ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

החמור ״היהודי^,, שהשליך מעליו את כל משאו

קדר ערבי אחד העמיס על חמורו כדים, קדרות וכלי חימר אחרים, כדי להביאם למכירה בשוק. באמצע הדרך החמור עמד והתעקש שלא להמשיך בדרכו, על אף מכות המקל שהערבי הנחית עליו. הערבי, מרוב חימה ורוגז, המשיך להכות החמור ואמר לו: ״יא חמאר, אתה עיקש כמו יהודי, יא וולד ליהוד״ (אתה חמור עיקש, כמו יהודי, יא בן יהודים). למקום הזדמן יהודי סנדלר ותרמילו על גבו. הוא נעלב מזה שהערבי קורא לחמור ״יהודי״. ״הירגע קצת״ אומר היהודי לערבי ״אני אלחש משהו באוזנו של החמור ותראה שהוא יתחיל ללכת״. היהודי התקרב לחמור, ומבלי שהערבי ירגיש הוא הוציא מתרמילו מרצע מחודד כמו מחט, עשה כאילו לוחש משהו באוזני החמור, ותקע לו עמוק באוזניו את המרצע.

מרוב כאב, החמור התחיל לקפוץ, הפיל את כל המשא שהיה על גבו וכל כלי החרם נפלו ארצה ונשברו כולם. הערבי שואל היהודי ״מה עשית לו?״ הוא עונה לו ״החמור אמר לי שאינו רוצה להיות יהודי, ומאד נעלב מהכינוי יהודי שאתה אמרת לו, ועל כן רצה לברוח מפניך, רץ והפיל את כל המשא שהיה על גבו״. הערבי אומר לו ״מעולם לא שמעתי שחמור מבין מה שאומרים לו״. היהודי עונה לו ״אתה העלבת אותו כשקראת לו חמור בן יהודים. הוא אינו רוצה להיות חמור יהודי״. הערבי הפסיד את כל סחורתו, שנשברה לרסיסים, על כנותו החמור בשם ״יהודי״.

הבד שנספג כולו במים

בימי מלחמת העולם השניה כל המצרכים היו בקיצוב, ובמיוחד בדים ובגדים. הדרך היחידה להשיג משהו היתה מסחר בשוק השחור, שהעונש עליו היה כבד מאוד. ערבי כפרי אחד ירד לעיר הגדולה והביא עמו פרה למכור אותה בסתר. מכר הפרה לקצב אחד וקיבל בעבורה סכום הגון. כספו בידו, הלך לשוק הבדים וקנה (בשוק שחור) מאת ערבי אחד שישה מטרים בד לבן לתפירת ״תסאמיר״ (כעין גלימה שלבשו הערבים הכפריים). בשוק הבדים היו תמיד תופרות יהודיות. כל אחת יושבת ליד מכונת התפירה (הידנית) שלה. הערבי הגיע לשוק ולא מצא אף תופרת אחת.

יהודי אחד, שחסר לו הכל לצרכי שבת, בא אליו ושואל אותו ״מה אתה מחפש?״ ״אני מחפש את רחל התופרת, שתמיד תפרתי אצלה את הבגדים שלי, כי היא תופרת טובה״. היהודי עונה לו: ״א. רחל שאתה מחפש היא אשתי. ב. היום – יום שישי, התופרות היהודיות לא באות לשוק, כי יש להן הרבה עבודה בבית לצרכי שבת״. ״אז מה לעשות״ שואל אותו הערבי ״ואני צריך ה״תסאמיר״ באופן דחוף, כי אין לי מה ללבוש״. היהודי אומר לו: ״יש לך שתי אפשרויות, או שתחזור ביום ראשון בבוקר ותמצא את אשתי רחל, או שתיתן לי הבד ובצאת השבת אשתי תתפור לך את הבגד, ותמצא אותו תפור ומוכן ביום ראשון בבוקר״. הערבי, בתמימותו, קיבל את ההצעה השניה. מסר הבד לידי היהודי, וביקש ממנו שאשתו תתפור לו הבגד באופן דחוף, והוא יחזור ביום ראשון לקחת את הבגד.

היהודי, שחסרה לו פרוטה לצרכי שבת, מכר את הבד גם כן בשוק שחור, וקנה כל מה שצריך לו לשבת. ביום ראשון בבוקר, היהודי הבלתי מוכר לערבי היה יכול למעשה שלא ייראה בשוק בכלל וייעלם מהאופק, אלא כדי שהערבי יגביר את אמונו בו הוא הופיע בכל זאת בשוק.

ראה את הערבי, אמר לו, ״צבאח אל-כ׳יר״ (בוקר טוב). הערבי שואל אותו ״איפה אשתך רחל, ואיפה הבגד שהזמנתי?״ היהודי עונה לו ״אין לך מזל, קרה כאן מעשה מוזר. אשתי רחל, הטובה והישרה, ידעה, בהיותה מומחית, שבד זה בזמן הכביסה הוא מתכווץ מאד, וברובו נספג במים, מה היא עשתה? שמה הבד לתוך קערת מים למשך כל השבת כדי שגם לאחר הכביסה הבגד לא יהיה קטן עליך. והנה במוצאי שבת, כשבאה להוציא הבד מהמים, מצאה רק המים, והבד נספג כולו, כאילו לא היה. אשתי לא תבוא היום לשוק, כי היא לא מרגישה טוב, אבל בוא אתי לזה שמכר לך הבד, כי הוא רימה אותך, ניצל את תמימותך ומכר לך בד ממין גרוע ביותר״.

שניהם הלכו לאותו ערבי שמכר הבד, היהודי אומר לו ״אל תפחד, אני יודע שמכרת לערבי זה הבד בשוק שחור, אני לא אלשין עליך בפני המשטרה. אבל תאמר לי, בהיותך מומחה לענייני בדים, בד מסוג זה אם שמים אותו בתוך המים, בכמה אחוזים הוא נספג ומתכווץ?״ ענה לו המוכר: ״שישה אחוזים על כל מאה מטרים״. היהודי אומר לערבי הכפרי ״עכשיו אני מבין. האדם הזה מכר לך דווקא את שישה המטרים שנספגים בתוך המים. עכשיו, אשתי נקיה מכל פשע. תסתדרו ביניכם״. למוכר הבדים, שפחד מהלשנה בפני המשטרה, לא היתה לו ברירה אלא להחזיר לקונה את מלוא כספו ששילם בעבור הבד. היהודי, במעשה רמיה זה, זכה מההפקר, מכר את הבד וקנה כל מה שהיה צריך לשבת. זו אחת מ״תאחראמייאת״ (תחבולות) היהודים לצרכי פרנסתם.

על זה אומרים הבריות: על צרכי שבת אל תטריח את עצמך, השבת עצמה תדאג לכך. הערבי התמים קיבל את התירוץ וחזר לכפרו בלי בד, והיהודי עשה שבת כהלכתה. על זה אומרים בצדק: ״פרנסת היהודים – על חשבון הערבים״.

מלכי רבנן  לרבי יוסף בן נאיים זצ"ל

רבי יוסף בן נאיים ארזי הלבנון 944

רבי יוסף נולד באלול תרמ"ב – 1882 בפאס שבמרוקו. 

וחותמים כבוד הרב מימון בן כבוד הרב יוסף בוסידאן וכבוד הרב אברהם בן סוסאן והכרנו חתימותיהן, וסבירה להו נמצא כתוב שוב בתלת כחדא הוינא יתבין ואתו קדמנא החכם אברהם בן סוסאן וכבוד הרב משה בן סמחון והגידו בתורת עדות גמורה ככל הדברים הכתובים לעיל ולא זו הלבד, אלא שהוא מהנה לתמידי חכמים מנכסיו וחסד לאברהם כל ימיו במתן ובסתר 

ולראיה שכך העידו העדים הנזכרים בפנינו בזמן הנ"ל חתומים פה תרי מגו תלת פה פאס יע"א וקיים וחתומים כבוד הרב מימון בוסידאן וכבוד הרב מאיר בן מרגי והכרנו חתימותיהן וחתומים עליהם כבוד הרב שמואל בן מלכא וכבוד הרב אלנקאר ונתקיימו החתימות לפנינו ולראיית האמת חתומים פה תרי מגו תלת וקיים, וחתומים כבוד הרב אברהם הלוי אלפאצינא וכבוד הרב יהודה הלוי בר יוסף ז"ל.

ודרך אגב ארשום מה שראיתי בספר דרושים להרב הנזכר בדרוש שדרש לעצירת גשמים וזה לשונו שבשנת תקט"ל ליצירה לא היו גשמים והתחילו חצי רעב ובשנת תק"ם לפ"ק בחורף היה רעב גדול עד שהגיעו החטים ים – גם למדה אלא שהיו הגשמים כתקנן עד שבחודש ניסן בעת המלקוש נעצרו הגשמים.

והתענינו בחול המועד בעוונות ולא נענינו עד ערב ז' של פסח ירד מעט שלא הספקנו לקרות עליהם ההודאה וגזרנו תענית ביום ב' שאחר הפסח והרעב כבד בכל ארצות המערב כולם ושמן זית הגיע לסך בם – דת – את לרטל, והחמאה בסך הם לרטל וכל שאר הפירות ביוקר גדול

צמוקים ות – את לרטל, תמרים בם לרטל אגוזים אם למאה, שקדים בם – דת. דבש בם – ת לרטל, וכן כל דבר ודבר רבים מעמי הארץ נשתמדו והרבה היו חללי רעב בעוונות ה' ירחם על עמי הארץ כן יהי רצון. ושם נמי כתב אני הגבר ראי עני בשבט עברתו.

אותי נהג וילך חשך ולא אור, דרך קשתו ויציבני כמטרה לחץ בשנת ח"ץ במאה החמישית אשר בו חרבה עירנו בחיצי רעב בכל ערי המערב ואך בי ישוב יהפוך ידו בשנת תק"ם תקם פעמים צרה. וישא אברהם את עיניו בבכי יבואו פלגי מים תרד עיני על שבר בת עמי בעטף עולל ויונק ברחובות קריה העטופים ברעב בראש כל חוצות.

כלו בדמעות עיני ואני בבכייתי אחריד כל חרד מי חרי האף הגדול הזה צרה שאין אחריה צרהכי רבה צרת הרעב על כל צרות שבעולם וכו….ושם נמי דרוש ב' לעצירת גשמים שדרשתי בביתה הכנסת הי"ג של התושבים במנחה בשבת בפרשת ויקהל פקודי בשנת תקמ"א לפ"ק להיות בעוונות קוינו לשלם ואין טוב אשר כילה הרעב את הארץ.

בימות החורף והגיעו החטים לסך ים – הם למוד ויוקר השערים בכל מידי דמיכל אין קץ ואנשים ונשים וטף רבו כמו רבו ויצאו בעוונות מן הדת ומכת המוות מתחלואי רעב כבדה עד מאוד ונשסו הבתים ואין קץ ודי לצרותינו צרות רבות ורעות ה' יאמר ודי לצרותינו.

והתחלנו לצום יום ג' י"ז לאדר, ובסוף הדרוש הנזכר כתוב בזו הלשון ותהלות לאל אחר שגזרנו תענית יום ב' סדר ויקרא שהוא היה ערב ראש חודש ניסן וכל הקהל של כל העיר התפללו ביחד תפלת שחרית בבית הכנסת הי"ג של התושבים בבכי יבואו ובלב נשבר ועלו לבית הקברות בערב יום.

ובלילה ליל ראש חודש ניסן היה ניסן עשה ה' נס להתנוסס והאל המושיע ענה אותנו וירדו גשמים הרבה בבקרים למטר עשה ולמחר יום שהטיל מטר מטרות עבור ה' שנת טובתו והלכנו לבית הכנסת הי,ג כל הקהל כולם וקרינו ההודאה להודות לה' בכמה מיני שמחות ופיוטים וזמירות והודאות לאל ההודאות.

ועשו כל הקהל שם שמחה גדולה שמחה ומשתה ויום טוב, אחלי יכונו דברי לפני אלוה יתעלה יגמור בעדנו לטובה וישבע כל העולם כולו מטובו וישמור שנה זו מכל דבר רע ויסיר חרפה ורעת מן העולם ויתן שובע בעולמו ותהי אחריתה חיים ושבע ושלום כשנים הטובות לברכה, ובא לציון גורל במהרה בימינו כן יהי רצון, ובכתב יד מוהר"ר עמנואל אחיו מצאתי שבשנת האמנת"י ליצירה בכסלו עשו תענית הפסקה ששה ימים הוא ואחיו מהר"ר אברהם הנזכר זיע"א. 

3 – יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות

מתוך הספר " מחקרי אליעזר " לפרופסור אליעזר בשן

שחיטת תרנגול בעת לידת תינוק.

רבי יוסך משאש

רבי יוסף משאש היה ביקורתי על המנהג הנהוג בעת לידת תינוק.

שהיו שוחטים תרנגול זקן לכפרה על הילד היולד וחותכין ותולין הראש בנוצתו בפתח הבית, עם שומים והבלים הרבה, ונראה כדרכי האמורי ודחקתי הרבה ובחסד עליון נשמעו דברי ולא נשאר מכל זה בעירנו מאומה.

מנהג לשם כבוד אין בו משום דרכי האמורי.

היה מנהג בברית מילה להביא קטורת ומחתה של אש שהשואל הגדירה כדרכי האמורי. רבי יוסף ענה ש: כל שיש בו דרך כבוד, אין בו משום דרכי האמורי ( אוצר המכתבים ).

רבי יוסף בו נאיים מתלבט אם אין במנהג כדלקמן דרכי האמורי. וכך הוא מספר.

זכורני שבימי נעורי הייתה אמי הצדקת לוקחת הפתילות והשמנים שנשארו מנר חנוכה ושורפת עד שתהא שלהבת עולה, והייתה מצווה אותי לקפוץ מצד לצד, שכן היו נוהגים בארץ המערב וביחוד בעיר תיטואן. וכשעמדתי על דעתי היה לבי מהסס בדבר שמא יש בזה משום דרכי האמורים עד שראיתי דברים מתמיהין בתלמודינו – סנהדרין – והוא המנהג הזה היה ידוע ומפורסם אצל חכמי התלמוד, וכך היו נוהגים ישראל לעשות.

מנהג לשם רפואת אדם – כשר

רבי יוסף משאש לא שלל מנהג מוזר, אם הוא דרוש לרפואת אדם. החכם נשאל על המנהג שכדי לרפא אדם, היו עוקרים שן מכלב חי, וצולים על ילדים. השאלה האם אין בזה משום צער בעלי חיים. תשובתו שכל הדרוש לרפואת אדם אין בו משום צער בעלי חיים, אבל טוב שיעשו את הדבר על ידי רופא, שלא ישתגע הכלב ויזיק.  

מנהג שפיכת מים בחד השבועות.

היה נוהג שבחג השבועות נערים עולים על גגות הבתים ומזליפים מים על כל עובר ברחוב. רבי יוסף משאש התנגד למנהג :

היה בארץ מולדתי מכנאס בזמן הקודם אצל אנשים ריקים דווקא, וחכמי העיר היו מוחין בכל שנה על זה, ובשנת 1870 ליצירה עשו תקנה לבטל מנהג זה הנה היא כתובה אצלי והודיעו בה האיסורים הנמשכים מזה הן איסור סחיטת בגדים ביום טוב, איסור צערא דגופא דחבריו ובפרט אם הוא עני והיא כסותו לבדה ועוד איסור המחלוקת, ועם כל זה לא נמנעו איזה יחידים בורים מעשות כמנהגם. וכן המנהג עד היום באיזה בתי כנסיות שלא ברצון החכמים.

ניתן ללמוד ממקור זה שהייתה יוזמה לבטל את המנהג אבל הדבר לא הועיל, כי העם רצה בכך.

לעומתו רבי יוסף בן נאיים תומך בקיומו ואף נתן כמה נימוקים למנהג, ביניהם שהתורה נמשלה למים דכתיב " הוי כל צמא לכו למים ". נימוק אחר לזכר משה רבינו שהושלך למים וניצול. מסקנתו " דאין שום אחד ניזוק בזה "  

חכמי המערב בירושלים

פרקים בתולדות חייהם ופעולותיהם של חכמי המערב – מרוקו – בירושלים מהמאה הי"ט ועד ימינו.

כתב, אסף וערך בעזר משד"י – ע"ה שלמה דיין ס"ט – בלא"א כהה"ר יהודה ליאון נ"ע

ראשית התיישבות יהודי צפון אפריקה בארץ ישראל. 

הדבר גרם לעוגמת נפש ולמורת רוח מרובה, לשליח ולשולחיו, על כן רבני העדה ובראשם הרב צוף דב"ש, הריצו מכתב בקשה לגביר רבי יוסף יום טוב אבירג'יל, מראשי הקהילה הג'יברלטאר – נפטר בשנת 1894 – ושהיה קרובו ובעל השפעה של רבי שמעון לקנוי, וביקשוהו להתערב בנושא, ולהיות מליץ יושר בעד העדה ושליחה.

המכתב שלפנינו מדבר בעד עצמו :

ירושלים תובב"א ראש חודש תמוז שנת ויברכ"ו ש"ס כבוד"ך לפ"ק.

למעלת ידינו ואור עינינו הדר כולו בהדרת הגביר המרומם ונעלה לשם טוב ותהילה. רודף צדקה וחסד נדיב ושוע כבוד הרב רבי יום טוב אבירג'יל יצ"ו. אתה ה' תשמרהו לעד ולעולם, כן יהי רצון.

אחרי עתרת החיים והשלום, שבח השלמים רבים ועצומים. ומצלאין אנינא לפני שכינת עוזנו שלא זהה מכותל המערבי למען יעמוד חי לנצח אב שמח שקט ובוטח, במרומי ההצלחות בשובע שמחות, שקט ושאנן כזית רענן כן יהי רצון.

ובא האות לחלות פנו רו"מ על דבר מצוה רבה ויקירא, כי אנחנו בקודש שלחנו שליח מצווה דרבים למעלת ידידינו ציר אמונים הרב הכולל, בישראל להלל, מזר"ק טהור כמוהר"ר חיים בן וואליד יצ"ו לערי המערב החיצון לשד"ר נהוג מזה כמה שנים.

לעורר אחינו בית ישראל אל החסד והרחמים ולחלצנו מן המיצר, כי בצרה גדולה אנחנו, הן מחמת ריבוי העניים המתחדשים ובאים יום יום ממערב פנימי וחיצון., עניים מרודים נודדים ללחם, והנה כהיום יותר מסך אלף נפשות ואת היותרת ועלית על כולנה צרת המס המוטל על הכולל מאת המלך יר"ה, ארבע אלפים בשנה.

ומאין יבוא עזרנו אם לא מאחינו בית ישראל אשר במערב פנימי וחיצון כי להם משפט הגאולה. ודאבה נפשינו לנהלם בלחם, עם עניות כוללנו אשר הוא כולל עני ומדולדל כידוע, וחוץ משכירות בית דירתם אשר מלבד חצר הקודש אשר בנינו שהוא מלא על כל גדותיו.

עוד הוצרכנו לשכור להם שני חצרות קרוב לסך אלף וארבע מאות פראנק הוצאות השכירות שנה זו בלבד. וכאשר כל זה הנהו גלוי במכתבים שמסרנו ביד הרב השד"ר הנזכר ומשם באר"ה, ומודע למעלתו כי תלי"ת בכל קצווי ארץ נתקבלה שליחותינו באהבה וברצון גם בערים אשר לא ידעו אותנו תמול שלשום.

צרפת וענגלאנד ואיטלייא וערי מזרח הקרובים והרחוקים ביודעם או בשומעם צרת כוללינו האומלל, זולת עי"ת ווהראן יע"א, אשר לדאבון רוחנו זה פעמים הקשו ערפם לבלתי קבל שליחות המערבים כלל, וחזרו בידיים ריקניות ואשמם בראש הפרזידאן סידי לקנווי אשר הצאכזר על כוללינו בשצף קצף. ולא נתן לשליח כוללינו ליכנס בתחום ווהראן, מה שלא עשו בשאר המדינות.

ותחת אשר המה היו מחזיקים בידינו בכל כוחם בעבור בני מערב החיצון אשר אתנו. ומקבלים מקופת כוללינו בלי הפרש כי כולנו קומפנייא אחת. ונהפוך הוא יצאו לקאתינו בלב אמיץ וחזק לבלתי תת מקום לשועתנו. ומי יודע אם לא גם הערים הקרובות אליה יתלמדו גם הם לעשות כדבר הזה. ומזה ימשך נזק גדול ליישוב קהלינו בארץ.

אי לזאת באנו בתחינה ובבקשה, נא ידידינו, שן שמענו כי רו"מ שיחיה יש לו שאר בשר עם סידי שמעון לנקווי יצ"ו ודברי קודשו חביבים הן בעיני סידי שמעון הנזכר. חהי נא חסדו שמנו שרו"מ יכצוב אגרת ריקומאנדסיון להרב השד"ר חיים עד העולם ההולך להת"ם ע"ד פתגם לסידי שמעון אלקנווי יצ"ו, ולהגיד לו צרותינו רחמיו בדברים המשברים את הלב.

כאשר באמת כל השומע צרותינו ומכאובינו הפנימיים תרדנה מעיניו דמעה. ובטחנו בה' שעל ידו תהא צליחת העם הזה. ובפרט כי לשמע אוזן שמענו שרק הוא המעכב, כי כל גבירי ואצילי ווהראן יחפוצו לקבל שלוחינו בעשר ידות.

כי למה נגרע ? ואנחנו לא נדע מה חטאו ומה עוו אלו העניים עם ווהראן אשר לא מצאו בעיניהם חנינה, וחוסה נפשינו כי במתק שפתי פי חכם חן ילהיב לב סידי לקנווי אל החסד והרחמים. ויכולה היא שתגן אלף המגן עליו ועל כל אשר לו מסבי למען צינה וסוחרה.

ואנן מהכא על משמרתינו נעמדה להעתיר בעדו עתרת החיים. כסא כבודו ירום ונשא וגבה מאוד כעתירת חו"ר ופקמו"ש כו…קהילת קודש המערבים ישצ"ו בעה"ח פה עיר הקודש ירושלים ת"ו ושלום.

הצב"י מעט דב"ש – הצעיר משה מלכא – הצעיר מאיר עובדיה – ע"ה שלמה אבושדיר – ע"ה שלמה חזן

לא נוכל לסיים פרק זה, מבלי להעלות על נס, את הסדרים והדפוסים החדשים שהנהיג הרב צוף דב"ש, בענייני הכספים והחשבונות. הוא הגבר הוקם על, ראשון במעלה שפתח את פנקסי החשבונות של העדה. לפני הציבור הרחב.

ואף פרסם מעל דפי העיתון " החבצלת " שנה ב' גיליון 1-5 ז' תשרי כ"ו חשון תרל"ב. ובשנה ב', גיליון 25 עמוד 196 – דין וחשבון כספי משליחותו של רבי משה מלכא – ראה אודותיו פרק בפני עצמו – וכך כותב הסופר יערי בספרו שלוחי ארץ ישראל לדורותם עמוד 741.

כשחזר רבי משה מלכא לירושלים מסר דין וחשבון כספי משליחותו לרבי דוד בן שמעון, ראש עדת המערבים בירושלים, והלה פרסם את הדין וחשבון בעיתון ירושלמי " החבצלת ".

עורך " החבצלת ", שהשתדל מאז שמוסדות ירושלים יפרסמו את חשבונות הוצאותיהם והכנסותיהם מציין בשמחה, שרבי דו בן שמעון " הנהו נותן כעת לפני כל קהל קוראינו הנכבדים חשבון מאוסף הכספים אשר אסף שלוחם מורנו הרב משה מלכא הי"ו במדינת איטליה, ומעט במדינת אונגרין וטירקאיי לשם בניין " בית המחסה " אשר למו.

ובשובע העבר, בשוב השד"ר הנזכר ירושלימה, התאספו כל מנהלי הקהילה הזאת ובראשם הרב הגאון מורני הרב דב"ש הנזכר, ומתוך ספר המסע אשר לו, אשר בו חותם יד כל נדיב ומקווים בחותם הרב אשר בכל עיר המעיד על מכסת הכסף אשר השיג יד השד"ר לאסוף.

פרסום הד"וח ראשון במינו עשה רושם, והסופר א.ב. גוטלובר, הביע את שביעת רצונו בכתבו : " מה מאוד שמח לבי לראות חשבון שד"ר מודפס במכתב עת לבני ישראל, נגדה נא לכל עמי, סימן טוב ומזל טוב הוא לנו ולכל בני ישראל, כי אי"ה יהיה אור במושבותם וכבוד ה' עליהם יזרח ".

הנה כי כן נוהג חדש שהנהיג הרב צוף דב"ש. נוהג יוצא דופן ומגדר הרגיל באותם הימים, דבר חדש, שלא נהגו בו קודמיו באשר קהילות הקודש, למרות שהיו קיימים מאות בשנים, אך זהו כוחו ויפי דרכיו של הרב צוף דב"ש, לחדש בעל עת וזמן, הנהגות חדשות, ובפרט בנושא חשבונות וכפסים.

למען יראו כל הציבור את ניקיון כפיהם של מנהלי העדה, וגם התורמים ידעו, כי כספיהם ותרומתם הגיעו ליעדיהם, והם בידיים נאמנות, והשליח עשה את שליחותו הדק היטב ומסר את ממונם בידי מנהלי וגזברי העדה במושלם עד פרוטה האחרונה. 

הגאולה בכתבי רבי אברהם סבע

הרמב״ן צופה את החירות המדינית במציאות הקיימת, שבה פועלים חוקי הטבע וההיסטוריה. כך הוא מגדיר את ימות המשיח. ואילו עוה״ב מוגדר אצלו כמציאות רוחנית חדשה לאחר ימות המשיח. זהו מדור הגמול הרוחני, רק לאלה שעתידים לקום בתחיית המתים. עולם הגמול שלאחר המוות לכל אדם, לדעת הרמב״ן, הוא גן עדן שהוא עולם הנשמות." זוהי גם תפיסתו של ר׳ יוסף אלבו. ימות המשיח הם עידן היסטורי של חירותה המדינית של האומה, מעין ריסטורציה היסטורית, ואילו עוה״ב הוא מציאות שעתידה להתחדש כעולם הגמול לבני התחייה בלבד, להבדיל מגן עדן כעולם הגמול שלאחר המוות. אלבו תמים דעים עם הרמב״ן, שהגמול בגן העדן(ג״ע) הוא נחלת הנשמה בלבד, בעוד שבעולם הבא לאחר התחייה, גם הגוף זוכה לתענוג רוחני יחד עם הנשמה.

מבין חכמי דור הגירוש ראוי להתייתם לתפיסתם של אחדים, שאף הם הולכים בעקבות קודמיהם. ביבאגו מביא את דעת הרמב״ן, בדבר ההבחנה בין ג״ע כעולם הנשמות שלאחר המוות, לבין עוה״ב לאחר התחייה, ומשתדל לחזק אותה על־פי המשמעויות השונות של המושג עוה״ב בספרות חז״ל.לאחר דיון ארוך מסיק ביבאגו, שאכן יש להבחין בין עוה״ב הקיים ועומד מששת ימי בראשית, כמדור לנשמות בלבד לאחר המוות, לבין עוה״ב שלאחר התחיה כמדור רוחני לנשמה עם הגוף יחד: ״ובצד שלישי יאמר עולם הבא על עת התחייה (…) אשר יחיו המתים לקבל שכר נעלה(…) אחרי שהם בגוף ובנפש פעלו וקיימו המצות [המצוות] ראוי הוא שיקבלו שכר״. גם ר׳ יוסף יעבץ מחזיק בגירסת הרמב"ן, וכורך את תחיית המתים ועולה״ב כעידן אחד אחרי ימות המשיח, להבדיל מעולם הנשמות שלאחר המוות. רמז להבחנה זו מצוי, לדעתו, בשוני שבין משמעות המילה ״קץ״ ובין משמעות הביטוי ״קץ הימים״(דני׳ יב יג). המילה ״קץ״ רומזת לעולם הנשמות, והביטוי ״קץ הימים״ רומז לתחייה ועוה״ב: ״ואתה לך לקץ [שם] לעולם הנשמות ותנוח שם תחת כנפי השכינה ותעמוד להחית המתים (…) עיקר שכרך והוא קץ הימים״.לגבי ימות המשיח, הרי אף הוא כקודמיו מגדיר אותם כעידן החירות המדינית. ⁴¹

הבחנה זו בין ימות המשיח כעידן החירות המדינית ובין עידן התחייה ועוה״ב, שבו יתממשו כל הייעודים הרוחניים, נדונה גם אצל אברבנאל. על מאמרו של שמואל ״אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות בלבד״,מעיר אברבנאל, ש״העולם הזה״ רומז לתקופת בית ראשון, והמונח ״שיעבוד מלכויות״ פירושו שיעבוד אומות העולם תחת עול מלכות ישראל. הווי אומר, שהחירות המדינית בימות המשיח תהיה העתק נאמן של תקופת בית ראשון, ללא שום שינוי כמציאות הטבעית! השוני היחיד יהיה, שמלכות ישראל בעידן המשיח תהפוך למעצמת על, החולשת על עמים רבים. על סמך הסיפא של המאמר – ״אבל עוה״ב עין לא ראתה״ – קובע אברבנאל, שמדובר בעוה״ב של זמן התחייה: ״הנה כל זה [הייעודים הרוחניים] יחסו שמואל לעוה״ב שהוא זמן התחייה״.

עקבותיה של תפיסת עולם זו, שנדונה בכתבי מחברים שונים, ניכרים כאמור גם ככתבי הרא״ס. אף הוא, כחכמי דורו, כורך את עוה״ב ותחיית המתים בעידן אחד של גאולה רוחנית, להבדיל מן השאיפות הלאומיות שיועדו על־ידי הנביאים לימות המשיח. שאיפות אלו מוגדרים בלשונו: ״דבר יותר כולל ויותר גופני לרוב העם המבקשים את זה״.״ בכך הוא מביע יחס של ביטול מה כלפי הפן המדיני של הגאולה, כיון שלפי הגדרתו זו יוצא, שייעודי הנביאים לימות המשיח אינם אלא קניינים חומריים, העונים על הצרכים של העם. עמדה זו מנוסחת בבהירות יתרה במאמר אחר, הדן בהבדל שבין ימות המשיח לעוה״ב, ובו כותב המחבר בין היתר: ״שענייני המשיח אעפ״י שהם דברים גדולים מאד הם דברים גשמיים וגופניים בערך [ביחס ל] ענייני העוה״ב לפי שעניין עה״ב הוא דבק בו ית׳ [יתברך] (…) לפי שהוא דבר פנימי ודק מאד״." משמעות דבריו כאן היא, שהחירות המדינית, על כל רכיביה, טפלה לתכלית הרוחנית.

בין השאיפות הלאומיות לימות המשיח, שהמחבר מדגיש במיוחד : א) מפלת המלכות הנוצרית – משאלה שנדונה כבר באחד הסעיפים הקודמים – או כדבריו במקום אחר: ״זרעו של עשו עתיד לפול ביד בניה של רחל״,• ב) מפנה חדש של חיי חומד ורוח באווירה אפופה שלווה וביטחון: ״לרמוז כי שם [בית שלישי] ינוחו יגיעי כח(…) וישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו ואין מחריד(…) ושם יתגלו כל הטובות הצפונות לישראל וכל הנבואות העתידות בין ייעודי הנפש בין ייעודי הגוף ותרבה התורה ולומדיה״: ג) בניין הבית, שגם עליו דובר לעיל. יש לנו כאן איפוא אותה תפיסה, של רוב חכמי הדור, הרואה את הגאולה בימות המשיח כריסטורציה היסטורית.

מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה

מסורת ולשונות

מאת : משה בר אשר

המרכז ללשונות היהודים וספריותיהן

האוניברסיטה העברית ירושלים

מוסד ביאליק

המכללה האזורית אשקלון

התשנ"ח

בכל בירוריי המבוססים על עדויות שבעל־פה נתתי דעתי לא רק למרכזים גדולים אלא גם לקהילות קטנות ולקיבוצים נידחים (הלא הם מפורטים להלן במפתח שמות המקומות). שכן דרכם של בני מקומות אלו לשמר מה שנפלט לפני דורות מפיותיהם של יושבי ערים מרכזיות. בחומר המתפרסם כאן ובחומר נוסף המצוי עמי נתאשר דבר זה בכוללות ובפרטים: מה שנשכח או לא נודע עוד לבני הערים הגדולות – הן בלשון המדוברת הן בלשון הגבוהה הן ביסודות עבריים משוקעים הן במסורות העברית – המשיך להתקיים בשולי הדרך באזורים מרוחקים.

כך נמצאנו מתעדים ומבררים ענייני לשון לרוב שהיו נעלמים כליל, לולא נרשמו מפי מוסריהם. מי שקרוב אצל תחומי מחקר אלו יודע כמה מאות (ושמא אלפי) נתונים ועניינים במסורות העברית הולכים לאיבוד עם הסתלקותם של מידענים נאמנים. ופעמים שיש לדבר על להגים שלמים ועל מסורות שלמות שירדו לטמיון. למשל, כידוע שקהילות רבות באלג׳יריה לשונותיהן ומסורותיהן נשכחו ונעלמו כליל. עם זאת יש לציין בסיפוק, שבעשרים השנים האחרונות נתרחב העיסוק בתחומי המחקר הכלולים באסופה זו. קרוב לעשרים חוקרים – רובם בארץ ומיעוטם בחו״ל, וביניהם מספר לא מבוטל של טובי התלמידים המתקדמים – רשמו הישגים נכבדים בתחומים אלו וקירבו אותנו להכרת תרבותה של יהדות צפון-אפריקה, ובכלל זה להכרת מסורותיה הלשוניות ולהגיה הכתובים והמדוברים. כמו כן נידונו לא מעט שאלות עקרוניות וסוגיות יסוד במשא ומתן בין החכמים. וכל זה בהמשך ליבול המחקרי החשוב של טובי המלומדים בדורות קודמים, כמרסל כהן וג׳ורג׳ ויידה זיכרונם לברכה וחיים זעפרני ודוד כהן יבלח״א. בהקשר זה יוזכר השירות החשוב שאברהם (רוברט) הטל שירת את מחקר יהודי צפון־אפריקה בעבודותיו הביבליוגרפיות המקיפות והחשובות על חקר הקהילות בארבע ארצות המערב המוסלמי.

לקראת פרסום האסופה הזאת נעשו שינויים לא מעטים – אך לא מפליגים – בניסוחם של מאמרים אחדים. חלקם של השינויים והתוספות שולבו בהערות השוליים וחלקם בגופי המאמרים או בנספחים קצרים בסופיהם. כאן וכאן הועברו פרטים אחדים מן ההערות אל גופי המאמרים. לנוחיות הקורא פושטו ההפניות ממאמר למאמר, וכל אחד מהם נושא מספר סידורי מא׳ עד יח׳ ומסועף לסעיפיו.

כמובן, גם ההפניות הביבליוגרפיות פושטו בשל עריכתה של רשימת ספרות אחת לאסופה כולה, אם כי לא מעט פרסומים שנזקקנו להם, במיוחד אלו שאין עניינם יהדות צפון־אפריקה, לא נכללו בה והם באים בהערות השוליים בלבד.

כל אחד מן המאמרים נתפרסם בשעתו כיחידה לעצמה, ויש מהם שקדם בזמן כתיבתו למאמר אחר ונתפרסם הרבה זמן לאחריו. בשל כך ראיתי בעת הפרסום הראשון להביא פרטים אחדים בכמה מאמרים! נהגתי כך בעיקר בסעיפי המבוא של כמה מן המאמרים על השרח. הכוונה בעיקר להגדרות ולהצגה כוללת של חיבורי השרח (כגון הספרים שנכללו בו, החומר שהוקלט וכדומה) כדי להכניס את הקורא לעולמו של הנושא וכדי לקבוע את מסגרת העיון. בפרסום הזה השתדלתי על פי רוב לקיים דברים אלו במאמר אחד ולהשמיטם או לקצרם במאמרים אחרים, אך לא תמיד עלה הדבר הזה בידי, שכן הוצאתם הגמורה הייתה פוגמת ברציפות הדיון ומשבשת את מבנה המאמר: ועם הקורא הסליחה.

במהלך כתיבת המחקרים נסתייעתי במענקים שקיבלתי מקרן הזיכרון למען תרבות יהודית וממשגב ירושלים. תודתי העמוקה נתונה להם בזה.

פרסומה של האסופה הזאת הוא פרי יזמה של המכללה האזורית באשקלון. ראשי המכללה מבקשים להגביר את הקשר בין חוקרי תרבותה של יהדות צפון־אפריקה ובין הקהל המשכיל והציבור הרחב. לשם כך יזמו פעולות משותפות עם המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהן באוניברסיטה העברית, ובכללן פרסום מחקרים ואסופות מאמרים. לא רק אנשים מן השורה אינם יכולים לעקוב אחרי הבמות הרבות שבהן רואים אור פרסומים מדעיים העוסקים בחקר תרבותם של יהודי צפון־אפריקה; גם סטודנטים מתקדמים וחוקרים מתקשים לעתים קרובות באיתורן של אכסניות מדעיות אלו. זה הרקע להופעתן של אסופה זו ושל הבאה אחריה (העתידה לכלול מבחר מפרסומיו של פרופ׳ יוסף שיטרית בחקר השירה העברית במרוקו) כפעולה משותפת ראשונה של שני המוסדות הנזכרים.

כאן המקום להודות למר פינחס חליוה המנהל הכללי של המכללה האזורית באשקלון על יזמתו ועל פעילותו הנמרצת והמתמדת להעמדת האמצעים להדפסת האסופות. יבורך נאמנה גם פרופ׳ שמעון שרביט, הראש האקדמי של המכללה, שתמך בכל לב בפרסום האסופות ועשה רבות להוצאת הרעיון מן הכוח אל הפועל. כמו כן מבקש אני להודות ביותר לאנשי מוסד ביאליק ובראשם פרופ׳ משה ברש, יושב ראש הוועדה לספרות מדעית, ומר יצחק טאוב, מנהל המוסד, על שיתוף הפעולה הנמשך שלהם עם המרכז ללשונות היהודים באוניברסיטה העברית, המוצא ביטוי חוזר בפרסום האסופה הזאת. כן נתונה תודתי לגב׳ אורית ורטהיים־אלירז על טיפולה המסור בהדפסת הספר. תודה מיוחדת נתונה למר אברהם בן־אמתי, שהתקין את הקובץ וכתב את רוב המפתחות, ולמר מחמד חאמד, שכתב את מפתח המילים בערבית (בעזרתם המסורה של אחי ד״ר מאיר מיכאל בר־אשר ושל פרופ׳ משה פייאמנטה). ברכתי נתונה לגב׳ אנלי וילק שהקלידה את האסופה, לגב׳ עירית ריבובסקי שהעמידה את הסדר ולגב׳ ליזה מוהר שהביאה את הספר לדפוס – שלושתן מן היחידה להוצאה לאור של האקדמיה ללשון העברית. ועל כולם יבורכו בכול רעייתי היקרה נחמה וילדיי היקרים, המלווים אותי ואת עבודתי באהבה ובחיבה. יברך ה׳ חילם ופועל ידם ירצה.

האוניברסיטה העברית בירושלים בין כסה לעשור תשנ״ח

אנטישמיות איסלאמית: מקורות ומטרות. ד"ר מרדכי קידר

http://youtu.be/xIv54xWV1RU

ארמונות ובוסתנים – דויד אלמוזנינו

" ועתה נפשנו יבשה ואין כל בלתי אל המן עינינו " – במדבר י"א 6.

נס חג הרמדאן

היו אלה ימי סוף חג הרמדאן. על אף החורף היה חם באילת ובחצי האי סיני, שהיה עדיין בשליטה ישראלית. לבני שבט הטראבין יש אמונה חזקה בגורל והם מאמינים שכל מה שקורה לאדם, לטוב ולרע, נובע מרצונו של אללה. בשל אמונה זו הם לא פנו לטיפול רפואי כשהיו חולים אלא לרפואה העממית. ד״ר מורים, רופא משפחה מאילת, ואשתו התנדבו לטפל באוכלוסייה הבדווית והצליחו לעצור את תמותת התינוקות וללמד את האמהות הבדוויות לשמור על היגיינה אישית ולתת לתינוקות תחליפי חלב אם מקופסת פח, במקום תה. גם הבדווים המבוגרים נהנו מהרפואה המודרנית והגיעו לגיל מבוגר יחסית. האוכלוסייה גדלה אך הפרנסה נותרה דחוקה כשהיתה. בתקופה שבה הישראלים עדיין לא גילו את סיני, על מרחביו העצומים וחופיו המדהימים, באוהלי הבדווים פשוט לא היה מה לאכול; מלבד דגים מסריחים ומיובשים בשמש וביצי תנובה, שלרוב התקלקלו בגלל החום הכבד. זקני השבט התכנסו באוהל המרכזי והתפללו לנס. הם הרימו ידיהם השמימה וקריאתם נשמעה למרחוק: ״אללה הרחמן והרחום, תן לנו בשר לפחות בחג הרמדאן הקדוש!״.

12 שעות לאחר התפילה האחרונה התפרסם בעיתונים בישראל סיפור צהבהב על ג׳מאל, ילד בדווי אוטיסט שחי עם הוריו בתנאים לא תנאים בסיני ושדולפין שיפר פלאים את מצבו הבריאותי, אחרי שפגש אותו באקראי במים של חוף רהב, שחה והתיידד איתו.

ג׳מאל היה סהרורי, ובלילות קם מתוך שינה ממרבצו והיה מגיע אל החוף. רק מגע המים הקרים בכפות רגליו לפני שצעד הלום שינה אל הגלים העיר אותו. בלילה ההוא היתה סופת חול חזקה בסיני. הרוח מלאה בחול צהוב, גלים גבוהים שטפו את החוף, משאירים אחריהם פס קצף לבן. רשתות הדייגים, שהיו תלויות לייבוש, התעופפו ונקרעו, וג׳מאל – ישן וסהרורי – החל ללכת על החוף והסופה מכה בו מכל צד. הוא הגיע לקו המים והחל לצעוד אל הגלים אך הפעם, לא התעורר. ידיו שלוחות קדימה, צעדו מהוסס והוא מטה את משקלו פעם על רגל ימין ופעם על רגל שמאל. שיערו משתולל בסופה, עיניו עצומות – עוד רגע וגל גדול מפיל אותו למים. והנה נשמע קול דק העולה כמו הד מן הים וההרים. הדולפין שחה מול ג׳מאל, קורא בקול. קורא בכוח. עד שזה פקח את עיניו.

ג׳מאל התיישב המום על החול והביט שעה ארוכה בדולפין המתרומם באוויר, קופץ וקורא קריאות שונות ומשונות. שוחה וחוזר, שוחה וחוזר. כשקרני שמש ראשונות החלו להפציע מעבר להרים, טבל ג׳מאל במים, נוגע בקצות אצבעותיו בדולפין ומרגיש תחושת חוזק וחיות.

מקץ רבע שעה הגיעה בריצה אחותו של ג׳מאל אל הוריה והעירה אותם בניעורים חרדים. ״בואו מהר! בואו מהר! ג׳מאל עשה נס!״.

בחוץ עמד כל השבט, מביט בים במבטים המומים. כמה מטרים מהחוף שחה ג׳מאל, לצדו הדולפין וסביבם צפים על המים מאות עופות מובחרים, מרוטים ונקיים. ים של אוכל.

זקני השבט התיישבו מיד לברך את אללה על שנענה לתפילותיהם והביא את העופות לחג הרמדאן. הם סיפרו לצעירים שגם לבני ישראל קרה נס בסיני והם אכלו שלו שהגיע מהים. בשעה שהצעירים פרסו רשתות ודגו לראשונה בתולדות העמים עוף קפוא, חזרו הזקנים לאוהל והודו לאדוני כי טוב, כי לעולם חסדו. חג הרמדאן ברהב באותה שנה היה הטוב ביותר שזכרו זקני השבט. לא רק שהיה מספיק בשר לחגיגה, היו עוד עודפים שאותם המליחו וייבשו כמעשה האבות הקדמונים.

חמישה ימים לאחר מכן הפך הנס לנושא למחלוקת. ישראלים שהגיעו לרהב סיפרו לבני השבט שהנס לא היה נס. או שכן? אניית משא שיצאה ממרסיי והובילה ממבחר התוצרת הצרפתית עבור העשירים בסעודיה נקלעה לסופת החול הצהובה והתנפצה על השוניות המחודדות שליד חוף רהב. תרניה השבורים צנחו על הסיפון בתוך סבך של חבלים, קורות ויתדות, שקשריהם השתחררו ממקומם והיא שקעה אט־אט במצולות הים. כל מטענה ובו מאות עופות צף על המים. כשלבדווים נודע שלא אללה שלח להם את העופות, קמה מהומה גדולה והם הלכו לשאול את דעת הזקנים: מה לעשות עם העופות שנותרו, לשמור אותם או לזרוק לים? הדיונים ארכו שלושה ימים, עשרות כוסות תה מר כלענה נמזגו ובסופו של דבר יצא עשן לבן מהנרגילה. הגורל הוא הגורל וכל מה שקורה לאדם נובע מרצונו הטוב של אללה. ״העופות לא באו מאללה״, פסקו הזקנים, ״אבל באו מהים בשל רצונו של אללה. וכל מה שבא מהים שייך לנו״. וג׳מאל? בג׳מאל דבק השם ״ג׳מאל מחולל נס חג הרמדאן״.

דמויות בתולדות היהודים במרוקו מראשית התיישבותם ועד ימינו

Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc

ספר זה מוקדש בהוקרה כמחווה לדוד עמר ז"ל מנהיג הקהילות היהודיות במרוקו

Cet ouvrage est publie en homage a la memoire de David Amar

Grand leader de la communaute juive marocaine

רבי כליפא בן מלכא

רבי כליפא נולד בעיר סאפי. בנעוריו נסע ללמוד בפאס, בישיבתם של רבי יהודה בן-עטר ורבי שמואל הצרפתי, והם קרבוהו ועודדוהו. כשחזר לסאפי למד בישיבתו של רבי יוסף די־מיסקיטה, שהתפעל מכשרונות תלמידו ובחר בו לחתן.

לבד משכלתו התורנית, רכש לו רבי כליפא השכלה כללית ידע בשפות ותיאולוגיה נוצרית ומוסלמית. לאחר שעבר לגור באגאדיר, עסק במסחר ושימש כמתורגמן בין הסוחרים המקומיים לסוחרי אירופה, שהגיעו לנמל אגאדיר. כאן גם התפלמס עם כמרים נוצריים ואנשי דת מוסלמים, בענייני אמונות ודעות. רבי כליפא היה מלומד בנסים. הוא עצמו סיפר על נסים שארעו לו, והיה בעל חזון, שפעמים רבות נמסר לו בחלום על העתיד לקרות. רבי כליפא היה בקיא בתלמוד ואיש הלכה, משורר, בלשן וחסיד של השפה העברית. כל ימיו חש צער על כך שהוריו העניקו לו שם ערבי דווקא – כליפא, ולא שם עברי. דבר זה הטריד את מנוחתו והעסיק את מחשבתו. יום אחד, בשוכבו לנוח, שמע קול קורא ״אסף-אסף״. קם, הסתכל ימינה ושמאלה, ולא ראה מאומה. חזר ליצועו ושוב שמע, ״אסף-אסף״ וכן בשלישית. הוא התיישב והאזין לקול הקורא והמוזר, והגיע למסקנה כי מהשמים קבעו לו את השם העברי ׳אסף', במקום ׳כליפא׳. אישוש לכך מצא במספר הגימטריא הזהה 141, בכל אחד משני השמות. מאותו יום כתב וחתם את שמו ׳כליפא׳, בענייני חולין, ובענייני קודש חתם 'אסף׳.

רבי כליפא כתב הרבה שירים והכין קובץ משירתו בשם ׳קול רינה', שמספר שירים ממנו נכנסו לתוך שירת ׳הבקשות׳ של יהודי מרוקו; חיבר קובץ של שאלות ותשובות, ׳רך וטוב", שהיה ידוע עד לתחילת המאה העשרים, ו׳כף ונקי׳, שהוא הערות לשוניות על נוסח סידור תפילה שנדפס בימיו בונציה, המטופל בימים אלה לקראת הוצאתו לאור.

רבי כליפא נפטר בשנות ה-60 של המאה ה-18, וקברו הועבר במאה העשרים, מבית הקברות הישן לבית הקברות החדש, ונבנה עליו ציון מפואר המשמש כמקום תפילה לכל.

הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956

4 – בשבי הסלקציה. מתוך ספרו של שמואל שגב " מבצע יכין " 

אבידוב, יאני

נולד בשנת: 1901
עלה ארצה: 1921
נפטר בשנת: 1970
תחום פעילות: העפלה ועליה, התישבות
תקופת פעילות: 1921 – 1970
בעלותו הצטרף יאני לאנשי גדוד-העבודה והתיישב בעין-חרוד. נטה לחיי מושב, וב-1928 עבר לנהלל. בפרוץ מלחמת העולם השניה, ובהגיע השמועות על גורל יהודי אירופה "נעניתי לקריאה ויצאתי עם ההולכים לעזרת הגולה" – כפי שהוא מספר בספרו, נתיבים נעלמים. יאני עסק בהעפלה מארצות המזרח, מסוריה, מעירק, ומתורכיה, מיוון ומצפון אפריקה. לאחר קום המדינה המשיך לעסוק בעליה מחתרתית מצפון אפריקה.

מסע מחתרתי אחר, לארצות ערב, ערך עם בנציון ישראלי והמשיך בלעדיו, לאחר מות בנציון, מסע המתואר בספר "עלילות עירק". מטרתם היתה להעביר ארצה (בסתר) חוטרי תמרים משובחים, לנטיעה בשטחי עמק הירדן והערבה. חוטרים אלו הם הבסיס למטעי התמרים בבקעת הירדן ובערבה.

בינתיים גבר בישראל הלחץ לריסון העלייה וגם הממונה על הקליטה, ד"ר יוספטל עצמו, הצטרף ל " אנשי המעשה " שתבעו לצמצם את העלייה, הפעם מ " ועמים רפואיים ". המאבק בין " אנשי החזון " ל " אנשי המעשה ", הפך עתה לנחת הציבור.

אריה גלבלום פרסם בעיתון " הארץ " סדרת מאמרים שחיזקה את ידיהם של " אנשי המעשה ". כשהוא מצויד בתעודת עולה על שם " חיים קלופשטוק " שהה גלבלום ארבעה שבועות במחנות העולים. בסדרת מאמריו במרס 1949, הוא חילק את העלייה לארבעה גושים עיקריים.

1 – הגוש הספרדי בלקני. אלה הם היוגוסלבים והבולגרים. לדעתו של גלבלום היו אלה הטובים בקרב כלל העולים. הוא אמר עליהם כי " יש להם חוש לניקיון, משמעת פנימית ואפילו בתנאי הזוהמה במחנה, הם יוצרים סביבם אווירה לבבית ונימוסית. בעיקר הם נכונים לכל עבודה, שופעים יוזמה, מרץ ורצון ברזל לעשות דרכם בכבוד וביושר "

2 – הגוש האשכנזי אירופי. גוש זה היה לדעתו של גלבלום – הזיבורית –  קרקע לא טובה, אדמה מסוג גרוע, סחורה מסוג גרוע, סחורה זולה – בקרב כלל העולים. הוא כתב כי בשואה ובשנות הגלות שבאו אחריה, איבדו יהודים אלה את שיווי המשקל המוסרי שלהם, נטשו את סולם הערכים המקובל ומלחמת הפרט על קיומו, הרסה אצלם כל רגשות של שיתוף וכל יסוד של משמעת.

בשבתם במחנות, הם הורגלו על ידי הג'וינט והסוכנות היהודית שהכול נעשה בשבילם, בלי שהם עצמם יהיו חייבים בתמורה כל שהיא. באופן כללי, היו יהודים אלה ללא חזון, חסרי יוזמה, נרגזים ואנשי ריב ומדון.

3 – העלייה התימנית. גוש זה היה טבוע, לדבריו של גלבלום, בחותם " אופטימיזם כמעט מופרז ". הקושי העיקרי לגבי יהודי תימן, נבע דווקא ממזגם הנוח ומנכונותם להסתפק במועט. נכונות זו שיתקה אצלם כל יוזמה. בניגוד לניצולי השואה, היו יהודי תימן אסירי תודה על כל מה שנעשה בשבילם והם היו רוויים מסורת דתית ואוהבי עבודה.

4 – הגוש הערבי אפריקני. יהדות צפון אפריקה עמדה לדברי גלבלום, " כמה דרגות מתחת זיבורית ". הוא מנה בעלייה זו שורה ארוכה של פגמים ללא תקנה : רמת השכלה הגובלת בבורות מוחלטת והעדר נתונים להסתגלות לחיי הארץ .

ניכר היה בגלבלום שהוא השחיז בעיקר את עטו נגד יהודי מרוקו. מתוך בורות וחוסר מודעות לשורשיה היהודיים העמוקים של יהדות זו וכמיהתה העזה לציון, שפך עליה גלבלום את זעמו ויצר סביבה אווירה ציבורית עוינת. במאמר מיום ה-22 במרס 1949, כתב גלבלום בין השאר :

" זו היא עליית גזע שלא ידענו עדיין כמוהו בארץ. לפנינו עם שהפרימיטיביות שלו היא שיא. דרגת השכלתם של יהודים אלה גובלת בבורות מוחלטת וחמור עוד יותר חוסר הכישרון שלהם לקלוט כל דבר רוחני.

בדרך כלל הם עולים אך במעט על הדרגה הכללית של התושבים העברים, הכושים והברברים במקומותיהם. בכל אופן, זוהי דרגה נמוכה עוד יותר ממה שידענו אצל ערביי ישראל.

" בניגוד לתימנים הללו נעדרים שורשים ביהדות ( הערה שלי – אלי פילו – כמה היה טיפש האדם הנבזה הזה, אני בז לו ולנשמתו הארורה ) לעומת זאת הם נתונים לגמרי למשחק האינסטינקטים הפרימיטיביים שלהם. בפינות מגוריהם של האפריקנים, תמצא את הזוהמה, משחק קלפים בכסף, שתייה לשכרות וזנות.

רבים מהם מוכי מחלות עיניים רציניות, מחלות עור ומין. כל זה בלי להזכיר פריצות וגניבות. אלמנט א-סוציאלי זה, אין דבר בטוח מפניו ואין מנעול סוגר משהו ברצינות. מעל לכל אלה, קיימת עובדה יסודית חמורה לא פחות והיא – מחסור בכל נתונים להסתגלות לחיי הארץ ובראש וראשונה – עצלות כרונית ושנאה לעבודה "

מסקנתו האופרטיבית של גלבלום לא פחות חמורה : " כל מי שמידת אחריות כלשהי בו, צריך לא להתבייש ולא להיות מוג לב ולהסתכל בפרצופה של הבעיה, על כל משמעותה…הנתנו את דעתנו על כך, מה יקרה למדינה זו, אם זו תהייה אוכלוסייתה ? והרי ביום מן הימים, תתווסף עליהם עליית יהודי ארצות ערב. מה יהיו פני מדינת ישראל ורמתה, עם אוכלוסיות כאלו ? "

דברים חמורים אלו נכתבו למרות העובדה שחלקם של יהודי מרוקו בסך כל העלייה עד אז, היה זעום ביותר ; 18 אלף בלבד. אך זרע ההלעזה נקלט במהרה ולעולי צפון אפריקה ניתן דימוי של " עצלנים ופושעים " ובכולם דבק הכינוי " מרוקו סכין ". 

על רקע דימוי שלילי זה, סופרה באותם הימים הלצה שיוחסה לנשיא מדינת ישראל, ד"ר חיים וייצמן. על פי אותה הלצה, שאל וייצמן את הספר שלו, עולה חדש מרומניה, מה מצבו, השיב הספר : עבודה – ברוך השם, יש ; פרנסה – יש, אבל המרוקנים הללו…על כך השיב לו וייצמן מה יש, כלום למרוקנים לא צומח זקן ?……

כמצופה, סדרת מאמריו של גלבלום, סייעה בידי יוספטל בריבו עם יו"ר מחלקת העלייה, יצחק רפאל, שתמך ללא סייג בעמדתו של בן גוריון והתנגד לכל צורה של הגבלה או ויסות העלייה. אך לחסידי הויסות בא סיוע ממקור בלתי צפוי לחלוטין – מאיר גרוסמן.

איש התנועה הרביזיוניסטית וחבר הנהלת הסוכנות היהודית מטעמה. במאמר מקיף בעיתון " המשקיף ", מיום 25 במארס 1949, תחת הכותרת " בל תיהפך העלייה להרפתקה מסוכנת ". כתב גרוסמן בן השאר : " כאשר בשנת העצמאות הראשונה, עלו ארצה 160 אלף יהודים, נומק הדבר בצרכי המלחמה ובצרכי הבניה של המדינה הצעירה.

אך עתה נמצאים במחנות הקליטה כארבעים אלף עולים ולמרות זאת נמשך זרם העלייה, מבלי שהעולים יהיו בטוחים באפשרות קליטתם בארץ ". גרוסמן הוסיף כי על מנת שהעלייה לא תיהפך לקללה, יש הכרח להאט את קצב העלייה ולהתאים קצב זה לכושר הקליטה של הארץ.

המנהיג הז'בוטינסקאי הוותיק סיים את מאמרו בהצעה להעדיף עלייתם של חלוצים צעירים ולזרז עלייתם של בעלי הון יהודים, שקליטתם לא תיפול על למעמסה על כתפיו של היישוב הישראלי הקטן.

זה היה, אם כן, הרקע לגיבוש מדיניות " הסלקציה ", מושג שטמן בחובו מטען רגשי כבד, במיוחד נוכח השואה שפקדה את יהדות אירופה. מה שהחריף במיוחד את הבעיה היה מצבו הכלכלי הקשה של המדינה הצעירה.

בישראל הונהג באותם הימים משטר של צנע, שחייב קיצוב במצרכי מזון חיוניים, כדי להתגבר על המצוקה, העלה בן גוריון הצעה להקים " גדודי עבודה " ולהעסיק במסגרתם את העולים בני 18 – 45 בעבודות ציבוריות ובבנין.

במכתב לקבוצת אנשי מפתח שמינה לבדיקת הנושא כתב בן גוריון כי העולים שיצורפו ל " גדודי העבודה ", יקבלו את כל צרכיהם, וכן גם את צרכי משפחותיהם, בתוספת תשום קטן, כמו חיילי החובה בצ"הל – 3-4 לירות לחודש. לפי השקפתו של בן גוריון – רק עולים שאינם מסוגלים להסתדר בכוחות עצמם, יגויסו ל " גדודי העבודה ", והם ישרתו במסגרתם 6 עד 18 חודשים.

הצעתו של בן גוריון להקמת " גדודי העבודה " נפלה, אך הממשלה והסוכנות היהודית היו אנוסות לקבל את העיקרון של " עבודות יזומות ", על מנת לאפשר קיום מינימאלי לעובדים, כך הוחל אט אט בהעסקת העולים בסלילת כבישים, בעבודות קטיף ובציר, בייעור, בתיקון מסילת הברזל ובעבודות שונות במחנות צה"ל ובבתי הזיקוק.