ש"ס דליטא – יעקב לופו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
רבים בישראל מזהים את ש׳יס כתופעה חדשה, תוצר של משבר עדתי ומחאה נגד זרמים חרדים אשכנזים, דתיים לאומיים, וחברה אשכנזית חילונית ועו״נת. אולם הסבר זה הוא חלקי בלבד. מקורותיה של ש״ס עמוקים ושזורים בתהליך של השתלמות האסכולה הליטאית על עולם התורה של מרוקו, כבר מ-1912, עם כיבוש מרוקו על ידי הצרפתים.
בתחילת המאה ה-20 פעלו בעולם היהודי שלושה מרכזים תורנים גדולים: העיר ירושלים, העיר וילנה שכונתה ״ירושלים דלימא" והעיר מקנאם במרוקו שכונתה "ירושלים דמערבא״. באותה תקופה החלה להשתלט ״ירושלים דליטא" על ׳׳ירושלים דמערבא".
לאחר השואה נעשה מאמץ לשיקום עולם הישיבות שחרב על ידי הוצאת אלפי ילדים ממרוקו ושילובם בישיבות הליטאיות שהוקמו מחדש בצרפת, אנגליה, ארצות־הברית ומדינת ישראל. פעולה זו נועדה כדי"להציל" מידי ההשכלה ומידי הציונות וסוכניה את בני התורה מקרב ארצות האסלאם. בדיעבד מסתבר שהיה זה מהלך היסטורי להצלת עולם הישיבות שלא היו לו תלמידים באותה תקופה.
עולם התורה הספרדי/מזרחי התפתח בתוך עולם התורה הליטאי תוך גילו״ פטרונות והתנשאות כלפיו. גם הצלחתה הפוליטית של ש״ס כמפלגה עצמאית לא הביאה לידי התנערות מהאחיזה והאפוטרופסות הליטאית בעולם הישיבות
הספר ש"ס דליטא מציע ראייה היסטורית חדשה על יהודי מרוקו אשר ההיסטוריוגרפיה הרגילה התעלמה ממנה. לעובדות המסופרות בספר מוקנית על כן משמעות יסודית בהבנת החברה הישראלית והקהילות היהודיות בתפוצות בהן חיים יהודים ממוצא ספרדי/מזרחי.
ד״ר יעקב לופו כתב את הדוקטורט שלו, שהוא הבסיס לספר שלפנינו, בסורבון. כיום הוא חוקר את החברה החרדית במסגרת מכון פלורסהיימר למחקרי מדיניות בירושלים.
פתח דבר
ראשיתו של ספר זה ומקורו בעבודה לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה מטעם אוניברסיטת פאריז 10 (סורבון). שורשיו נעוצים בשאלה שסיקרנה אותי שנים רבות: מדוע בני תורה ממרוקו מתלבשים כחרדים אשכנזים ואורחות חייהם דומים לאלה של יהדות מזרח אירופה. מקובל להניח כי הסיבה לכך היא שבני מרוקו אלה התחנכו בישיבות החרדיות האשכנזיות במדינת ישראל.
אם אלה פני הדברים עולה אפוא השאלה מדוע אותה תופעה עצמה קיימת בצרפת, בה אלפי בני תורה ממוצא ספרדי/מזרחי, בעיקר יוצאי מרוקו, נראים כאשכנזים ומתנהגים כמותם. שהרי אלה לא עלו לארץ ולא התחנכו בישיבות האשכנזיות המתנהלות בה.
סקרנות זו היא שהניעה אותי לחקור את שורשי התופעה. מוקד הספר אינו בש״ס, אלא בתהליך ההיסטורי ובנסיבות החברתיות והתרבותיות בהן עוצבו והתפתחו בני תורה ספרדים/מזרחים כבני תורה ליטאים, בתקופת הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו ולאחר מכן במדינת ישראל. הציבור הרחב בישראל ובתפוצות מזהה את בני התורה הספרדים/ליטאים כגרעין הקשה ועמוד השדרה של ש׳׳ס.
בש״ס קיימים רבדים שונים וקבוצות שונות. הגרעין החרדי מהווה בה רובד חברתי ותרבותי גדול, אולם אנו מוצאים חרדים ממוצא מזרחי גם במפלגות חרדיות אחרות. רובד זה מתעצב כבר כמאה שנים והוא הולך וגדל ללא הרף. החרדים ממוצא ספרדי/מזרחי קנו לעצמם אחיזה בחברה החרדית, בעולם הישיבות ובמערכת הפוליטית של מדינת ישראל ויש להם פזורה בקהילה היהודית בצרפת, קנדה, ארצות־ הברית ובדרום אמריקה.
הספר מאתר את שורשי התופעה מבחינה היסטורית באירועים שהתרחשו במרוקו כבר בתחילת המאה העשרים, ובהשפעת השואה על היווצרותו והתגבשותו של רובד זה. למרות שהשואה לא נגעה ביהודי מרוקו באופן ישיר היתה לה השפעה מכרעת על עיצוב דמותו של בן התורה הספרדי/מזרחי כבן תורה ליטאי.
הנראטיב ההיסטורי שמתאר את המטמורפוזה שחוו בני תורה אלו, מסביר לקורא אחת מן התופעות החברתיות התרבותיות והפוליטיות העכשוויות שלא הובהרו עד כה על ידי מדעי החברה והתקשורת.
רבי ישראל נג'ארה
שטר הכתובה שנתן הקב"ה לעם ישראל.
בששי בשבת ששה ימים לחודש ניסן שנת שני אלפים וארבע מאות וארבעים ושמונה לבריאת העולם, למנין שאנו מונין כאן מעמד הר סיני, אך שה"ה הבחור כארזים בחירו של עולם התחתון הוא מלך מלכי המכים הקב"ה, אמר להדא בתולתא כנסת ישראל בת גדולי יוחסין בתו של אברהם אבינו :
הוי לי לאנתו כדת משה וישראל, שתקבלו עליכם תורת משה – זו תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ואנא אפלח כמש"ה " וארחצך במים ", ואוקיר שתהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, ואיזון ואפרנס יתיכי ואתן ליכי הן מזוני רוחני והן מזונות גשמי איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו.
כי בני מלכי המה מלכות דוד ושלמה, כהלכות גוברין יהודאין דפלחין ומוקרין וזנין ומפרנסין לנשיהון בקושטא. כל קבל עליו מלך מלכי המלכים הקב"ה למפלח קדימהון ולמוקר יתהון קדם כל בני עלמא, כמו שאמר הכתוב " ולתתך עליון על כל גויי הארץ ולהיותך עם קדוש ".
ועתידה ירושלים שמגעת עד דמשק, ולפרנס יתהון בכל מיני פרנסה הן בחול והן בשבת ובים הששי לתת להם לחם משנה איש לפי אכלו. ויהיבנא ליכי מוהר בתולייתו – כי היא בתולה ואיש לא ידעה – כסף וזוין הם אלף עולמות דכיספין שעתידה לירשה מבית בעלה מאתן ומאתיים לנוטרים את פריו דחזי ליכי מדאורייתא ומזוני כסותייכי וסיפקייכי הם שאר כסות ועונה.
שאר אלו מזונות כסות הוא חלוקא דרבנן הנעשים מתורה ומצוות טעונה זה עונתן של תלמידי חכמים סוד כלת משה, כמו שאמר הכתוב " ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם ". ומיעל לותייכי כאורח כל ארעא, וחייב להכניסם לארץ זבת חלב ודבש.
ואם תשתבאי אפרקינך ואותבניך לי לאנתי. וה"ה חתן דנן התחייב את עצמו למיפרק לה לכנסת ישראל מן גלותא ולא להינחם שם ביני עממיא, כמש"ה " על הר גבוה עלי לך מבשרת ציון " " כה אמר ה' אלהים הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה והיו מלכים אומניך ושרותיהם מינקותיך אפים ארץ ישתחוו לך ", ולחלצה מכל צרה וצוקה.
וכל ימי מיגר ארמולתך את תהא יתבא בביתא ומתזנא מנכסי, להשפיע לה כל מיני שפע משבע מדת הלח ומתרין מזלין " נוצר " ו " נקה " דרך צנורות הקדושים, ומשם יגיע השפע עלינו עם ברכות והצלחה בכל מעשה ידינו בלי שום עיכוב כלל.
ובנין דיכרין דיהוו ליבי מנאי, איגון ירתין כסף כתובתיך יתר על חלקהון, בסוד הכתוב " הוה גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך ", " ומשלת בגויים רבים ובך לא ימשלו ", שהם יקבלו כל השפע וכל השפעות טובות כמו שאמר הכתוב " ואכלתם לחמכם לשובע ".
ויפתח ה' לך את אוצרו הטוב, וכל האומות יקבלו רק מתמצית ארץ ישראל. ובנן נוקבין דיהוון ליכי מנאי יהוון יתבן בביתם ומתזנן מנכסי עד דתנסבו לגוברין. הכל קבל עליו חתן דנן למיהב לה לכנסת ישראל אפילו בימי מיגר אלמנותה.
וצביאת בתולתא דא והוית לי לאנתו ודין נדוניא דהנעלת ליה מבי אביה. מצוות מילה ופריעה ומסירת נפש על קדושת השם יתברך, לשמור ולעשות ולקיים את תורתו, בין בכסף בין בזהב – ללמוד תורתו הנחמדים מזהב ומפז רב, בין בתכשיטין – לקשט את התורה בפירושים שונים ובפרד"ס, שבזה מתקשטת הכלה העליונה בכ"ד קישוטין שתוכל למיעל לחופה במאני דלבושא.
הם המעשים טובים שמהם נעשים חלוקא דרבנן ויש עליה על ידן לכל ד' עולמות אבי"ע. בשימושי דירה בסוד בכתוב " ועש לי מקדש ושנתי בתוכם ", ושלא יזוז מאתנו, הנה זה עומד אחר כלתו לשמוע קול תפילתנו כשאנו קוראים שמע ישראל.
ובשימושי דערסא, הם עבודת הקרבנות בבית המקדש, להיות כהנים בעבודתם ולוים בדוכנם וישראל במעמדן. הכל קיבל עליו מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, חתן דנן במאה זקוקין כסף צרוף, הם מאה ברכות שישראל מברכים להקדוש ברוך הוא בכל יום ויום, ונותנים בזה ומוסיפים כוח וגבורה במליא של מעלה.
וצבי הקב"ה חתן דנן והוסיף לה מן דליה עוד מאה זקוקים כסף צרוף אחרים כנגדן, הם סוד מיין דוכרין שיורדין מלמעלה כנגדן מכל עשר ספירות, שכל אחד כלול מעשר, סך הכל מאתיים כסף צרוף, הוא שפע היורדת בכל יום אחר תפילת הבוקר, כמו שאמר הכתוב " ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה "
וכך אמר חתן דנן : אחריות שטר כתובתא דא, היא התורה הקדושה שכתובה אש שחורה על גבי אש לבנה, היא אחראית לשלם לה לכנסת ישראל שכר טוב בעולם הזה ובעולם הבא. נדוניא דין, הם שני צנתרא דדהבא, נעשה ונשמע, וקבלת עול מלכות שמים ותרי"ג מצוות.
דא, הם תוספת קרבן מוסף שבת ויום טוב ועניית איש"ר שמוסיפין בזה כוח בפמליא של מעלה, בסוד בכתוב " תנו עוז " – קבילת עלי ועל ירתי בתראי, הם צדיקי הדור שיורשים ירושת אביהם שבשמים, ןהתפרע מכל שפר אר"נ נכסין הם אוצרות שפע עליונה ת' אלף אלפין עולמות דכסיפין דחתימין בעזקא דכיא וש"ע נהורין המתגלין באריך ושפי י"ג תקוני דיקנא ותשעה תיקוני זאת אומרת שלוש מאות ועשר עולמות הגניזין תחות כרסיאקדישא שעתיד להנחיל לכל צדיק וצדיק.
ש"י עולמות ורב טוב הצפון לצדיקים לעתיד לבוא ושפע ז' רקיעים שהם : וילון, רקיע, שחקים, זבול, מעון, מכון, ערבות – שבו צדק, ומשפט וצדקה, גנזי חיים, וגנזי שלום וגנזי ברכה.
טקניינין דאית ליה תחות טל שמיא הם ז' אוצרות וארץ חיים, הארץ וכל אשר עליה הימים וכל אשר בהם דקנאי, הם קנין שמים וארץ. ודעתיד אמא למקנא, אלין ג' אלף דרין דזמין קב"ה לאתבא רוחיה ליה ולשירה ביה.
נכסים דאית לון אחריות, הם ארץ אבותינו, ודלית לון אחריות, הם ארצות שאר העמים, כי הם כמטלטלי דמיא – כלהון יהון אחראין וערבאין לפרוע מנהון שטר כתובתא דא.
אפילו כל ד' עולמות אבי"ע הם ערבאין לפרוע שטר כתובתא דא, הם תוספת ארץ קני קנזיני וקדמוני. ואפילו מלימא דעל כתפאי, מג"ע בי"ע. מן יומא דנן ולעלם. ואחריות שטר כתובתא דא וכו… וקיבל עליו חתן דנן מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, כאחריות וחומר כל שטרי כתובות ותוספות דנהגין בבנות ישראל, העשוין כתיקון חז"ל.
כאשר תקונין הנעשים על ידיו בעולמות העליונים, דלא דאסמכתא ודלא כטופסי שטרא.
וקנינא מניה קנין שמים וארץ למרת בתולת ישראל בת נדיב עמים ויוחסי ארץ מלכות דוד ושלמה על כל הא דכתב ומפורש לעיל, קיבל עליו לפרנס כנסת ישראל בפרנסה טובה בלי שום הפסק ןבלי שום מניעה בעולם, הן פרנסה רוחני והן פרנסה גשמי, בהרחבה גדולה, במנא דכשר למקניא ביה – היא התורה הקדושה, שהיא כלי אומנותו, ועל פי שני עדים כשרים – הם שמים וארץ, שנאמר " ואעידה בם את השמים ואת הארץ " – והכל שריר וקיים לעד, אמן.
מזל טוב לכל ישראל עד עולם. ועתה כתבו לכת את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
מהתקופה הביזנטית ועד למאה ה- 15
בסוף התקופה הביזנטית היו יישובים יהודיים חקלאיים בסביבות עזה. במאה ה- 8 נמנה ר' משה העזתי עם אנשי המסורה בא"י. במאה ה – 11 עמד בראש הקהילה בעזה ר' ישועה ברבי נתן, מצאצאי נשיאים וראשי הגולה. ר' אפרים בן שמריה העזתי היה מנהיג הירושלמיים שבמצרים . היישוב בעזה נתדלדל וקם מחדש במאה ה- 15 ר' עובדיה מברטנורו מצא בה כ- 70 משפחות יהודיות.
במאה ה- 15
במאה ה- 15 מבקר בעזה יהודי ושמו ר' משולם מוולטורה. ר' משולם בן מנחם מוולטרה היה בן למשפחת יהודים עשירים באיטליה, שעסקו בעסקי בנק בכמה ערים באיטליה, ובעיקר בפירנצה. משולם הגיע לארץ-ישראל כדי לקיים נדר שנדר בעת צרה. לארץ הגיע דרך מצרים ומשם בשיירה דרך מדבר סיני. אחד עשר יום ארך המסע הזה, שבסיומו הגיע לעזה. מעזה הלך לחברון ומשם עלה לירושלים, אליה הגיע ב29 ביולי 1481. את יומן הנסיעות רשם משולם תוך כדי מסע. כיהודי הקפיד לתאר בפרוטרוט את הישוב היהודי שבכל מקום, ורשם את מספר היהודים ומנהגיהם. בזכות מנהגו זה נשפך אור מיוחד על הקהילה היהודית בעזה באותה תקופה.
וכך מתאר ר' משולם את עזה:
"עזה קורין אותה הישמעאלים גאזה, והיא ארץ טובה ושמנה, ופירותיה משובחים מאד. ולשם נמצא לחם ויין טוב, אף כי היינות אינם עושים אלא היהודים. בעזה יש כמו נ' (חמישים) בעלי בתים, בעלי מלאכות וגם בהם נכבדים. ויש להם בית-כנסת יפה וקטן וכרמים ושדות ובתים, וכבר התחילו לעשות היין חדש. וכבדו אותי ביותר ובפרט ר' משה ב"ר יהודה ספרדי, והוא כבד-פה מעט, ור' מאיר ספרדי צורף. והיהודים יושבים ברום הארץ ירומם ה': ובית דלילה ברום הארץ, בראש היודייקה".
משולם מוולטורא מזכיר כבדרך אגב את בית-הכנסת של יהודי עזה, ואת "ראש היודייקה" – התל. השכונה הגבוהה בעזה היא זו שהערבים קוראים לה עד היום "חארת אל-יהוד" – שכונת היהודים.
בנקודה הגבוהה ביותר של העיר ניצבת כנסיה יוונית-קתולית. כנסיה זו מעניינת בשל כיוון התפילה המשונה שלה – הפתח במזרח, וכיוון התפילה למערב – תופעה נדירה בארץ ובעולם: הסיבה: כנסיה זו, עומדת על שרידי בית-הכנסת העתיק שהיה כאן מהמאה ה- 15 ועד המאה
ה- 19, שכיוון תפילתו היה, כמקובל בבתי-כנסת, לכיוון ירושלים. בחצר הכנסייה נתגלו לפני שנים מספר שברים של סורגים קדומים עשויים שיש.
על שבר אחד נמצאה כתובת ביוונית האומרת:
"לשלום יעקב בן אלעזר בניו למען להודות לאל על המקום הקדוש".
על שבר שני בצורת עמוד, שנתגלה בידי יהודי עזה לפני כמאה שנה, חקוקות המלים:
"המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים".
יצחק בן צבי יספר לימים על אחריתו של עמוד זה: צבי הירשפלד מרוחמה שמע על קיומו של העמוד וביקש מהכמרים לקנותו. הללו סירבו תחילה, ורק אחרי התערבות הקונסול האנגלי ניאותו למכרו בשני לא"י. הירשפלד הביאו לרוחמה, ומשם לראשון לציון. אלא שאז אירע לפתע אסון: הירשפלד מת באופן פתאומי, ובני משפחתו החליטו לקבוע את העמוד על קברו. הוא מוצב על קברו של הירשפלד בבית-הקברות של ראשון לציון עד היום.
על שבר שלישי נמצאו חקוקים מנורת שבעת הקנים ולידה שופר ולולב.
העיר עזה, שהוקמה מחדש במאה ה- 12 בידי המלך הצלבני באלדווין, נבנתה לפי עדויות אלו על חלק של אותה גבעה אשר עליה השתרעו חרבות עזה הקדומה. שם גם עמד בית-הכנסת של יהודי עזה.
במאה ה- 16-17
במאה ה- 16 היה בעזה בי"ד וישיבה, ויהודי עזה נהגו להפריש תרומות ומעשרות כבא"י.
אחת הדמויות המפורסמות מקרב יהודי עזה הוא ר' ישראל נג'ארה. בתחילת המאה ה- 17 נתמונה לרב הראשי של יהודי עזה. עוד בשבתו בצפת חיבר ר' ישראל ספר פיוטים בשם "זמירות ישראל". המפורסם בין פיוטיו הוא הפזמון "יה ריבון עולם" המושר עד היום הזה בכל שולחן ליל שבת בקהילות אשכנז וספרד גם יחד. חמש שנים בסך הכל ישב ר' ישראל נג'ארה על כס הרבנות בעזה, עד פטירתו בשנת שפ"ה, 1625. הוא נקבר בעזה, ואחריו ישב על הכס הרבנות שם בנו ר' משה נג'ארה.
תקופתם של הרבנים לבית נג'ארה היא אחת מתקופות הפריחה של קהילת יהודי עזה.היישוב היהודי בעזה באמצע המאה הי"ז הוא ישוב חשוב ופעיל למדי, מסודר ומאורגן בקהילה אחת, שיש לה בית-כנסת משלה ובראשה יושב רב, וגם פרנסים ומנהיגים העומדים בראשה הדואגים לשלום הישוב כולו. נוסף לכך התושבים היהודיים מפרנסים את עצמם ואינם חיים מכספי תרומות ו"חלוקה" כאחיהם הגרים בירושלים וחברון.
המצב הזה עתיד להשתנות תוך זמן קצר בעטיו של יהודי עזתי מפורסם אחר, המוציא לעזה שם ולא לטובה. הלא הוא נתן העזתי, שמשו ומשרתו של משיח השקר שבתאי צבי.
בליל חג השבועות שנת ת"כ, 1660, התכנסו יהודי עזה בבית-הכנסת בעיר – ככל הנראה אותו בית-כנסת שהיה במרומו של התל – כשנתן העזתי הכריז בקול על שבתאי צבי: "זהו מושיען של ישראל משיח אלהי יעקב", והציבור כולו קרא לעומתו "יחי מלכנו שבתאי לעולם". מאותו רגע החל גם שבתאי צבי עצמו להאמין שהוא אכן המשיח. עזה הייתה למרכז שבתאי.
גם לאחר ששבתאי צבי עצמו התאסלם עוד ניסה נתן העזתי להוכיח את אמיתות משיחיותו של שבתאי. אך הוא כבר היה דמות נלעגת, וסופו שמת בנכר, על אדמת יוגוסלביה, עזוב ונשכח.
הפרשה גרמה כידוע פילוג עמוק בעם ישראל – וגם הסבה נזק כבד ליישוב היהודי בעזה. הקהילה היהודית שפרחה כל כך – רוחנית וכלכלית – בתחילת אותה מאה, ירדה בסוף אותה מאה לבירא עמיקתא.
התאוששות הקהילה במאה ה- 18
אלא שהקהילה היהודית התאוששה כעבור זמן לא רב. עדות לכך אנו מוצאים בספר מסעותיו של החיד"א – חיים יוסף דוד אזולאי – שהגיע לעזה בחודש שבט תקי"ג, 1753, בדרכו מחברון למצרים. החיד"א מספר כיצד נאלץ להמתין בעזה חמישים יום, עד שמצא שיירה ההולכת למצרים. מעדותו על שמחתו שזכה להימצא ב"שבת זכור" בעזה, אפשר ללמוד כי במקום היה מנין יהודי – ומן הסתם גם בית-כנסת – ועל-כך הייתה שמחתו. עדויות נוספות מאותה תקופה מלמדות, שבעזה הייתה באותה עת קהילה יהודית משמעותית. אך גם תקופה טובה זו בתולדות יהודי עזה לא ארכה – והפעם לא בגלל גורם פנימי אלא חיצוני – מסע הכיבוש הכושל של נפוליון, שהביא לעזיבת כל יהודי עזה.
כיבוש אברהים פאשה בשנת 1831
בשנת תקצ"א, 1831, כובש את ארץ ישראל השליט המצרי אברהים באשה (פחה) ושולט עליה 9 שנים. בשנת 1835 ציווה אברהים באשה לפרק את מבנה בית-הכנסת שבראש התל, ולבנות באבניו מצודה בעיר מג'דל, היא אשקלון של היום. שרידי הקהילה היהודית של עזה שהתגוררו בחברון – ובראשם משפחת קאשטיל – חשו לעיר, לקחו עמם את הדלתות המקושטות של בית-הכנסת, ושבו לחברון, שם הוצבו הדלתות בבית-כנסת "אברהם אבינו". בתמונות של ביכנ"ס זה מלפני שנת תרפ"ט נראות הדלתות ניצבות בפתח בית-הכנסת.
יחיאל בריל, עורך עיתון "הלבנון" – העיתון העברי הראשון בארץ ישראל – ביקר בעזה בשנת תרמ"ג 1883, שנה אחר חידוש נוסף של היישוב היהודי בעזה.
במאמר שפרסם בעיתונו הוא כותב:
"בעברי ברחובות העיר עברתי ברחוב אחד הנקרא 'חארת אל יהוד' (רחוב היהודים) הכרתי על מזוזות פתחי הבתים המקום אשר מזוזה הייתה קבועה בו. גם ראיתי את המקום אשר עמד שם ביהכנ"ס של היהודים, ועתה בונים שם נזירי הקאתולים בית מקלט להם. בין
האבנים שמצאו החופרים לייסד את הבית ראיתי אבן שיש כעין עמוד, וחקוקה עליה המילות האלה: 'המלאך הגואל אותי מכל רע יזכני לעלות לירושלים".
זהו אותו עמוד העומד על קברו של הירשפלד בראשון לציון. זו אותה הכנסייה הקתולית של עזה העומדת על חורבות בית-הכנסת עד היום.
בפרעות שפרעו ערביי הארץ ביהודים בשנת תרפ"ט, נשרף בית-הכנסת אברהם אבינו ונחרב כליל. דלתות העץ היפהפיות נעלמו, ולא ברור אם נשרפו או נשדדו. מכל מקום זכר לא נותר מהן.
חידוש הישוב היהודי בעזה 1886
בשנת תרמ"ו, 1886, הגיע גרעין של יהודים לעזה, להקים בה יישוב יהודי חדש. בשנת תרמ"ז, סוף שנת 1886, כבר היו בעזה למעלה מ- 30 משפחות.
המשפחות היהודיות בעזה גרו בבתים שכורים. כל משפחה שמרה חדר מרוהט לאורחים יהודים עוברי אורח, כיוון שבאותם ימים יהודים שנסעו למצרים הצטרכו ללון בעזה בדרכם. בתי מלון ומסעדות כשרות לא היו בנמצא, ומקובל היה שהאורח מגיע לבית-כנסת ושם דאגו לו לאירוח אצל אחת המשפחות היהודיות בעיר.
נוסף לכך דאגה כל חמולה שיהיה לה בית-כנסת משלה וכך היו יהודי עזה, שהיו דתיים מאוד, מתפללים בשבת בשלושה בתי-כנסת.
גירוש היהודים במלחמת העולם הראשונה – 1917
בחודש מרס 1917 , במלחמת העולם הראשונה, כשהלכה החזית והתקרבה לעזה, גירשו התורכים מהעיר את כל תושביה, יהודים מוסלמים ונוצרים כאחד. וכך מתאר זאת סופר המושבות משה סמילנסקי בספרו "זיכרונות":
"גם אי אלו משפחות יהודים היו בעזה. עוד מתחילת המלחמה נפוצו זה בכה וזה בכה. ורק שלוש משפחות נשארו עד לגירוש. האחד מהם לא שכח מסורת אבותיו: את רכושו לא יכול להציל, אבל שלושה ספרי-תורה הציל עמו מתוך המהפכה".
אחרי המלחמה היהודים חזרו לעירם, אולם בפרעות תרפ"ט חרבה גם הקהילה היהודית בעזה. כל תושביה הוברחו מהעיר מאימת הפורעים הערבים. למרבה הנס, ובעזרת משפחה ערביה מנכבדי עזה, אף לא אחר מתושביה נפגע בפרעות.
התיישבות יהודית בעזה אחרי מלחמת ששת הימים ועקירתה
לאחר מלחמת ששת הימים שבו והוקמו ישובים יהודיים בעזה. פירוט הישובים – ראה בערך "גוש קטיף".
ההתישבות היהודית בעזה נעקרה על פי החלטת ממשלת ישראל בפעולה צבאית שהחלה בתשעה באב תשס"ה – 2005.
סיום המאמר מאתר דעת
ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים
בית הכנסת העתיק בעזה-מיומס
הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה
אחת המזכרות מהיישוב היהודי באותה תקופה היא שרידי בתי-הכנסת העתיק של הקהילה היהודית בעזה-מיומס, בו נתגלתה רצפת פסיפס גדולה ונאה. הרצפה נתגלתה על חוף-הים, סמוך למזח של נמל עזה. בפסיפס מצויירים בעלי חיים מאפריקה שכולם עטורים מדליונים. בכניסה לאולם המרכזי נתגלתה דמות פורטת בנבל ומקסימה את חיות הפרא. מעליו מופיע באותיות עבריות השם "דויד". בכתובת המרכזית שבפסיפס כתוב ביוונית:
"אנו מנחם וישוע בני ישי המנוח סוחרי עצים, כאות הערצה לאתר הקדוש ביותר, תרמנו את הפסיפס הזה בחודש לואוס שנת 569".
שנת 569 היא לפי הספירה המיותרת של עזה שנקבעה כזכור בימי הנציב גאביניוס. בית-הכנסת נבנה אם כן בשנת 508 או 509 לספירה-הנוצרית – כלומר בשלהי הכיבוש הביזאנטי.
הפסיפס שנמצא בבית הכנסת בעזה
קשה שלא לראות כאן את חוש ההומור המיוחד של יהודי עזה: הם בנו את אחד מבתי הכנסת הגדולים שנמצאו אי פעם בשטח ארץ-ישראל, דווקא במקום בו קבע קונסטנטינוס שהוא יהיה נקי מיהודים. ולא זאת בלבד, אלא שבכתובת באותו בית-כנסת הם ציינו את השנה לפי הלוח שקבע גאביניוס, מי שהוציא את עזה מידי היהודים, כאילו ביקשו לומר: גאביניוס לא רצה אותנו – ואנחנו פה. קונסטנטינוס ביקש לעקור אותנו מעזה – ואנחנו פה.
בית-הכנסת חרב כנראה בימי הכיבוש הערבי, במאה השביעית, כאשר חרבה עזה-מיומס
גילוי רצפת הפסיפס והפולמוס סביבה
בשנת 1965 חופרים המצרים השולטים ברצועת עזה חפירה להנחת יסודות לבניית קאזינו – ומגלים את רצפת הפסיפס היפהפיה. זמן קצר לאחר מכן פורסם ב"אוריינטליה" – ביטאון הכנסיה האיטלקית – מאמר של האב לקלון ובו הוא כותב:
"לפי ידיעות שהופיעו בעיתונות המצרית גילתה משלחת מחלקת העתיקות שרידי כנסיה מהמאה החמישית בעזה, ביניהם שני פסיפסים יפים". בשני הפסיפסים כתובות ביוונית ובעברית".
כאשר קרא פרופ' מיכאל אבי-יונה, מבכירי הארכיאולוגים בארץ, את הביטאון האיטלקי, קבע מיד: זו אינה כנסיה אלא בית-כנסת. שנתיים אחר-כך, כשרצועת עזה שוחררה בידי צה"ל, יצאו אנשי אגף העתיקות לעזה לחפש את בית-הכנסת. חקירה יסודית של האתר שערך פרופ' אשר עובדיה אישרה את השערתו הראשונית של אבי-יונה: אכן – רצפת בית-כנסת.
כמה גורמים שימשו לאימות ההשערה:
ראשית, דמות של דוד המלך כשמעליה כתב עברי.
שנית – השמות בכתונת הפסיפס הם שמות עבריים מובהקים.
שלישית – בפסיפס מופיעים ציורים רבים של גפן וזית – שני סמלים יהודיים מובהקים.
והפרט האחרון המכריע: מתחם בית הכנסת שנחשף כולו בנוי, כפי שבנויים כל בתי-הכנסת בעולם – כיוון התפילה פונה לכיון ירושלים.
בשנות השמונים, כשהתברר כי הרצפה החשופה לפגעי הטבע החלה להתפורר וליהרס, הוציאו אותה אנשי רשות העתיקות ממקומה, שיפצו אותה, ואחרי שהייתה בתצוגה בנצרים הועברה למוזיאון רוקפלר, שם היא שמורה עד היום.
הפלשתינים, אגב, ניסו לטעון כי מדובר בזיוף ארכיאולוגי ישראלי, תוך התעלמות מהעובדות ההיסטוריות והארכיאולוגיות. הם גם לא עמדו בהתחייבות שקיבלו על שמירת המקום. במסמך שהוכן במערכת הביטחון ביוני 1997 נאמר כי הרשות הפלשתינית מונעת כניסת ישראלים לאתר בית הכנסת העתיק בעזה, בטענה כי הוא סמוך מאד למשרדיו של יאסר ערפאת. "עם זאת לא ידוע לנו על פגיעה באתר עצמו" – נאמר במסמך – "נדגיש כי רצפת הפסיפס של בית-הכנסת הועתקה לנצרים לפני מספר שנים".
בפברואר 1999 פרסם ביטאון הרשות-הפלשתינית גאלחיאת אל-ג'דידה" מאמר תחת הכותרת "תושבים מספרים על גניבת העתיקות בימי הכיבוש", ובו נכתב בין היתר:
"עבדאללה חיג'אזי, סגן עוזר שר התיירות והארכיאולוגיה, מציין כי רצפת הפסיפס שנתגלתה בעזה זויפה בידי הישראלים לאחר שנגנבה למוזיאון בתוך 'הקו הירוק'.
הוא הוסיף כי למרבה המזל אהד מאוהבי הארכיאולוגיה בעזה צילם אותה לפני גניבתה ותיעד אותה. הוא שלח את הכתובות שעליה לתרגום לגורמים שונים.
"הוא ממשיך ואומר כי הישראלים כתבו מחדש את הכתובת המצויה על הרצפה, כדי להוכיח כי האתר הזה הוא של בית-כנסת יהודי עתיק, אלא שהכתובת המקורית המתועדת במשרד התיירות לא מוכיחה זאת. הוא ציין כי זה מוכיח בצורה חותכת את המטרה הישראלית בפעולות הגניבה, ההרס והזיוף".
בינואר 2004 פורסם באלחיאת אלג'דידה מאמר תחת הכותרת "הפסיפסים של רצועת עזה" מאת סחר ג'מאל אלריס (בתרגום מכון המחקר "מבט לתקשורת פלשתינית").
…"כבר כתבתי במאמר קודם אודות אזור תל-בטשאן, נמל מיומא, וכנסיית איזיס הממוקמת סמוך לנמל עזה, ואודות ההרס ושינוי העובדות ההיסטוריות שביצעו היהודים באתרים אלו על מנת להוכיח שזהו בית כנסת. בספרו של המרצה סלים אלמביד הוכח הזיוף שבאמירותיהם ובטענות השווא שלהם.
"כבר כתבתי בעצמי בעבר על המסעות המאורגנים של הישראלים לאזור הזה, על מנת לערוך בו את תפילותיהם. הרגשתי שהם עוד יסתלקו כאשר הם הקימו שם את אוהליהם על מנת לעקור את הפסיפס של הכנסייה הזו, תחת הגנת המשוריינים. אך כאשר הם עקרו אותו (את הפסיפס) היה להם חופש לבוא אליו ולעשות בו ככל העולה על רוחם."".
עובדה מפתיעה הקשורה ברצפה היא גילויין של שלוש רצפות פסיפס דומות לה להפליא בצפון הנגב.
האחת – בחורבת מעון שליד קיבוץ נירים, אף היא רצפה של בית-כנסת;
אחת נמצאה ב"חרבת שלאלה" שבנחל-הבשור ע"י הצבא האוסטרלי ששהה באזור במלחמת העולם הראשונה והיא רצפה של כנסיה (זו הועברה לאוסטרליה והיא מוצגת כיום במוזיאון במלבורן).
בשנת תשנ"א, 1991, התגלתה רצפה נוספת של כנסיה באותו סגנון באזור קיבוץ בארי, באתר ששמו היווני ברוסמא. הרצפה כוסתה בעפר כדי שלא תיפגע.
כיצד ייתכן שבתי-כנסת כמו מעון ועזה, וכנסיות כמו שלאלה וברוסמא, יהיו בעלי רצפות פסיפס כמעט זהות?
התשובה נעוצה כנראה באותם אמנים שישבו בעיר עזה, שהיו בעלי מה שניתן לכנות "מפעל לייצור פסיפסים" וביצעו עבודה לפי הזמנה. הזמנות הם קיבלו, מסתבר, גם מהיהודים וגם מהנוצרים
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
بارك الله في الذار الوسيعه والمره المطيعه والفرس السريعه
בארכ אללה פי(אל)דאר (א)לוסיעה ו(א)למרה(א)למֻטיעה ו(א)לפרם(אל)סריעה.
יברך אלוהים את הבית המרווח, את האשה הציתנית ואת הסוסה המהירה.
שלושה דברים אלה, מניחים את דעתו של הגבר.
الجوز رحمة ولوما بيجيب فحمه
א(ל)ג׳וז רחמֵה ולו מא בג׳יב פחומה.
הבעל הוא חסד גם אם לא יביא לביתו חתיכת פחם.
״הבעל בעל גם אם יביא עדשים לקדרה״(כתובות עה׳ עמי א).
جوزك بعليك وجوزك بوطيك وجوزك على المزبله يرميك
גיוזה בֹעליכּ וג׳וזב בוטיכִּ וג׳וזכּ עלא(א)למזבלה ירמיכִּ
בעלך ירוממך, בעלך ישפילך ובעלך למזבלה ישליכך.
״אין אשה כשרה אלא העושה רצון בעלה ״ (תנא דבי אליהו רבה).
על האשה לכבד את בעלה.
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Communautes juives des marges sahariennes du Maghren
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem
Lucienne Saada
UN TYPE D'ARCHIVE "LES CHANSONS DE GESTE"
Dans les societes juives et musulmanes d'Afrique du Nord on ren- contre des usages de poesies chantees rapportant des faits historiques globa'lement denomes par les mots de contes ou de gestes; on en a denombre quelques lines qui sont: la geste de la conquete de 1'Ifriqya dont il existe au moins une version en Tunisie, une geste de la Kahena1 que Ton peut localiser en Algerie, des variantes de la geste hilalienne en nombre impressionnant et non encore calcule et enfin une geste du Joseph biblique que j'ai recueillie a Djerba dans le quartier le plus ancien, celui de Hara Seghira
Kahena: Ce prenom est aujourd'hui interdit en Algerie pour les filles.
Joseph biblique: Dans le milieu musulman et ibadite de Ghardaya, ce prenom masculin n'est pas donne volontiers aux garcons, le Joseph biblique ayant eu de gros problemes
La geste des Banu Hilal, la seule que j'ai etudiee est contenue dans un texte poetique tantot ecrit, tantot oral aux multiples variantes et connu de tout le monde arabe depuis les Emirats jusqu'aux confins occidentaux du Maroc. Le fait que ce texte etait deja, du temps d'Ibn Khaldoun, chante dans les campements d'Ifriqya, incite a croire qu'il avait ete fixe voila au moins six cents ans; il rapporte pratiques et proces d'une quinzaine d'annees de vie sociale stricte, dense et agitee, vue a travers un voyage oriente; lorsqu'on dit que ce texte est connu, on peut preciser qu'il 1'est avec reserve, reticence voire mefiance et sans conviction; pour ceux qui n'ont pas eu a faire exister ce docu- ment, la geste est, comme dit Braudel, le fait divers qui ne fait pas de bruit; en effet, sous une couverture litteraire, le texte cense rapporter des evenements du Haut Moyen-Age et maintenu au cours des siecles comme genre litteraire, a tout de meme charriee faits politiques et in formations sur les relations humaines.
On verra le rapport que cette chanson de geste entretient avec les choses et les gens des marches sahariennes et non sahariennes et le lieu des traces de Hilaliens Juifs subsistant de nos jours; neanmoins, l'evenement accepte et classe demeure presque ignore.
Comment est-on arrive a 1'ouverture de cette problematique simple en prise directe avec les "structures totalisantes du sens"? D'abord en multipliant le nombre des variantes puis en reflechissant sur les faits mal expliques ou lacunaires, en se laissant interpeler par un texte dont les acteurs ant une grande "surface sociale", en effectuant un va et vient entre les deux "tandems", observation et langage oral, observation et langage ecrit, en bousculant les idees recues, en inver- sant les images toutes faites, enfin en deplacant son propre regard, de sorte que l'on a ete amene a chercher une "typologie des pratiquessignifiantes" de la civilisation decrite par la geste; de plus, des travaux d'approche sur le geste, 1'euphemisme, les proverbes, et d'autres litte- ratures marginalisees comme celle du bon usage dans la langue arabe, devaient conduire, face au texte complexe de la geste, a etudier son rapport avec l'histoire et a la considerer comme objet d'archive; enfin "l'illusion de la transparence quotidienne" fonde en quelque sorte la ideologie a travers un texte qui, dans une forme narrative lyrique et polemique est a la fois une communication et une pratique.
גולה במצוקתה – יהודה ברגינסקי
גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה
ביקור בצפון אפריקה, 1955.
הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978.
הצוותות לא הורכבו מאנשי מחלקת הקליטה שעבודתם היא הקליטה בארץ. בצוות פעלו אנשי מחלקת העלייה ומחלקת ההתיישבות. גרניקר שהיה בדרך כלל מן המקלים, לא מצא עצה והשתתק. החלטתי אפוא להסתכן ולהתערב. אמרתי כבדרך אגב :
" אומנם הרב יותר בוגר מהגיל המותר. אבל בתקנות המיון הוגבל הגיל רק מטעמים פיסיים, לצורך ההתיישבות בארץ ; אבל הרב ימשיך, לכל הדעות, לשמש רב בעדתו, ועל כך תהיה פרנסתו ".
צוות המיון הרגיש שלא בנוח ואנשיו טענו כי ניתנו הוראות ותפקידים של אנשי הצוות להתנהג לפיהן. ההוראות חוברו בידי עובדי הסוכנות ואולי גם לממשלה הייתה יד בהן. האנשים שקבעו את ההוראות היו קשי לב, לא ידעו או לא התחשבו בתנאים המקומיים ובאורח החיים של יהודי המזרח.
ישבנו בשתיקה, בושים להביט איש בפני רעהו. כיצד נהין להשאיר את העדה בלי רבה, שהיה גם המורה המלמד את הילדים בבית הספר העלוב, ואיך נעז להשאיר רב בישראל עם משפחתו שאיבד בגלות המרה ? ואז, לאחר השתיקה המביכה, הרים ידידי מן " החלוץ " בפולין את ראשו ומלמל : " נו, נוותר במקרה זה ".
הוקל לכולנו, אולם עד היום אני משוכנע שהייתה זאת רק התחשבו אישית בי…….
עבודת המיון נמשכה, אך לי כבר לא היה עניין בה. ידעתי שלא אוכל להתערב בכל מקרה ולא אוכל לתקן את כל עיוותי הסלקציה. והלא אותו מקרה אירע לעיני בצוות אחד בלבד, והרי פעלו צוותות רבים ואיך אוכל לקחת חלק בכולם ?
יצאתי לטייל בכפר, והנה באחד המורדות הנוחים אשר שימש מקום מפגש לתושבים ראיתי דבר שאת פשרו לא תפסתי. במעגל ישבו עשרות גברים ונשים שוחחו בלחש איש עם רעהו. ביניהם, על האדמה המאובקת, שכב אישה מבוגרת עטופה בבגדים רחבים, פניה מכוסים בחלקם הגדול, והיא מתייפחת חרש, פולטת מלים בודדות בתוך בכייה העצור.
מדי פעם אימצה את ידיה אל גופה וברוב צער גלגלה את עצמה באבק. סברת לתומי שהיא חולה נכפה, אולם הוסבר לי שהיא מתגוררת עם משפחת בתה הנשואה, הבעל המבוגר ומספר בני המשפחה גדול מן המותר לפי תקנון העלייה, והיא אינה נכללת ברשימה……
מה אנו עושים ? חשבתי. רוב בני הכפר יעלו, וישאירו בו רק הנמושות, הזקנים, החולים והנכים. הם יתפזרו וודאי הגטאות מרוקו אצל קרוביהם, ואישה זו הזקנה הבודדה, תיאלץ לחפש קורת גג ופת לחם.
הרי זה ממש רצח ! ומה תחשוב המשפחה של צוות המיון, על ישראל ועל העם היהודי, שהביאוה לנטישת האם ? ומה יחשבו עלינו, על האשכנזים, הבאים להכניס סדרים ולהתקין תקנות.
המיון בכפר נסתיים. נפסלו משפחות אחדות ואנחנו, האורחים, הוזמנו להתכבד בארוחת צהרים. על השולחן הופיעו שתי התרנגולות המרוטות כשהן מבושלות. הוגשו פיתות וגם משקה חריף – ערק. בעת הארוחה נשמעה מעבר הכניסה שירה מוזרה.
מקהלת נשים עמדה שם ופרטה באצבעות על השפתיים. הצלילים היו משונים. מעודי לא שמעתי קולות כאלה. יצאתי החוצה והנשים התביישו במקצת, אבל המשיכו ביתר עוז. סיום הסלקציה עבר, ומי שקיבל אישור, יעלה, אם ירצה השם, אם לא יחול קיצוץ נוסף בממדי העלייה.
הערב ירד כאשר עמדנו לצאת את הכפר. לפני שנכנסנו למכונית הסתכלתי סביב ; אור לא נראה, גם הבתים לא נראו. הכפר היה שטוח כאדמת מישור. רק על אחד הגגות הנמוכים הבחנתי בדמות גבוהה. היה זה אחד מערביי הכפר שיצא להסתכל סביבו לפני רדת השמש.
בשעה מאוחרת הגענו עייפים למרקש. ויתרנו על ארוחת הערב ובהדרכתו של גרניקר הלכנו לבית מלון שבכיכר המרכזית, לא הרחק מהמסעדה " פראנס " שלא מזמן נזרקה לידה פצצה והיו קורבנות. המלון " טזי " נהל על ידי גברת צרפתיה בעלת " עבר " עשיר.
המשרת שהולכנו לחדרים השה שמן מאוד, לבוש לבן, ודמה לסריס. המלון היה נקי כביכול, אך הצחנה האיומה מבתי השימוש שלמטה הגיעה עד לקומה השנייה והדירה שינה מעינינו.
בבוקר, לאחר הקפה והלחמנייה הצרפתית, יצאנו שוב לדרך. הפעם בכיוון אחר, אל הכפר זרקטין 50-60 קילומטר ממרקש. הכפר עני, לא ראיתי בו שום בית ולא כניסה למקום מגורים. לא נמצא בו מקום להקביל את פנינו, את האורחים הכבודים.
מתחת לכיפת השמים ניצב שולחן ארוך מעץ שהתפוקק מרוב ימים, מכוסה שכבה עבה של לכלוך ואבק. ליד השולחן הזה נעשתה עבודת המיון, כמו אתמול, והפעם בפחות פסילות.האנשים כאן נראו חזקים יותר, שזופים ויפים יורת. המארח שלנו, אחד מחברי ועד הקהילה המקומית, בעל מכנסיים קצרים, זועות מגולות, לבוש בלויים אך בעל הדרת כבוד עצומה.
מבנה גופו מפותח, פניו אמיצים ועטורים זקנקן קצר, ממש לוחם עברי קדום. לאחר פעולות המיון הוגשה לנו ארוחת צהרים. כאן לא היה זכר לתרנגולות. בקערה הוגשו לנו עשרות ביצים מבושלות ברמץ לוהט. הן היו חמות מאוד וקשות כאבנים.
הפיתות נאפו זה מקרוב והוגשו לנו כשפיסות פחת עץ חרוך דבוקות בהן. המארח ניגש אל כל אחד מאתנו ושפך לפניו, על גבי השולחן, מלח אפור וגבישי ובירך אותנו לתיאבון.
רבי ישראל נג'ארה
התנאים והכתובה בין הקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל.
מנהג צדיקים וישרים מדור דור לקרותם בחג השבועות זמן מתן תורתנו, ומועיל ליראת שמים והצלחה.
שער האירוסין.
תנאים בין הקב"ה וכנסת ישראל, הנ
קראת כלה נאה וחסודה, מוכתרת ומעוטרת בתרי"ג מצוות.
בעזה"י ולמז"ט המגיד מראשית אחרית , הוא יתן שם טוב ושארית, לאלה דברי התנאים והברית – שנדברו והתנו בין שני הצדדים לשם ולתפארת, דהיינו " מצד האחד יחיד ומיוחד בורא כל, חכם קדמון, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות, העומד מצד עצמו עצם כבודו שאין לשער ולדמות בכל מיני מראות וצורות, פשוט בתכלית הפשטות, עד אין סוף ועד אין חקר.
ומצד השני ה"ה כנסת ישראל, כלה קרואה בנעימה, עטרת תפארת מטרוניתט קדישתא, עלימתא קדישתא שפירתא, יפה כלבנה, ברה כחמה, זוהר זריק ניצוצין ומבהיק כברק לעיניים.
בת מלכים יסודי ארעא, המה אבות הקדושים, ובמלכות בית דודו ושלמה היא מעוטרת ומהודרת בכתר מלכות קדושתא סוד תורה שבעל פה, שלומי אמוני ישראל, סופא דכח דרגין קדישין ועיקרא דכל דרגין והצינורות.
ראשית דבר.
הבחור כארזים, בחירו. של עולם, החתן המיוחד ה"ה מלך מלכי המלכים הקב"ה, ישא למזל טוב את בתולת ישראל אשר איש לא ידעה, זו שכינתא קדושא, בחופה וקידושין כדת משה וישראל.
ואל יבריחו ואל יעלימו לא זה מזו ולא זו מזה מראשית ועד אחרית, רק תמיד פניהם איש אל אחיו באהבה ואחוה ורעות, דלא מתפרשן, דא מן דא לעלמין, וישלטו בשונאיהון, וזר לא יתערב וערל וטמא לא יגע במאורות מעתה ועד עולם.
החתן הנ"ל התחייב את עצמו להכניס כל אשר האציל וברא ויצר ועשה הכל למענה ולמען התורה הקדושה, כמו שעשה במעמד הר סיני, שהרכין שמים ושמי השמים וכל צבאם אשר תקנם בזרת ( ע"ש הפסוק " אם לא בריתי יומם ולילה " ) וכן התחייב את עצמו להרכין כל מעשה בראשית ולתת לכנסת ישראל כל העמים תחתיה, כמו שכתוב " ואתה על במותך תדרוך ", " ואילי נביות ישרתונך ".
וסילק תיכף ששה מאות ושלוש עשרה מאורות הגדולים ליד השליש המרוצה לשני הצדדים. ה"ה רעיא מהימנא משה רבינו רב של כל הנביאים ושל מלאכי השרת התחייב ליתן שכר טוב עליהם רב טוב הצפון אשר עין לא ראתה אלקים זולתך, חוץ מרוב של כל העולם הזה.
והתחייב את עצמו ליתן סובלנות, לסבול כנסת ישראל בכל מיני סבלנות, בבני חיי ומזוני, הן רוחני והן גשמי, ובמחילה סליחה וכפרה, כדי להיות לו ממלכת כהנים וגוי קדוש עד סוף כל הדורות, לבלתי חליפם באומה אחרת, ולהביאם לציון עיר מלוכה וגברת.
והתחייב את עצמה להלבישה בערשה מיני לבושים ובכ"ד תכשיטין ובד' בגדי לבן בשבת וביום טוב, ולהריק להם שפע וברכה וחיים למשמרת.
מתנות להכלה כנסת ישראל : נזם זהב בקע משקלו – אולי שקלי ישראל שהם כופר עליהם מכפרות, ושני צמידים – אלו שני לוחות הברית, עשרה זהב משקלם, אלו עשרות הדברות. ומרגלית טובה תלויה בצוארה – זו חכמת אלקות, ידיעת שמותיו וחיפוש גנזיו בכל היכלות ובד' עולם אבי"ע.
והשגחותיו והשגותיו לעולם, יכולתו רוחניותו והשגחתו והשפעתו על כל הנביאים רגע כמימרא בלי נעדרת. עם מטבע הנקרא " נאבעאל ( יקר ) התלוי במרגלית דהיינו נובלות חכמת התורה דלעילא, היא חכמת הפלוסופיא וחכמת הטבע הגופנית.
ומקרים התלויים בחכמת התורה אשר היא בין עיניה למשמרת, ובין העמים תהא לכבוד ולתפארת, כמ"ש הכתוב " כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים " ועטרת זהב בראשם. צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשם. טבעת קידושין אלו שלש כריכות של רצועה באצבע האמצעית להיותה דבוקה הו יתברך ומאוזרת.
חוץ סבלנות קטנות הם יעודים הגשמיים ותענוגי העולם הזה בשלחן ערוך ומטה מוצעת זו מטתו שלשלמה, אשר הם הכנה לעבודת הבורא, הלא הם כתובים בפרשת בחוקותי ובפירוש האלשיך הקדוש לספר תורת משה הנתונה וכתובה לנו בשירות
והכלה הקדושה הנ"ל התחייבה את עצמה להכניס כל האצול לה למסור לבבה ונפשה על התורה ועל העבודה לקדש תרי"ג אבריה וגידיה בתרי"ג מצוות בדבקות ותשוקה בדחילו ורחימו. וסילקה תיכף ליש השליש המרוצה משה רבו עליו השלום, כשהקדימה נעשה ונשמע.
ואלה הבגדים אשר תלביש א"ע ( את עצמה ) בגדי כבוד ותפארת ליום טוב ותיקון הנעשה במאורות עליונים על ידי מצוות התלויים במועדים ויום טוב ובגדי שבת. ולקשט את עצמה בכ"ד תכשיטי כלה על ידי מצוות הנעשים בשבת חוץ מהתוספות הנעשה על ידי קרבן מוסף שבת.
ובגדי חול חולין היא לה, לבטל חס ושלום הפסוק והגית בו יומם ולילה. בגדי לבן כמאמר המלך ע"ה, " בכל עת יהיו בגדיך לבנים ", צעיפים וגם רדידים זה מעשה חדודים ופלפולים לחלוקא דרבנן, מטה מותעת זה מטתו של שלמה המלך עליו השלום, ששים גיבורים סביב לה הם ששים מסכתות, ושמונים פלגשים ועלמות הם גופי הלכות אין מספר.
מתנות להחתן הנ"ל : כובע ישועה בראשו שיש בו שער לבן ושחרות ופארה חבוש על ראשה זו תפלין שבראש ותפילתן של ישראל הנעשה כתר בראשו, וחומש מצופה כסף זו חמשה חומשי תורה, ומצופין בפירושים שונים בפרד"ס ולדקדק בהם היטב ולדבר דבר על אופניו
עוד מתנה להחתן " יופיע " טובה ( = בגד עליון משובח ) עם עור של שועלים דהיינו לעשות מעשים טובים של שועלים שדרכיהם להיות משכילים בדרכם וטבעם להיות פונים תמיד אחוריהם, כך דל עובדי השם תמיד דרכיהם להיות משכילים וטבעם להיות פונים כל אחוריהם ביתה.
והחתן הנ"ל התחייב את עצמו ליתן מזונות להכלה מטרוניתא קדישתא שושבינא כל ימי חייהם, הו מזוני רוחני, " לחם אבירים אכל איש ", והן מזוני גשמי " לחם לאכול ובגד ללבוש " בדרך כבוד. בזה ובבא, עד סוף כל הדורות, בלי שום בלי טענות ומענות ובלי עיכוב כלל. שטר שלישי שכר מצוה, ושטר חליצה לחלצה מלוחציה ומכל צרותיה.
והחתונה תהיה במזל טוב בששי בשבת בחודש סיון, שנת שני אלפים וארבע מאות ושמונה וארעים לבריאת העולם, על הוצאות החתן, להוציא קולו וברקים ולפידים בוערים ורקיעים נוטפים כל מיני בשמים.
לשמוח הנישואים והבדחנים, הם מלאכי השרת ידודון ידודון במזמוזי חתן וכלה, והכלי זמר נעימות הגלגלים והשרפים ואפנים בשירה ובזמרה.
ומחמת עידוד וקטט חס ושלום יתנהגו בתקנות צום בעל בכי, בתשובה ומעשים טובים. וקיבלה עליה הכלה לשמוח בכל מיני שירות ותשבחות אחרי קריאת כל הנשכחות, ובעל השמחה ממעונו יסלק לכל אחד ואחד הוצאותיו וחסרונותיו, ישמע חכם ויוסיף לקח ומגדנות ובניסוך היין.
קנס מצד עובר לצד המקיים, דהיינו מצד בני ישראל כאשר מצד החתן בל יפול דבר ארצה. ערב קבלן מצד החתן : כל צבא השמים ושרפים ואופנים וחיות הקודש, לכל שמהן וכנויין וספרין קדישין.
ערב מצד הכלה : צדיקי הדור ותינוקות של בית רבן. והצדדים מחויבים לפצות הערבים, בלי יגיע להם שום נזק וליקוי המאורות חס ושלום.
וקנינא מן החתן והכלה קנין חמשה חומשי תורה ותעודה, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים, והכל שריר ובריר וקיים.
נאום " השמים ושמי המשמים, עד הראשון.
ונאום : הארץ וכל אשר עליה, הימים וכל אשר בהם, עד השני.
והכהנים והעם עומדים בעזרה פה במקדש מעט כולם יענו ויאמרו מזל טוב, ה' אחד ושמו אחד, ומי כעמך ישראל גוי אחד. אשרי העם שככה לו אשרי העם שה' אלקיו.
סוף שטר האירוסין.
רבי ישראל נג'ארה
היסודות הספרדיים בשירת רבי ישראל נג'ארה – טובה בארי. מתוך חוברת פעמים מספר 49.
ב. ענייני צורה
העיון בצורות השיר הנהוגות במורשתו של נג׳ארה מחייב התייחסות נפרדת אל שירי־ החול שלו. שירים אלה, שהם מיעוט קטן ביחס לשירי־הקודש שכתב, כלולים בחיבורו האוטוביוגראפי, ׳מימי ישראל׳ (ויניציה 1600), שנדפס בסוף ׳זמירות ישראל׳. גופו של חיבור זה כתוב בפרוזה מחורזת, והוא כולל שירים לעת מצוא, שכתב נג׳ארה למכריו ומיודעיו.
כל השירים האלה כתובים במתכונת ספרדית קלאסית, במשקל כמותי ובחרוז מבריח. רק בחטיבה האחרונה של הספר, המביא הספדים וקינות, באים מספר שירים סטרופיים. כזכור הנוהג לעצב הספדים וקינות על מתים, בדגמים סטרופיים, קיים גם בספרד, והוא מיוצג בשירת ריה״ל, טדרוס אבולעאפיה ואחרים.
לעומת אלה, שירי־הקודש של נג׳ארה, שהם עיקר יצירתו, כתובים ברובם הגדול בצורות סטרופיות. שירת־הקודש הספרדית היא, כידוע, סטרופית בעיקרה. בתחום הזה היא אימצה לעצמה שתי תבניות יסוד: (1) זו הנענית לצורת המֻוַשֵח: (2) זו המכונה במחקר: הצורה המעין-אזורית. רוב שירי נג׳ארה נענים למסורת הספרדית הזאת. מתוך כשבע מאות שירים שבדקתי כ־80% הם שירי־אזור או שירים מעין־אזוריים טיפוסיים.
אמנם בקבוצה גדולה זו, שירי־אזור מובהקים הם מיעוט קטן, ורק שירים בודדים מאלה שקולים במשקל כמותי. ההעדפה הברורה לצורות המעין־אזוריות היא כמובן גם העדפה של הפיוט הספרדי. אשר לנג׳ארה אפשר שזו גם תוצאה של רצון הפייטן לשלב בשירים, בשעת ביצועם בציבור, רֶפרֵנים וקטעי ביניים שונים, דבר שהיה קשה לעשות בשירי־אזור מובהקים. בין השירים המעין־אזוריים חלק עשויים בצורות הפשוטות (אאאב, או אב אב אב בג ודומיהם), אבל נג׳ארה תיחכם לעיתים את הצורות האזוריות והמעין-אזוריות: וכבר בספרד זכו הדגמים הללו לפיתוחים מורכבים. נפוצים בשיריו הדגמים כפולי הגוף וכפולי האזור, הן בשירי־ האזור המובהקים והן בשירים המעין־אזוריים. בשירים המעין־אזוריים הגדיל נג׳ארה לעשות בכיוון הזה. נדגים בקטעים משני שירים! הראשון הוא מֻוַשח בעל אזור כפול.
ידיד רם נורא ואים / חין עם לך יום יום / ידרושון
צא ולחם מלחמותיהם / להם והם / יחרישון
מלא עיר ציון תהלה / ובתוכה
אנא שים / אנשים / ונשים
בקול תודה לך אשים / מגישים מלא
שמת מועקה במתני / מאור עיני / מרב נדוד
קנא לשמך ביד רמה / על אומרים מה / דודך מדוד
דלני מיון מצולה / ומלוכה
ישורון / ישֻרון / וישירון
שיר וזמרה ותופשים / שָלישים מלא וכו'
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
טולידאנו
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
Les Juifs n'intervenant pas dans l'exercice du pouvoir, ce proverbe ne peut leur etre attribue. Son message est simple: l'ordre social exige l'existence de classes sociales et l'egalitarisme c'est l'anarchie. [Cest sans doute pour cela que l'on dit que le communisme est foncierement incompatible avec 1esprit de 1'Islam. Bien que dans la pratique on a vu que communisme et inegalites savent faire bon menage Car comme chacun sait le capitalisme c'est l'exploitation de l'homme par l'homme, et le communusme c'est juste le contraire!
Mindi itqada ouquari Si mon renom a ce point tombe
:izdou qbri Preparez ma tombe
honneur la vie ne vaut pas d'etre vecue et il vaut mieux mourir que dechoir. Sans tenir l'honneur Sans quantite negligeable, les Juifs ne pensaient pas qu'il justifie une reaction aussi extreme que de souhaiter la mort, sinon de la provoquer. D'ailleurs ce n'est pas a l'homme de fixer l'heure de sa mort " Ne te fais pas donc pas d'illusion que la tombe sera pour toi un refuge, car c'est malgre toi que tu meurs " ( Pirke Avot 4; 28 ). Bien qu'utilise au Mellah ce proverbe correspond plus a la psychologie de la Medina:
Di bedel elbasso – Qui change d'habits
Ma bedel rasso – Ne change pas de vie
Textuellement "qui change d'habit ne change pas de visage" L'equivalent frangais saute a l'oeil: "L'ahbit ne fait pas le moine". Pas si sur……
L'HABIT DU MOINE
La vitalite d'un humour se prouve a sa capacite d'adaptation et la modernisation au lieu de le tuer n'a fait que l'affiner. Un jour notre professeur de Francais au Lycee Poeymireau cita ce proverbe pour appuyer une de ses lourdes demonstrations. Un des eleves, un enfant du Mellah qui n'eprouvait que peu de sympathie pour les cures, ajouta du tac au tac:
Ce n'est pas non plus le moine qui fait l'habit!
Et pourqoi cela?
Parce que c'est la bonne soeur.qui le lui fait!
Fureur du professeur, qui ne manquait de rien sauf d'humour, et qui envoya en colle le petit juif, pour "mauvais esprit"
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
השושלת לית פינטו – אהוד מיכלסון
תולדות רבני המשפחה ומעשי מופת
זהו סיפורה של משפחת רבנים חשובה במרוקו, שחיה ופעלה בערים אגאדיר ומוגאדור מהמאה ה-18 ועד עלותה לישראל, לאחר קום המדינה.
שמח זבולון בצאתך ויששכר
באוהלך
שלוש שנים לא ירדו גשמים על הארץ, ואנשי חאלב באו לרב יאשיהו פינטו זצ״ל וביקשו כי יסייע בעדם. הרב הודיע כי יום חמישי הקרוב יהיה יום תענית, שבו יתאסף הקהל בבית הכנסת. באותו יום, לאחר שהציבור אמר פרקי תהילים, קם הרי״ף ופתח בדברי כיבושים, כדי לעורר את הקהל לתשובה.
במהלך דרשת הרב ישבו בקהל שני יהודים, אשר שוחחו זה עם זה ולא הקשיבו לדברי הרי״ף. שיחתם הקולנית הפריעה לשכנים, ולאחר אזהרות חוזרות ונישנות הוציאו הגבאים את השניים מבית הכנסת.
בתום הדרשה נפתחו ארובות השמיים. הציבור הצטופף ליד הרי״ף, כדי לנשק את ידו ולהודות לו על הנס הגדול. גם שני האנשים, שהוצאו קודם לכך מהקהל, ביקשו להתקרב לרב ולקבל את ברכתו, אך הציבור מנע זאת בעדם. הרי״ף, שראה מה מתרחש, ביקש מהקהל לאפשר לשני היהודים לגשת אליו, והוא קירב אותם ובירך גם אותם.
באותו לילה חלם הרי״ף, כי עצירת הגשמים התבטלה בזכות אותם שני אנשים, ובזכות ההסכם שעשו ביניהם באותו מעמד. הם החליטו לעשות את ההסכם לאחר שדברי הרב חדרו אל ליבם ועוררו אותם לעשות מעשה.
הרב הקיץ משנתו ושלח את שמשו לראש הקהל, כדי שיתייצב אצלו. באישון לילה הגיע לביתו ראש הקהל, ושמע מהרי״ף כי הוא מבקש לאסוף מחר את כל היהודים, שהגיעו לעצרת שהתקיימה בבית הכנסת. ״הבא גם את שני אלה שדיברו במהלך הדרשה״, הדגיש הרי״ף.
למחרת התאספו שוב היהודים. הם לא הבינו מה הסיבה להתכנסות הדחופה. שני המדברים חששו, כי עומדים להענישם על שלא נהגו כבוד ברי״ף. כשהגיע הרי״ף הוא ביקש מהשניים כי יעמדו לצידו, ופנה לקהל: ״דעו לכם, כי הגשם שירד אתמול וטרם חדל מלרדת לא הגיע בזכותי. זכות שני האנשים הללו, שאתמול הושלכו מכאן בבושת פנים, היא שעמדה לנו ופתחה את ארובות השמיים״.
השניים הביטו מופתעים זה בזה, ולא הבינו במה זכו. הרב פנה אליהם, הפציר וגזר עליהם כי יגלו לקהל את ההסכם שעשו ביניהם. אז סיפר אחד מהם לציבור, כי הוא גר בחאלב – וחברו בכפר. לאחר ששמעו את דברי הרי״ף על חשיבות לימוד התורה ומה גורם עוון ביטול תורה, ואת המוסר שהטיף הרב לעשירים שאינם תומכים מספיק בלומדי התורה – החליטו לעשות מעשה: לחדש את ההסכם שהיה בין זבולון ליששכר. בן הכפר יעבוד ויפרנס את בן העיר בכבוד, כדי שזה יתבטל ממלאכתו ויעסוק בתורת ה׳, יומם ולילה. לאחר כמה שנים, סיכמו, יבוא בך העיר אל הכפר וילמד את השני כל מה שלמד.
זה היה תוכן השיחה וההסכם ביניהם, ומשום כך התלהבו והרימו את קולם ולא הבחינו כי הם מפריעים לציבור לשמוע את דרשת הרי״ף. בסיימו לדבר קם הרי״ף ממקומו נישק את שניהם ואמר לציבזר: ״בזכותם ריחם הקב״ ה עלינו״.
פעמים 82 – חכמת נשים
כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה. צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82.
גיבורת הסיפור ידעה כל זאת, ועקב זאת טענת " קל וחומר ". על האיש חלה חובת " פריה ורביה ", ואף על פי כן חשקה נפשו בתורה רשאי הוא להמנע מקיום החובה ולעסוק בתורה. אם כך, בוודאי שאני, שאינני מצווה על " פריה ורביב ", רשאית לעסוק בתורה ולהימנע מנישואין.
הרב עייאש היקה על עמדה זאת :
ויאמר לה הרב : הלא גם בתלמוד תורה אינה מצווה ואין לה שכר ! ותשחק ותאמר לו, כי נעלמו ממנו לשעה דברי הרמב"ם ז"ל, שגם האשה יש לה שכר לימוד ( יורה דעה בסימן רמ"ו ), ואמנם – יהי רצון שיתקיימו דבריו שאמר, שלא יהיה לה שום שכר לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, כי אינה עוסקת בתורה לצפוי לשכר, רק לשם אהבתה של תורה.
מתגובת הרב עייאש ניכר שהבין את דברי התלמוד ביחס לבן עזאי כך : על בן עזאי חלו בו בזמן שתי חובות, שאותן הוא חש כסותרת – לעסוק בתורה ולעסוק בפריה ורביה. כיוון שלדעתו יכול היה לקיים רק אחת מהם, בחר בן עזאי בלימוד תורה, תוך ויתור על העמדת צאצאים.
אולם טוען הרב עייאש, ברגע ש " נפטר " בן עזרי מפריה ורביה, נותרה בעינה מצוות תלמוד תורה, שעליה יקבל שכר רב. ואילו התעירה שלפניו, גם אם נפטרה היא מפריה ורביה, אין היא חייבת בלימוד תורה. אם כך הדבר, מה טעם הלימוד ?
הצעירה הגיבה באופן ספונטני שגם אם אין היא מצווית בתלמוד תורה, תקבל שכר אם תלמד "} שגם אשה יש לה שכר לימוד " כדעת הרמב"ם " ( משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, א, טז ). אגב כך רמזה לרב עייאש באופן מנומס, שבמקרה זה היא שולטת במקורות יותר ממנו.
אולם בהמשך דבריה הדהימה גיבורתנו את הרב עייאש בכך שהפקיעה את הדיון מן הקטגוריות ההלכתיות של מצוה, חובה ושכר, וטענה שהיא עוסקת בתורה מתוך אהבת התורה בלבד.
ברגע זה נתגלתה הצעירה לרב הישיש שמימוש מופלא ונעלה של הדמות האידאלית בתרבות בתורנית היהודית – אותה דמות המועלת בפתיחת פרק קניין תורה " העוסק בתורה לשמה. מאותו רגע שנתחוורה לו איכות אישיותה ומהות הפאתוס המניע אותה, חדל הרב להפציר בה.
ויפעם הגאון מדבריה אלה, ויפטיריה לשלום ברוב הברכות. ויאמר לאביה " הנח לה לעשות רצונה כי בזה תהיה זכותה נפישא ( רבה ) להגן על בני העיר, וכך היה.
הרב הבין שאבי הצעירה הינו אדם הגון, הרחוק עם זאת מן האיכות הנדירה של בתו. כלפיו חשוב לדבר בלשון של תועלת, אם יניח לבתו להמשיך ולעסוק בתורה, יהיה הדבר לטובת בני העיר, כי תרבה זכותם בעיני האל, ודבר זה יגן עליהם מפני פורענויות המתרגשות ובאות לעולם, האב ויתר.
לסיפור יש המשך :
פעם אחת ראה הגאון בחלומו, טהנה בלשת ( צבא ) באה לעיר להרוג ולשלול. ויצאה אותה הבת לבדה בחרב שלופה לקראתם, ותכריע את כלם לטבח, ותהי תשועה גדולה. וייבהל הרב מראשית החלום, וישב בתענית, ואחר שלושה ימים בליל שבת באה בלשת לעיר מהספרדים, דרך הים, וה' בחסדו הטיל רוח סערה אל הים, וכל אוניותיהם כליל נשברו וצללו כעופרת במים אדירים, ויושע ה' את כל העיר מיד מצ"רים, וידע הרב רמז החלום, שזכות אותה בתולה הגינה על בני העיר.
הרב עייאש ראה בחלום שכוח צבאי ( בלשת ) מתקרב לעיר אלג'יר על מנת להרוג ולשלול, והצעירה המלומדת יוצאת כנגדו ומצילה את העיר. ראשית החלום נראית ברורה. פשיטות של חילות זרים ושל שודדי ים היו תופעה ידועה בערי החוף של צפון אפריקה באותן מאות.
תגובת הרב עייאש לחלום זה הייתה לשבת בתענית, שהרי תגובה מזוינת לא הייתה מדרכם של יהודים באותה עת. משום כך תמה הרב על תגובתה הצבאית של הבת בראשית החלום. אולם, אירועי המציאות הסבירו לרב את מעשיה. בזכות למדנותה, נמנעה פשיטה של כוחות ימיים ספרדיים – סערה פגעה בצי המתקרב ואניותיו טבעו.
סיפור החלום מתקשר לאירוע היסטורי ידוע, הנסיון הספרדי לתקוף את העיר אלג'יר בשנת 1775, יושבי העיר חשו שהם נתונים לסכנה ישירה ומיידית, וכשלון הספרדים נתפס כנס. לזכר הצלה זאת קבעו יהודי העיר יום חג מיוחד בי"א בתמוז, שנודע בשם " פורים תמוז של אלג'יר "
המשפט האחרון מדגיש שהעיר ניצלה בזכות אותה צעירה, ולא בזכות מעלותיו, תורתו וצדקתו של הרב עייאש. האם רצה המספר לרמוז שהדבר עלה בידה מפני שהיא עסקה בתורה לשמה בלבד, בעוד שהוא זכה אגב תורתו ולמדנותו למשרה ולכבוד ?
ומה אירע לאשה זאת לאחר מכן ? הסיפור ממשיך ומביאנו לסוף טוב.
ונשארה כך האשה בבתוליה, וחשקה בתורה, עד היותה בת ששים שנה. ועלתה את הארץ ושקדה על התורה, עד יום מותה בשיבה טובה למעלה ממאה שנה.
איננו יודעים אם הרב עייאש סיפר לגיבורה שבזכותה ניצלה העיר, מכל מקום היא המשיכה לעסוק בתורה עד הגיעה לגיל שישים שנה. אז נקטה צעד שנחשב כראוי ביותר בתרבות היהודית המסורתית, צעד שגם הרב עייאש עצמו נקב בו בערוב ימיו.
היא עלתה לארץ ישראל על מנת לבלות את שארית ימיה בארץ הקודש. בארץ זכתה לעסוק בתורה עוד למעלה מארבעים שנה, עד שתמו ימיה בשעה טובה.
הסיפור השני.
הרב משאש ממשיך ומביא סיפור שני, שאף אותו מצא, לדבריו, באותו ספר שבכתב יד. גם סיפור זה מתייחס לאלג'יריה, אלא שבמקום להתרחש בעיר הבירה אלג'יר הוא מתרחש בעיר הקטנה תלמסאן, שבה שימש הרב משאש כרב הקהילה במשך שבע עשרה שנה.
עוד מסופר בכתב היד כי גם בתלמסאן הייתה בתולה יפה עד מאוד אשר נפשה חשקה בתורה. והוריה היו עניים מרודים ומטופלים בבנים ובבנות. ויום אחד בא מעיר ווהראן אלמן אחד צעיר לימים ומופלג בעושר. ודבר אל לב אבי הנערה לתתה לו לאשה.
והוא, החתן, יתן מוהר ומתן, והוא האב וביתו יהיו באוכלי שולחנו על ימי חייהם. וישמחו הוריה מאוד על המציאה. וכאשר הודיעוה ולא רצתה, נפלו לפני רגליה, ובכו והתחננו לה הרבה לראות בעניים ולחצם ודחקם לחלצם מם המיצר. וכאשר לא יכלה להתאפק, בקשה מהם ג' ימים להתיישב בדבר, ואז הרפו ממנה.
בסיפור שלפנינו, לעומת הסיפור הראשון, המצב הכלכלי של המשפחה הוא בכי רע. תשועת אביה, אמה, אחיה ואחיותיה של צעירה זאת, תלויות בהסכמתה להינשא. אולם הנחת היסוד של הסיפור היא שהצעירה לא תוכל להמשיך ולעסוק בתורה לאחר נישואיה. ממשפט הסיום של הקטע משמע שהצעירה מכירה בכך שבהיעדר מוצא אחר, יהיה עליה להעניק קדימות לחובותיה כלפי משפחתה על פני רצונה לעסוק בתורה.
היא מבקשת שהות כדי לראות אם יעלה בידה למצוא פתרון למשבר, אך מנימת הדברים ניכר שאם יעברו שלושת הימים ולא תמצא פתרון – תיאות להתחתן.
מה התרחש בשלושת ימים אלו ?
והיא עינתה בצום נפשה, ותבך ותתחנן לפני המקום ברוך הוא לפתוח שערי חנינה להוריה ממקום אחר. וה' שמע את תפלתה וראה את דמעתה. ובליל השלישי, בחצי הלילה, ראתה בחולמה והנה קול קורא לה ואמר : הנה עושר רב טמון בחיק האדמה אשר את שוכבת עליה.
ותקם בעוד לילה ותגד לאביה. והוא בטח בצדקתה, ויבא קרדום ויחפור במקום משכבה עומק שתי אמות, וימצא קדרת חרס גדולה מלאה דינרי זהב. ואיש לא ידע, שמצויה שם קדרה, וישמחו מאוד מאוד. ויהי בבקר, ויודיע את האיש כי בתו לא רצתה, ויפטרהו לשלום.
בסיפור הראשון הרב עייאש הוא הזוכה לחלום ממרום, ואילו כאן האשה עצמה זוכה לחלום המשמיע לה את היענות ה' לבקשתה. כמצבה ההתחלתי הצנוע של המשפחה, כך גם הסיום המינורי של הסיפור.
והוא, האב, לקח מהזהובים סך מה, ויעש מסחר קטן, ויצליח מאוד. ויחיה חיי עונג ושקט ושלוה. ובתו מצאה נחת לשקוד על דלתי התורה כרצונה.
הנערה בסיפור זה לא הצילה עיר שלמה בזכות תורתה, ולא דימתה עצמה כבן עזאי, לא עלתה לארץ ולא נפטרה בגיל שמעל מאה שנה, והיא עמדה בפני בעיה אישית קשה, והייתה מוכנה, בלית ברירה, לוותר על טובתה האישית למען היקרים לה. האל השגיח במצוקתה, ושלח פתרון אשר איפשר לה להתמיד בלימודה.
כתבים נבחרים – שמואל רומאנילי
שמואל רומאנילי – כתבים נבחרים – משא בערב – לקט שירים – קטעים מתוך מחזות –
ההדיר, הקדים ופירש – חיים שירמן. 
ביום השלישי שמנו לדרך פעמינו במשמרת ששיה רוכבי סוסים ערביאים בעלי מלחמה, לשמור אתנו מהעומדים על הפרק להשחית כל הלובשים מלבוש נכרי הולכי על הדרך. ונלך מאחרי קיר חומת העיר עד שהגיענו אל דרך סלולה.
70 – באמרי סלולה לא יעלה על לבך, כי דרכיהם כדרכינו הולכות למישרים במעברות ובתיקונים ( נוחים למעבר ומתוקני ) מעשי ידי הטבע יאירו על פני כל המערב בהוד ובהדר, אך כל ידי אדם תרפינה, אים מסקל אבן, אין מרים מכשול.
בלכתנו בדרך תכנתי עלילות ( חישבתי את מעשי ) לדעת את האנשים ואת שיחם, למען אמצא חן בעיניהם בהתנהל גם אנוכי לאטם ( לאט כמותם ) , כי לא ידעתי איך יפול הדבר, ובאיש ישראל התוכחתי בדברי תורה, והסבותי לב שניהם ( הגויים והיהודים ) להטות עלי חסד.
80 -ויהי השמש אל מחצית היום ונשב לאכול לחם בנאות דשא תחת צאלי עצי השדה אל מיכל מים הנגרים בלאט ובנהמת חסד. המליץ רפד שמיכה על החציר ויכרה ( והכין לנו סעודה ) לנו כרה, מכֹלת מביתו די השיב את נפשנו.
והנכרים גם המה התיהדו ( כאן השתתפו בארוחתנו הכשרה ) בארוחתנו, כי כשר הדבר, והשתיה כדת, אשישה ( כאן – כד ) אחת מים חיים ( יין שרף ) אשר החתים ( כדי להבטיח את כשרותה ) היהודי בטבעתו ובצמיד פתיל עליה.
85 – הטופלים עלינו שקר לאמר " שלחן עם ה' מגואל הוא " ( המטבח הכשר ) הם נספחו אלינו לאכול ממאכלינו ולשתות משקויינו, והאיש דניאל ואחוזת מרעהו מאנו להתגאל בפתבג המלך ( המאכלים שהוצעו לדניאל הנביא והוא דחם ) וביין משתיו ויבחרו לאכול זרועים ולשתות מים.
גם הישמעאלים ( המוסלמים שליוו את השיירה ) שמו להם לחם לבדם, כי לא יוכלין לאכול את העברים או את הנכרים לחם כי תועבה היא להם. ארחי כן העמיסו הפרדים ונסענו.
90 – בפנות היום ובנטות צללי ערב, טרם יחשיך ויתנגפו רגלינו ( רגלינו כותתו בחשיכה ) על הרי נשף, תקענו אהלינו במישור מֻצל מרכסי הפסגה ( שהטילו את צלם במישור ), וילכו בתוכו הסוחר והמליץ שניהן יחדיו, ואני עמדתי בחוץ עם המשרת, כי אמר : לא יתכן יהיה כעבד כאדוניו.
נוהגי היֵמים ( לפי כמה מפרשים : הפרדים ) קשרו רגליהם כדרכם ביתר נצנחת בארץ, כי כמו שאין מלון לאורחים, כי אין מכלה לצאן ולא רפתים לבקר ולא אֻרוות לסוסים, וכולם שוכבים תחת אהליהם או תחת רקיע השמים.
100 – ויהי אך החלו להבקע עפעפי שחר ויתנצלו ( פשטו ) מרחבי רקיעי את מעטפות קדרותם ואנחנו קמנו איש ממקומו. ואשא עיני וארא הכוכבים במסלותם והנם מכניעים נצוצי יפעתם ( זוהרם ) ונסוגים אחור מפני שחר, ואתבונן אליהם ואומר כמצחק : אולי בהיותי מציץ על פני עצמים האלה אף שוכניהם יביטו במכוני.