מארץ מבוא השמש – הרב חיים זאב הירשברג.

תוניס החדשה.

הערתי כבר כי לא כל היהודים יושבים בחארה ובעיבורה. יש גם שכונות חדשות, שרחובותיהן רחבים, מלאים שמש ואור. כאן הבתים מרווחים, מוקפים גינות נוי. כאן הסוחרים העשירים בעלי נכסים, ואנשי מקצועות חופשיים שהצליחו לצבור ממון.

לפנים כל החנויות המפוארות במרכז המסחרי היו שייכות ליהודים. בשנים האחרונות חל ששינוי. הבעלות על החנויות החדשות הנפתחות עתה נמצאת בידי חברות מניות, והמניות הן בידי אלמונים – שקשה לזהותם. מכל מקום אין אלה יהודים, היושבים בתוניסיה. אי אפשר לדעת כעת, כיצד התחיל תהליך זה. ייתכן כי העשירים החכמים ראו את הנולד ונטשו ראשונים את העמדות הכלכליות ומכרו את נכסיהם הניידים והלא ניידים, כיד להעביר את הונם הנוזל לצרפת ולארצות אחרות, שאין סכנה וזעזועים פוליטיים צפויה להן.

אולם לא מן הנמנע, כי המתיחות המדינית בשנים האחרונות, ששיתקה את המסחר , והתחרות מצד הסוחרים המוסלמים וחברות המניות הן שהפחיתו את המחזור בקופות, ואילצו את היהודים לצמצם את היקף מסחרם. ובטיילי עם אנשי תוניס, ברחובות הראשיים של העיר, היו אלה מצביעים מדי פעם על בית מסחר או חנות באומרם, נכס זה היה שייך לפנים לפלוני יהודי.

בראשית השלטון הצרפתי בוטל האיסור של רכישת קרקעות, שחל על היהודים, ובעלי הון קנו אחוזות גדולות באזורים פוריים. עם פיתוח כרמי הזיתים באזור ספאקס, שנעשה בעזרת הון צרפתי, קנו גם יהודים חלקות מכובדות בחורשות הזיתים.

בסוף המאה שחלפה ייסדה חברת כי"ח בית ספר חקלאי בג'דידה, שבקרבת תוניס, שבו למד נוער מתוניסיה ומאלג'יר ואפיל ומארצות הבאלקאן. מחזור הלימודים היה ארבע שנים, ובכל מחזור שישים – שבעים תלמידים. אמנם רק חלק מהם סיים לימודיו, וגם מאלה רק המיעוט המשיך במקצוע, בתפקיד של מנהלי עבודה באחוזות היהודיות. בית הספר לא זכה, שתלמידיו יעסקו בעבודות אדמה במו ידיהם. 

יש עדיין מספר לא מבוטל של בעלי אחוזות בינוניות ( כ-1000 – 1500 דונם אדמה ), אבל גם הם מעבדים את האדמה על ידי שכירים ערבים. כל היהודים בעלי האחוזות, הגדולים עם הקטנים וגם בעליהם של כרמי זיתים היו ברצון רב מוכרים נכסיהם, אילו נמצאו קופצים עליהם. ברורו שאין הערבים מעוניינים לקנות אדמות, שלפי דעתם ממילא יפלו בידיהם חינם אין כסף.

במיוחד הורגש הדיכאון בקרב בעלי מקצועות החופשיים וחוגי הפקידות. בשיחות פרטיות לא הסתירו אלה את חששותיהם בנוגע לעתידם בארץ זו. יש בתוניסיה מאות עורכי דין, מחציתם יהודים. לא רבים היהודים המועסקים בפקידות הממשלתית הצרפתית ובחברות המסחריות הצרפתיות הגדולות, הפועלות על פי זכיונות ממשלתיים.

והנה קומץ קטן זה של בעלי מקצועות חופשיים מודאג ביותר בגלל ההתפתחויות המדיניות. על אף מספרם הזעום הם מתלבטים המיוחד. כולם חונכו בבתי ספר צרפתיים, וידיעותיהם בשפה הערבית מצטמצמות בידיעה שימושית של השפה המדוברת. על פי רוב אין הם יודעים אפילו צורת אות ערבית, ובוודאי שאין להם כל זיקה לתרבות הערבית.

צרפתים הם – ובמקרה הטוב, יהודים צרפתים הם. ברור להם, שעתה יתחילו לבדוק בציציותיהם הלאומיות הערביות, ויוצר מצב של לחץ מדיני, שעלול להקים דור של אנוסים לערביות. אולם לא רק לזה חושבים בעלי המקצועות החופשיים והנוער והלומד. גדולם גם דאגתם לעתידם הכלכלי, בתנאים שבהם יהיו מופלים לרעה.

אין הם משלים את עצמם, כי יוכלו להיות ערבים טובים בני דת משה, כשם שהשלו, ועדיים משלים, את עצמם, יהודים טובים בארצות המערב. לא רק מפני שיש מעצורים נפשיים לכך מצדם הם : על אלה היו מצליחים להתגבר. אלא שלפי מצב העניינים גם הרוב המוסלמי לא הגיע לשלב כזה, שיוכל לקבלם בתוך מסגרתו החברתית והמדינית, אף על פי שבאופן יחסי גדולה בקרב המוסלמים התוניסאים שכבת המתקדמים מאשר בשאר הארצות, שהיו תחת שלטון צרפת ובארץ לוב. 

יש עדיין מספר לא מבוטל של בעלי אחוזות בינוניות ( כ-1000 – 1500 דונם אדמה ), אבל גם הם מעבדים את האדמה על ידי שכירים ערבים. כל היהודים בעלי האחוזות, הגדולים עם הקטנים וגם בעליהם של כרמי זיתים היו ברצון רב מוכרים נכסיהם, אילו נמצאו קופצים עליהם. ברורו שאין הערבים מעוניינים לקנות אדמות, שלפי דעתם ממילא יפלו בידיהם חינם אין כסף.

במיוחד הורגש הדיכאון בקרב בעלי מקצועות החופשיים וחוגי הפקידות. בשיחות פרטיות לא הסתירו אלה את חששותיהם בנוגע לעתידם בארץ זו. יש בתוניסיה מאות עורכי דין, מחציתם יהודים. לא רבים היהודים המועסקים בפקידות הממשלתית הצרפתית ובחברות המסחריות הצרפתיות הגדולות, הפועלות על פי זכיונות ממשלתיים.

והנה קומץ קטן זה של בעלי מקצועות חופשיים מודאג ביותר בגלל ההתפתחויות המדיניות. על אף מספרם הזעום הם מתלבטים המיוחד. כולם חונכו בבתי ספר צרפתיים, וידיעותיהם בשפה הערבית מצטמצמות בידיעה שימושית של השפה המדוברת. על פי רוב אין הם יודעים אפילו צורת אות ערבית, ובוודאי שאין להם כל זיקה לתרבות הערבית.

צרפתים הם – ובמקרה הטוב, יהודים צרפתים הם. ברור להם, שעתה יתחילו לבדוק בציציותיהם הלאומיות הערביות, ויוצר מצב של לחץ מדיני, שעלול להקים דור של אנוסים לערביות. אולם לא רק לזה חושבים בעלי המקצועות החופשיים והנוער והלומד. גדולם גם דאגתם לעתידם הכלכלי, בתנאים שבהם יהיו מופלים לרעה.

אין הם משלים את עצמם, כי יוכלו להיות ערבים טובים בני דת משה, כשם שהשלו, ועדיים משלים, את עצמם, יהודים טובים בארצות המערב. לא רק מפני שיש מעצורים נפשיים לכך מצדם הם : על אלה היו מצליחים להתגבר. אלא שלפי מצב העניינים גם הרוב המוסלמי לא הגיע לשלב כזה, שיוכל לקבלם בתוך מסגרתו החברתית והמדינית, אף על פי שבאופן יחסי גדולה בקרב המוסלמים התוניסאים שכבת המתקדמים מאשר בשאר הארצות, שהיו תחת שלטון צרפת ובארץ לוב. 

תיאור העיר עזה בשנת 1882

"עיר עזה עומדת על שתי גבעות והגיא אשר ביניהן חלק את העיר לשתי ערים (השנייה נקראת בשם מיוחד"פג'עיה"), אווירה טוב מאוד ועשבי עזה עזים ואנשי מידות. היושבים בפנים העיר המה עירונים ומצויינים בהליכותיהם ובמלבושיהם ומשלוח ידיהם, ובבתיהם הבנויים מאבני גזית. היושבים בקצות, בעיר השנייה, הם הפלאחים העובדים את אדמתם מחוץ לעיר. בתיהם בתי-חימר מלאים קיא וצואה מהבהמות הרובצות יחד עם בעליהם בבית אחד.

״אנשי העיר כולם מוסלימאנים ומבני הנוצרים נמצאים בקירבם כשמונים משפחות ולהן שני בתי-תפילה. מבני ישראל נמצאים שם, מלבד בעלי הטחנה, שלושה יהודים מילידי מרוקו ומסחרם בחנדל. עוד ארבעה יהודים דרים שם דירת ארעי שנים, מהם ילידי מרוקו ונשותים ביפו, ורק בעונת החנדל ישבו בעזה, ועוד שני יהודים מירושלים עושים כלים מפח וסובבים בכפרים וחוזרים ירושלימה כי שם ביתם.

"מעת שהתישבו בעלי הטחנה בעזה מתאספים היהודים שנמצאו שם בבית אחד מהם בכל יום שבת, ומתפללים וקוראים בתורה בציבור. מבני אירופה, זולת בעלי התחנה, נמצא שם רק איש אחד ושמו שפירא. האיש הזה הוא יליד רוסיה ממשפחת המדפיסים הידועים בסלאוויטה; בקטנותו בא עם אבותיו לצפת ונלכד ברשת המיסיון הבריטי, שהושיבוהו פה לפתות את יושבי העיר הישמעאלים לבוא בברית הדת הנוצרית. עימו הושיב המיסיון רופא אחד (נוצרי מילידי הארץ) ומורה ילדים בבית-הספר, שהקים. שלושה אנשים אלה ואשת שפירא עימהם (גם היא יהודיה) יגעים כדי ריק בעיר הזאת כי שומע אין להם. יושבי העיר, את הטוב יקבלו מהם ואת הדת הנוצרית לא יקבלו. ראיתי את הנערות היוצאות מבית שפירא, אשר אשתו תלמדן מלאכת התפירה, מקללות ומתרפות את המלמדת אותן, וממלאות שחוק פיהן על כל הדברים שתדבר אל ליבן יום-יום.

"בעת ישיבתי בעזה, בעוברי ברחובות העיר, עברתי ברחוב יהודים אחד שנקרא "חארת אליהוד״ (רחוב היהודים), והכרתי לפי מזוזות על פתחי הבתים. גם ראיתי את המקום אשר עמד שם ביהכנ״ס של היהודים, ועתה בונים שם נזירי הקאתולים בית מקלט להם. בין האבנים שמצאו החופרים לייסד את הבית ראיתי אבן-שיש, מעין עמוד, וחקוקים עליה המלות האלה: " המלאך הגואל אותי מכל רע הוא יזכני לעלות לירושלים'.

"בפתח שער העיר שיוצאים בו אל חוף הים הראוני שם עמוד-שיש גדול המונח במיפתן, ואמרו לי כי הוא אחת משתי המזוזות שהסיע שמשון עם הבריח וישימן על כתפיו, אבל זו אחת ההגדרות התלויות בהשערה בבל המון אגדות ששמעתי באה״ק.

״המסחר בעיר רב מאוד, כי הערבים (הבדואים) השוכנים בחצי-האי סיני קונים כל צרכיהם בעזה, והשיירות עם אורחות הגמלים מאה״ק לארץ מצרים עוברות ושבות דרך עזה.

"אחרי ככלות ימי הקציר באים ערבים לאלפים אל העיר ומוכרים תבואות שדותיהם משנה הבאה בחצי-חינם, משום שהקונים נותנים להם כסף במוקדם, ובבוא עת הקציר ייצאו הקונים אל הבדואים ומאספים את החיטים והשעורים שקנו מהם. והוגד לי כי מי שיודע לבלבל דבריו עם הפראים האלה מרוויח מהם הרבה מאוד. כי הערבי, מטבעו, יאהב מישרים, ואם יש לו משלם חובו ככל אשר קיבל עליו בעל-פה, ואם השנה היתה שנת רזון ולא ישאר לו מתבואות שדהו יותר מכדי לאוכלו, יתרפס לפני הנושה בו כי יתן לו אורכה עד הקציר משנה הבאה. ומי שהוא ארך רוח ואינו דוחק את הבדואי בשעת דחקו, יכיר הערבי את טובתו.

"וראיתי בעזה אנשים אשר עשו עושר גדול במשאם עם הבדואים. אחד מהם ושמו "אבו חדרה" יעלה עושרו למיליוני פרנק ואין קצה לאוצר החיטים והשעורים הנמצא בביתו כדי לשולחם לאירופה.

"בחרושת המעשה מצויינים יושבי עזה רק בשמלות אשר יארגו שמה מצמר כבשים וצמר עיזים, ובכלי-חרס אשר ייעשה שם מעפר הארץ, אשר מובילים עד ירושלים ועד ליפו. ולו היו שם אמנים היודעים לעשות רעפי חרס לכסות את הגגות, היו רואים שבר טוב במלאכתם כי אדמת עזה טובה מאוד למלאכה הזאת, ותחת אשר עתה מביאים לירושלים, יפו, חיפה וביירות רעפים ממארסילע (צרפת), היו מביאים מעזה יותר בזול.

"מעזה עד חוף הים הוא מהלך שלוש רבעי שעה ובכל הדרך הוא מלא חול עד הברכיים. על חוף הים מצאתי רק שני בתים. באחד יושבים שומרי החוף הישמעאלים והאחר הוא בית-תפילה הבנוי על קבר אחד הקדושים הישמעאלים. בין שני הבתים נמצאו שתי בארות מים חיים ומתוקים יותר ממי הבארות הסמוכים אל חוף הים ביפו. בעת היותי על שפת הים לא ראיתי שם אף אוניה דוגה אחת, כי אין מקום לאוניות שם, ואמרו לי כי בימי הקיץ תבואנה שמה אוניות סוחר גדולות השטות בכוח הקיטור לקחת חיטים ושעורים להולכים לאירופה. אך הסחורה מאירופה לא תבוא לעזה דרך הים ותבוא מביירות ליפו, ומיפו על דבשות הגמלים. ואין ספק כי אם ירבה היישוב מבני אירופה בעיר הזאת כי אז האוניות העוברות בכל שבוע מאלכסנדריה לביירות היו סרות לעזה, ורוח חיים חדשים תבוא אל העיר הזאצ, אשר אין כמוה בכל ערי אה"ק אשר תשווה לה במסחר.

"ירושלים אש מספר יושביה הוא כפליים מעזה, לא תשווה לה ואקספורט לית לה. לא כן היא עזה, ממנה תצא סחורה הרבה מאוד לאירופה וכאשר תרבה הציוויליזציה שם כמו בירושלים, ירבו גם בעזה צרכי סחר אירופה.

מסקנות סקר אנתרופולוגי בגרדאיא.

וכבר עמדנו בראש הפרק השני על העובדה, כי עדות יהודיות צמחו, התפתחו, השרשו והמשיכו להתקיים ברציפות דווקא בשטחים שבפנים הארץ – ולא לאורך החוף – שהחזיקו בהם שלטונות מוסלמיים כיתתיים, שלא השתייכו לרוב האוכלוסייה המוסלמית באפריקה הצפונית, הנמנית על מצדדי האסכולה הסונית המאלכּית.

מכאן שהאוכלוסייה היהודית באזור הכפרי תחרה הצפוני קדומה ויציבה במקומותיה.

לפי המסורות שליקט בריגס מפי בני העדה היהודית בגרדאיא מוצאם מניצולי תאמנתית, אחד היישובים בחבל תואת המשתרע על שטח רחב ביותר. אחרים טוענים כי אבותיהם הגיעו למזאב כפליטים מספרד. בריגס מוכן לקבל את שתי הגרסאות כנכונות, אם כי הוא מודה, שמעטים הסיכויים לקביעת מידת צדקתה של אחת מהן.

בריגס אינו שוקל אפשרות שלישית של קיום עדה יהודית קדומה, החל מימי ביניים לפחות, אך כי ברור לו, שאם הגיעו מגורשי ספרד לעמק מזאב על כרחך שהיה קיים כאן קיבוץ יהודי משגשג, כי אחרת קשה להסביר מה הביאם להתיישב בחבל זה נידח וכה דוחה.

לדעתנו מותר להניח ביתר החלטיות, כי אמנם היהודים שישבו בעמק המזאב שייכים לשכבה הקדומה של היישוב היהודי באפריקה הצפונית. אך מקרה הוא שהידיעות על קיום העדה כאן מאוחרות במידת מה מאלה הנמצאות בידינו בנוגע למקומות אחרים שבספָר הצחרה.

תופעה זו של העדר ידיעות קדומות אפשר להסבירה בדרכים המתקבלות על הדעת. מבט על המפות הגיאוגרפיות וההיסטוריות של כל האזור מוכיח, כי גרדאיא מהווה יישוב מתחרה לווארגלאן. היא הייתה תחנת ביניים בנתיב הישר המקשר בין הצחרה לבין אלג'יר, וחשיבותה עלתה יחד עם חשיבותה של עיר נמל זו.

רק אז התחילו היהודים שהתיישבו כאן לבוא במגע עם אלג'יר, המרכז היהודי בצפון, ורק מאותו פרק זמן נועד לעמק מזאב כוח משיכה בשביל כל אלה שפרנסתם הייתה על הסחר. וכך נתקלטו אליו במרוצת הימים יהודים שישבו במקומות אחרים ואף בחבלים רחוקים, פליטי חרב ופליטי הגירוש.

אמנם נכון, שמגורשי ספרד ביקשו בדרך כלל להתיישב במקומות מרכזיים, אולם ידועים לנו מקירם של התיישבות בהרי האטלאס במקומות נידחים כגון דאדש. תהליך הריכוז גרם, כי לבסוף נעשתה גרדאיא לקהילה הגדולה בדרום אלג'יריה.

בריגס קובע, כי העדה בגרדאיא נשארה יציבה ומבודדת כליל מבחינה ביולוגית, בלי שמספר אנשיה יעלה – לפי כל הסימנים – על 1500 נפש בקירוב בזמן מן הזמנים. אמנם לעתים הביא צעיר בן עשרים למזאב אשה ממרחקים על פי רוב מחבל קונסטונטין – אבל מסתבר, כי נישואי חוץ כאלה היו נדירים ביותר.

לפנינו אם כן איזולאט אנושי קלאסי מבחינה אנתרופולוגית ודמוגראפית, שכנראה אין שני לו בעולם, המעורר משום כל עניין מיוחד. אצל יהודי מזאב מצוי פסיפס של סימני היכר גופניים, שקצתם ניתנים לוואריאציות ניכרות, אבל בתנאים של חברה סגורה, כך שבסיכומו של דבר מגלה קבוצה זו מתח ואראציות קטן במקצת מרוב קיבוצי בני האדם. הסימנים הנחשבים ברגיל כאופייניים ליהודים אינם מצויים אצל יהודי גרדאיא, אלא במקרים נדירים למדי וכמעט תמיד בנפרד, בחינת אלמנטים מנותקים בודדים.

יהודי מזאב מצטיינים בקדקוד ארוך מאוד ובשכיחותה הרבה של קשתית חומה – אדמדמה, וכן – אם כי בצורה פחות ברורה – בנטייה לשילוב גבות העיניים, ובקיומו המתמיד של מיעוט שערות בלונדיניות. אצל הנשים מצויה התופעה של צפיפות שערות בלתי רגילה, לא כן הדבר אצל הגברים.

לדעת בריגס אין להסביר את אריכותו היתרה של הקדקוד, שכיחותן של עיניים חומות אדמדמות וצפיפות השערות על פי מוצא גזעי משוער, שהרי סימנים אלה אינם מפותחים ונפוצים במידה כה גדולה בשום קיבוץ אחר, בין צפון אפריקאני, או של תושב הצחרה, והין אירופי או אפילו יהודי.

תופעות אלה נובעות מסטיות גנטיות, שהוגברו והוחשו על ידי בידודו הביולוגי וחולשתו המספרית של קיבוץ זה, המהוות כאמור איזולאט קלאסי.

מבחינה דמוגראפית בולטת ביותר פוריותן הגבוהה מאוד של היהודיות. זו הייתה מתגלה בצורה עוד יותר מפליאה, אלמלא החומרות שקיבלו על עצמם יהודי מזאב בנוגע לקיום יחסי מין, נוסף על מצוות התורה ודברי חז"ל. לולא סייגים אלה היו יהודי מזאב המתחרים הרציניים לאחר בשבטים המפורסמים בעולם בשל פוריותו הגבוהה.

בריגס מדגיש, הן במאמריו שנתפרסמו ברבים והן במכתביו אלי, כי לדעתו שייכים כפי הנראה יהודי מזאב מבחינה גזעית למשפחה הים תיכונית הגדולה, וזאת בצורה ארכאית במקצת, הקרובה במראה הסימאטולוגי לברברים של החבלים הצפוניים במרוקו ואלג'יריה, והם שונים מאוכלוסי הצחרה ומקיבוצים יהודיים אחרים.

מסקנות אלה יש לראות לאור הסתייגויות שרמזנו אליהן למעלה בנוגע למדגם המצומצם שעמד לרשותו של בריגס בזמן עריכת הסקר ובגלל תהליך ההגירה שבו נמצאו יהודי מזאב, וכן בשל קביעת תופעות מיוחדות בקיבוץ זה, שאינן מצויות אצל שום קיבוץ אחר בעולם. מכאן שלפנינו פינומן חד פעמי, שאינו יכול ללמד על הכלל.

סיכום.

בסיכום הדיון בפרשה זו אפשר לקבוע המסקנות הבאות :

מכל תנועות ההתגיירות ותופעות התייהדות הידועות לנו, אלה של הברברים והסודאנים באפריקה הן הפחות ברורות, וכל מה שנכתב עליהן רופף ביותר. המסורות על המתייהדים מצויות במקורות ערביים ספרותיים רק החל מן המאה השתים עשרה. הן חסרות לגמרי במקורות יהודיים אף על פי שיש לנו שפע יחסי של חומר ספרותי ואחר דווקא על התקופה שנסתיימה במאה השתיים עשרה.

הסיבות לצמיחתם של סיפורים על המתייהדים הן :

1 –  פיזור עדות יהודיות על פני אפריקה הצפונית, שאוכלוסיהן עסקו במסחר.

2 – אגדות עשרת השבטים.

3 – טמיעתם האתנית והדתית של יהודים באוכלוסייה המוסלמית ברצון או באונס, זו גרמה ליצירת מסורות על המתייהדים שחזרו והתאסלמו.

אין להוציא מכלל אפשרות השפעות יהודיות על הברברים ואף התייהדותן של קבוצות מסוימות בתוכם. השפעות אלה יכלו לפעול לא רק בתקופה הטרום אסלאמית, אלא גם בימי השלטון הערבי, כל עוד לא חדר האסלאם לתוך כל השכבות של האוכלוסייה הברברית והסודאנית.

אין להניח שההשפעות אלה היו עמוקות ביותר. תולדות התפשטות האסלאם, הלשון הערבית ותרבותה בין הברברים מוכיחות, שאלה לא היו יסוד נוח לקבלת השפעות זרות. גם ההשפעות הברבריות על היהודים הצטמצמו בקבלת מנהגים מעטים בלבד ( ניסוך המים בחג השבועות, מנהגי חתונה ).

ההוכחה המכרעת נגד טמיעתן של קבוצות ברבריות גדולות הוא העדר מוחלט של חדירת הלשונות הברבריות לספרות היהודית. לעומת זאת קיימים טכּסטים בלשון הערבית יהודית בלהג המגרבי.

מובן שאי אפשר לשלול מכול וכול את האפשרות שבעבר הרחוק, לפני מאות שנים רבות, חדרו יסודות אתניים ברבריים לתוך החברה היהודית, בין על ידי התגיירות מדעת ומרצון, בין על ידי נישואי תערובת – פילגשים ושפחות -, ובין על ידי מקרי אונס, או אף הזדווגות מרצון, של נשים יהודיות שהרו והילדים נחשבו ליהודים לכל דבר בהתאם להלכה.

מקרי אונס היו מן התופעות השכיחות עד המאה התשע עשרה אפילו במרכזים החשובים, כגון פאס. במסגרת של קיבוץ קטן ומבודד – כגון של מזאב – יכלו אף מקרים מועטים של חדירת ברברים באחת הדרכים שהצבענו עליהן להטביע את חותמם על כלל האוכלוסייה. לא כן היה המצב בעדות שהיו מקיימות קשרים הדוקים ביניהן.

מכל מקום נדמה שאין בסיס מוצק לתיאוריה על הברברים המתייהדים, שנעשו יהודים לכל דבר, והם מהווים אחד היסודות הקובעים מבחינה גזעית ביהדות אפריקה הצפונית. נראה שאחוז היסודות האתניים הזרים בקרב קיבוץ זה אינו גדול מאשר בכל קיבוץ יהודי אחר בתפוצות.

סוף הפרק " בעיית הברברים המתייהדים " הירשברג כרך שני.

תולדותיו וכתביו.

תולדותיו

בדברי המבוא שלהלן אינני מתכוון לעסוק בהרחבה בתולדותיו של רבי ישראל נג'ארה, שכן אלו נכתבו בצורה מפורטת ביותר על ידי מאיר בניהו. בניהו אסף את כל החומר על רבי ישראל נג'ארה, המצוי בדפוסים ובכתבי יד, ובנה על פי ממצאים אלו תמונה ברורה למדי של תולדותיו וכתביו של רבי ישראל נג'ארה.

ברם, כתב יד בודפשט של הספר " מקוה ישראל " לא היה לפניו ולא הכירו, ולכן הסתפק בתיאורו של הספר על פי המעט ממנו שהוציא בדפוס א' ביק, ועל פי כתב יד ניו יורק אשר, כפי הנראה להלן, מכיל דפים בודדים בלבד מן הספר כולו, וגם אלו לא באים לפי הסדר.

לא ניתן לבנות תמונה, ולו חלקית, על טיבו ומבנהו של הספר, ואף לא על שיטת ומבנה הדרשה של רבי ישראל נג'ארה, אשלים ואוסיף פרטים הנלמדים מתוך כתב יד בודפשטשל " מקוה ישראל " שהוא כתב יד כמעט שלם. וחסרות בו רק דרשה אחת והתחלות של תי דרשות.

רבי ישראל נג'ארה נולד בצפת בשנת ש"י – 1550 לערך. את תורתו למד אצל אביו ואצל סבו רבי ישראל די קוריאל, מחכמי צפת ואחד מארבעת המוסמכים הראשונים. בהיותו בן עשרים וחמש לערך עבר לדמשק יחד עם אביו שקיבל משרת רבנות שם. לא ברור אם הצטרפותו של נג'ארה לאביו הייתה מאונס או מרצון, שהרי בשלב זה בחייו היה כבר נשוי.

האם נאלץ לצאת מצפת כתוצאה מבעיה כלשהי שהתעוררה או אולי אף נאלץ לברוח מדמשק. או שמא היה מעבר זה מרצון. סביר להניח שמעברו של נג'ארה היה לצורך פרנסה, בהיותו סמוך על שולחן אביו. לאחר מות אביו נתמנה לסופר הקהילות, משרה שכנראה אביו שימש בה לפניו.

תפקידו היה לנסח ולכתוב את מכתבי הקהילה ולשמור על קשר עם הקהילות האחרות. באתו זמן כנראה החל לדרוש את דרשותיו לא בדמשק עצמה, אלא בכפר ג,ובאר הסמוך לדמשק. לעת זקנתו התיישב בעזה והיה שם מרביץ תורה.

לא ברורות הסיבות למעבר זה, ואולי שהה שם בדרכו חזרה ממצרים ותושבי עזה היהודים הפצירו בו לשבת שם ולקבל משרה זו. מכל מקום, ידוע שמשפחת נג'ארה התיישבה בעזה ורבי ישראל נתמנה למרביץ תורה, משרה שאחריו ירש אותה בנו. רבי ישראל נג'ארה נפטר בעזה בשנת שפ"ה – 1625, בערך ונקבר שם. וכך אומר קונפורטי "

" ובעיר עזה היה מרביץ תורה הרב רבי ישראל נג'ארה המשורר שחיבר ספר זמירות ישראל, וחיבר עוד ספר שארית ישראל מפזמונים אבל לא נדפס, ועוד חיבר ספר מערכות ישראל פירוש על התורה, וספר מקוה ישראל מארבעים דרושים, וספר פצעי אוהב פירוש על ספר איוב ולא נדפסו, והא בנו של מהר"מ נג'ארה שהיה מרבני דמשק וחיבר ספר לקח טוב.

ואחר שנפטר רבי ישראל נג'ארה בעזה נכנס במקומו בנו הרב משה נג'ארה והרביץ שם תורה בעזה כמה שנים. ואני הכותב בעלותי לירושלים פעם ראשונה שנת הת"ה – 1645 בעברי דרך עזה אז ראיתי להרב משה נג'ארה שהיה מרביץ תורה ושם למדתי בחברתו קצת ימים. 

פיוט יה רבון עולם ישראל נג'ארא

המקום : צפת

זמן – המאה ה-16

הרוטשילדית לבית פינטו

בדצמבר 1988 נפטרה דורותי דה רוטשילד בשיבה טובה, בגיל 93. כנגד כל שנה משנותיה הותירה אחריה מיליון ליש״ט בעזבונה, וכשנפתחה הצוואה, שנה לאחר פטירתה, התברר כי את רובם של 93 המיליונים ציוותה להעביר למוסדות צדקה ישראליים. היתה זו הירושה הגדולה ביותר עד אז בתולדות בריטניה.

דורותי נשאה עד לנישואיה את השם פינטו, כבתו של ברוך פינטו – בנו של ראובן, שהיה אחיו של הרב שלמה פינטו(אביו של הר״ח הגדול). היא נישאה לג׳יימס דה רוטשילד, חבר הפרלמנט הבריטי, בנו של הנדיב הידוע – ראש הענף הצרפתי לבית רוטשילד. גייימס נפטר ב־1957.

גייימס ודורותי ייסדו את ״קרן הנדיב״, קרן צדקה שתרמה כספים רבים להקמת מוסדות. בין היתר תרמה דורותי 6 מיליון לירות להקמת משכן הכנסת החדש, ומיליונים רבים אחרים להקמת בניין בית המשפט העליון בירושלים. נוכח נדיבותה ואהבתה הרבה של דורותי לישראל העניק לה מנחם בגין בי1982 אזרחות כבוד של ירושלים.

דורותי, נחשבה לאחת הנשים העשירות ביותר בבריטניה. הליידי דורותי, או כפי שכונתה, דולי, היתה חשוכת ילדים, וביקרה מספר פעמים בישראל. במסגרת הביקורים הגיעה גם לאשדוד והתקבלה אצל הרב משה אהרון פינטו. הביקור הוצנע, לפי בקשת הצדיק זצ״ל, שביקש להימנע מחשיפה בכלי התקשורת. בנו שליט״א, הרב חיים פינטו, התארח אצל הליידי דורותי מספר פעמים, בביקורים שערך בלונדון.

בשנת 1966 עברה הכנסת למישכנה הקבוע בגבעת רם בירושלים. בעת חנוכת הבית נשאו דברים יושב ראש הכנסת, נשיא המדינה וראש הממשלה. כולם כאחד העלו על נס את פועלה של דורותי רוטשילד, ואת תרומתה להקמת מישכן הקבע.

יושב ראש הכנסת, קדיש לוז, אמר בדבריו: ״ימים ספורים לפני שוועדת המיכרז עמדה להסיק מסקנותיה ביחס לתוכניות האדריכליות של מישכן הכנסת קיבל ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, מכתב מאת הגברת ג׳יימס דה רוטשילד, בצירוף נוסח הצוואה של בעלה ג׳יימס דה רוטשילד ז״ל. הוא קראם לפני הכנסת בישיבתה. ג׳יימס דה רוטשילד ציווה את כל הנכסים הקרקעיים הגדולים של חברת פיק״א למוסדות הלאומיים וכן סכום כסף למדינת ישראל להקמת מישכן הכנסת…בניית מישכן הכנסת מסמלת את השלמת פועלם הלאומי־ממלכתי הגדול של האב והבן של בית רוטשילד להתעצמותו של עם ישראל בארץ ישראל״.

נשיא המדינה, שניאור זלמן שז״ר, אמר בין היתר בדבריו: ״יישר כוח מקרב לב נביע למשפחה האצילה שהתמחתה בנדיבות לבניין הארץ, ולכל לראש לידידתנו הכבודה, גברת ג׳יימס דה רוטשילד, שקיימה בקפדנות וברוחב לב את צוואת בעלה המנוח, נדיב בן נדיב, ולכל בני המשפחה שסייעו ומסייעים לה. תזכה המשפחה הנדיבה הזאת עוד רבות בשנים להיות מישענת נאמנה לארצנו הנבנית ותשבע נחת מפרי מעלליה ונהלל בשערים מעשיה הטובים״.

דברי תודה השמיע גם ראש הממשלה, לוי אשכול. ״על הקמת הבניין המפואר הזה חייב העם תודה למשפחת רוטשילד בכלל ולאשה האצילה, גברת ג׳יימס דה רוטשילד, בפרט״.

במהלך הטקס החגיגי של חנוכת המישכן נקראה הגברת דורותי רוטשילד לאולם המליאה, ושם העניק לה יו״ר הכנסת מגילת קלף ובה דברי הוקרה והערכה לפועלה הרב של משפחת רוטשילד. על המגילה חתמו יו״ר הכנסת, נשיא המדינה וראש הממשלה.

משפחת ספרא – ה״מונטיפיורו״ של ימינו

קשרים מיוחדים נרקמו בשנים האחרונות בין הרב חיים פינטו שליט״א לבין האחים אדמון ויוסף ספרא, אנשי העסקים הבינלאומיים משווייץ, יוצאי המשפחה השורשית והמפוארת מחאלב. המשפחה ידועה במפעליה הפילנטרופיים הרבים למען היהודים, בארץ ובעולם, וגם במוסדות ״אוצרות חיים – ישמח משה״ ידיהם להם רב. הידידות העמוקה בין משפחות ספרא ופינטו הביאה להקמת מיבנה מפואר באשדוד, קומפלקס של בית כנסת וישיבה.

בחודש סיוון תשנ״א נחנכה באשדוד הישיבה המפוארת על שם אדמון ספרא. אדמון ויוסף ספרא כיבדו בנוכחותם את הטקס,ועשה הלבה. אדמון ספרא על קבר דבי משה אהרון פינטז זצ״ל באשדוד.הנער שבתמונה הוא מנחם, בנו של הרבפ^רנטו שליט״א.

כשקודם לכן עלו המכובדים לקבר הרב משה אהרון פינטו זצ״ל בבית העלמין באשדוד. ליד הציון התקיימה תפילה, כנהוג ליד קברות צדיקים, ובסיומה אמרו שני האחים ״קדיש״ בנעימה ובהטעמה החאלבית המסורתית. הישיבה נקראת ״דברי אדמון ספרא״. בחנוכתה השתתפו בין היתר הראשון לציון, הגאון רבי עובדיה יוסף שליט״א, ראש עירית אשדוד, צבי צילקר, רבני העיר והסביבה, אישי ציבור ותושבי העיר.

בעת חנוכת הבית חלק הרב יוסף שבחים לאחים ספרא, ״אשר עשו ועושים רבות ונצורות להנציח את הוריהם היקרים, ושניהם מייסדים בכל מקום בתי כנסיות ובתי מדרשות ומכניסים אליהם ספרי תורה״. גם שר הפנים, הרב אריה דרעי, התייחס בדבריו לאחים ספרא, ״שאת שמם כמעט ולא שומעים – אבל לא בגלל שהם אינם עושים, אלא להיפך: הם עושים רבות, אבל בצינעה״. הוא סיים בדברי ברכה ותפילה, כי הקב״ה ייתן להם חן וחסד להמשיך בפועלם ולבנות עוד בית כנסת ועוד בית מדרש, מתוך אושר וברכה. הרב חיים פינטו שליט״א אמר בדברי ברכתו, כי בכל דור ודור שולח הקב״ה שליחים כדי לפאר את שמו בעולם הזה, להגדיל תורה ולהאדיר״. איש שכזה הוא אדמון ספרא, ה׳מונטיפיורי׳ של ימינו – אם לא יותר״.

בתום מסכת הברכות קבעו האחים ספרא את המזוזות בפתח הישיבה יחד עם הרב יוסף.

הקדמת המחבר

את שורשיו של הרעיון להחריב גוררי שחקים במנהטן באמצעות טייסים מתאבדים אפשר למצוא בברלין. ״בשלביה המאוחרים של המלחמה, מעולם לא ראיתי את היטלר נרגש כל־כך כמו ברגעים שבהם, כמו מתוך הזיה, הוא צייר באוזנינו את מגדלי ניו יורק עולים בלהבות ומתמוטטים״, כתב ביומנו האדריכל אלברט שפר, שר החימוש של היטלר. ״הוא תיאר כיצד גורדי השחקים הופכים ללפידי ענק בוערים ונופלים אנה ואנה, וכיצד משתקפים פניה של העיר המתפרקת בשמיים המתקדרים מעליה״.

הפנטזיה הזאת של היטלר מעלה על הדעת את אירועי 2001, והתכנית המעשית שהיטלר הגה להגשמתה אף מתארת אותם ממש. לפי התכנית, טייסי קמיקאזה היו אמורים להטיס מטוסים קלים, עמוסי חומר נפץ ונטולי כני נחיתה, אל תוך גוררי השחקים של מנהטן. הסרטוטים לתכנון ״אָמֵךִיקָבּוֹמְבֶר״ של חברת דיימלר־בנץ מאביב 1944 שמורים עדיין. נראים בהם מטוסים ארבע־מנועיים עצומים, שאל גחוניהם המוגדלים יכולים להיקשר מטוסי הפצצה קטנים. מטוסי האם תוכננו להתקרב לחוף המזרחי של ארצות הברית, לשחרר שם את המפציצים, ולשוב לאירופה.

ההתלהבות שהתעוררה בהיטלר נוכח המחשבה על מנהטן העולה בלהבות, רומזת למניע שמאחורי הפנטזיה. היטלר לא השתוקק רק להילחם ביריב צבאי. הוא רצה להרוג יהודים כדי לשחרר את האנושות. מתוך התמכרותו לרעיון שמלחמת העולם השנייה כולה הייתה מאבק נגד כוח יהודי דמיוני, הוא ראה את ״ארצות הברית כמדינה יהודית " ובניו יורק הוא זיהה את מרכזה של היהדות העולמית. ״וול סטריט״, נכתב באחד מרבי־המכר של תקופת רפובליקת ויימר, ״היא, אפשר לומר, המפקדה הצבאית של יהודה איש קריות. משם נטווים קוריו אל קצווי תבל כולה״. למן שנת 1941 ניסה היטלר לקדם את ייצורם של המפציצים, כדי ״שאפשר יהיה ללמד את היהודים לקח, בדמות התקפות טרור על כרכיה של אמריקה״. לקראת סוף המלחמה היה הרעיון הזה לאובססיה.

שישים שנה לאחר מכן, כשמתקפה אווירית על מרכז הסחר העולמי יצאה לפועל, היא תואמה על אדמת גרמניה. מוחמד עטא, המצרי בן ה־31 שהטיס את מטוס הבואינג שהתרסק עם 82 נוסעיו ו־11 אנשי צוותו אל הקומה ה־ 81 של המגדל הצפוני, התגורר בגרמניה מאז שנת 1992. מרוואן אל־שייח׳י בן ה־21 מאיחוד האמירויות הערביות, שנהג במטוס שהתרסק עם 56 נוסעים ותשעה אנשי צוות אל המגדל הדרומי, חי בגרמניה למן שנת 1996. כמוהו גם זיאד ג׳רח בן ה־24 מלבנון, שריסק מטוס בואינג ובו 37 נוסעים ושבעה אנשי צוות בשדה ליד שנקסוויל שבפנסילבניה. הללו, עם רמזי בן אל־שבה ומוניר אל־מותצאדק, הקימו את תא אל־קאעידה בהמבורג, שערך מפגשים קבועים של ״מעגל קוראן״ עם אוהדים. מהם הרעיונות שדחפו את עטא ואת חבריו לפעולה? תשובה לשאלה זו סיפקו העדים במשפט הראשון שנערך בעקבות מתקפת 11 בספטמבר, משפטו של אל־מותצאדק שנערך בהמבורג מאוקטובר 2002 עד פברואר 2003. שהיד ניקלז, שנהג להשתתף בפגישות מעגל הקוראן, העיד כי ״הם האמינו בקונספירציה יהודית עולמית״. הם סברו ש״מלחמת העולם השנייה הונדסה בידי היהודים כדי שיוכלו להקים את מדינת ישראל״. נגיד הבנק העולמי הוא יהודי, היהודים ארגנו את המשבר הכלכלי במזרח אסיה, ו״מוניקה לוינסקי נשלחה בידי היהודים כדי להציג את קלינטון כשוטה״. בפגישות, אמר ניקלז, דובר רבות על ניו יורק, ״כי כל כך הרבה יהודים גרים שם״. ״הם ראו בעיר הזו את מרכז היהדות העולמית״.

שותפיו של אל־מותצאדק לדירה ציירו בעדויותיהם תמונה דומה. אל־מותצאדק הגן על מדיניותו של היטלר והתהלל ב״מבצע הגדול״ המתקרב: ״היהודים יבערו, ובסוף נרקוד על הקברים שלהם״. האם אין אנו רשאים לשמוע בציפייתו המתרוננת של אל־מותצאדק לראות ״יהודים בוערים״ הד מהתלהבותו של היטלר? למרות השוני הרב שבין מתנדביו של אוסאמה בן־לאדן לבין טייסי הלופטוואפה של היטלר, יש להם מאפיין משותף ברור: אנטישמיות.

יש, עם זאת, הבדל של ממש בין מי שמאמץ רעיונות כאלו, שמסקנתם הלוגית היא השואה, לפני רצח ששת המיליונים, לבין מי שמאמץ אותם לאחר שהדבר אירע. הסטודנטים המוסלמים בהמבורג ידעו מה הם אומרים והתכוונו לכך. למרבה התדהמה, התקשורת האמריקנית לא הביעה עניין בעדויות הללו שנשמעו במשפט בהמבורג. לו היה זה משפט של חבר הקו־קלקס־קלאן, או של איש ימין קיצוני מסוגו של המחבל מאוקלהומה טימות׳י מק׳וויי, דיווחים על אנטישמיות בסגנון נאצי היו ודאי מגיעים לכותרות הראשיות. אולם עתה, כשהמחבלים היו בעלי רקע ערבי, התקשורת הבינלאומית לא סברה כנראה שיש עניין בהתבטאויות האנטישמיות שלהם: אף לא עיתון גדול אחד דיווח עליהן.

האנטישמיות מאפיינת לא רק את התא ההמבורגי של אל־קאעידה, אלא את אוסאמה בן־לאדן עצמו. בשנת 1998 הצהיר מנהיג אל־קאעידה: ״הטינה שבינינו לבין היהודים היא עתיקת יומין ושורשיה עמוקים. אין ספק שהמלחמה בינינו בוא תבוא… תחיית המתים לא תגיע לפני שהמוסלמים יילחמו ביהודים״. בעיניו, אמריקה נשלטת בידי היהודים. על ממשל קלינטון אמר בן־לאדן: ״אנו מאמינים שהממשל הזה הוא בא־כוחה של ישראל בתוך אמריקה… היהודים… משתמשים באמריקה כדי לקדם את מה שהם מתכננים לעשות לעולם, ובפרט לעולם האיסלאם״. ובכל זאת, אפילו בדוח הרשמי של ועדת החקירה האמריקנית לבחינת פיגועי 11 בספטמבר, שהוצג לציבור ביולי 2004 בידי יו״ר הוועדה הרפובליקני תומם קין וסגנו הדמוקרטי לי המילטון, אין כל אזכור לאנטישמיות.

הדוח, על 584 עמודיו ו־1,800 הערות השוליים שלו, הוא מופת לבהירות ולדיוק, אבל חסרים בו שני ממדים, שבהם ספרנו זה מתמקד. האחד הוא ההיסטוריה של האיסלאמיזם, אביה מולידה של אל־קאעידה – היסטוריה שהחלה בשנת 1928. בדוח מוקדשות חמש שורות בלבד לכל התקופה שעד 1945. הממד השני החסר בדוח הוא אידאולוגי. הפרק על התא ההמבורגי מציין אמנם את שנאת היהודים של מוחמד עטא, אולם המילה אנטישמיות אינה מופיעה כלל בפרק ״השקפת העולם של בן־לאדן״. הדבר מפתיע במיוחד שכן הוועדה מצטטת מתוך מסמכים שבהם בן־לאדן מבטא את האנטישמיות שלו באופן חד־משמעי. כזה הוא, למשל, איגרתו לעם האמריקני מנובמבר 2002, שהדוח מצטט שוב ושוב. במכתב גלוי זה, מנהיג אל־קאעידה מזהיר כי ״היהודים השתלטו על התקשורת שלכם, ועתה הם שולטים בכל ההיבטים של חייכם. הם הפכו אתכם למשרתיהם, והם משיגים את מטרותיהם על חשבונכם״. והוא ממשיך: ״החוקים שלכם הם חוקיהם של העשירים. מאחוריהם עומדים היהודים, השולטים במדיניות, בתקשורת ובכלכלה שלכם״. למרות זאת, מחברי הדוח לא הבחינו בחשיבותן של המילים הללו ובאידאולוגיה האנטישמית המדריכה אותן.

בהשמטה זו כמו אישרו עורכי הדוח את נכונות הערתו של פרופ׳ דייוויד גֵלֶרְנְטֶר, איש מדעי המחשב מאוניברסיטת ייל (ניו־הייבן, קונטיקט), שהעיר כך במאמרו מאוקטובר 2001 על שנאת היהודים של בן־לאדן: ״האמריקנים מתקשים לקלוט זאת: שנאת יהודים טהורה, חסרת מניע? שנאה טהורה, עקרונית? הגרמנים, לעומת זאת, קלטו זאת היטב: שנאה כזו היא בלתי הגיונית ובלתי מובנת – אולם היא קיימת״.

אכן כך. ספרי זה מראה שאל־קאעידה, וקבוצות איסלאמיסטיות אחרות, מונחות בידי אידאולוגיה אנטישמית שיובאה מהעולם הנאצי אל העולם המוסלמי. הספר מראה שהשקפת העולם הפרנואידית של הנאצים ו״המציאות הבדיונית״ שהניעה את פעולותיהם שליטות כיום בתודעתם של טרוריסטים איסלאמיים ומעצבות את פעולתם, ומסיק מכך מסקנות על העימות הגלובלי העכשווי.

עד 11 בספטמבר לא התעניינתי במיוחד באנטישמיות המוסלמית. עיקר ענייני היה האנטישמיות הגרמנית והשאלה מה איפשר את אושוויץ. מחקרו פורץ הדרך של דניאל יונה גולדהגן, ״תליינים מרצון בשירות היטלר״, תרם להתעניינות^, בנושא, וכך גם מחקריי בתולדות משפחתי שלי. לאחר מותו של אבי בשנת 1996 הייתי, לראשונה בחיי, מסוגל לקרוא את מכתבי סבי וסבתי משנות השלושים ואת המכתבים ששלח אבי מהחזית המערבית בשנת 1945: מכתביה של משפחה שהפיקה רווח מה״אריאניזציה״ של גרמניה ונשארה נאמנה למשטר הנאצי עד הסוף המר.

שלטון השושלת העלאווית- שלטונו של מולאי ראשיד

בשנת 1665 – שנת התגלותו של שבתי צבי – החלו להסתמן עליתה וביסוס שלטונה של השושלת החדשה, שושלת העלאווים, השלטת עד עצם היום הזה.

מולאי ראשיד (בנו השני של מוחמד אל־שריף) כבש בסערה חלקים נרחבים של מרוקו, הגיע עד שערי פאס והצליח לגבור על המלך המראבוט מוחמד בךאלחאז׳ ולמגר את כל שרידי שלטונו. כל שבטי הסביבה נכנעו לו והכריזוהו מלך עליהם.

במשך מסע כיבושיו הצליח מולאי ראשיד לכבוש גם את סאלי (מבצרם של שודדי־הים) ולהכות שוק על ירך את שליטה שודד הים ג׳ילאן ״וג׳ילאן ברח וימלט לעיר טאנג׳ר״. היהודים שנמצאו בשטחי כיבושיו חשבו שיכולים לנשום לרווחה ״כי המלך הזה (מולאי ראשיד) אומרים עליו שהוא אוהב ישראל מאד״. אך תקותם נכזבה ותוחלתם היתה לשוא.

גם לאחר שהוכרה מלכותו של מולאי ראשיד על־ידי חלקים גדולים של הממלכה עוד לא נכונה המלוכה בידו. המלך החדש לא הצליח להשליט סדר ומרות בכל המדינה. כיסי התעדויות נשארו לרוב פה ושם, והתקוממויות פרצו לעתים תכופות.

מלחמות הטהור שערך כדי לבסס את שלטונו נגד הנסיכויות הרבות ועד אחוזות השייכים חייבו הוצאות כספיות ענקיות, ומי הראשונים הנדרשים לממן אחזקת הצבא אם לא היהודים? ושוב הוטלו מסים כבדים על היהודים.

מה היה מצבם של היהודים תחת שלטונו של מולאי ראשיד? ומה היה יחסו ליהודים? על השאלה הראשונה אין קושי להשיב. מצבם לא היה טוב יותר מאשר בתקופות שקדמו לשלטונו; והסיבות מובנות. ראשית, נאמנו­תם של היהודים לא היתה מובטחת לו, לאור הזיותיהם המשיחיות ולאור החלומות שהם רקמו שבקרוב המשיח יוביל אותם קוממיות לארץ המוב­טחת. שנית, המלך לא ביסס עדיין את שלטונו ומרותו לא הוכרה בכל הממלכה, היעדר בטחון בדרכים, וכאמור היו עוד פה ושם התקוממויות. המלך היה זקוק לכסף ומסים הוטלו על היהודים. בסיכום: אי־השקט ששרר במדינה היה בעוכריהם של היהודים. אשר ליחסו של המלך אליהם – הדעות חלוקות. לפי רולנד פריג׳וס (Roland Frejus), אשר עשה במרוקו בשליחות מלך צרפת לואי הי״ד בשנות 1671-1666, יחסו היה טוב וסובלני. פריג׳וס מספר שבימי ביקורו במרוקו הכיר הרבה יהודים בעלי השפעה שפעלו בחצרו של מולאי ראשיד, ביניהם אהרון קארסיינטי, שהיה צורפו של המלך ויעקב פאריינטה אשר שימש גם מתורגמן של חצר המלכות.

לעומת פרג׳וס מספר ר׳ שמואל אבךדנאן, המעתיק של ״דברי הימים־׳, שכאשר כבש מולאי ראשיד את העיר אזאווייא מידי יריבו מוחמד חאג׳;

׳נשבע המלך מולאי ארשיד שלא יצא מדלתי העיר אזאווייא עד שיחריבה וינתץ הבתים והחומות ותשאר שממה מבלי יושב וכן עשה, הגלה את הפלשתים ;הברברים)… ועל היהודים צוה ונתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר הם ובניהם ונשיהם וטפם וכל אשר להם. ויהי ביום השלישי וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם דוקא מה שיכלו שאת על כתפיהם והיו אנשים עשירים רובם כבולם ובתיהם מלאים כל טוב מכלי כטף וכלי זהב ורוב תבואות חטים ושעורים ופולים ועדשים אין מספר ויין ושמן ודבש וחמאה אין שיעור והניחו הכל … מלבד מה שיוכלו שאת מכסף וזהב. ובאו כל הקהל של אזאווייא לכאן לפאס והיה זה בר׳׳ח אב הרחמן משנת נפשנו חכת״ה״ … כמו ג׳ באות בלי בתים ולא יצא המלך מן העיר עד שנתצו כל הבתים והרסו החומות והציתו בה האש ויעל עשנה כעשן הכבשן ואבד בה ממון אשר לא ישוער ולא יסופר ונשארה שממה וחרבה מבלי יושב.״

עדות דומה בענין יחסו של מולאי ראשיד ליהודים אנו מוצאים אצל ר׳ רפאל משה אלבז בעל ״כסא מלכים״:

" והלך מולאי ראשיד לעיר אזאוויא, והכניע סידי מוחמד לחאז׳ שהיה מושל שם. והגלה הפלישתים אשר שם ונתץ כל האלזאוויא ויתן ליהודים אשר שם זמן שלשה ימים לצאת מן העיר ונטלו מה שיכלו שאת מכסף וזהב, כי היו עשירים גדולים ובאו כל היהודים לפאס ג׳ מאות בעלי בתים בר׳׳ח אב שנת התכ״ח (1668) ליצירה ויש מהם באו לצפרו ולשאר מקומות.״

שלטון השושלת העלאווית- שלטונו של מולאי ראשיד

משתי העדויות מתקבל שיחסו של המלך היה אמביולנטי כלפי היהודים. מצד אחד הגרוש של היהודים מאזאווייא לא היה מכוון במיוחד כלפי היהודים, אלא בראש ובראשונה כלפי יריביו המושבעים של המלך, היינו הכת של אזאווייאת דילה וראשיה ולכן גזר אומר להחריב עד היסוד את מבצרם ומכיון שנמצאו שם יהודים, גם בהם פגעה מידת הדין וגם עליהם חל צו הגרוש. ומצד שני לא חס עליהם ועל רכושם וממונם והעמיד לרשותם זמן מוגבל כדי לצאת את העיר, והתוצאה שכל הונם ירד לטמיון ובתיהם נחרבו.

עדות שלישית ממקור יהודי אך יותר נחרצת וחד־משמעית על יחסו של מולאי ראשיד אל היהודים אנו מוצאים אצל ר׳ יעקב ששפורטש. באגרת לר׳ יעקב בן סעדון, מראשי הכת השבתאית בסאלי הוא אומר: ״ושם בסאלי עצמה אין להם בית תפלה בגזרת המלכות ובאזאווייא כל יהדותם בסתר, ואפילו שמירת שבת מנועה מהם. אם לא עכשו במלכות זה המלך ולא אדבר מהגירוש וגזרת המלכות שעמדה כנגד ק״ק הנודע בשערים בתורה ויראת חטא וכל כללות משפחותינושעמדה עליהם גזרת המל­כות להמיר דת או ייצאו בתוך ח׳ ימים וכי.״

במקום אחר מוסיף ששפורטש: ״ובחודש סיון קבלתי איגרת מעיר סאלי מאחד מבעלי האמונה הזאת ומעיד ומגיד תוקף הצרות התכופות עליהם ולכל קהלות המערב מאת המלך העז והקשה מלך תאפיליטי, שגזר על בתי כנסיות של העיר מאריוקוס (מרקש) ותידולה להחרב וכן נעשה והכביד עול המסים וגזרות אחרות״.

ועוד עדות נוספת של איש התקופה: ר׳ אהרן הסבעוני, מראשי מתנגדי הכת השבתאית, כותב באגרתו אל ר׳ יעקב ששפורטש:

״קהל תידולה גזרו עליהם לילך יחפים תמיד בבל העיר בלי שום מנעל, ובטלו להם בתי כנסיות כי אם להתפלל בעשרה בביתם וגזר המלך על כל הכפרים אשר סביבותיהם שיקבעו כולם לתידולא ולא נשאר א׳ מהם בחוץ, והרי הם בעוונות במצור ומצוק יושבי חרבות ואהלים״.^,

הצד השוה בכל העדויות הללו הוא שבזמן שלטונו של מולאי ראשיד, היהודים לא נחו על זרי דפנה ולא שבעו נחת, ואף אם – לפי עדותו של פריג׳ום – יהודים כיהנו בחצרו של המלך במשרות רמות, הרי למענו עשה זאת ולא לטובתם. מסים כבדים הוטלו עליהם. הם גורשו ממקום מושבם כשלא היו נוחים לרשויות-, הצרו צעדיהם בעניני הדת והיו מטרה להתנכלויות ולרדיפות.

סביר להניח שיחסו העוין של הנסיך העלאווי כלפי היהודים נבע מעצם קיומה של התנועה השבתאית והיא שגרמה לו לנהוג בהם ביד קשה. ראשית מפני שהיא תרמה והוסיפה לתסיסה חברתית בזמן שהמדינה היתה כולה כמרקחה וזקוקה לתקופה של רגיעה, ושנית – התנועה לא הסתירה שמגמתה היא גאולה ופדות לעם ישראל וכי ״המלך המשיח עתיד ליטול את כתר המלוכה מראש השליט״.

רבי חיים המוגרבי

מגדולי המקובלים בדרעא, במאה ה-16. כתב ספרי חזיונות שהיה נגלה אליו אליהו זכור לטוב, והיה יודע עתידות והיה שולח שלומות לרב חיים ויטאל זצ"ל ומחזק לבו אכן ב " ספר החזיונות " מספר רבי חיים ויטאל על " חכם הרב חיים המגרבי " כמי שנגלה אליו בחלומו.

רבי חיים בן עטר.

סאלי, תנ"ו – ירושלים, תק"ג. נמנה עם גדולי חכמי מרוקו, אותה יצא בשנת תצ"ט. הרבה נכתב עליו ואין טעם להאריך במגרת זו.

רבי חיים בן עטר הראשון – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

מחכמי סאלי שבמרוקו, מתואר רבי חיים בן עטר הזקן חי במאה החמישית כל ימיו של אותו צדיק הרביץ תורה בתלמידים ושימש כראש הישיבה בבית הכנסת הגדולה שבעירו סאלי שנודעה בשם " בית כנסת בני עטאר " על כי הייתה אחוזת רבי חיים ורבי שם טוב אחיו שהיה הנגיד בעיר סאלי.

רבי חיים הנ"ל הוא זקנו של בעל אור החיים הקדוש. ונודע בשערים המצוינים בחסידות ובקדושה, וכן העיד עליו בעל אור החיים הקדוש בהקדמת ספרו " חפץ ה' ", שמרוב חסידותו לא עבר עליו חצי לילה בשינה אפילו לילי תמוז מלקונן ולספוד כאישה אלמנה על חורבן בית אלוהינו בבכי גדול וכו…

הרב הנזכר למד לני שני גדולי הדור מו"ה רבי יחייא דיין ומו"ה אלישע אשכנזי ז"ל והוא האריך ימים והפליג בזקנה נתבש"מ בשנת תפ"א זיע"א.

רבי חיים הנזכר ואחיו הנגיד רבי שם טוב שעל פטירתו נשלח מכתב זה, ניהלו בשותפות מסחר גדול וביססו להם מעמד חשוב, בין הגולים שנמלטו למכנאס מפני הרעה, היה גם הנגיד רבי שם טוב וכנראה שלא היה יכול לסבול עול הנדודים והטלטולים ואחרי זמן קצר נפטר בחודש תשרי התס"א – 1701.

חיים מויאל.

 נזכר בספר " מאור ושמש "

חיים דוד סירירו בן מתתיה.

 תק"י – תקפ"ו. הספד עליו נמצא בספר " בת רבים " 

חיים אברהם פינטו.

מורה צדק במוגאדור אצווירא. חיים זאב הירשברג כותב עליו " הילה של קדושה עוטפת את רבי חיים פינטו, שעל כוחו בנגלה ובנסתר מרובים הסיפורים, ואלה נמצאים גם בקובץ שבעריכת דב נוי " שבעים סיפורים וסיפור מיהודי מרוקו.

גם מוסלמים חולקים לו כבוד. פיוטיו נדפסו במקומות כגון " קול רנה ", קזבלנקה. לפי הירשברג הוא נפטר בשנת ת"ר אך לפי בן נאיים תר"ה. בכל אופן, יש הסכמה ממנו ל " מאור ושמש " והיא מחודש אדר תקצ"ו.

אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

מדויות הפאר שעיטרו את יהדות מרוקו, היה הגאון הצדיק רבי חיים פינטו זכותו יגן עלינו אמן. רבי חיים נולד בעיר מוגאדור השוכנת על שפת האוקיאנוס בדרומה של מרוקו, לאביו אבי שלמה פינטו שהיה מפורסם בצדקתו ובגאונותו.

כשהיה רבי חיים בן עשר שנים עברה משפחתו לגור במוגאדור הסמוכה, שם חי ופעל עד הגיעו לשיבה. קדוש נערץ היה רבי חיים על כל יהודי מרוקו, ואגדות מופלאות על סיפורי מופתים נקשרו בדמותו. באחת מערי מרוקו התגורר יהודי עני שעסק לפרנסתו ברוכלות.

 הוא היה משוטט על עגלתו, קונה גרוטאות ברזל ונחושת ובקושי היה מתפרנס חמחייתו. באחד הימים פנה אליו שייך מוסלמי והציע לו לקנות פיסת נחושת במחיר זול. היהודי שמח על המציאה שנפלה לידו. אמר השייך ליהודי : " דע לך, כי פיסת הנחושת שמכרתי לך לא יכולה להביא ברכה אל ביתך. אפ תעמידנה על השולחן, ולידה תעמיד שני נרות דולקים תתעשר תוך זמן קצר ".

לקח היהודי את פיסת הנחושת ועשה כפי שאמר לו השייך. ואכן, מיום ליום הלך ושגשג מסחרו עד שתוך זמן קצר הפך לעשיר מופלג. באחד הימים הגיע רבי חיים פינטו לאותה עיר. פנה רבי חיים פינטו אל הידוי תושבי העיר ושאלם אם ידוע להם על יהודי העובד עבודה זרה בעירם. השתוממו האנשים על שאלת הצדיק, וענו בשלילה.

שאל שוב רבי חיים : " אולי יש בעיר יהודי שהתעשר בזמן האחרון ? "

סיפרו לו האנשים על מוכר גרוטאות העני שהתעשר. הלך רבי חיים אל ביתו של היהודי, וביקש ממנו לספר לו כיצד התעשר תוך זמן קצר. לא כיחש האיש דבר, וסיפר לצדיק את המעשה עם פיסת הנחושת שקנה משייך מוסלמי, ועלך נרות שהוא מדליק ליד הנחושת. נבעת רבי חיים, ושאל את איש שיחו :

אם יתן לך איש מלוא ביתו כסף וזהב, כשי שתעבוד לאל אחר, האם תסכים לכך ? " חלילה לי מלעבוד אלוהים אחרים ! ענה האיש.

דע לך – אמר רבי חיים – כי בלא ידיעתך עבדת עבודה זרה. השייך המוסלמי מכר לך נחושת שלקח מבית יראתם, וכל חפצו היה להכשילך בחטא גדול.

תכך ומיד לקח האיש את פיסת הנחושת, ניתץ אותה לרסיסים ונשליכה למקום שלא נשאר זכר ממנה. את כל הכסף שהרוויח על ידי החטא הנורא חילק לעניים. הוא המשיך לעסוק במסחר ותוך זמן קצר התעשר מחדש.

רבי חיים פינטו נפטר בשיבה טובה בכ"ז באלול שנת תר"ה – 1845, ונקבר בעיר מגוריו – מוגאדור. מקום מנוחתן הפך למוקד לעלייה לרגל לכל יהודי מרוקו, שהיו באים בהמוניהם לשפוך את צקון ( תפילה מתוך כוונה עמוקה ) לחשם אצל קברו של הקדוש שהיה נערץ עליהם.

סיפורי מופתים מסופרים על ידי יהודי מרוקו על נסים שהתרחשו לחולים ומוכי גורל שהשתטחו על קברו של הצדיק במוגאדור.

בנו של רבי חיים פינטו – רבי יהודה נודע אף הוא בקדושתו וחסידותו. רבי יהודה היה אביו של רבי חיים פינטו השני שהתגורר בקזבלנקה, ובכדי להבדילו מסבו, היה נקרא בפי כל רבי חיים פינטו הקטן. גם הוא רבי חיים פינטו מקזבלנקה היה מפורסם כצדיק וקדוש שבכוחו לפעול ישועות. רבי יהודה נפטר בט"ו באב תרמ"ט – 1881, ונקבר סמוך לקבר אביו. 

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ומקורות שונים אחרים

יהודה בן עטר.

 נפטר בי"ט בסיוון תצ"ג, לבד מחיבורי הלכה כתב פירוש קבלי לתורה " מנחת יהודה " נדפס ב " מאור ושמש " היה חברו של רבי יעקב בן צור.

רבי יהודה בן רבי יעקב בן עטר – אנציקלופדיה ארזי הלבנון.

המאור הגדול, חד בדרא, צדיק יסוד עולם, איש אלהים קדוש, ראש גולת אריאל רב ורבנן, הרב הגדול המלומד בנסים כבוד הרב יהודה אבן עטר זצוק"ל.

הרב יהודה בן עטר נולד לאביו רבי יעקב בן עטר באלול התט"ו – 1655 בעיר פאס אשר במרוקו. משחר נעוריו התמסק ללימוד התורה. רבותיו היו הגאונים רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו. בשנת התל"ח – 1678, בהעות רבי יהודה בן עשרים ושלוש, נפטר עליו אביו.

עקב זה למד רבי יהודה את מקצוע הצורפות לפרנסתו, ושמו התפרסם כצורף זהב מומחה העושה מלאכתו בנאמנות, בין ליהודים ובין לגויים. עד היום נמצאים בידי הערבים המיוחסים בפאס כמה טבעות ונזמים שמסורת בידם, שהם מעשי ידיו של רבי יהודה בן עטר, והם מאוד יקרים בעיניהם ומשמשים להם גם כקמיע מומחה.

למרות שהיה נאלץ לעבוד לפרנסתו ולפרנסת בני ביצו, שם רבי יהודה תמיד לנגד עיניו את הפסוק : " והגית בו יומם ולילה ", והיה לימודו בתורה בעיקר, ועבודתו טפל. מסופר עליו שיום לאחר תפילת שחרית היה פותח את חנותו, וכשהיה מרוויח שיעור פרנסת אותו היום, היה קם, סוגר חנותו והולך לבית המדרש. שם יש ללמוד תורה וללמדה לאחרים כל היום וחלק גדול מהלילה.

גם לאחר שנתמנה לכהן כדיין וכאב בית דין, המשיך רבי יהודה להתפרנס וליהנות רק מיגיע כפיו בעבודתו כצורף, ומעולם לא נהנה מכספי הציבור, אף כי היה עליו לפרנס את בני משפחתו וגם את בני משפחת בנו, רבי עובד, שכנראה ישב ולמד תורה ואביו פירנסו, ולמרות שפרנסתו לא הייתה בריווח, שכן רוב זמנו היה מקדיש לעבודת הציבור.

דיין וראש אב בית דין.

כל ימיו המשיך רבי יהודה בהתמדה ושקידה בלימוד התורה, ושמו התפרסם לתפארת ולתהילה בכל העיר. בשנת התנ"ח – 1698, נבחר לכהן כדיין עם רבותיו רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו, ייתכן שנחבר למלא את מקומו של רבי מימון אפלאלו, שכיהן כדיין ונפטר באותם הימים. ובשנת התס"ד – 1704, עם פטירת רבו רבי וידאל הצרפתי, מונה לכהן כראש אב בית הדים המקומי.

רבי וידאל הצרפתי – כיהן כראש אב בית דין, והשאיר אחריו פסקי דינים רבים. נפטר בי"ד בכסלו התס"ד – 1704.

רבי מנחם בן רבי דוד סירירו כיהן כדיין בפאס. היה רבו המובהק של רבי יהודה בן עטר. נפטר בכ"ג באדר התס"א – 1701. השאיר אחריו פסקי דינים, הגהות על שלחן ערוך וביאורי תנ"ך.

גדולתו בתורה של רבי יהודה, חסידותו וענוותנותו הקנו לו אהבה והערצה גדולה בקרב כל בני העיר בכלל ותלמידי חכמיה בפרט. כל תלמידי החכמים שבאותם הימים החשיבו את עצמם לתלמידיו. היה מקרה שתלמיד אחד העיז לחלוק על דבריו, ומיד הגיבו נגדו בצורה חריפה והרחיקוהו מתוכם, ללא הסכמת רבי יהודה, מאחר שלדעתם חלק על הרב בצורה שאינה הולמת כבוד הרב. והשגתו על הרב הייתה לא לשם שמיםן, רק לשם יוהרא.

מכל מרוקו פנו אליו בשאלות, ולכולם היה משיב תשובה ברורה, ודבריו היו מתקבלים כהלכה שאין לערער אחריה. בבית דינו של רבי יהודה כיהנו הרבנים גאוני עולם :

רבי שמואל הצרפתי – נולד בשנת הת"ך – 1660 ונפר בשנת התע"ג 1713. כיהן כדיין והשאיר אחריו הרבה חיבורים שחילקם נדפס, וחלקם עודנו בכתובים.