Alliance Israelite Universelle..Joseph Chetrit..Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Les rapports trimestriels des instituteurs de l'Alliance comme source ethnographique sur le Judaisme marocain.
Les Juifs de Taroudant, leurs metiers et leurs saints
Joseph Chetrit
3.3. Troisieme texte: Une dynastie de saints
Ce troisieme rapport concerne la lignee des saints de Taroudant et de toute la region du Sous et le pelerinage que l'auteure a effectue a Aghzou n- I Bahamou, pres d'Oulad Berrhil, qu'elle situe a Ras-al-Wad. La description qu'elle donne de l'etat du cimetiere visite et des tombes qu'il renferme est saisissante, quand on connait l'etat actuel des lieux. Toutes les tombes ont ete restaurees et blanchies a la chaux ces trente dernieres annees ; des epitaphes en marbre ont ete apposees sur les tombes de Rabbi David Ben Baroukh et de son fils Rabbi Baroukh, et un sanctuaire leur a ete reserve. De plus, un complexe hotelier offrant les meilleures commodites a ete construit dans le perimetre du cimetiere qui permet de loger confortablement les nombreuses centaines de pelerins qui viennent chaque annee en decembre a la Hiloula du saint. Tous ces travaux de renovation et d'entretien sont l'oeuvre de Baba Laziz, fils de Baba Doudou, et de ses enfants, avec a leur tete David, qui continuent de s'y investir et de diriger les ceremonies des differentes hiloulot a Mentaga (le 9 Eloul), a Aghzou n-Bahamou (les 2 et 3 Tevet) et a Taroudant (25 Adar).'
Benozillo
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
جوز من عود ولا القعود
ג׳וז מן עוד ולא(א)לקעוד.
בעל מאוד(מקל) ולא הישיבה לבד בבית.
״בתולה זקנה – מכתב שלא נשלח לתעודתו״. (פתגם הונגרי).
טוב להתחתן עם בעל גם אם הוא חסר ערך, מאשר להשאר רווקה ויושבת בית
״עדיף לשבת שני אנשים מאשר לשבת ערירית״ (כתובות עד עמי א).
الدنيا بلاها ملاها وبلاها من نساها
א(ל)דניה בלאהא מלאהא ואכּתר בלאהא מן נסאהא.
העולם מלא צרות, אך רב הצרות באות מנשים.
الذيك ما بحب يكون له شريك
א(ל)דיכּ מא בחב יכון לו שריכּ
התרנגול לא אוהב שותף. (במובן שותף לאשה).
״מצוי אצל אשתו כתרנגול״ (ברכות כב׳ עמי אי).
כתר קדושה – תולדות הזהב לבית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו
להרמת קרן התורה
עיקר מאמציו היו לרומם את קרנם
של עמלי התורה. זכר לכך מוצאים אנו בתשובותיו (סימן קי׳׳ד), כאשר פנו אליו מקהילה מסויימת, בה קמו אנשים שערערו על שחרור תלמידי חכמים מתשלום מס המלך. ר׳ יאשיהו יצא חוצץ נגדם בתקיפות גדולה, ואחר שהוכיח טעותם, ציוה לנדותם ולייסדם על ידי הגויים עד שישובו מדרכם זו.
ברם, לבבו הטהור לא הסתפק בקנאה לכבודם בלבד, אלא גם לצרכיהם הגשמיים דאג. בדרשותיו פנה בתביעה ברורה להחזיק ידיהם של תלמידי חכמים, ברוח נדיבה וביד רחבה, ר' יאשיהו הסביר לבני עדתו, כי החזקת ידי תלמידי חכמים, בעצם היא החזקת עצמם, ואף עורר לערוך הסכמי שותפות, מעין שותפות יששכר וזבולון, בהם האחד יגע בתורה יומם וליל, וחברו השולח ידו במסחר מתחלק עמו חצי חצי ברווחיו. וכה אנו מוצאים בספר דרשותיו כסף נבחר (דרוש ראשון לפי בהעלותך) בענין זה:
"מודעת זאת בכל הארץ מעלת מחזיקי למודי ד׳ שהיא במעלת לומדיה, שכן מצינו ביששכר וזבולון, שהיה זבולון עוסק בפרקמטיא ומאכילו ליששכר, והקדימו הכתוב לזבולון קודם יששכר שנאמר (דברים לג, יח): שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, והכונה שעם היות שכשיוצא האדם מביתו למקום אחר לבו דואג כי אינו יודע אם יצליח דרכו אם לא, אבל לזבולון הבטיחו שבעת צאתו לדרך ישמח לבו ויגל, כי נכון יהיה בטוח בד׳, כיון שיששכר באהליך ועוסק בתורה, והוא מהנהו מנכסיו, לא יירא ולא יחת״.
ועוד שם:
״גם האיש שמחזיק לומדי התורה, בכל מעשה ידיו ומלאכתו הוא מצליח לנפשו בשעה שעוסק במלאכתו, כיון שמגמתו להחזיק לומדי התורה״.
ובהמשך שם:
״אבל אותם בעלי מצוות שהם מחזיקים יד תלמידי חכמים, עתיד הקב״ה לעשות להם צל וסוכה מיוחדת, גם חופה בפני עצמה, כמו שנעשה לתלמיד חכם עצמו, ובצל סוכתו יחסו אחרים, שאינו נעשה טפלה לתלמיד חכם, אלא הוא שקול כיוצא בו וכוי, כי לא תצא אש מהתלמידי חכמים שיהיו נכוים בה, ששניהם שקולים, כדכתיב (קהלת ז, יב): בצל החכמה בצל הכסף, דהיינו שיש צל מיוחד לחכמה, וצל מיוחד לכסף, לעשיר שהחזיק בכספו לתלמידי חכמים״.
רבינו הרי״ף ניהל גם ישיבה גדולה בעירו, בה הרביץ תורה לרבים, והראה את כוחו הרב בהעמדת תלמידים.
ר׳ יאשיהו לימדם נתיבות הלימוד והעיון במסירות נפש, ותלמידיו השיבו לו אהבה תחת אהבתו, והיו קשורים אליו בעבותות חיבה. וכה כותב ר׳ יאשיהו באחד ממכתביו:
״זכיתי ללמוד וללמד את אשר ישנו פה, עומד על נהרי נחלי פלגי מים, ולחם מן השמים, סביבותי נערי, תורת קבע ולא עראי, אנכי והילדים אשר חנני ה׳, אשר יצקו מים על ידי, ויהי ידי אמונה לתת להם חנינה וחכמה ותבונה, עושה באהבה ומרבה בישיבה, ויעשו פרי תבואה, המה הגיבורים, גיבורי כח במלחמתה של תורה, משיבי מלחמה שערה, כולם אהובים, כולם ברורים, חברים מקשיבים לקולי, יושבים למולי״.
הערצת הקדושים -יהודי מרוקו – י. בן עמי
הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי.
מסורת מוסלמית מספרת שר׳ דוד הלוי דראע היה רב בירושלים בתקופת ישו וכשראה שיהודים מענים את ישו ומסלפים את דברי הברית, גזר על עצמו גלות והגיע למרוקו.
רשימות אלה מזכירות לרוב שבעהרבנים ולפעמים עשרה. במחקרנו אספנו מסורת אחת על שבעה ולפחות שמונה מסורות על עשרה רבנים, מהן בולטת זו של יהודי תידילי.
האינפורמנטים הזכירו שהגיעו עשרה רבנים אך לא פירטו את שמותיהם. כך, כמסורת הקשורה לר׳ דוד הלוי דראע נאמר ש׳׳היו אצלנו עשרה הרוגי מלכות. אלה רבנים שבאו לאסוף נדבות. שדדו את כספם והרגו אותם״: בסיפור מסי 7.135 על ר׳ דוד ומשה מסופר ש״עשרה יצאו מארץ־ישראל לקבץ נדבות לעניים, מהם ר׳ עמרם בן־דיוואן, ר׳ חיים בנו, ר׳ דוד ומשה, מולאי איגגי, ר׳ דוד הלוי…״; בסיפור אחר מסופר ש׳׳מירושלים הגיעו עשרה רבנים ור׳ יעקב ברדיעי היה אחד מהם״: בסיפור מס׳ 3.334 נאמר ש״באו מירושלים עשרה חכמים לשם איסוף נדבות וביניהם מולאי איגגי, ר׳ דוד הלוי דראע, ר׳ עמרם בן־דיוואן ור׳ חנניה הכהן״; בסיפור אחר מסופר ש״הגיעו עשרה חכמים מירושלים וביניהם ר׳ שלמה בן־לחנס, ר׳ רפאל הכהן, ר׳ סלימאן אדיין ור׳ משה כהן״: בסיפור מס׳ 5.485 הובאה המסורת של עשרה חכמים שבאו מארץ־ישראל וביניהם ר׳ עמרם בן-דיוואן; בסיפור מס׳ 1.512 נאמר שבין עשרה קדושים שבאו מארץ־ישראל היה ר׳ רפאל איש־ימיני; ובסיפור מס׳ 3.519 מסופר שר׳ רפאל הכהן היה תנא ויצא עם עשרה חכמים (הכוונה כנראה שהיו עשרה חכמים) לפני שהיתה ארץ־ישראל. והרי רשימתו של רפאל לוי אותה מסר לי במראכש בתשמ״א: ר׳ אליהו מקזבלנקה, ר׳ חנניה הכהן, ר׳ אברהם אווריוור(לפיו זהו ר׳ אברהם הכהן אשכנזי), ר׳ יחייא אלכדאר, ר׳ דוד ומשה, ר׳ עמרם בן-דיוואן, ר׳ חיים בן-דיוואן, ר׳ דוד הלוי דראע, מולאי איגגי, ר׳ שלמה בן־לחנס.
גם במקורות מדובר על עשרה רבנים אבל אין פירוט של השמות. ברשימה שמקורה מבני מלאל שמביא וואנו, עמי 56, מופיעים שבעה שמות אך מדובר על עשרה תלמידים שגורשו על־ידי רבם. גם דוטה — טריבו, עמי 209, מציין שאינפורמנט אחד דיבר על עשרה רבנים אבל לא ידע למסור לו את השמות. פלאמן כותב על מסורת של עשרה קדושים באיזור מראכש שבאו מארץ־ישראל כדי לאסוף נדבות בקהילות היהודיות שם, ומזכיר רק שלשה שמות: ר׳ יעקב אשכנזי, ר׳ דוד הלוי דראע ור׳ סולימאן בן־שלמה. ראה: P. Flamand, Diaspora en terre d'Islam Vol. 11: L'esprit populaire dans 41 .les juiveries du sud marocain,Casablanca 1960, p. מסורת אחת בלבד על עשרה קדושים הקבורים באותו מקום ידועה בין יהודי מרוקו. ראה ערך ״עשרה בקבר״ וכן גולבן, עמי 94.
זו הרשימה היחידה שבה כלול רשב׳׳י, והרי הרכבה: ר׳ דוד הלוי דראע, מולאי איגגי, ר׳ דוד בן-ברוך, רשב״י, ר׳ חנניה הכהן, ר׳ אליהו, ר׳ פנחס הכהן, ר׳ דוד ומשה, ר׳ שלמה בן־לחנס ומול אל־בארד, אינפורמציה זו קיבלתי ממר יעקב ג', יליד תידילי.
מרוקו לא רק קלטה את חכמי ירושלים שבאו אליה כשליחים למטרות שונות או כתוצאה מפיזור היסטורי, אלא היא גם שימשה מקלט לקדושים שנרדפו בישראל. המסורת מספרת שכאשר ר׳ עמרם בן־דיוואן ובנו חיים בן-דיוואן נרדפו על־ידי מוסלמים במערת המכפלה, באו לעזרתם האבות אברהם, יצחק ויעקב, הם יצאו משער צדדי ומצאו את עצמם בואזאן במרוקו.
מעניין לציין שקיימות מסורות בקרב היהודים במרוקו על דמויות מקראיות ותלמודיות שהגיעו למרוקו ושם נקברו. כך תיבת נוח נחתה במרוקו ושם נמצא הר אררט. כמו כן קבורים שם הנביא דניאל, יונה הנביא,יואב בן-צרויה, שלושת הבנים של שלמה המלך — ר׳ יצחק בן־סלימאן, סירי בועיסא וסלימאן וסידי פתאח בן-סלימאן,ר׳ אלעזר בן־ערך, ר׳ הלל הגלילי, ר׳ יוסף הגלילי וכן ר׳ שמעון בר־יוחאיור׳ מאיר בעל הנס. אף לבעל שם טוב קשר למרוקו — יש מסורת המספרת שהוא כתב את ספר תיסליט — וכך מוסברת העובדה שהבעש״ט נערץ בקרב יהודי מרוקו.
מסורות דומות קיימות גס אצל המוסלמים בצפון-אפריקה. בטלמסן מספרים שמשה היה אצלם יחד עם אליהו הנביא (לפי הנאמר בקוראן, שורה 8, פסוק 76 והובא על־ידי דוטה — מראבוטים, עמי 67). על יהושע בן נון הקבור בנדרומה שבאלג׳יריה נכתב ספר שלם.׳ ,Rene Basset, Nedromah et les Traras 1901 Paris. על מסורת אחרת לפיה יהושע בן נון קבור במרוקו ראה: נ׳ סלושץ, באיי הים, ניו־יורק תרע״ט, עמי 88: ״… והלאה מזרחה, על שפת הים מעבר לסבתא במפרץ יפה, נמצא קבר יהושע בן נון. יהושע זה רדף את הכנענים עד פה וכאשר עלתה נשמתו למרום נקבר גופו במקום הזה ואין זה יהושע בן אדם ממש כי אם ענק דומה להרקוליס, ארכו עשרים אמה. עד היום יבואו היהודים והישמעאלים מנדרומה והגליל (במערב אלג׳יריא) להשתחוות על הקבר המדומה של יהושע. ולא לבדו ישכב למנוחות גבור ישראל זה, כי אם גם נון אביו הוא קבור במערה אשר מנגד צופה פני הים. על כן לא יאכלו בני ישראל אשר בטנג׳יר ובתטואן ובסבתא דגים מדגים שונים כי השם נון שפתרונו דג נתן מקום במשך הימים ליצירת אגדות מאגדות שונות על יחס הדגים ליהושע ומשה… לא רק אנשי חירם הגיעו הנה, כי אם גם אנשי דוד ושלמה. מימי קדם ועד היום מספרים כי פה הגיע יואב עם צבא דוד בהכותו את הפלשתים. ויש שהם מראים את האבן אשר עליה היה חקוק שם: אדונירם אשר על המס למלך שלמה…״
הרשב"י – לפי סיפורים מס׳ 3.342 ו־4.342 הוא הופיע בחלום לאנשי צפרו והודיע לאנשים שלא יטריחו את עצמם להגיע לארץ ישראל משום שהוא נמצא אצלם, בהר בשם ז׳באל אל־כביר. ראה גם וואנו, עמי 52. לפי מסורתם של יהודי תידילי, רשב״י קבור בהר שליד עיירתם.
ציר מרכזי המזין את הקשר שבין יהודי מרוקו לארץ-ישראל הוא עניין הגאולה. מסורת אחת מרתקת מספרת שבבית־הקברות היהודי בקצר אל־סוק קבורים קדושים רבים שזהותם אינה ידועה. ביום בו תתגלה זהותם יבוא המשיח ואיתו תגיע הגאולה לעם ישראל. גם למערת אופראן מסורות הקשורות לעניין הגאולה. כאשר סנדלר יהודי נכנס לתוך המערה כדי להוציא מתוכה את חרבו של בן המושל, מצא את הקדושים יושבים ואלה אמרו לו שלו הקדים להם שלום היתה הישועה באה לעולם באותו יום. מסורת אחרת מספרת שהיתה דרך נסתרת בין אופראן וירושלים ודרכה אפשר היה להגיע תוך שעות ספורות לישראל. היתה פרה שכל בוקר הלכה מאופראן לירושלים, שם היתה רועה ובערב חוזרת למרוקו.
חכמי ירושלים הבחינו בפרה והכניסו לגרונה פתק ובו כתוב שפרה זו באה יום יום לירושלים. פעם נגעה הפרה בילד ואבי הילד תבע שישחטו אותה. לאחר השחיטה מצאו את הפתק ורב היה צערם של יהודי אופראן כשנסתבר להם כי טרם הגיעה שעת הגאולה.
באותה אגדה המספרת על פיזורם של עשרה תלמידים במרוקו משום שלא עמדו במבחן שערך להם אליהו הנביא, מסופר גם שאליהו הנביא הודיע שאם יעשו מה שהוא מצווה תבוא הישועה. על כך קיבל אליהו הנביא מלקות מאת אלוהים, שכן רצה להקדים את הגאולה.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו
משפחת טמיס
איש צדיק, צניע ומעלי, נשוא פנים, ענף עץ עבות, ראש בית אב, גזעא דקשוט, הזקן הבשר ר׳ יצחק הבהן דטמיס הנד הוליד: יעקב, אהרן, אברהם.
השם הטוב, המנוח, טוב וישר, מאושר בענייניו, אוהב שלום ורודף צדקה הזקן הבשר ר׳ יעקב הכהן הנד הוליד: דוד, נונא, שמחה, קמרא.
סיד יוסף
הנכבד, בעל מדות טובות, מנא דכשר, הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנד הוליד: רחמים, קמרא.
החכם השלם והעניו, מתהלך בתומו צדיק, רב פעלים לתורה ולתעודה, גדל בשם טוב ונפטר בשם טוב, עסיק בתורה תדירא, מרביץ תורה בישראל, הזקן הכשר הרב אברהם הכהן הנד הוליד: ר׳ יצחק, יעקב, אהרן, עישא, סאעודא.
המנוח, מתהלך בתומו צדיק, גומל חסדים ר׳ דוד הכהן הנד (בן ר׳ יעקב) הניח ברכה: יעקב.
המנוח והיקר, מכבד תורה ולומדיה, איש החסד, ר׳ רחמים הכהן הנד (בן ר׳ אהרן) נפטר בלא זרע ב״מ.
החכם השלם, מרבה ישיבה מרבה חכמה, נודב נדבות אוהב צדקות, זקן ונשוא פנים הרב יצחק הכהן הנד (בן הרב אברהם) הוליד: יעקב, אברהם, משה, שמעון, שלמה, עישא.
היקר ונכבד, אוהב תורה ולומדיה, מרבה להטיב, הצדיק ר׳ יעקב הכהן הנד (בן הרב אברהם) הוליד: דוד, אליהו, זהארי, ג׳ורג׳ט, מרימא.
המנוח המרוחם, טוב לשמים ולבריות, רודף צדקה וחסד, צדיק תמים ר׳ אהרן הכהן הגד (בן הרב אברהם) הוליד: משה, אפרים, מאיר, ציון, הרב אברהם, שלמה, מרים.
משפחת לעג׳ייל
דוד, עווישא, סתידא.
הזקן הצדיק, דחיל חטאין ועביד טבין, ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: יצחק, משה, מרימא, קמירא, זהירא, עווישא, סעידא.
משפחות רובין
משפחה עתיקה מזרע ר׳ ראובן הבהן, אביהם הקדמון של משפחות בן חידא, עוגא, בוקעבא, לבנוש, המיזא, לגוזאל (משפחות הרובנים), ובן של משפחות למהראז, גאגא (רארא), זריוול; תאמר, הנקראים וולאד צפיח.
המשפחה מוזכרת באגרת יחם פאס עמי 138 (דאר בן רובין, דאר דודו די רובין), ועוד.
משפחת בן חידא
משפחת רם המוזכרת בכתבי הקהילה ובן באגרת יחס פאס עט׳ 137.
בן איש חיל, גברא רבא, מאנשי המימי דרך, אילנא רבא ותקיפא, הזקן הכשר ר׳ יעקב בן חידא הוליד: דוד, משה, מרימא, סעידא.
גברא רבא ויקירא, שמו נודע בשערים, בן איש חיל רב פעלים, מדברנא דאומתיה, נגיד ומצוה, גומל חסדים טובים, הזקן הכשר ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: יעקב, אהרן, יצחק, אברהם, משה, שמואל, יוסף, מרישא, עווישא, פריחא.
הזקן הכשר, מתפרנס מיגיע כפיו, איש חסד, מוקיר רבנן ותלמידהון, הצדיק ר׳ יעקב כהן הנד הוליד: שמעון, אליהו, שמואל, מאיר, רחמים, שלמה, מרימא, שמחה, נונא.
הנכבד ויקר, דחיל חטאין, נודב נדבות, הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנד הוליד: יעקב, משה.
המרוחם הצדיק ר׳ אברהם הנד לא הניח זרע בר מינן.
אין בידינו פרטים על צאצאים של המנוח הצדיק ר׳ יצחק הנד.
גברא רבא ויקירא, ישר ונאמן, גומל חסדים טובים, הזקן הכשר ר׳ משה הכהן הנד בירכו ה׳: שלמה, שמואל, אליהו, חנה, זהארי, מאחא, מרימא.
המנוח הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנד לא הניח זרע בר מינן.
איש צדיק, יקר, ישר ונאמן, בעל מדות טובות, רודף צדקה וחסד, ר׳ משה הכהן (אח הנגיד ר׳ דוד הנד) הניח ברבה: יעקב.
הנכבד, יקר רוח, איש תבונה, הנגיד המהולל, דורש טוב לעמו, רודף צדקה וחסד, מרבה להטיב, ראשון לדבר שבקדושה, הצדיק ר׳ יעקב הכהן הנד הוליד: אהרון, משה, שלמה, סתירא, סעידא.
Presence juive au Tafilalet-Revue Brit 31
Brit – Revue des Juifs du Maroc
Redacreur – Asher Knafo
Aharon Abehssera
Preface
En 1856, un bateau a jete l'ancre dans le port de Jaffa. II avait a son bord 50 Juifs du Maroc. A leur tete se trouvait Rabbi Moche Elkaiam de Marrakech. Plus tard, Rabbi David Ben Chimon de Rabat, s'est joint a eux. Lui aussi etait arrive a la tete de ses eleves au port de Jaffa. Rabbi Moche Elkaiam et Rabbi Ben Chimon s'etaient rencontres auparavant, a la Yechiva du Rabbi Massoud Abehssera au Tafilalet. lis avaient ete recus a la Yechiva en 5600 (1840), apres avoir passe brillamment les examens d'entree
La Yeshiva du Tafilalet existait deja depuis des generations et seuls y etaient recus des etudiants exceptionnels, et les deux etudiants ont affirme n'avoir ete acceptes qu'apres avoir passe avec succes les examens. Ils ont etudie avec le Rav Yaacov Ab Abehssera, fils de Rabbi Massoud, chef de la Yechiva au Tafilalet.
En 1844 est arrive a la Yechiva Rabbi Yeouda Bibas. II a rencontre Rabbi Massoud et ensemble, ils ont preche l'Alya en Eretz-Israel, en affirmant que, plutot les juifs s'etabliront en Eretz, plus vite ils rapprocheront la Gueoula. L'Alya, l'objectif de Rabbi Moche, Rabbi David et Rabbi Yaacov, est a l'origine de leur arrivee a Yaffo (Jaffa) en 1856.
J'ai raconte cet evenement afin de mettre en valeur le lien entre le Tafilalet, au Sud du Maroc et le monde juif marocain avec Eretz Israel. Les liens entre les trois amis ne se sont pas defaits. Et lorsque Rabbi Yaacov est decede a Damenhour, alors qu'il etait en chemin pour Eretz Israel, Rabbi Moche Elkaiam a voyage immediatement a Damenhour avec ses eleves Itshak Elbaz et Rabbi Elazar Ben Toubo, pour s'occuper de la sepulture de Rabbi Yaacov Abehssera.
La contribution des juifs du Maroc a l'etablissement d'Eretz-Israel, s'est traduite par une Alya continue, surtout, dans les quatre villes saintes. Rabbi David Ben Chimon (denomme Tsouf-Devach) a fonde a Jerusalem, le premier quartier en dehors des remparts, et s'est tenu a la tete de la communaute maghrebine a Jerusalem.
L'aspiration a la Gueoula et a l'etablissement en Eretz-Israel accompagne toute l'ceuvre religieuse des Rabbins du Maroc et cela est mis en valeur dans les livres de la famille Abehssera de la region du Tafilalet.
Le Tafilalet, au Sud du Maroc, est a une distance prodigieuse du centre pres d'un desert immense, le Sahara, a reussi a y proteger ses juifs et a garder, quand meme, des liens continus avec les autres communautes. Ce numero de Brit, la revue bilingue du Maroc, veut mettre en valeur le Judaisme du Tafilalet, en partie il est vrai. Car ce n'est que l'ouverture pour des debats et des recherches qui seront organises par la suite. La recherche sur le Tafilalet en particulier, son histoire, ses rabbins, sa culture est encore incomplete. II en est de meme pour tout le Judaisme marocain en general avec son histoire complexe et sa culture extremement riche et variee.
Lors des debuts de l'installation des Juifs du Maroc en Israel, la recherche sur les richesses de cette culture a ete completement negligee. La jeunesse marocaine a cru comprendre qu'elle etait inexistante. Meme les rabbins bien connus au Maroc ont ete consideres insignifiants. Cependant, le besoin de retour aux sources s'est manifeste et avec lui l'interet pour l'histoire et la culture juive du Maroc. Les universites ont cree des chaires d'etudes marocaines, des doctorats ont ete ecrits et la recherche sur les ouvrages de rabbins marocains a demontre que la communaute juive marocaine a de tout temps ete dirigee par d’eminents rabbins qui ont leur place parmi les plus grands Maitres du Judaisme. Mais tout cela est insuffisant et le chemin pour decouvrir tous les tresors de notre culture est encore long. Et, c'est a nous qu'il incombe, je parle des generations qui sont nees au Maroc, de tout mettre en oeuvre pour laisser a nos enfants et aux generations a venir, l'entite du patrimoine judeo-marocain.
Merci a mon ami Asher Knafo qui a pris la responsabilite de ce beau travail d'edition avec toutes les preparations necessaires. Merci a tous les auteurs honorables qui ont offert leur contribution. Merci a tous ceux qui ont aide a la parution de ce numero.
Aharon Abehsseia, fik de Rabbi Ytshak Abehssera (Baba Haki) ex-maire de Ramle, ancien membre de la Knesset. ancien ministre.
גירוש ספרד-ח.ביינארט…שלמה בן ראובן בּוֹנָפֵיד
גירוש ספרד-ח.ביינארט
כוחה של יהדות ארגוניה לא עמד לה להתחדשות. מספר יהודיה הלך ופחת מאז המגפה השחורה בשנת 1348 והפרעות שבאו בעקבותיה. יהדות זו הוכתה בגזירות קנ״א ועליהן הוסיף ויכוח טורטוסה (1414-1413) וההגבלות שהוטלו עליה על־ידי פרנאנדו מאנטיקירה שהושפע מדרכם ושיטותיהם של האנטי־אפיפיור בנדיקטוס ה־13 וויסנטי פרר. בימי יורשו, אלפונסו הנאור (1416-1458 ;Alfonso el Magnanimo), שאמנם ביטל מקצת מן הגזירות, לא היה כוחה של יהדות זו עמה כדי לנסות ולהתאושש. מעשי אלימות ועלילות לא פסחו עליה. סדריה של הקהילה הראשה סרגוסה נשתבשו, ונתמעט יישובה היהודי והנהגת הציבור היהודי היתה נתונה בידי פשוטי עם, כדברי המשורר שלמה בונפיד: ׳החייטים שופטים והרצענים דיינים׳. ברצלונה היתה ריקה מיהודים וכמוה קהילות נוספות. לא קמה ליהדות מלכות זו אישיות מנהיגה, ותנאי קיומה היו קשים עד לגירוש.
שלמה בן ראובן בּוֹנָפֵיד (נולד בשליש האחרון של המאה ה-14 – נפטר אחרי שנת 1445) היה מאחרוני המשוררים העבריים שפעלו בספרד הנוצרית.
תולדות חייו
שלמה בן ראובן בונפיד נולד כנראה בקטלוניה בשליש האחרון של המאה ה-14. התגורר בתחילה בסרגוסה ואחר כך גם בערים אחרות. אביו טרח להקנות לו השכלה מקיפה והוא רכש ידיעות הגונות בספרדית וברומית ושקד על לימודיו גם כאשר עמד ברשות עצמו. הוא פנה למלומד נוצרי בכדי להשתלם בתורת ההיגיון. על ידיעותיו של בונפיד ועל יחסו לפילוסופיה אנו למדים מתוך ויכוח ארוך ונוקב עם אחד מתלמידיו. בונפיד מנסה להרשים בידיעותיו ומצטט חכמים נוצרים רבים. אפשר להגדירו כמשורר האחרון בספרד שהשתדל להתפרנס מכתיבתו. השירה הייתה ראש מעיניו, ועדות לכך מאות השירים המליצות והאגדות שהשאיר אחריו. לפי דעת החוקרים, נותרו כ-363 שירים המיוחסים לו. הוא היה הצעיר שב״עדת הנוגנים״ (חבורת משוררים שנוסדה על ידי שלמה בן משולם דיפיארה), ולא זכה ליהנות מטובה זמן רב, שכן חלק גדול חברי הקבוצה כמו שלמה בן משולם דיפיארה, וידאל בן לביא ואשתרוק רימוך, המירו את דתם והחבורה התפרקה.
המגפה השחורה שפרצה באזור בשנת 1348, גזירות קנ"א (1391) וויכוח טורטוסה (1414–1413) החלישו את כוחה של יהדות ארגון, מספר היהודים פחת והנהגת הציבור ניתנה בידי אנשים ראויים פחות. המשורר שלמה בונפיד קובל על כך: "וְעֵת יִתְחַתְּנוּ לֹא יִשְׁאֲלוּ אִם / חֲכָמִים הֵם אֲבָל אִם הוֹן מְרִיקִים, "וְנָבָל יַעֲנֶה עַזּוֹת בְּעָשְׁרוֹ / וְגַאְוָתוֹ יְעֻזּוּ בַשְּחָקִים"
מזגו החם של בונפיד לא אפשר לו לשתוק; הוא הגיב בחריפות על כל עניין שלא היה לפי טעמו, לרבות שאלות פוליטיות השנויות במחלוקת, וחיבר שירים על בעיות דתיות ופילוסופיות. הוא גם הִרבה להתערב בעניינים לא לו: כך למשל כתב שיר כדרבנות למקובל משה בוטריל שהתנשא יתר על המידה בנושאיהלכה. היו שראו בו אדם יהיר ומתנשא. היו לו שעות של ייאוש וחולשת דעת שבהן חשב שגורלו של עם ישראל נחרץ, והוא נותר עם הרגשת בדידות רוחנית ופחד שמא לא יהיה המשך לשירה היהודית בספרד: "במותי ימותון ידותן והימן".[דרוש מקור] ומכאן אפשר להסביר גם את רגשות האפוטרופסות שלו כלפי קהל ישראל שאין להם מושיע ומדריך. בונפיד ראה עצמו כמשורר לאומי של תקופתו. מתוך תחושת אחריות הוא מוכיח ומנחם את עמו ומתלונן בפני הקב"ה. שיריו מלאי סמכות וניסיונות לנחמה.
עיקר גדולתו היא בתחום הפיוט. חלק ניכר משירתו הוא אישי בתכלית. בונפיד מתנה צרותיו באזני ידידיו, משדל נדיבים לשלם לו את שכרו, מגן על זכויותיו ואף שר על אהבתו לנשים. שיריו אינם מסוגננים כדרך רוב המשוררים באותה תקופה, אלא מביעים את תאוות לבו ולבטיו האמתיים. לדוגמה, אחת מאהובותיו לא הייתה יהודייה, הוא אינו מסתיר זאת אלא משתדל ללמד זכות על רגשותיו אליה. גם בשנות העמידה והזקנה לא נס ליחו, ולבו הלך שבי אחר בחורה צעירה בשם מלכה סול. הוא חיבר לה שירי אהבה ובגללם הסתבך עם ידידיו. קרובי הנערה החליטו להרחיקה ושלחו אותה באנייה לסיציליה; לבונפיד לא נשאר אלא לשאת קינה מרה על פרידה זו.
עד שנות ה-40 של המאה ה-15 התגורר בונפיד בסרגוסה, ומעמדו היה מבוסס למדי. אז בא לעיר איש מסיציליה בשם יוסף ישועה, שקנה את לבם של פרנסי העיר ודחק אותו מכל עיסוקיו. בונפיד היה אנוס לברוח לעיר בלצ'יטה (Belchite) שמדרום-מזרח לסרגוסה. משם פתח בפולמוס חריף ביותר עם אויביו, באמצעות פרסום מיוחד, "קונטרס המליצות והשירים נגד נכבדי סארגוסה", שבו תקף באופן ארסי ביותר את שבעת פרנסי העיר. כוחו הסאטירי של בונפיד היה גדול, והוא הראה את יכולתו בתיאור התעלולים של אויבו יוסף ישועה וברישום אופיים של הפרנסים ובהעברת תמונות מהוויי מחיי הקהילה:
|
|
(שורה 14) "הָרִאשׁוֹן מֹשֶׁה עָפְיָה הַמִּתְנַשֵׂא לְכֹל… עוֹשֶׂה עֹשֶׁר וְלֹא בְּיֹשֶׁר" |
|
נראה שמזגו של בונפיד והאינטרס האישי גרמו לו להגזים מאוד בתיאוריו, שכן יוסף ישועה לא רק פסק הלכה, נשא דרשות ושמש כמורה הוראה, אלא גם לימד מדעים שונים ומשך לשיעוריו הרבה תלמידים. ר' יצחק אבוהב (1433–1493) מזכיר את יוסף ישועה מתוך יראת כבוד, וגם התעודות מגלות כי 'Rabi Jucef ben Jesua' קיבל זכויות כלכליות ביצור יין בשנת 1464.
במחצית הראשונה של המאה ה-15 נערכה בעיר אגראמונט (Agramunt) שבקטלוניה חתונה מפוארת, בונפיד שלח מפרי עטו לחתונת ידידו, הוא לא הסתפק בשיר אחד אלא שלח 4 שירים. שיריו נוטים לתיאורי יתר, ובזכותם אנו יכולים לעמוד על פרטי המנהגים של טקסי הנישואים ועל עולם ערכים של החברה בתקופה זו. מאפיינים אלו של הרחבה על די תוספת פרטים רבים והעושר הריאליסטי של תיאור החפצים משולבים עם דברי מוסר מתובלים בפתגמים ונקיטת עמדה של הטפה. כל אלה היו מסימני ההיכר של חברי "עדת הנוגנים", חידוש שהחל כבר בימי דיפיארה. בונפיד היה ממשיך נאמן של שושלת משוררי ספרד הנוצרית, שהמזיגה של חידוש ומסורת הייתה ממאפייניהם.
מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו – ציונות, עליה והתיישבות. העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן
יהודי צפון אפריקה וארץ ישראל.
מעלייתו של רבי חיים בן עטר עד ימינו – ציונות, עליה והתיישבות.
העורכים : שלום בר אשר ואהרן ממן
ג'יימס ריצ'רדסון, שכאמור לעיל סייר במרוקו בשנות הארבעים של המאה הי"ט, מספר כי בהיות בטנג'יר הופיע רב ירושלמי שכתב קמעות לאשה ערב לידתה. האשה הביאה את החכם לביתה בהצהירה שהוא " יודע הכל " וכי מעליו נודף ריח של עיר הקודש.
הדבר מזכיר את סיפורו של החיד"א שבהגיעו לתוניס, היו נשים מעוברות ניצבות בחלונות כדי לראותו, ובטיולו בחצר היו נוגעות בשולי מעילו ומנשקות אותו.
האמונה בכוחן של הסגולות בכלל וסגולות מארץ ישראל בפרט, הייתה נחלת שכבות עממיות רחבות. השכבה המשכילה התנערה מאמונה זו, לפחות כלפי חוץ. אותו ריצ'רדסון מספר, כי בעלה של האשה, אדם בעל השכלה, ששימש כסוכן של הבריטים בטנג'יר, הצהיר בפניו כי אינו מאמין בסגולות.
הוא התיר לרב לכתוב קמע לאשתו רק כדי להשביע רצונה. אך המחבר מעיר, כי ראה אנשים נאורים ומשכילים בארצות הים התיכון המתייגים בפיהם מאמונות טפלות, אך למעשה אינם דוחים אותן. ברור הדבר שנשים היו נוטות יותר לאמונות עממיות.
ואילו הגברים במידה שהציצו בתרבות הצרפתית ורוח ההשכלה ונפגעו הימנה, נטשו הרבה מן האמונות העממיות, ובעקבות זאת נחלשה הזיקה לארץ ישראל שינקה מאמונה מיסטית.
כאמור היו שלוחי ארץ ישראל אנשי בשורה ליהודי הגולה. ברם, לעתים אירע שאלה סיפרו סיפורים בדויים, כשתמימותם של יהודי המגרב, והאימון שרחשו כלפי השלוחים, הייתה קרקע פוריה לקליטת סיפורים דמיוניים.
היו גם מקרים, אם כי בודדים, של שליחים נוכלים. רוברט קאר, שהוזכר לעיל, מספר בשנת 1889 עך חכם מארץ ישראל שבא למרוקו וסיפר על משיח שהוא פגש בקושטא, אך התגלותו נדחית עד שישראל יחזרו בתשובה.
קאר מדגיש את הכבוד שהיהודים חולקים לחכם הבא מירושלים. אך לאחר שרומו הם דורשים מכל הבאים אליהם מעיר הקודש להצטייד במכתבי המלצה מן הרב הראשי שם. יש להעיר, כי מכתבי המלצה או שטרי שליחות כבר היו נהוגים דורות רבים קודם לכן, והדבר לא מנע מקרים חריגים של שלוחים נוכלים.
כדי לאפיין את הקדושה שייחסו יהודי המגרב לכל מה שקשור לירושלים, מספר קאר, כי יהודי מבירות שהביא ספרים שהודפסו בירושלים, מכרם במחיר מופרז. בהעירו זאת למוכר, אמר האחרון כח לולי ציין שהספרים הגיעו מירושלים, לא היה איש קונה אותם, ובזכות זו מוכנים לשלם גם מחירים גבוהים.
יהודים ואף נוכרים היו מכנים עיר שהייתה בה אוכלוסייה יהודית ניכרת, והיא משמשת גם כמרכז תורני, בשם " ירושלים ". לנוהג זה היו תקדימים במקומות שונים בעולם. ק. גראהאם שסייר במרוקו בשנות – 90 של המאה הי"ט, קורא לרבאט בשם " ירושלים החדשה ".
עלייה לארץ ישראל.
בכל הדורות עלו יהודים מארצות המגרב לארץ יש
ראל. הם עלו למרות סכנות הדרכים בים ובנתיבי המדבר, וגם ממרוקו הרחוקה. נוסף לעצם קשיי הדרך עמד מכשול נוסף בדרכם. חל עליהם איסור לעזוב את מקומות מושבותיהם ללא רשות השליטים, איסור שנבע מתוך אינטרס כלכלי של השלטונות.
ידיעות על כך יש בייחוד ממרוקו, אך גם מאלג'יר ומטריפולי. כדי לעזוב ולעלות לארץ ישראל היה עליהם לשלם מס יציאה מיוחד.
ואלה היו מניעי העלייה.
א. קיום מצוות יישוב הארץ, אך הגשמת הכיסופים לראות את ציון.
ב. קיום נדר שהיו נודרים במקרה של מחה או אסון.
ג. היו שראו בעלייה לארץ אמצעי לקירוב הגאולה.
מעבר לגורמים דתיים רוחניים, היו אף סיבות חיצוניות שזירזו את הרצון לעלות לארץ ישראל. מצד אחד פרעות או זעזוע בסדרי החיים, ומצד שני גורם חיובי שפעל החל בשליש השני של המאה הי"ט, והוא הביטחון בדרכי הם, כתוצאה מהפסקת פעולותיהם של הקורסארים הברברים.
שעה שבדורות הקודמים היססו חכמים לחייב את האשה לעלות עם בעלה, כשסירובה נבע מפחד סכנה בדרכים, הרי במאה הי"ט נוקטים חכמים עמדה אחרת, של כפיית האשה.
על עליית יהודים זקנים מארצות המגרב כדי למות בה ולהימנע מגלגול מחילות בזמן תחיית המתים, כותב אדיסון. הוא לא ידע על עליות לשם מטרות אחרות.
נוצרים שביקרו באלג'יר ובתוניס במאה הי"ט מזכירים עליית יהודים לארץ ישראל ממקומות אלה, כשההסבר לעלייה הוא בריחה מפרעות וממצוקה, או כחלק ממילוי תקוות התחייה, הנובעת מן ההכרח למצוא פתרון למצב הבלתי נורמלי של עם מושפל ומדוכא תחת ידי המוסלמים.
ספיה ברנרד, שיצאה לסיורה באלג'יר בשנת 1811, מספרת בספר שחיברה על מסע זה, כי פעם אח ראתה יהודי נכבד שהוכה בידי צעיר מוסלמי, שכן היהודי הפריע לו בעוברו בסמטא צרה. היהודי לא העז להגיב או להתלונן. במעשה זה ראתה מצב אופייני להשפלת היהודים במגרב, והיא מביעה אהדתה לבני יעקב שאין להם בית זולתי אנגליה.
אך היא מאמינה שלמרות גילו, יזכה להגיע עם אחיו לארץ המובטחת. הערתה אופיינית לתפישה שהצטיינו בה במאה הי"ט אנגלים בעלי גישה ליברלית ורומנטית, המבוססת על אהבת התנ"ך, וחזון שיבת ציון היה קרוב ללבם.
העלייה לארץ לא נשארה כתקווה בלבד. נוסף לעליית בודדים, היו גלי עלייה של קבוצות. לאחר הפרעות שערכו היאניצ'ארים ביהודי אלג'יר בשנים 1084 – 1805, על רקע התסיסה נגד הדאי וההסתה שהצלחת המשפחות בקרי ובוג'נאח, עזבו יהודים רבים את אלג'יר.
מהם שעברו לתוניס ואחרים לארץ ישראל. פרסיבל ברטון כותב, כי יהודים חרדים ראו בפרעות אות ואזהרה מן ההשגחה לעזוב מקומות מושבותיהם ולעלות לארץ ישראל, כאילו זמן תחייתם וגאולתם הגיע.
תרומתם של יהודי מרוקו ליישוב הארץ-ד"ר אלישבע שטרית
מהמחצית השנייה של המאה ה- י״ט ועד לחיסולה המוחלט, כמעט, של הפזורה היהודית במרוקו, עלו מרבית היהודים ממרוקו לארץ בכמה גלי עלייה: במהלך המאה ה- י״ט; בתקופת השלטון הקולוניאלי הצרפתי במרוקו: 1956-1912; ובשנים 1956 -1966 תקופת העלייה החשאית ומבצע יכין.
פיזור אוכלוסין
עם קום המדינה התרכזו בתל- אביב, בחיפה ובערי מישור החוף הסמוכות להן, כ 82% מהאוכלוסייה היהודית בא״י. שאר האוכלוסייה היהודית בארץ התרכז בירושלים, בעמקים הצפוניים ובגליל המזרחי. באותה העת בנגב הייתה נוכחות יהודית דלילה (באר שבע ו 11 הנקודות) והוא הדין בנוגע לצפון הארץ. בשנות ה 50 עוצבה תוכנית לפיתוח מדינת ישראל שקבעה את פיזור האוכלוסייה כיעד לאומי של המדינה. במסגרתה הושם דגש על התיישבות כפרית והתיישבות עירונית. ההתיישבות הכפרית, בשונה מהתיישבות עירונית אינה מצריכה אוכלוסייה גדולה (כל יישוב כפרי מונה כמה מאות נפשות בלבד) ובה בעת מאפשרת צורה זו התפרסות רחבה בכל האזורים וסתימת פרצות במערך ההתיישבותי, בכך תרמה ההתיישבות הכפרית ליישום התוכניות לפיזור אוכלוסין, שמטרתן הייתה למנוע ריכוז יתר של האוכלוסייה באזורים המיושבים בצפיפות בשפלת החוף ולהבטיח חלוקה מאוזנת יותר של האוכלוסייה בכל חלקי הארץ.
אולם, מלכתחילה היה ברור לקברניטי המדינה ולאחראים על תכנון קליטת העלייה, כי דרך ההתיישבות החקלאית לא תהיה היחידה, וכי חלק נכבד מהעולים ימצאו את מקומם בערים.
תחילה (1951-1948) הושם דגש על אכלוס ישובים עירוניים קיימים, כמו טבריה, עפולה, בית שאן רמלה, יבנה וכוי. לאחר מכן( 1958-1952) הוקמו 32 ערים חדשות ובכלל זה מה שנהוג לכנות ״עיירות פיתוח״, שהן 80% מכלל הערים החדשות בישראל בתוך שלושים ושתים הערים החדשות, 21 ערים הוקמו באתרים חדשים לחלוטין מהצפון (שלומי, מעלות, מגדל העמק) ועד לדרום (ירוחם, דימונה, אופקים, קריית גת, אילת). בכל הישובים האלה היוו יהודי צפון אפריקה בכלל ויהודי מרוקו בפרט את האחוז הגבוה ביותר של האוכלוסייה. (ראה טבלה מס׳ 3)
טבלה מס׳ 2: ערים שהורחבו וערים חדשות שהוקמו בשנים 1948 – 1964
|
שנת הייסוד |
ערים הדשות שהוקמו באתרים |
שנות הגידול |
יערים חדשותי- שהורחבו על |
|
חדשים לחלוטין |
בסיס גרעינים עירוניים ותיקים |
||
| 1957 |
אשדוד |
||
| 1951 |
אילת |
1955 -1948 |
אשקלון |
| 1950 |
קריית שמונה |
1955 -1948 |
באר שבע |
| 1951 |
בית שמש |
1955 -1948 |
בית שאן |
| 1951 |
יוקנעם |
1955-1948 |
טבריה |
| 1951 |
ירוחם |
1955-1948 |
טירת הכרמל |
| 1951 |
קריית מלאכי |
1955-1948 |
יבנה |
| 1952 |
אור עקיבא |
1955 -1948 |
לוד |
| 1952 |
חצור |
1955 -1948 |
עכו |
| 1952 |
מגדל העמק |
1955 -1948 |
עפולה |
| 1954 |
שדרות |
1955 -1948 |
צפת |
| 1955 |
אופקים |
1955 -1948 |
ראש העין |
| 1955 |
מצפה רמון |
1955 -1948 |
רמלה |
| 1955 |
דימונה |
||
| 1955 |
קריית גת |
||
| 1956 |
מעלות |
||
| 1956 |
נצרת עילית |
||
| 1956 |
שלומי |
||
| 1956 |
נתיבות |
||
| 1962 |
ערד |
||
| 1964 |
כרמיאל |
||
ש"ס דליטא – יעקב לופו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
התיוג השלילי לא פסח גם על עולי שנות החמישים מאירופה (שארית הפליטה). ההסתייגויות שהחלו להישמע היו לגבי איכות החומר האנושי שהגיע לארץ־ישראל עם פתיחת שעריה. התיוג הזה הודבק לכל אלו שלא השתייכו לאגף החלוצי ולא היו חברי תנועות הנוער וההכשרה, לוחמי הגיטאות או פרטיזנים.
סוציולוגים, אנשי מדע המדינה, עיתונאים ופרשנים מחפשים הסבר לתופעה זו ורובם מייחסים אותה לצמיחתה של ״ישראל השנייה״ במעברות ובעיירות הפיתוח בשנות החמישים והשישים, שבהן נקלטה העלייה מארצות האסלאם ובפרט ממרוקו. לטענתם, מדיניות הממשלה דאז וזרועותיה (הסוכנות היהודית וההסתדרות הכללית), גרמו לכך שציבור רחב של עולים חדשים לא הצליח להשתלב בחברה הישראלית.
לעלייה זו הודבק תיוג שלילי ומושגים כגון ״נחשלות״, ״פרימיטיביות״, ״לבנטיניות״, ״משקל מוסרי ירוד״, ״תרבות פחותה ובעלת מטען רעיוני ירוד״, ״חוסר פרודוקטיביות״ היו לחלק בלתי נפרד מהשיח הציבורי והפוליטי באותם ימים. החשש של הממסד הקולט היה שהתכונות המוזכרות לעיל יובילו את המדינה הצעירה לרמה המקבילה לזו של עמי האזור, בעוד שהשאיפה היתה להידמות לחברה המערבית. בעיקר סבלה מגישה זו העדה המרוקאית.
התיוג השלילי נתן לממשל לגיטימציה לגיבוש מדיניות של מעין אפוטרופסות כלפי העולים המזרחים. גם הרעיון של מיזוג גלויות על ידי יצירת ״כור היתוך״, שאומץ על ידי הממסד הפוליטי, נראה היום שגוי. מיזוג הגלויות התאים רק לחלק מהעולים, בעוד שחלקם האחר סירב להתנתק מאפיוניו היהודיים ומזהותו המקורית ולהצטרף לתרבות ״האשכנזית המערבית״.
המאבק על חינוך הילדים היה אחד מן החזיתות המרכזיות בהן ניסה הממסד לגרום לשינוי. ״זרם העובדים״ של תנועת העבודה ניסה לכלול בתוכו את העולים. מולו הוקם ״חבר הפעילים של המחנה התורני״ של הישיבות הליטאיות, שביקש לעצב את חינוכם של ילדי העולים לפי השקפת עולמו. לא רק בתחום החינוך הופעל לחץ, הסדרים הקשורים לשיכונם של העולים, תעסוקתם, ולשירותי הבריאות שניתנו להם היו חלק מההטבות ו/או הלחצים שהופעלו עליהם. האדנות הפוליטית התפרשה לא רק במעברות אלא גם במושבים, בעיירות הפיתוח, ובשכונות העירוניות.
ההשלכות של פעולות הממשל באותם ימים של ההתפתחות של החברה הישראלית הן מרחיקות לכת וניכרות גם היום. מסיבות שונות נשארו חלקים רחבים מציבור המזרחים בתחתית הסולם של החברה הישראלית, ומעמד זה נמשך גם בדור השני והשלישי.
ש״ס מבססת את מקומה בחברה הישראלית, בין השאר, על תרבות של מחאה נגד האליטות הקיימות ועל טענות חוזרות ונשנות בדבר קיפוח חברתי מתמשך מהימים ההם. לפיכך רבים טוענים ששורשי התופעה נעוצים בקורותיה של קליטת העלייה ההמונית מארצות האסלאם בשנותיה הראשונות של המדינה.
עם הקמת ש״ס בשנת 1984 החל הציבור במדינת ישראל להתוודע לתופעה תרבותית מיוחדת במינה: בני תורה ממוצא מזרחי, שאימצו לעצמם אורח חיים והופעה דומים לאלו של עמיתיהם החרדים האשכנזים ממזרח אירופה. ההסבר לתופעה זו אינו מצוי, כפי שרבים סבורים, בקורותיה של העלייה הגדולה מצפון אפריקה וארצות האסלאם למדינת ישראל בשנות החמישים והשישים.
גם בקהילה היהודית בצרפת ניתן לראות תופעה דומה של התחרדות בנוסח האשכנזי. בקהילה זו נימנו במפקד האוכלוסין האחרון(2002) כ־500 אלף יהודים (570 אלף יחד עם בנות זוג לא יהודיות) שמתוכם 70% הם ספרדים. זוהי הקהילה היהודית הספרדית הגדולה ביותר בפזורה ומתקיימים בה חיי דת תוססים ופעילות ציבורית ערה. ההתחרדות האשכנזית בקהילה זו באה לידי ביטוי בשני תחומים מרכזיים – במערכת החינוך, ובדמותם של הרבנים.
בצד הגידול המרשים במספר היהודים שחיים בצרפת ושולחים את ילדיהם לבתי ספר יהודים, בולטת בשנים האחרונות העלייה במספר התלמידים הפונים לחינוך החרדי, המהווה כיום את החלק היותר גדול בחינוך היהודי בארץ זו. כ־29 אלף תלמידים פוקדים את בתי הספר היהודיים (עלייה של 80% מאז 1988), ולמעלה מ־52% מהם מתחנכים במוסדות חרדים, לעומת 48% הלומדים במוסדות קהילתיים. למרות ש־51% מקרב ההורים הצהירו שהם מסורתיים ורק 5% הצהירו שהם חרדים, רובם בוחרים לשלוח את ילדיהם למוסדות החינוך החרדיים המנוהלים באמצעות רשתות חינוך כמו: ״אוצר התורה״, רשת לובביץ׳, ״אור יוסף״ וכו' נוסף לכך, קהילות רבות בפרברי פאריז ובפרובינציה מנהלות אורח חיים חרדי ומקיימות עשרות מוסדות תורה, ישיבות וכוללים פרטיים, שנמנים עליהם תלמידים רבים. הנוכחות החרדית מרשימה ודומיננטית לא רק בתחום החינוך היהודי, אלא גם בשירותי הדת הניתנים ובאווירה השלטת בחיים היהודיים הדתיים בצרפת. במוסדות החינוך החרדיים בצרפת מרבית התלמידים הם ממוצא ספרדי/מזרחי, והאסכולה השלטת במוסדות אלה היא האסכולה המזרח אירופית שהיא בעיקרה ליטאית או חב״דית.
נר המערב-י.מ.טולידנו
נר המערב
תולדות ישראל במרוקו
החוקר הרב יעקב משה טולידאנו ז"ל
איש טבריה ת"ו
פרק חמישי 1140 – 1270
ממשלת האלמווחידין וגזירות בן תמורת ועבד אל מומין, התפלגות יהודי המערב בעת רעה ההיא, בוא המימונים לפאס ופעולתם בה, יציאתם ממנה במשול אבו יעקב יוסף. השנות הרדיפות שנית, חקים מבדילים להאנוסים, בנין חומה על היהודים במדינת ריף, התמוטטות ממשלת האלמווחידין, הרג ושלל ביהודי מראכש הבירה על ידי יחייא המורד, רוח היהדות במערב מתקופה הזאת ואילך, ר"י עקנין, רבי נחום מערבי.
בימי המושל השלישי וגם האחרון להאלמוראביטים, תאשפין, שמלך רק שנתיים תתק"ד – תתק"ה, כבר היה להאלמווחידין יד ושם במרוקו, בן תמורת האלמווחד הראשון רכש לו לבבות במקומות הרבה – תתק"ב.
ויפוץ קל מהרה מחבל סגלמסה והלאה, ועבד אל מומין תתק"ח נלחם עם תאשפין אלמוראביטימסביב לעיר תלמסן באלג'יריין. וינגף תאשפין לפניו, אז נכבשה כל מרוקו ועוד חלק גדול באפריקי לפני האלמווחידין, חרב, חרב, קראו בני המפלגה המרשעת הזאת בכל מקום בואם, לכל בני דתות שונות.
יהודי מרוקו היו הם ראשונה למפגע לחצי קנאתם, עבד אל מומין נתן צו להם כי כל איש אשר לא יחפוץ להמיר דתו עליו להסגיר נפשו להורגים, וכן, היו תוצאות הגזירה הזאת חרב והרג, ואבדן קהלות שלמות, שמד, והמרת דת באונס וברצון, גלות וטלטול ממקום למקום בתוך ממשלת האלמווחידין, וחוצה לה, מטאנג'יר במערב, ועד אלמהדייא, במזרח בגבול תוניס, חדרו חצי גזרת האלמווחידין, המושלים ונציביהם, ותעשינה שמות, בתי כנסיות ומדרשות סגרו על מסגר או נהרסו כלה.
ויש שנעשו לבתי מסגד והמושלמנים ולהמון המומרים מקרב היהודים, כמעשה בן תמורת מחולל המפלגה הזאת, וכמעשה עבד אל מומין מלכם הראשון תתק"ה – תתקי"ג, כן עשו גם יתר מושלי האלמווחידין אחריהם, למוהדי תתקי"ג – י"ז, ובנו אבו יוסף יעקב אלמנצור תתקמ"ה – נ"ט.
עבודת שורשים לתלמיד-משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער
קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996
כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר
עריכה – ד,ר מאיר בר אשר-ד"ר חיים סעדון.
עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון
אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.
ההתרחבות לאחר מלחמת העולם הראשונה והמשבר שלאחריה
יחד עם הקמתן של אגודות להעמקת התודעה הדתית, קמו אגודות ציוניות חדשות, ביניהן אגודת ״בונה ירושלים״ שהוקמה באל-עראיש (באזור הצפוני שהיה נתון לחסות ספרד). מיד לאחר ועידת סאן רמו(1920) שלחה האגודה מכתב אל ה״ארי שבחבורה, גדול הדור ד״ר מארקס נורדאו״, ובו היא ביטאה את רגשותיה בזאת הלשון:
״זרח אור בחושך אחדות הלאום, עם ישראל, עם עולם חזרה לכל כבודה אשר היה לה מימי קדם ולכל פעלה ועבודתה מימי עולם — רוח משפט ושמש צדקה וכל כוחות החיים קמו לתחייה. רחוקים נעשו קרובים וכל המעשים רעננים. ישראל גוי אחד בארץ, בקול רינה וחיבה נברך לאלוהינו אשרינו מה טוב חלקנו שזכינו בימינו״.
בתוך כך החלו עשרות משפחות ממרוקו, בעיקר מפאס, לעשות את דרכן לארץ ישראל. אולם לקראת אמצע שנות ה-20 דעכה ההתלהבות הזאת וחלה ירידה ניכרת בפעילות הציונית. בין שתי מלחמות העולם הצטמצמה הפעילות הציונית במרוקו עקב הגורמים הבאים:
התנגדות השלטונות הצרפתיים לפעילות הציונית. הם ראו בציונות ובמוסדותיה ארגונים בינלאומיים וחששו מתגובה נזעמת של הערבים על השינוי במצב היהודים, וכן הם חששו שהערבים ינסו לחקות את היהודים.
התעוררו בעיות ארגוניות קשות ובעיות כספיות שונות, בין השאר כתוצאה מהתמעטות ההכנסות מדמי חבר או מתרומות.
האליאנס נקט עמדה שלילית כלפי הציונות, כולל במרוקו.
הסתייגותן של קבוצות יהודיות, שחיפשו דרך למצות את הניסיון להשתלב בתרבות הצרפתית.
הפעילות הציונית התמקדה בעיקרה בעיתון הציוני ״העתיד המאויר״, בפעילות הקק׳׳ל, שנתפסה כסוג מסוים של שד״רות, ובקשרים עם המוסדות הציוניים העולמיים.
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי-אפריקה הרומית לדורותיה ( 146 לפני הספירה עד 430 לספירה.
קורת היהודים בצפון אפריקה
נתן א. שוראקי
פרק שני : אפריקה הרומית לדורותיה ( 146 לפני הספירה עד 430 לספירה.
ראינו כבר, ששליטתה של קרת חדשת העמיקה להחדיר בצפון אפריקה השפעות שמיות ומזרחיות. ובכך סללה את הדרך למפיצי הבשורה היהודיים, הנוצריים ולבסוף המוסלמיים. בלשונם, בהליכותיהם, בדתם ואפילו בלשונם, שמיים היו הכובשים בקרת חדשת, שהרבה דורות לפני הכיבוש הערבי הטביעו חותם שמי בפינה קיצונית זו של המזרח.
בנפול קרת חדשת בשנת 146 לפני הספירה הקיץ הקץ על מלכות הברברים. הכיבוש הרומי נטל מאפריקה את האוטונומיה שלה ושילב את כל כוחותיה בחטיבה של הים התיכון. הארגון הרומי חתר להכחיד את כוחות ההתבדלות החברתיים בשַׁתפוֹ אותם בדפוסי החיים החדשים, שנוצרו על ידי אחדותה של הקיסרות.
עם זאת עתידה הייתה נפילתה של קת חדשת הפונית להביא ליהדות צפון אפריקה חיים חדשים ופריחה שלא ידעה כדוגמתה בכל קורותיה. השלום הרומי איפשר קשר חופשי יותר הין הקהילות היהודיות המרובות, שבאגן הים התיכון וביסס את מעמדה של היהדות בשתי הפרובינציות האפריקניות הגדולות, הפרו קונסולית, קירני ותוניסיה, והקיסרית, אלג'יריה ומרוקו.
מקורות.
המאבק הקנאי שניהלו על יהודי ארץ ישראל נגד הפולש הרומי, אותה מלחמה אכזרית שנמשכה מאה שנים כמעט, הכתה גלים עמוקים בשתי הפרובינציות האפריקניות הגדולות. וקודם כל חיזק מלחמה זו את המושבות היהודיות בהוסיפה להן אוכלוסים חדשים, מהם שהוגלו ומהם שהיגרו מרצונם.
הללו ודאי מרובות היו, מאורגנות ארגון צבאי, ומן הסתם נתמכו על ידי הברברים. מכל מקום, קירני היא הפינה האחרונה בעולם הרומי בו אנו רואים יהודי וחרב בידו, צבא יהודי עטור ניצחון. החרב היהודית היא אשר שׂמה קץ לקירני היוונית, בתחילת המאה השנייה לספירה, כך אומר לנו גותיֶה פסקנית כדרכו.
הצלחות צבאיות אלו מעידות כמאה עדים על ארגון חזק ועל חדירה יהודית רחבה לשכבות העמוקות של האוכלוסייה הברברית. אולם היה זה מאמץ נואש, בחינת פרכוס עווית אחרון של עם ישראל הניצב נגד הקיסרות.
מנהיגו של המרד היהודי, לוּקוּאס, כונה בשם מלך; מטרת המרד, המשיחי במהותו, הייתה אולי לשוב ולכבוש את ארץ הקודש, או לפחות להקים בצפון אפריקה ממלכה יהודית אוטונומית. טראיאנוּס, שעסוק היה במלחמה נגד הפרתים ובעלי בריתם היהודים, הטיל על מארקיוס טרובו לדכא את המרד הממושך.
הדיכוי היה חסר רחמים וציין את קץ פריחתה של היהדות בקירני. הנשארים בחיים לאחר הדיכוי הנורא ודאי נפוצו מערבה ודרומה.
חבל זה שלימים נעשה אחת מעריסותיה החשובות ביותר של הנצרות הלטינית, היה בתחילה אחד מגלילות הבחריה להתפשטות הדת היהודית. הנמלטים מארץ ישראל שוב תרו להם מפלט בצפון אפריקה, הם הביאו עמהם את מרירות מפלתם, שעל נקלה התגלתה בשנאה אילמת, ולעת כושר גם במרד מזוין.
מסעותיהם של גדולי היהדות לצפון אפריקה, ובפר מסע האויב הנחרץ ביותר של עבודת הגילולים הרומית, רבי עקיבא, ודאי היה להם קשר לתנועות מרי אלו, שהתפרצותן העזה ביותר חלה בקירני, שיחד עם מצרים מנתה, לדברי פילון, מיליון יהודים.
יוסיפוס פלאביוס מספר לנו, שלאחר נפילת ירושלים עוררו הקנאים, בהנהגתו של אחד יונתן, תסיסה עזה נגד רומא בקירני. תנועה זו נכשלה מחמת הפילוג בשורותיהם של יהודי אפריקה. עקב הלשנתם של " נכבדי היהודים העיר ", כביטויו של יוסיפוס, נלכד יונתן והוצא להורג עם רוב תומכיו.
עם זאת היה המרד עשֵׁן במסתרים והוא פרץ בחמת זעם מקץ קרוב לחמישים שנה. בלהט סערה לאומי ודתי, משיחי בסיכומו של דבר, קמו היהודים על היוונים שבקירני ומשך קרוב לשלוש מאות שנים סיכּלו את כל הניסיונות לדכאם.
" מעשים כאלה מעידים לא רק על ההתלהבות הדתית בקיבוצים יהודיים אלה של קירני, שקנאים היו יותר מכל אחיהם ". בתקופה זו שנת 118 לספירה גדלה האוכלוסייה היהודית של הפרובינציה הקיסרית, ולפאת דרום חצו היהודים הראשונים את הסאהרה, מנווה מדבר אחד אל משנהו, מן הסתם עד לנהר ניז'ר שבאפריקה השחורה.