יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות.א.בשן….נגד ההילולות.
3 יחסם של חכמי מרוקו לאמונות עממיות. מתוך הספר " מחקרי אליעזר " פרופסור אליעזר בשן
מנהג זקנות לריפוי.
היו זקנות כשיש לה איזה קרוב חולה הולכות לנהר או לצד איזה רחוב ושופכות שמן ומלחשות עליו, והרבנים היו מוחים בידם.
בחברה שלטת אמונה בכוחם של צדיקים ואישים כריסמטים לחולל נפלאות מעבר לחוקי הטבע בחייהם, וגם לאחר מותם, כי הנשמה נצחית היא. האמונה בכוחו של נצדיק טופחה על ידי תלמידי האר"י ועברה ליהדות החסידית במזרח אירופה, וכן ליהודי מרוקו, שהיו מושפעים מן הקבלה.
נהוג שביום הזיכרון לפטירת חכם וצדיק עולים המונים לקברו, עם נשים וילדים. אם יום הפטירה לא ידוע, הייתה ההילולה נערכת בל"ג בעומר. לפי מסקנתו של יששכר בן עמי המומחה לתחום זה, מצויים במרוקו 652 קברים קדושים. מהם 24 של נשים. 126 מהם משותפים ליהודים ומוסלמים. יהודים הכירו ב -50 קדושים מוסלמים, 90 קברים של קדושים יהודים שגם מוסלמים מעריצים.
ביניהם של של משפחת אבן זמירו בסאפי, של רבי עמרם בן דיוואן שליח חברון שנפטר בשליחותו בשנת 1782, וקבור באסג'אן ליד ווזאן. ליד קברו וזה של בנו חיים נערכו הילולות שלוש פעמים בשנה. בל"ג בעומר, בטו באב ובראש חודש אלול. קיימת אמונה כי לרבי עמרם כוח מיוחד לרפא חולים ולהעניק פוריות.
אלפי יהודים ומוסלמים היו עולים לקבר, ביניהן נערות שהגיעו לפרקן וטרם מצאו חתן, ונשואות המצפות לפרי בטן או לבן. היו קונות נרות צבעוניים ומשליכות אותם למדורה הבוערת כל הלילה ליד המצבה. היו שחילקו שם צדקה לעניים והודים ומוסלמים. על נסים שאירעו שם, מצויים סיפורים רבים. בהילולה היו מעורבים אינטרסים אישיים, וחילוקי דעות בין גורמים שונים. עריכת ההילולה עמדה תחת שבט הביקורת של חכמים.
רבי יוסף משאש נתן ביטוי לביקורת הנוקבת ביותר על ההילולות.
ראשית הוא בדק את המקורות התלמודיים הקשר להשתטחות על קברי צדיקים והגיע למסקנה:
שאין שום מצווה ולא כבוד לצדיקים לא בהשתטחות ולא בהדלקה כלל, ובפרט לטרוח וליסע מעיר לעיר ולהוציא הוצאות על זה. הדבר פשוט דעבר על בל תשחית דגופא וממונא. ואם היה ניתן מחיר ההוצאות והשמנים לעניים, היה מרוויח שכר טוב…. וכן אם בשביל זה יתבטל מתפילה בציבור אפילו יום…. ובפרט עוד אם יש בעירו קברות צדיקים ומניחים והולך למקום אחר…. והוא בוחר רק באחד שבחרו להם ההמון הפתאים להדליק עליו הרבה מאורות….. ועם כל מנהג להשתטח ולהדליק על קברי הצדיקים כבא הכה שורש עמוק בלב כל ישראל והגדיל לעשות בכמה מדינות בעשיית הילולות גדולות לכמה צדיקים ידועים בהמון חוגג ובקיבוץ גלויות מערים רחוקות.
ואך בעונותינו שרבו המנהג הזה הביא בכנפיו מכשולים רבים ביומי דהלולא באיסורים חמורים דאורייתא ודרבנן והרבה ילדות עושה והרבה שכרות עושה עד איסור אשת איש רחמנא ליצלן ורובם ככולם נוסעים ובאים בשביל זה ביום השבת בפרהסיא עד שברחובות העיר לא תמצא שום רושם כלל מקדושת השבת, רק מסילת הברזל והעגלות נושאים יהודים עם משאיהם רצוא ושוב בשווקים וברחובות כל יום השבת ולילו עמו.
ובצי כנסיות ובתי קברות מתמלאים פה לפה אנשים ונשים בערבוביה בישא. וכל זה נוסף על כמה וכמה הוצאות והדלקות שמנים ושעווה לאין מספר. עם כמה משתאות וסעודות של רשות בשירי עגבים בלי נטילת ידיים ובלי ברכה…. והשטן מרקד… ואי אפשר להוכיח בשער כי כל המון ישראל נשקעו בדברים אלו השתקעות גדולה ונוראה וחושבים את זה למצווה רבה שיש בכוחה לכפר על כל עוון ואשמה כמעשה הישמעאלים שכיניהם, המעריצים את חגי קדושיהם ועושים כל תועבה רחמנא לצלן… כבר צווחו עליהם קמאי ובתראי …. על עם חכם ונבון איך עזבו אורחות יושר ללכת בדרכי חושך בשביל מנהגים חדשים מקרוב באו שאין להם שום סמך שום רמז לא בש"ס ולא במדרש. ומוציאים לעז על שאר הצדיקים. עד כאן דבריו של רבי יוסף משאש.
בהמשך עומד הוא על הנזק הנגרם ליהודים הגרים בסמיכות לקברים הקדושים שעליהם לארח את המבקרים, והדבר גורם להם נזק. ויש מהם שבורחים באותו הזמן למקומות אחרים כדי שלא ייאלצו לארח את הבאים והרבה גנבות וגזלות קרו.
סיכום דברי רבי יוסף משאש " אין כל חיוב להשתטח על קברות הצדיקים, ואין להילולה תקדים במקורות התלמודיים, למדו זאת מהמוסלמים. היא מלווה עבירות שונות חילול שבת, שכרות, ערבוב נשים וגברים, סעודות ללא נטילת ידיים וברכות, מלוות שירי חשק. ההילולה גורמת לבזבוז כסף, אי נוחות ליהודים שגרים בקרבת מקום – מים חיים -.
מחקרי אליעזר – אליעזר בשן-תעודות בשנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים
מחקרי אליעזר – אליעזר בשן
ג. תעודות בשנת שפ"ד על הוויכוח בדבר הלוואה לנוצרים בירושלים
אחת הפרנסות העיקריות של יהודי ארץ ישראל בכלל ויושבי ירושלים בפרט, בתקופה העות'מאנית הייתה הלוואה בריבית ללא יהודים, ובין השאר גם למוסדות דת נוצריים. מצויות על כך עדויות משני מקורות עיקריים. א. ספרות השאלות ותשובות של בתקופה. ב. תעודות ועדויות של תיירים נוצרים.
הכומר הפרנציסקאני אבגניוס רוג'ה, שביקר בארץ ישראל, כנראה היה בין השנים 1629 – 1634, מוסר, כי היהודים קיבלו עשרה אחוזים ריבית תמורת כספים. הוא מספר על רבה של ירושלים שבדרשתו בחג הפסח של שנת 1634 אמר כי חטא הוא להעלות את שער הריבית מעל לעשרה אחוזים והטיל חרם על המלווים לנוצרים.
לדברי רוג'ה, עשה הרב כן, כי ידע על מצוקתם הכספית של הנוצרים וקיווה שייאלצו לעזוב את המקומות הקדושים להם אם לא ישיגו את הכסף הדרוש לקיומם, אך בעלי הממון היהודים לא נענו לו, והביאו כספם בסתר לממונה על המנזר.
דבריו של רוג'ה נראים מהימנים. ידוע פסק הלכה ( הסכמה ) של כמה חכמים מארץ ישראל, האוסר הלוואה בריבית לכמרים. הוא מוזכר בתשובתו של רבי מאיר גאויזון, מחכמי מצרים, שלפניו ערערו על פסק הלכה זה.
מדברי רוג'ה ומתשובות רבי מאיר גוויזון נראה, שהעניין גרם למתיחות בין שתי קבוצות בירושלים. אלה שנהנו מן ההכנסה שבאה מהלוואות בריבית, ביקשו להתיר את ההלוואה לנוצרים. לרבים מיהודי העיר, שלא התפרנסו מיגיע כפיהם, הייתה ההלוואה בריבית לנוצרים מטה לחמם היחיד, והיא שאפשרה המשך קיומם בירושלים.
הללו טענו לפני רבי מאיר שאם לא ימצא להם היתר ייאלצו לעזוב את הארץ. אך מאידך גיסא, טענו חכמים אחרים, כי ההלוואות הללו תורמות לביסוסם של המנזרים ושל העדה הנוצרית בירושלים.
בפסק דינו טען רבי מאיר כי ההלוואה בריבית לנוצרים מבטיחה את קיומו של היישוב היהודי בירושלים, ועל כך יש להתירה " וראוי וחובה עלינו לחפש את ירושלים בנרות נר מצווה ותורה אור, כל שהוא ברור שיש מצווה וקיום תורה והעמדה ויישוב לכל היושבים בה, ואין בדבר איסור מדינא "
באוסף תשובות של רבי אישתרוק בן דוד שאנג'י, בכתב יד גינצבורג, מצאתי תשובה של רבי אהרן בן חיים – יליד פאס -, אשר דנה בנושא זה באריכות. בגוף התשובה לא צויין כל תאריך, אולם רבי אברהם ביתון, מחכמי ירושלים, מאשר העתקת פסק דינו של הנ"ל, ובסיומה נרשם התאריך " אחד בשבת, חמשה עשר לחודש זיון, שנת חמשת אלפים ושלוש מאות ושמונים וארבע ליצירה, פה ירושלים " יש לשער שלא עבר זמן בין פסק הדין ובין העתקתו.
רבי אברהם ביתון או ביטון מחכמי ירושלים. רבי אברהם יצא בשנת ש"ץ – 1630 יחד עם רבי שמואל רימון כשלוחה של ירושלים למרוקו, כלומר כשש שנים לאחר שאישר העתקת פסק דין זה.
רבי אהרן עלה לארץ ישראל בסוף ימיו. אך נראה, כי את התשובה, כתב עוד בזמן היותו בחוץ לארץ, שכן הוא כותב : " אך כי אני לא ראיתי ירושלים, צעקת בני ישראל, בני ירושלים באה אלי ". יש להניח, שהשאלה הופנתה אליו בזמן היותו במצרים, כשם שרבי מאיר גאוויזון קיבל פניה בשאלה זו במצרים.
בתשובתו מתפלמס רבי אהרן עם " הרב הפוסק ", שאסר להלוות בריבית לנוצרים בירושלים. מחוץ לנימוקים ההלכתיים המובאים כטיעוני האוסר, והפרכתם על ידי רבי אהרן, יש קטעים בעלי אופי היסטורי חברתי, השופכים אור על כמה פרטים על חיי היהודים בירושלים, ומציגים את עמדותיהם הסובייקטיביות של האישים שפעלו שם.
עמדתם המקלה של חכמי אשכנז הראשונים ובראשם רבנו תם ( תוספות בבא מציעא ) שלפיה יש להתיר להלוות לגויים " לפי שיש עלינו משא מלך ושרים, והכל הוא כדי חיינו ", נדחית על ידי הרב האוסר להלוות לנוצרים בירושלים, " באומרו כי בירושלים הם יודעים כמה יצטרכו שם מהמסים והארנוניות כי המשקל עליהם והגדול שבהם אינו נותן החצי ממה שהיה נותן אילו היה חוצה לה ".
כלומר הוא מבחין בין זמנו של רבנו תם, כשהיהודים סבלו מעול מסים כבד, לבין זמנו בירושלים, כשהמס היה קצוב וקבוע לכל אדם, ונמוך מזה שבמקומות אחרים. לכן אין הכרח כלכלי, לפי הנחתו, להלוות בריבית לנוצרים.
הדברים אומרים דרשני. זהותו של החכם שאתו מתווכח רבי אהרן בן חיים, אינה ידועה לנו, אך ברור כי הוא חי בירושלים. חכם זה היה שובר את מטה לחמם של אחיו יושבי ירושלים. נאמנה עלינו יותר הערכתו של חכם, תושב ירושלים, משל אלה החיים בחוץ לארץ וניזונים ממכתביהם של תושבי ירושלים, שפני אליהם בבקשת עזרה וכדי לעורר רחמי אחיהם בגולה והפריזו בתיאור עול המסים והקשיים הכלכליים.
בל נשכח, כי מדובר בשנים שלפני גזירות בן פרוק, כשלחץ המסים בירושלים לא היה עדיין אכזרי כפי שהיה בארצות נוצריות, והיהודים לא הוגבלו בבחירת מקצועות לקיומם. יש הצדקה אפה להבחנה בין זמנו של רבינו תם, שישב במערב אירופה, לבין מצבו של היישוב היהודי בירושלים במאה הי"ז תחת שלטון העות'מאנים, כשהיהודים עסקו במגוון של מלאכות וענפי מסחר.
כפי שרשום בפנקסי מס הגולגולות התורכיים מן השנים 1690 – 1961, היו ארבעים מקצועות וענפי מסחר שיהודים עסקו בהם בירושלים. אין להניח, שהמצב היה שונה בהרבה בשנים שקדמו לשנת 1690. אמנם, במקורות היהודיים, בעיקר באגרות לנדבנים בחוץ לארץ, מתוארים הצרות, כובד המסים וחוסר האפשרות להתפרנס מעבודה וממסחר.
אך כבר העלה א' הד המנוח את ההשערה שלאור הנתונים הנ"ל, יש לתקן את התמונה העגומה של מצב הקהילה היהודית בירושלים. עדות דומה על מצבם הנוח – באופן יחסי – של יהודי ירושלים מביא גם הצרפתי ז'ון דובדאן, שביקר בארץ ישראל בשנת 1652.
הוא מציים מקצועות רבים שיהודי ירושלים עוסקים בהם. כגון אופים, טבחים, רוכלים, חייטים, ספרים וסנדלרים. רבי אהרן בן חיים מתעלם מן הנתונים הכלכליים הריאליים בירושלים, ולדידו, יותר משכנעות צעקותיהם של בני ירושלים המבקשים תרומות מתפוצות הגולה.
ולפי דברו : " צעקת בני ישראל, בני ירושלים בא אלי שתמיד הם צועקים מר על ריבוי המסים וההוצאות אשר בה ושואלים בכל מקום אשר יושבים ישראל בכל גלילות חוצה לארץ עזר וסיוע ולא יספיק להם הנשלח כפי מה שהם אומרים "
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה. – א. בשן
מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.
הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.
לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא "
תגובת ראש הוזירים.
ראש הוזירים ענה ב-12 באוגוסט לפנייתו של וייט. הוא מאשר את כל הפרטים במכתבו ומוסר לו שהסולטאן שלח משרת נאמן לאנתיפה כדי לחקור את האירוע ולדווח לסולטאן. את בקשותיו כפי שכתבם ב – באוגוסט, העביר לסולטאן, וחגובת הוזיר " כי אין הסולטאן מזניח את היהודים כי הם נתיניו, ולפי החוקים שלנו אסור לדכאם.
למושלים נשלחו כמה מכתבים בהם מוזהרים למנוע מהיהודים כל נזק, ואין לדכאם. כרגיל העביר וייט ב – 24 באוגוסט את תשובת ראש הוזירים לשר החוץ.
עדותם של יהודים מאנהתיפה ופחדם מפני נקמנות המושל ותושבי המקום.
מתחילת יוני בעת שיעק בן דהאן נרצח עד אוגוסט נודע למושל אנתיפה, עבד אללה אבו אלחסאן זנאגוי, שיהודי המקום התלוננו עליו, והוא חרש מזימות לנקום בהם. כך ניתן להבין את העובדה שבניגוד לעדויות של שמונה מיהודי המקום ב-21 ביוני, בו האשימו את המושל ברצח יהודי חף מפשע הרי בסוף אוגוסט כתבו שלושה מיהודי המקום לסולטאן מכתב ברוח אחרת.
הגיעו אליהם ידיעות על הפניות של הקונסולים לסולטאן, ועל שזה עומד לפטרו ואלי להענישו, והדבר יתנקם בהם. הם משבחים את המושל ומאשימים את הקרבן היהודי כ " אדם אכזרי ". לדבריהם הוא חזר לביתו אחרי המלקות ונפטר אחר כך.
הם דוחים את דברי משה בנו של יעקב דהאן המאשים את המושל. ( אגב עדותו של משה נמסרה בפני נוטריונים בטנג'יר, רק ב-2 בנובמבר, וכנראה מסר כבר עדות קודמת ) " מעולם לא נשלטה אנתיפה כל כך טוב כמו בימי מושל זה "
ניכר פחדם מפני נקמת המושל ואנשי המקום. הם טוענים שאם הסולטאן יאזין לקונסולים, כי " אז אנשי אנתיפה יתקפו אותנו ". חוששים לרכושם של סוחרים זרים שבידיהם, אם יקרה משהו למושל. ומסיימים מכתב לסולטאן כי " אנו נברך אותך בשבת ובחגים " חתומים אברהם אבוטבול, מרדכי אוחנה, ושלמה דרינו ( ואולי דנינו ).
אלה לא הסתפקו בפנייה לסולטאן, אלא כתבו לסוחרים היהודים בנמלי מוגדור, מאזאגאן, קזבלנקה ולרבני פאס ( כנראה לרבי אבנר הצרפתי ורבי רפאל אבן צור ). הדבר נזכר בפנייה השנייה של אותם יהודים לסולטאן, בהמשך לראשונה, ונצטט מהמשך המכתב :
ואנו מבקשים שתראה אותנו בין חמלה ומתפללים לאבותיך. אם משהו יקרה למושל שלנו, כל השכנים יתנכלו לנו היהודים. ישדדו אותנו. ואנו מבקשים צדק מהקב"ה. רוב היהודים הגרים בהרים שעלינו לעבור ובהם אנו חיים עם משפחותינו, חוששים שאם משהו יקרה לנו, האחריות תיפול על אלה שהעידו עדות שקר נגד המושל.
כבר כתבנו לקונסולים ולבוחרים בנמלים שייעשה צדק, ואם שיקרנו, שישרפו אותנו בעיר זו הנמצאת באמצע ההרים. היהודים בערים חיים בשלוה, ואנו במצוקה. אל נא תאזין לעדויות השקר נגש המושל.
ניכר אצלם הפחד מפני התנכלות כתוצאה מהצעדים שהסולטאן עלול לנקוט נגד המושל. ראויים לתשומת לב הדברים בהם מבדילים בין מעמד היהודים בערים בהם " חיים בשלוה " , כנראה הגיעו אליהם ידיעות על החסות הקונסולרית שניתנה לסוחרים יהודים, בערי הנמל, והם משוחררים מהפחד מפני מושלים עריצים.
לעומת מצבם, הם חיים הרחק בתוככי הרי האטלס, ואין להם היכולת להיעזר בגורמים שעשויים לעזור להם. עליהם להסתדר ולחיות בשלום גם עם השטן ולהתחנף לו, ורק כך יבטיחו את קיומם.
במכתב של דרומונד האי לראש הווזירים ב – 8 בנובמבר, הוא התייחס לעדות זו, והוסיף כי לפי העדות, הוכה דהאן רק מאה מלקות, על שבא במגע מיני עם מוסלמית, לאחר מכן נשלח לביתו, הבריא מהמכות ואחר כך חלה ומת. אבל דרומונד האי משוכנע שאלה קיבלו הוראה מהמושל להעיד כך בלחץ איומים או שוחד.
ממזרח וממערב-כרך ה'- קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
קהל התושבים בפאס מן המאה הט"ז ואילך – חיים בנטוב
בתעודה משנת תצ״ד, המתפרסמת להלן במסגרת פסק־הדין, נקבע שר׳ שלמה אבן דנאן, אחיו של ר׳ שמואל, ״יעמד חי במדרגת ראש ישיבה כל ימי חייו לקריאת ההלכה עם בעלי הישיבה״, כלומר ללמוד תלמוד עם חכמי הישיבה. מתעודה אחרת שבפסק־הדין הנזכר עולה, שבישיבה היה אוצר ספרים ובו ״כתבי הקדש, תלמוד ופוסקים ומדרשים בדפוס ובכתב יד… והיה כל מבקש ה׳ מבני קהלינו יש״ץ ילך אצל החכם וישאל ממנו מספרים הנז' הן תלמוד ופוסקים ומפרשים. ויחזיר לחכם״. ללמדך, שלא רק שהיו להם ספרים אלא שהיו בשימוש, ומשמע שחכמים ומשכילים רבים היו ביניהם.
בית־הכנסת הראשון של התושבים מצוין כ״גדול״, ובו היו מתאספים יהודי פאס לעצרות תפילה גדולות, כגון בעצירת גשמים. התושבים היו כנראה אמידים, ותרומותיהם לבית־הכנסת היו רבות. אין ספק שחכמי הישיבה קיבלו פרס הגון מהקהל. ספרי־התורה של בית הכנסת מקושטים היו ברימוני כסף יקרים. בתעודה המתפרסמת להלן קוראים אנו על ״תפוחי כסף מעשה ידי אומן הנקרא ׳בן רבקה׳ שמכרו בסך ארבע מאות ועשרים מתקאל״, וזהו סכום נכבד. ואם מצאו לנכון לציין את שם האומן, משמע שהיה האיש ידוע ומפורסם במקצועו. בפסק־הדין המתפרסם מדובר גם על ״תפוחי כסף של ס״ת המוקדשים מהנבון הר׳ סעדיה .[אבן דנאן]״. בשנת ת״ס, כשהוטל המס המיוחד על הקהילה, מסרו למס האחים בן דנאן תפוחי כסף: ״ומב״ה [ומבית־הכנסת] של התושבים שלנו הרסנו ב׳ זוגות גדולים [של תפוחי כסף] הביאם א״א [אדוני אבי] זצ״ל מעיר תיטואן״.
וייסוד בית־ הכנסת השני
בשנת תה״ו (ה׳ ת״ו), כשהדיאלים גזרו להרוס בתי־הכנסת, נהרס ראשון זה של התושבים. אין זה אלא מפני שהיה הגדול הבולט והיפה שבבתי־הכנסת בפאס. וכך כותב ר׳ סעדיה, הרב בקהל התושבים אז: ״ביום א׳, ט״ו לאלול טמאו את היכל קדשנו שמו בית הכנסת שלנו לעיים והניחו התיבה שלימה והישיבה של הנשים וביום ה׳ של שבוע הנז' נתצו התיבה והישיבה של הנשים״. אף־על־פי־כן המשיך בית־הכנסת הגדול של התושבים החרב להיות בשימוש הקהילה. בשנת תי״ח, שמונה שנים אחר חורבנו, מספר ר׳ סעדיה ן׳ דנאן: ״נתאספו הקהל כולם בביהכ״ן של התושבים. אף על פי שהיא חריבה נתאספנו ונתפללנו בה מנחה, ועשינו צעקה גדולה ושבע פעמים ויעבור. יש לשער אפוא שלא ניתצוהו עד היסוד, ונותרו כתליו. וכפי שאנו שומעים מתעודה (ב״י אלברטא 43) המתפרסמת להלן: ״וידענו נאמנה שנתן החכם הקונה הנז' דמי התפוחים הנז' עם שאר הדמים אשר נאסף לפדיון המתלים והעמודים הנז'״.
מלבד רשימתו המדכאת של ר׳ סעדיה ן׳ דנאן על חורבן בתי־הכנסת בשנת ת״ו, שנשתמרה בספר ״דברי הימים לר׳ שמואל שאול אבן דנאן״, נשתמר בתעודה שנזכרה לעיל משנת ת״ז, שעניינה מכירת תפוחי כסף שהיו בבית־הכנסת של התושבים לרבי יצחק צרפתי, תיאור החורבן שנעשה בבתי־הכנסת שבמלאח פאם, והשתדלותם של היהודים לתת ״דמים יקרים״ כדי לפדות את ״כותלי ועמודי שארית הנשארים״ לבל יהרסו בתי־הכנסת עד היסוד. תעודה זו נכתבה כשישה חודשים אחרי חורבנם, וחתומים עליה הנגיד שם טוב ן׳ רמוך, שלפי הרשום ב״דברי הימים״ נפטר בשנת ת״ח, ר׳ סעדיה ן׳ דנאן, אפרים הכהן בר מנשה, שמן פסק־הדין המתפרסם להלן אנו יודעים ששימש גזבר קהל התושבים, בנימין הכהן בן נחמןואברהם אבן דנאן. ואלה היו בוודאי טובי קהל התושבים אז.
שני בתי־כנסת בלבד נשארו אז לפליטה בפאס, מפני שקשורים היו בשני אישים בולטים. בית הכנסת האחד של הנגיד ר׳ יעקב רותי, והשני של החכם ר׳ סעדיה ך רבוח, ״הצילה כה״ר אפרים בן סעדון שהוא היה יהודי של השר סי מבכירי׳. אין בידנו ידיעות עד מתי נשארו בתי־הכנסת בחורבנם ומתי החלו בשיקומם. ודאי שכל זמן שחי השר בובכיר, שציווה על הריסתם, לא יכלו היהודים לשקמם. אך נראה שעם עלייתו של מולאי מוחמד אלפילאלי בשנת (1550), לאחר מותו של בובכיר בחודש אב אותה שנה, פנו היהודים לשיקום, אולי מפני שלא היה שום מתנגד לזה, או שקיבלו רשות מהמושל שמשל אז בפאס, מוחמד אדרידי. על כל פנים, לפני שנת תי״ח (1658) כבר עמד בית־הכנסת השני של החושבים על תלו.
מדוע לא שיקמו התושבים את בית־הכנסת הישן, ומצאו לנכון להקים אחרי אין לנו נימוקים ברורים לכך, שמא לא רצו למשוך תשומת־לב הגויים, שהיתה ודאי מתעוררת, אילו שיקמו את הראשון שנחרב. ונראה שמאותה סיבה לא בנו בית־כנסת חדש, אלא העדיפו להפוך חצר מגורים קיימת לבית־כנסת, שלא לעורר תשומת־ לב יתירה.
בשנת תק״ן, במאורעות אליאזיד, אנו שומעים כי ״במקום ביהכ״ן הגדולה של התושבים שהיתה חריבה בנו שם ג׳אמע ושמעא״, דהיינו מסגד וצריח. על מסגד זה נשלחה, אחרי מות אליאזיד, שאלה לקאדי של פאס מה לעשות בו, ותשובתו היתד, ״שהוא אסור בהנאה… אם מחמת שנבנה מקברי ישראל… אם מחמת שהפועלים הבונים פורעים אותם מדמי מים שרופים [יי״ש] אם מחמת שבנאו בקרקע גזולה, ומיד גזר יר״ה לסתור אותו והצריח אשר בו״, וממשיך הכותב: ״ואם באתי לספר גודל הבית והקורות הגדולות ושכלולו ביופי מאד, באבני שיש ירק ואדום…״. אף מהדגשה זו, ״גודל הבית״, נמצינו למדים על גודלו של בית־ הכנסת הראשון של התושבים. במקום מסגד זה שנהרס, מספר אי״ש הצרפתי, בנו היהודים חצר… נקראת דאר אזאמע״, כלומר בית המסגד. אם כן, לא חזרו ובנו בו בית־כנסת אלא חצר רגילה, במלאח, והיו בה שישה ״בתים" ודרו בהם היהודים .
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
פתח־דבר
מאה וחמישים שנה לאחר ייסוד כי״ח בפריז ולאחר מאה 
שנים ומחצה של פעילות חינוכית, תרבותית ופוליטית רבת היקף בקהילות היהודיות של אגן הים התיכון, האם הגיע הזמן לערוך את המאזן הסופי של ארגון זה שהוא יחיד במינו מבחינת עוצמתו בתוך העולם היהודי? יהיה זה מעשה נחפז אם נעשה כן, משום שחברת כי״ח ממשיכה את פעילותה — או כפי שיאמרו הוותיקים, את שליחותה — והיא אף מתכננת את הגברת פעילותה בהקמת בתי ספר חדשים, בין היתר בישראל. ברם, כמו בכל מפעל אנושי בעל ממדים כאלה, מותר לשרטט את קווי הפעולה של החברה ואת תוצאותיהם במעגלים החברתיים והתרבותיים שאליהם היא פנתה, היינו הקהילות, הילדים ובני הנוער שלמדו בכיתותיה. התמונה שנקבל כאן תהיה בהכרח קצרה ביותר אם לא בראשי תבות בלבד. נוסף למאות המחקרים והרשימות שהוקדשו כבר לנושא זה, עוד ייערכו מחקרים רבים בדורות הבאים כדי ללמוד ולנתח הרפתקה חברתית ותרבותית זאת שהיא יחידה במינה ואת השלכותיה.
- מבחינה פוליטית, מעורבות החברה ופניות הוועד המרכזי לשלטונות המקומיים או למעצמות הזרות לטובת הקהילות השונות, או בעקבות פרשיות שנגעו לקבוצות או ליחידים, נשאו תוצאות צנועות בלבד, שכן בדרך כלל זיהו את כי״ח עם האינטרסים הצרפתיים ולעתים קרובות אף עם המדיניות הקולוניאלית של צרפת.
- סיסמת״ התחייה החברתית והכלכלית" של הקהילות היהודיות באגן הים התיכון שנחרתה על דגל כי״ח בעת ייסודה, ואשר הובילה במשך מאה שנה את פעילותה החינוכית, התממשה באופן חלקי בלבד. הסיבה לכך היא ששינויים כאלה לא יכלו להתממש בקהילות השונות במנותק מן החברה הסובבת אותן. כאשר הסימנים הראשונים לשינוי חברתי וכלכלי החלו להופיע לאחר מלחמת העולם השנייה, הקהילות התפזרו והתפוררו בחיפושיהן אחרי מקומות טובים יותר לחיות בהם.
- הפעילות הפדגוגית והחינוכית שמאות אלפי ילדים ובני נוער שלמדו ברשתות השונות של האליאנס נהנו ממנה הייתה בשביל מרביתם מקור בלבדי של התפתחות אישיותם, של רכישת ידע ושל הכנה לאתגרים וליתרונות של החיים המודרניים. לא כולם יכלו ליהנות מן השפע האינטלקטואלי והתרבותי הזה, אף לא כל אלה שלמדו בבתי הספר. אולם החינוך המודרני העניק למוכשרים ביותר הזדמנות יוצאת מן הכלל להצלחה אישית ולמימוש מלוא כישוריהם ויכולותיהם.
- טיפוח הלימודים העבריים ולימודי היהדות לא עמד בראש מעייניה של האליאנס ולא טופל באופן רציני אלא מאוחר מאוד, אחרי השואה הנוראה של מלחמת העולם השנייה. אולם החברה התעשתה מאז ולא במעט בגלל הקמת מדינת ישראל ותחיית התרבות העברית שהפכה בה למשימה לאומית.
חברת האליאנס הכשירה ועיצבה כוח הוראה מרשים ביותר, שפעל מתוך מסירות והתגייסות, מידות שהן נדירות בימינו. מורי האליאנס השכילו לנהל לא רק את חיי היומיום של תלמידיהם במקומות שונים ורחוקים זה מזה ולנטוע בהם את רעיונות המהפכה התרבותית שהניעו את האליאנס, אלא גם להעביר להם ידע מעודכן בתחומים אוסף המאמרים המכונס בגיליון מיוחד זה של 'ברית' נוגע לנקודות השונות שהועלו כאן. מוגשים כאן מחקרים, עיונים ועדויות אישיות על התנהלות בתי הספר, על המדיניות הקהילתית שהונהגה, על תכניות הלימודים והשלכותיהן על התלמידים, על האידיאולוגיה המוצהרת והמיושמת, על תחושת הייעוד והמסירות של המורים ושל יזמים תרבותיים ומנהיגים חינוכיים דגולים, וכן על ההתלהבות והתקוות שנודעו במקומות שונים. כל הפרקים האלה מעידים על ההתעניינות הגדולה שמעורר בימינו מפעל חינוכי-פדגוגי מתמשך זה, שנוסד לפני מאה וחמישים שנה על ידי כי״ח, הן בקרב חוקרים בעולם כולו הן בקרב אלה שנהנו מן ההכשרה ומן הידע שהוענקו להם.
יוסף ( יוסי ) שטרית
אוניברסיטת חיפה
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel.. – Les villages d'origine des nouveaux venus
Les juifs de Colomb-Bechar-J.Ouliel
Et des villages de la Saoura
1903-1962
Jacob Oliel
– Les villages d'origine des nouveaux venus
Je n'ai jamais revu Monsieur Mouleyre, ce modele d'instituteur-missionnaire, qui, comme messieurs Pion, Griffe, Jaraudias, Cliaix ou Mesdames Bonnefoy, Lesprit, Pelse, Velle, Mademoiselle Courtois et bien d'autres ont donne le meilleur d'eux-memes pour nous for- mer ; je regrette de n'avoir pu exprimer ma reconnaissance et mon affection a mon vieux maxtre Monsieur Mouleyre, aujourd'hui disparu.
A l'autre bout du batiment, j'ai aussi retrouve la salle de Monsieur Sanchez, notre profes- seur d'anglais, de geographie, de dessin… Ses cours etaient un regal pour tous les eleves, tant il savait, en veritable pince-sans-rire, les agrementer de son humour irresistible. La derniere surprise : Khelifa me remit un vieil ouvrage entre les mains, un de ces vieux livres, relies en peau de mouton par un artisan becharien, comme nous en avions dans notre jeunesse, soit a la synagogue, soit a la mosquee. Celui-la, imprime en hebreu, etait magnifique : son proprietaire avait pris soin d'ecrire son nom, David Abehssera, sur la page de garde, en caracteres hebrai'ques et latins.
Je suppliai Khelifa de me le confier le temps de faire photocopier quelques pages, de recueillir des renseignements et de le montrer a d'anciens Bechariens capables de m'aider. «Il est a toi», me repondit-il, simplement.
C'est ainsi que j'ai aujourd'hui le privilege de detenir un ouvrage ayant appartenu a RabbiDavid, un rabbin de la lignee fameuse des Abehssera, dont j'evoquerai la fin atroce.
Ainsi, malgre l'amertume de certains souvenirs, notre jeunesse becharienne, et en particu- lier, notre scolarite, fut une periode benie de notre vie : parce que nos maitres, competents et devoues, n'ont pas cherche a nous humilier, comme il est arrive, parfois, avec certains ; parce que ce fut la naissance d'amities qui durent encore aujourd'hui, malgre 1'espace et le temps qui nous ont separes. Ce fut aussi la periode ou les grandes vacances meritaient leur nom, puisqu'elles allaient du 30 mai au ler octobre, et celle enfin ou, trop heureux de beneficier de journees chomees que nous procuraient les fetes musulmanes, chretiennes et juives, nous options spontanement pour la tolerance, en respectant les trois religions mon theistes.
Une fois l'an, nous recevions dans nos classes la visite des responsables des communautes (le Bachagha, un Pere Blanc et M. Simon Benitah) : a l'appel de notre nom, nous nous levions afin que chacun put designer ceux de sa communaute dont les families trop indigentes ne pouvaient acheter les fournitures scolaires.
טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
פרק רביעי – טכס התחדיד – רפאל בן שמחון
תחדיד מקורו במלה הערבית " חדיד " דהיינו ברזל, וזאת נבין מעניין החרב שנזכיר להלן. תחדיד גזורה גם מהמלה הערבית " חודוד " דהיינו גבול משום שאומרים ל " לילית ", עד כאן גבולך, ואין לך שליטה או רשות, להיות בחדר בו נמצא היולדת והרך הנולד.
בטכס התחדיד סוגרים אם כן בעד השדים והמזיקים על ידי נעילת דלתות ותיחום גבול סביב היולדת ובנה באמצעות חרב, תוך השמעת הפסוק " והבאים….ויסגור ה' בעדו " .
מדי ערב במשך שבעה ימים, באים לבקר את היולדת, קרובים, שכנים וידידים. בעל הבית חייב להגיש לכל אחד כיבוד, שתייה, תה, עוגות ומגדנים. גם מתפללי בית הכנסת באים בערב ונשארים עם אבי הבן עד חצות. במשך זמן זה, קוראים זוהר, משניות ועוד, וכולם מתכבדים כמובן בשתייה, ובתקרובות.
מטרת הלימוד בבית היולדת, להגן עליה ועל תינוקה מפני המזיקים החיצוניים במיוחד בליל הברית, כי בלילה הזה, השטן מתכנן להזיק ליילוד ולמנוע ממנו את מצוות המילה. בהיוולד התינוק, הוא נתון במשך שמונה ימים עד יום הברית, לסכנת התקפה, מצד השדים שעדיין לא קיבלו את הדייר החדש.
סכנה זו גדולה במיוחד עקב תקיפותה של לילית הרוצה לנקום את נקמת עלבונה, ולכן ערב ערב מבריחים החיצוניים ( בלימוד הזוהר )
בתום הביקורים והכיבודים, כאשר אפשר לומר, שזוהי שעת " רפוד א-רזלין, היינו " כלות רגל מן השוק " ואיש לא יבוא כבר יותר, סוגרים את החדר של היולדת ומתחילים בטכס התחדיד המיוחד. הכוונה להגבלת תנועת השדים כשאומרים להם " עד כאן ". וכך עבר התחדיד במכנאס וברוב המקומות :
בעל הבית נוטל סיף בידו. זוהי בעצם חרב בלוייה ועתיקה מאד, וברוב המקרים היא גם חלודה ( רצויה ששפכה דם ). חרב זו הועברה במללאח בהשאלה ממשפחה אחת לשניה, כשהיא עטופה היטב, וזאת מתוך פחד וחרדה ומחשש מפני הגויים, שמא חס ושלום יחשדו בהם שישתמשו בה למטרות אחרות.
פרק רביעי – טכס התחדיד –
חרב זו שהייתה מונחת כל היום מתחת לכר של היולדת, מוּצאת עתה על ידי בעל הבית, והוא מנופף ומכה בה את קירות החדר בו נמצאת היולדת ותינוקה. וכך הוא מקיף את החדר בארבע פינותיו, כאשר הוא נעזר בבני ביתו, בנים וקרובים, וכולם קוראים במקהלה פסוקים מהתורה ומספר תהלים ומזמרים פיוטים : והבאים זכר ונקבה מכל בשר באו כאשר צוה איתו אלהים ויסגר ה' בעדו ( בראשית, ז, טז ). אחר כך שרים פיוט מיוחד :
צור חילי, כי אתה אלי, ואתה חבלי, גואלי, הורה למה תישן ה'
יד רמה, ומרוממה העיר לנקמה, כי בן האמה ההמני ה'
הגלני ומלענה, השבעני, הרוגי והפליא ה'
ובזכרי ימי קדם ששוני, יגדל יגוני, ואדאבה, כהן ונביא עומדים לימיני, ולכל רחוק אזי אקרבה, די לעם, וממהומות גלות בו הועם על ישעם, ויהי נועם ה'.
האווירה של הטכס מתחממת, וכל הנוכחים מדבירים עוד יותר את קולם כדי להבריח את השדים. בעל הבית מעביר את החרב מתחת למיטתה של היולדת כמחפש איזה בורח שהתחבא וכולם במקהלה מחרישת אזניים אומרים : ויהי נועם ה' אלהנו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו.
חוזרים על פסוק זה שלוש פעמים, כי הוא נגד פחדים ומבריח המזיקים. אחרי ויהי נעם בא המזמור, יושב בסתר עליון וגם הוא נאמר שלוש פעמים.
יש לציין שבמשך כל טכס התחדיד לא משה החרב מידו של בעל הבית, והוא לא יעבירה בשום פנים לאדם אחר, לא לבניו הגדולים ולא לאורחים הנמצאים עמו. רק הוא לבדו ישתמש בה.
אחרי קריאת התהלים ממשיכים חברי המקהלה בפסוק חדש, שלוש פעמים, המלאך הגואל אתי מכל רע יברך את הנערים ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק וידגו לרוב בקרב הארץ. אחרי פסוק זה קוראים, שיר למעלות אשא עיני, ושרים פיוט, ברוכים אתם קהל אמוני, וברוך הבא בשם ה'.
אחר כך האב מברך את התינוק בברכת כוהנים ומסיימים כולם בפסוק , אם תשכב לא תפחד, ושכבת וערבה שנתך ( משלי ). ליד התינוק מניחים עתה צרור מלח, ולמראשיתו ספר תהלים, כסגולה והגנה מפני המזיקים, במיוחד מפני לילית האורבת לו בכל. כך עבר התחדיד לפי מנהג מכנאס.
עליית הנוער ותנועת שרל נטר-י.שרביט
הנוער בעלייה.
תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.
אדגר גדג'.
תוכניות " היחידות העממיות " ומחנות הנוער קסמו לו במיוחד " שיקום חברתי של נוער נחשל לצד רסקולריזציה שלו, תוך הפעלתם של מחנות צופיים שבהם הנוער מתחדש מבחינה רוחנית, עניינו אותו עד מאוד.
סֵקוּלָרִיזַצְיָה
ל (נ') [מלטינית: saecularis של העולם, של הדור] חִלּוּן, הַפְקָעָה מִתְּחוּם שִׁלְטוֹן הַדָּת וְהַכְּנֵסִיָּה, שִׁחְרוּר מִפִּקּוּחַ הַדָּת: סֵקוּלָרִיזַצְיָה שֶׁל הַחִנּוּךְ בְּבָתֵּי הַסֵּפֶר.
קברניטי המדינה המרוקאית הצעירה והחדשה פשוט קיוו כי שרל נטר תתמוך בהם בטיפול בנוער.
גדג' מדגיש שוב ושוב את תפקידו ההיסטורי של אלפונסו צבע כמנהיג חברתי ופוליטי, לא במשמעות הפוליטית הצרה כי אם במשמעות הרחבה, דהיינו ביכולת נדירה של איתור הנפשות הפועלות ומשחקי הכוחות במעגלים פנימיים וחיצוניים של הקהילה היהודית והפרוטקטוראט הצרפתי במרוקו.
הוא מתאר אותו כמנהיג פתוח לחידושים ולמשאלות לב כמעט אוטופיות, המעצב תוכן וארגון, המעניק את המימד הפרקטי, האפשרי, לכמעט בלתי אפשרי. בין השניים שררה הרמוניה בלתי רגילה, שכן השלימו זה את זה באורח נדיר :
" זולת ההקרנה האישית, הבינה האנושית, אומנות ניהול הצוות, הבנה הפסיכולוגיה של יחסי האנוש, איכות הפתיחות והמעוף של אלפונסו צבע, ספק אם יכולנו לקיים מפעל חינוכי כביר ששמו שרל נטר. אלפונסו צבע מצידו מרעיף שבחים באותה מידה על אדגר גדג', והאהדה ההדדית השפיעה גם על כל אנשי הצוות.
העצמאות האדיאית ויכולת הניסוח הנדירות של גדג' בשדה החינוך הובילו לא פעם לאי הסכמות מצד התנועה בפאריס ובארץ ישראל. ביחס לציונות בכלל, ולציונות הדתית בפרט, סבר גדג' כי אין לאמץ את המודל המזרח אירופאי, לפיו הקהילתיות סותרת בהכרח את הציונות, והעדיף לעצב קהילה ציונית אשר אינה סובלת מפרדוקס ומפיצול.
אדגר גדג'.
אם הקהילה מושתתת על התפיסה הציונית, אזי אין העלייה בגדר של שבר או מפנה בחייה כי אם המשך טבעי לחינוך הקהילתי. לעתים נתפסה גישה זו כא-צינית, המטפחת אוריינטציה מקומית. גישה זו עוררה אי הבנה ופולמוס. עם זאת סלד גדג' מהציונות המפלגתית בנוסח המיובא מהארץ.
לדידו, מאוויים אלה טומנים בחובם יצר של הרס עצמי ולפיכך דחה אותם מעל פניו בעשייתו החינוכית. בשנת 1950 ארגן אלפונסו צבע קונגרס הדן בשאלות חברתיות ביהדות מרוקו, והזמין את אדגר גדג' להשתתף בו. " חשתי כי קונגרס זה נבדל מאחרים. חשתי כי אכן נרקמת פעולה של ממש " אומר גדג'.
אדגר גדג' אינו רואה במפעל חייו קריירה כי אם ייעוד : הוא רואה בהיגיינה המנטאליות ובהחזרת הנוער הנחשל למעגל החיים שפרשו ממנו לשולי החברה, הציר המרכזי של המפעל החינוכי בשרל נטר. הוא אינו מתפלא שההשפעה של שרל נטר הקרינה כלפי חוץ וחצתה את המעגל הפנימי של החברה היהודית והמעגל החיצוני של החברה הנוכרית הסובבת.
הוא מסביר כי תמצית המהפכה החברתית שחוללה שרל נטר היא בהפיכת הנוער ממרקם אליטיסטי לרקמה חברתית עממית ואטרקטיבית לכל רובדי החברה היהודית במרוקו, עד לכפרים נידחים באטלס התיכון.
מפעלו היווה, במידת מה, קריאת תיגר על תנועת הצופים הצרפתית הממוסדת, שלטעמו קווי החינוך שלה לא הלמו לחברה היהודית המרוקאית, שרבו בה משפחות ברוכות ילדים.
לדעתו היה צריך להיכנס לחיים מודרניים ולעצבם ברוח אחרת מזו שנהגו בצופים בצרפת. בשנת 1951 ארגן גדג' מחנה לילדי מראקש. ערב אחד מצא את מאתיים הילדים מרוכזים באחד האוהלים הגדולים. כששאל לפשר הדבר השיבה לו האחראית כי " הם חשים יותר ביטחון יחדיו.
גדג' מאייר את התיזה שלו בסיפור זה : לדידו היה צורך לעצב את הנוער בהדרגה לחיים מודרניים, תוך רכישת ביטחון עצמי. מההכשרות של הקאדרים לתנועה התקיימו באנגליה, בצרפת וכמובן בארץ.
נוסף לפעילות רגילה של תנועת נוער, ראו ראשי שרל נטר את עצמם אחראים על הקיום ההיסטורי של החברה היהודית במרוקו, ועל כן הוסיפו נדבכים חברתיים חינוכיים לפעילות הנוער המקובלת בתנועת נוער.
המסלול החינוכי שהיא עיצבה היה בנוי מעין תחנות תחנות, שכל אחת ואחת היא מבצע חלוצי לעצמו :
השלב הראשון ה Unites Populaires, שהוכשרו בתנועת הצופים, דהיינו, השכבה הבוגרת של הצופים קיבלה על עצמה להתמודד עם השכבה החברתית הנחשלת, החסרה השכלה בית ספרית בסיסית.
השלב השני : הוקמו " מועדונים לשיקום חינוכי Foyers de Rehabilitation scolaire , שנועדו להשיב את הנוער שנפלט מהמערכות החינוכיות הבית ספריות, למסלול בית ספרי. המועדון הראשון הוקם על גבי מגרש נטוש בקזבלנקה.
עליית יהודי האטלס-יהודה גרניקר
עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973
ללא רשיון
כ"א מרחשון תשט"ו – 17.11.1954
בהגיעי לוורזאזזאת נעצרתי על ידי המשטרה, בטענה כח נכנסתי למקום ללא רשיון ( אין לשכוח כי כל אזור פעולתי זה נתון תחת שלטון צבאי והכניסה לכל פינה בו טעונה אישור ). ביקשתי מהמשטרה להביא אותי בפני מפקד האזור. לאחר ציפיה ממושכת הוכנסתי למשרדו של מפקד האזור אשר צייד אותי ברשיון המבוקש להמשך סיורי.
למחרת היום יצא לי להיפגש עם אותו מפקד אזור בנסבות אחרות. מכוניתו נשארה תקועה בדרך בגלל מי הגשמים שחדרו למנוע המכונית והוא לא מצא אפשרות להמשיך בדרכו. הגשתי לו העזרה הדרושה וחילצתי אותו מתקלה בלתי רצויה זו, והוא המשיך בדרכו לוורזזאת.
אני המשכתי דרכי פעם ברכב – כשזה היה אפשרי – ופעם ברכיבה, והגעתי איך שהוא לכפר ימיני ומשם לטיקרט. בקושי עברנו ואדי אחד. אך כאשר הגענו לואדי אחר שקע האוטו בתוך הואדי. עברנו אותו ברגל אך זה השפיע עלי לרעה כי תקפה אותי סחרחורת.
כעבור זמן מה, חזרתי לאיתני. ג'יפ שעבר לידינו חילץ את רכבנו. אך שוב ואדי שלישי שקשה לעבור אותו ברכב. השארנו המעונית עם הנהג והמשכנו את דרכנו לטיקרט הן ברכיבה והן ברגל עד שהגענו למחוז חפצנו.
במקלי עברתי את הנהר הזה.
כ"ה מרחשון תשט"ו – 21.11.1954
על אף תלאות הדרך הצלחתי לבקר בכפרים : איסבל, אזרו, אסאראג ואמזרקו. השכמתי קום על מנת להמשיך בדרכי, אך בהמות הרכיבה שהובטחו לי לא נמצאו. לא הייתה לי ברירה. בן לוויתי ואני יצאנו לדרך ברגל. בגענו בעוד חושך לכפר אמזרקו, ומשם המשכנו לאיגידי בלוויית איש הכפר – שמעון דרעי וחמורו, עליו העמסנו את מעט חפצינו.
בדרכנו היה עלינו לחצות את נהר טיפנוט חמש פעמים בגלל פיתוליו הרבים. חציית נהר זה הייתה עבורנו הרפתקה מסוכנת שכדאי לעמוד עליה. בראשונה עברנו את הנהר בעזרת החמור, בשניה גאו המים ועזרתו של החמור לא היה בה כל תועלת.
בשלישית ניסה הנהג רפאל להיכנס ראשון למים ולא הצליח, אני ניסיתי להיכנס כשמקל גדול בידי, אחרי באו רפאל ושמעון דרעי כשהם נעזרים איש ברעהו. לאחר שהצלחנו חזר דרעי לבדו לעזור למלווי השלישי ואעקנין לעבור.
ואעקנין אך נכנס למים ועשה כמה צעדים מהוססים מעדה רגלו, המקל נשמט מידו ובדרך נס ניצל מטביעה. יצא נפחד ומבוהל. לא רציתי לסכן את עצמי ואת חברי בני לוויתי והחלטתי שלא לעבור ברגל את שני המכשולים שנותרו לנו חיפשנו דרכים ולבסוף השגנו פרדות בשכר. מעל גבי הפרדות הצלחנו לחצות את הנהר שתי הפעמים האחרונות וסוף סוף הגענו בשלום לכפר איגידי.
כ"ז מרחשון תשט"ו – 23.11.1954
מאיגידי, לאחר שרשמתי את התושבים לעליה המשכתי ברכיבה לכפרים, אידרגון, טבייאה, אאילוז, ואבו רחיל.
כ"ח מרחשון תשט"ו – 24.11.1954
ביקרנו בתארודאנט ומשם חזרנו למראכש. על אף התלאות אשר עברו עלי והעייפות מהטלטולים לא חדלתי ליהנות מיופיו ומהדרו של הנוף אשר ממש הקסים אותי. מראות הטבע אשר ראו עיני היו נהדרים ומלהיבים. הם גילמו את הטבע בכל הדרו יופיו וזוהרו. מצאתי בזה נחמה ופיצוי על תלאות הדרך והמכשולים שעמדו בדרכי.
פרי העמל.
ג' בכסלו תשט"ו – 28311.1954
ביקרתי בעוד שלושה אזורים כפריים, ולמען הסד
ר קראתי לכל אזור בשם, והפעולה עד היום כך.
ארגון אטלס א' 12 כפרים 182 משפחות 983 נפשות
ארגון אטלס ב' 4 כפרים 133 משפחות 684 נפשות
ארגון אטלס ג' 7 כפרים 109 משפחות 681 נפשות
ארגון אטלס ד' 16 כפרים 167 משפחות 871 נפשות
ס"ה 39 כפרים, 591 משפחות, 3219 נפשות
אין באפשרותי לנחש איך וכיצד תיעשה חלוקתם, לפחות חמישים אחוז מהם יופנו לתנועת המושבים להתיישבות. ניתן אפוא לארגן מתוכם שני מושבי עולים גדולים או שלושה בינוניים. נוסף על כך אני מטפל בשלושה ארגונים נוספים, אשר לפחות שניים מהם יהיו מוכנים לעליה תוך זמן קצר. מובן שעבודתי בכפרים אלה מלווה בקשיים גדולים ומרובים.
נסיעה של שמונה, עשר שעות ביום על גבי פרד, בנוסף על כשמונה שעות עבודה בכל כפר וכל זה תוך סכנות מסוגים שונים. סכנות טבע, הערבים, המושלים למיניהם. ולעתים קשיים בלתי צפויים מצד השלטונות המרכזיים. על כך\ל זה יש להוסיף הליכה בדרכים קשות ועקלקלות, לעבור הרים ולחצות נחלים ונהרות.
מכתבי עידוד
החומר האנושי הטוב ביותר
כ"ב כסלו תשט"ו – 17.12.1954
במכתבו של רענן וייץ, ממלא מקום מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית מיום 17.12.1954, הוא כותב בין היתר :
" קראתי בהנאה רבה את מכתבו של יהודה גרניקר שנתפרסם ב " תלמים ". לא ידעתי שיש לו עין כה חודרת ועט כה זריז. אני מבין שהוא אינו חוסך עמל ותלאה, מטפס לכפרי ההרים העזובים והנידחים, והוא עלול להביא לנו את החומר האנושי הטוב היותר ….:
לא טעיתי בהערכתי.
ד' טבת תשט"ו – 29.12.1954
קיבלתי מכתב ממזכירות תנועת המושבים, בחתימתו של גרשון צוקר ובו הוא כותב בין היתר : " ההני מעביר אליך רשימת הכפרים אשר קלטו משפחות מצפון אפריקה במשך החודשיים האחרונים, זאת אומרת בזמן היותך במרוקו.
לפי הסיכום קלטנו ראשונה למעלה מ-500 משפחות ולאו מילתא זוטרתא היא…( וזה אינו דבר קטן ), הוחלט לכן להפנות את כל החומר האנושי המתאים לחקלאות, להתיישבות החדשה אשר תבוצע בשנת 1955, והמדובר הוא בחבל לכיש ואזור תענך…
אין אפוא מקום לפחד שלך בקשר ליכולת הקליטה של כל אותן מאות המשפחות אשר ירוכזו על ידך. אחרי כל מברק או מכתב שלך היה לחץ מצדנו על המוסדות, להחיש את הביצוע בהעברת המשפחות….
קראנו דו"ח של ח. טולצ'ינסקי מצוות המיון. דו"ח נפלא. בעיקר על עבודתך אתה. הוא בכלל לא מחשיב שום עבודה אחרת.
נפגשנו עם ב. דובדבני מהמוסד לעליה וגם ממנו שמענו הערכה על פעולתך המאומצת אשר נהפכה כבר לנחלת התנועה…."
תאג'ר אל סולטאן- מיכאל אביטבול
نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب
תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול
מכתב מספר 4
מכתב תנחומים מאת הווזיר הגדול, אל טייב בן אל ימאני אל יעקב קורקוס לאחר פטירת אביו, שלמה קורקוס. כמו כן הוא מודיע לו ולאחיו על מינויים הקרוב למשרת " סוחרי המלך " במקום אביהם.
4.12.1853
الحمد لله وحده
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
الطيب بن اليماني
1 – صاحبنا التار يعقوب بن سلوم قرقوز اما بعد فقد كان ان بلغا ان قرقوز مات
2 – فاشكل علينا الامر ولم ندر من مات منكم الى ان ورد علينا كتابك تذكر فيه ان
3 والدك هو الذي مات بثغر الصويرة فبقى في خاطرنا وتاسفنا عليه بشهادة الله
4 – لاكن هان امره حيث بقيتم انتم وترككم كما يحب من الخير في الخدمة سيما حيث
5 – امركم مولانا المنصور بالله على عملكم فاحمدوا الله وكونوا من الشاكرين
6 – نعمه وقد كتبنا في شانكم للحاج العربي الطريس واوصيناه عليكم غاية وان
7 – كنت لم تطلب منا ذلك وها كتاب يرد عليك في طي هذا فوجهه اليه ولا تغيب
8 – عنا جبرك ولا بد ويطلك جواب ولدنا ابرهيم فادفعه اليه والتمام في
9 – الثالث من ربيع الاول عام 1270
10 – وها جواب سيدنا يرد علي
الحمد لله وحده
ولا حول ولا قوة الا بالله العلي العظيم
الطيب بن اليماني
השבח לאל לבדו
אין חיל ואין כוח אלא באלוהים העליון, העצום
אל טייב ( 1 ) בן אלימאני ( 2
1 – שם השולח מופיע במוזח בתחילת המכתב ולא בסופו שכן, לפי המקובל אסור ששמו של מוסלמי יבוא מתחת לשמו של ד'מי.
2 – אבו עבדאללאה מוחמד אל טייב בן אלימאני " אבו עשרין " החל את דרכו תחת המלך מולאי סולימאן. לאחר מכן, נקשר למלך מולאי עבד אל רחמאן ולבנו, מוחמד הרביעי, להם הוא שימש כשר החצר וכ " ווזיר גדול ,.
הוא יה בעל השכלה דתית רחבה, מה שלא מנע בעדו לצדד בהרחבת קשרי המסחר של מרוקו עם אירופה. הוא נפטר בשנת 1869
1 – صاحبنا التار يعقوب بن سلوم قرقوز اما بعد فقد كان ان بلغا ان قرقوز مات
1 – אל חברנו הסוחר יעקב בן שלמה ( 3 ) קורקוס. לעצם העניין : נודע לנו שקורקוס מת
3 – במקור " סלום "
2 – فاشكل علينا الامر ولم ندر من مات منكم الى ان ورد علينا كتابك تذكر فيه ان
2 – אך העניין היה מסופק בעינינו ולא ידענו מי מבניכם מת עד אשר הגיעני מכתבך בו הינך מציין
3 والدك هو الذي مات بثغر الصويرة فبقى في خاطرنا وتاسفنا عليه بشهادة الله
3 – כי אביך הוא שנפטר בעיר הנמל אל צווירא ( 4 ). חי האלוהים, כי נחרט הדבר בלבנו והצטערנו עליו
4 – אל צוויראהוא שמה הערבי של העיר מוגאדור שנבנתה על ידי המלך מחמד השלישי בסוף המאה השמונה עשרה לפי תוכניתו של האדריכל הצרפתי קורנו Cornut . העיר נמצאת כ – 200 קילומטר מערבית ממראכש שימשה נמל ייצוא לכל מוצרי חבל הסוס והדרע שבדרום המדינה וכן לסחורות שהובאו מסנגל ומסודאן המערבית על גבי שיירות. יחד עם טנג'יר היא הייתה לעיר הנמל החשובה ביותר של מרוקו עד לסוף המאה התשע עשרה.
4 – لاكن هان امره حيث بقيتم انتم وترككم كما يحب من الخير في الخدمة سيما حيث
4 – אך נחמה פורתא היא שנותרתם אתם. והשאירכם ( אביכם ) אחרי כפי שחפץ : מהמוצלחים ביותר בשירות ( המלך ) ובמיוחד
5 – امركم مولانا المنصور بالله على عملكم فاحمدوا الله وكونوا من الشاكرين
לאחר שאדוננו – המלך – נצחונו באל – הכיר לכם תודה על עבודתכם ( 5 ).שבחו, אפוא, את אלוהים והודו לו
5 – בצורה מרומזת זו מודיע הווזיר הגדול לשני האחים קורקוס על מינויים לתפקיד של " סוחרי המלך ".
6 – نعمه وقد كتبنا في شانكم للحاج العربي الطريس واوصيناه عليكم غاية وان
על חסדו. כתבנו בענייניכם לחאג' אל ערבי אל טריס והמלצנו עליכם מאוד בפניו
7 – كنت لم تطلب منا ذلك وها كتاب يرد عليك في طي هذا فوجهه اليه ولا تغيب
למרות שלא ביקשת זאת מאיתנו. מצורף בזה המכתב המיועד לו. העבר נא אותו אליו. אל תמנע
8 – عنا جبرك ولا بد ويطلك جواب ولدنا ابرهيم فادفعه اليه والتمام في
מאתנו ידעות אודותיך. זו פקודה ( 7 ) מכתב התשובה אל בננו אבראהים עומד להגיע אליך מסור נא לו אותו. סוף
7 – משפט זה מעיד על היחסים החמים והבלתי פורמאליים ששררו בין השר לבין משפחת קורקוס.
9 – الثالث من ربيع الاول عام 1270
3 לרביע אל אוול שנת 1270
10 – وها جواب سيدنا يرد عليك
תשובת אדוננו ( 8 ) בדרך אליך.
8 – הכוונה לט'אהיר המינוי למשרת " תאג'ר אל סולטאן " אשר כנהוג נשא את חתימת המלך ונמסר לנמענים עם כניסתם לתפקיד.
תפילאלת – ברית מספר 31
יהודי תפילאלת – אות ברית קודש
חוברת " ברית " בעריכת אשר כנפו הי"ו
חוברת " ברית מוקדשת כולה לעיר תפילאלת, חלקה בעברית חלקה בצרפתית…בקטגוריה זו יובאו המאמרים בעברית ובסיום המאמר יובא אותו מאמר בצרפתית לסירוגין
יהודי תפילאלת
יעקב אוליאל – אורליאן- צרפת
לאחר שהפכה להיות מרכז רוחני חשוב, עיר של "חכמים וגאונים" שהייתה בקשרים עם רבנים וישיבות של ספרד והמזרח, הקהילה היהודית של סיז׳ילמאסה נפגעה קשות החל משנת 1054, משלטון האלמורבידים ולאחר שנת 1145 מזה של האלמוהאידים. אנציקלופדיה יודאיקה נתנה מקום נרחב"כאשר סיזילמאסה עברה ליד׳ האומאיאד של קורדובה, הקהילה שלה, כמו זו של היהודים ברחב׳ הכליפה, הייתה תחת מרותו של יעקב איבן ג'ו [דאוד] […] ב-1054 האלמורבידים השתלטו על סיזילמאסה ועשו שמות בכל רחבי שלטונה. היהודים סבלו מכך, אך לאחר שהאלמורבידים ייצבו את אחיזתם הם שיפרו את מצב היהודים. […] ב-1145 סיזילמאסה כרתה ברית עם האלמוהדים. זמן מועט לאחר מכן, המושל החדש שנתמנה על ידי בני שושלת זו כפה על יהודי העיר אלטרנטיבה להתאסלם או למות. כ-150 יהודים בחרו במוות בעוד אחרים תחת הנהגתו של הדיין יוסף בן עמרם, שמאוחר יותר חזר ליהדות, התאסלמו."
יהודי סיזיילמאסה שלא התאסלמו היו צפויים ליהרג על כן הם בחרו בגלות. אברהם אבן עזרא (1089 – 1124חיבר קינה על חורבן הקהילות היהודיות הספרדיות על ידי האלמוהדים, שם הוא רומז לרדיפות של יהודים מגרביים ולהרג שנעשה ביהודי סיזיילמאסה:
הוי אקרא כמצרה על קהלות סגלמאסה
עיר גאונים ונבונים מאורם חשך כסה
ושח עמוד התלמוד זה בניה נהרסה
והמשנה לשנינה שברגלים נרמסה
ועל יקרים מדוקרים עין אויב לא חסה
אהה אפס כל קהל פאס יום נתנו למשיסה
אי חֹסן קהל תלמסן והדרה נמסה
הרי לכם אד הנוסחים המלא.
רבי אברהם אבן עזרא
קינת רבי אברהם אבן עזרא, אשר מקונן הוא על חרבן קהלות רבות בספרד וצפון אפריקה, ועל יסוד השיר הזה כתב רבי דוד כהנא בקורות ראב"ע שלו כי " בשנת תצ"ח שפך ה', כל חמתו על הרבה ערי ספרד וערב וראב"ע ראה אז עני בשבט עברתו, כי הערבים הפראים והאכזרים התנפלו על היהודים, ומפני זה, וגם מפני שרבי יוסף בן עמראן איש חסדו של ראב"ע נפטר, לכן נסע לו ראב"ע בשנת ת"ק לרומא.
אֲהָהּ יָרַד / עֲלֵי סְפָרַד / רַע מִן הַשָּׁמַיִם
וּסְפֹד רַב / עֲלֵי מַעֲרָב / לַזֹּאת רָפוּ יָדַיִם
עֵינֵי עֵינֵי / יָרְדָה מַיִם
בכות עֵינֵי / במעיני / עַל עִיר אליונסה
בְּאֵין אָשֵׁם / לְבָדָד שֵׁם / הַגּוֹלָה שכנה
בְּאֵין סַלֵּף / עֲדֵי אֶלֶף / שָׁנִים, וְשִׁבְעִים שָׁנָה
וּבָא יוֹמָהּ / וְנָד עִמָּהּ / וְגַם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה.
בְּאֵין תּוֹרָה * וְאֵין מִקְרָא / וְהַמִּשְׁנָה נִטְמְנָה
וְהַתַּלְמוּד / כְּמוֹ גַּלְמוּד / כִּי כָּל הוֹדוֹ פָּנָה
וְיֵשׁ הוֹרְגִים / וְיֵשׁ עוֹרְגִים / מָקוֹם, אָנָה וְאָנָה
מָקוֹם תִּפְלָה / וְגַם תְּהִלָּה / לְבֵית תִּפְלָה נִתְּנָה
וְקָרַע זָר / וְגוֹי אַכְזָר / דָּת אֶל הַנֶּאֱמָנָה
לְזֹאת אֶבְכֶּה / וְכַף אַכֶּה / וּבְפִי תָּמִיד קִינָה
וְאֵין לִי דְּמֵי / וְאָמַר מִי / יִתֵּן רָאשִׁי מַיִם
וְרֹאשׁ אֶקְרָא / וּמַר אֶצְרַח / עַל גּוֹלַת אשבילייה
עֲלֵי נְשִׂיאִים / והקראים / בְּשֵׁמוֹת וַחֲכָמֶיהָ
וְעַל אֲצִילִים / וְהֵם חֲלָלִים / וּבְנֵיהֶם בְּשִׁבְיָה
וְעַל בָּנוֹת / וּמְעַדְּנוֹת / נִמְסְרוּ לְדָת נָכְרִיָּה
וְאֵיךְ עֲזוּבָה / מְאוֹד קורטובה / וּתְהִי כְּיָם שֶׁאִיָּה
וְשֵׁם חֲכָמִים / וְגַם עֲצוּמִים / מֵתוּ בְּרָעָב וְצִיָּה
וְאֵין יְהוּדִי / וְגַם יְחִידִי / בגאין גַּם אלמריה
וּמָיוֹרְקָה / וְעִיר מַלְקָה / לֹא נִשְׁאֲרָה שָׁם מִחְיָה
וְהַיְּהוּדִים / וְהַשְּׁדוּדִים / הֻכּוּ מַכָּה טְרִיָּה
לַזֹּאת אֶסְפדָה / וּמַר אֲלַמְּדֶהָ / וְאֶנְהֶה עוֹד נֶהִי נְהִיָּה
לְשַׁאֲגוֹתַי / בְּתוּגוֹתַי / וְיִמְאֲסוּ כְּמוֹ מַיִם
וְהוֹי אֶקְרָא / כִּמְצֵרָה / עַל קְהִלַּת סגלמאסה
וְעִיר גְּאוֹנִים / וּנְבוֹנִים / מֵאוֹרָם חָשַׁךְ כִּסָּה
וְשָׂח עַמּוּד / וְהַתַּלְמוּד / וְהַבְּנִיָּה נֶהֶרְסָה
וְהַמִּשְׁנָה / לִשְׁנִינָה / בָּרַגְלַיִם נִרְמְסָה
וְעִיר מְלוּכָה / וְהַנְּבוֹכָה / מראכס המיֻחַסָה
עֲלֵי יְקָרִים / מִדְּקָרִים / עַיִן אוֹיֵב לֹא חַסָּה
אֲהָהּ אֶפֶס / קְהַל פאס / יוֹם נָתְנוּ למשסה
ואי חוֹסָן / קָהָל תְלמְסֶן / וְהַדְרָתָהּ נָמַסָּה
וְקוֹל אָרִים / בְּתַמְרוּרִים / עֲלֵי סבתה ומכנסה
וִסּוּת אֶקְרְעֶהָ / עֲלֵי דרעה / אֲשֶׁר לִפְנִים נִתְפְּשָׂה
וּבַיּוֹם שַׁבָּת / וּבֵן עִם בַּת / שָׁפְכוּ דָּמִים כַּמַּיִם
וּמַה אֶעַן / הֲכִי לְמַעַן / חָטָאתִי זֹאת הָיְתָה
וּמֵאֵלִי / צוּר חֵילִי / רָעָה עָלַי כָּלְתָה
לְמִי אֶשְׁבֹּר / וְגַם אֲדַבֵּר / וְהַכֹּל יָדוֹ עָשְׂתָה
וְהָם לִבִּי / בְּתוֹךְ קִרְבִּי / עַל נַפְשִׁי אֲשֶׁר עֻוְּתָה
וּמֵאַרְצָהּ / מָחוֹז חֶפְצָהּ / לְאֶרֶץ טְמֵאָה גָּלְתָה
וְנִכְלְמָה / וְנֶאֶלְמָה / לְסַפֵּר תְּלָאוֹת רָאֲתָה
זָעַם כְּאֵבָהּ / וּבְלִבָּהּ / לַחֶסֶד צוּרָה קִוְּתָה
לְצַוֵּת פְּדוּת / וּמַעְבָּדוֹת / כִּי בְּצֵל כְּנָפָיו חָסְתָה
בְּבֵית כִּלְאַיִם / בְּכָל עֵת אִם / זָכְרָה שְׁמוֹ אָז חָיְתָה
וְרַק בְּכִיָּה / עֲלֵי לֶחְיָהּ / בְּיָד אָצַה אֲשֶׁר קַשְׁתָּהּ
מְאֹד תִּירָא / עֲדֵי יְרֵָא / אֱלֹהִים מִשָּׁמַיִם
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
بنت الاصول ولا بنت القصور
בנת(א)לאצול ולא בנת(א)לקֻצור
בת אצילים ומחונכת, עדיפה על בת הארמונות – העשירה.
البنت الحره مثل الذهب في الجره
אלבנת(א)לחרה מתל(אל)דהב פי(א ל) גירה.
הבת האצילה כמו זהב בכד.
נאמר על אשה השומרת על כבודה.
بيت بلا مره ـ جسم بلا روح
בית בלא מרה – ג׳סם בלא רוח.
בית ללא אשה, כמו גוף ללא נשמה
. אשה כנר בבית. האדם אין לו מציאות בלא אשה.
״ביתו אשתו״ (יומא).
״לעולם לא קראתי לאשתי – אשתי, אלא ביתי "(שבת ק״יח עמי ב׳).
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר-ג.בן שמחון-סיפורי אהבה מרוקאים החייט ואשת הטוחן
גבריאל בן שמחון
הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר
סיפורי אהבה מרוקאים
הוצאת הקיבוץ המאוחד
החייט ואשת הטוחן
בכפר הקטן שלנו היה חייט עני, כל בוקר היה קם ורוכן על הבגד שמולו עם חוט ומחט, עינו תמיד קשורה בתפר ההולך ומתעבה ובחוט ומחט הנכנסים ויוצאים באותו קצב, מעולם לא ניתקה עינו מהבד ומהחוט האין סופי שמעולם לא נגמר בתנועה נצחית החוזרת על עצמה ויתכן שכך ישב מאז שנולד על אותו בגד, באותה תנועה, באותה תנוחה ובאותה פינה בה ישב גם אביו ואבי אביו, מדורי דורות, מכניס את המחט והחוט ומוציא, מכניס ומוציא ועינו לא משה מהבגד, מי יודע כמה ג׳לאבות ושרוואלים תפר וכמה מחטים שבר, אבל כאילו היה מדובר באותו בגד ובאותו אדם, שמזמן, מקדמת דנא, רכון עליו ומעולם לא יגמור, עד שיום אחד הרים פתאום את מבטו ועינו קלטה פנים יפות שלאישה שהציצה לרגע מהחלון ממול כדי לסגור את התריס, טיפת דם יצאה מאצבעו שנרקרה והוא חש כאב, אבל מאותו רגע התחיל להרים את עיניו מעל המחט מפעם לפעם, כדי לתפוס שוב את מראה פניה היפות של האישה ממול. היתה זאת אשתו של טוחן הקמח שגרה מעל טחנת הקמח בגדת הנהר.
אנשים היו מביאים לטחנה שקי תבואה, נותנים לטוחן שהיה שופך אותם בין אבני הריחיים בעוד הפרד מסובב את אבני הרכב והשכב, טוחן ביניהם את הגרגרים והופך אותם לקמח, הטחנה מעולם לא שבתה, כמו שמי הנהר מעולם לא עצרו, יום ולילה הסתובב הרכב על השכב וחיטה ושעורה שזרמו לעץ הריחיים הפכו לקמח שנאגר בשקים ונישא שוב על הגב מהטחנה הביתה. יומם ולילה סובב הסוס את אבני הריחיים ללא הפסקה וללא מנוחה, רצועות הריתמה מגבילות את שדה הראייה שלו, לא ימינה ולא שמאלה, כל עולמו מוגבל למסלול הצר מסביב.
בכל פעם שהרים את עיניו לשבריר שנייה קלט החייט את קצה דיוקנה המופלא של אשת הטוחן פותחת או סוגרת את החלון, אצבעו נדקרה והוא חנק צעקה, עד שיום אחד גילתה את מבטו המוקסם והתחילה להופיע לעתים יותר קרובות, פותחת את התרים לרגע ושוב סוגרת אותו, עד שאצבעו הפכה לכברה. יום אחד הוא שמע דפיקה בדלת והנה לפניו העוזרת עם בד אדום בידה, מבקשת שיתפור ג׳לאבה לגבירתה. החייט עזב את כל עבודותיו וישב עם החוט והמחט יום ולילה ותפר את הג׳לאבה הכי יפה שידע לאישה שהיתה מופיעה ליד החלון ונעלמת והוא דוקר בגללה את ידו ללא רחמים.
אחרי הג׳לאבה הראשונה תפר לה את השנייה והשלישית ואחריהן הביאה לו העוזרת בד משי לחולצות ואחרי החולצות שמלות ואחר כך הביאה לו בד לפרנג׳יות לבעלה והוא ישב יומם ולילה ותפר ורקם את הפרנג׳יות והשרוואל של הבעל והחוט והמחט עבדו ללא הרף באותה תנועה נצחית, שלא נגמרת לעולם, מפעם לפעם נהנה החייט לקלוט את צחות עורה ואת אור פניה של האישה המופיעה לשבריר שנייה ונעלמת ואצבעו נדקרתונדקרת עד שהופכת לפצע וחבורה, יום אחד סיפרה האישה לבעלה על החייט והוא שלח לקרוא לו לטחנת הקמח, כשבא הצביע הטוחן על הפרד החולה שמסובב את הריחיים וביקש מהחייט שיעזר לו לטחון את הקמח. החייט נענה בלי שמץ של היסוס.
הטוחן רתם אותו לרתמות וזה התחיל לסובב את הריחיים, מושך וגורר, וכשעמד לרגע, הטוחן הצליף על גבו. בלילה הטוחן עולה אל אשתו והחייט נשאר בין היצולים מושך ומסובב את אבני הריחיים, טוחן את הגרעינים לקמח דק, מושך ומושך בלי להביט ימינה ושמאלה במעגל נצחי, יומם ולילה, ראשו שקוע עמוק בין כתפיו, גבו כפוף, עיניו באדמה, עליה הוא רואה את פניה המופלאות של האישה המופיעה ונעלמת לשבריר שנייה, כקרן אור מכושפת פותחת או סוגרת את החלון שלה.