גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

מאטיר המציץ

כל שנה צומחות פה יותר ויותר נשים, ותמיד יותר פורחות, יותר ריחניות, יותר צוחקות, יותר תמימות כמו התותים והדובדבנים באביב ובלי אודם ופודרה. הגברים, חיוורים וחלושים, לובשי ג׳לאבה וטרבוש, נטשו את הכפר לחפש פרנסה בהרים הרחוקים, נשארו פה רק זקנים וילדים ועיר מלאה נשים וחלומות על לילה שהיה וחתונה שתהיה, העיירה קטנה, סיבוב אחד וגמרת אותה, קיימת אולי אלפיים שנה אבל באותו גודל, נולדים מהר ומתים מהר, לא מספיקים לשנות כלום מסביב, עד שנעלמים וחדשים באים להתחיל את הסיבוב, משנה לשנה הקירות מתפוררים יותר, בית המרחץ טחוב יותר, בתי הכנסת יותר חרבים, הציציות יותר מטולאות, התפילין משופשפים, רק הנשים יותר ויותר יפות ואדומות וריחניות, שלא כמו הערביות הן מסתובבות בחוץ, משחקות, צוחקות מכבסות על גדת הנחל, מיבשות כביסה עלהגגות, מתרוצצות בין הבית למאפייה, עולות עם כמון וחוזרות עם זעתר, הנשים הערביות נעולות בין חומות הבית, לבושות רעלה, והגברים, בקרבת מקום, קוטפים את הזיתים, הוורדים והרימונים ובערב אחרי הטג׳ין והקוסקוס מוסקים את החמוקיים שלהן. מפעם לפעם נכנסים למללאח כמה חיילים צרפתים מחיל המצב שחונה סמוך לכפר, מסתובבים בין החנויות הזעירות, קונים קצת גרעינים או בוטנים, מציצים לתוך בתי הכנסת והישיבות ולפעמים משתהים אצל מוכר היין, שותים אצלו כוסית או שתים וזהו.

יש גם כמה מאפיות שמפיצות בסמטאות ריח של לחם טרי והנערות הצחקניות והמפתות, המובילות את הלחם על הראש, מותר להסתכל, אבל אסור לדבר, יש גם סוזאן, ספק משוגעת ספק זונה, שמגישה להם את כוסית היין, מפטפטת ומתבדחת ואחד מהם אף חיבר עליה שיר: אי סוזאן ווי ווי ווי, אי סוזאן נו נו נו, שי סוזאן איל יא דו בון ואן, סודאן היא במקום קולנוע, תיאטרון, כנסיה, בית קפה או מועדון שאין, אפשר לשמוע אצלה סיפורים, בדיחות, רכילות על העירה, אפשר לצחוק, להתלוצץ ולהשתעשע, אבל כל מי שניסה יותר נתקל בחומה. קפיטן מאטיר שונה מחיילים אחרים, מגיע בערב כשכולם כבר הסתלקו, לבוש חליפת צבא מגוהצת ועל ראשו כובע לבן עם מצחיה נוקשה של לגיון הזרים, על כתפו סולם קטן במקום רובה, מסתובב בשקט בסמטאות ובכל מקום שרואה חלון מעמיד את הסולם על הקיר, מטפס, מצמיד את ראשו לתריס ומציץ פנימה, מאטיר אוהב להציץ, מה שגלוי וניתן חופשי לא מעניין אותו, הוא מתחיל להיות סקרן רק באפילה, הוא אוהב לראות רק מה שנשמר בסוד, בחושך או לאור הנר, דרך החלון הוא מציץ עכשיו בסולטנה, נערה צעירה עם בטן של חמאה, מתרחצת בגיגית, שערה השחור נופל עד ברכיה, ואדי המים הרותחים מכסים אותה, בעלה אהב מסיבות ושמחות והבית היה תמיד מלא חברים. יום אחד תפשו אותה השכנים עם חבר, הבעל נאלץ לגרש אותה למרות שאהב אותה, הם רצו לחזור ולהתחתן, אך הרבנים לא הרשו להם,מאטיר סופג את האדים, יורד מהסולם ומעביר אותו לחלון הסמוך, האם הוא יודע מי זאת היפהפיה שם למטה שיושבת בחדר בשעה מאוחרת מול הנול ומציירת על השטיח עצים וציפורים בצבע העיניים שלה? זאת היא יאקות עובדיה, התחתנה לפני שנים, רק נגמרה החתונה, החתן נסע, היא נכנסה להיריון, הילדה כבר בת עשר והוא עוד לא חזר, וזאת בחלון ממול שיושבת שם ובין רגליה קערת קמח וסולת והיא עושה קוסקוס היא באדא אזייני, נערה שנכנסה להיריון מחוץ לנישואין, בחודש החמישי הוריה חיתנו אותה עם זר שהגיע מהדרום, שלושה חודשים אחרי זה נולד ילד, החתן מת מבושה והיא השתגעה, וההיא שכבר ישנה, עיניה עצומות ולידה כלוב מלא יונים לבנות היא אסתר והדה, בעלה נסע רחוק ורווק מבוגר היה עולה אליה דרך החלון, לא ידוע אם הצליח לחדור פנימה או לא, אבל היו עדים ובעלה נאלץ לגרש אותה והיא הסתלקה ללא כתובה. קפיטן מאטיר יורד לאט ובשקט, מקפל את הסולם, שם על הכתף והולך הלאה מחלון לחלון, נשים בחסות החושך, לפני שהולכות לישון לבדן, או עם הילדים הקטנים, יפות, שמנות, רזות, מיייחלות, סוערות, אילמות, חירשות, הן לא רואות אותו שם ליד הסורגים מציץ עליהן, מרוכז, כשהן שם בחדר הבודד בלילה בלי בעל, ישנות, עירות, משוחחות עם הראי, נוגעות בגופן, מסרקות שיער, מפזרות צמה, עושות חינה, היה רוצה לשלם בעד הצפייה, ההנאה, זה הקולנוע שלו, זאת הכנסיה שלו, לא יודע איך ולמי, הוא לא שואל אם זה מותר, איזה אוצר של יופי, מופקר ללא שמירה של נשים קטנות וגדולות, יפות ועניות מחכות לבעלים שנטשו אותן למאטיר, לדמיונו הפרוע. מאטיר עובר מחלון לחלון, כל חלון סיפור, כל חלון ציפור בכלוב, לפעמים הוא לוקח משקפת ומציץ לחלון של סמטה אחרת. אילו היה סופר היה יכול לכתוב על העיר יותר מכל תושב, כל אחד ראה רק את ביתו, או בתי קרוביו ואילו הוא ראה את כל הבתים, את יושביהם ישנים ומתעוררים, נולדים ומתים, השתתף בחתונות ובהלוויות, בבריתות ובחגיגות אירוסין, באהבות ובבגידות, בשעות שמחהוברגעי טירוף, הוא תמיד שם, לא מדבר, לא לוקח כלום, לא מצלם, לא מקליט, לא כותב, לא מצייר, רק סופג לתוכו את המראות, הנה עכשיו הוא בחלון אחר בסמטת העטרין הכחולה גם בלילה, רבקה סיסו לבד, בעלה איננו, יצא לקסר אסוק, היא לבדה בחדר בדירה של הוריו, מסדרת את המיטה לשינה, מתכוננת להתפשט, לפתע מרימה עיניים לחלון ומבחינה בו. מבטיהם נתקלים זה בזה, היא יכולה לצרוח וכל הרחוב יתעורר, יתפוש אותו ויקרע אותו לגזרים, היא לא אומרת לו כלום, הוא לא בורח, מה הוא יעשה? ממשיך להצמיד את פניו לסורגים ולהביט בחמוקיה הגלויים, בשערה המפוזר, היא תצעק? תקרא לעזרה את החותנת? להיפך, היא נועלת את החדר מבפנים וחוזרת לפגוש את מבטו, צרפתית היא לא יודעת, ערבית הוא לא יודע, הם ממשיכים להביט זה בזה, הסורגים ביניהם, האם הוא יוכל להם? הוא ממשיך לעמוד על הסולם ולהסתכל בה, מה הוא יכול להציע לה? לדקלם לה שיר? מה היא יכולה להציע לו? האם היא תטפס על הכיסא ותושיט לו יד חמה? היא מורידה מעליה את השמלה הפרחונית הקרועה, אחר כך את הקומבניזון ונשארת עם החזיה והתחתונים, אחר כך מתירה את כפתורי ההזיה מאחור והשדיים מול עיניו, נשלפים ומזנקים קדימה שועטים כמו שני סוסים רתומים לרכב מלכות, הוא כמעט נשאב פנימה בין הסורגים, כשהיא מסתובבת עם התחתונים לגופה, השיער השחור מתגלגל על כתפיה כמו רעמה, מלטף את גבה ועיניו פעורות כאילו חזה בהתגלות אלוהית.

כנסיה אין במרחק אלפי קילומטרים מפה, והוא אולי רואה בחסיבה הערומה את המדונה, חסיבה מיסו, היא לוחשת לו כשהיא מקריבה את הנר ומחייכת, הוא מדליק פנס קטן ומאיר על פניו: מאטיר רויסו, הוא אומר ומתחיל למלמל תפילה, מוריד את שרוך ההדרכה שלו ומשלשל אליה דרך הסורגים, עם משרוקית בקצהו, היא מצמידה את המשרוקית לפיה ונושפת, שריקה חדה מתגלגלת מסמטה לסמטה ומבית לבית, העיר מתעוררת, המרפסות והגגות הומים, מאטיר מידרדר מהסולם, בורח, הרב עובדיה והחזן בראש ההמוןרודפים אחריו, אך הוא נעלם, בלעה אותו האדמה, דופקים על דלתה של חסיבה, היא ישנה, לא, היא לא שמעה כלום, לא ראתה, למחרת באותה שעה היא מרימה עיניה לחלון ורואה אותו מחייך, מסיר בברכה את כובע הלגיונר שלו ומגלה שיער בוער, כשהיא מסירה את חזיתה ושני שדיה מזנקים החוצה, הוא רואה את המשרוקית שלו, מתנדנדת ביניהם, מושך את המשרוקית החדשה משרוך ההדרכה שלו, שם בין שפתיו ונושף קלות, היא מצמידה את המשרוקית שלה לשפתיה ועונה לו, וצלילים משני צדי הסורגים מנסים לנגוע זה בזה, מלטפים זה את זה, מתמשכים ומתקצרים, נסוגים ומסתערים זה על זה, מעולם לא נשמעה בספרו מנגינה מוזרה וענוגה כל כך, לאט לאט הנשים יוצאות ממיטותיהן, עולות על המרפסות והגגות ומצטרפות בלחש לשיר. על פני המתפללים תפילת שמונה עשרה ב״בית הכנסת הגדול״ נשפך אור מיוחד וקולו של החזן מסתלסל בערגה, תשכון בתוך ירושלים עירך כאשר דיברת וכיסא דוד עבדך מהרה בתוכה תכין ובנה אותה בנין עולם במהרה בימינו, מלטף כל מילה, עוטף אותה אהבה, אוחז ומשחרר ויחד עם השיר הוא מתמר ועולה, איבריו מתקשים והוא חש איך הנימים שלו מתרחבות ובגופו הזקן נמסך טעם של יין. הרב עובדיה שנשאר מפוכח בכל מצב שם ליבו אל קולו של החזן ומעיר לו על כך, הוא בטוח ששמע בגרונו את קולו של המואזין וחושב לפנות לקאדי, אך למחרת מגיע אליו הקאדי עם המואזין מתלונן על קולו המיוחם של החזן שמבלבל את שירתו, הרב עובדיה לא נח ולא שקט עד שיום אחד תפש את מאטיר בשעת מעשה ליד חלונה של חסיבה. מאטיר המציץ הידרדר בבהלה למטה ונעלם, כשהוא מפקיר את הסולם שלו טרף לתאוותו של עובדיה שטיפס מיד לחלון וראה מה שלא ראתה שפחה על הים. חסיבה ערומה עם שדיים זקופים ושיערה השחור ממלא את כל החדר, הזעיק מיד את כל העיר לבית הכנסת, הכריז צום ושלח את הנואפת למאסר באורוות הסוסים. מפקד הגדוד שאליו הרב פנה בתלונה ביקש ממנו שלא יקפידו עם מאטיר, זה הרגל שכזה אצל הקפיטן ואי אפשר לרפאו, כברכמה שנים מחוץ לבית, נלחם באלג׳יר, טונים, הודו סין ונפצע בכל גופו, בסופו של דבר הוא רק מציץ, שום דבר מזיק, המפקדים איימו עליו, הענישו אותו, אך זה לא עזר. נאלצו לספק לו סולם צבאי מתקפל ומשקפת, כדי שידעו שהוא מציץ מורשה מטעם הצבא. ביקש מהרב להסגירו לידיו, אך איש לא ידע איפה הוא. כעבור זמן הגדוד נערך לעזוב את האיזור ופלוגה שלימה נכנסה לתוך המללאח לחפש את הבן האובד.

אותה שעה מאטיר התחבא מתחת לטלית בברכת כוהנים, מפיק את אחת המנגינות היפות ביותר שנשמעו אי פעם בבית הכנסת: נקדישך ונעריצך כנועם שיח סוד שרפי קודש, המשלשים לך קדושה, וכן כתוב על יד נביאך וקרא זה אל זה ואמר: קדוש, קדוש, קדוש…

הנשים על החומות והגגות ליוו את הקדושה בהמהום וגם המואזין מחוץ למללאח היה מסלסל בגרונו ולא היה ברור מי חוזר אחרי מי, חבריו של מאטיר איתרו אותו, חיכו עד שתיגמר התפילה, שמו עליו את הסולם שלו וגררו אותו אחריהם.

מסורת ולשונות של יהודי צפון אפריקה

מאת : משה בר אשר

המרכז ללשונות היהודים וספריותיהן

האוניברסיטה העברית ירושלים

מוסד ביאליק

המכללה האזורית אשקלון

התשנ"ח

פתחת דבר

בקובץ זה מכונסים רוב מאמריי העוסקים בענייני לשון בצפון־אפריקה ובתרגומי המקרא וספרות אחרת בערבית יהודית מגרבית. הללו באים בארבעה שערים: השער הראשון יש בו שבעה מאמרים המוקדשים לשרח שבעל־פה במסורות תאפילאלת וגם במסורות אחרות ולחיבורו של רבי רפאל בירדוגו לשון לימודים. המאמר השביעי נתפרסם תחילה בצרפתית, וכאן הוא מובא בנוסח עברי. השער השני כולל מחקר אחד (מאמר ח) העוסק בתיאור מקיף של נושא אחד בדקדוק הערבית המדוברת: דרכי ההקטנה בלהגי היהודים בתאפילאלת. זו הרחבה של סעיף אחד שנרמז בפרסום קודם (הית ובר־אשר 1982, עמי 51). גם מאמר זה נתפרסם בראשונה בצרפתית. בשער ג כלולים שמונה מאמרים המוקדשים לחקר המרכיב העברי בערבית של יהודי צפוךאפריקה; מהם מאמרים בעלי אופי פרוגרמטי ובהם דיונים עקרוניים ותיאורים מקיפים של הממצאים הלשוניים, ומהם בעלי היבט מצומצם יותר. בשער ד החותם את האסופה באים שני מאמרים העוסקים במסורות הלשון העברית ובדרכי מסירתה וגלגוליה. אולי מיותר להעיר, שעניינים רבים במסורות העברית באו גם במאמרים הכלולים בשער ג.

אף שמדובר באסופת מאמרים שכל אחד מהם נכתב בשעתו כמחקר נפרד העומד לעצמו, נדמה לי שהמאמרים הכלולים בשערים א ו־ג מצטרפים למעשה לפרקי מבוא נרחבים הן לספרות השרח הן לעיון במרכיב העברי ובמה שמסתעף ממנו. כל הבירורים הללו לא יכלו לצאת אל הפועל לולא האינפורמנטים הידענים וטובי העין שהיה לי העונג לעבוד במחיצתם; רבים מהם מתפרשים בשמם במקומותיהם והובאו במרוכז במפתח שמות האישים בסוף הספר. מבקש אני להזכיר בהבלטה רבה כמה מהם, ראשונה אלו שהלכו לעולמם: רבי אברהם (בן רבי משה) לעסרי האחרון, שהיה רבה של קהילת קצר א־סוק בתאפילאלת בשנים תרצ״ג-תשכ״ב, ורבי דוד אבן-כליפא, רבה האחרון של קהילת תימושנת באלג׳יריה עד חיסולה בשנת תשכ״ב. כמו כן אני מעלה את זכרם של הרב פריג׳א זוארץ יליד טריפולי ומר יעקב גויטע יוצא בנגזי; משניהם למדתי רבות על קהילות יהודי לוב. ואחרונה תוזכר מרת מרים בן־הרוש (לאלא מרימא אשת יחיא [בן יצחק] בן־הרוש) יוצאת בני־תזית שבמחוז תאפילאלת. ולהבדיל בין חיים לחיים ייזכרו כאן על טוב ידידיי הדגולים רבי מאיר (בן רבי מרדכי) עמאר יוצא מכנאס שבמרוקו היושב כיום בפריס ורבי נסים בן־הרון יוצא קונסטנטין שבאלג׳יריה היושב בנתניה, וכן מרת אסתר עקנין יוצאת תלמסאן היושבת כיום בפריס.

ועל כולם יבורכו הוריי היקרים אבי מורי רבי אברהם (בן אהרן בן דוד בן אברהם בן יצחק) בן-הרוש נר״ו ומרת אמי שרה לבית עטייא מב״ת. מיום עמדי על דעתי סופג אני מהם את מסורות מקומותינו ואת לשונותיהן. הרבה למדתי מהם בשיחם לפי תומם, מחומר רב שהקלטתי מפיהם ומשיח מתמיד שאני מנהל עמם עשרות בשנים לשם בירורם של אלפי פרטים בענייני לשון ובעניינים אחרים. הגדיל לעשות אבא מארי במסירת מסורות השרח ובביאורן. רבים מחבריו ראו ורואים בו מסרן נאמן ודייקן של כלל מסורות תאפילאלת לשרח ולמסורות העברית. רואה אני חובה גדולה להודות לעשרות המידענים הנאמנים שמפיהם למדתי את המסורות ואת הלשונות. פרסום האסופה הזאת יש בו ביטוי נוסף להכרת טובה שאני חב לציבור המידענים המופלא.

במחקרי על לשון לימודים ריכזתי כעשרים כתבי־יד של החיבור, שישה־עשר מהם כוללים את השרח לתורה (ראה להלן במיוחד מאמרים ד-ה). חלק מכתבי־היד נמצאים בספריות מוכרות (בית הספרים הלאומי והאוניברסיטאי בירושלים, ספריית מכון בן־צבי וספריית בית המדרש לרבנים באמריקה בניו־יורק) וחלקם באוספים פרטיים (אוספיהם של האישים הללו: פרופ׳ מאיר בניהו בירושלים, הרב מסעוד אמסלם ברמלה, פרופי אנדרי אלבז באוטאוה שבקנדה וד״ר גד עמאר במילהוז שבצרפת). בעת שקבעתי את סימניהם השתדלתי לרמוז במשהו למעתיקי כתבי־היד או למחזיקיהם (ראה ברשימת הקיצורים להלן). תודתי נתונה לספריות ולבעלי האוספים על שהרשוני להשתמש בכתבי־היד שברשותם במחקרים שבאסופה זו (וברצות ה׳ גם במחקרים נוספים).

כתוצאה מכך נעלמו כל המכתבים של הסולטאנים סייד מוחמד בן עבדאללה 1757 – 1790, ומולאי סולימאן 1792 – 1822 וכן של ווזיריהם אל משפחת קורקוס : נעלמה גם ההתכתבות בין המשפחה למחז,ן ולסולטאן מולאי עבד אל רחמאן בעניין ההכנות לביקור משה מונטיפיורי במרוקו.

כיום יש בידנו רק כמה מכתבים אישיים מאת מונטיפיורי. תעודות אלה, יחד עם כמה מסמכים מן המאה הי"ח והמאה הי"ט בנוסף למכתבים השריפים מן השנים 1840 – 1890 מהווים את שרידי אוסף משפחת קורקוס.

האוסף שבידי משפחת קורקוס מורכב מ – 220 תעודות בערך מהם הבאנו אך ורק את המכתבים שנשלחו לבני משפחת קורקוס מבית המלוכה, משרים ומבעלי תפקידים בכירים אחרים. אכן " מכתבים השריפים " מאירים באור מיוחד את היחסים ששררו בים השלטון ובין הבורגנות היהודית המקומית וכן כמה היבטים הכלכליים של מרוקו בתקופה כה קריטית בתולדותיה עת היא נאלצה לפתוח את שעריה לסחר עם אירופה. ערי נמל עתיקים כמו טנג'יר, אל עראייאש ואספי שנדמו כמעט לחלוטין מאז גילוי אמריקה או מזמן יציאת הספרדים והפורטוגלים מהממלכה חזרו לחיים וערי נמל חדשות כמו אל צווירא, אגאדיר ומאוחר יותר קזבלנקה נבנו בחיפזון כדי לעמוד בפני דרישותיהם ולחציהם של הסוחרים מעבר לים.

מיקומה של מרוקו בין אפריקה השחורה לאירופה וכן עושרה הטבעי הגבירו את ההתעניינות בהתפתחותה הפנימית מצד המעצמות – אנגליה, צרפת ובעיקר ספרד – אשר מאמצע המאה התשע עשרה ואילך התחרו ביניהן על השליטה באגן הים התיכון.

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

2- ט'היר מאת המלך מולאי עבד אלרחמאן המעניק לשלמה קורקוס את הרשות להשתמש בכספיו של הסוחר האנגלי וליצ'יר לצורכי עסקיו באירופה.

الحمد لله

ولا حول ولا قوة الا بالله

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

11 – صفر الجير عام 1263

השורות בערבית מופיעות עם מספר שורה, גם אם סוף השורה אינו סוף המשפט, התרגום לעברית מובא כאן באותה צורה.

בתרגום לעברית מופיעים בסוגריים מספרים, וזה סימן למספר הערת המחבר המופיעה גם כן בתרגום ולידה תוכן ההערה.

תרגום מכתב מספר כולל הערות המחבר.

الحمد لله

השבח לאל

ولا حول ولا قوة الا بالله

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

1 – להווי ידוע, על פי מכתבנו זה ( 1 ), ירוממנו האל וייתן תוקף לדברו וייתן לטוב את תוכנו ופרסומו

1 – המכתב שלפנינו הוא בחינת ט'היר בהיות צו הנושא את חותמת המלך

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

2 – כי צווינו על משרתנו, האמין ( 2 ) , אל חאג' אל ערבי אל-טוריס (3  ), לחשב את חובו של הד'מי הסוחר שלמה

2 – אחראי על הכנסות המח'זן ממסים ומכסים בעיר. האמין נבחר על ידי האמין אל-אמנא המשמש כשר האוצר של המלך.

3 – מצאצאי משפחת אל –טריס האנדלוסית שישבה בתיטואן ואשר מתוכה יצאו פקידים בכירים של המח'זן ששירתו את בית המלוכה בפאס ובערים אחרות כמו מוגאדור. אל חאג' אל ערבי עצמו עתיד לשמש כמושל העיר החל משנת 1847

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

3 – קורקוס המראכשי ( 4 ) מכספי הסוחר הבריטי וילשה ( 5 ) וכי חישוב החוב הסתכם כדלקמן

4 – שלמה קורקוס ישב במוגאדור אך בעיני השלטונות הוא נשאר " בן מראכש "

5 – סוחר בריטי שישב במוגאדור החל מ – 1815. מאוחר יותר הוא שימש כסגן קונסול של ארצו בעיר כשהוא נמנה על שלושת אנשי העסקים האירפים שנהנו  באותה עת עם המעמד " סוחרי המלך ". ב- 1844 הוא ניצל את האנדרלמוסיה ששררה כתוצאה מההפצצה הצרפתית, וברח ממרוקו כשהוא משאיר אחריו חוב עצום של יותר מ – 130.000 דוקאטים ( מתקאל ) למח'זן.

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

4 – 8 – 10.000 מתקאל  ( 6 ) במזומנים

6 – המתקאל והאוקייה היו שתי יחדיות חישוב במערכת המוניטארית במרוקו. בתחילת המאה התשע עשרה היה המתקאל שווה לריאל הספרדי – מטבע כסף שמשקלו נע בין 23 ל –27 גרם– והחל מאצע המאה למטבע בן חמישה פראנק צרפתי. הריאל והפראנק היו כה נפוצים עד שהסוחרים חדלו למעשה להשתמש שמטבעות המרוקאים מכסף – דירהאם סדסי ודירהאם רבעי, ןמזהב – בנדקי – חרף כל הניסיונות מצד השלטונות לאסור זאת עליהם

 12.418 מתקאל ו-31 אונקיות ( 7 ) – הערכת שווי הסחורות

1241 מתקאל ו – 7 אונקיות וחצי מהרווחים על סחורות

15805 מתקאל ו – 8  מתקאל ו – 8 אונקיות וצי – מהלוואות

סך הכל : 39.465 מתקאל ו – 9 אונקיות

7 – יחידת חישוב שנייה במערכת המוניטארית המרוקאית : תיאורטית, האוקייה שווה לעשירית המתקאל אך במציאות ערכה היה פחות, שכן בתחילת המאה, שוויו של הריאל היה 12 אוקיות ולקראת אמצע המאה הוא אף עלה ל – 18 אוקיות

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

9 – אנו משאירים בידיו סכום ( 8 ) זה ונותנים לו היתר מלא להשתמש בו בעסקי המסחר שלו עם ארץ הנוצרים ( 9 )

8 – הסכום מורכב ממכירתם ומימושם על ידי השלטונות על הנכסים המפורטים אשר הסוחר האנגלי השאיר מאחוריו.

9 אירופה, כמקובל, היה תפקידם של " סוחרי המלך " להשקיע ולהפריח את ההון שהמלך העמיד לרשותם בצורה של הלוואה בעסקיהם בחו"ל. יחד עם החזרת ההלוואה הם היו אמורים להתחלק עם המלך גם ברווחים.

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

10 – צוונו זה – אשר תפארתו באל – פורסם, נחתם ואושר לביצוע ב – 14 לצפר הטוב

11 – صفر الجير عام 1263

11 – שנת 1263

تاجر السلطان

نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب

תאג'אר אל-סולטאן – עילית כלכלית יהודית במרוקו – מיכאל אביטבול

2- ט'היר מאת המלך מולאי עבד אלרחמאן המעניק לשלמה קורקוס את הרשות להשתמש בכספיו של הסוחר האנגלי וליצ'יר לצורכי עסקיו באירופה.

الحمد لله

ولا حول ولا قوة الا بالله

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

11 – صفر الجير عام 1263

השורות בערבית מופיעות עם מספר שורה, גם אם סוף השורה אינו סוף המשפט, התרגום לעברית מובא כאן באותה צורה.

בתרגום לעברית מופיעים בסוגריים מספרים, וזה סימן למספר הערת המחבר המופיעה גם כן בתרגום ולידה תוכן ההערה.

תרגום מכתב מספר כולל הערות המחבר.

الحمد لله

השבח לאל

ولا حول ولا قوة الا بالله

אין חיל ואין כוח אלא באלוהים

1 – يعلم من كتابنا هذا اسماه الله واغر امره وجعل الصالحات طيه ونشره

1 – להווי ידוע, על פי מכתבנו זה ( 1 ), ירוממנו האל וייתן תוקף לדברו וייתן לטוב את תוכנו ופרסומו

1 – המכתב שלפנינו הוא בחינת ט'היר בהיות צו הנושא את חותמת המלך

2 – اننا كنا امرنا خديمنا الامين الحاج العربي الطريس بمحاسبة الذمي التاجر شلومو

2 – כי צווינו על משרתנו, האמין ( 2 ) , אל חאג' אל ערבי אל-טוריס (3  ), לחשב את חובו של הד'מי הסוחר שלמה

2 – אחראי על הכנסות המח'זן ממסים ומכסים בעיר. האמין נבחר על ידי האמין אל-אמנא המשמש כשר האוצר של המלך.

3 – מצאצאי משפחת אל –טריס האנדלוסית שישבה בתיטואן ואשר מתוכה יצאו פקידים בכירים של המח'זן ששירתו את בית המלוכה בפאס ובערים אחרות כמו מוגאדור. אל חאג' אל ערבי עצמו עתיד לשמש כמושל העיר החל משנת 1847

3 – قرقوز المراكشي على ما بذمته من مال التاجر ولشا الانجليزي فابرز الحساب بذمته

3 – קורקוס המראכשי ( 4 ) מכספי הסוחר הבריטי וילשה ( 5 ) וכי חישוב החוב הסתכם כדלקמן

4 – שלמה קורקוס ישב במוגאדור אך בעיני השלטונות הוא נשאר " בן מראכש "

5 – סוחר בריטי שישב במוגאדור החל מ – 1815. מאוחר יותר הוא שימש כסגן קונסול של ארצו בעיר כשהוא נמנה על שלושת אנשי העסקים האירפים שנהנו  באותה עת עם המעמד " סוחרי המלך ". ב- 1844 הוא ניצל את האנדרלמוסיה ששררה כתוצאה מההפצצה הצרפתית, וברח ממרוקו כשהוא משאיר אחריו חוב עצום של יותר מ – 130.000 דוקאטים ( מתקאל ) למח'זן.

4 – مالا تاما عشرة مثقال وفي تقويم سلعة اثنا عشر الف واربعماية

5 –  مثقال وثمانية عشر مثقالا و ثلاث اوق وفي ربع السلعه اثنتا  عشر مائة مثقال

6 –  واحد واربعون مثقالا وسبع اوق ونصف اوقية وفي ديون خمسة عشر الف

7 –  مثقال وثمان مايه مثقال وخمسة مثاقيل وثماني اوق ونصف اوقية فجميع ذلك

8 –  تسعة وثلاثون الف مثقال واربعماية مثقال وخمسة وستون مثقال وتسع اوق

4 – 8 – 10.000 מתקאל  ( 6 ) במזומנים

6 – המתקאל והאוקייה היו שתי יחדיות חישוב במערכת המוניטארית במרוקו. בתחילת המאה התשע עשרה היה המתקאל שווה לריאל הספרדי – מטבע כסף שמשקלו נע בין 23 ל –27 גרם– והחל מאצע המאה למטבע בן חמישה פראנק צרפתי. הריאל והפראנק היו כה נפוצים עד שהסוחרים חדלו למעשה להשתמש שמטבעות המרוקאים מכסף – דירהאם סדסי ודירהאם רבעי, ןמזהב – בנדקי – חרף כל הניסיונות מצד השלטונות לאסור זאת עליהם

 12.418 מתקאל ו-31 אונקיות ( 7 ) – הערכת שווי הסחורות

1241 מתקאל ו – 7 אונקיות וחצי מהרווחים על סחורות

15805 מתקאל ו – 8  מתקאל ו – 8 אונקיות וצי – מהלוואות

סך הכל : 39.465 מתקאל ו – 9 אונקיות

7 – יחידת חישוב שנייה במערכת המוניטארית המרוקאית : תיאורטית, האוקייה שווה לעשירית המתקאל אך במציאות ערכה היה פחות, שכן בתחילת המאה, שוויו של הריאל היה 12 אוקיות ולקראת אמצע המאה הוא אף עלה ל – 18 אוקיות

9 –  فقد ابقيا ذلك في ذمته واذنا له في ادارته في التجارة ببر النصاري اذنا تاما

9 – אנו משאירים בידיו סכום ( 8 ) זה ונותנים לו היתר מלא להשתמש בו בעסקי המסחר שלו עם ארץ הנוצרים ( 9 )

8 – הסכום מורכב ממכירתם ומימושם על ידי השלטונות על הנכסים המפורטים אשר הסוחר האנגלי השאיר מאחוריו.

9 אירופה, כמקובל, היה תפקידם של " סוחרי המלך " להשקיע ולהפריח את ההון שהמלך העמיד לרשותם בצורה של הלוואה בעסקיהם בחו"ל. יחד עם החזרת ההלוואה הם היו אמורים להתחלק עם המלך גם ברווחים.

10 – اصدر له امرنا المعتز بالله وامضاه العمل بمقضاه في 14

10 – צוונו זה – אשר תפארתו באל – פורסם, נחתם ואושר לביצוע ב – 14 לצפר הטוב

11 – صفر الجير عام 1263

11 – שנת 1263

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

די בהם משליט יצר הרע עלא בנאדם וכאי גויה עלא לעברה. רחמנא לצלן. לעינין יכזר ביהום לחואייז לקבאח די מא כא יחבסי שי"ת. ולודנין ישמע ביהום דברים בטלים. והומא די כא יסבאקו ינכואו בנאר די גהינום פוקת ימשי בנאדם יתשארע פהאדיך דניא.

ולחוטם כא ישם ביה לחואייז לקבאח די כא יעמלו לפגם לשכינה חס ושלום. לאיין פלחוטם מעללקא פחאל מא קאל לפסוק ויפח באפיו נשמת חיים. ולפם יהדר ביה לשון הרע ודברים בטלים. גם כן לעין ולקלב הומא כא יסבכו לבנאדם יעמל לעברה.

לעין תסוף ולקלב יסתהא פחאל מא קאל לפסוק ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם. עליהא בנאדם יפיק בראצו מנאיין ידכל לרבאיטאעץ לעאם די תחייב בלמצות דתורה. וזאת יצר הטוב יעארף באיין הווא מרכבה לשכינה.

פחא מא קאל לפסוק כי בצלם אלהים עשה את האדם. ויתבעעד מן יצר הרע מכל וכל. והבא להיטהר מסיעין אותו. ויקדדש רוחו לאברים דיאלובאס יתסככר להקב"ה בלמצוות לעזא די כא יתסככר ביהום הווא כ'ב יכול דהיינו ציצית ותפלין ולמזוזה וסאייר למצות דתורה כאמלין מרמוזין פיהם לישאמי לעזאז דייאלו.

מלזום יכון פיה לכוף ורעדא מנאיין ילבשהום ןידכל לצלא ומא יהדרסי דברי חול כלל. וכולסי דייאלו באמת ובאמונה לשמו לעזיז. וביהא יזי לפסוק די קולנא נשבע ביום הללתץיך. דהיינו שבע מצות די הומא ציצית ותפלין ולמזוזה מקאבלת שבעה נקבים די קולנא.

נית שבע ביום הללתיך על, ר"ת שבעה. דהיינו שבע נקבים די קולנא יתסככר ביהום גיר בתורה ולמצות ומעשים טובים. והאדא הווא על משפטי צדקך. היינו תורה ולמצות די תשממאו משפטי צדקך. ובהאדסי יטוול לעמר ויורת לכיר פעולם הזה ופעולם הבא . וינהזמו מן קדדאמו למשטינים ולמקטרגים די לפוק ודי לספל.

במעאנות השם יתברך. ובהאדסי נזיבו סאין קאל לפסוק וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך ודראשו סייאדנא עליהם השלום פלגמרא כי שם ה' נקרא עליך האדו תפלין די פראץ. וקאלו סייאדנא לחכמים עליהם השלום לאיין שם יטלע פחסאבהא הוי"ה שד"י.

פלכתבא שם הוי"ה. ושד"י פלבתים דרראץ ולדלייד. זיאדה שם ה' נקרא ר"ת שי'ן מלאה. ש' בת שלש. נית שם ה' יטלע פחסאבהא שי"ן מלאה. נית ו' מקאבלת רזל רבאע די שי"ן בת ארבע. ונית ש' בת שלש וש' בת ארבע פיהם שבעא מקאבלתשבע מצות תפלים דרראץ ודלייד ורבעא פתילים דציצית ולמזוזה.

ובאס יעמל תקון לשבעא דנקבים די פלוזה סאיין פגם ביהום. לעינים ביהום יקרא תורה. ויכזר ביהום למצות די יתבת. ויבדק לפתילים ופחאל מא יסבא פסאייר למצות. די יליק ביהום לכזיר, ןבזכותהום יצואו עיניה.

פחאל די קאל לפסוק מצות ה' ברה מאירת עינים. ולודנין ישמע ביהום כלאם תורה פחאל מא קאל לפסוק ואזני כל העם אל ספר התורה. ופחאל מא יסבה, ומא יסמעסי ביהום דברים בטלים. ולכתרא פלוקת די יכון יצללי, מא יכלטסי חאזא אוכרא. רהט כלאם לחול מעאהא חס ושלום באס תטלע צלאתו מעא לקהל קדדאם השם יתברך. 

ולחוטם נית ילאק נקולו פיה תורת ה' תמימה משיבת נפש. לאיין נפש די בנאדם הנאך הייא. גם כן יכון יססם ביה גיר לבשמים דלמצוה. פחאל להדס פכרוז שבת. וסאאיר לבשמים די ילאק יבארך עליהום. לאיין נשמה כא תשנפע מן ריחא די למצוה.

ולפם גם כן מא כלאק גיר יקרא תורה. פחאל מא קאל לפסוק תורת אמת הייתה בפיהו. וכתיב ודברת בם, די לאייס יכון עיקר הדרת בנאדם גיר פכלאם תורה. ומאוסי יהדר ביה דברים בטלים כל שכן נבלות הפה ולשון הרע חס ושלום.

לאיים זמיע לאיברים מעללקין פלפם די בנאדם פחאל מא קאל לפסוק כל עמל האדם לפיהו. תיקון דיאלו ולקלקול מעללק פלפם. ילא חטא פמו ינחטאיו לאיברים כאמלין. לאיים כאמלין לאיברים מרמוזין פיהום ליאסמי די הקב"ה.

פחאל מא קלנא. במאדם מרכבה לשכינה כביכול. ולכתרא ברית הקדש די מרמוז פיה שם הוי"ה ושם שד"י מן בררא. עליהא יחטי פממו וברית הקודש מא יפגמהומשי באס ינחטאיו לאיברים כאמלין. פחאל מא קאל לפסוק שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו.

וביהא יזינא לפסוק די קולנא שויתי ה' לנגדי תמיד. כי מימיני בל אמוט. ר"ת די שויתי לנגדי, ה' ייטלע פחאשבהום תלת מייא ורבעין חסאב הווי"ה שד"י די מרמוזין פברית הקדש. והווא נית מקאבלת בנאדם. לפם מןם לפוק' וברית בקדש מקאבלתו מן לתחת, והומא לביבאן דלגוף מעא לאיברים דיאלו. עליהא ילאק יחטיהום יאסר באס מא יפגמהום חתא בחאזא קביחא חס ושלום.

גיר פשאעא די למצוה באס יחטיה שם יתברך מן כל מא הייא חאזא קביחא די תקררבלו מן לפוק ומן לספל. האדא הווא שויתי ה' לנגדי תמיד מנאין יחטי האד לאיברים קאר הווא יחטיה שם יתברך והאדא הווא כ' ממני בל אמוט וביהא יזינא לפסוק די קולנא לפוק וראו כל עמי הארץ די הומא למקטרגים ולמשטינים ואומות העולם.

מנאיין בנאדם יתבעעד מן לעבירות מכלח וכל ויתבת למצות לשם שמים והאדא הווא כי שם ה'. שם די פיהא לחסאב הוי"ה שד"י די מרמוזין פי ברית הקדש ותפלין ולמזוזה והוי"ה די מרמוזא נקרא עליך. דהיינו שמות הקודש די מרמוזין פהאד למצוות כא יציו עלא ראצך בזז מנהום כא ינהזמו ויכאפו מננך והאדא הווא ויראו ממך ומא יכפאסי די מא יקדרו סי יקטרגו אלא יעלממו זכות עלא בנאדם.

מנאיין יכון מליח מעא די כלקו. פחאל מא קאל פלגמרא אפילו מלאך רע כא יואזב בזז מנו אמן. וביהא יזינא מליח וראו כל עמי הארץ ראץ לכלאם יטלע פיהום מייא וואחד. ומיכאל ילא תחשבו יטלע פיה מייא וואחד.

ומיכאל הווא די כא יקררב זכות די ישראל קדדאם שם יתברך. ולא יכונו מלאח וצאפיין. וםחאל מא כא יעללם עליהום זכות חתא ס"ם ורבאעתו יעללמו עליהום זכות. חתא בנאדם ולא יגלב עלא יצר הרע ומאי שמעל. בראצו ירזעלו פחאל יצר הטוב פחאל מא זברנא פאברהם אבינו עליו השלום די כאן יעבד הקב"ה ביהום בזוז ביצר הטוב וביצר הרע.

פחאל מא קאל לפסוק ומצאת את לבבו נאמן לפניך. חתא אולאדו די נזבאדו מננו יחבבלהום יכונו פחאלו. וחנא הומא די תסממינא אולאדו די הקב"ה אולאד אברהם יצחק ויעקב עליהא נחאדזו נפיקו ברוצנא ונרזעו ונצלליו צלאואת די תקנו הומא.

שחרית מנחה וערבית ובזכותהום תנקבל צלאתנא פחאל מ אנקולו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, לאיים הומא מללסקין פשם יתברך ןהןמא מרכבה לשכינה. יהי רצון מלפ]ניו יתברך. יחן וירחם עלינא פוזה זכוץ דיילהום. ויתבת פינה שאיין קאל לפסוק ואתם הדבקים ביי אלהיכם חיים כולכם היום. 

ממזרח וממערב כרך שלישי.

3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

רבי ראובן, אביו של היעב"ץ, דרש בסעודת הברית על הפסוק " וזרח השמש ובא השמש " – עד שלא שקעה שמשו של רבי אלישע האשכנזי זרחה שמשו של יעקב בנו. הצגתו של היעב"ץ כיורשו של רבי אלישע אשכנזי בתקופה מאוחרת יותר, באה להעמידו כממשיך שושלת , אף אם לא בן משפחה, רוחנית של ליהדות מרוקו.

היעב"ץ ורבי יהודה בן עטר " למדו בחברותא אחת לפני רבי וידאל הצרפתי ורבי מנחם סירירו בכל זאת היה היעב"ץ חושב עצמו כתלמיד חבר לפני אב בית דין רבי יהודה בן עטר. כך כותב הרב יעקב טולידאנו, בספרו " נר המערב בעמוד 141, וכנראה כתב זאת על סמך העובדה שהיעב"ץ מרבה להזכיר את מה שראה או קיבל מרבותיו, הרב וידאל הצרפתי והרב מנחם סירירו "

" שכן קיבלתי מרבותי הרבנים המובהקים כמוהר"ר וידאל הצרפתי זלה"ה ומכהר"ר מנחם סירירו זלה"ה…וכן היינו דנים אחריהם בבית דיננו כל ימי מורי הרב המובהק מוהר"ר יהודה בן עטר זלה"ה " וכפי זה יתכן שלמד גם לפני רבי דוד עוזיאל, שכן הוא מכנהו בשם " מורי ורבי "

אולם מדברי היעב"ץ עצמו נראה שכל הכינויים האלה : " רבותי " " מורי ורבי ", , הרב המובהק ", וכדומה, אינם אלא תוארי כבוד לגדולי הדור. היעב"ץ לא למד לפניהם כדרך לימוד תלמיד מרב, וכל לימודו מהם היה רק על ידי שימוש ששימש לפניהם כסופר בית דינם : " כי אינני תלמיד מובהק אלא להרב הקדוש מר אבא זלה"ה מכל מקום תלמיד חבר אני להרב יהודה בן עטר נר"ו.

מאחר שנפטר עליו אביו בהיותו כבן אחת עשרה שנה, סביר להניח שלימודיו לא היו סדירים. את יסודות הלימוד והעיון רכש מאביו, את עיקר השכלתו השיג בלימוד עצמי. גם דברי הרב משה טולידאנו, שהיעב"ץ " למדו בחברותא אחת ", אינם מסתברים, מאחר שרבי יהודה בן עטר יותר מבוגר מהיעב"ץ בשמונה עשרה שנה.

אמנם עדויות היסטוריות מובהקות אין בדברים אלו אודות אירועי לידתו ורבותיו, אולם מקורות סמכותו כמנהיד ליהודי מרוקו וערכים נעלים בעיני החברה – עולים ממסורות כאלו. היעב"ץ מצטייר מהן וממקורות שעוד יובאו להלן כמי שהידע ובית המדרש הנכבד אליו היה קרוב דרך עבודתו, היו מקורות סמכות לחברה במרוקו.

הידע והזיקה לתלמידי חכמים מוכרים עוברים כחוט השני בקורותיו ובהצגת דמותו בתקופות מאורחות יותר, ומעידים על חשיבות מקורות סמכות אלו לחברה.

ואכן כבר בצעירותו התבלט בגדולתו וזכה להערכת הציבור. בשנת התנ"א  1691, בהיותו כבן שמונה עשרה שנה, דרש ביום שבת על הרב דוד עוזיאל. בפטירת רבי דוד דרשו רבנים גדולי הדור כרבי מנחם סירירו ועוד. רבי דוד עוזיאל נפטר בכ"ט בתשרי התנ"א. הוא תמך ביעב"ץ הרבה ועזר בקיום בית הכנסת של רבי ראובן לאחר פטירתו שלא על מנת לקבל פרס. 

חלק ראשון.

ראשיתה של יהדות צפון אפריקה מקרת חדשת עד ביזנץ.

העבר הרחוק ביותר של המגרב אוצר בחובו את זכרה של נוכחות יהודית. תוך כדי שמירת אמונים למקורותיו המקראיים. הכיר שם היהודי את כל המלכויות וּצררן בצרור ההמשכיות ההיסטורית שלו.

קרת חדשת, רומי, הונדלים, ביזנץ, הערבים והתורכים פגשו בדרכם בקומץ גולים שעתידים היו – ראה איזה פלא – להאריך ימים אחרי שהתמוטטו הקיסריות שלהם.

עוד בטרם תכרע ארץ ישראל תחת מהלומותיו של הפולש הרומי, ועד למחרת ההתחדשות של אותה מדינה עצמה, משך אלפיים שנה ויותר, ידעו היהודים בברבריה שעות של פריחה, שעמדו בסימן התפשטות רעיונותיהם הדתיים בקרב הברברים.

שעות של נסיגה לצורך התגוננות, בעקבות ניצחונה של הנצרות בקיסרות הרומית ושעות של חיים מסוגרים תחת שלטון האסלאם. כאשר כבשה צרפת את צפון אפריקה הוסיפו הקיבוצים היהודיים לעמוד על המשמר בציפיה להגשמת היעוד השמור להם – לשעה הקרובה של שיבתם לארץ ישראל.

פרק ראשון – בימי קַרְתְּ חַדַשְתְּ ( 813 עד 146 לפני הספירה )   – קרתגו

בראשית.

אין ספר שראשיתה של יהדות צפון אפריקה נעוצה במעמקי העבר הנודע של האזור. מבחינה היסטורית קרוב הוא לוודאי, כמדומה, שמתיישבים משבטי ישראל הצטרפו למייסדיה של קרת החדשה, על חופי אפריקה, כאשר נאחזו הצידונים במקום.

אך מאין תעודות בידינו אין לנו אלא להיתלות בהשערות, כפי המקובל על הרוב, שעה שבאים להבהיר את התהוותה של תופעה היסטורית.

בעבר הזה פוגשים אנו באגדה עקשנית : אגדת המקור הארץ ישראלי של האוכלוסים הברבריים\ חיבור אחד של פרוקופיוס, שכה הרבו לצטטו ולפרשו, מעלה את הסברה שהצידונים, תושביה הקדמונים של הארץ שכבש יהושע בן נון, עזבו את מולדתם ועקרו למצרים ומשם עברו לאפריקה, שאותה כבשו כליל עד עמודי הרקולס.

כראיה לסברתו מביא פרוקופיוס את העובדה, שעוד בימיו דיברו ילידי אפריקה פונית, שהיא השפה הקרובה מאוד לעברית. כפי שעוד נראה. הוא גם מציין כי בעיר תיגיסיס – היא אולי עין אל בורג', מהלך חמישים קילומטרים מדרום מזרח לקונסטאטין – נמצאו שני עמודי אבן לבנה ועליהם הכתובת הצידונית, שאינה מתקבלת כלל על דעתנו " אנו ברחנו מפני הגזלן יהושע בן נון ".

סברה זו, שאכן קנתה לה קיום ותוקף בלתי רגילים, מושתתת על עובדה אחת של ממש : משך אלף שנים של שלטון קרת חדשת הפך העולם האפריקאי להיות אזור שמי מובהק. אגדת המקור הכנעני של האוכלוסים הברבריים שאובה מעובדה זו, אך נראה כי לצרכי פולמוס המציאוה סופרים יהודים או נוצרים בתחילת התקופה הנוצרית, אף כי היסטוריונים מוסלמיים עתידים היו להעלותה.

ההיסטוריון המוסלמי הגאון אבּן ח'לדון מצהיר בחיבורו " דברי ימי הברברים " כי הברברים הם בני כנען, בן חם בן נח….הם קיבלו את יהדותם מידי שכניהם האדירים, יהודי סוריה.

גְזֶל GSELL  יִחס את מקורות האגדה לאנשי כהונה נוצרים. נכונה יותר נראית לנו גישתו של מרסל סימון, הרואה באגדה רעיון שנולד ופוּתח בספרות העברית. לפי ספר היובלים חילק חם בן נח את אפריקה והנחילה לבניו. 

מסתבר, שכבר במאה הראשונה לפני הספירה, התקופה בה נערך כנראה " ספר היובלים, הייתה האגדה של מקורם הכנעני של הברברים נפוצה ביותר. ביתר החלטיות מצהיר יוסף בן מתתיהו כי ילידי צפון אפריקה אינם חמיים, כי אם שמיים, צאצאי מדין בן קטורה, היא אשתו השנייה של אברהם.

האגדה הקובעת קשרים הדוקים כל כך בין הברברים לבין עם ישראל התנ"כי עתידה לחזור ולהופיע חזור ושוב גם בספרות הרבנית בתקופות מאורחות יותר.

מאמר תלמודי, שתוספתא של המאה השנייה מייחסת לו עתיקות רבה, מדבר על הגירתם של הגרגשים, אחד משבעה גויי כנען בתקופת יהושע, לאפריקה : " גרגשי עמד ופנה מאליו ( מארץ ישראל, לפי דרישת יהושע ), לפיכך ניתנה לו ארץ יפה כארצו – זו אפריקי "

במקום אחר בתוספתא שוב אנו נתקלים באותו נושא : " אין לך בכל העממין מתוך יותר מן האמורי, שכן מצינו שהאמינו בהקדוש ברוך הוא וגלו לאפריקי " ( בעת כיבוש כנען בידי יהושע ).

אגדה זו מצויה בספרות היהודית של ימי הביניים ושם היא עשירה יותר : לא רק הכנענים אלא גם בני עשיו הם אבותיהם של אוכלוסי צפון אפריקה. ספא יוסיפון טוען כי יוצאי חלציו של עשיו ברח ממצרים ותר לו מפלט בקרת חדשת והקים שם עם.

אם נחזור לספרות הנוצרית הקדומה, הרי בה נמצא דברים מאת אוגיסטינוס הקדוש הנוסכים אור אופייני ביותר על הסוגיה שלפנינו : " שאלו את האיכרים שלנו מי הם; הם עונים לאמור " כננים ". בניבם המקולקל נשמטה אות אחת. יש להבין כנענים ".

אלה הם הדיה השונים של מסורת עתיקה זו. חשיבות ניכרת לה לעניינו, שכן על פיה הברברים אחים הם ליהודים בגזע, בלשון, וכפי שעוד נראה – גם בדת. אין לדחות בקש אגדה כזאת, שהיא מסורת בידיהם של יהודים, נוצרים ומוסלמים כאחד.

המובאות שצוטטו שימשו בזמן האחרון למרסל סימון נושא לניתוח בהיר ומפורט שלא כאן המקום להביאו במלואו. יסוד האמת שבאגדה הוא זה, שההשפעה השמית החלה להסתמן בצפון אפריקה עם תחילת ההתיישבות הפניקית, בתחילת המאה השמינית לפני הספירה. 

רבי דוד ומשה – מתוך ספרו של יששכר בן עמי – הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו

הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס- האוניברסיטה העברית

ירושלים – תשמ"ד

35.135 ״יהודי אחד בא מאוריקה מדי שנה בשנה. בחודש טבת מביא בהמה לשחיטה. באותה שנה בא עם אשתו וגיסתו. קנו ארבעה כבשים. שחטו את הראשון. היה טרף, השני — טרף, השלישי — טרף ורק הרביעי היה מותר לאכילה וזה היה ביום ששי. אותו יהודי היה קורא תהילים.

מסרתי לו שמארבעת הכבשים שהוא הביא רק אחד היה מותר, כשר. מסרתי לו שאם אין לו באותו יום במה להחליף את שלושת הכבשים, יכול להביא פעם אחרת. גיסתו כעסה. היה לה בן יפה־תואר. אני חילקתי את הכבש הכשר לשתיים. מחציה מסרתי לאותו יהודי ואת המחצית השנייה חילקתי לעניים. אותה מחצית שחילקתי לעניים הספיקה כאילו היה בה אותו משקל של ארבעה כבשים. את המחצית השנייה נתתי לאותו יהודי לצורכי שבת. באותו לילה בן הגיסה התחיל לגסוס.

היא התחילה לצעוק. באו וסיפרו לי וביקשו ממני לעשות משהו. עניתי שאני לא אלוהים. חזרתי לישון. הצדיק העיר אותי וביקש שאני אלך אליה. הלכתי ואמרתי לה: אתמול ביקשתי ממך להביא כבשים אחרים לשחיטה וסירבת. עכשיו את צריכה לחדש את הנדר. מחר תביאי לי שחיטה. אם אין לך כסף, אני אלווה לך עד שתשלחי את הכסף מקזבלנקה, ואם את שוב מסרבת, דמך בראשך. את אחראית על מה שיקרה. באותו לילה נתנה לי ארבע מאות ריאל. לקחתי. הלכתי ליד המציבה של הקדוש.

התחננתי לקדוש ואמרתי: אדוני הקדוש! אנשים אלה באו במצב־רוח טוב. תן להם שישובו לביתם במצב־רוח טוב. הנה אדוני הכסף של השחיטה שלהם. חזרתי לאותה אשה ופתאום התעורר הבן וביקש שהיא תתן לו לשתות תה. הוא היה בן חמש. היא צעקה מרוב שמחה. למחרת בבוקר נסעתי לכפר הקרוב. קניתי כבש בשלוש מאות חמישים וחמישה ריאל. נשארו לי ארבעים וחמישה. קניתי ערק, סולת. אשתי אפתה לחם״.

36.135 ״מחודש טבת עד חג הפסח נהגתי לנסוע לקזבלנקה כדי להביא את הכסף לעניים מאנשי הוועד שטיפלו בענייני הקדוש. כך הבאתי כסף בליל חג הסוכות, חג הפסח וראש השנה. כל אחד מהעניים מקבל מעטפה שלו, עם הסכום המגיע לו. זה היה הכסף שנאסף בקדוש. הכל נכנס לקופה אחת. זו היתה קופת העניים של שבעת הכפרים״.

37.135 ״פעם אחת גססה פרדה של יהודי אחד מהכפר וארזאזאת. רצו לזרוק אותה לכלבים. בא יהודי בשם מסעוד ביטון ז״ל. שאל אותם ואמר להם, שאם הס יתנו מחצית ממחירה לרבי דוד ומשה, הפרדה תחיה. וכך היה. הפרדה קמה לתחייה. ׳בללאה ובסידנא׳, בכסף הזה בנו חדר״.

38.135 ״שבע פעמים מכרו האנשים [מועמדים לעלייה] את רכושם ואני לא מכרתי. לא היה לי החשק למכור. החלטתי להמשיך לחיות שם עד יום מותי. יום אחד, באה אשתי ואמרה לי שכל יהודי הכפר מכרו את רכושם ועומדים לעזוב, ואתה ממשיך לחלק מנות בשר לעניים? עניתי שהודות לכוח של ר׳ דוד ומשה גם אני אעלה ארצה. והוא, עליו השלום, בא לי בחלום ואמר לי: בעזרת ה׳ אתה תעלה לירושלים. כך קרה. ׳בללאה ובסידנא׳. אנחנו נשארנו עם שלוש המשפחות האחרונות שעזבו את הכפר. אני אפילו החלטתי להשתקע בקזבלנקה, ולבוא מדי שנה בשנה להשתטח על קברו של הקדוש הזה ולא לעלות. לבוא כל הילולה לשבת, כי לבי לא נתן לי לעזוב ולהיפרד״.

39.135 ״פעם א שה אחת ענדה טבעה. מרוב שמחה ומתוך התלהבות בריקודים נפלה הטבעת מאצבעה. כולנו חיפשנו. האשה הלכה לאנשי הוועד ואמרה: אתם מספרים על ניסים? אני ביקשתי אותה לשבת במקומה בשקט. מוסלמי אחד היה בעל פרדה והוא נהג להשכיר אותה לעולי רגל לקדוש, מהכפר אגוים אל מקום הקבורה של הקדוש. באותו יום, מצא את הטבעת ליד רגליה של הפרדה. הרים את הטבעת והלך לדרכו. אותה פרדה לא יכלה לזוז לכיוון ביה המוסלמי. כל פעם שהדא מכר^יח אותדז במכור! ללכת לכיוון הכפר, היא הולכת לכיוון ההפוך. בסוף בא המוסלמי אל האחראי וסיפר לו שהוא מצא את הטבעת, וכשהוא רצה לעזוב את המקום הפרדה סירבה. לקחתי את הטבעת והחזרתי אותה לאשה. היא שילמה אלף ריאל למוסלמי, והתחרטה על מה שעשתה, שלא האמינה שאפשר למצוא את הטבעת. היא שמחה והביאה סעודה. זו היתה טבעת כבדה ששקלה כחמישים גרם״.

מורשת יהדות ספרד והמזרח- י.בן עמי

2 – מגורשי ספרד בקהילת ארם צובא ( חלב )  – אברהם כהן טויל

זרם בעל חשיבות מיוחדת היו מגורשי ספרד שהגיעו לחלב. 

השאלה פותחת : " קהל שהסכימו וחתמו ", ובהמשכה אנו מוצאים " " שהרי מושבע ועומד הוא ( הכוונה לשמעון ) בהסכמת שני הקהילות לשרת ולעבוד שלוש שנים רצופות…."

בפתח השאלה מכנה השואל את שתי הקהילות " קהל " והוא מסיים את השאלה " " בהסכמת שתי הקהילות " ברור שאין כאן שתי קהילות הצוררות זו את זו, אלא שתי קהילות החיות בהרמוניה.

רבי משה מטראני, המבי"ט, ( 1500 – 158/0 ) , מחכמיה של צפת ומגדולי הפוסקים.  רבו של רבי יום טוב צהלון.

משה מטראני נולד בעיר סלוניקי שביוון. אחרי שרכש השכלה תורנית מקיפה אצל דודו באדריאנופול, עלה לארץ בגיל 18. הוא השתקע בעיר צפת וכבר בגיל 25 הפך למרביץ תורה בקרב עדת יוצאי קאשטילייא

בזמן זה, הגיע גם הרב יעקב בירב לצפת, והמבי"ט התקרב אליו והיה לתלמידו המובהק‏‏^. משעזב הרב בירב למצרים נשאר עימו בקשר מכתבים ורכש מעמד בכורה בצפת.

דבר זה השתנה בשנת 1536 עם הגיעו של רבי יוסף קארו לעיר. זה תפס את עמדת הבכורה, ואפילו, עם חידוש הסמיכה ההיסטורי, הוסמך בידי הרב בירב עוד לפני שהוסמך המבי"ט.

בין שני הגדולים קרו מקרים של אי-הסכמה, המבי"ט האשימו כי הוא דיבר אליו בצורה מבזה "להקל בכבודי לזלזל בי כנגד בני עמי", ואומר לו "קנטורין וחירופין והוצאת שם רע".
הרב קארו השיב לו:"אתה רוצה להתייהר בפני עמי הארץ להראות שאתה גדול מאיתי" והטיח בו האשמות חמורות על פגמים בהתנהגותו כדיין. עם זאת, השניים ישבו יחדיו בדין וגם חלקו מחמאות ותארי כבוד זה לזה באותו זמן.

הרוב הלך אחרי הרב קארו, שהוערך יותר בידי הציבור (ועד היום שמו מפורסם מהרבה משמו של המבי"ט).

עשרות שנים נמשכו החיכוכים בין השניים, אך נראה שבערוב ימיו של הרב קארו היה פיוס מסוים. אחרי מותו ראה אותו המבי"ט בחלומו וסבר שהוא בא להוסיף לו שנות חיים. בחמש השנים עד פטירתו שלו עמד בראש יהדות צפת.

בנוסף לספרי השאלות ותשובות שלו, שהשפעתם גדולה עד היום, כתב גם על מוסר, תפילה ותשובה. בנו הרב הגדול יוסף מטראני התייתם מאביו בהיותו ילד בן 7 ואמו מסרה אותו לרב שלמה סאגיס ראש הישיבה בצפת ובנו של הרב המקובל יוסף סאגיס שלימדו תורה. בנו זה היה גדול בתורה ומונה לרבה של כל טורקיה וספרי השו"ת שלו כשל אביו מפורסמים ונחשבים מאוד.

אסמכתא נוספת להרמוניה שבין שני הקהלים מצאתי בשיר, שנמצא על נרתיק ספר התורה בבית הכנסת הקדמון בחלב, מסוף המאה השש עשרה. וזה לשון קטע מהשיר :

מקום ספרים / שבעה סיפורים /  ( שבעה היכלות לספרי התורה )

 מאוד הם מאירים / לנורא עלילות

ותיבות שלושה / ( שלוש התיבות המרכזיות של בית הכנסת : התיבה שבאגף העתיק, התיבה שבחצר והתיבה אשר באגף החדש, מול היכל הספרדים )   / עשויים כמקשה ( הכוונה לצורה האומנותית היפה של התיבה )

 והמה ירושה / לשתי הקהילות. (מוסתערבים וספרדים)

בהקשר זה מן הראוי לדון בסוגיית בתי הכנסת בחלב. לא ידוע לנו בבירור, אם הקימו מגורשי ספרד בתי כנסת מיוחדים לעצמם. אדרבה, מה שידוע לנו הוא, שהם נזקקו לבית הכנסת הגדול – הקדמון, המיוחס ליואב בן צרויה – ורק במחצית השנייה של המאה השש עשרה, כאשר בית הכנסת צר מלהכיל את המון המתפללים, נבנה אגף חדש, האגף המזרחי ובו " היכל הספרדים ".

ניתן לשער, שגלים של מגורשי ספרד הגיעו לחלב במשך עשרות שנים, שכן ידוע, שהמגורשים נדדו ממקום למקום עד שהגיעו לישיבת קבע.

מדוע נבנה " אגף מזרחי " לבית הכנסת הגדול, ולא הקימו להם הספרדים מבנה מיוחד לקהל הספרדי ? על שאלה זו ניתן להשיב תשובות אחדות : ראשית יש להזכיר – והדבר כבר נאמר לעיל – כי בחלב לא התבדלו הספרדים מילידי המקום כל כך כמו במקומות אחרים.

שנית ייתכן ולא ניתן להם רישיון מטעם השלטונות לבנות בית כנסת חדש, ונאלצו לכן להסתפק בהרחבת בית הכנסת הקיים. נימוק שני זה הוא דחוק, שכן בדמשק ובשאר מקומות קיבלו רישיונות. השערה נוספת היא, שהקהל הספרדי נצמד לבית הכנסת הקדמון מפני קדושתו.

מסורות ואגדות שונות סופרו על בית כנסת זה, המפורסמת ביותר מייחסת ליואב בן צרויה, שר צבא דוד, את בנייתו : " והיה יואב בן צרויה נושא על כתפו האבנים הגדולות ומעלה על הסולם, כדי ליתנם בכותל של בית הכנסת.

יום אחד בכה יואב ואמר : אפשר שהקדוש ברוך הוא יניח בית המקדש אשר שלמה עתיד לבנות וישרה שכינתו בית הזה אשר אני בונה ? מיד יצאה בת קול ואמרה : " יואב יואב ! עתידים שני בתי מקדשות ליחרב וביתך יהיה קיים " !

ערכה של אגדה אינו באמיתות ההיסטורית, אלא בהשפעתה על המאמינים בה. יש לשער, איזו הרגשת ייעוד הרגישו יהודי חלב, כשנכנסו לבית כנסת קדוש זה שלא נחרב. גם " כתר תורה " הידוע לנו בשם " כתר ארם צובה ", שהיה מצוי בבית הכנסת ושנכתב על פי האגדה בידי עזרא הסופר, הוסיף למקום נופך של קדושה :

" ויש שם בבית הכנסת מערה וקבלה בידינו ששם אליהו הנביא נגלה ומדליקים שם נרות בעת צרה ". זאת ועוד : ידוע, שבית הכנסת זה הציל, פעמים אחדות, את הקהילות מטבח, כאשר שימש לה מקלט בטוח מפני הפולשים, שנהגו כבוד בקדושת המקום.

כל האגדות והמסורות האלה העלו את ערכו של בית הכנסת הקדמון ועשו אותו " מקדש מעט " בעיני כל יהודי, ואף קהל הספרדים בכלל זה.

מדוע נבנה האגף המזרחי בבית הכנסת הגדול רק במחצית  השנייה של המאה השש ערה ? קשה לנו לדעת. ייתכן, כאמור לעיל, שרק אז גדל מספר המתפללים שהתעורר הצורך באגף נוסף לספרדים. ייתכן שרק אז ניתן רישיון בנייה מטעם השלטונות וייתכן דם שהדבר קשור במשפחה ובאישיות ספרדית חשובה, שהגיעו לחלב רק באמצע אותה מאה – הלא היא משפחת לאניאדו והרב שמואל לניאדו, " בעל הכלים ".

הרבה סיפורים ואגדות נתרקמו מסביב לאישיותו דגולה זו, שהעמידה אחריה עשרה דורות של רבנים ותלמידי חכמים בארם צובה, בצפת, במצרים, בבל ובירושלים.

המסורת החלבית מספרת, כי יהודי חלב שלחו את עשיריהם לצפת, להביא אליהם את מרו רבי יוסף קארו להיות להם לראש. ועינם, כי לא יוכל למלא בקשתם ועל כן הנהו שולח להם את רבי שמואל לניאדו, איש אשר כגילו.

אגדה אחרת מספרת על עושרו של " בעל הכלים " בזה הלשון : " ובובאו לחלב דרך ים בספינה, מת אחד מהסוחרים הנוסעים ומכרו את סחורותיו, ונפל המקח על הרב ז"ל. ובתוך הסחורה נמצא אבנים טובות ונתעשר והוציא הוצאות מרובות לטובת האר"ץ ותקן תקנות גדולות באר"ץיע"א.

לא נוכל לדעת מהו היסוד ההיסטורי של אגדות אלה. ייתכן והן נולדו מאורח יותר, כדי לפאר את שם המשפחה, מעין שבחי הבעל שם טוב, וייתכן שיש בהן גרעין של אמת.

מתי הגיעה משפחה זו לחלב ומה מקורה ? על כך כותב צאצא המשפחה, רבי רפאל שלמה לניאדו, מחבר " בית דינו של שלמה ". בספרו " כסא שלמה " הוא מספר, שמשפחתו יצאה מן הגירוש. הוא מזכיר את שאלות ותשובות הרא"ם – רבי אליהו מזרחי (הרא"ם; 1435 – 1526), רב טורקי, אחד משלושת מפרשי רש"י העיקריים :

שבהם נאמר : " ואחשוב גם כן שהחכם רבי שמואל לניאדו היה אז במעמד ואיננו עתה ". הרא"ם היה משנת 1495 " חכם באשי " בתורכיה ונפטר בשנת 1526. יש להניח, שרבי שמואל הנזכר הוא סבו של " בעל הכלים " והיה אז עדיין בתורכיה.

לא נדע לבטח מי הוא אשר הגיע ראשון לחלב. אולי היה זה אביו של " בעל הכלים ", רבי אברהם, שהגיע לחלב עם בניו. רבי אברהם לניאדו זה נפטר בשנת שמ"ה – 1585, ואילו בנו, " בעל הכלים ", נפטר בשנת 1605.

לא נגזים אם נאמר, שהמשפחה הגיעה לא יאוחר מאמצע המאה השש עשרה והטביעה את חותמה על חיי הקהילה כולה, במשך יותר מעשרה דורות

שרשים חסונים

ר׳ חיים ויטאל האמיתי

לאחר פטירת האר״י, שהה ר' חיים כמה שנים נוספות בצפת, ולאחר מכן עבר לגור בירושלים, כפי שהורה לו רבו האר"י הקדוש קודם פטירתו. שם ארע לו – בשנת של״ט, המעשה הבא:

יום אחד, מתדפק על דלת ביתו, השמש הערבי הממונה על נקיון הר הבית, שהיה יודע כשונא יהודים מושבע, ובפיו בקשה מרי חיים שיכתוב לו קמיע לשמירה. השתומם ר' חיים, ושאל: מה ארע לך? הלא שונא יהודים מושבע אתה, ומה באת לדרוש ממני ישועה.

השיב לו השמש הערבי: הנה נא ידעתי כי איש אלוקים קדוש אתה. כי אני משמש בבית המקדש, והלילה בחצות יצאתי מפתח בית המקדש להטיל מים בעזרה, והי­ה הירח מאיר מאוד כצהרים, ואשא עיני ואראה אותך פורח באויר ומשוטט על בית המקדש שעה אחת. ואתה הוא בעצמך בלתי שום ספק כלל וכלל.

מעניינת מאד ההקבלה בין מעשה זה, למעשה דומה, אותו סיפר הצדיק רבינו מאיר אבוחצירה זצוק״ל, כפי ששמע מהשד״ר הגאון הצדיק ר׳ אברהם פינטו זצ׳׳ל מצפת בשעה שביקר ושהה בביתם במרוקו בשנים קדמוניות. וכה סיפר:

כידוע, בעת עלותו של האר״י הקדוש ממצרים לארץ ישראל, חשק לבו לבוא להתגורר בירושלים עיר הקודש והמקדש, סמוך ונראה למקום השראת השכינר אולם, טרם בואו לשם, נפקחו עיניו הקדושות, והנה רואה את השטן ניצב על ירושלים, חרבו שלופה בידו, רגלו אחת בהר הבית, ורגלו האחרת על אחת הכנסיות הטמאות השוכנות בעמק הר הזיתים, ובפיו קורא לעברו לאמור: ״ראה, כל הזמן פגעת בי בכל אותם תיקונים קדושים שערכת, ועתה, אם הינך נכנס לירושלים, או שאני בטל ועובר מהעולם, או אתה… על כן, לך הלאה, ואל תקרב לכאן״. מששמע זאת האר״י הקדוש, פנה והלך לו אל הגליל, לעיר הקודש צפת.

מאותו זמן לא דרכה רגלו בירושלים (ועל כל פנים אין לנו ידיעה על כך), וכשנצרך לאיזה דבר בעיר הקודש, שלח את תלמידו ר׳ חיים ויטאל למלא אותה שליחות.

באחת הפעמים בהם שהה ר׳ חיים בירושלים, פגע בו המופתי הירושלמי מהלך בהר הבית. המופתי המופתע פנה אליו בשאלה: ר׳ חיים, איך הינך דורך כאן, הלא הכניסה להר הבית אסורה עליכם באיסור חמור?

השיב לו ר׳ חיים: הינך טועה, אינני חיים ויטאל.

המופתי התפלא עוד יותר, ואמר: איך הינך אומר כך? הלא אני מכיר אותך, ובודאי אתה הוא זה ר׳ חיים ויטאל, האם רצונך לתעתע ולהתל בי?

רבי חיים לא השיב, אלא תפס בידו, ויצא יחד עימו מהר הבית. כשיצאו יחדיו החוצה, והנה רואה המופתי מול עיניו במרחק מה, את ר׳ חיים ויטאל עומד בחוץ.

המופתי התבלבל לגמרי, שפשפף בעיניו, וקרא בתמהון: מה קורה כאן? מי מכם הוא ר' חיים ויטאל אותו אני מכיר היטב?

השיב לו ר׳ חיים: דמות זו העומדת בחוץ, הוא ר׳ חיים ויטאל האמיתי, הדר כאן ביניכם בעולם השפל, אולם אני, אשר פגשת בי בהר הבית, איני אלא דמותו הרוחנית, הנמצאת בגנזי מרומים. בעת הצורך, כאשר מתעוררת דרישה לכך, מתלבש אני בדמותו הגופנית לשעה קלה, ופועל פעולתי. אולם ר׳ חיים ויטאל עצמו, הדר ביניכם, הוא ודאי לא נכנס להר הבית מעולם! – סיים דבריו, פרח ונעלם.

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור יוסף אחיו

מעשה באבו-סיפי״ן וסופו הבלתי ידוע

fמה שנים התגורר ר׳ חיים בירושלים, אולם מעשה מסויים הכריחו לעקור לדמשק, כפי שמספר החיד״א בשם הגדולים משמם של זקני ירושלים, ונביא אותו בלשונו:

״ידוע שחזקיהו המלך סתם את מי מעין הגיחון, מפני סנחריב מלך אשור, שלא ברצון חכמים. ועד היום, ביום ששי בחצות, כאשר נסגרים שערי העיר, והיא נשארת כמעט ריקנית, ושקט שורר בה מפני שהישמעאלים עולים בזמן הזה להר הבית, ההולך שם לשער אחד, סמוך למגדל, שומע קול מים רבים ההולכים מתחת לארץ, והקול הוא קול מי מעין הגיחון.

״ובזמן שמהרח״ו היה בירושלים, בא שר אחד תקיף הנקרא אבו סיפי״ן, אשר ידע שמלך ישראל סתם מי גיחון, ושאל האם נמצא היום מי שיוכל לפתחו. ואמרו לו הגויים, יש חכם אחד יהודי, שהוא אלקי, ושמו ר׳ חיים ויטאל, והוא ודאי יכול לפתחו. שלח השר לקרוא לר׳ חיים ביום ששי, וגזר עליו לאמור: בעוד אני הולך להר בית, פתוח תפתח את הנהר הזה שסתם מלך שלכם, היות והוא נצרך הרבה לעיר, עליך מוטל לפתחו, ואם לא דמך בראשך.

״מהרח״ו חשש לעשות כן, וכדי להינצל מגזר דין מות, הלך בקפיצת הדרך לדמשק. ובא אליו רבינו האר״י זצ״ל בחלום, ואמר לו, הסכלת עשו, כי זה השר היה גלגול סנחריב, וכן נקרא אבו סיפי״ן, שבערבי פירושו אבי החרבות, ואתה יש בך ניצוץ חזקיהו המלך, והיתה שעת הכושר לתקן את אשר עשה שלא ברצון חכמים, ולפתוח מי גיחון, ובזה היתה אתחלתא דגאולה. והשיבו מהרח״ו לא רציתי להשתמש בשמות הקודש. ואמר לו האר״י הקדוש, אילו לא השתמשת בשמות הקודש לבא לדמשק, החרשתי, אבל מאחר שהשתמשת לזה, היית יכול להשתמש לפתוח את מי גיחון, והיה קדוש השם ותקון גדול. אמר לו מהרח״ו, א״כ אחזור לירושלים לפתחו. אמר לו האר״י הקדוש, חליף שעתא ולאו זימניה הוא״, עד כאן לשון שם הגדולים להרב חיד״א.

את המשך המעשה סיפר הגאון ר׳ יוסף חיים מבגדאד – בעל הבן איש חי, בספרו בן יהוידע (פסחים דף נו.), והיות והוא כמעט לא ידוע, נעתיקנו מילה במילה.

וז״ל:

״ודע, כי אותו השר הנקרא אבו סיפי״ן, הוא היה מן אנשי אמונת הישמעאלים, ונקבר פה עיר בגדאד, ומקום קברו הוא ידוע עתה, והוא בסוף מבואות היהודים. ומקדמת דנא היה בנוי עליו כיפה גדולה, והיה חצר גדול סביבו, בבנין מכובד, והיה שם קליפה, דהיו מאמינים בו הרבה, ומתפללים על קברו. ואותם שיש להם חולי הקדחת, היו הולכים לשם, ומאמינים שעל ידו תסתלק הקדחת וכיוצא בו. ואז, על ידי כן, גם נשים של היהודים היו נמשכים להאמין בו, באופן שהיה לו שם גדול, והיתה מתחזקת אמונתם בו יום על יום יותר.

״עד שבא הרב המקובל מהר״ר מרדכי ששון ז״ל (הוא הרב המחבר ספר קול ששון, דבר בעתו, ומזמור לאסף), ושכר חצר אחר כנגד מקום קבורתו של אבו סיפי״ן הנזכר, ויתבודד שם, ועשה יחודים וכוונות, עד שביטל כח הקליפה שלו, ולא נשאר להם אמונה בו, אפילו הגויים, ולא היה שום אדם נכנס אליו. וחרב החצר שלו, ונפלה הכיפה, וכל אותו הבנין, ונשאר מקומו חרב ושומם ומלא אשפה, ונתבטל לגמרי, שנעשה כאחד הריקים", עכ״ל.

מחקרי אליעזר " של פרופסור בשן 

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

חכמים נטו שלא לשנות מנהגים, וביחוד כאלה שהם " מנהגי אבות ". " מנהג קדמונים " או " מנהג ותיקין ". מאידך גיסא שללו מנהגים שהוגדרו כ " דרכי האמורי ", כינוי למנהגים שאין להם אסמכתא בספרות ההלכה, וקיים חשש שהם מנהגים של עובדי עבודה זרה.

לפי שולחן ערוך יש מי שחשש בכל קמע שאינו מומחה משום דרכי האמורי.

שריטה בגוף.

איסור שריטה בגוף מבוסס על הפסוק " לא תתגודדו , ( דברים יד, א ) והאיסור נזכר במשנה ובמקורות ההלכה. בנימין השני שביקר במרוקו ב – 1854 כותב שנשים באבלן שורטות את בשרן עד זוב דם ומורטות שערותיהן. הניסיון על ידי חכמים לבטל מנהג זה לא עלה יפה.

לפי האמונה בצורת באה על חטאים של הציבור. במקור משנת 1715 נאמר שחכמי צפרו התכנסו בבית החיים להתפלל על הגשם בעת בצורת. והם מנו שלושה חטאים שפשו בעיר. אחד מהם.

" שהנשים מתגודדים ומשרטים בשרם על המת ולא יעשה בזאת בישראל שזה חוק האמורים, וחייבים על כל שריטה ושריטה מדאורייתא.

מנהג הכפרות.

רבי יוסף משאש דגל בביטול המנהג ששוחטים  יום לפני יום כיפור תרנגול זכר ותרנגולת נקבה, ומסובבים אותם מעל הראש תוך אמירת " זה כפרתי וכו'….

היה לו אילן גדול לסמוך עליו והוא רבי יוסף קארו בשולחן ערוך או"ח, " מה שנוהגים לעשות בערב יום הכיפורים לשחוט תרנגול על כל בן זכר ולומר עליו פסוקים יש למנוע המנהג. הרמ"א כותב בניגוד לרבי יוסף קארו מנהג שיסודו הגאונים " וכן נוהגין בכל מדינות אלו כלומר באירופה, והוא מנהג ותיקין.

נימוקיו לביטול המנהג הם כדלקמן : אם הרמב"ן רבי יוסף קארו שהיו להם שם בקבלה, ופסקו שיש בזה חשש אסור תורה וצוו לבטלו ודאי דעלייהו סמיכנא, והזריז לבטלו הרי זה משובח ועליו תבא ברכת הטוב.

יש לו גם נימוקים סוציאליים.

א – לפי ניסיוני בתור חכם באלג'יריה. מיעוט השוחטים יוצר מצב שבעלי הבתים רצים אחרי השוחטים וכדי שישחטו להם נותנים להם מתנות, דבר שאין יד העניים משגת.

ב – הראשונים היו נותנים הכפרות לעניים, ולכן נקרא בשם " כפרות "אבל בזמן הזה הם אוכלים אותם ואן כן הוי מנהג של שטות ושחוק והיתול.

ג – בזמניהם היו התרנגולים מצויים הרבה ובזול גדול, ורוב בעלי בתים ובפרט העניים היו מגדךים אותם בבתיהם, ואז היה נקל להם לעשות הדבר

אבל זמנן הזה עשיר ורש נפגשו לקנות כולם סמוך לעשור ומתייקר השער..ועניים במקום שישמרו את כספם להוצאות המועד הקדוש, הם מאבדים אותם לקיים המנהג, והרבה מהם מוכרים או ממשכנים כלי תשמישים בשביל זה ויש לווים ואינם משלמים ושי קונים בהקפה וקשה להם גזל הנאכל.

.כלומר, הביקוש המוגבר לתרנגולים גורם לעליית מחיריהם, דבר שמכביד על העניים.

ד – קורה שבעת השחיטה התרנגול נטרף, ואם איש עני הוא שאין לו כסף משנה, יגדל עליו הכאב מאוד.

ה – טעם יסוד המנהג הוא הנתינה שנותנים אותם לעניים לעשות בהם סעודות היום ומוצאי יום הכיפורים ובלעדי זה קרינן עליו " למה לי רוב זבחיכם ". אם כן בזמן הזה שעושים אותו בשמחה ושחוק וקלות ראש, כמה הדיוטים חושבים בדמיונם הכוזב, שנשאו תרנגולים עליהם את כל עונותם, ואינם צריכים עוד לא תשובה ולא הכנעה, גם ממלאים בטנם מבשרם, אם כן הרי עיקר טעמו של המנהג אבד מן העולם, ולא נשארה כי אם הקליפה, והרי זה דומה למי שרמון מצא, תוכו זרק וקליפתו אכל.

ו – כשאר ליל תשעי בתשרי חל במוצאי שבת כמה יהודים קונים הכפרות ביום השבת, כאשר עינינו ראו..בשביל מנהג גרוע יחללו את השבת בפרהסיא.

לבסוף, החכם הגיע למסקנה שיש לשבח כל " הזהיר וזריז לבטל המנהג כביטול חמץ " ויש בזה חשש גדול של דרכי האמורי שהוא אסור תורה.

בספר אחר כתב רבי יוסף משאש שהוא התקין בקהילתן שבמקום עוף לכל אחד מבני המשפחה, יש להסתפק בתרגול ותרנגולת אחת לכל המשפחה, וקיימו וקיבלו. 

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

שבחי רבי יעקב אבוחצירא דמות הצדיק ומשמעותה החינוכית

מאמר זה, אף־על־פי שהדברים הנאמרים בו תופסים, קרוב לוודאי, לגבי כל שבחי הצדיקים, מבוסס כולו על קובץ אחד של סיפורים ממין זה, והוא ספר מעשה נסים שערך ר׳ אברהם מוגרבי. הסיפורים שבקובץ זה עוסקים בבני משפחת הרבנים אבוחצירא, וברובם הגדול כמפורסם שבבני משפחה זו, ר׳ יעקב אבוחצירא, שחי במרוקו במאה ה־19; לפי הרשום בשער הספר נולד בשנת תקס״ז (1807), בעיר תפילאלת, ונפטר בתר׳׳ם (1880) בעיר דמנהור שבמצרים. אין מאמר זה עוסק בר׳ יעקב אבוחצירא ההיסטורי, אלא בדמותו כפי שהיא מתוארת בשבחיו. יתר־על־כן, עיקר עניינו של המאמר איננו בתיאור הצדיק כפי שהוא מצטייר בסיפור העממי (כדרכו של נוי במאמרו על ר׳ שלום שבזי), ואין הוא בא לדון במוטיבים הסיפוריים הבינלאומיים המצויים בסיפורים (כדרכו של אלן קורה במאמרו על ס פ ר מעשה נ ס י ם), אלא כוונתו לעמוד על הבחינות החינוכיות של הקובץ: מה היא הדמות המוצגת לבני העם כסמל האדם השלם ?

מה הן מעשיה ותכונותיה של אותה דמות אידיאלית, מעשים ותכונות הנחשבים למופתיים בחברה היהודית המסורתית ? מה היא הגישה כלפי הצדיק, שאותה מבקשים סיפורים אלה לטפח בלב העם, ומהו הלקח המתחייב מהסיפורים בתחומים שבהם הם נוגעים במישרין ובדרך אגבי האמונה בצדיקים והערצתם בחייהם ולאחר מותם מושרשות עמוק בחייהם הדתיים של בני עדות רבות, ובכללם של יהודי מרוקו. על־כן עשוי העיון בסיפורים הקשורים בצדיקים אלה – ולא מנקודת הראות של חוקר הפולקלור, אלא מזו של איש החינוך ־ ללמדנו רבות על הערכים האנושיים והדתיים שעמדו במרכזה של התרבות היהודית המסורתית, ושאותם ביקשה להקנות ולחזק באמצעות סיפורים אלה, כשהם משמשים בתורת מכשירים לחינוך העם.

סיפורים בשבח חכמים וצדיקים ידועים מאז ומתמיד. קבצים מיוחדים של סיפורים מסוג זה נתחברו לכבוד אישים דגולים כמו, למשל, האר״י הקדוש ורבי חיים ויטאל. במיוחד נתפשט הנוהג לספר סיפורי שבח לצדיקים מאז עליית תנועת החסידות; אחד הקבצים הידועים ביותר של סיפורים מסוג זה הוא ספר ש ב ח י ה ב ע ש ״ ט. החסידים ראו בהפצת סיפורים אלה פעולה חינוכית. ר׳ נחמן מברצלב אמר: ״העולם אומר שמעשיות הן יפות להרדים אנשים, ואני אומר, שבעזרת מעשיות מעוררים בני אדם משנתם״. בובר כותב: ״לבעל שם טוב עצמו מייחסים את האמרה, שבזמן שאדם מספר בשבחם של צדיקים, כאילו עוסק במעשה מרכבה״. סיפורי חסידים הגיעו לצפון-אפריקה והופצו בצבור בתרגום ערבי. ר׳ אברהם מוגרבי, עורך הקובץ מעשה נסים, שאנו עוסקים בו, מצטט בהקדמתו דברים שאמר ר׳ נחמן מברצלב על ערכם של שבחי צדיקים (ז).

הערה – ספר מעשה ניסים הינו ספר אשר מתאר מעשה ניסים אשר נעשו במשך הדורות על ידי רבני משפחת אבוחצירא ובפרט על ידי הרב ישראל אבוחצירא מנתיבות אשר ידוע בכינויו הבבא סאלי, מחבר הספר הרב אברהם מוגרבי שימש במשך שנים כשמשו האישי של הרב הבבא סאלי וזכה לראות במו עיניו את הניסים והנפלאות הרבים אשר חולל הרב ולכן העלה אותם על הכתב למען ידעו הדורות הבאים אחריו על איש האלוקים אשר חי בתוכינו בדורות אחרונים אלו בספר גם מובאים תמונות של רבני משפחת אבוחצירא לדורותיהם ותמונות רבות מערי מרוקו הספר מכיל סיפורי ניסים רבים מאוד והינו מרתק לקריאה- עד כה יצאו ב חלקים בהוצאת הרב המחבר

מקור: http://he.shvoong.com/society-and-news/spirituality/265622-%D7%9E%D7%A2%D7%A9%D7%94-%D7%A0%D7%99%D7%A1%D7%99%D7%9D/#ixzz2JWLR0Zmz

עיסוק במעשיות כתכלית לעצמה, לשם בילוי זמן, נחשב לפסול בעיני חכמים. לכן רואה מחבר הקובץ צורך להצטדק על טיפולו בסיפורים תחת לעסוק בתורה, והוא מעלה בהקדמתו נימוקים שונים המצדיקים את הוצאת הקובץ, כגון שהזמנים קשים, ובני־אדם מבקשים לשמוע ״דברי ברכות ונחמות״ (ז); ובאופן מודגש, שההאזנה לסיפורי צדיקים יש לה ערך דתי וחינוכי: הסיפורים משמשים דוגמה לאנשים, ומעוררים אותם לעבודת ה׳ ולחזרה בתשובה (ו, י).

אמיתות הסיפורים

כדי שיוכלו הסיפורים למלא את יעודם החינוכי, תנאי ראשון הוא שיתקבלו כאמיתיים. ואכן, מדגיש המחבר חזור והדגש, לאורך כל הספר, את אמיתות הדברים, וזאת בדרכים שונות. את הסיפורים ״שמעתי ממגידי אמת״ (ככתוב בשער הספר, וחוזר 11 פעמים, למשל בעמי מ"ד, קנ״ג, ר״א). בראשם של מגידי אמת אלה עומדים בני משפחת אבוחצירא החיים כיום, ושהמחבר עצמו נמנה עמם על־ידי נישואיו לאחת מבנות המשפחה (ט). ואלה דבריו בהקדמתו: ״הנני מודיע, שכמעט כל המעשיות שמעתי אותם מפי צאצאי המשפחה יצ״ו, וכולם אמיתיים, קבלה איש מפי איש; והשתדלתי לשמוע אותם גם מפי אדמו״ר כה״ר ישראל אבוחצירא שליט״א, שהוא נכד רבינו״ (ט).

בסיפורים רבים מצוין מי מבני המשפחה מסר אותו, כגון הרב יצחק אבוחצירא, רבה המנוח של רמלה־לוד (קצ״ח, רכ״ב). אלה נחשבים למקור מוסמך, וברור שאין מי שיטיל ספק בסיפור שנמסר מפי בני משפחה ידועה זאת. כמקור אחר משמשים בני־אדם שהם עצמם נוכחו במעשה, או היו מעורבים בו, או לפחות שמעו אותו מכלי ראשון ומהימן ביותר: ״עוד שמעתי מעדי ראייה, מיהודי אשר נולד במצרים, שעד היום הזה באים להשתטח על קבר הצדיק״ בעיר דמנהור שבמצרים״ (קצ״א); ״והוא שמע המעשה מפי בעלת הנס ושמה פריחה״ (רי״א); ״אשר סיפר לו ה״ה מר יעקב אליזרע שאביו היה שם״ (ע״ה־ע״ו). לפעמים מקבל הסיפור אישור מהעובדה שהוא ידוע ברבים: ״וקבלה בידינו אמיתית וביד כל קהל ישראל שבעיונו שניגלה אליו אליהו ז״ל״ (כ״ט); אך דרך בולטת יותר לאישור הסיפור היא ההסתמכות על ״שרשרת־מסירה״, המגיעה עד לאותו דור שבו חי הצדיק: ״עוד שמעתי מפי מר חמי הרה״ג כה״ר אברהם אבוחצירא שליט״א, רב של יבנה, נין ונכד לרבינו יעקב זצ״ל, שהוא שמע מהרה״ג ישראל דהן שליט״א, רב באר שבע, שסיפר לו מר חמיו רבי אברהם עלון ז״ל, שהיה שמש לרבינו יעקב, והיה יחד עם רבינו במעשה הזה״ (פ״ה). הציון המודגש של היחוס ושל התואר אינם באים רק לשם הדיוק, אלא נושאים מסר נוסף לקורא: לא יתכן שאנשים נכבדים אלה ימסרו דבר שאיננו נכון, ובוודאי לא לקרוביהם ולמקורביהם! במקרה שהזכרנו נפטר כבר האיש שהיה עד־ראייה; לא כן במקרה הבא: ״מעשה ששמעתי מפי אדמו״ר כה״ר ישראל אבוחצירא הי״ו ששמע מפי ה״ה ר׳ יצחק דהאן ד״י״ו שהיום, שנת תשכ״ו, הוא בן מאה שנה.״״ והוא עצמו היה נוכח במעשה שעליו הוא מספר (ס״ט).

אופייני מאוד לתרבות המסורתית־האוראלית שבה חיו אנשים אלה, שבתור מקור עיקרי לסיפורים משמשים דברים שנמסרו בעל־פה: 39 פעמים נזכרת במפורש מסירה שבעל־פה, ורק חמש פעמים-מקוד כתוב. זה תואם את התפישה המצויה בתרבויות מטיפוס זה, שלפיה יש לסמוך על דברים הנמסרים מפיו של אדם נאמן יותר מאשר על מסורות הכתובות בספרים.