארץ בחרפה. רחם עלי והקימני בחמלה וחנינה״.
שוב נבעת האיש, כשהפעם הוא בטוח שקול של ממש שמע ולא בדמיונו היה הדבר. שוב חזר לחפש בתוך דירתו הקטנה, מתחת למיטה ובעליית הגג, אך העלה חרס בידו. הפעם כבר לא ידע מה לחשוב, והעדיף להעסיק את מוחו בדברים אחרים.
שוב חזר למלאכת המיון, ושוב נשמע הקול, והפעם בחוזקה, בקול בכי וצעקה גדולה: ״ רחם עלי ואל תשחיתני, ואני אשלם לך על כך טבין ותקילין. לא תצטער על כך שתציל אותי״.
אז הבחין כי הקול יוצא מתוך ערימת גרוטאות הנחושת, והחל לנבור בערימה כדי לבדוק את מקור הקול. מייד מצא את הפסל הקטן ששימש לעבודה זרה, שהמשיך לדבר אליו ולהתחנן כי ירים אותו מתוך גל הגרוטאות ויניח אותו למעלה, במקום מכובד ומיוחד. ״ אם תניח אותי על הארגז הזה תרוויח היום כפליים מהרגיל״, הבטיח לו הפסל.
העני התמים והפשוט השתכנע מהדברים ששמע, והניח את הפסל על הארגז. משסיים למיין את החפצים שאסף יצא למכור אותם, וראה זה פלא: כדברי הפסל כך היה, ובאותו יום כפולה היתה משכורתו.
למחרת שוב דיבר אליו הפסל, וביקש ממנו כי ינקה אותו ממישקעי הליכלוך שהצטברו עליו. ״אם תעשה זאת״, פיתה הפסל את האיש, ״תרוויח היום כפליים מיום אתמול״. העני, שראה כיצד התקיימה ביום האתמול הבטחת הפסל, מיהר לעשות כדבריו וניקה וציחצח אותו עד שהבהיק. ביום השלישי ביקש הפסל ארגז מיוחד שישמש לו כבית, ששם יהיה מוצב דרך קבע. שוב הבטיח לו, כי שכרו יהיה רב מאתמול. גם כאן לא יכול היה האיש לסרב להצעת ולבקשת הפסל, ועשה כמבוקשו. ההבטחה לא איחרה מלהתממש, ושוב הרוויח באותו יום סכום נאה של כסף.
ובכל יום ויום היה הפסל מבקש משהו נוסף, והאיש מקיים, וככל שרבו הבקשות והוא ציית וקיימן – גדלה משכורתו ועוניו חלף כלא היה. הדרישות של הפסל ובקשותיו גדלו מיום ליום, וכמו סם, שאליו מתמכרים, לא יכול היה העני לשעבר להיגמל, שכן הכסף הרב שזרם לכיסיו סימא את עיניו ואטם אח.ליבו. לא ארכו הימים והאיש הקים לפסל בית מיוחד, ובו דוכן מיוחד, ונר תמיד דולק לפני הפסל. וכשם שביתו של הגילול היה נאה ומהודר, כך גם האיש עצמו- מהכספים שהחלו לזרום אליו רכש בית מפואר, גדול ומהודר, שכל רואיו התפעלו ממנו.
למרות העושר לא שכח האיש מניין בא, והירבה בצדקה ובגמילות חסדים, כשהוא זוכר כי בעבר הלא רחוק היה הוא דל ואביון, החי באשפות. אנשי העיר דיברו בהתפעלות על האיש, שעלה מביב השופכין והפך לעשיר גדול, מבלי שידעו מה הסוד הנורא שמסתתר מאחורי העושר הגדול הזה. שכן, את הסוד שמר האיש ונצר מכל מישמר, ואף לאישתו לא גילה דבר וחצי דבר. מי שבכל זאת שאל והתעניין קיבל ממנו תשובה כי הכל בחסדי ה׳ יתברך, ששינה את מזלו ומאשפות ומעפר הרים אותו, האביון והדל. כאות הוקרה אף בנה ישיבה בביתו, בית מושב לתלמידי חכמים, שהתקבצו ולמדו שם, בכל יום עשרה אחרים, שזכו בסיום הלימוד לסעודת מלכים ולמענק כספי הגון בטרם שבו לבתיהם.
בנוסף הירבה האיש במצוות הכנסת אורחים, והיו עוברי אורח מצויים בביתו, סמוכים על שולחנו וזוכים למתת בטרם המשיכו הלאה בדרכם. גם לבית הכנסת תרם מהונו והירבה בצדקות, ועל כל אלה זכה לכבוד גדול בקרב אנשי הקהילה.
יום אחד הגיע לעיר הרי״ף, הרב יאשיה פינטו, שיצא לחקור ולברר היכן נמצאת עבודה זרה כדי לבער אותה. בקונסטנטין שמע על הגביר היהודי, שביתו משמש כבית ועד לחכמים ולתלמידים, והוא מרבה בצדקה ובגמילות חסדים. הגיע הרי״ף לשם, ואכן נוכח כי הדברים ששמע אודותיו היו נכונים. בעל הבית קיבל אותו בכבוד גדול ובסבר פנים יפות, הזמינו ללמוד בישיבה עם התלמידים האחרים, וגם לסעודה המפוארת בסיומו של יום.
הביט הרי״ף בזמן הסעודה בפני האיש, ומשהו הציק לו. ״חוכמת אדם תאיר פניו״, אך עלזה ניכר שהיה עם הארץ גמור ולא בקי במסחר ובעסקים. כיצד, תמה הרי״ף, הגיע זה לאן שהגיע? מניין הגדולה והעושר והכבוד? הוא שוחח עם תלמידי החכמים שמסביבו ושאלם לפשר הדבר, ואלה סיפרו לו כי אכן לא תמיד היה כך מצבו של האיש, וכי בעבר היה סוחר גרוטאות ובלואי סחבות. ולפתע, ציינו, התמזל מזלו והתעשר, ואין איש יודע מה הסיבה לכך. הרי״ף שמע, והדברים רק סיקרנו אותו יותר. הוא הרגיש דחף עז לחקור ולשאול ולרדת לשורש העניין, כדי לפתור את התעלומה.
בתום ברכת המזון קם הרי״ ף ויצא לבית אחר, והזמין לשם את מארחו. שם חלק לו תחילה שבחים על מידת הכנסת האורחים היפה ועל שהוא מחזיק תלמידי חכמים. ״מה טוב חלקך ומה נעים גורלך ומה יפה ירושתך״, אמר לו הרי״ף. ״אך שאלה לי אליך, רבי יהודי: כיצד הגיע אליך כל העושר הזה? אמור נא לי את האמת ולא תכחש, כי בכוחי לגלות את הדבר גם אם תנסה להסתיר את האמת ממני״.
המשיך הרי״ף ודיבר בתקיפות עם האיש, וזה החל לחשוש ומייד הודה וגילה לו את האמת הנוראה. שמע הרי״ף את הסוד, ואמר למארחו: ״האם אתה עדיין אותו יהודי כשהיית קודם לעושר, המאמין באמונה שלמה בבורא עולם ובתורתו הקדושה״?
״ודאי וודאי״, השיב העשיר. ״יהודי אני, בן בנו של יהודי, ומאמין בה׳ אלוקינו ובתורתו אמונה שלמה. בכל יום אני מתפלל ומייחד ״שמע ישראל״, ואני אוהב את תלמידי החכמים, מוקירם ומכבדם, ויוכיחו מעשי כי אכן אמת אני דובר״.
״ואם יציעו לך עושר כדי שתעבוד עבודה זרה – האם אכן תעבוד עבודה זרה?״ – שאל אותו הרי״ף.
״חס וחלילה, ה׳ ישמור. אם יציעו לי כל כסף וזהב שבעולם לא אעבוד עבודה זרה, להשתחוות לפסל יציר־אדם״, ענה העשיר.
״אם כך, הראה נא לי את אותה צורה שהביאה לך את העושר הזה״, ביקשו הרי״ף. הלכו שניהם אל ביתו המפואר של העשיר, וזה הובילו אל הבית המיוחד שבנה לאותו פסל. שם ראו את הארגז המיוחד שבנה לו, ופתחו אותו. ראה הרי״ ף את הפסל, הוציאו מהארגז והשליכו בחבטה ארצה. מייד פקד על בעל הבית להביא לו פטיש כבד, והחל לחבוט ולרסק את הגילול. בכל מכה ומכה היה הפסל צועק וזועק מרה, אך צעקות אלה רק הוסיפו כוח לרי״ף, שלא חדל מלהכות עד שריסק את הפסל לגמרי וטחן אותו לאבקה עד דק. אחר כך לקח את האפר חרה אותו לים.
משסיים להעביר את הגילול מן הארץ ניפנה אל בעל הבית, ואמר לו. ״דע לך, כי כל המצוות הרבות שקיימת מיום שהתעשרת היו בכספי עבודה זרה, שהם אסורים בהנאה. אולם, שוגג היית ולא מזיר, והקב״ ה לא יקפח את שכרך על העבר. אבל, אם חפץ אתה שלא לאבד את זכויותיך עליך לאבד ולהשמיד את כל רכושך, שבא אליך מעבודה זרה. ולאחר שתשרוף ותשמיד את כל נכסיך יסייע לך הקב״ ה ויחייה אותך בהיתר ולא באיסור, וימציא לך כל מחסורך. שכן, גלוי וידוע לפניו יתברך כי מאהבתו ומיראתו היו כל מעשיך לשם שמיים, ורדפת לקיים את מצוותיו באהבה ובחשק״.
שמע זאת העשיר וכולו המום מהגילוי שגילה לו הרי״ף, על התועבה שהביא אל ביתו והעשירה אותו עושר רב, ומייד רץ לקיים את מצוות הרי״ף. ללא כל שהיות שלח אש בנכסיו, ביתו ורכושו ובכל אשר לו. לאחר מכן חזר לעיסוקו הישן בסחר גרוטאות ובלואי סחבות, ושוב הפך לנושא השיחה בקרב יהודי העיר, שראו כיצד לא היסס לרגע ובידיו שלו הביא עליו את עוניו, כדי שלא ייהנה מעבודה זרה, ובלב שלם שם את מבטחו בה׳. ומכיוון שזכרו כיצד דאג הוא להם בימי עושרו ועסק בגמילות חסדים ובצדקה, השיבו לו אנשי העיר כגמולו ודאגו לכל מחסורו, כשהם מקרבים ואוהבים אותו, מעודדים את רוחו ומחזקים את ידיו. וכך התקיימה הבטחת הרי״ף, כי למרות שיירד מנכסיו – לא יידע מחסור.
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
היום קברו של מהרח״ו אינינו בסוריה אלא במקום אחר
אמנם מהרח״ו זיע״א נקבר בדמשק, וציונו הקדוש עמד שם במשך מאות שנים, אבל כיום קברו כבר איננו בסוריה אלא הועתק למקום אחר.
בשנת תשכ״ה (1965 למניינם) זממו שלטונות סוריה לחרוש את בית הקברות העתיק של דמשק, לצורך סלילת כביש שיקשר בין העיר לשדה התעופה. המזימה נודעה לועד עסקנים מסור שעסק בענינים אלה באותה תקופה, ולאחר שנואשו .ממציאת פתרון, החליטו, בהסכמת חסן מלך מרוקו, להעביר את קברו למרוקו. לצורך כך, תוך כדי תיאום עם השלטונות, נשלחה משלחת מיוחדת לדמשק שהוטלה עליה המשימה הקשה. בין חברי המשלחת נמנה גם כבוד הרב שליט״א שהיה עדיין עול-ימים, אבל השתתף כבר באופן פעיל ביותר בפעולות אותו ארגון. המשלחת שהתקבלה על ידי השלטונות ביחס חיובי, זכתה לליווי צמוד כל ימי שהותה בסוריה, ולסיוע בהעברת קברותיהם של ר' חיים ויטאל ור׳ יאשיהו פינטו זיע״א.
רבה הראשי של דמשק באותה תקופה, ר׳ נסים הכהן אנודובו זצי׳ל, ועוד אחד מרבני העיר – ר׳ יצחק מנפח זצ״ל, הוכנסו בסוד העניינים, והעברת הקברים התבצעה בסיועם. יחד עם קברו של מהרח״ו זיע״א, הועברו גם כדי החרס עם כתבי הקודש שהוטמנו בקברו – כפי המובא לעיל, ונטמנו יחד עם עצמותיו כפי שציוה.
מעניינת העובדה, שהשנים שטיפלו בהעברת הצדיקים ממש – לקו, האחד נפטר בפתאומיות זמן קצר לאחר מכן, וחברו ירד מדעתו, ואושפז בבית חולים קרוב לעשרים שנה – עד פטירתו.
למרות שהקברים עצמם הועברו, ובית העלמין בחלקו הגדול נחרש עד היסוד, מצבת קבורתו של מהרח״ו זיע״א נשארה בשלימותה. בשלב מסויים הועתקה למקום אחר, ולפני כמה שנים נבנה סביבה גם מבנה הנראה כאהל על קברות צדיקים, אולם הקבר עצמו אף פעם לא היה שם, וכאמור, כבר איננו בסוריה.
בשנת ש״פ, שלש שנים לאחר שהוסמך, התמנה רבי יאשיהו לרבה של דמשק, במקום ר׳ חיים ויטאל דודו – מחותנו, שנפטר באותה שנה.
באותם שנים התפתחה והתבססה קהילת דמשק, ונוסדו בה שלש קהילות, ״מוסתערבים״, ״ספרדים״, ו״אסקליין״. מלבד ר׳ חיים ויטאל, התגוררו בה רבים מגדולי התקופה. מהר״ם אלשיך שהה בה תקופה, ר׳ יעקב אבולעפיא רבו של רבינו, ור׳ יהונתן גלאנטי הזקן, דרו בה גם, ר׳ משה נג׳ארה חתנו של ר׳ ישראל די קוריאל, ובנו המשורר הנודע ר׳ ישראל נג׳ארה, ועוד גדולי ישראל.
גם שועים נדיבי עם השתכנו שם, והנודע מביניהם הוא ר׳ חיים ן׳ חיים ובנו ר׳ אברהם ן׳ חיים, אשר החזיקו ותמכו בידי תלמידי חכמים, מלבדם ידועים גם ר׳ כלב פינטו הנזכר לעיל, ר׳ אברהם פינטו, ועוד.
כמו כן בשנת שס״ד לאחר חורבן העיר צפת ע״י הדרוזים, נמלטו רבים מתושביה היהודים לדמשק, ביניהם גם המדפיס אברהם אשכנזי, אשר לאחר מאמצים רבים הקים בדמשק את בית הדפוס מחדש. הספר היחיד הידוע לנו שנדפס שם, הוא ספרו של ר׳ יאשיהו, ״כסף נבחר", אשר נדפס שם בחדש ניסן שנת שס״ה.
ר׳ יאשיהו נהג את רבנותו ברמה, כאשר בכל ענין שנגע לקיום ההלכה והעמדת הדת על תלה, ניצב כצור החלמיש, ולא נשא פניו לאיש, ומאידך לבו היה קשוב למשאלות בני עדתו, ודאג כאב רחום לכל צרכיהם.
כאיש אשר רוח אלקים מפעמת בו, חפץ להפיח שלהבת לוהטת בחייה הרוחניים של קהילתו, ולהופכה לקיבוץ בני עליה עובדי ה׳. שאיפתו היתה לרומם את בני עדתו, להבעיר בלבם תשוקה עזה לעבודת הבורא, ולהצית את אש אהבת התורה לשם כך היה מרבה לעורר בדרשותיו המרתקות על הצורך להתחזק בעבודת ד' בכל התחומים, בסור מרע, ובעשה טוב, במצוות שבין אדם למקום, ובין אדם לחבירו.
דרשותיו שיצאו להם מוניטין בכל הארץ, היוו דרישה ברורה להתעלות מעל חיי האפורים, והן פעלו על שומעיהם אשר היטו אוזן קשבת, שכן חן רב הוצק בשפתותיו. מידי שבת בשבתו, לעת מנחה, היו מתאספים אנשי הקהילה לשמוע – דברי אלקים חיים, והוא כנהר היוצא מעדן, השקה את הרבים ממעין הנובע, ורומם את צאן מרעיתו טפח וטפחיים מעל הקרקע.
מבצע יכין – שמואל שגב
מבצע " יכין " – עלייתם החשאית של יהודי מרוקו – שמואל שגב.
" לביא : שאג בקזבלנקה.
אפרים בן חיים ויאני אבידוב פיקחו על העלייה לאנייה. על פי סיכום עם המפקד, ישראל חורב, הורדו למים שתי סירות עץ ושתי סירות גומי ובכל אחת מהם נמצאו שני מלחים ספרדים, שעמדו לסייע בעליית האנשים.
תחילה הוסעו לחוף המשפחות המטופלות בילדים, ברדתם מהמשאיות, קפצו המעפילים מעורם, מרוב שמחה. הנשים רצו למים כשהן מחזיקות את ילדיהן בידיהן ורבות מהן לא המתינו כלל לסירות הגומי הקטנות שהתקרבו לחוף.
ההמולה הייתה כה רבה עד כי ברגע מסוים, התעורר חשש לגורל המבצע כולו. אפרים בן חיים ויאני אבידוב שלפו את האקדחים ו " איום זה " די היה בו כדי לצנן את התלהבותם של המעפילים…….
אף על פי כן, ההמולה הרבה גרמה לתקלה : תושבי הכפר הערבי הזעיקו שוב את המשטרה וזו כיתרה את המחנה ומנעה כניסה ויציאה מתוכו. נהג המשאית,שהיה בקיא ברזי נאבקו של היישוב היהודי בארץ ישראל נגד חיילי הצבא הבריטי – הורה לצעירים להשתטח על הקרקע ולגלות התנגדות פסיבית.
עקב זאת, ביזבזו השוטרים הצרפתים זמן רב, עד שעלה בידם לפרוץ את שער המחנה. זמן זה נוצל על ידי האחראי במקום כדי לשגר שליח ליאני אבידוב, על החוף ולהתריע על בוא המשטרה. ואמנם יאני אבידוב ואפרים בן חיים הצליחו להעלות על האנייה 450 מעפילים לפני שהמשטרה הגיעה לחוף – הרימה " אנאל " עוגן והתרחקה במהירות מהמקום.
עתה התנהל מאבק לעלייתם של 200 צעירים שנותרו במחנה. מיד לאחר הפלגת " אנאל ", כיתרו אנשי המשטרה את מחנה " שלווה ובריאות " ומנעו כניסה ויציאה מתוכו. אך כעבור יומיים, בהתערבותם של יהודים אלג'ירים רבי השפעה, הוסר הכיתור ולמעפילים הצעירים הותרה שהות נוספת עד שבאה האנייה " שיבת ציון " והעלתה אותם על סיפונה.
אך גורלה של " אנאל " לא שפר מגורלם של ספינו המעפילים האחרות, שעשו את דרכן באותה תקופה לחופי ישראל. זמן מועט לאחר שהתרחקה מהחוף האלג'ירי, נתגלתה " אנאל " על ידי מטוסי סיור בריטיים.
שתי ספינות מלחמה בריטיות עקבו מקרוב אחר מסעה וקברניטיהן התייחסו בחשדנות לסיפורו של רב החובל הספרדי, כאילו הוא מסיע פועלים בלתי מקצועיים לנמל פורט סעיד. על מנת שלא לעורר חשד, נדחסו הנשים והילדים לבטן האנייה ולמרות הצפיפות הרבה, המחנק וההקאות – איש לא פצה פה.
שנים רבות לאחר מכן, סיפר על כך ישראל חורב : " אלה היו אנשים שהאמינו באמונה שלמה כי בא המשיח. על כן גם לא היה איכפת להם שום דבר. הם עזבו הכל מאחוריהם ובאו. הם לא פחדו מהים או מהסערה וגם לא הייתה להם תחושה לגבי מה שנעשה באנייה. הם רק ידעו דבר אחד – המשיח מעלה אותם לארץ ישראל …".
האמונה במשיח הייתה כה רבה, עד כי כאשר סערה עזה טלטלה את " אנאל " והאנייה חישבה להישבר – נטל תלמיד חכם שארית של " מצה שמורה " שנשתמרה בצקלונו מאז ליל הסדר והטילה לים הזועף. מיד שככה הסערה והכל ראו בכל " אצבע אלוקים ".
ב-31 במאי 1947, עם שחר, נכנסה " אנאל " לתחום המים הטריטוריאליים של ארץ שיראל. מיג נגחו אותה שתי ספינות מלחמה בריטיות וליוו אותה לנמל חיפה. עתה הוסב שם האנייה ל " יהודה הלוי ". מפקד הספינה, ישראל חורב, השחית את המנוע בעוד שהאלחוטאי, יעקב נצר, חיבל במכשיר הקשר ושיבש את הצופן.
אותה שעה עמדו 450 המעפילים על סיפונה של " יהודה הלוי " ותוך התרוממות נפש והתרגשות עצומה, שרו באוזני החיילים הבריטים את " התקווה ". על פי הוראות השלטונות הבריטים, הועברו המעפילים למחנות המעצר בקפריסין.
גורל דומה ציפה לאנייה " שיבת ציון ". רק לאחר הפינוי הבריטי והכרזת המדינה, עלו המעפילים מצפון אפריקה לישראל. רבים מהם הספיקו להשתתף בשלבים האחרונים של מלחמת העצמאות וחלקם נטלו אפילו חלק בכיבוש באר שבע.
בשנות קיומה הראשונות של מדינת שיראל, חלה רגיעה מסוימת בנושא ביטחונם של יהודי צפון אפריקה ומעייניה של המדינה הצעירה היו נתונים עתה לבעיות העלייה והקליטה, יותר מאשר לבעיות חיצוניות " רחוקות ".
אך בקיץ 1955, החריף מאוד מאבקה של מרוקו לעצמאות והביטחון במדינה זו התערער בצורה מסוכנת. הדאגה לגורל יהודי מרוקו עמדה לנגד עיניה של ממשלת ישראל זה כמה חודשים. נוכח ערעור הביטחון הפנימי והלחץ היהודי לזירוז העלייה, עלתה שוב ושוב בממשלת ישראל ובהנהלת הסוכנות היהודית, השאלה : האם להתייחס לעלייה מצפון אפריקה כאל " עליית הצלה " או להמשיך ולהתאים את קצב העלייה ממרוקו לכושר הקליטה של הארץ ?
המצוקה הכלכלית בישראל וההכרה בהגברת הרכש הצבאי,נוכח חתימת עסקת הנשק הסובייטית מצרית הראשונה, בספטמבר 1955, כפו על הנהגת המדינה לשקול בכובד ראש כל הוצאה כספית החורגת מהמסגרת התקציבית הקבועה.
בן גוריון עצמו היה שרוי אז בדילמה. הניסיון הוכיח שאין מדינות ערב גוזרות כליה על העלייה לישראל. ממשלת צנעא לא מנעה את הגירת יהודי תימן במסגרת מבצע " על כנפי הנשרים ". גם עיראק אפשרה את חיסול גלות בבל, במסגרת המבצע " מרבד הקסמים ".
אפילו מצרים התירה לקילוחים דקים של יהודים לצאת לאיטליה ולצרפת והעמידה פנים שאינה יודעת כי מטרתם האמיתית היא – ישראל. עתה בא סולטאן מרוקו והבטיח בפומבי שוויון זכויות מלא ליהודים, חופש תנועה וזכות לקבל דרכונים.
אך מניין הביטחון שהמרוקנים אכן יכבדו את הבטחתם ? הן התנאים בשטח מצביעים דווקא על ההיפך מכך והיהדות המרוקנית מלאה חרדה ביחס לעתידה.
ואמנם בעיית ביטחונם של יהודי צפון אפריקה הטרידה את מנוחתן של ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית זה כמה שנים ושימשה נושא למעקב מתמיד מצד גופים יהודיים שונים בעולם. וכך, בסתיו 1954, ציד לאחר פרוץ המרידה באלג'ירי, החליטו גופים אלה להכין סקר מיוחד על מצבה של יהדות צפון אפריקה ועל צרכי הגנתה.
הכנת הסקר הוטלה על " לואי ", אי ירושלים חבר " ההגנה " ומוותיקי הפלמ"ח. בשנת 1945, יצא " לואי " לקאהיר, כדי לסייע בארגון ההגנה העצמית של יהודי מצרים. ערב החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל שב " לואי " לירושלים, נלחם ונפצע במלחמת השחרור ולאחר שהחלים מפצעיו – נתמנה לקצין בכיר בצה"ל.
בתום המלחמה, שימש מפקדה של חטיבת מילואים. לאחר שחרורו מצה"ל, למד באוניברסיטה העברית יחסים בינלאומיים ומדעי המזרח. התנדבותו לפעולה למען יהודי מרוקו לא הייתה לגביו מעשה יוצאי דופן, אלא נדבך נוסף בפעילותו הציונית רבת השנים.
וכך בנובמבר 1954, יצא " לואי " לסיור בשלוש ארצות המאגרב. בשובו לירושלים בראשית 1955 הוא העריך כי לא יחלפו שנים רבות ושלוש מדינות אלה יזכו בעצמאותן. הוא סבר כי לנוכח הסיוע הפעיל שהושיטה מצרים לתנועות השחרור הצפון אפריקניות יש הכרח מיידי לסייע בידי היהודים להתארגן להגנה עצמית עד עלייתם לישראל.
עם שובו של בן גוריון לתפקיד שר הביטחון בממשלת משה שרת, בפברואר 1955, הוא הקדיש לשאלת עלייתם של יהודי מרוקו מחשבה מרובה. מפאת הקשרים המיוחדים שהחלו אז להתפתח בין ישראל לצרפת, החליטו בן גוריון והארגונים היהודיים לפעול בצפון אפריקה בזהירות, לשקול היטב כל פעולה ולעשות אך ורק את ההכרחי, מבלי לסכן חיי אדם.
ידידות זו עם צרפת הייתה, כמובן, לעזר רב אך ההכרח לשמור עליה כפה לעתים, גם מגבלות חמורות. מערכת זו של אילוצים מנוגדים, עמדה לנגד עיניו של " לואי " כאשר התנדב לעמוד בראש המסגרת ההגנתית ליהודי צפון אפריקה.
הכוונה הייתה שהגרעין הפיקודי יהיה בנוי על מתנדבים מישראל ומהגולה. אך השלד יהיה מקומי ויהיה מורכב מפעילים יהודים צפון אפריקנים. תוך זמן קצר נבחרו כ – 20 מתנדבים והם רוכזו לשישה חודשי הכנה בירושלים.
בקיץ , נערכו בישראל בחירות חדשות לכנסת. על רקע המתיחות בגבולות והמצב הבינלאומי המחמיר, זכתה מפא"י שוב בניצחון והנשיא הטיל על בן גוריון לשוב ולכונן את הממשלה החדשה. ב- 10 באוגוסט, על רקע ההחרפה במצוקתם של יהודי מרוקו, וכחלק מההכנות לעברת ראשות הממשלה לידיו של בן גוריון, זימן משה שרת התייעצות מצומצמת במשרדו, שבה השתתפו בן גוריון ושאול אביגור.
להתייעצות זו הובא דו"ה שהנושא היה – הסיכויים לעלייה מברית המועצות, בן גוריון לא האמין באפשרות זו והא הציע להעניק עדיפות ראשונה לעלייה מצפון אפריקה.
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
מאמר לחג היובל של חברת כל ישראל חברים
תעתיק – הרב יחיאל ביטון
תרגום – נסים קריספל בהסכמתו ובאדיבותו ועל כך אני מודה לו אישית – אלי פילו המעתיק
ההוצאות על בתי הספר שנוסדו ביפו ובתוניס הגיעו ב-1908 לכדי 140,000 פרנק.
שמעם הטוב של בתי הספר החקלאיים שנוסדו ביפו ובגידידה שבתונים הגיע הרחק לרוסיה
לבארונה מראת ידמונד – רוטשילד, באיין כול נהאר כא יטלבו מנהא לפאמילייא די רוטשילד באש יתגאבל אתתצליח די לאש כא יתתצללחו צדקות ודרוואתב די כא יתעטי האד לפאמילייא לבררה מן פראנצייא וכתרת אשי לארץ ישראל ו' באיין מקדדמא ואחד לידיספאנסיר פדמשק בלנמצארף מן ענד סי' ידוארד סטירן דלונדריס ו' באיין מן די אתתפרק למכזן לפראנסיס מן אדין חדאזית יתקבל יתקדדם אססקוילאת דליהוד די פאריז די מא כא יתתעללמו פיהום גיר ולאדמ ארוסיה ורומאניה?
נקולו ואחד לכלמא עלה סגיל לביבליוטיק דייאלנא. לאלייאנס ענדנא וחדא מן לביבליוטיקאן למכיירין די כאיינין דליהוד פדדנייא.
האד לביבליוטיקה מרתתבה פפאריז פוואחד אציאר מבנייא עלה ועלם להאד למקצוד, מחלולה אללחכמים די כא יחבבו יכדמו פיהא נית, אוו יסללפו מנהא למצאחף.
ואחד ליהודי פראנציץ עטאהא האדי שי עאמאת ואחד לקאפיטאל מזייאן די מעאתאיין אלף פראנק זאייד נאקץ.
לינטיריס די האד לפלוס כא יתתצללח ללתגביל וללתקביר ולביבליוטיקא.
האד לקצר די מצווב אללונור דלחכמה דליהוד וללונור דזזמאן לפיאיית די ישראל, כא יביין באיין אידא כא נפאתנו נפצצלו דורות צחאח ומגיהאדין באש ידדאבזו עלה רושהום, ראנא באקיין קאבדין פלפאיית דייאלנא, פלעאדאת די גדודנא, פלחכמים לקבאר דייאלנא, ופכול מא הייא חאגיא די
ולרומניה, ושם יהודים הנרדפים והמסכנים בקשו שיעניקו גם להם פיסת אדמה כדי שגם הם יוכלו לעבוד בה בשקט ובשלווה. אליאנס העניקה להם עזרה בדמותו של מנהל בית הספר החקלאי הראשון שס״ע להם בעצותיו הטובות והצמיד להם תלמידים מיומנים שהיו אמונים על החקלאות כדי שילמדו אותם. בתי הספר החקלאיים קיבלו מאוחר יותר סיוע נדיב מהבחן אדמונד דה רוטשילד ובית הספר החקלאי שנוסד בארגנטינה זכה גם הוא לסיוע של הברון הירש.
אליאנס מצידה העניקה את כל שיכולה היתה להעניק בדמות מנהלים ומורים שעשו את עבודתם מכל הלב. במזרח מקובל לבנות בתי ספר על אדמה שהיא בבעלות השלטונות. השלטונות בונים בתי ספר כדי להאדיר את עצמם ולהראות את חיבתם לתורה ולדעת. בת!רכיה וביוון כמו במדינות אחרות שהיהודים היו נתינים זרים בהם, השלטונות לא בנו להם בתי ספר והם נדרשו להשתמש בבתי כנסיות ובתי מדרשות. כשאליאנס הגיעה לתורכיה וליוון השקיעה רבות בקנייה ובבנייה של בתי הספר. לא היתה כל כוונה להתחרות באדריכלות היוונית או הארמנית. היא שמה דגש יותר על מבנים שיהיו מאווררים דיים ושיחדור לתוכם הרבה אור. אליאנס השקיעה יותר מ 3,950,000 פרנק בבניית בתי ספר. הבניין הראשון שנרכש על ידה היה בעיר היוונית סלוניקי בשנת 1875.
פיהא למעלה ולונור דליסטורייא דייאלנא.
סיניוריס, סאהל באש יתתביין ואחד לכלל דססגיולאת דסקוילאת דצנאייע די תאפללאחת די כלקית לאלייאנץ ודי כא יתקדדם, בלחק ויאער באש נביינו כול מא כרג מנהום דלכיר, למעזזה די ענד ליהוד כאמלין עלא האד אסגולאת כא יתשהד עלא לכיר די כא יכרג' מנהגום.
לחאגיא די עזיזא כייר ודי כא יתעטי פרובה מכייירה, הייא למעאוונא די כא יעאוונוהום ליהוד.
ואש האדשי כה יחב יקול באיין קררבנא אללוקת די פאס מא יחחדאזוס לאלייאנץ? לעניות דייאלהום וקללת להרגל וטרבייא יזללבו מאזאל טימפו טוול ללכ׳דמא דלאלייאנץ פששרק ואפריקה.
עלה קיבאל אידא כאיין שי קהלות די מאזל כא יחדאזו לעוואן, כאיץ בזזאף אוכרין די מאזאל מא אתתעמאל מעאהום חתא כיר! לקאנון די ענד לאלייאנץ מא יקדדש באש יתעטיהום סקוולאת דתעלימא, דצנאייע ודי תאפללאחת.
באש יתכממל לפעאל דייאלהא כא יתחדאז לאלייאנץ למעאוונא דליהוד כאמלין.
לעאדאד דלמיברוס מא הווא כייר מן תלאתא ותלאתין אלף ו' והאדי בזזאף דלעאמאצת די מא כא יזיד ואלו, לכלאצאת די כא יכללצו למימברוס מא כא יעטיו גיר מיתאיין אלף פראנק פלעאם, ולמצארף דלאלייאנץ די כול עאם כא יוצל מליון דלפראנק.
! ובלחק, ואש כאיינא פליהוד שי חברה די יתסתאהל למעאוונא די כ׳וואננא חסן מן האדי? בלא שק מא תציב חתא יהודי די מא יעארף אצצלאח ולפאיידא דלאלייאנץ ו' בלחק מא כא יקדדש האדשי ו' לאלייאנץ חאגתהא בלמעאוונא דלכול ו' לעאדאד כא יעמל לפירסא.
לאללייאנץ כא יתבררח אלתכמימא לקדימא דלאחדות דלעקל די גמעית ליהוד פכול וקת ודי עטאתהום אזזהד באש יגוזו לוקאת לוואערין דזזמאן לפאיית.
אליאנס היתה ערה לעובדה שתלמידים יהודיים שלמדו בבתי ספר של השלטונות לא ״דעו לקרוא ולכתוב בלשון הקודש וברבות השנים הם לא יצליחו לקרוא את התפילה שבסידור. משום כך אליאנס דאגה לייסד בתי ספר שבהם מעניקים לתלמידים לימוד׳ דת בלשון הקודש. היא ״סדה כאלה באלגייר והם ממומנים ע"׳ יהודים עשירים מפריז ומנוהלים ע"׳ אליאנס. מעבר לטיפולה המסור בחינוך, אליאנס הוצרכה לממן בנייה של בת׳ חולים בירושלים ובצפת בעזרתה הנדיבה של משפחת רוטשילד.
אנו חייבים גם להעלות על נס את הקמתה של הספרייה המפוארת שאליאנס בנתה בפריז. ספרייה זו נחשבת לאחת הספריות הטובות שיש ליהודים בעולם. לאחרונה, אחד מיהודי פריז העניק סכום נכבד לספריה. מפעל זה מאדיר ומפאר את חוכמת ישראל, את אחיזתנו במנהגים ובמסורות שהנחילו לנו אבותינו. המפעל מעלה על נס את החכמים הגדולים שהעמיד העם היהודי ואת הקשר בל ינתק להיסטוריה המפוארת שלנו.
אדונים נכבדים, קל גם להראות את המפעל הגדול שאליאנס עשתה בבניית בתי ספר מקצועיים וחקלאיים וכמה טוב יצא מהם.
ראוי לציין גם את העזרה הרבה שיהודים נדיבים העניקו למפעליה של אליאנס. האם הדבר הזה מעיד על סיום דרכה של אליאנס? לא ולא! קיימות עדיין קהילות יהודיות במזרח ובאפריקה שהן עניות מדודות הזקוקות עד״ן לסיוע של אליאנס, ויש אחרות שעדיין לא זכו כלל וכלל לסיוע.
כדי שאליאנס תוכל להמשיך ולהתמיד במפעליה היא זקוקה לסיוע שיבוא מכל היהודים באשר הם. האם ישנה עוד חברה אצל היהודים שראויה לעזרה של אחיה יותר מאליאנס? ללא ספק לא תמצאו שום יהודי בעולם שאינו יודע או מכיר את התועלת והעזרה הרבה שאליאנס העניקה לעם היהודי באשר הוא. אליאנס קוראת לחשיבה לקדמה ולאחדות הדעת של כל היהודים בכל מקום שהם כדי להמשיך ולהתמודד עם הזמנים הקשים שעוד נכונו לנו.
סוף המסמך והנאום
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד,ר מאיר בר אשר- ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
3. הפעילות הציונית
האגודות הציוניות הראשונות
האגודות הציוניות הוקמו במרוקו על רקע הזיקה המסורתית לציון. האגודות הראשונות היו בערי החוף, החשופות להשפעה אירופית. בקיץ 1900 נוסדה במוגאדור אגודה בשם ״שערי ציון״ ובתיטואן נוסדה האגודה ״שיבת ציון״, ולידה הוקמה ספרייה עברית למען ״הפצת שפתנו והחדרת האידיאל הציוני הקדוש בלב כל תושבינו״. ב-1903 נוסדה בעיר אספי האגודה ״אהבת ציון״.
הפעילות הציונית במרכז מרוקו החלה ב-1908 עם הקמת האגודה ״חיבת ציון״ בפאס. זו חלה מיד להפיץ את השקל הציוני ואת מניות אוצר התיישבות היהודים והרחיבה את תחומי פעולתה לערים צפרו ומכנאס.
הרעיון הציוני היה אפוף אווירה של התעוררות דתית וניכר היה מקומם של הרבנים בראשית ההתארגנות. כמו כן בלטו בפעילות הציונית יחידים בעלי מעמד חברתי מבוסס, כולל אישים בעלי מדות ציבוריות חשובות ויהודים שהיגרו למרוקו מארצות שונות. חומר התעמולה הציונית שהגיע מן המרכזים באירופה היה בעיקרו ביידיש ובגרמנית, ולא סיפק את הפעילים במרוקו. המפעל הציוני הצטייר בעיני רבים כמפעל צדקה או מעין ״כולל״ חדש.
המבנה הגיאופוליטי של מרוקו, ההרכב החברתי של הפעילים, העדר קשר ממשי בין האגודות הציוניות השכנות וכיבוש מרוקו על ידי הצרפתים היו בין הגורמים להחלשת הפעילות הציונית ערב מלחמת העולם הראשונה.
ממזרח וממערב-כרך א'- מאמרים שונים
ממזרח וממערב כרך ראשון.
ערך ח.ז.הירשברג בהשתתפות אליעזר בשן – תשל"ד
אוניברסיטת בר-אילן בחודש שבו נגאלו ישראל, תשל"ד.
בין מזרח למגרב – מפגש בין ארבע קבוצות בחברה היהודית – מסה היסטורית. ח.ז.הירשברג.
קראתי לדבר מסה היסטורית חברתית,מאחר שאיני מביא בהם אזכורים ( חוץ ממקומות שאני מביא דברי מקור כשלונו ), אסמכתאות וסימוכין לדעות שאני מביע. אמנם הן בחלקן בגדר השערות, שאפשר להסיק על סמך תהליכים דומים בארצות ובזמנים אחרים. כוונתי להרחיב את הדיבור על הנושא הנרמז בכותרת, ואז אביא גם את האפאראט המדעי במלואו.
עיקר מטרתה של המסה כאן, להתוות בקיצור נמרץ את הקווים הכלליים לרקע ההיסטורי חברתי של המחקרים המתפרסמים בקובץ זה, העוסק בהיבטים אחדים בחיי החברה היהודית בתקופה העותמאנית, כלומר החל מהמאה הט"ו לספירה ועד המאה הי"ט בקירוב, וכן למאמרים שיתפרסמו בעתיד בקבצים הנמצאים בהכנה, וירחיבו את הנושא לתחומים אחדים.
עם כיבוש העותמאנים של שטחים עצומים באסיה, אירופה ואפריקה מתחיל פרק חדש בתולדות עמנו, שלא זכה עדיין להתעניינות מדעית, שלה הוא ראוי מכל הבחינות. לעומת התופעה המתבלטת במאות הקודמות של הגירת יהודים מרצון או מאונס מהמזרח למערב, גובר עתה זרם הגירה בכיוון הפוך, מהמערב למזרח.
תופעה לא פחות חשובה הוא המפגש בין מהגרים ועולים מהמערב ובין היהודים הוותיקים ה״תושבים״ במזרח, לאחר מאות שנים — לפעמים רבות וקשות — של ניתוק כל קשר ביניהם. בשל עובדה זו נוצרים מצבים ומתגבשים עימותים, שיש להם דמיון רב למה שמתרחש בחברה היהודית בימינו במדינת ישראל ואף בתפוצות. עם זאת ברור, שמבניה של יהדות המערב אינו אחיד ומגובש. קיימים בה הבדלים רבים בכל הקשור לערכי תרבות ואף לדעות בענייני אמונה ודת, וזאת על רקע התפתחויות שעברו על חלקים שונים ממנה. אולם עוד יותר גדול השוני באופיים של הקיבוצים היהודים במזרח בינם ובין עצמם, שהתבלט בתקופת המפגש ואף התחדד כתוצאה ממנו. השוני בין ״עדות המזרח״ (כפי שמכנים אותן בימינו) היה גדול ועמוק מזה שבין עדות המגורשים והעולים מהמערב, אף כי מודעים אנו היטב לפער שהיה קיים במאות הט״ו והט״ז דרך משל בין מגורשי ספרד ופורטוגאל הנוצריות ליהודי פולין המזרחית והונגריה, ״האשכנזים״, נושא שעליו נרחיב את הדיבור בהמשך.
בשל ריבוי העדות במזרח, שהיו בשטחים שבין גבולות הודו המערביים (של ימינו) ועד לחופי האוקיאנוס האטלאנטי ולמן הונגריה ורומאניה בצפון ועד לתימן ודרומו של חצי־אי ערב, עלינו לצמצם את המסה במסגרת השטחים שנמצאו בשלטונה של קיסרות העות׳מאנים, בני הגזע התורכי, מוסלמים־סונים, במשך תקופה של ארבע מאות — חמש מאות שנים, ההל במאה הט״ו ועד לראשית המאה הכ'. מבחינה חברתית ודתית יש להכליל באזור זה גם את מארוקו, אף כי לא הצליחו נסיונותיהם של העות׳מאנים במאה הט״ז להשתלט עליה, כפי שקרה לארצות אפריקה צפונה מזרחה למארוקו — כולל מצרים.
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג. תוניסיה.
מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.
2 -תוניסיה.
באזור זה מעולם לא הייתה אוכלוסייה ערבית נוצרית – וזה בניגוד למצב העניינים במצרים ומזרחה לה בקדמת אסיה. גם שרידי האוכלוסייה הנוצרית ברברית נעלמו כבר מלפני אלף שנים בקירוב. בצפון אפריקה המערבית זהה המושג הערבי עם המושג המוסלמי. ומאחר שלא הצליחו באלג'יריה ובמרוקו הניסיונות של הצרפתים, להכניס תריס בין הערבים לבין הברברים ( בתוניסיה אחוז הברברים היה אפסי ), הרי גם אפשר לקבוע, כי המושג מוסלם זהה עם המושג ערבי – לפחות מבחינה לשונית ותרבותית. 
הסייגותם , הבלתי מודעת לפעמים, של המוסלמים לגבי היהודים אינה נובעת ממניעים מדיניים גרידא, אלא מהשקפת עולם, והיא אחידה בכל האזור. אכן שמעתי דעות נשגבות על תפקידם של היהודים בחברה הערבית המתחדשת, ובמדיה התוניסאית העצמאית, אבל אלה היו דעות יחידים. בשביל הרוב המכריע של האוכלוסייה יישארו היהודים עוד שנים רבות במצב של ה " דמי ", אנשי החסות לכל היותר, מצב שאינו נחלת העבר בלבד, אלא עדיין נותן את אותותיו במרוקו ובדרום תוניסיה.
אין הרוב בקרב האינטלגנציה היהודית המקצועית ואין הדור הצעיר מוכנים לחזור למצב זה . הרופאים ועורכי הדין האמידים חושבים על הגירה לצרפת.וביניהם של אלה משתעשעים ברעיון של הפיכה קומוניסטית. שוחחתי עם נציגיהם של דור " הזקנים " שבתוכם, משני הקצוות ר. ד. הצרפתי בלב והנפש וא. ב., ידידם ורבם של אנשי ה " ניאו דסתור ", ויודע אני , משום מה נוצר בלבי ש\בשיחות אלה הרושם, כאילו מדבר אני עם אנשים, המשלים את עצמם ואחרים עמהם.
לעומת זאת לא השלה את עצמו כלל מר ז'. ר דיפ… המנהל הצרפתי של הספריה הציבורית, שהוקמה על ידי הצרפתים. הוא נראה מיואש ומדוכא. בספרי שני מדורות, כללי ומזרחי. לאחרונה צומצמה סמכותו של המנהל למדור הכללי וסגן המנהל הערבי נעשה עצמאי במדור שלו. המדור הכללי עשיר, וכמעט שלם, בכל הנוגע לצפון אפריקה ותוניסיה בפרט.
רשמתי לעיון פרסומים רבים, שלאחר מכן לא יכולתי למצוא אותם בספריה הלאומית בפאריס, אשר בה חסרו במיוחד דברים שיצאו בימי שתי מלחמות העולם. סח לי מר ר., שמכינים עתה קטלוג ענייני לתולדות היהודים בתוניסיה. כשסיפרתי לו, שאני מתכוון לבקר את חברו, מר עות'מאן קאעק, הביע את חששו שמה לא ירצה הלה לקבלני, או יקבלני בצורה לא אדיבה. מעניין, שאותם ספקות השמיעו גם יהודים.
פגישות עם מוסלמים.
בזמן עבודתי בספריה הייתה לי הזדמנות לראות את הנוער המוסלמי שקוד על לימודיו. רבים נרשמו במכון התוניסאי ללימודים גבוהים, המסונף ל " סורבונה ". כאן לומדים הם מדעי הטבע, מדעי הרוח, כלכלה, משפטים. מובן, שהם היחידים השומעים במכון את השיעורים בספרות ערבית והיסטוריה ערבית.
הספרי הציבורית היא בסוק אל- עטארין, שוק הבשמים, שב " מדינה ". העיר הערבית. אולמות הקריאה אינם מתאימים לדרישות ההיגיינה, ובידוע, סולדים אנשי המזרח מחלונות פתוחים. ובכל זאת ראיתי עשרות רבות של תלמידים צמודים ליד ספרים. היה שקט למופת. איש לא שוחח עם חברו, איש לא הפריע לשני, כולם היו שקועים בלימודים.
ימים אחדים ישבתי באולם זה ועבדתי בחדרי הקטלוג ולא חדלתי מלהתפלא על ששקידתם, מרצם ורצינותם של בחורים אלה. שוחחתי עם אחדים מהם בהזדמנויות שונות ובמקומות שונים ונוכחתי לדעת, שאינם פחותים מחבריהם בארצות אחרות.
ב " חלדוניה ", במדרשה הקרויה על שם ההיסטוריון המפורסם אבן ח'לדון, שחי בתוניס, לומדים בחורים בגיל 15 – 17 שנה, המתכוננים להיכנס לתקפידים דתיים. ( הערה שלי , הספר אדמה מדע ההיסטוריה של רבן ח'לדון, הינו ספר מרתק ביותר, יש אומרים שזהו הספר הראשון של מדעי המדינה שנכתב אי פעם )
קיימת גם אוניברסיטה דתית במסגד " זיתונה ", שנוסד לפני אלף ומאתיים שנה, ושהיא כעין אל-אזהאר של קאהיר בזעיר אנפין. מי שאינו מוסלם לא יוכל להיכנס לתחומי המסגד, כדי להקשיב לשיעורים או לעיין בכתבי יד היקרים והחשובים שבספריתו הגדולה. בימי המתיחות המוסווית גם לא רצוי היה לבקר ב " ח'לדוניה ", הנמצאת אף היא בתוף שוקי העיר הערבית. ולכן שוחחתי עם פרחי החכמים רק מחוץ לכותלי ישיבותיהם. המבוגרים שביניהם עשו רושם של " צורבא דרבנן " ממש.
דור זה מתכונן ברצינות רבה לתפקיד שנועד לו בתוניסיה : להחליף את הזרים, את בעלי המקצועות החופשיים ואת הפקידים, ולקחת את ההגה בידעו. מועטים הם עדיין ומתונים בידיעותיהם, אבל מספרם הולך וגדל. מכל מקום, בין מעטים בין רבים, על כורחם נסחפים בזרם הלאומנות הקיצונית. אם כשהם מעטים, , כדי שלא ישתלטו אחרים בסיסמאותיהם המפוצצות על ההמונים הנבערים מדעת, ואם רבים יהיו – יבקשו את המנהיגות על אחיהם באלג'יריה ואפילו במרוקו.
יש קו של דמיון בין התוניסאים הצעירים לבין הפרוסים : ממושמעים, רציניים, מוכנים ללמוד ולטפס בסולם, כדי לתפוס את השלטון בידיהם.
בניגוד לחששות שהובעו קיבלני מר עותמאן קאעק באדיבות רבה, ושוחחנו בגילוי לב. הוא העלה זיכרונות מן העבר הקרוב, כשיהודים וערבים היו גרים בשכנות בערים הקטנות ובכפרים, והייתה ידיות אמת ביניהם. במיוחד בנאבל ובתסתור, שבהן ישבו מגורשי אנדלוס, יהודים וערבים, בסמטאות משותפות, חיזק זכר הגירוש את הקשרים ביניהם.
הנשים היו עוזרות אלה לאלה ומשתתפות בשמחה וביגון, וזקנה יהודייה הייתה בוכה על כי שכנתה המוסלמית לא תזכה לשבת איתה בגן עדן, בעוד שזו דווה לבה על כי חברתה היהודיה לא תמליח לעבור את הגשר, שהיה מתוח ביום הדין האחרון, והיא תיפול לתוך השא של גיהינום. הוא הזכיר את המעשייה בקאדי המוסלמי, שבא לפניו יהודי כתובע, שעוד שהנתבע היה בנו של האמיר. בשעת הדיון עמד היהודי בשמש, והנתבע היה בצל. הקאדי לא הגיב על זה. במקרה עבר האמיר, עמד על ההפליה בין התובע לנתבע ומיד העביר את הקאדי ממשרתו.
מסיפורי מעשיות עברה השיחה לפסים יותר רציניים, איני רוצה להסתיר, אמר איש שיחי, כי יש לי טענות חמורות כלפי היהודים בתוניסיה, על שמתנכרים הם לערבים. והלא יושבים היהודים בארץ זו זמן רב יותר מאשר הערבים. ולכן צריכים הם לראות את עצמם כבני הארץ.
חובה עליהם להכיר את השפה הערבית, שהיא אחותה של העברית. הרי בעבר הרחוק – לפני אלף שנה ישבו כאן מלומדים יהודים דגולים,, ששלטו שליטה מלאה בחשון הערבית, כתבו והרביצו את תורתם בה. לא ייתכן , שכיום יהיו יהודים וערבים זקוקים לשפה הצרפתית, כדי להידבר ביניהם באמצעותה.