יחס דבדו החדש. הצב"י אליהו רפאל מרציאנו

משפחת עווז ארגבא

משפחה נכבדה מוזכרת באגרת יחס פאס (פאס וחכמיה, ח״א, אמי 138-137).

הזקן והחסיד, מנא דכשר, מגזע אראלים, אבי התעודה, אילן ששרשיו מרובין, הצדיק ר׳ יצחק הכהן הוליד: אהרן.

אוצר כלי חמדה, עניו ושפל ברך, רודף צדקה וחסד, נפטר בשם טוב, הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנד הניח ברכה: דוד, קמרא, עווישא.

הצדיק, זקן ונשוא פנים, איש אמונים חי מיגיע כפיו, גומל חסדים טובים, ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: אהרן, אברהם, יוסף, משה, יעקב, יהודה, שלמה, מרימא, צליטנא, תמירא.

גברא רבא ויקירא, אוהב תורה ולומדיה, מתהלך בתומו צדיק, בעל צדקות ר׳ אהרן הכהן הנד הוליד: רחמים, שמואל, ר׳ דוד, יצחק, סאעודא, מרימא, סתירא, עווישא.

המנוח, צניע ומעלי, מכבד תורה ולומדיה, גומל חסדים, הצדיק ר׳ אברהם הכהן הנד הוליד: דוד, משה, אליהו, עווישא, ג׳והר, מאחא, רחל, חנאני, נונא, לוויהא, סטונא, סתירא, סאעודא, מרימא.

הנכבד הזקן הכשר, חי מיגיע כפיו, טוב וישר, מאושר בעניניו, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנד הוליד: דוד, יצחק, אברהם, מימון, נונא, מרימא, מאחא, עווישא, פרטון, סתירא, סטונא.

היקר ונכבד, איש תבונה, נשיא קהילת לעיון, נודב נדבות, אוהב צדקות הזקן הכשר ר׳ משה הכהן הנד הוליד: דוד, יצחק, שמעון, מכלוף, מאיר, קמיל, סטונא, עווישא, נונא.

היקר ועניו, מתפרנס ונהנה מיגיע כפיו, יקר רוח, הצדיק ר׳ יעקב הכהן הנד הוליד: דוד, אליהו, שמעון, אסתר, סטונא, רהיט.

המנוח הנכבד, תם וישר, אוהב תורה ולומדיה, הזקן הצדיק ר׳ יהודה הכהן הנד הוליד: דוד, אברהם, אהרן, אסתר, רינה.

החשוב והמעולה ר׳ שלמה הכהן הי״ו הנד בירכו ה׳ בבנים ובנות הי״ו.

יהודה, תמירא (דביתהו של רבינו אברהם מרציאנו בלהרהאר זצ״ל).

הזקן הבשר, צדיק תמים, ענף עץ עבות, מדובר בו נכבדות, חונן דלים, ר׳ יהודה הכהן הנד הניח ברכה: דוד, אהרן, מרישא, עווישא.

הצדיק, השם הטוב, גומל חסדים טובים, בעל אבסניא, ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: יהודה, יעקב, יוסף, סעדיה, אליהו, עווישא, מאחא, סעידא, מרימא.

גברא יקירא, יקר רוח איש תבונה, טוב לה׳ וטוב לבריות, בעל צדקות, הצדיק ר׳ אהרן הכהן הנז׳ הוליד: יהודה, סעדיה, אליהו, רחל, שמחה, פריחא, נונא.

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

תולדות הרב יעקב אבוחצירא

הדמות המרכזית, שבה עוסק רובו של הספר (עמי ל״ד ואילך) היא הרב יעקב אבוחצירא. הוא ממשפחה מיוחסת; מוצאו מהרב שמואל אבוחצירא מדמשק, שהחיד״א מזכירו ב״שם הגדולים״ (ח), ומאז ר׳ שמואל ״זכתה. משפחה זאת למוניטין גדול, ובכל דור העמידה רבנים גדולים אשר הדריכו את בני דורם לתורה וליראת שמים״ (כ״ז). מכיוון שעלה עניין היחוס, שיש לו מקום מרכזי ביחסי המשפחות בחברה היהודית המסורתית, מביא המחבר מדבריו של ר׳ יעקב אבוחצירא על חשיבות היחוס: ״חובת הלבבות לכל איש ישראל לדעת מבטן מי יצא… גם מחוק המוסר להתחקות אנוש על שורשו לאחוז מעשה אבות ללכת בנתיבות ישרים״ (כ״ח).

 מובלע בדברים לקח חינוכי: חשוב המוצא הנכבד, אך עיקר זכות המשפחה בכך שהעמידה רבנים בכל דור; חשוב לדעת את המוצא, אך בעיקר כדי לעורר את האדם ללכת בדרך הישר. תיאור חייו מוכיח בבירור שאין הרב אדם רגיל. כהרבה צדיקים  נולד רבינו בנסיבות בלתי־רגילות. סבו, שעל שמו עתיד היה להיקרא, הופיע בחלום לאביו ולאמו וציווה עליהם שהאב ישא אשד, גרושה כאשתו השנייה, כי ״עתיד לצאת ממנה אור גדול, צדיק יסוד עולם״ (ל״ה). בעת שאמו הרה, ראתה בחלומה סימנים שונים, שהעידו על גדולתו העתידה של בנה; וכאשר נולד ״אור גדול נראה בחדרו״ (ל״ז), כמו שמסופר על משה רבנו (סוטה י״ג ע״א).

על ילדותו מסופרים דברים מעטים מאוד כמו לגבי צדיקים אחרים: ״אביו טיפל בו כראוי, לימדו בכל יום ויום״. הילד היה בעל כשרון גדול ותפש כל דבר ״במהירות נפלאה״; שד״ר שבא מירושלים התפעל מבקיאותו בתלמוד. מגיל צעיר הרגילו אביו לענות לשאלות בהלכה, ״כדי להרגילו בהנהגת העם״ (ל״ז־ל״ח). נוסף על שקידתו בלימוד מסופר רק על מאורע אחד בילדותו: כיצד ניצלה משפחתו בזכותו בשנת רעב, בהתערבותו של אליהו הנביא (רמ״ו־רמ״ח). נראה בבירור, שהקדוש־ברוך־ הוא שומר על הנער לקראת יעודיו הגדולים בעתיד.

בהיותו בן 16 כבר היה תלמיד חכם הבקי בש״ס, ושימש כמלמד תינוקות בעידו תפילאלת (קפ״ו). כשהיה בן 20 ביקש ממנו חכם זקן, שיכתוב הסכמה על ספר קבלה שחיבר (רמ״ד). הוא הרבה לעסוק בקבלה (פ״ב), חיבר ספרים רבים (מ) וכשם שלמד הוא מאביו, כך לימד בעצמו את בנו, לאחר שנוכח שבנו משתדל מאוד בלימוד עצמי (פ״ג־פ״ד). בכל לילה קם לתיקון חצות, ״לקונן על גלותינו המר״ (קס״ב), וכל חייו ״היה משתדל לקבוע דירתו בארצנו הקדושה״, אלא שבני עדתו מנעו זאת ממנו. בזקנותו הצליח לשכנעם שיניחו לו לעלות ארצה, אך הוא מת בהיותו במצרים (רי״ד־רט״ו). מותו היה בחודש שמת בו אברהם אבינו, וביום שמת בו הרמב״ם – כ׳ בטבת (רי״ז). גם מותו היה מלווה מעשים פלאיים: בשבת שלפני פטירתו כבה לפתע הנר, ומכאן הבין שמהשמים רומזים לו על הסתלקותו הקרובה מהעולם (ר״ס). כשטבלו תלמידיו את גופת הצדיק במקווה, נזדעזעה זו; משכו התלמידים את ידיהם, ״ונשאר הרב יושב בלי שום תומך עד שעשו לו הטבילה״ (רס״ג).

סיפורים רבים עוסקים במאורעות שהתרחשו אחרי מותו ובקשר לקברו. אין פעולתו של הצדיק נפסקת עם מותו. הבטחה שנתן לאשה בחייו הוא מקיימה אחרי פטירתו (רי״ב). הוא מופיע לאחר שנים רבות ומציל ילדים מבני משפחתו ממחלה וממוות (ר, קצ״ד). אנשים משתטחים על קברו, והמאמינים בו נושעים, נרפאים ממחלתם או זוכים בבנים (רט״ז, קצ״ו, רכ״ג) ואילו מי שפוגע בקברו נענש (קצ״א, ־״ד). חכם שעלה לקבר הצדיק, על־פי בקשתו בחלום, רואה ״אש מתלקחת מסביב לקבר הצדיק, מרוב קדושה שהיה שם״(קצ״א).

תוכן חייו של הצדיק

במה עסק ר׳ יעקב אבוחצירא בימי חייו הארוכים ? ראשית כל, כמובן, עסק בלימוד תורה. ״מעולם לא שכב על מיטה, אלא היה מנמנם קצת כשהוא יושב וחוזר וממשיך בלימודו״ (נ״ד). גם כשהיה במסע והיה לו רגע פנוי עד לסעודה, ניצל את הזמן ללימוד (מ״ה). כחלק מלימודו יש לראות את עיסוקו בחיבור ספרים. ואולם, באופן כללי, לא פן זה של חיי הצדיק הוא המודגש בספר. לימוד תורה נזכר בהבלטה בתיאור ילדותו, ואילו בסיפורים המתארים את חייו כמבוגר אין הרבה התייחסות לעניין זה, אף־על־פי שלאמיתו של דבר מוכרח היה לתפוס מקום חשוב בחייו של אדם, שחיבר 14 ספרים במקצועות תורניים שונים (מ).

הסיפורים מתארים את הצדיק כמי שמרבה לנסוע. מתפילאלת שבדרום־מזרח מרוקו הגיע למראקש ולפאס הנמצאות מעבר להרי האטלס (נ, צ); לטטואן ולטנג׳יר שבאזור הצפוני (ר״מ, ר״כ); לאוראן ׳לאלג׳יר שבאלג׳יריה (מ״ב, קט״ז) ועד לעיר תוניס (נ״ב). כל מסעיו, כמו כל מעשיו כולם – ודבר זה מודגש חזור והדגש בספר – נעשו מתוך כוונות דתיות, לשם קיום מצווה, לשם שמים. הנה דוגמות אחדות: הוא גירש את אשתו ואחרי חודש הזר ונשאה; הוא עשה כן, כי נודע לו שרק בדרך זאת תיוולד לו בת לאחר שהיו לו בנים בלבד, והוא רצה לקיים מצוות פריה ורבייה במלואה (ע״ג). הוא ביקש לדרוש בציבור בשעת הלוויה, לא לכבודו אלא ״בשביל מצווה ולעשות נחת רוח לנפטר על ידי הדרשה״ (קי״ח). פעם נסע הרב לפאס ו״שום אחד לא העיז לשאול על מה ולמה הוא רוצה לנסוע, אך זאת גילה לתלמיד חשוב שלו, כי גילו לו מן השמים שרבני הישיבה הגדולה שבעיר פאס מתקשים באיזה קושיא בגמרא… והוא הולך לשם כדי לבאר להם הגמרא״ (צ).

פעילותו של הרב, בסביבות מקום מגוריו ובקהילות הרבות שבהן הוא מבקר, היא מגוונת. הוא מחזיק בביתו ישיבה, ״והיו בה הרבה תלמידים, ובמיוחד היו תלמידים בני עניים״ (ק״ה). הוא נוהג לסובב בכפרים ״כדי לערוך כמה מגביות לצורך עני העיר ולצורך ישיבתו״ (קנ״ג). נוסף להוראה ולדאגה לעניים מזכירים הסיפורים פעילות דתית וציבורית ענפה: הוא דן דינים ומעניש חוטאים (למשל מ״ג, ק״ו רל״א), דורש בתורה ברבים (ג, קכ״א), משכין שלום בין אדם לרעהו(נ״ה), מתערב בענייני הקהילה (קמ״ד), בודק סכיני שחיטה (ע״ב), מתפלל לשלום העם (ס״ז ומברך אנשים הזקוקים לרחמי שמים: ״נשברי לב וחולים״ (נ״ד), חשוכי בנים (: ועניים (קס״ג). במקרים שונים גורמת פעולתו של הצדיק לשיפור מצבם של היהודים שסבלו משכניהם הגויים או ממושל גוי (ק״מ, קכ״ז־קכ״ח, רכ״ו). בוויכוחים דתיים עם המוסלמים מייצג הרב את היהדות מתוך גאווה וללא מורא (ס״ד־ס״ו). הוא נמנע מלכבד גוי על־ידי קימה (נ״ט), ומעניש גויים המבקשים לפגוע בו (קני״ קנ״ו); אך לאחר שמבקשים את סליחתו, מוכן הוא למחול להם; מעניין הנימוק הריאליסטי בתוך סיפור בעל מרכיב על־טבעי בולט (מסופר בו, שהרשעים מתאבנים ושוקעים באדמה): ״רבינו אמר: סוף סוף אנו גרים בארצם ואנו בגלות המר הזה ואולי בשביל זה הם יזיקו לעם ישראל-מוטב שאמחול להם״ (קנ״ז).

כמו בסיפור זה כך גם רבות מפעולותיו האחרות של הצדיק הן פלאיות: הוא נותן קמיעות השומרים מפני רוחות (קי״א), המגינים על חיי אדם (פ) או המרחיק מחלה מידבקת מעיר שלמה (ר״נ). בתפילותיו הוא מתקן נשמות (קי״א) ובהשבעותיו הוא מגרש רוחות (ק״י). הוא מצווה על תלמידיו לקרוא קינה באוזניו של קמצן המסרב לתמוך בישיבה, והדבר גורם למות האיש (ק״ז). נער המאמין בכוחו של הצדיק מתרפא משיתוקו, לאחר שהרב אומר לו שלוש פעמים ״קום ובוא אלי ברגליך׳ (קכ״ג). כוחו של הצדיק עובר לחפצים דוממים שהוא נגע בהם: חלוק ­ישן של הרב שנמסר לבנו מרפא חולים (קס״ח); פיסת נייר – לא קמיע ! – שמסר הצדיק, מסייע לאשת המתקשה ללדת (קס״ט); בדומה לכך, גם מאכל ומשקה שהונחו על קבר הצדיק גורמים לריפוי חולים (קצ״ג). די בהזכרת כוחו של הרב, גם בלי שהוא נוכה במקום, כדי להטיל פחד בשדים ולגרשם מהמקום (קס״ו).

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע ד"ר דן מנור

באשר לעוה״ב, הרי מונח זה מופיע עפ״י רוב בכתבי הרא״ס, במשמעות מדור הגמול שלאחר המוות. כך עולה מכמה מאמרים. נביא כאן את לשונו של אחד מהם: ״ולפי שתכלית כפרת העונות [העוונות] הוא לרשת עולם הבא כי הוא השכר האמיתי לזה אמר (…) אטייל עמכם בג״ע [בגן עדן]״. דבריו כאן מלמדים, שמדובר בשכר שלאחד המוות כגמול על הצער שבחיים, במיוחד לאור העובדה, שהוא מפרש את עוה״ב במובן גן עדן.

במאמר אחר הוא מבחין, בעקבות חז״ל, בין ממשלת עשו בעוה״ז לממשלת יעקב בעוה״ב. ומוסיף בהמשך: ״ואעפ״י שחלקך וגורלך בעולם הנשמות בטוב הצפון לצדיקים וגו״. כאן הוא מגדיר את המונח עוה״ב כעולם הנשמות, שהוא מדור הגמול למתים, לפי תפיסת הרמב״ן. הדוגמאות מסוג זה רבות ואין צורך להאריך.

בצד זה יש מאמרים אחדים, שבהם כאמור הוא קושר את עוה״ב לגאולה הלאומית, כפי שמתאשר מן הפירוש הבא: ״ולהיותך עם קדוש(דב׳ כו יט) בעולם הנפשות(…) ולחתך עליון על כל הגוים [שם] מדבר על העתיד על עוה״ב אחר המשיח״. עולם הנשמות הוא כאמור מדור הגמול למתים, ועניין הקדושה מתייחם לנשמה הפורשת מן הגוף, בעוד שלגבי עוה״ב מתכוון המחבר לעליונותה הרוחנית של האומה לאחר ימות המשיח.

בהתייחסו למאמר חז״ל על זימונם של מקדשי שם שמים לעוה״ב, הוא מעיד שכוונת חז״ל היא לעוה״ב שלאחר התחייה: ״לפי שאז בת קול אומרת מזומן פלוני לחיי עולם הבא שהוא אחר התחייה״. במאמר אחר הוא מנסה לבסס את דעתו בטענה, שהזימון לעוה״ב זוכים לו רק יחידי סגולה, כעשרה הרוגי מלכות, בעוד שעוה״ב כמדור הגמול האישי הוא נחלת כל בר ישראל, בהתאם למאמר חז״ל: ״כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא״. שנית, הכרזת בת קול על הזימון לעוה״ב נשמעה אחר יציאת נשמתו של ר׳ עקיבא, דהיינו, כשנשמתו הייתה כבר בעוח״ב, כיאות לכל צדיק. לשם מה איפוא באה הכרזה בת קולי ״והרי כבר נפטר ר״ע ן ר׳ עקיבא] ומדוע לא אמר ואתה בעה״ב אלא אתה מזומן״.^, מכאן, לדעתו, הזימון הוא לעוה״ב שלאחר התחייה.

לגבי תחיית המתים, הרי זמנו של תהליך פלאי זה, לדעת המחבר, הוא האלף השביעי. על סמך דברי חז״ל: ״שית אלפין שני הוי עלמא וחד חרוב״, מבחין המחבר בין ששת אלפי שנות הבריאה לבין ״חד חרוב״, הוא האלף השביעי, שעתיד להיות ״חרב משטן ומיצר הרע״.^, זוהי, אם כן, מציאות חדשה המבטלת את היצרים הטבעיים של האדם, ומגבירה את הנטייה להשגה עיונית תוך תהליך רצוף של לימוד תודה! ״לפי שלא ילכו אחר התאוות כמו בראשונה(…) ולא תהיה הנאתם ותענוגיהם אלא להדבק בהשי״ת [השם יתברך] ולעסוק בתורתו(…) כי מצד התורה הם משיגים השגת בוראם לעלות למעלה״.כך צופה המחבר את הגאולה הרוחנית והפלאית בעידן תחיית המתים, שחל באלף השביעי – לעומת ימות המשיח, שזמנם באלף השישי, כפי שראינו בסעיף הראשון.^,

על משמעות הגאולה בעוה״ב שלאחר התחייה ניתן ללמוד מלשונו של מאמר אחר: ״ואז יתקיים השקט ובטח עד עולם שהוא עוה״ב עולמו של המשיח שהוא מנוחה כמו השבת שהוא שביעי ומנוחה״.מדבריו אלה מסתבר, שגם זמנו של עוה״ב הוא האלף השביעי. הווי אומר, שהוא כורך את תחיית המתים ועוה״ב כעידן אחד. וכך אכן מתאשר מלשונו של מאמר אחר: ״ולפי שזה [השגה מיסטית] יהי׳ [יהיה] בזמן התחי׳ [התחייה] אמר וחכך כיין הטוב [שנה״ש ו י] היא יין המשומר בענביו משי״ב [מששת ימי בראשית] הולך לדודי למישרים דובב שפתי ישנים [שם] כנגד דמיכי חברון שיקומו בתח״ה [בתחיית המתים]. הביטוי ״יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית״ מסמל גמול רוחני בעוה״ב, לפי המקור התלמודי, ואף כי המקור התלמודי רומז לעוה״ב שלאחר המוות, הרי המחבר קושר אותו כאן לתחיית המתים.

כן ראוי לזכור, שהיחס בין הגאולה של אלף השישי לזו של האלף השביעי, לדעתו, הוא כיחס שבין חול לשבת? הגאולה באלף השישי מסמנת מפנה היסטורי של הופעת מלכות שמים כחלופה למלכות בשר ודם, ואילו הגאולה באלף השביעי מסמנת מפנה על־היסטורי של מנוחת עולמים: ״אנו מובטחים שיגאלנו ה׳ באלף הו׳ כנגד יום ששי שאנו אומרים ה׳ מלך גאות לבש [תה׳ צג א]. ביום ז׳ היו אומרים מזמור שיר ליום השבת [שם צב א] שהוא יום מנוחה (…) וזהו שאמרו לעתיד לבא אומרים מזמור שירו לה׳ שיר חדש [שם צו א] שכלו שבת ומנוחה לחיי העולמים״.המונח ״לעתיד לבוא״ מתפרש כאן כתחליף אקוויוולנטי למונח עוה״ב, שכולו שבת נצחית. ומכאן, שהאלף השביעי הוא מציאות על־טבעית היסטורית, הן של תחיית המתים והן של עוה״ב, לפי תפיסת המחבר.

ה

לסיכום הדברים אפשר לומר, שדיונו של הרא״ס בנושא הגאולה עומד בסימן של זיקה למקורות הקדומים ולמציאות של זמנו. כדרשן אקלקטי אינו נוטה לחידושים מפליגים, וחלק מדיונו בגאולה, הסתייגותו מחישובי הקץ, ונטייתו לאמץ את המקורות הקדומים המייחסים למשיח יסוד אלוהי, בניגוד לעמדת חכמי דורו, שהתייחסו בביטול להאלהת המשיח תוך התנצחות עם הנצרות – כל אלה הם חריגים מרוח הזמן.

מאידך גיסא, יש בדיונו ביטוי די ברור ורחב לעניינים אחדים, שהעסיקו את ספרות הדור, הלא הם: א. גילויי האיבה לנצרות,• ב. פולמוס נגד התיאולוגיה הנוצרית בנושא הגאולה! ג. הדגשת מוצאו של המשיח מבית דוד! ד. הגדרת עוה״ב ותחיית המתים כעידן אחד בגאולה, תוך הבחנה בינו לבין ימות המשיח. ארבעת המוטיבים האלה מקצים למחבר מקום בין חכמי דור הגירוש, ומציבים אותו על קרקע המציאות של זמנו.

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

רבי בנימין משה מיוחס

כוללות ירושלים ת״ו ה׳ תקנ׳׳ז(1797)

מהתוארים שתאר אותו רב העיר רבי שאול אבוטבול נראה שהיה נעים הליכות ונהג שליחותו ברמה והמסמכים שלפנינו כבר נדפסו בספרי קהלת צפרו חא׳ עמי 87 86 85. והמכתב בחתימת השד״ר דידן מסרתי העתק ממנה ליד הגרי״מ טולידאנו ז״ל בחיים חייתו והדפיסה באוצר גנזים שלו תש״ך מכתב כוי ובכותרת כתב וז״ל… ״חידוש ברבר מוצאים כאן ששדר׳ ירושלים השתדל גם בעד שלוש ערי הקדש האחרים. הסכמה זו מוכיחה עד כמה יהודי מארוקו זכרו את ירושלים ושלוש הערים חברון צפת טבריה בכל מקרה של שמחה, ואם החתן שכח לפעמים מלתרום לטובת ארץ ישראל מיד הקהל מחה נגדו: אה! ארבע ארצות להזכיר לו את חובתו״.

מכתב ב׳, שכתב לו לשדר׳ לראיה בידו, הרב שאול ישועה אביטבול הוא ובית דינו ומקצת מראשי הקהל, ושמו של ר׳ שאול נזכר במכתב שמרו אהובים ושימו לבבכם ר״ת שאול. יתר שאת ויתר עז הצרות, ר״ת ישועה. אשר בתוככי ירושלים טרופים באלפס, ונתונים למרמס, ר״ת אביטבול. וכמו כן ״כתב כי זכינו לראות השלוחים וכו׳ כי מיום בושש רכבם לבא למערב וכו׳ היינו בכל רע וכוי, משמע שלפני השדר׳ דידן בהרבה שנים לא באו שדרים׳ למרוקו.

בשנת תקמ׳׳ב – תקמ״ד סיבב בערי אטליה וכו' ונודע לסופרי השדרים׳ מתי יצא למרוקו בשליחות ירושלים רק ממכתב זה אשר לפני. גם יערי בספרו שלוחי א״י לא ידע מזה ובעמוד 557 כתב שנפטר בירושלים ב׳ תשרי תקס״ה 1804.

שימרו אהובים וישימו ליבבכם ייתר שיאת ויתר עז היצרות אשר בתוככי ירושלים טרופים ביראלפס ונתונים למרמס, אנשי חמם. מכי רמו צערי בצערי בת ציון כל כהאי ריתחא דמצערי חיי ומחטטי שכבי והם לדמים יארובו. לרצותם ברצי בסף, ואת מתכונת הלבינים בצירוף אחר צירוף מצטרפי לחשבון גדול כאשר שמענו כן ראינו באגרות שום בעל בכי  מקדשי עליונים רבני וגאוני עיר ע ו לנו ירושלים תובב״א אשר הופיע והורית במחנינו זה האי רעייא מהימנא שליחא קדישא מבני היבלא דמלבא צייר חדש ומקודש מוקף חומת חוקת בתי אבות וראשי סנהדראות רבנן סבוראי תקיפי ארעא גזע היחס החבם השלם והבולל סוה״ר במוהר״ר בנימין משה נרו׳ בן לאותו צדיק הרב הגדול רב נהויראי בבתי גוואיי ובבתי בראיי במוהר״ר אברהם מיוחס זלה״ה מחבר ספר שדה הארץ ובינו לקדשו עפי׳ הראייה ולא זזנו מחבבו חיבת הקדש וחיבת ביאה, ביאת שמשו וביאת אות ומאי וטהר טהר גברא ובלי עלמא מרינני אבתריה ועונין אחריו מקודש מקודש בי ובינו לראות השילוחים יוצאים וחלים בכרמים ברם ה׳ צבאות אשר באורם נראה אור בי מיום בושש רכבם לבא למערב ולא נגה עלינו אור שכינתם במעט היינו בבל רע משבירירי בירירי צירי אלפים ובעלי אגרופין עושים בעברת זדיון אשתפוך חמימי המים הזדרנים אכלהו בני מערבא ופרץ ה׳ פרץ בעום ופריץ חיות שילח בם מהם אפעה ושרף מעופף עד שהציץ עלינו בעל הבירה וירא את עניינו ואת עמלינו ואת לחצינו הן הראנו ה׳ אלהינו את כבודו ואת גדלו וימן הי האי שליחא דרחמנא שליחא מהימנא ניח לומר זה ינחמנו מעצבוננו ועם היות שאנן בדידן בעיר הזאת בסובלי חולאים מתנינן אתייא תוך תוך היבא דשפיך נהר דנור גלותא וצירה דעניותא, עב״ז קמנו ונתעודד וחסירון הוליד את עימי-נידב לכבוד ארצינו ונחלת אבותינו ולכבוד האי שליחא מהימנא אשר בדברו מעיריב ערבים. ובמתק שפתיו ותחנוניו מוציא הזהובים ותרב משאת בנימין משאת ארוחתו ממשאת השלוחים אשר קדמוהו יותר מפי שנים גברא דמריה סייעיה ויתן חנו חן חן לו בהתנדב עם ברחימו וחביבותא ונקריב את קרבן ה׳ סך אלף ושש מאות אוקיות בייט בלם לרועה אחד הוא שליח מצוה האמור לעיל בתורת נדבה וצידה לדרכו ועוד נוסף סך מאתים אוקיות בהלואה נתנו מגבייה של מצוה על דעת ליפרע מגביית ירושלים תובב״א אשר עלתה הסכמתינו לזכור את ירושלים מהיום הזה והלאה בהתאסף ראשי עם קדש ובמעמד בלנו להעמיד מכאן ואילך גזבר אחד בבל בתי כנסיות בויברך דוד ולגבות טאס״א לתועלת כללות ד׳ ארצות עזה״ד דהיינו המחצית לירושלים תוב״ב והמחצית יתחלק לשלשה ארצות צפת וחברון וטבריא בשוה. וביחודא שלים הסכמנו עוד לכבוד בית קדשנו ירושלים שכל איש ואיש מבני העיר הזאת יזכור את ירושלים ביום חתונתו וביום שמחת לבו ביום חתונתו ביום החופה עצמה כפי נדבת לבו. וביום שמחת לבו כשנולד לו בן ובר ביום המילה יתן בפי נדבת לבו. וכן ביום חנוך בנו למצות תפלין. ובן בריח אדר יעמוד א׳ מהגבאים לגבות מאת בל איש אשר ידבנו לבו זכר למחצית השקל. וביום פורים ג״ב יעמוד א׳ מהגזברים לגבות טאס״א מאת בל נדיב לבו. ובכל זמן שיראה לגזברים לחזר על הנביאות כגון באיזה עת צרה שלא תבוא או איזה תענית צבור. או באיזה זמן הראוי בגון בעשרת ימי תשובה. ובלבד שיהיה הזמן פנוי מגביית בית הכנסת ומגביית עניי העיר. ועם היות שכך הוא חובתינו שלא לשכוח את ירושלים ולזכרה ביום שמחתינו. מ״מ פן יבשלו רבים בחומר עון נדרים הסכמנו בפירוש שכל אלו הדברים הם בלא נדר ובלא קבלה כלל ואף שיהיה נוהג שנה אחר שנה לא יחול עליו שום נדר והנהגה של מצוה כלל ולראית האמת חתמנו פה בחדש תמוז שנת וכל אשר הוא עושה ה׳ מצליח לפק׳ וקיים

שאול ישועה                                                        שלמה בכהר׳             אברהם בלא״א יעק*

בכמוה״ר יצחק                                                     מימון נע                             אצמי

זלה״ה                                                            אביטבול סיל״ט                        סיל״ט

ראשי הקהל

משה א״א מרדכי אלבאז ס״ט

דוד הכהן ס״ס

מסף משה צא״ג

אברהם א״א מרדכי אלבאז

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.

לאנשי משרדנו לא היו מכרים במרקש. נפגשנו בדרך כלל עם יהודי מקומי, אליקים. לדבריו ציוני מכבר, הוא ידע מעט עברית, איש דתי, פקיד בעירייה. הוא שימש לנו מקור לא אכזב של אינפורמציה על הנעשה בעיר ובין היהודים.

פעם אחת הוזמנו אליו לקידוש של בת בבוקר. היה עמנו דובדבני, מנהל מחלקת העלייה בירושלים. היינו חמישה אורחים. השולחן היה ערוך בשפע מאכלים של שבת, דובדבני עם החברים האחרים, שהיו אנשים דתיים, הנעימו בזמירות.

האוכל היה קר ואיש איש שם בצלחתו מן המגשים המרובים שעל השולחן. בילינו יפה את הזמן בשיחה עם בעל הבית ואשתו, ילידת צרפת. הקידוש התארך, כבר אחת בצהרים. היינו שבעים כולנו עד להתפקע. הרגשנו שבעלת הבית נמצאת במבוכה, כאילו ציפתה שנקום ונלך לביתנו לאכול ארוחת צהרים.

בסופו של דבר אמרה : שעת הצהרים הגיעה, ואין בידי לכבדכם ב " סחינה " שלא הכינותי בשביל אנשים כה רבים….ניחמנו אותה שכולנו שבעים ומלאים והמשכנו בשיחה.

בעלי הבית הציעו לנו לערוך סיור בביתם. אמידי מרקש בונים לעצמם בתים בני שתי קומות : הקומה התחתונה, כדי לגור בה בקיץ החם. החומות והירק שמסביב מסתירים קומה זו מקרני השמש הלוהטת. הקומה העליונה שבה ישבנו, היא לחורף, פתוחה לאוויר הנפלא ולשמש שאינה לוהטת.

למטה, גינה ובה צמחים מצמחים שונים, והכול מוקף גדר אבנים גבוהה, העולה בגובהה על הקומה העליונה. בחצר, ביתן מצויד בכל האביזרים הדרושים לכיבוד בקפה ובמשקאות חריפים. הכול נתון כאילו בקופסה סגורה והכניסה מהרחוב הראשי היא דרך פשפש בעל מפתן גבוה בקיר – נעול על בריחים ומנעולים. התבודדות גמורה משכנים והסתגרות מטעמי ביטחון.

במרקש היו לנו עניינים רבים לעסוק בהם. פגישות עם עולים בזמן הסלקציה, ניירת רבה, בדיקות וחיפוש שמות. לפעמים כשנשארתי במרקש לכמה ימים, היו אנשי משרד העלייה מקזבלנקה באים לעזרתי. היו אלה הימים שלפני כניסת הגזירות החדשות לתוקפן.

הצוותות עדיין לא הגיעו, ופעלנו בינתיים לפי השיטות הישנות. הייתי שבע רצון ממצב זה, וביחד עם החברים העובדים בקזבלנקה, שמרד העלייה, הייתי משתדל לפסוק לקולא. עבדתי שעות רבות, לפעמים עד שעות הלילה.

בשעה מאוחרת הייתי חוזר מפגישות ומישיבות למלון שלי, ולפעמים ביחידות ולפעמים בלוויית אחד מחברי. תמהים היינו על השקט הגדול ששרר ברחובות. לאן נעלמו כל האנשים שמילאו את הרחובות, את כיכר העיר ואת רובע הזונות במשך כל שעות היום ? 

כשהייתי עובר על פני החצרות ברובעים הערביים, הייתי רואה מבעד לשערים הבלתי מוגפים, תמונות בלתי רגילות – על רצפת האבנים שבחצר שוכבים בלבושם אנשים רבים, אגרופם מתחת לראשם, והפגיון הגדול חגור תמיד למותניהם. כל הערבים במרוקו נושאים נשק. ולבאים מן הכפרים והעיירות גם רובים, לערבים יש תמיד נשק ולנו ?

על היהודים לצאת משם……………..

בכפרי מרוקו

נדברתי עם בא כוח המושבים בישראל, הנמצא בשליחות במרוקו, אברהם גרניקר – להיפגש בשעת בוקר מוקדמת במרקש, במקום מוסים. גרניקר נולד ביסוד המעלה. מילדותו עבד בפלחה, והוא זוכר שהדריך את יצחק טבנקין בעבודות החריש.

גרניקר איש נהלל נרתם בעול הבאת עולים חדשים להרחבת התיישבות המושבים בארץ. איש לא צעיר, אך מלא מרץ, מהלך במהירות, מחליט לאחר שיקול קצר, וכל כולו נתון לרעיון העלאת יהודי מרוקו. לשמחתי מצאתי בו שותף ישקר ונאמן לרעיונות העלייה שהסעירו גם אותו בשמן ההוא.

איתנו נהיו עוד שני אנשי צוות המיון, אחד מהם חבר מושב ומכרי מימי " החלוץ " בפולין. התכנסנו בתוך מכונית מרופטת ויצאנו אל הרי האטלס, כשמגמת פנינו נכפר היהודי " אולד אל מנצור ". יצאנו בכביש ועד מהרה הטינו ימינה בדרך עפר ; עברנו על פני נחלים רדודים שלא היה עליהם זכר לגשר. הדרך עלתה והתפתלה בין גבעות ובין הרים.

הגענו. תחילה לא הבחנו בכפר. רק על אחת מגבשושיות העפר עמד בית עץ. בעלי הבית, שני אחים, עשירי הכפר, הזמינו אותנו להיכנס. יתר התושבים גרו בתוך האדמה, במערות שחפרו ושלא ניכרו על פני השטח.

סקרן הייתי ורציתי לבקר במערות, אבל גרניקר רמז לי שהדבר אינו רצוי. הוזמנתי אל הרב, יהודי בעל הדרת כבוד, לבוש בבגדי המקום – גלביה רחבה כהה ובעלת שרוולים רחבים, מתחתיה מבצבצים מכנסים מבד לבן גס ונעלים חצאיות על רגלים יחפות.

ניגשנו אל צלע גבעה וראינו בה פתח פעור במידותיו של אדם. נכנסנו בו אל חדר של שניים על שלושה מטר, חפור בתוך הגבעה. הקירות ספוגיים וקל לחפור ולחצוב בהם. הרצפה גם היא חצובה. התקרה כמעט נוגעת בראשינו.

בהמשך החדר – עוד שני חדרים דומים לו ; לא דלתות ולא חלונות, האור חודר לדירה רק מדלת הכניסה. בכל הדירה אין אפילו רהיט אחד ורק במקום אחד נראה כוך קטן בקיר ובו בקבוק ריק ושתי כוסיות של זכוכית.

בחדר המרוחק, על הרצפה ערימה ססגונית של סמרטוטים – אלה המצעים. אין סימן לכלי מטבח, למים, אבל בדירה זו גרה משפחה שלמה. לא ראינו שום סידור או תחליף לבית שימוש, ובאותה מערה – היה גם בית הספר של הכפר.

בחדר האמצעי ישבו ילדים אחדים שהחזיקו בידיהם לוחיות עץ, מהוקצעות היטב. אלת הלוחיות מודבקות פיסות נייר ועליהם מודפסות האותיות הראשונות באלף בית, לא מנוקדות.

עוד אנו סובבים שם והנה שתי נערות בנות המקום נושאות כל אחת מתחת לבית שחיה תרנגולת שנשחטה זה עתה. הנערות – ששערן לא היה מסורק ומראיהן מוזנח ביותר, ]סעו במורד ההר.

הן שבו מדרכן כעבור דקות אחדות והתרנגולות המרוטות בידיהן. ניגשתי בסקרנות למורד וראיתי שכולו מכוסה נוצות של טרחו לאספן. תפסתי אז מדוע היו סביבות המעברות ומחנות הקליטה שבארץ מלאים נוצות פזורות.

ישבנו למלאכת המיון. לצוות המיון היה כאמור, הוראות מפורטות בכל הנוגע לכללי הסלקציה. צוות המיון הפריד בים משפחות הקשורות זו בוב בקשרי קרבה והיוו כעין משפחה גדולה. הממיינים פעלו לאיתור המפרנס הראשי ובני משפחתו הקשורים ישירות אליו במובן הכלכלי.

זהו מבצע שלא היה קל לעשותו במרוקו. רוב יהודי המזרח היו לפעמים המפרנסים לאו דווקא בני המשפחה המצומצמת, ולפעמים היה זה קרוב אחר : בן דוד, אחיין וכו……

כל משפחה הוזמנה למיון בנפרד. השיחה עם האנשים התנהלה בערבית הגם שחלק מהן הבין במקצת עברית. בין הנפסלים הראשונים לעלייה היה רב הכפר בכבודו ובעצמו. הוא היה מבוגר מן הגיל המותר שנקבע.

בשל כבודו נוכח בעת המיון. כששמע את ההחלטה נבוך מאוד, החוויר והביט אובד עצות מסביבו. אמנם דרגתי בהנהלה הסוכנות, כחבר ההנהלה, הייתה רמה משל אנשי הצוות, אך לא יכולתי להתערב, כיוון שהצוות היה עצמאי ובלתי תלוי בהחלטותיו. 

שבעים סיפורים וסיפור –  מפי יהודי מרוקו – שנת הוצאה 1964

מבוא לספר " בתפוצות הגולה  עירית חיפה – המוסיאון לאנתולוגיה ולפולקלור – ארכיון הסיפור העממי בישראל.

מבוא, הערות וביבליוגרפיה – ד"ר דב נוי

הספר נכתב בשנת 1964. 

מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז.

13 – מעשה בבת המלך שרצתה לדעת הכל

מספר שלמה אילוז. מספא הסיפורים 13 – 15, נולד בפאס בשנת 1945ונתחנך שם " בחדר ". בני המשפחה עלו לארץ בשנת 1955 והתיישבו בקרית מלאכי. כאן סיים שלמה את בית הספר היסודי והמשיך אחר כך ללמוד במרכז הנוער בקרית גת.

עתה הוא עובד כטרקטוריסט. כתלמיד מצטיין בתפישה מהירה ורצון ללמוד ולהתקדם. כבן הבכור הוא עוזר לאביו לפרנס את המשפחה בת תשע נפשות, בכללן סבתא זקנה כבת מאה.

סבתא זו,זהרה, שמה, היא מקור סיפוריו של שלמה. תמיד נראים הנכדים מקיפים אותם ומבקשים לספר להם עוד ועוד סיפורים. סבתא זהרה איינה יודעת קרוא וכתוב, ואת סיפוריה שמעה בילדותה בפאס.

שפת הדיבור של הילדים ושל האב בבית היא עברית, בשפה זו סיפר שלמה את הסיפור ליעקב אביצוק. אבל עם האם והסבתא הם מדברים ערבית מרוקאית.

היה היה מלך עשיר, העשיר בעולם, ולו בת, שרצתה לדעת הכל, כל מה שניתן לדעת. בלבה הייתה בת המלך מתברכת, שהיא החכמה ביותר בכל העולם כולו. יום אחד שמעה על זקן היודי לקרוא בכוכבים. התרגזה בלבה ובכתה. שמע אביה את בכיה, נכנס לחדרה ושאל – מה לך בתי, כי תבכי ?

יש מישהו היודע יותר ממני. רוצה אני שיבוא וילמדני- ענתה בת המלך. רתמו את מרכבת הזהב של המלך ושליחים יצאו בה כדי להביא את הזקן הקורא בכוכבים.

עוד מרחוק הבחין הזקן בשליחי המלך ותמה בלבו : מה מביא אותן אליו . – איל לך סיבה לפחד, המלך לא יעשה לך דבר רע – הרגיעוהו השליחים. הגיע הזקן לארמון. אמרו לו – שמענו שאתה יודע לקרוא בכוכבים. רוצים אנו, שתלמד את בת המלך את כל מה שאתה יודע. בשכר זה תקבל שליש מן המלוכה.

הסכים הזקן, אך הוסיף – אלמד את הבת בתנאי אחד : איש לא יימצא אתנו בחדר, שעה שאני מלמד אותה.

הסכימו לתנאי זה. והזקן ישב עם בת המלך ולימד אותה כל מה שידע על הכוכבים. בת המלך הייתה מרוצה ושמחה בידיעותיה החדשות. הזקן קיבל שליש מן המלוכה וכסף רב, וחזר לעירו.

עבר זמן מה ושוב הגיעה שמועה אל בת המלך : יודע המורה הזקן שלה מקומו של הר המלא זהב. ולא זו בלבד, אלא שהוא יודע לפתוח ולסגור את ההר הזה והוא יכול להוציא מתוכו זהב בכל עת שירצה בכך. שוב התרגזה בת המלך בלבה ובכתה. ושוב שמע אביה את בכייה נכנס לחדרה ושאל – מלך בתי, כי תבכי ?

הזקן, שהיה מורי, מכיר הר מלא זהב, הוא יודע לפותחו ולסוגרו. רוצה אני שילמדני זאת – ענתה בת המלך הבוכייה.

ושוב רתמו את מרכבת הזהב של המלך והביאו את הזקן לארמון. הראה לבתי את מקומו של הר הזהב ולמד אותה מהי הדרך לפתוח ולסגור אותו – ציווה המלך על הזקן והוסיף – שליש מן המלוכה אתן לך בשכר.

הסכים הזקן ואמר כבראשונה – אלמד את הבת בתנאי אחד, איש לא יימצא אתנו בחדר, שעה שאני מלמד אותה. המלך לא התנגד, ושוב נותרו הזקן והנערה לבדם.

בחצות הלילה, בשעה שתיים עשרה בדיוק – הודיע הזקן לבת המלך – עלינו להגיע אל ההר. הלכו שניהם בחשיכה והגיעו אל ההר בשעה היעודה. קרא הזקן את הסיסמה הפותחת את ההר בשעה שתים עשרה והסוגרת אותו בשעה שתים עשרה וחצי.

ההר נפתח והשניים נכנסו לתוכו. הראה הזקן את הזהב לבת המלך והזהיר אותה – בדיוק בשעה שתים עשרה וחצי את צריכה לצאת מכאן. ולא – ייסגר ההר עליך.

כעבור חצי שעה עזבו השניים את ההר וחזרו לארמון. קיבל הזקן עוד שליש מן המלוכה ומאוצרות המלך וחזר אל ביתו.

בלילה הבא, בשעה שתים עשרה, יצאה בת המלך אל ההר, היא חזרה על הסיסמה, כפי שלמדה אותה מפי הזקן, ונכנסה לתוך ההר. שוב נתגלו לנגד עיניה, אוצרות הזהבה, שאתה אותם בלילה הקודם. הסתחרר ראשה של בת המלך למראה כל הזהב, והיא שכחה לשים לב לזמן החולף בשעה שתים עשרה וחצי, כאשר נזכרה כי עליה לצאת, נסגר עליה ההר.

למחרת בבוקר נשמעו קריאות מתוך ההר – הצילוני, הצילוני – המלך הוזעק למקום, והוא הבין כי הקול קול בתו הוא. פקד המלך על כל חייליו להצטייד בטוריות ובמכושים, לחפור בהר ולהוציא משם את בתו.

החיילים היכו בהר במכושים ובמעדרים, אך הכל לשוא, כי הכלים היו נשברים בידיהם. האיץ בהם המלך – קדימה, הוציאו את בתי – אך גם הוא נוכח לדעת שאין טעם במאמץ. המכושים היו נשברים, כי ההר היה מאבן, מאבן קשה.

נזכר המלך בזקן ושלח מיד את מרכבת הזהב שלו כדי להביאו. הגיעו השליחים לביתו של הזקן, שום נודע להם שהוא מת. מיד חזרו השליחים אל המלך והודיעו לו – מת הזקן.

התעצב המלך אל לבו ובכה על בתו ואל תאוותה לדעת את הכל – לא די בכל שהזקן קיבל שני שלישים מן המלוכה, והנה גם בתי מתה עלי.

ימים רבים התאבל המלך על בתו. וגם עמו השתתף באבלו.

מאז – מספרים הזקנים – שומעים אחת למאה שנה את זעקת נשמתה של בת המלך פורצת מתוך ההר – הצילוני, הצילוני.

סוף הסיפור. 

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

 מיד עם בואו קיבלו אותו יהודי המקום בזרועות פתוחות, וגם הגויים למדו לכבדו, כי צדיק גדולה היה. ובימים ההם אסור היה ליהודים לשבת בעיר אחת ושמה תלמאסאן . ויהי היום, ובתו של שר העיר תלמסאן חלתה, ונואשו ממנה הרופאים בני עם הארץ.

בא רבי אפרים והבטיח להביא ארוכה למכתה, אבל תנאי אחד התנה, שיינתן ליהודים לשוב אל העיר. שר העיר הסכים, הרב היה רופא דגול וגם השם תמך בו והנערה הבריאה.

שר העיר עמד בהבטחתו, ושבו היהודים בששון ובצהלה  אל עירם האהובה, במותו, נקבר הצדיק בעיר תלמסאן, ומאז ועד עצם היום הזה עולים יהודים לקברו ביום פטירתו, א' בכיסלו, וגם בל"ג  בעומר, שהרי מנהג הוא במקומותינו שבל"ג בעומר נוהגים אנו לפקוד קברי צדיקים וקדושים, אתה בוודאי יודע את הדברים האלו, נכון ? סבא שלך בוודאי סיפר לך על רבי שמעון בר יוחאי.

צדק רבי לוי, אכן סיפר הזקן לנער על רבי שמעון בר יוחא, אולם לא היה בכל הדברים האלו להסביר את פשר האריה והנחש.

יום שישי אחד, החל רבי לוי לספר, כאילו ניחש מחשבותיו של הילד, יום שישי אחד יצא רבנו אפרים אנקווה הקדוש ליער להגות בתורה. לרב הגדול היו נהירים כל השבילים שבתורה, אבל שבילי היער. הוא חיפש מקום מבודד ושקט, כדי שאיש לא יפריע לו בלימודיו.

 אבל כשמצא מקום כזה , לא מצא אחר כך את הדרך חזרה. בינתיים, השמש התקדמה בשמים והשבת עמדה בפתח, כבר התכונן רבנו לבלות את השבת ביער, כי הזמן קצר היה, והוא לא רצה לבוא לידי חילול שבת. פתאום, אירע נס, ובא אריה והזמינו לרכב עליו.

והוא לא פחד ? שאל הילד. לא הוא לא פחדן כמוך, השיב קול של נער. נמרוד עמד כמה צעדים מהם והקשיב לסיפור בשקט, חיים הביט בו, נפגע, והילד הגדול חייך אליו. גם אני שמי אפרים כמו רבי אפרים, וגם אני לא פוחד מאריות.

 והנחש ? אמר חיים והצביע על נחש הרתמה. הנחש בא והציע לרבי אפרים להיות רתמה לאריה, נטל נמרוד את רשות הסיפור, וכך רכב רבי אפרים על האריה ומשך בנחש, ותוך שניות מעטות הגיע לעירו לפני כניסת השבת, ובני המשפחה שלו שמחו מאוד. ואני אפרים כמוהו, וביום ראשון בבוקר אלך למלמד ואבקש ממנו מחילה ואלמד תורה, הוא ליכסן מבט של משובה לעבר אביו, שלא ידע את נפשו מרוב שמחה.

אכן רבי חיים בן עטר הצליח להשפיע על הילד. אך נמרוד הוסיף מיד, אבל אם המלמד ישתמש שוב במקלו, הוא לא סיים את איומו, רק צמצם את עיניו ואחר הרחיב אותן בצורה מאיימת, ואמר לאביו , בוא, אבא נלך.

האיש והנער נפנו ללכת, וכאשר הגיעו אל שער החצר, סובב נמרוד את ראשו ואמר לחיים הקטן, אם מישהו מהילדים בסביבה יהודי או ערבי, ינסה לפגוע בך, תגיד לי ואני אשבור לו את הראש. הוא שילח חיוך חטוף בילד הקטן ממנו בכמה שנים, ונעלם מאחורי הפשפש. חיים הקטן עקב אחריהם במבטו, מאחוריו שמע את קולו השלו של סבו, ספר ויקרא, פרשה אחרי מות, פרק ט"ז.

למן הרגע שלמד לדבר ולהבין, כבר הושיבו סבו על ברכיו ופתח לפניו את ספר הספרים. " זהו האור ", אמר לו סבא חיים. " הבא וראה , חיים נכדי, הספר הסגור, כריכתו כהה היא, חשוך כמו הלילה.

פתח את הספר ומיד יציף אותך אור התורה ". הזקן פתח את הספר, בהינף יד, והאותיות השחורות כאילו זינקו רסיסים – רסיסים מעל הדפים הבהירים, וקרני השמש מפזזות ביניהן, כאילו אור החמה המוחזר מעל הדפים הוא ורק הוא אור התורה.

שנים רבות לאחר המעשה, משנתאמתה נבואת זקנו ורבי חיים בן עטר היה לגדול רבני מרוקו, וכתב פירוש לתורה, עלו בזכרונו דברי סב ו על האור שבתורה, והוא קרא לספרו הגדול " אור החיים "

אור מדאורייתא, חזר הזקן והדגיש, : התורה היא אור והחיים הם אור. יוצא מכך שהחיים והתורה חד הם. וכי חושב אתה שלחינם קרא אביך את שמך חיים ? סיים בחיוך.

חיים החליט לנצל שעת רצן זו ולנסות ולגלות מה הדברים שאמר סבו לנמרוד, אשר בהם הצליח בקלות רבה לשכנעו לחזור לספסל הלימודים.

אמרתי לו ? מה אמרתי לו ? השיב הזקן בשאלה, " למען האמת כמעט שלא אמרתי לו דבר. הוא דיבר כל הזמן. נתתי לו לדבר כאוות נפשו. ילד פיקח מאוד, פרא אדם משולח רסן, אבל מהיר שכל. הוא דיבר על משפחתו, על עצמו, על עירנו סאלי, על שודדי ים הפקדים אותנו מדי פעם.. הוא הרבה לדבר על שודדי ים.

וכשהתעייף, אמרתי לו : ביום ראשון בשבת, נערי, אתה חוזר אל תלמודך, וחייכתי אליו. והוא חייך ואמר, נכון אמרת רבי. זה הכל.

אתה כמו קוסם סבא.

ועכשיו הגיע הזמן שתחזור אתה אל תלמודך, מקווה אני שאתה אינך חולם על שודדי ים יתתר על המידה, ובכן פתח את הספר בפרשת אחרי מות בפרק ט"ז

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

מראשית דרכו ידע היעב"ץ נדודים, מכאוב ומכשול. בהיותו ילד כבן אחת עשרה שנה נפטר עליו אביו, ונאלץ לפלס את דרכו בחיים ללא סומך ותומך, עש שהגיע לפרק הנושא.

לפי דברי רבי יוסף בנן נאיים, נשא לאישה את בתו של רבי יהודה עוזיאל. , אך היה גם חתנו של רבי וידאל הצרפתי. ומאחר שבפאס נהגו כפי תקנות המגורשים שלא לשאת שתי נשים, סביר שרק אחר שאשתו הראשונה נפטרה נשא אישה שנייה.

בג' באלול התנ"ח – 1698 נפטר אחיו רבי יוסף. רבי יוסף נפטר מכווייה אחרי שנשפך עליו מחבת שמן רותח. אחיו היה תלמיד חכם המתמיד על לימודו, ונפטר צעיר ללא בנים, כנראה ייבם היעב"ץ את אשת אחיו.

עד לשנת התב"ב – 1702, קבר היעב"ץ ארבעה מבניו : " בחודש שבט שנת התס"ב שבא אלוה נגעה בי בהלקח ממני שני בני יוסף ומנשה הוספתי מכאובים ונשיתי טובה ואהי כערער בערבה. אך זכרתי ימים מקדם כאשר חכולתי שכלתי משני בנים הראשונים ראובן רבה וראובן זוטא " ( עת לכל חפץ )

ליעב< היה בן שלישי בשם ראובן, וגם אותו קבר בחייו, ראובן זה נפטר בעיר סאלי כבן עשרים וחמש שנה, בחודש אב התק"ב – 1742. הגיעו לידינו מכתבי ניחומים ואחד מההספדים שנישאו בפטירתו. באוסף שטרות השייכים למשפחת היעב"ץ, השתמר " שטר מודעה " שמסר רבי ראובן בשבט הת"ק  1740.

כנראה נסע עם אביו בשנת התצ"ח לתיטואן ונאלץ להשאיר אשתו ובנו התינוק בסאלי. בן זה היה תלמיד חכם. הגיעה לידינו תחינה שחיבר וסימנה – ראובן חזק, מבניו של היעב"ץ ידועים לנו עוד רבי אליהו ורבי יצחק, אף הם נפטרו בחייו.

 וכן בן נוסף בשם רבי נחום, אשר שטר התחייבות לשידוכין שנערכו במכנאס ב"א טבת שנת עזרתי"ך – התע"ז – 1717, בינו וביןרבי יצחק בן הרב אברהם די אבילה, לשאת את בתו אסתר לאישה, נמצא באוסף השטרות הנ"ל.

כנראה היה עוד בן ליעב"ץ בשם רבי שמואל, אשר נפטר בדמי חייו בחיי אביו, הגיע לידינו מכתב תנחומים שנשלח בפטירתו ליעב"ץ.  לא מוזכר במסמך הזה לא תאריך ולא שם שולחה. וייתכן שהיה רבי שמואל אחר בנו של יעב"ץ השני שחי במאה ה-19, אך לא ידוע לנו ממקום אחר שהיה לו בשם שמואל. 

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

למה נקבר מהרח״ו בדמשק

מאותו מעשה עבר ר׳ חיים לגור בדמשק, הקים בה ישיבה ללימודי הקבלה, וכיהן כרבה של קהילת ״אסקליין״. בקהילה זו כיהן גם כשליח ציבור, ובעת עומדו בתפילת מוסף ביום הכיפורים, ראתה אשה אחת מעל ראשו עמוד אש. ר׳ חיים נחשב כאחד מרבני העיר, ונשאר בה עד לפטירתו בר״ח אייר שנת ש״פ. למרות הפצרות אנשי צפת, סירב ר׳ חיים לשוב אליה, חפצו היה למות בדמשק, וטעמו, בשום שהראו לו בחלום: ״ודמשק מנוחתו״.

ספר החזיונות עמוד צב, כאן המקום לציין, כי לעינו לדעת שהרבה מהדברים המובאים בספר החזיונות ובספר שבחי רבי חיים ויטאל אינם מובנים לנו כלל וכלל, והינם מושגים גבוהים למעלה מבינת אנשים פשוטים כמונו. הדברים אמורים כלפי כל מיני " חוקרים " המתחכמים על פי דעתם השטחית, ומטילים מום בקדשים לפי ביטויים שונים המצויים שם, יסכר פיהם, כי שוא ידברו, ואל ילעיבו במלאכי מעלה.

מעשה פלא נקשר סביב עובדה זו. באותם ימים, שכנה בצידה השני של חומת בית הקברות הדמשקאי, בית עבודה זרה טמא, עתיק יומין, שנקרא: ״בית רמון ". בית זה הוא הנזכר בנביא מלכים ( ב,ה,יח ) ובדברי חז"ל במסכת סמהדרין דך עד ; ובמדרש רבה איכה פרשה א' ( אות מה ). בכתבי הקבלה נזכר כמה פעמים מקום זה כמקור לקליפות הטומאה. תיאור על הבנין ניתן לקרוא במסעו של ג'והן סאנדרסן משנת 1601, הנדפס בספר ירושלים ד' מאמרו של מיכאל איש שלום עמוד קמ"ז.

סבל רב נגרם ליהודי המקום מבית גילולים זה. כל יהודי שהתקרב למקום, היתה נכנסת בו רוח שטות וטומאה, והיה יוצא מדעתו ומשתמד. בנוסף לכך, תופעה מוזרה התרחשה עם המתים שהועברו דרך שם. בפתע פתאם, ללא תכונה מוקדמת, על ידי כישוף, היה המת נעלם מן הארון בו נשאו אותו, ולא נותר למלוים את מי לקבור.

ויהי היום, ומן השמים גילו לאר״י הקדוש, שעליו לשלוח מצפת את תלמידו הגדול רבי חיים ויטאל, לקחת נקמה מאותה קליפה השוכנת שם. האר״י הקדוש שלח תיכף ומיד את תלמידו הגדול לדמשק, והורה לו לבטל את אותה טומאה נוראה.

רבי חיים התקבל בעיר בכבוד מלכים, וציוה לבני העיר שכאשר ימות להם מת יקראוהו ללוותו.

לאחר כמה ימים, אחד מאנשי העיר נפטר לבית עולמו. בני העיר שמרו את ציוויו של ר׳ חיים, וקראו לו ללוות את המת. מסע הלוויה יצא לדרכו, כאשר אנשי החברא קדישא נושאים את הארון עם המת כהרגלם, ור׳ חיים הולך אחריהם ללוות את המת.

משהגיעו סמוך לאותו בית אימתני, חשו נושאי הארון כי משאם הוקל להם, והבינו שגם הפעם פעל כח הכישוף, והנפטר כבר איננו בארון. מיד פנו בקול זעקה מרה לר׳ חיים: אוי! משא הארון הוקל, והמת כבר איננו בו.

ר׳ חיים ציוה על הנושאים לעמוד במקומם, והוא עצמו התקרב לבית הטומאה, ונכנס פנימה. לאחר שהשתהה במקום שעה קצרה, יצא החוצה, ופנה לארבעת נושאי הארון, מסר להם שמות משמות הקודש, וציוה אליהם ללכת כל אחד לרוח אחרת מארבע רוחות השמים לחפש את המת. ר׳ חיים הוסיף להזהיר אותם לא לפחד מהמראות שיראו, אלא יתחזקו ויתאמצו בבטחונם בה׳.

האנשים החלו ללכת, והנה מולם יוצאים מבית רמון, להקות כלבים שחורים גדולים ונוראים מאד, פוערים עליהם פיהם בנביחות קולניות, ורוצים להורגם. פחד ואימה נפל עליהם, אך התחזקו בדברי ר׳ חיים, והלכו כל איש לדרכו.

לאחר זמן מה מצאו כל אחד ברוח אחרת, רבע מאברי המת, אשר נחתך לארבעה חלקים על ידי אותם קליפות. בדאבון נפש אספום, והביאום אל הארון.

ר׳ חיים המשיך ללכת עימם לבית הקברות, המתין לקבורה, ולאחר סתימת הגולל אמר קדיש, ושב העירה יחד עם כולם. מאותו היום והלאה התבטלה אותה קליפה, ובני המקום נשמו לרווחה.

מטעם זה ציוה ר׳ חיים לפני פטירתו לקברו בשולי בית הקברות, סמוך לחומה דווקא, כדי שבעלותו לשמי רום, יוכל לפעול לבטל את כוחה של אותה טומאה לגמרי, ולהעבירה מן העולם. יודעי דבר מסבירים, שזו היתה הסיבה שהראו לו משמים שבדמשק מנוחתו, ולכן סירב לשוב לצפת.

18. סיפור מבהיל זה בנוסחא זו מופיע בספר שערי ירושלים לעמברג תרל״א, שער יי, ובספר מעשה נסים בגדאד תר״ן, סימן י״ז. ובנוסח שונה מעט באגרת ר׳ יוסף הסופר מצפת משנת תקכ״ב, הנדפסת באגרות ארץ ישראל לא. יערי עמוד 295. מענין לציין שעיקר המעשה, לפיו מהרת״ו נקבר בדמשק כדי לבטל כח קליפה טמאה, היה ידוע גם אצל צדיקי משפחת פינטו במסורת אבות, ומענינת החפיפה במסורת אגדה זו בין קצות העולם: צפת, המערב הפנימי, מזרח אירופה – לעמברג, ועיראק – בגדאד.

על מצבת קבורתו (מובא בכמה ספרים) נחרט כדלהלן:

האבן הזאת מצבה, קבורת חד מבני עליה, דנהירין ליה שבילי דשמיא, כבן עזאי בשוקי דטבריא, אשר היה בתורה עמלו, בנגלה ובנסתר יומו ולילו, ידיו רב לו, צדיק באמונתו, עולם האירה מתורתו, אף כי אחרי מותו.

ויהי האיש ההוא גדול, מני״ר הרב הגדול, מבצר עוז ומגדל, מר קשישא, כולל כל דבר שבקדושה, חסידא קדישא ופרישא, מורנו ורבינו, הודנו והדרנו, עטרת ראשנו, המקובל האלקי המפורסם כמוהר״ר חיים וויטאל זצוק״ל עלה שמים יום שלשים לחדש ניסן ש׳ הש״פ לפ׳׳ג יהי רצון שזיע״א ועכי״א, נפש אדוני צרורה בצרור החיים

ציון הקבר של רבי דוד ומשה במרוקו

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן

תעודות על עלילת דם בירושלים בשנת 1870.

במאה התשע עשרה אירעו בירושלים מספר מקרים של עלילות דם. הראשונה בשנת 1838' השנייה השנת 1874, שהעלילו היוונים; אחריהם – בסוף 1870 – שבקשר אליה אנו מביאים כאן תעודה שעוררה הדים בארץ ובגולה. כ-4 חודשים לאחר מכן שוב עלילת דם – הפעם בזממם של אמנים ; האחרונה אירעה בירושלים בשנת 1896.

המעליל, יווני בשם ג'וריאס אברהם, גר בקרבת מאה שערים והפיץ שמועה, שהיהודים רצחו ילדה ערביה. התעודה המתפרסמת כאן נמצאת באוסף התיקים משרידי הארכיון של הקונסוליה הגרמנית בירושלים 1838 – 1939.

בעקבות עלילת דם הנגר חיים יעקב איש ירושלים ב-22 בדצמבר שנת 1870, פונה הוועד בכולל של העדות האשכנזיות לקונסול גרמניה בירושלים, בארון פון אלטן, בקשה, שיתערב אצל השלטונות התורכיים ויפעל להענשת מפיצי שמועות זדוניות.

הפרסום הראשון למקרה שלנו ניתן ב " איזראעליט " שיצא במינץ ( גרמניה ) בגליון מיום 1 בפברואר 1871, כלומר, למעלה מחודש לאחר המעשה, ובו נדפס נוסח המכתב ששלח על ידי העדות האשנזיות לקונסולים של גרמניה, אנגליה, רוסיה ואוסטריה ;

אולם הנוסח שם משובש ושונה בכמה פרטים מן המקור. לכן מן הראוי לפרסם את המקור, כפי שנשמר בארכיון.

המכתב לקונסוליה הבריטית שונה מזה שלפנינו ; כך יוצא מדבריו של שמעון בערמאן, שנתבקש על ידי נציגי כוללות ירושלים לכתוב באנגלית את המכתב אך הקונסול הנ"ל. ממקור זה אנו למדים פרטים על השתלשלות העניינים, החסרים במכתב לקונסול הגרמני.

בתוספת לסיפור העובדות מוסיף הכותב לקונסול הבריטי, כי ידועים סבלות בני עמנו בגלל עלילות הדם. רבים יאמרו כי עתה, במאה ה-  י"ט, האנושות יותר נאורה מאשר לפני 200 – 300 שנה; אבל למרות שהממשלה התורכית פרסמה פירמאן לאחר עלילת דמשק כי כל מעליל – דמו בראשו, בכל זאת היכה שופט תורכי אדם חולה מכות נמרצות, על סמך עדות של שני ילדים קטנים.

הדבר עור תסיסה בקרב האכלוסים הזרים, אשר עלולה הייתה לגרום בקלות לתוצאות איומות. בסיום המכתב נאמר, כי חיים הנגר שוחרר ממאסרו, אבל מהמכות שספג אין לשחררו.

א.ר מלאכי מספר, שהרקע לעלילה הייתה קנאת הנוצרים בעושרו, באשר הוא היה היהודי הראשון, שעסק במלאכת מזכורות מעצי זית בירושלים, דבר שגם הנוצרים עסקו בו. הם התנכלו להרע לו ואף פרצו לחנותו, שדדוה ושרפוה.

הוא תבע את הפורצים לדין, ולאחר שהפסיד, ערער. הנוצרים רצו לנצח עתה על ידי עלילה. תשובת הקונסול הגרמני פורסמה ב " איזראעליט ", בגיליון הנ"ל, ותורגמה העברי – בחורב ו' על ידי מלאכי. הקונסול הזדרז לענות. מכתבו נושא את התאריך 29/12/1870, כלומר שלושה ימים לאחר כתיבת המכתב של יהודי ירושלים.

דבר זה עצמו מעיד על תשומת לב וטיפול מיידי בנושא. מובן כי ה " יזראעליט " הגרמני משבח את הקונסול של ארצו ואת סגנו ד"ר קרסטן על טיפולם המיידי והמסור, לעומת נציגי שאר המדינות, שלא גילו עניין ותשומת לב לנידון.

גם " המגיד " והשבועון האנגלי מדגישים עובדה זו. שני העיתונים מסתמכים בפרטי הידיעה על ה " יזראעליט ".

כיצד מוסברת דאגתו המיוחדת של הקונסול הגרמני ?

מבחינה פורמלית חייב היה לדאוג לזכויותיה ולשלומה של אזרחית פרוסית, אלמנתו של רבי יהוסף שווארץ, אשר לביתה התפרצו השוטרים וערכו בו חיפוש. אולם יש לראות כאן גם את הצד המדיני. גרמניה הייתה מעוניינת לתפוש עמדה ולהתבסס במזרח התיכון. בהגנה על היהודים ראתה אחד האמצעים להשגת מטרה זו.

גם בעלילה שאירעה בירושלים כ-4 חודשים לאחר מקרה זה, כשפרצו שמונה ארמנים מזוינים לחצר עקיבא להרן, ודרשו להשיב ילד " שנגנב " על ידי היהודים כדי " לשחטו ". נקט שוב הקונסול הגרמני ביוזמה ופקד על סגנו ד"ר קרסטן לאחוז באמצעים נגד הארמנים.

אכן דאג הנ"ל למאסר האשמים – וזאת על אף העובדה, שהיהודים שנפגעו היו נתינים אנגלים ואוסטרים. הקונסולים של מדינות אלה לא נקפו אצבע.

יצויין כי במקרה של העלילה בשנת 1847 גילה הקונסול הבריטי ג'. פין יוזמה מיידית להגנת היהודים. הוא ביקר אצל מושל ירושלים מוחמד פאשה והזכיר לו, שחובתו לא רק להגן על היהודים נתיני בריטניה, אלא עליו למחות על כל פגיעה ביהודים אזרחי הסולטאן. הלורד פאלמרסטון הסכים לעמדתו של הקונסול.

סוף הפרק תעודות על עלילות דם בירושלים

ספר שבט יהודה – לרבי שלמה אבן וירגה

הגיה וביאר עזריאל שוחט – ערך והקדים מבוא – יצחק בער – הוצאת מוסד ביאליק – ירושלים תש"ז. 

השביעי

ענין ויכוח היה בין המלך האדיר והחסיד מלך אלפונסו מספרד עם טומאש החכם המחודד.

אמר המלך לטומאש: בואך לשלום לחצרות גדולתנו, ובעצתך תנחני  ותצילני מבא בדמים או להזיק לעם היהודים! כי זה ששה ימים בא אל מקו­מנו משרת מושיענו, הגמון אחד, ודרש לרבים כי היהודים לא יוכלו לחוג חג נקרא בלשון העברי פסח כי אם בדם נוצרי, ואף על פי שראיתי באיש ההוא סימני שטות יותר מסימני חכמה, מה אעשה? כי העם האמינו דבריו ובאו לבקש משפט ורמסו חצרי! וכמעט שנחשבתי בעיניהם לאיש נכרי או  יהודי, באשר לא עשיתי נקמה ביהודים, כאשר נתאמת במוחם המזוהם השבוש ההוא. ואף על פי שדבר זה רחוק הוא מן השכל בתכלית, חפץ הייתי שאדע מה להשיב לשוטים, כי הם עם רב, ולא אוכל לדחותם על נקלה, וידעתי שידעת בדת היהודים, בקבלתם ובמנהגם, ואתה תדע אם יש שרש בדתם מענין זה או בחבור הנקרא אצלם תלמוד, והוא פירוש הבריבייא, ואתה נכנסת בחדריו, כפי המסופר ממך, ועינינו ראו. ואם יש בהם עון כזה — אגרשם מארצי, ואם שקר — אשים נפשי להצילם, כי עבדי הם.

שנית, הודיעני סבת נפילת היהודים מימי קדם, ולא תאמר כי מה לי בענייני היהודים! ויש לי בזה סוד, באחד מן הימים אודיענו אליך. והנה לא מצאתי נפילתם לא בדרך טבע ולא בדרך עונש, כי ראינו ושמענו עמים רבים  שפשעו וחטאו יותר מהם ולא נענשו, אבל להפך כי הצליחו הצלחה גדולה! והנה בזמן המלך לטינו היו עובדים למזל שבתאי, והמלך לטינו הרס היכלו, ובנה היכל ללוציפיר, ולקח כהני שבתאי, ושרפם על מזבח לוציפיר׳ ולוציפיר הוא ככב נגה, והצליח לאטינו ועמו הצלחה. ועוד היום כתבו המספרים האמי­תיים, שיש באיי הים הרחוקים עבודת נוגה, ושם היכל בנוי, וצלם מוטל  ופניו ומעלה, ובו כצורת גיד, ומביאים בתולה ושוכבת על אותו צלם ומקב­צים טיפי הדם היורדות, ולשים בהן עיסה, והאוכל ממנה קדוש יאמר לו. והנערה ההיא לא תנשא עוד לאיש,אבל נשכרת היא לזנות לכל הבא, וכל מה שתרויח הנערה חציו למזונותיה וחציו למשרתים בהיכל ההוא, ונשכרת בד­מים יקרים, מפני שכל הבא עליה נתקדש לעולם. וסמוך לאי ההוא יש עבודה  זרה אשר קרבנה שבעה עכברים ושבעה עטלפים, ושמענו כי העם ההוא אוכל את דשן הארץ, ומעולם לא כבשם מלך ושר! ואחר המלך לאטינו בא מלך אחר ברומי, והרס מזבח לוציפיר, והרים היכל למזל שבתאי, ומצינו שהרומיים משלו מים עד ים ומנהר עד אפסי ארץ, וכבשו מקומות שלא  כבשם אדם מעולם, והם יושבי אלימאנייא ובורגונייא, הם הגבורים אשר מעולם.

 וכן מצינו תושבי דיניש שהיו עובדים ללבנה, וכן כל עם קארווטי, ועם כורזמין ובושמין היו עובדים לשמש, ואנשי כשדים היו עובדים לאש. ויש באיי הים משתחוים ליסוד הארץ, ומן הדין היה שישימו אותם תחת ⁵ הארץ לשיעלה אלהיהם עליהם. ובזמן קדום מקומות היו בארץ כשדים מש־ תחוים לתרנגולת, ומהם לצורת תיש, ומהם לצורת חמור, פרד וסוס יחדיו, ויש שמשתחוים למי שיפגעו בבקר בצאתם מפתח ביתם, ובלש מוצלחים הצלחה עצומה. ובעיר הגדולה רומי, אשר אנשיה פקחים, קם מלך אחר שמו יאנוס, והצליח במלחמותיו, והעם חשבוהו לאלוה, וקראוהו: אלהי האלהים! והצליחו הצלחה לרוב. וכאשר האמת שהיהודים על עונם נענשו, למה היה עונש גירוש? כי לא מצינו אב שבנו חטא לו וגרשו, אבל הוכיחו והוא בביתו וארמונו, והנה היהודים נקראו בנים לאל, כמו שכתוב בספר הבריבייא, עד שבא מושיענו אשר עליו אמר דוד: ״ה׳ אמר אלי בני אתה״.

עוד אשאלך ותודיעני, אם היהודים חטאו — מה חטא המקום הקדוש אשר  בירושלם? ומוסכם לכל הכתות כי הוא הקדוש. היהודים אומרים כי הוא המקום אשר התחיל האל בריאת העולם, ושם קבלת התפלות לכל חי. והיש­מעאלים קוראים אותו שער השמים, והנוצרים אומרים כי משם עליית הנש­מות לגן עדן, ושם מקום הנבואה לנביאים, ושם נולד מושיענו, כמו שאמר דוד: ״מטה עזך ישלח ה׳ מציון מרחם משחר״ וגו'.

וכאשר נאמר כי לא על צד העונש נפלו. אלא בסבה טבעית, נדעה בינינו הדברים הצריכים למלחמות, והם ארבעה: האי — הפקחות והתבונה לתחבו­לות והמצאות תבוניות. ומוסכם לכל הכתות כי היהודים פקחים וערומים מכל האומות, אם כן לא נפלו במלחמות להעדרם. הב' — הגבורה והכח. וטיטוס אויבם ספר עליהם מגבורותם, ומכללם אמר כי שלשה בחורים אחים  העמידו שער אחד משערי ירושלם שלשה ימים פתוחה יומם ולילה נגד כל מחנהו להכעיסו, עד שנתבייש וקבץ כל עמו והוכיח אותם, ונאספו כלם והתאזרו, ועם כל זה נפלו ממחנהו רבים אין מספר, ובאו הבחורים תוך השער וסגרו הדלתות, ואין בכל מחנהו מי שיעכב ההסגר. הג' — העושר להכין מזונות אל המחנה. והיה מן היהודים מי שהתנדב לתת חטים למחנה היהודים  שתי שנים. ואשר אני רואה מגדולת עשרם, שכאשר בא עליהם מלך ורצו להשלים עמו היו נותנין לו כל כסף וזהב שבהיכל לשיסלק מלחמתו מעליהם, ובשנה הב׳ בא מלך אחר, ואומר הכתוב שהיו נותנין לו כל כסף וזהב שבהי­כל, כי לא אמר שהיו נותנין השאר, וזה מבואר בספרי מלכיהם, אשר נראה  כי בשנה אחת היו משלימין כל מה שחסרו בשנה הקדומה, ואילו יקרה כזה בספרד לא היה העם יכול להרים ראש שבע שנים. הד' — רבוי העם. וכתב ניקולאו די לירה, שהיו ביהודים שולפי חרב מיהודה שש מאות אלף, ומאנשי ישראל מושכי קשת ומחזיקי רומח שמונה מאות אלף, ולא ימצא רבוי כזה  בכל מלכי הגוים יחד. ולעם אשר כזה לא מצאתי בדרך הטבע סבת הנפילה.

תשובת טומאש: מלך אדיר וקדוש! דברים מתמיהים אנכי שומע היום, ונפלאתי מאד איך נכנס בלב נבון וחכם כמוך דבר רחוק מן השכל עד שאין זר יותר ממנו, שאף על פי שאומר שהוא אינו מאמין, למה הוצרך אדוננו השאלה עליו? גם תושבי העיר, והם ספרדים נבונים ופקחים שבאומות, הא­מינו הבלי זקנות משיחות כשטוות לאור הלבנה ועלילות עריצים, יבקשו עילה למלא חסרונם בעמל אחרים, ולא מצאתי להם התנצלות אלא כי גם יש בזה שנאת הדת! לכן יבקשו להפיל היהודים העם השפל מאשר ימצאו, ולא יאמינו מה שבפיהם, אבל יקחוהו למה שבלבם, ואין בהם תבונה בבקשה זו, כי גואלם של אלו חזק הוא, ולא מפני אהבתו אותם כימי קדם, אבל מפני  שטבע האל המשגיח להשגיח ביותר שפל, ויותר משגיח בו ממה שישגיח בדבר הגבוה. וטעמו של דבר מבואר, כי הדבר השפל והנמוך קרוב מאד אל ההפסד, ורחמי האל על כל מעשיו, אינו רוצה שיאבד אחד ממיני ברואיו, אפילו מין הנמלה או הזבוב, וכל שכן היהודים בעלי דת ואם בטלה, ואשר קרבם האל בימים הראשונים, וסובלים היום גלות מר לשמור מה שחושבים  שהוא רצון האל.

ועל שאלת מלכנו אומר, כל מאכל שלא הורגל בו האדם כאשר יביאוהו לפניו ימאסנו וטבעו ישקצנו, שאם יאמרו לנוצרי שיאכל מבשר הכלב או החתול — ירוק ויברח משם, כמו שבורח היהודי מאכילת החזיר או החלב! והנה בשר החזיר נאות הוא למזג אדם וטבעו, ולמה יברח!־ ואם מפני שהוא  משוקץ ומטונף במאכלו — למה יאכל התרנגולת האוכלת התולעים שבאשפות וכל מין שקץ? והחלב הוא המשובח שבחי, אלא מפני שלא הורגל לאוכלו! וכן מפני שחל עליו מאמר האל.

 וכל שכן זרות אחר, והוא שיהא ליהודי אומץ לב שירצח אדם לקחת דמו, והוא בתוך עירו וממשלתו, אשר אם ימצא יע­שוהו חתיכות. וכל שכן זרות אחר, שענין הרציחה הוזהרו היהודים מאד בדתם. ומה נאמר ממורו לבבם, שאם ימצאו ברחוב מאה יהודים ויבוא נער קטן נוצרי ויאמר: קום על היהודי! יברחו כלם. ואם יוציאו שופטיך אדם להריגה במשפט ודין — יברחו כלם משם, כי אין טבעם סובל ראות הריגה אפילו משונאיהם. וזה מפני שקללם האל, כמו שאמר הבריבייא: ״והבאתי מורך בלבבם ורדף אותם קול עלה נדף״.

 והנה היהודי ראינו שאינו אוכל דם  משום חי, ואפילו מן הדגים, שאמרו התלמודיים שלא יקרא דם, אסרוהו לשתותו, והוא מאוס בעיניהם מאד, מפני שלא הורגל בו, ואפילו שראה כמה עמים אוכלים הדם, וכל שכן שימאס דם האדם, שלא ראה שום אומה שיאבלנו. ויראה מלכנו דבר זה, שאם יאכל יהודי מן הככר ויצא מן השנים דם  עליו, לא יאכלנו עד שיגרתו. וידוע שיותר נמאס לאדם דם אחרים מדמו, ואפילו דמו ימאסנו מפני שלא הורגל בו. ומה שנצטוו היהודים שלא לשחוט בסכין פגום, אינו אלא להצילם מאכילת דם, מפגי שחרדת הפגימה גורמת שהדם הולך להציל את הלב, כי הוא המלך, ושוב אינו יוצא! ולכן יותר מהרה יתעפש החי ששחט הנכרי ממה שישחוט היהודי, מפני ששחיטת הגכרי לא הוציאה כל הדם שבחי, והעפוש נמשך מן הדם. ודבר זה מבואר, וכן נסיתי.

השיב המלך: חמסי עליך, טומאש, כי הבנת ממני שאני מאמין מה שמע­לילים על היהודים, ולחרפה נחשב לי הדבור כזה. ומה ששאלתי ממך הוא מפני שאדע הטענות אשר אמרת להשיב את העם הסכל ולישב דעתם. ועל  מה שאמרת איך אסור להם הריגת אדם, יש להשיב כי זה הוא יהודי ליהודי, אבל יהודי ההורג את הנוצרי לא נחשב לו לאדם, סמך לזה מה ששמעתי שאומרים התלמודיים, שאם שור של ישראל הרג של נכרי פטור.

תשובת טומאש: אדוני ומלכי! ויכוח היה לי בזה עם שר אחד מבני אבראבאניל, בא משבילייא ארץ מולדתו, ואמר, כי המכיר בלשון העברי לא יקשה לזה, כי הבדל יש ללשון נכרי או לשון נוצרי או גוי, כי הנכרי הוא שהתנכר ליוצרו ואינו מאמין בעיקרי הדת, אבל הנוצרי כיון שמאמין בחמש העולם והפלאות וההשגחה לא יקרא נכרי.

אמר המלך: ואם אנו מאמינים השלוש איך לא נחשב נכריים בעיני היהו­דים?           

אמר טומאש: כבר הראני החכם הגדול ההוא פירוש מגדולי הקדמונים ביותר משש מאות שנה, וזה לשונו: המאמין מציאות האל והחדוש והנבואה ושכר ועונש הרי הוא בעל דת! והנוצרים מאמינים בכל אלה, ואם יאמינו בשלוש אינו מפני כפירת האחדות, כי אם מפני שאמרו כי הוא הוא האח­דות, ולכן יקראו בעלי דת, ואין לנו רשות כפי הדת להרגם ולא להזיק  ממונם כל זמן שאין לנו מלכות וממשלה ואינן כבושין תחת ידינו, ואם אינם עושים המצות אין להם אשם, כי לא נצטוו בהם אלא העם אשר יצא ממצרים, ורוב המצוות תלויות בזה השרש.

עוד אמר לי אותו האברבאניל, כי כאשר נאמר שאין הבדל בין נוצרי לנכרי עדיין יש תשובה מפורשת, כי הנה התלמודיים אומרים: גזל הגוי אסור. והחמירו עליו יותר מגזל הישראל, ואם כן איך נאמר כי שור של ישראל שהרג של נכרי פטורי לכן על כרחינו צריך שנאמר אחד מב׳ דברים! או שיש הבדל בין נכרי לגוי או שבענין השוורים הוא שאמרו פטור, מפני שהוא  נזק ממון לממון, והיהודי אינו יודע בטיב השמירה כמו הגוי שהוא בעל מקנה תמידי.

ועוד שאפילו נאמר שנזק שורו של ישראל מותר, לא התיר שיזיקנו בידו או יגזול ממונו, כל שכן שיהא מותר להרגו, שאם גם בזה היה מותר היה לו לאמרו, כיון שהוא החדוש הגדול. אמר המלך: שמחתי מאד בדבריך, ויותר-מדברי האבראבאניל, ומה מאד  תשמחני אם תמשכנו שיבוא אצלנו לחצרות גדולתנו. ומעתה תרעומת יש לי נגד עמנו, שכיון שיש ליהודים חקים ומשפטים צדיקים ומדות חשובות, כמו הנדיבות והצדקה והרחמנות, והיותם עם פקח— למה ישנאו אותם? וכן לא יעשה מי שאוהב האמת! ועל הרחמנות דרש לפני הגמון גדול ואמר, כי הקורא ליהודי כלב — טועה, אבל יקראנו חזיר, לפי שיש בו מדת החזיר לא  מדת הכלב.

וראינו בנסיון שכאשר יכה אדם כלב אחד כל הכלבים רודפים אחריו לנשכו נוסף על מה שהכוהו, ואילו החזיר כאשר יטילו צרור לאחד מהם וצועק, כל החזירים צועקים עמו. וכן היהודי אם יבוא בבית תפלתנו ויגנוב הקאליס מיד כל היהודים ימהרו להצילו, החייט הולך לשר פלוני אוהבו, והצורף— אל הדוכוס, וכן כולם! אלו — במהר ומתן ואלו— בתחנונים ולא ינוחו עד יוציאו היהודי מצרתו, וראוי להחשיב זה בין המדות המעולות.

תשובת טומאש: לא ראיתי מעולם בעל שכל שיהיה לו שנאה עם היהודי, ואין מי שישנא אותם כי אם כללות העם, ויש להם בזה טעם. האחד — כי הי­הודי הוא בעל גאוה ומבקש תמיד להשתרר, ולא יחשבו שהם גולים ועבדים  דחופים מגוי אל גוי! אבל להפך שיבקשו להראות עצמם אדונים ושרים, לכן העם מקנא בהם. ואמר החכם, שהשנאה הנמשכת מצד קנאה אין לה תקנה כל ימי עולם. ויראה אדוננו הנסיון בזה, כי כאשר באו היהודים למלכות אדוננו היו באים כעבדים וגולים לובשי בלויי הסחבות, ועמדו שנים רבות שלא לבשו בגד יקר ולא הראו שום התנשאות, ובימים ההם אם שמעת, אדוננו, שהיו מעלילים עליהם אכילת הדם? שאלו קרה בזמנים ההם היה נכתב בספר דברי הימים למלכי ספרד, כדרכם הישר והטוב, לקחת ראיה למה שי­בוא, אלא ודאי שבזמן שלא נתנו מקום לקנא בהם אהובים היו, ועתה היהודי משתרר, ואם יש לו מאתים זהובים מיד לובש בגדי משי ולבניו רקמה, מה שלא יעשו השרים אשר להם הכנסה אלף כפולות לשנה, לכן מעלילים עליהם אולי ימשך לגרשם מן המלכות. ומגאות היהודים באו בעיר טולידו  לשררה כל כך עד שהם היו מכים בנוצרים, ומכריזין גדולים שבהם, שמי שיכה לנוצרי יוסר בדיניהם, ועליהם אמר שלמה: ״תחת שלש רגזה ארץ — תחת עבד כי ימלוך״. טעם שני לשנאתם, כי היהודים כשבאו למלכות אדוננו היו עניים והנוצרים עשירים, ועתה הוא להפך, לפי שהיהודי הוא פקח ובעל  תחבולות לקרב תועלתו! ועוד שעל דבר הרבית נתעשרו מאד, ויראה אדוננו שלשה חלקי הקרקעות והנהלות אשד בספרד כלם הם היום בידי היהודים, וזה מצד הרבית הכבד.

אמר המלך: טעמים אלו של טעם הם לקרב השנאה, אעפ״י שיש ליהודי התנצלות מה, כי מי הכריחו לנוצרי שיקח מהיהודי הרבית. וגם אני חשבתי  טענה אחרת, והוא התרחקם מלאכול ומלשתות עם הנוצרי, ואין דבר מקרב הלבבות הרחוקות כהרגל האכילה אלו עם אלו, עד שיש מקום באיים שאין שבועתם אלא על הלחם שאכלו יחד. ונשבע אני במושיענו אשר המליכני, שפעם אחת עלה חרוני להכרית זרע היהודים או לגרשם, מפני ששמעתי שאם יפול שרץ בכוס של יין שהיהודי שותה שישליכו השרץ וישתו היין, ואילו נגע אחד ממנו באותו כוס ישפכו היין, כנראה שבעיניהם נחשבנו לעם טמא.

תשובת טומאש: אין ליהודים בזה אשמה אלא על התלמודיים, ששמו כבלי ברזל לרגליהם והחמירו בעניינים עד שלא השאירו מחיה, האמת שהבריבייא אומרת: ״אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם״, ולא הבינו שזה  מדבר על הזבחים והנסכים שהיו עושים לשמש ולירח קודם שבא ישו לעולם, באו התלמודיים ואמרו, כי כל יין שנתנסך לאיזו עבודה חוץ ממקום מקדשם אסור, והחמירו עוד שאעפ״י שלא ידעו שנתנסך שעל הספק יהא אסור.

אמר המלך: אתה אמרת שהאשם על התלמודיים, ואני אומר שאינו אלא  לשומעים דבריהם, מכל מקום נודע אצלי עתה כי היהודים בענין היין מצד דתם באו.

אמר טומאש: כן הוא בלי ספק, וכבר קרה לפני המלך אביך שאמר לרופא יהודי אשר לו: שמעתי שאנו בעיניכם טמאים, לכן נשמרתם מנגיעתנו ביינכם, יהי כן האל עמכם! השיב הרופא: אתה אדוננו חולה ואין לי עסק  אחר אלא בקשת בריאותך, יביאו מים לרחוץ רגלי אדוני כי הוא מועיל, ואחר כך אבוא אל השאלה. ואחר שרחץ הרופא רגלי המלך שתה מן המים ההם. אמר המלך: כבר השבת על שאלתי! אמרו השרים: ואין אנו מבינים!

אמר הרופא: איזה יותר טמא מה שרחצו בו רגלי אדם או מה שנגע בידו או בפיו? אם הדבר מצד טומאה — איך שתיתי מי הרחיצה? אמר המלך אלפונשו: הטיב הרופא, ובלי ספק מפקחי היהודים היה! אמר המלך לטומאש: מה עצתך לבקש על היהודים שלא יאבדו בין עמי? השיב טומאש: עצתי שתכריז במלכותך, שכל הנחלות שבאו ליהודים מכח הרבית שיחזרו לבעליהם, וזה כפי ראות שופטי הארץ. ועוד, ששום יהודי לא ילבש משי, ועוד, שישאו חותם אדום לשיכירו שהם יהודים.

השיב המלך: עצתך היא הנכונה, ואין אני תמה אלא איך התיר להם תור­תם גזל כענין הרבית? השיב טומאש: חלילה שתורתם התיר להם, אבל היהודים בעלי חמדה ועשו פירוש להנאתם, כי הבריבייא אומר: ״לנכרי תשיך״, והנכרי רוצה לומר מי שאינו מאמין שום אמונה, ואומר: ״ולאחיך לא תשיך/ ואנו עם היהודים אחים אנחנו, שכן אמר הנביא: ״הלא אח עשו ליעקב״, והם הודו האחור, ואמרו: ״כה אמר אחיך ישראל״.

אמר המלך: כמה רחוק פירוש זה ממה ששמעתי שיש בין היהודים כתאחת במצרים שאומרים ש״לנכרי תשיך״ רוצה לומר אפילו ליהודי, ״ולאחיך לא״ רוצה לומר אחיו ממש.

ובהיות המלך בענין זה באו אנשים לפני המלך ואמרו, שמצאו הרוג בבית איש יהודי, ושלהוציא דמו הרגוהו. אמר המלך לטומאש: אתה תשיב לאלו  הטפשים, כי ירא אנכי שמא תעלה חמתי עליהם. אז השיב טומאש בכל מה שאמר למלך וגער בהם תכלית הגערה, ובסוף דבריו אמר: כבר ידע המלך החולי המניע אתכם ושהדין עמכם, שהיהודים הארורים לקחו ממונכם ונח­לתכם, והוא כבר צוה שיחזרו נחלתכם לכם, ומי שהכביד הרבית עליכם שיחזירהו, ולא ילבשו משי ולא לבושכם. ודי לכם בתועלתכם, ולא תבקשו  מה שהוא קלון לכם, ולא תלכו אחרי ההבל ותהבלו.

אז העם כולו נפלו על פניהם ואמרו: יחי אדוננו המלך אוהב משפט! אמר המלך: עמי אתם! בני אתם! הנני נשבע בזבח מושיענו שלא תקבלו שום נזק בלבד שתאמרו לי ענין ההרוג! אמרו העם: מה נדבר ונצטדק ואדוננו חכם כמלאך אלהים ויודע מכאובינו, כי היהודים אכלונו הממונו, ובעד הרבית לקחו אפילו את בקרינו, עד שלא נשאר במה לחרוש שדותינו, ובקשנו אולי יגרשם אדוננו ממלכותו.

אמר המלך: כפי זה, היהודי לא הרג את הנוצרי, אבל אתם הרגתם אותו, וראוי שתווסרו במשפט. אמרו העם: חלילה לאדוננו! אבל מצאנוהו הרוג ברחוב העיר בלילה, ואמרנו לרואים שבועתנו להוליכו לבית הקברות, והשלכנו אותו בבית  היהודי, ושלשה חשובי העיר יש לנו לעדים.

ובאו העדים לפני המלך, ופטרם מפני שבועתו. והמלך שמח מאד, כי ראה בחוש מה שמעלילים על היהודים, וצוה שיכתב בדברי הימים. גם טומאש שמח מאוד, כי נפל שכלו באמיתת הדברים                                                                

אמר המלך לטומאש: הנה באת להאיר עיני, ושכר גדול תטול מאת האלהים בעולם הבא! אמר טומאש: והלואי אקבלנו ממך בעולם הזה! אמר המלך: מחר נשוב לשאר השאלות, ואולי תטול גם ממני, ובתנאי שתביא לפני האבראבאניל ההוא אם הוא בתוך עירנו, ואם אינו במקומנו תכתוב אליו משמנו.

השיב טומאש: ישמח אדוננו בדברו עמו, ומה גם עתה כי הוא מזרע מלוכה.

השיב המלך: זה שקר, כי את אשר ראינו כל זרע מלכות יהודה נכרת כאשר בא נבוכדנצר עליהם, כי ירא שמא יתעצם העם עם זרע המלוכה.

השיב טומאש: יודע לאדוננו, כי כאשר בא נבוכדנצר על ירושלם מלכים אדירים באו שם לעזרו מיראתם אותו, כי משל בכחו על יצורי עולם, ואם משנאת היהודים בדתם. ובראשם עלה המלך אישפיאן, אשר מלכות ספרד נקראת על שמו — איספאנייה, וחתנו עמו, הנקרא פירוס, ממלכי יון. ופירום זה ואישפיאן השחיתו והכניעו עדת היהודים עם כל תקפם וגבורתם, והם  אשר לכדו את ירושלם. והמלך נבוכדנצר, כאשד ראה עזרתם, נתן להם חלק בשלל ובשביה, כחקי המלכים. עוד ידע אדוננו, כי בירושלם שלשה מחיצות היו מצפון לדרום, ומן חומת העיר שכלפי המערב עד המחיצה הראשונה היו יושבים כל בעלי מלאכה, ובראשם שוחקי הסמנים, מפני שהיו צריכין לעבודת המקדש, ואמר הנביא עליהם: ״הילילו יושבי המכתש״; ומן המחיצה הראשונה לשנית היו יושבים כל לומדי ספר והסוחרים! כי החכמים צריכים לסו­חרים יותר ממה שהסוחרים צריכים אליהם, וזה אינו אלא כי אם מפני שה­סוחר אינו מבין חסרון החכמה, ואילו החכם מבין בחסרון המעות! ומן המ­חיצה השניה לשלישית היו יושבים כל זרע המלוכה, משפחת דוד והכהנים משרתי מזבח. וכאשר נחלקה ירושלים בין המלכים האלה, לקח נבוכדנאצר  השני מחיצות וכל עם שבסביבות ושאר המדינות והוליכך לפרס ומדי, והמ­חיצה השלישית נתן לפירוש ואישפיאן. ופירוש זה לקח ספינות והוליך כל השביה לספרד הישנה, היא אנדאלוזיאה, ולעיר טולידו, ומשם נתפזרו, כי רבים היו ולא יכלה אותם הארץ, והלכו קצת מזרע המלוכה לשבילייא, וגס משם הלכו לגרנאדה. ובחרבן הבית השנית היה קיסר ברומי שהיה מושל בכל העולם, לקח מירושלם ארבעים אלף בתים משבט יהודה מירושלם ומן העיירות ועשרת אלפים משבט בנימין ומן הכהנים ושלחם לספרד אשר תחת ממשלתו בימים ההם. ורוב שבט בנימין והכהנים הלכו לצרפת ומעטים מבני  יהודה, באופן שכל היהודים אשר במלכותך הם זרע מלוכה, ולפחות רובן משבט יהודה. ואיך יפלא אדוננו אם ימצא משפחה מיוחסת לדוד?

השיב המלך: דברים אשר לא שמעתי הודעתני, ולולי כי מכיר אני את משפחתך הייתי אומר כי מזרע יהודים אתה, באשר ראיתי שאתה מליץ בעדם.