الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל. על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
באפריל 2002 הציפו את רחובותיהן של בירות ערב יותר משני מילי
וני מפגינים שביקשו להמריץ את המחבלים המתאבדים בישראל. אז נגלה לראשונה לעיני כול הפוטנציאל למרד אנטי־יהודי ואנטי־אמריקני חדש: מרד החורת על דגלו לא אנטי־קולוניאליזם ושוויון זכויות, אלא אנטישמיות ודיכוי; מרד המודרך לא בידי התבונה אלא בידי השתוללות יצרים דתית; ולמרות זאת – מרד שמבחינת מספר האנשים שהוא יכול לגייס, הוא מטיל צל על כל המהפכות האנטי־מערביות שקדמו לו.
מנהיגותה של התנועה החדשה מורכבת לא מאיכרים דתיים משולהבים, אלא מאסטרטגים מחושבים. את היקף חוכמתם־להרע יכול לאמוד כל מי שמעיין באמנת חמאם. ״הכרח הוא ללמוד היטב את האויב ואת הפוטנציאל החומרי והאנושי שלו״, נכתב בה. ״לגלות את נקודות התורפה והחוזקה שלו, ולזהות את הכוחות התומכים בו ושהוא תומך בהם. בו־בזמן, עלינו להיות מודעים לאירועי השעה, לעקוב אחר החדשות וללמוד את הניתוחים והפרשנויות, ובמקביל להכין תכניות להווה ולעתיד ולבחון כל תופעה״.
בהתאם לגישה זו, בכירים באל־קאעידה פרסמו מסמכים העורכים, למשל, השוואה מדוקדקת בין ההשלכות של פיגועי 11 בספטמבר ובין תוצאות הטבח באולימיפיאדת מינכן בשנת 1972, או מגדירים את מערכת היחסים הטקטית בין האיסלאמיזם לבין תנועת האנטי־גלובליזציה.
בצירוף זה של הזיה אנטי־יהודית עם מתודולוגיה רציונלית טמון סוד הפיכתו של האיסלאמיזם לתנועה המצליחה ביותר בעולם בעשור האחרון.
רעב, דיכוי ותת־פיתוח עשויים להיות מצע גידול לטרוריזם של ייאוש. אולם במקרה של האיסלאמיסטים מחמאס ומאל־קאעידה אין מדובר באנשים נואשים המגיבים ספונטנית ללחצים כלכליים מיידיים. אלו הם לוחמים חדורי אמונה, אנשים בעלי תכנית אידאולוגית מעובדת בקפדנות המשליכים את כל תחלואי העולם על ישראל ועל ארצות הברית, ״הנשלטת בידי יהודים״.
אין כמעט קשר בין החשיבה ההזויה הזאת לבין מדיניות כלשהי של המערב. בעיניים איסלאמיסטיות, לא רק שכל דבר יהודי הוא רע, כל דבר רע הוא יהודי. ארצות הברית אינה מותקפת בשל מה שהיא עושה, אלא בשל מה שהיא: אב הטיפוס של חברה המושתתת על חירות פוליטית ודתית.
לעתים האיסלאמיזם מתייחס גם לעוולות אמיתיות הקיימות בעולם. לשאלה כיצד מתקנים עוולות כאלו יש שתי תשובות שאינן עולות בקנה אחד. הראשונה מתבססת על השקפת הנאורות ועל ערכי השוויון, ומבקשת ליצור חברה הומנית יותר על בסיס הישגיה של המודרנה. התשובה השנייה היא על דרך הריאקציה והאנטישמיות. ביטויים מסוימים של הקפיטליזם, ובפרט האינדיבידואליזם והסחר החופשי, מזוהים לפי גישה זו עם ה״יהודים״ במובן הרחב ביותר של המילה, והיא מבקשה ״לשחרר״ את עצמה באמצעות מיגורם.
מצבו הנוכחי של העולם מבטיח חיים חדשים למרד האנטישמי. השילוב בין פנטזיות מהעולם הזה להבטחה לגאולה בעולם הבא מגביר את כוחו ההרסני של מרד זה. מי שמותח ביקורת על הגישה המדינית הקיימת כלפי הג׳יהאדיזם ועל הצעדים הצבאיים הננקטים נגדו, ומבקש להעניק לביקורתו זו בסיס רציונלי, מוכרח שיהיה לפניו קודם לכן ניתוח הולם של הנושא שבוויכוח. התנאי לניתוח כזה הוא היכולת להביט במציאות בלי רתיעה. לכך מבקש הספר שלפניכם לסייע.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
A Ntifa, lundi matin, un petit dejeuner avec des oeufs, de la mahia, du kaka' et des fruits secs est servi aux invites chez les fiances. Le jeune homme fait envoyer un repas pret a la jeune fille et a ses amies. Dans la matinee, les islan dirigent le boeuf vers la maison de la jeune fille. En route, les jeunes gens chantent. Quand le convoi arrive a la maison, le I'ab commence; on fait une grama aux femmes qui dansent. Si le boeuf n'est pas cacher, on sacrifie alors un mouton .
Pendant une ou deux heures, on chante afin de rendre la bete cacher. Les chants ici ne sont done pas un accompagnement, mais font partie integrate du rite de 1'abattage. On fait aussi mettre les pieds de la fiancee sur l'animal, ( une coutume semblable chez les arabes de Ulad Bu Aziz ) sitot qu'il est declare cacher, pendant que les femmes lancent des zgarit. Vers quatre heures a lieu la berza dans la cour de la maison de la mariee qu'on couvre de tapis. Les femmes se tiennent au centre de la cour. Elles chantent et font les eloges des fiances.
A un moment donne, le pere de la mariee rentre a la maison et ramene sa fille sur ses epaules. Elle est completement recouverte. On chante en son honneur, pendant qu'on lui fait faire le tour de la maison. Quand les femmes prononcent, en chantant, le nom de l'un des maries, sa mere ou sa soeur doit lancer un zgarit. Vers la fin de la ceremonie, une petite fille, une soeur de la fiancee, doit danser. La nuit, a la ceremonie du henne on fait asseoir ensemble les maries. Le jeune homme donne a la fiancee, a cette occasion, des dattes et autres fruits sees.
II peut lui adresser la parole, mais elle n'est pas tenue de lui repondre. Vers trois heures du matin, la mere de la marine, la premiere, execute la danse du henne. Elle danse tout en portant le plateau de henne sur sa tete. C'est ensuite au tour de la mere du marie et des soeurs d'apparaitre. Cinq personnes en tout doivent danser. Les islan accompagnent les danseuses. La mere de la jeune fille met dans les mains des maries une piece d'argent qu'elle recouvre de henne. On leur couvre les mains et les pieds d'une etoffe rouge jusqu'au lendemain. Au matin, un petit dejeuner est servi aux assistants.
Le fiance retourne chez lui porte par ses amis. Au debut de l'apres-midi, les islan le ramenent chez la jeune fille. Ils se tiennent l'un pres de l'autre. Une vieille femme pose ses mains sur leurs tetes. A un signe donne, les maries tentent de s'asseoir le plus vite possible, aux cris des "gslbha, galbto " ( il l'a vaincue, elle l'a vaincu ) Le fiance offre des douceurs a la' fille et lui parle, mais elle ne lui repond pas. Le soir, aura lieu la nbita avec Fab, qui durera jusqu'au matin.
A Amizmiz, le pere de la fiancee fait abattre dimanche matin une bete, qui sera consommee dans la journee. La mere prepare du couscous et des fruits sees, et on invite tous les Juifs du mellah a dejeuner. Le couscous est depose dans des plateaux en sparterie, appeles tboqa. Chaque groupe de six- sept personnes recoit un plateau. Des seaux pleins de mahia sont mis a la disposition des invites. Une grande cuvette est deposee pres de la porte d'entree, et chacun, en partant, y depose son offrande. C'est pour cela qu'on intitule ce jour "nhar algrama".
Lundi est destine aux differents preparatifs du mariage. La maison de la mariee est decoree de tapis et de foulards. A l'entree, on pose un tapis ainsi qu'un drapeau. ( c'est une coutume berbere de placer un drapeau dans une maison pu on fete un mariage ) Ce jour-la, le jeune homme offre a ses amis un repas.
Mardi, vers midi, on fait sortir un boeuf couvert d'un tissu rouge sur la place centrale du mellah. Les femmes l'accompagnent en chantant et en dansant. Pendant l'abattage, un groupe de danseurs rend la replique aux danseuses et les islan "font parler" leurs fusils. La mere de la mariee sert a l'assistance de la mahia et des fruits secs. Dans la journee les tamzwarat preparent le pain pour le lendemain, tout en chantant la beaute de la fiancee. Le soir, tout le mellah est invite a la berza, au cours de laquelle aura lieu la ceremonie de l'azmomeg. ( on met sur la tete de la mariee du henne, du sucre et une datte ) Le I'ab dure toute la nuit.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
SI CE N'EST PAS MOI QUI EST-CE?
Un brave juif que ses affaires avaient retarde dans une ville etrangere se trouva fort depourvu quand la nuit fut venue. Pas le moindre hotel pour l'accueillir. II alla crier secours chez le seul hotelier juif de la ville. Mais las tout etait la aussi complet. Mais
comme c'etait une nuit a ne pas laisser coucher un chien dehors – et encore moins un coreligionnaire – il lui fit line proposition.
J'ai loue une chambre avec un grand lit a un cure, tu n'as qu'a dormir a cote de lui et te reveiller tres tot le matin sans faire le moindre bruit.
Avec le premier chant du coq quelques coups discrets a la porte reveillent notre homme qui s'habille dans l'obscurite. Une fois dehors il alla de surprise en surprise. Les Juifs qu'il rencontrait faisaient semblant de ne pas le voir, alors que les Chretiens le saluaient bien bas Rentre chez lui il se regarda dans la glace et o stupeur il etait habille en cure!
Ah le salaud se dit-il, il a encore reveille le cure au lieu de me reveiller" et il s'en retourna a l'hotel pur se reveiller pour de bon.
Louzah ta'mel el flouss …. Bon renom vaut de l'or
Oulflouss ma 'imlou louzah….. Mais l'or ne garantit pas le renom
Textuellement "le visage peut faire de l'argent, mais l'argent ne peut faire le visage "L'argent peut tout sauf s'acheter un passe, un renom messieurs les nouveaux riches!
L'idee est genereuse mais quel que peu demagogique
on se console comme on peut, chacun sait que l'argent ne fait pas le bonheur de . . . ceux qui ne l'ont pas D'ailleurs nous rencontrerons dans la suite des proverbes moins sceptiques sur la puissance de l'argent.
TOUT S'ACHETE
A partir d'un certain seuil de richesse l'argent perd de son prestige s'il n'est pas relaye par une fonction sociale honorifique. Entendu au cours d'une reunion d'originaires du Maroc en Israel cet echange de propos:
Les riches ne s'interessent plus a l'argent, ce qui leur faut ce sont des honneurs et ils son prets a payer pour les acheter!
Et moi, dit l'un de nous, je suis pret a acheter de l'argent
Li ismo ma'rouf … Qui a bon nom n'a pas besoin de bourse.
Ma yihtaz flouss el msrouf…. Pour au marche faire ses courses
Tout le monde s’empresse de lui faire credit car il est bien connu sous toutes les latitudes qu'on ne prete qu'aux riches.
Ta'lmou el-hzzama…. Les coiffeurs se font la main
Firas litma….. Sur la tete des orphelins
La Bible comme le Coran commandent de faire justice a la veuve et a l'orphelin, les deux plus faibles maillons de la societe quand il n'y a aucune forme d'assurance sociale. Premier sens du proverbe; les orphelins n'ayant pas d'argent pour payer sont prets a servir de cobayes aux apprentis-coiffeurs. Second sens: qui peut-on exploiter? Ceux qui comme les orphelins n'ont personne pour les defendre.
Juifs du Maroc R.Assaraf
Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf
Qu 'on empeche de se constituer dans la zone franqaise du Maroc des societes sionistes, j'estime une telle mesure tres opportune et dans I'interet de l'ordre public. Mais on ne peut interdire aux israelites marocains de participer, par le versement de la cotisation du shekel, au mouvement national juif et satisfaire ainsi a un devoir d'ordre moral et religieux.
Pour eviter que l’emissaire organise des conferences de propagande, Yahia Zagury proposa de confier aux comites des communautes le soin de recolter l'argent, qu'il ferait parvenir directement non a la centrale sioniste, mais au consul de France a Jerusalem. Arrive a Casablanca en juillet 1923, Abraham Elmaleh fut informe de cet arrangement qui vidait de tout sens sa mission, et il ne tarda pas a repartir. Son successeur, Halpern, arrive en fevrier 1924, n'eut pas le droit de donner des conferences, mais put rencontrer, en prive, chaperonne par Yahia Zagury, les plus gros donateurs aupres desquels il recolta 120.000 francs environ.
Le peu de succes de la mission d'Halpern peut se mesurer au fait que, quelques jours a peine apres son depart de Casablanca, la Residence interdit 1'entree et la diffusion au Maroc du journal, en hebreu, de !'organisation sioniste mondiale, Haolam,« en raison de son caractere politique susceptible de provoquer des troubles». Halpern reagit vivement, en transmettant au Quai d'Orsay un « Rapport sur la question du sionisme au Maroc », dans lequel il refutait, point par point, les allegations de la Residence generate. Sollicite par le ministere frangais des Affaires etrangeres, Lyautey, dans une lettre du 19 aout 1924, reaffirma son hostilite a la legalisation des activites sionistes:
L'interet de la France est de soustraire dans la mesure du possible les communautes israelites du Protectorat a des influences exterieures dont la direction echappe aux sionistes frangais qui sont impuissants a contrecarrer efficacement l'action des sionistes ango-saxons, allemands et russes. Ces groupements recevant des mots d'ordre de I'exterieur, risqueraient de provoquer dans les milieux musulmans des mouvements de reaction dont les communautes juives pourraient etre les premieres a patir.
Il convient de noter que le sultan, le makhzen. et toute la classe elevee de la population musidmane, sur l'adhesion desquels repose toute notre politique, voient d'un assez mauvais oeil l'action sicmiste, fly a la un facteur politique et gouvernemental special dont il faut tenir le plus grand compte, Je suis mieux place que quiconque pour juger la situation politique partiadiere du Maroc, et les considerations politiques s'opposent a la creation de groupments sionistes. M. Halpern voudra bien reconnaitre que la Residence est mieux placee que lui pour juger la situation et nous epargner I'accusation d'hostilite systematique I'egard du sionisme dont il parait .vouloir nous charger
C'est un principe pour le Protectorat de refuser la creation de toute association a caractere politique, et il ne lui a pas paru possible de deroger a cette regie en faveur d'organisations sionistes. Ce n 'est pas, j'y insists, en raison de leur caractere sioniste meme que ces associations ne sont pas autorisees, mais je ne peux faire abstraction des contingences et ignorer les menaces de troubles pesant sur le Protectorat.
Nouveau responsable de la section marocaine de la Federation sioniste de France, Jonathan Thurtz, un Juif polonais installe a Casablanca comme representant d'une firme britannique, laissa passer l'orage. Il ecrivit a Londres:
Dans I 'etat actuel ou se trouve la situation sioniste au Maroc, le comite provi soire de la FSF, section du Maroc, estime, dans I'interet meme du mouvement et pour faciliter ses efforts en vue de sa reconnaissance officielle, de remettre a plus tard toute manifestation sioniste.
La situation allait changer du tout au tout avec le depart de Lyautey du Maroc a l'automne 1925, et son remplacement par The'odore Steeg, agrege de philosophie et proche du Parti radical, tres favorable au sionisme. Des sa nomination, Theodore Steeg, qui avait ete gouverneur general de l'Algerie, fut approche par les milieux sionistes et se montra plutot receptif. Il repondit au telegramme de felicitations de Jonathan Thurtz par un message plutot chaleureux:
Vans pouvez etre assure que, au Maroc de meme que, hier, en Algerie, j'aurais a coeur de faire respecter d'une facon absolue toutes les croyances et qu'a l'egard des sionistes je resterai inebranlablement attache aux principes directeurs de la politique poursuivie par la France au sein de la Societe des Nations.
Theodore Steeg fit toutefois preuve d'une tres grande prudence. Ainsi, le 7 juin 1926, il conseillait la prudence et la patience a Nahoum Sokolov en evoquant l'hostilite du sultan au sionisme:
Le sultan se refuse formellement a tolerer toute propagande qui aboutirait a diminuer le nombre de ses sujets Israelites. Il convient de laisser les communautes juives du Maroc travailler sans agitation, evoluer sans arriere-pensees pour epargner a l'ensemble du peuple marocain une propagande qui, si elle est excellente en son principe. risquerait d'etre mal comprise par certains et de ressusciter un fanatisme dont les juifs eurent longtemps a soujfrir. Son retour ne pourrait que nuire aux interets de ceux que vous defendez. J'ai la certitude que les sionistes du Maroc sauront, tout en poursuivant la realisation de leur reve le plus cher, collaborer a la prosperite et a la grandeur de ce pays.
Mariage juif a Mogador-fran-angl
Le Mariage Juif a Mogador
Asher Knafo – David Bensoussan
Son triomphe cependant était la ketouba enluminée. Il lui est arrivé de se servir de décalcomanies ou de petits motifs en relief dorés puisés ça et là, mais sa main peignait de chic des colonnes de marbre, des vases, des guirlandes de roses, des lettres dorées et des arabesques d'une grâce légère qui valaient mieux que les images accessoires dont il enrichissait certaines de ses créations. Il se servait indifféremment de l'huile ou de l'aquarelle, mais toutes ses oeuvres étaient douées d'une incontestable vertu esthétique, même lorsque pressé par le besoin ou les circonstances ou les mains alourdies par l'âge, il ne pouvait donner la pleine mesure de son talent.
Qui plus est, il préparait lui-même ses parchemins, et ce, par le procédé le plus primitif, tel qu'il m'a été donné de le voir chez un autre copiste et relieur de son métier.
Ketouba. Extrait de l'ouvrage
Le Mémorial de Mogador, Ot Brit Kodesh, 1993.Isaac Knafo
Les ketoubots imprimees
Isaac Knafo
Le travail de la ketouba est un travail pénible que je ne fais dans la joie que lorsqu'il s'agit de marier quelqu'un des miens. L'autre satisfaction réelle que j'en éprouve est que j'aide dans la mesure de mes moyens – qui sont relativement modestes – à conserver et à entretenir la faible lueur d'une belle tradition qui se perd, à mon grand regret. L'argent, dans le cas d'une ketouba, occupe une place tout à fait secondaire. En songeant à la possibilité de propager quelque peu, où plutôt de renouveler l'usage de la ketouba, je ne pensais pas spécialement aux Marocains, car cet usage était universel au moins jusqu'au XIXe siècle. Je pense à la ketouba enluminée bien entendu, car la ketouba simple reste en usage obligatoire chez tous les observants du judaïsme.
Je me souviens que, du vivant de mon père, on recevait de Vienne en Autriche (Schlesinger des ketoubot imprimées avec de riches couleurs et force dorures représentant plus ou moins un porche à colonnes avec double ouverture, quelque chose dans ce genre (voir encadré destiné à recevoir le texte de la ketouba en hébreu-araméen d'un côté et sa traduction en langue vulgaire de l'autre.
Lorsque d'une facon quelconque, on fit savoir a Shlesinger qu'au Maroc on ne donnait pas de traduction, il s’empressa de refaire la meme, mais sans la colonne au milieu
Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
Et qui peut réellement imaginer aujourd'hui l'office de commémoration de la destruction des temples de Jérusalem à Ticha Béav – le neuvième jour du mois hébraïque de Av – sans qu'y soient récitée
s (pleurées, devrait-on dire) l'élégie du poète-kabbaliste Israël Najara (À cause de mon sanctuaire, ma douleur est comme un serpent qui mord, à cause de la dévastation de Sion, je demeure dans la nuit), ou encore celle de Salomon Ibn Gabirol (A terre a été rabaissé mon orgueil, mon honneur a été avili), ou enfin celle de Yehouda Halévy (Il me plaît de chanter des élégies et des lamentations, au lieu de jouer de la flûte ou du luth).
[1] Voici un extrait d'une élégie composée par un poète juif du Maroc à propos des douleurs des juifs exilés d'Espagne. Cette élégie écrite sous forme de poème fait partie chez les juifs du Maroc du rituel spécifique aux cérémonies commémoratives de la journée de deuil de Ticha Béav :
« Exilés d'Espagne, de tout votre cœur, bénissez "le Nom de votre Dieu ! Où sont donc les sages et leur majesté, les maîtres et leur enseignement ? Ils sont aujourd'hui jetés sur des terres étrangères. Vos communautés ne sont plus que désolation. Pleurez tristement, les cœurs affligés sur les jeunes qui ont étudié la Torah et qui ont abjuré. Versez vos larmes en abondance car vous avez vu des vierges belles qui attendaient le mariage, la joie et l'allégresse, et qui ont été violées par des barbares. Ils ont violé la nudité de vos filles : les honorables filles d'Israël.
Les femmes mariées étaient sans défense, nues, livrées à un ennemi souillé.
Mes frères, à cause de cela votre douleur est plus lourde.
Qui a jamais entendu de telles choses ? Qui en a jamais vues ? La puissante communauté d'Israël livrée aux mains de sa servante. On vous a traités d'impurs.
Mes frères, mes amis, gardez espérance en le Dieu suprême.. Car du ciel il annoncera la paix. Raffermissez votre cœur ! »
Un point, en particulier, constitue un dénominateur commun entre les productions poétiques des uns et des autres : on n'y fabrique pas de l'imaginaire. Et on ne vise pas à l'originalité. La création littéraire des uns et des autres fait une large place à la tradition religieuse. On y exprime foi et dévotion, respect et attachement, repentir et contrition. Chez les uns et chez les autres, la poésie se confond totalement avec l'expérience religieuse. On se nourrit presque exclusivement à la spiritualité venue du récit biblique et du Midrash. C'est une poésie sacrée, synagogale. Elle deviendra plus tard métaphysique ou kabbalistique. On écrit des poèmes pour se rattacher à une tradition et à une histoire.
Pour rapatrier ou sauvegarder une mémoire aussi. Mais il arrive parfois que le poète, écrasé par la pauvreté, au bord de la précarité et de la misère, écrive des vers dans le but de recevoir de tel ou tel riche mécène juif quelques pièces de monnaie. Comme cela fut le cas, en Espagne, de Moshé Ibn Ezra, qui en convient ouvertement, sans avoir le moins du monde le sentiment de se livrer à la mendicité. Après tout, la poésie est nécessaire, elle a une fonction populaire. Elle permet le rêve. Elle est chant de célébration. Elle réchauffe partout les esprits et les cœurs. Comme les psaumes du roi David, elle alimente et insuffle l'espérance. Elle ne nourrit jamais son homme, chacun le sait. Quoi de plus naturel alors que des hommes d'argent viennent en aide à ceux qui déclarent en faire peu ou prou profession ?
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל-קהילת צפרו בין השנים ש"ס – ת"ם במאה ה-17
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה כרך שלישי
פרק שלישי
הקהילה היהודית ומוסדותיה.
מגורשי ספרד שהתיישבו במרוקו הוו עד מהרה יחד עם אחיהם " התושבים , בני המקום חטיבה חברתית דתית אחת מופרשת ומובדלת מהקיבוץ המוסלמי, משניתנה להם רשות הישיבה במקום הוענקה להם ממילא מעין אוטונומיה פנימית במישור הדתי השיפוטי והחברתי.
התארגנותם הקהילתית נעשתה לפי המתכונת שהייתה נקוטה בידיהם בספרד, שאף התושבים שהיו במקום מקדמת דנא היו מאורגנים בצורה דומה, וגרמו לכך היחסים ההדוקים שהיו קיימים ביניהם בשל קרבתם הגיאוגראפית והעמדת ההלכה ביסוד ארגונם המשותפת לשני מרכזים.
אף שעניין לנו כאן בקהילת צפרו לבד הרי היא למעשה בבחינת היוצא מן הכלל הבא ללמד על הכלל כולו, ומבנה הקהילות בכל מרוקו אחד הוא.
ייסוד קהל צפרו.
היהודים שבאו לעיר פאס העיר הגדולה, לא כולם נקלטו בה, בחלקם נפוצו ביישובי הסביבה בתורם אחרי מחייה. יש להניח שכמה בעלי מלאכה וסוחרים, רוכלים באו לצפרו ומצאו פרנסתם באספקת שירותים לכפריי הסביבה, רוכלים הביאו סחורות מהעיר לכפר, וקנו שם מצרכים ומכרום בעיר.
אט אט התגבש הגרעין של יישוב קבע היהודים במקום. עם צמיחתו, זקוק היה לשירותיהם של יהודים להמשך קיומו לשוחטים, קצבים, חנוונים, מלמדי תינוקות, מוהל ואפילו רב.
הללו באו מערים הסמוכות, לשם הסדרת סיפוק שירותים אלה היה צורך בארגון קהילתי, גם גביית המס שנגבה בצורה קולקטיבית מהאזרחים הצריך גוף מאורגן ומסדיר, וכך נוסדה הקהילה שיצרה לעצמה מסדרות ודפוסים לטיפול בסיפוק צרכיה הדתיים חברתיים.
במרוקו לא היה " תחום מושב , המותר ליהודים מסוימים וסגור בפני יהודים אחרים. אלא משהותרה ישיבת היהודים במרוקו, רשאים היו לנוע בתוככי המדינה ולהתיישב במקום אשר תאווה נפשם מבלי שמישהו ידחק את רגלם ממנו, החישוב היחידי שהיה למתיישב הוא מקור פרנסה לו ולבני ביתו, וכך נתאפשר גידול של קהלים בלי פרוצדורות מיוחדות.
קהילת צפרו בין השנים ש"ס – ת"ם במאה ה-17
נראה שקהל צפרו גדל וקיבל מעמד של קהילה בימיו של רבי דוד אראג'יל, מספר הבתים של היהודים שהיו אז בצפרו לא ניתן לקביעה. במשך הדורות הורחב שטח המללאח, נוספו בו בתים ושונו שמות הבתים הקדומים ואי אפשר להבחין הקדום מהמאוחר, ברם העובדה שנזקקו לרב משיעור קומתו של רבי דוד אראג'יל מלמדת על מספר די רב של בתי אבות.
חכם זה שהוא ממשפחת המגורשים, קרוב לוודאי שישב בפאס והוזמן על ידי תושבי העיר צפרו לבוא ולעמוד בראש קהילתם. אנו מוצאים אותו מוסר דברים ששמע מרבי אברהם הכהן שישב בפאס, ואף רבי משה בן חמו שמילא את מקומו אחריו הובא כנראה מפאס.
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
. תעודה מספר 58
בעיר אכסנדרייא הייתה שם בית אחת כמו בנין בית המקדש ונקראה בית חוניו שבנה אותה חוניו מזרע חשמונאי והיה חותנו סנבלט החורני ונתנו למלך קוסטאנטין גפן של זהב מנחה כדי לתת לו רשות לבנותה כדמות בית המקדש.
והיה הוא משמש בכהונה תמורת ב
רבי דוד עובדיה
ה"ם, והנה עודנו בנוי עד היום הזה וגבשו אותו הגויים ועשאוהו בית התפילה. ויש לה כמו י"ב פתחים, וקרוב לפתח אחד מהם הוא הפתח הנקרא היום באב אלכדרא בו קבורים כל זרע בית חשמונאי, ואין שום יהודי יכול לעבור שפ כי אומרים שהוא קבור אשורפ'א, ועדיין יש בה מזבח והיכל כבנין בית המקדש, ויש בה אלף עמודים של שיש, כך שמעתי מפי רבי אברהם הכהן שראהו בעיניו.
עוד שמעתי שבאכסנדרייא החדשה יש אבן אחת של שיש גדולה על פי גוב אחד של מים וכתוב באבן כפרתי וכפרתי ביתי, זהו המשקוף של אולם ההיכל, וכתוב בה גם כן אין זה כי אם בית אלהים וזה שער השמים בכתיבה אשורית והוא ראה אותה האבן ושתה מהמים שבבאר.
גם שמעתי מפי מגידי אמת שיש באכסנדרייא הנזכרת בית הכנסת של אליהו ז"ל עמוק עמוק יורדים לתוכו בעשרים וחמש מדרגות ורצפתה כולה מאבני שיש וכסה אליהו ז"ל בנוי בתוכה וספרי תורה בתוך ההיכל ועששיות דולקים תמיד לפני ההיכל.
וביום השבת הולכידי סגולה מאכנסנדרייא החדשה להתפלל שם להיות שאינה רחוקה מהעיר. ומכל העמודים של שיש יש בה שנים פתולים כמו קרן הצבי ויש בה תיבה חשובה עד מאד עין לא ראתה כזה וזמן בניינה כתוב בה שנבנית קמ" שנה קודם חורבן בית שני ויש בה אור גדול דרל ארובות עשויים מזכוכית להאיר לבית הכנסת הנזכר..
גם יש בה בבעת הכנסת הנזכר שסה' מגדלים כמנין ימות החמה סביבות החומה והיא מוקפת חומה וחיל, ואמר רבי אברהם שהתפלל הוא בבית הכנסת הנזכר ג' שבתות.
מ"כ בכתב יד כבוד הרב דור אראג'יל זלה"ה
כל זה העתקתי מספר זכירה של הרב יעקב אבן דנאן והרב מסעוד אבן דנאן ז"ל כולם. בין כתביו של הרב רפאל משה אלבאז זצ"ל. סוף התעודה
לא נשארו לנו שמות של טובי העיר בימיו ואף לא של הנגיד ושמא לא היה עדיין בימיו נגיד ואף לא הנהגת קהילה בצורת ז' טובי מהעיר, ואף שאנו יודעים על ההחלטה לתת לרב את הכנסות בית הכנסת בשכר טורחו ועמלו, יתכן שהחלטה זו נעשתה על ידי כל תושבי המקום היהודיים.
המוסד היחידי שאנו יודעים על קיומו בבירור בימי רבי דוד אראג'יל, הוא בית הכנסת הגדול " צלא אלכבירא " שהיה של הציבור וחלק ממנו הופרד, ועשה בית כנסת לעצמו עוד בחיי הרב ונקרא על שמו " צלא דלחכם " עם זאת רגלים לגבר שרבי דוד החזיק ישיבה בעיר.
במכתב של יהודי תאזה לצפרו הם כותבים במקביל לחכמי פאס גם " לחכמי צפרו ובראשם רבי דוד אראג'יל " לאמר יש חכמים בצפרו מלבדו. ודאי היה בקהילה גם מלמד תינוקות, אך ספק אם מוחזק הוא מטעם הקהילה, במרוקו אז פעילותם של מלמדי תינוקות נבעה מיוזמת עצמם, ולא הוסדרה מטעם הקהילה. רבי דוד היה חכם העיר ודן יחיד בה. אף רבי משה בן חמו שבא אחריו היה דיין יחידי.
התנועה השבתאית במרוקו-א. מויאל
התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.
פרק שני: השפעת הקבלה וההתעוררות המשיחית
עמדנו בהרחבה בחלק הראשון של הפרק על התנאים החמריים הקשים כלכליים ופוליטיים – בהם היו נתונים יהודי מרוקו במחצית הראשונה של המאה ה־17.
חם ראו בנגישות, ברדיפות ובצרות שבא
ו עליהם אותות המבשרים גאולה, והיו בעיניהם כחבלי משיח ובאתחלתא דגאולה, שכן בעת מצוקה צצות ופורחות אמונות מיסטיות בהן מוצאים ההמונים מחסה ומפלט ממצוקותיהם. אמונות אלה יצרו בקרבם ציפיות חזקות לגאולה קרובה וגרמו לתסיסה משיחית מתמדת, לפי התפישה הבאה לידי ביטוי באמרה: אין בן־דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב״, ומכיון שצרה אחת רודפת את רעותה, אין זאת כי הדור כולו חייב, ולכן משיח בן דוד עתיד לבוא.
־שפעת הקבלה על המשיחיות
אי לא רק התנאים הכלכליים, החברתיים והפוליטיים גרמו לתסיסה משיחית, אלא גם האוירה הרוחנית בה היו שרוים יהודי המגרב. האוירה הייתה רוויה מיסטיות וכיסופים לגאולה, והיתה נוחה לטיפוח אידיאולוג״; משיחיות, ומכאן הנבואות על קירבת הקץ ועל ביאת המשיח הקרובה.
נביאים ומחשבי קצין
רבי משה דרעי (הנביא)
התנועות המשיחיות לא קמו במרוקו רק במאה ה־17. שרשיהן של ״תנועות הללו נעוצים במאות הקודמות.
בראשית המאה ה־12, בימי המאורעות וגזרות השמד אשר ניתכו על ראשה של הקהילה היהודית במרוקו מידי שושלות המראבוטין ואלמוואחידין, הופיע בשנת 1122 ״נביא״ בשם ר׳ משה דרעי שבישר על בואו של המשיח. הנביא משה דרעי היה, לפי עדות הרמב״ם, ״תלמיד הכם ואיש ישר״. הוא היה רואה עתידות וניבא הרבה דברים שהתאמתו. התרגשות גדולה אחזה ביהודי מרוקו כשהודיע להם שהמשיח יופיע בליל פסח הקרוב, ויעץ להם לנהוג בתושבים המוסלמים של המגרב כפי שנהגו העברים במצרים בצאתם ממצרים, בבתוב: ״וישאלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב״(שמות, י״א 2).
אלמוואחידין- שושלת מלוכה אשר שלטו במרוקו ובארצות המגרב במאות ה-11 וה-12. ימי חילופי השלטון בין שתי השושלות חלו בשלהי המאה ה-11, והיו מלווים בפרעות נוראות ביהודים.
שלטון אלמווואחידין זכור לשמצה במיוחד יזכר לדראון עולם אחד משליטיה, מוחמד אבן תוממרת אשר פרע פרעות בישראלן וגזר עליהם גזרות קשות. זכר לאותן פרעות ולמסע השמד שערכו אלמוואלידין אנו מוצאים בקינתו המשעשעת של רבי אברהם בן עזרא : " אהה ירד ספוד רע מן השמים וספוד רב עלי מערב ". הראב"ע מונה בקינתו את קהילות ישראל אשר נחרבו.
הרי לכם אד הנוסחים המלא.
רבי אברהם אבן עזרא
קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהלות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא.
אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם
וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם
עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם
בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה
בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה
בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה
וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.
בְּאֵין תּוֹרָה * וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה
וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה
וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה
מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה
וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה
לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה
וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם
וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה
עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ
וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה
וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה
וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה
וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה
וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה
וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה
וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה
לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה
לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם
וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה
וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה
וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה
וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה
וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה
עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה
אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה
ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה
וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה
וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה
וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם
וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה
וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה
לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה
וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה
וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה
וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה
זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה
לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה
בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה
וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ
מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
دموع المره سلاحها
דמוע(א)למרה סלאחהא.
דמעות האשה – נשקה. ״דמעות האשה הוא נאום דומם״ (פלצ׳ר).
האשה מזילה דמעות בקלות, כדי לזכות באהבה.
״אישה דמעתה מצויה״(בבא מציעא ט׳ עמי אי).
همّ البنت للممات
הם(א)לבנאת ללממאת.
הדאגה לבנות עד המות.
ההורים דואגים לבנותיהם כל עוד הם חיים.
الزمان والنسوان ما لهم امان
א(ל)זמאן ו(אל)נסואן מא אלהֹם אמאן.
אין אמון בזמן ובנשים.
דבדו עיר הכהנים-א. מרציאנו
דבדו – עיר הכהנים
תולדות קהילה במרוקו של חכמים וסופרים ממגורשי סיביליה ומורסיה שבספרד – אליהו מרציאנו
פרק 6: הלשון הערבית־יהודית בדבדו
הבדלים לשוניים בין דבדו ובנותיה לבין קהילות אחרות במרוקו
כללי
המבטא של יהודי דבדו וסביבתה מיוחד להם ואינו דומה למבטאם של יהודי פאס, מכנאס, צפרו, רבאט, ולא למבטאם של בני קהילות מרוקו הספרדית, תיטוואן וטנגיר, ולא למבטאם של יהודי דרום מערב מרוקו מוגאדור או מאראקיש.
הבדל ניכר גם באוצר המילים:
עברית בדבדו בפאם
תפוז לים לתין
אגוז לגרגאע לגוז
רטוב מרוויי מבזג
אימתי פיווק איימתא
ביטויים בשימוש אצל יהודי דבדו וסביבתה שאינם נוהגים בשאר קהילות מרוקו: סווא סווא (כמו, כמו) עלא כאטר (מביון)
עלא סאייר לייאם (על שאר הימים)
ביטויים אלה הם בשימוש בקהילות אלג׳יריה הסמוכות לדבדו (תלמסאן, ווהראן, תמושנת)
ב. דברו לעומת באם, מכנאס, צפרו, רבאט:
ו) הגיית ק׳; כ׳:
בפאס – תקנה היא תאנה (א׳ במקום ק׳)
בדבדו — תקנה היא תקנה (מבטאים ק׳ ו3)
בפאם — כבוד הוא אבוד (א במקום כ)
בדבדו — כבוד הוא כבוד.
ההבחנה בין ש׳(ימנית) לס':
בפאם אין מבדילים לרוב בין ס׳ לש׳ (ימנית)
ואילו בדבדו מבדילים בין ש׳ (ימנית) לס׳.
בפאס — שופר הוא סופר, שבוע טוב הוא סבוע טוב.
בדבדו — שופר הוא שופר, שבוע טוב הוא שבוע טוב.
א׳ תחילית:
בפאם משמיטים לרוב את העיצור הבא בראש מילה.
בפאס — מי שם? זה סקון?
בדבדו — מי שם? זה אשקון?
דבדו לעומת מאראביש:
הגיית ק/ ב׳ — בקהילת מאראכיש והאיזור יש הבדל בין הגיית ק׳ לב׳.
במאראכיש — ביטוי ק׳ יותר חזק מביטוי האות כ׳ כי הוא מתבטא גרוני כאותיות אחה״ע.
בדבדו — אין הבדל בין ביטוי ק׳ לכף. כי בדברו אין מבטאים ק׳ גרונית.
קהל, כבוד מתבטאים ביטוי דומה מה שאם כין במאראכיש.
הגיית ד׳ — במאראכיש והאיזור ביטוי ד׳ הוא קרוב ל־ד׳ז.
במאראכיש — תלמידים זה כמעט תלמידזים.
בדבדו — ביטוי ד׳ הוא ד׳.
בתאפילאלית העיצורים ב׳, פ׳ מתחלפים ביניהם.
בדבדו אין תופעה כזו.
שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי
שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי
האגרת לנדיבים אינה אלא קיצור של האגרת הכללית, והיא מכוונת ליחידים נדיבים הידועים לאנשי אי׳י התומכים בהם ובשלוחיהם. אף הן כתובות ע״י סופרים־אמנים בצורה נאה, אבל פשוטה יותר, ולא על קלף אלא על גבי נייר. עליהן חתומים השולחים העיקריים בלבד, ובמקרים מעטים גם השליח עצמו. הן נכתבות בנוסח אחד בטפסים מרובים ומשאירים מקום פנוי לשמו של המקבל, והשולחים, או השלוחים בדרכם, ממלאים את השם. האגרות לנדיבים נשתמרו במדה מרובה יותר, משום שנכתבו בטפסים מרובים, וגם משום שמקבליהן התכבדו והתפארו בהן, ואף שמרו עליהן כעל דבר־שבקדושה, ככל דבר הבא מארץ־ישראל.
לפעמים מזכירים בראש האגרות לנדיבים (ובמקרים מעטים גם בראש האגרת הכללית) את העזרה שעזרו הנדיבים או הקהילות לשליח הקודם, את הדברים שסיפר השליח הקודם בשבח הנדיבים או ההבטחה שהבטיחו לשליח הקודם- ומביעים להם דברי־תודה על כך. את האגרת לנדיבים הדפיסו לעתים השלוחים בחו״ל, לפעמים בצרוף תרגום לאיטלקית, צרפתית, ספרדית או יהודית־אשכנזית, כדי שיהיו בידם טפסים מרובים להפיץ בין הנדיבים בקהילות.
מלבד האגרת הכוללת והאגרות לנדיבים הפונות אל הלב, מקבל השליח מידי שולחיו שטר כוח־הרשאה הנותן לתביעותיו תוקף חוקי. בשטר זה מייפים השולחים את כוחו להופיעכשלוחם המשפטי ולגבות בשמם כספי הקדשות, עזבונות, חובות וכוי ולהופיע בבית־דין ולתבוע בשם העיר השולחת כל זכות שיש לה. נשתמרו כמה שטרות כאלה החל מהמאה השבע־עשרה, אבל אין ספק ששטר כזה ניתן לשלוחים גם בדורות קודמים. נוסח שטר כזה שהראה שליח ירושלים בדרום־צרפת מצא חן כל־כך, עד שאחד מבני קהילת קארפינטראץ העתיקו והכניסו לתוך קובץ אגרות שערך בשנת תנ״ט (1699), וראוי הוא שנביאו גם כאן לדוגמא. וזה נוסח השטר:
״אנחנו ח״מ [חתומי מטה] חכמי ופרנסי ומנהיגי הק״ה והקהל הקדוש! אשר בירושלים תוב״ב [תבנה ותכונן במהרה בימינו], בכח המסור לנו מכל הק״ק יע״א [הקהילות הקדושות יכוננן עליון אמן] מדעתינו ומרצונינו הטוב, הקנינו ד״א [ד׳ אמות] קרקע לשלוחינו הנבון וחכם כה״ר עזר אתאזי נר״ו, ואגבן מנינו והרשינו אותו מורשה גמור לתבוע ולקבל בעדינו ובעד ובשם כל הק״ק כל מיני כסף קדשים דשייכי לירושלים תוב״ב הנמצאים בכל מקום אשר תדרוך כף רגלו, נדרים ונדבות, עזבונות וצוואות והקדשות, הכל כאשר לכל יתבע ויקבל השליח המורשה המי, בין מיד יחיד בין מיד רבים, כסף ושוה כסף וכל מאי דמתקרי נכסי. ומעתה ומעכשיו נתנו רשות גמור ויכולת מספיק ביד השליח המורשה הנזכר למנות ולהרשות מורשה ומורשים אחרים מאחד עד מאה. ושמנו יד שלוחנו המורשה הנז' כידינו, ופיו כפינו, וכחו ככחנו, ואמירתו כאמירתנו, והרשאתו כהרשאתנו ותביעתו בתביעתנו, וטענתו כטענתנו, וקבלתו כקבלתנו, וגביתו כגביתנו, ופשרתו כפשרתנו, ומחילתו כמחילתנו, ושוברו כשוברנו, באופן שכל מה שיעשה שלוחנו המורשה הנז׳ הכל רצוי ומקובל עלינו ועל כל הקהל הקדוש כאלו נעשה על ידינו ממש, מבלי שנוכל לומר למורשה שלוחנו הנז׳ לתקוני שדרתיך ולא לעִותי, אלא כך אמרנו לו: זיל דון וזכה לנפשך והנפק לגרמך ולחלקך, וכל מאי דמתענית לך מן דינא עלינו ועל כל הקהל הדר. וחומר וחוזק הרשאה זו כחומר ובחוזק כל שטרי הרשאות הכשרים דנהיגי בישראל כהוגן וכפי תקנת הז״ל, דלא כאסמכתאות, ובביטול כל המודעות על דעת הרשב״א ז״ל. וכל הנז׳ נחתם מידנו לאשר ולקיים ודלא להשלחא. וברשות השוכן בציון ובוחר בירושלים, וברשות בית דין של מעלה, וברשות בית דין של מטה, וברשות בתי דינים הצדק די בכל עיר ועיר מדינה ומדינה, אנו גוזרים בכח התורה הקדושה שנתנה על הר סיני על ידי משה רבינו ע״ה, שכל איש ישראל, יחיד ורבים, אשר בידו כסף וכל דבר דמתקרי נכסי, או איזה זכות דשייך לעיר הקדש ירושלים תוב״ב, שימסרם ביד שלוחנו המורשה הנז' וכל אשר יתן כתף סוררת לבלתי שמיע לקול דברינו אלה, פורץ גדר הוא, ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר התורה, ומחה י"י את שמו מתחת השמים והבדילו י"י לרעה מכל שבטי ישראל, לא יאבה י"י סלוח לו, ובהודע לנו שמו ושם אבותיו נחרימהו בכותל מערבי בקול קול יעקב תינוקות של בית רבן, והוא לבדו עונו ישא, וכל עדת ישראל יהיו נקיים. ושומע לנו ישכון בטח ושאנן מפחד רעה, לא יאונה אליו רעה, ונגע לא יקרב באהלו, וכל חותמי ברכות שהיו במקדש יחולו על ראשו ".
הרב אברהם אסולין-הלכה ומאמרים מאת חכמי ורבני מרוקו
בס"ד
בקטגוריה זו אביא את דבריו המחכימים של הרב אברהם אסולין הי"ו מהעיר אלעד ברצוני לציין שכל הקרדיט מגיע לכותב בלבד ואני הוא שליח שמביא את הדברים בשם אומרם וכותבם מטרת הקטגוריה הזו הינה עוד כלי אחד בהפצת מורשת חכמי ורבני יהדות מרוקו המפוארת.
????
לצערנו יהדות זו על כל גווניה, לא זכתה למקום הראוי לה באמת בעולמה של תורת אבותינו הקדושים והטהורים, וכמו כן לא זכתה לחקר מעמיק על כל גווניה. לאחרונה אנו עדים להתעוררות הולכת וגוברת של יוצאי עדתנו בחיפוש נואש אחר מקורות, מסורות והיסטוריה העדה..
אנו כאן על מנת לנסות בע"ה יתברך ויתעלה לנסות לתקן את ולו במקצת לדלות מידע מים העצום אודות יהדות מרוקו. אנשים רבים וטובים עוסקים בזה יומם ולילה שלא על מנת לקבל פרס והכל לשם שמיים.
יהיה ה' בעזרנו להביא עוד ועוד חומר בנושא הלכה, פסיקה ומנהגים הקשורים ליהודי מרוקו.
חושה עלי לציין שאת דבריו של כבוד הרב אברהם אסולין, אני מפרסם באדיבותו ובסכמתו המלאה. עוד איש יקר חשוב במלאכה הזו, והוא ה"ן אשר פרץ שעוזר בכל….ותקצר היריעה מלמנות את פועלו המבורך למען הפצת מורשת יהדות מרוקו בעיקר מצד ההלכות והפסיקות של גדולים , קדושים וטהורים מחכמי ורבני מרוקו.
להלן המייל הראשון שקיבלתי מכבוד הרב אברהם אסולים שבו אנו פותח את הנושא הזה.
אבקש מאוד לשמור על קדושת השירשור הזה, למען ייטב לכלנו……..
כאשר יידרש אביא דברים וביאורים ממקורות הרבים שבקרשותי, בנושא היסטוריה ותיאור מקומות המוזכרים בכתביו של כבוד הרב אברהם אסולין הי"ו
רוחות של מלחמה נושבות מה יהיה ???
רוחות של מלחמה נושבת מכיון הצפון. האם אנו יכולים לנצח את מאות אלפי הטילים של שונאי ישראל קרי חיזבלה, סוריה, איראן, חמאס, אחים המוסלמים ממצרים??? מי שהולך לישון בלילה כי חולם שלצה"ל הניצחון אוי לו, הנשק של עם היהודי הוא תפלה ותורה ודרשו רבותינו "ה' ילחם לכם – ואתם תחרשון" = תחרשון משיחה בטילה בבית הכנסת, שהגרמנים ימ"ש נכנסו למרוקו, באולדמנצור פנו תושבי העירה לסבא רבה שלי הרה"צ רבי כליפה אלמליח זיע"א, ונשאל ע"י בני קהילתו מה יהיה הגרמנים כבר במרוקו? סבא השיב: אנו בבית הכנסת לא מדברים, והם אינם יכולים לפגוע בנו לרעה, והיא התשובה לכל רוחות המלחמה רק בזכות קדושת בית הכנסת ננצח אך הפעם הזאת, ולכן חובת השעה להשתמש בנק הסודי מדורי דורות, ונזכה לגאולה השלמה ברחמים אמן.
????
אתר: הרב אברהם אסולין. אתר אור חדש. נט
לכל בני העדה די בכל אתר ואתר.
שירת הלויים בדורנו
השתתפתי השבוע בחתונה שבני הזוג יוצאי תימן, החתן למד בישיבה ספרדית כמובן זמר ששר שירים אשכנזי (תנסו לשיר בחתונה אשכנזית שיר ספרדי ?), ובאמצע החתונה עלה לשיר זמר תימני, מאותו רגע ראיתי בעיני תחיית המתים מה היא, זקנים בגיל שבעים הסתערו למעגל הריקודים בקפיצות קצבייות, תופעה יפה ומשמחת כשלעצמה, באותו רגע עלה בדעתי היכן שירת יהדות מרוקו שהולכת ונאבדת מהעולם והינה נחלת יחידים…משמעות השירה
והזמרה שאפשר על ידה להתנתק מהחומר ולהגיע לדרגת נבואה, ידוע שבזמן בית המקדש המדבר לשון הרע תיקונו להביא שתי ציפורים, ובמדרש תנחומא כתב למה קורבן ציפורים ולא קרבן בהמה ?
אלא אומר המדרש, קורבן הציפור שמצפצפות כנגד הקול שיצא מגרון אדם בדורו לשון הרע, לכן חזק מלשון חזון ונבואה כי השירה נלקחת ממקום גבוה הנקרא היכל הניגון, לכן כמה צריך להיזהר ממנגן לא כשר, השר גם בהרקדה מעורבת, כיד דבר שפוגם בנשמת השומעים המזיקה לנפש, כידוע שיש זמרים שהאלכוהול משפיע על מזג רוחם ה"י, לעומתה שירת יהדות מרוקו, יתכן שהיא קדומה עוד כהמשך לשירת הלויים בבית המקדש, שהרי ההתיישבות במרוקו עוד מתקופת בית ראשון, ושירה רבותינו כשירת הבקשות כל שבת שונה מחברתה (בעדות המזרח שירת הבקשות דבר החוזר על עצמו), ובשירה זו ישנם ממאורעות הפרשה, וכמיהה לבנין ציון, כמובן שלהגיע לשירה אם התוכן טוב בשמחה… בשירה הבקשות הגר"ש משאש זצ"ל היה מזיל דמעות רבות…די להצגות
אבל אין ספק שאנו בני העדה המרוקאית, אלופים בלחקות את השירה בנוסח הירושלמי, דבר שבא מענווה פסולה, תחשבו שייגש שליח ציבור במניין עדות המזרח ויתנסח בלחן יהודי מרוקו… לעומתו בבתי כנסת מרוקאים יטענו – אל תברך על "יראו עיננו", ולא לומר את ההלל בברכה, ואם תשמע פסק של רבני צפון אפריקה לא כמו פוסק פלוני הינך מכשיל את הרבים, במקום תפלתי באלעד "נוסח יהדות מרוקו" ניגש שליח ציבור ביום ראש חודש ושהגיע לברכת ההלל, כמובן לא הסכים לברך משום ברכה לבטלה וביקש שאם משהו רוצה שייגש לתיבה, שאלתי אותו הלא אתה יודע שכאן פוסקים ונוהגים כפסקי המערב, דבר שאם מרוקאי יברך על ההלל בברכה לא יעבור לסדר היום.גבאים קחו יוזמה
לכן אנו פונה לגבאים די בכל אתר ואתר יש בידכם הכסף, קחו יוזמה וקנו כמה ספרים של רבני המערב, שכל הציבור ידע ויכיר את ספרי ההלכה, הספרים שנכתבו על הש"ס, התורה, דקדוק, שירה, קבלה ועוד, דבר שיוסיף נדבה, ולהביא רבים מבני העדה שממשכים בדרך ישראל סבא וימסרו שיעור מענינא דיומא, וחשוב בכל מקום לקיים לימוד פיוט של רבותינו נ"ע. הכרתי בנין בית הכנסת מהמפוארים בארץ והעולם בעיר אשדוד בנין שעלה בסביבות עשר מליון ש"ח – כל עיצוב הבנין בעיטורי מרוקו הידועים ביופיים (ראו חסידי חב"ד בונים בתי כנסיות בארץ והעולם כבנין "770" של האדמו"ר מחב"ד), אבל מאות סידורים מהרבה מהדורות של עדות המזרח – ביקשתי מהגבאים אולי תביאו מעט מסידור נוסח אבותינו… דבר שעד היום לא קרה – כמה חבל…
מלבוש יהודי
תראו את אחינו החסידים. יאמר לזכותם של אחינו האשכנזים , אשר לובשים מדי שבת כובע מזנבות של ארנבות המכונה שטריימל, יש שצורתו דקה ויש גבוה פי שלוש בגדולו (כחסידי גור, אלכסנדר, מודיץ, אשלג), ואדרבה גאים הם במלבושם, ואף חלקם מקפידים על גרביים לבנות מעל גבי המכנס, ולעומתם אנו בני המערב הינו לשנינה ולבושה יחשב, כיום ישנה קהילה ברכסים שבצפון בראשות ידידי הרב דוד בליטי כמידי שבת לובשים את המלבוש המסורתי…
פסיקה ייחודית
שלא נדבר על שכיום כל ספרי התורה והמזוזות לא כפי רבותינו, וכן הכתובה, או כל הפסיקה הייחודית שלנו בחושן משפט שמועטים יודעים ממנו, וכן למקובלים בימנו מלבד שיטה רבנו האריז"ל כמעט ולא יודעים משיטת הקבלה הנהוגה במרוקו "שיטת הצירופים" ….
לכן – הגיע הזמן "להחזיר עטרה ליושנה" ומספיק להיות כחגבים בעיננו.
مقالات باللغة العربية
جنازة ابراهام السرفاتي| يهود المغرب والعلاقة مع السلطة
http://youtu.be/DqpBUFX-ioU