מורשת יהדות מרוקו

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א 

רבי יחייא אדהאן זצוק"ל.

 ובכל עת יזכור תפארתו והודו. כי גבר עלינו חסדו. ביום ובלילה בגלויו וסודו. על כן חובה עלינו להתעורר משנתנו ולהקיץ מתרדמתנו. כל אחד ואחד יעיד על עוונו לבדו. ויתודה עליו וישוב אל ה' וירחמהו וכפר בעדו.

כי הוא יעיד עליו לבדו.ויודע מחשבותיו ותחבולותיו והוא יגלה סודו.וכשישוב אליו ישמרהו ויצילהו מכל צרה ויגן בעדו. ויפדהו מרדת שחת ולקץ הימין יעמידו. כי אין מרם בלתו ואנחנו עמו וצאן ידו. יודו לה' חסדו.

אור לארבעה עשר שנה. כשיגיע האדם לזאת העונה. ידע בעצמו נאמנה. שהגיע לכלל אנשים הגדולים ונתחייב בכל. צוות האמורות בתורה נכונה. ובא אליו יצר הטוב הנקרא ילד מסכן וחכם ומראה לו דרך טובה והגונה.

הפך יצר הרע הנקרא בפי הכל מלך זקן וכסיל שהיה מכשילו ומפילו בשוחה עמוקה וטמונה משננער ממעי אמו ישב עמו בשכונה. כמו שכתוב לפתח חטאת רובץ. ושבע שמות נקראו לו בדברי הנבואה באמת ובאמונה. שבהם מסית האדם ומחטאו בכל עת ובכל עונה.

לכן יתרחק ממנו הרבה כמטחוי קשת שלא ישמע בשום פתוי של עברה מגדולה ועד קטנה. ויבטח בה' שיעזרהו ויצילהו ממנו בהיותו עוסק בתורה לשם יחוד השכינה. ולתקן את שורש נפשו אשר באה ממנה. ולהנצל מעברה בכל צד ופינה. כמו שאמרו בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין.

כמבואר בדברי האגדה הנכונה. ובמדרשים ואגדה בגמרא אנא ואנה. ולקיים כל מצוה ומצווה בזמנה. ועל כולם מצוות ציצית ותפילין שהיא מצווה ראשונה. בלי אחור ועיכוב משנכנס לי"ג שנה. יזהר אביו לעשות לו ציצית ותפילין ולחנכו במצוות כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים שלמה. 

להיות עליו מורא השכינה. אשר בם רמוז עלויה ותיקונה. ולהתפלל שמע בשובה ונחת והמתנה. ולקיים כל תנאיה בדיבור ובמעשה ומחשבה נכונה. וענווה גדולה על כולם. היא מחנה השכינה. לב נשבר ונדכה אלוהים לא תבזה מפורש במקרא ומשנה. אני את דכא ושפל רוח בקרית דוד חנה. אנא ה' הושיעה נא. אנא ה' הצליחה נא.

חיליתי לאל עליון צורי וגואלי. ינחני באורח מישור לפלס מעגלי. ולהחזירני בתשובה שלמה מאהבה לכפר על כל מעלי. ולעסוק בתורתך לשמה יומי ולילי. ולדבוק במצוותיך תמיד אז ינוח לי. ובפרט מצוות ציצית ותפילין ומזוזה בקומי בבוקר יהיו מגן לי. והשכמת בית הכנסת מעשרה ראשונים. יהי חלקי וגורלי. ולקים מצווה ואהבת לרעך פסוק מלא. אז תקרא וה' יענה בעזרת צורי וגואלי.

זכור לנו ה; אלהינו. זכות אברהם יצחק ויעקב אבותינו. והוציא אותנו מן הגלות הזה שנתארך בעוונותינו. וגברו עליני אויבינו. ושללו ובזזו ממוננו. וענו אותנו בכל מקום אשר ישבנו. ובארץ נחלת אבותינו. עוד היום לחרפה ובזו שמונו.

אין די לבאר צרותינו. ואין בהם מרחם עלינו. בלתי ה' אלוהינו יחננו וירחם עלינו. ויפדנו ויצילנו מכל אויבינו ושונאינו. וכל מבקשי רעתנו. וישפיל ויפיל כל הקמים עלינו לרעה מלמטה ומלמעלה מסביבותינו. למען שמו המשותף בנו. ושכינתו השרויה בקרבנו. יקרב ביאת משיחנו במהרה בימינו. לא לנו ה' לא לנו.

קודם כל דבר שבקדושה. אטול רשות מקודש אבריך הוא ושכינתיה. יחודא קדישא. שהוא עילת עכל העילות וסיבת כל הסיבות מרישא לסיפא. ומסיפא לרישא. אשר האציל וברא ויצר ועשה. את כל הנמצא. ברוך הוא וברוך שמו לעד ולעולמי עולמים.

נאוה כתרצה וממורי ורבותי העוסקים בתורה הקדושה. ומעטרת ראשינו חסידא קדישא ופרישא. ברכה ישא. ומאבא מארי עטרת ראשי אבן הראשה. ומן החכמים והתלמידים יבלו ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים בלי כלימה ובושה. ומן הקהל הקדוש הזה עדה קדושה. אתה ה' תשמרם. וכצינה תעטרם. ביראה ואהבה וטהרה וקדושה.

איתא בגמרא דמנחות. תנו רבנן. חביבין ישראל. שסיבבן הקב"ה במצוות. תפילין בראשיהן ותפילין בזרועותיהן ציצית בבגדיהן. ומזוזה בפתחיהן. ועליהם אמר דוד שבע ביום היללתיך על משפטי צדקך. ובשעה שנכנס דוד למרחץ וראה עצמו עומד ערום בלי מצוות. אמר אוי לי שאעמוד ערום בלי מצוות.

כיוון שנזכר המילה שבבשרו נתיישבה דעתו. לאחר שיצא אמר עליה שירה. שנאמר למנצח על השמינית מזמור לדוד. על המילה שניתנה בשמיני. רבי אליעזר בן יעקב אומר כל שיש לו תפילין בפתחו. הכל בחיזוק שלא יחטא. שנאמר והחוט המשולש לא במהרה יינתק. ואומר חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם.

תרגום מערבית לעברית נמצא לאחר מכן.

שרח לכלאם יא רבותי. זאב פלגמרא די מנחות. קראו סייאדנא לחכמים עליהם השלום עזאז ישראל די צוורהום הקב"ה בלמצוות. תפילין פרצאהום ותפילים פדראעהום וציצית פתיאבהום ומזוזה פי פם ציארהום.

ועליהם קאל דוד המלך עליו השלום פתהלים שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ומנאיין דכל דוד המלך עליו השלום לחממאם וסאף רוחו עריאן קאל לויל עלייא די אנא ואקף ערייאן בלא מצוות. מנאיין תפגד למילה די פלחמו תהדדן עקלו.

ומנאיין כרז קאל עליהא שירה. פחאל מא קאל למנצח על השמינית מזמור לדוד. עלא למילה די נעטאת פנהאר תמאן. וקאל רבי אליעזר בן יעקב זמיע די ינזזל תפלין פקאצו ותפלים פדרעו. וציצית פתובו ולמזוזה פם צארו. מבטח לו באיין מא יעמלסי לעון. פחאל די קאל לפסוק והחוט המשולש לא במהרה ינתק. וקאל לפסוק חונה מלאך ה' סביב ליראיו ויחלצם..

וקשאו סיידנא לחכמים עליהם השלום כיף יסיר פהאד למצוות די חסבו פיהם גיר רבעא. תפלין די ראץ ותפלין די לייד וציצית ולמזוזה. ודוד המלך עליו השלום חסבהום שבעא. פחאל די קאל לפסוק שבע ביום הללתיך וכו. וביין רש'י ז"ל באיין רבעא דלתפילים דציצית ינחסבו פרבעא דלמצוות וביהא יכמלו שבעא.

וסיידנא כמוהר"ר יעקב אביחצירא זלה"ה תירץ בהקדים סאיין קאלו סייאדנא לחכמים עליהם השלום באיין נזברו יצר הרע תאבע בנאדם פכול וקת ופכול רגע באס יכטיה.

ונית ענדנא באיין יצה"ר שבע ישאמי תשממא ביהום פחאל מא ביינהום סיאדנא לחכמים עליהם השלום. והאד שבע ישאמי באס תשממא יצר הרע כא יוריו באיין הווא קוי. ומנאיין יגלבו בנאדם מן ואחד זיהא כא יתפייק עליה מן זיהא אוכרא.

ודי צדיק כא יפייק עליה ויגלבו בזמיע לכוחות ומא יקדי סי פיה. ורשע אפילו בזהר ואחד כא יגלבו יצר הרע. פחאל די קאל לפסוק שבע ביום הללתיך. כי שבע יפל צדיק וקם. ורשע יפל באחת. ורשעים יכשלו ברעה דהיינו בזהד ואחד כא יגלבו יצר הרע.

והאדי הייא כוונת למאמר. עזאז ישראל די צוורהום הקב"ה בלמצוות. דהיינו האד למצות די פיהם סגולה באס יפכו בנאדם מן יצר הרע מנאיין כא ילבש בנאדם ציצית ותפלין ולמזוזה פם צארו האדו הומא די יפכוה מן יצר הרע.

וסאיין חסבהופם שבעא והומא גיר רבעא. מאבלת שבעא דלכוחות די יצר הרבע באס ינהזמו פחאל מא קאל לפסוק שבעם ביום הללתיך. וילא ימכן נקולו האד לפסוק עלא שבעא נקבים די פוזה בנאדם. די הומא זוז עינין וזו אודנין. וזוז נקבי החוטם, ולפם. 

ובכל זאת, בתוך פרק זמן קצר להפליא, לפעמים בתוך דור אחד בלבד, עתיד היה לדלג על התהום, שהפרידה בין מעמדו לשעבר לבין המעמד, שכבש לו בהדרגה. נוסף על כך באו המהפכות הלאומיות בתוניסיה, במרוקו ובאלג'יריה וחוללו גלי הגירה, שהסתכמו במהפכה דמוגרפית ללא תקדים בדפוסיה של יהדות צפון אפריקה, הנעלמת והולכת כליל.

האוכלוסיה היהודית של המגרב הייתה שדה הסתכלות אידיאלי להיסטוריון ולסוציולוג, ואי אפשר שלא להתפלא על שעד כה עוררה תשומת לב מעטה מצדם. רשאים אנו לומר, שכל קהילה יהודית הייתה בבחינת מעבדה להתפתחות הכללית של המגרב והגיבה עליה ברגישות הגדולה ביותר.

היא נהייתה נקודת תצפית אידאלית, ובלי ספק אפשר היה לעמוד בה יותר מאשר בכל מקום אחר, בתקופת חייו של איש אחד, על תמורות המוליכות מימי הביניים של המזרח אל לב המאה העשרים.

יהודי המגרב, שמלכתחילה היה מצבם ירוד אף יותר מזה של הסביבה הערבית המוסלמית המסורתית, באו במגע עם תרבות המערב בתנאים אידאליים. כל עתידים היו כמה מאות אלפים מהם לעבור את כל תחנות הביניים האפשריות, מעל לתהום הפעורה בין החברה האפרו אסיינית המסורתית ובין הציביליזציה המערבית המפותחת ביותר.

הכל היה מוטל כאן בכף, העבר המסורתי, שממנו פֶתח והסבר להורה, לרבות זיכרונות העבר הרחוקים ביותר, הצצים ומגיחים פתאום לעיני הצופה, כאילו לא היה הזמן קיים. מי שהיה מתבונן בטקס משפחתי כלשהו לציון ייסודו של בית חדש, למשל, רואה היה והנה לעיניו מתעוררות לחיים קרת חדשת, או העבר הברברי הרחוק יותר, באותה תמונה יומיומית של גירוש רוחות או של כשפים.

ומי שהיה נכנס למללאח עשוי היה לראות לפניו המון אדם מדולדל ביותר ומורכב ביותר, השפעות מגוונות ביותר הדרות בכפיפה אחת, בלי להרוס את ההגמוניות של הסביבה החברתית.

מלבושים מסורתיים, מורשת הערבים, התורכים והספרדים, נראים היו בשכנות למקטרגים שנגזרו בידי המעוּלים בחייטים של פריס, הערבית היהודית היוצאת מתוך ימי הביניים המוסלמיים הייתה מדוברת באותן משפחות, שנציגיהן התחרו ביניהם בסלסולי לשונו של פול ואלרי אן סן ג'ון פרס; ושינויים אלה התנהלו בלי כל משבר נראה לעין. 

זאת ועוד; התפתחותה של יהדות צפון אפריקה יכולה הייתה להעיד על שיטותיה ופעלה של ההתיישבות הצרפתית, על הישגיה ועל מגרעותיה. החיוב והשלילה נגלו כאן, בטהרתם כביכול, באכלוסייה שלמה, שהתמכרה להשפעות החדשות בבחינת חומר ביד היוצר.

כאן הייתה קבוצה של אנשים, שמיהרה למַמש את התוצאות שאליהן התאוה המתיישב הצרפתי, שחפצו בה ואפילו תבעוה בפה מלא, בתגובה על דורי דורות של השפלה ועוני, לימוד תורה ותפילות.

הרהורים אלה מעוררים אותי להעלות כאן כמה הערות חטופות על השיטה שהייתה נקוטה בידי בחיבור ספר זה, המופיע עתה, עשרים וחמש שנה אחרי פרסומַי הראשונים בנושא זה.

התכונה הגלויה ביותר של היהדות המוגרבית הייתה השוני שלה. הבדלים עמוקים שבארגון ובמבנה הפרידו בין קיבוצי היהודים בשלוש הארצות של צפון אפריקה ; מרוק, אלג'יריה ותוניסיה. ואם אין די בכך, הרי היה בכל אחת מן הארצות הללו מגוָון של השפעות, שהתפלגותן יצרה חברות שונות מאוד זו מזו – בעיר ובכפר, בצפון ובדרום, בסביבה ברברית, ספרדית או צרפתית.

מצב זה, מכוח עצם העושר שבגיוונו מאלץ את החוקר לוָותר על הבחנות חשובות אם רצונו לשמור על מסגרת כלשהי.

אבל, חרף ההבדלים, אין בדעתי לוותר על אחדות המבנה, שבחרתי לי ואשר למראית עין ראשונה עלולה הייתה להצטייר כמקור לבלבול ומבוכה, סינתיזה כגון זו צריכה הייתה להביא בחשבון קודם כל את ההשפעות ההיסטוריות והסוציולוגיות העמוקות ביותר, שפעלו על צפון אפריקה בכללותה.

הגבולות הגיאוגרפיים, שהתוותה צרפת בין אלג'יריה, תוניסיה ומרוקו, והחילוקים שנוצרו לבסוף בגללם בקרב הקיבוצים היהודיים של שלוש הארצות, שטחיים הם מדי לעומת ההשפעות העמוקות יותר, שעיצבו את כולם, מורשת של עבר, שעמד בסימן הנוכחות של קרת חדשת והקיסרות הרומית, הואנדלים והביזנטים, בסימן החותם העמוק של ספרד, הקיסרות הערבית, ואפילו תורכיה.

סוף דבר : יש אפשרות לגבש מבנה כללי המבוסס על האחדות היסודית של קיבוצי היהודים בצפון אפריקה, כביכול היו כולם בחזקת משפחה אחת, אחדוּת שהתפתחותם הנוכחית בצרפת, קל וחומר בישראל, מדגישה ומבליטה אותה.

גולה במצוקתה – יהודה בראגינסקי. ראש מחלקת הקליטה

ביקור בצפון אפריקה, 1955.

הספר ראה אור בסיוע הוצאת הקיבוץ המאוחד ומשק יגור – נדפס בישראל שנת 1978

שוחחתי עם בעל הבית בענייני דיומא. הוא בטוח שלא תבוא רעה על יהודי צפון אפריקה מבחינה מדינית וביטחונית, גם לאחר שהצרפתים יעזבו את המקום.לדבריו לא סבלו היהודים מעולם תחת שלטון הערבים, וכך יהיה לעולמים.

משהזכרתי את עלילת הדם בדמשק בשנת 1840 ואת הפרעות ביהודים באלג'יריה בסוף המאה ה-19 בימי משפט דרייפוס – לא נשתכנע.

אחד השליחים הביאני לפגישה עם נר ב. סוחר יהודי עשיר, סיטונאי תבואות יליד אלזס, החי שנין רבות במרוקו. שליח קרן הסיוד במרוקו, סיפר לי שהוא תורם מדי שנה אלף לירות שטרלינג, והוא יתרום ודאי סכום כזה גם שהנה ; אין צורך לשכנעו שימשיך בתרומותיו, אלא שהשליח רוצה לכבדו בביקור של איש ציבור מישראל.

סיפרתי לו בגלוי על תוכניתי להוציא יהודים ממרוקו. לתמהוני סבר מר ב. כמוני :

" הצרפתים לא יעזבו לעולם את מרוקו ", קבע, " וכל עוד ישנו שוטר צרפתי אחד במרוקו לא יאונה רע ליהודים.

נדהמתי מקוצר ראייתו של האיש המשכיל, המעורה במקום, שלא ידע לקרוא את העובדות הפשוטות שהתרחשו לעיניו. יתכן שהסוחר הזה ראה ביציאת הצרפתים ממרוקו מכה קשה לעסקיו המבוססים, ודחה את הנבואות הרעות.

פגשתי גם את ד"ר קליינבוים – אחיו של משה סנה. הכרנו זה את זה בפריס, לפני קום המדינה. בשל השתלשלות פוליטיות מסוכנות בתנועה הציונית היה מוכרח לעזוב את הארץ כפליט. לפני כן עבד במחלקה הפוליטית של התנעה הציונית.

הוזמנתי לארוחת ערב בביתו. הגעתי במונית. ליד הכניסה הראשית קם לקראתי איש גבה קומה ענק, טיפוס קווקזי לבוש בגדי צ'רקסי ובאזורו פגיון רב ממדים. לאחר ששאל לרצוננו, דיבר בצינור לדירתו של קליינבוים, קיבל אישור ורק אז נפתחה הדלת.

מפי קליינבוים, שעבד במשרדי הג'וינט במרוקו, למדתי על אנשי הציבור היהודיים במקום והדבר הביא לי תועלת מרובה בעבודתי.  

בקזבלנקה היה מחנה מעבר קטן לעולים מכל מרוקו, ובו נתעכבו לימים או לשבועות בגלל הבדיקה הרפואית או בשל חוסר מקום באוניה הקבועה שהייתה מעלה כל שבוע עולים בדרכה לצרפת. המחנה נמצא במרחק עשרה ק"מ מקזבלנקה.

היו בו שניים שלושה צריפים, ובהם חלונות ללא זגוגיות, ותריסים שהיו מרימים אותם לצורך אור או אוויר. בביקורי שם מצאתי רק אישה צעירה ותינוק על גבה. האישה עסקה בכיבוד החדר ואני הסתכלתי בעבודתה.

בכל כפיפה שלה היה ראשו של הילד צונח על גבה והוא היה מתעורר משנתו ופוקח את עיניו. היא טאטאה במטאטא. כשהייתה מצטברת עקימה קטנה של אשפה הייתה נוטלת מלוא חופנים, יוצאת החוצה ומשליכה.

כשהיו נשארים פירורים קטנים של האשפה הייתה אוספת אותם בקצוות אצבעותיה. הפרימיטיביות הזאת בהחזקת הילד ושימוש בכלים המתאימים לצבירת האשפה, הדהימה אותי. עוד קודם לכן נוכחתי שבבתי דלת העם לא היה שולחן להכנת האוכל המטבח. על הרצפה ממש עמדו הפרימוסים והסירים והאישה עשתה את עבודת הבישול כשהיא יושבת שפופה על הרצפה.

לא התפניתי לתת דעתי על העבודה הסוציאלית הנעשית במקום, שלומר, העזרה מיהודים ליהודים. ידעתי שיהודים רבים הגיעו עד פת לחם. הנחתי שהקהילה המקומית דואגת להם. יום אחד נתקלתי בתמונה שהזימה הערכתי זו. 

עברתי ליד בנין רחב ידיים, ולפניו אכסדרה גדולה מלאה אנשים, בעיקר נשים זקנות. הזקנות, שעיניהן הנגועות בגרענת כרונית נראו כפצעים פעורים גדולים – ישבו שפופות על רגליהן לאורך הקירות. פניהן מקומטות ומצומקות, ידיהן מושטות לפניהן.

הייתה שעה שלפני כניסת השבת, דלתות משרדי הקהילה היו סגורות ונעולות, אבל הו ישבו וחיכו בתקווה שברגע האחרון יגיע אחד מאנשי הנהלת הקהילה ויחלק פרוטות לצורכי השבת. עמדתי וצפיתי שם כרבע שעה, אבל המושיע לא הופיע….

עבודה הענפה של העזרה ליהודי צפון אפריקה נעשתה בעיקרה על ידי הג'וינט. הסוכנות היהודית פעלה בהוצאת היהודים מארצותיהם ובהעלאתם לישראל בסיועה הכספי של יהדות ארצות הברית. במשרד העלייה בקזבלנקה נעשתה עבודה עצומה בממדיה.

שם נתרכזה כל הניירת הקשורות בעלייה של כל יהודי מרוקו, כולל העיר החופשית טנג'יר ומרוקו הספרדית ; שם נתרכז כל הקשר הארגוני וההדרכתי עם מרכזי המחוזות – שהיו אנשים מקומיים – ועם השליחים המרובים שהגיעו.

המשרד בקזבלנקה טיפל בכל הענייני התחבורה, מהמקום המרוחק ביותר עד לנמל, ועד להעלאת העולים לאונייה. ריכוז של מימון והנהלת חשבונות ענפה. על כל אלה חלד עובד מחלקת הקליטה בארץ – מנדל וילנר, יליד בלגיה, שהשפה הצרפתית שגורה בפיו, חכם ובעל תושייה.

איש הפועל המזרחי היה. וילנר קיבל אותי בידידות ועזר לי בכל צעדי. לא תפסתי כיצד נעשתה כל העבודה המרובה הזאת במשרד מצומצם של 2 – 3 חדרים קטנים. בחדר אחד ישבו בצפיפות איומה שמונה עובדים טכניים, שאשיהם תקועים כל העת בכרטיסיה.

היה חדר מיוחד, כביכול למנהל, וילנר, אבל הסתובבו בו השליחים המרובים שהגיעו מדי פעם מנסיעותיהם – וגם אני בתוכם…..לא יכולתי לקבוע פגישה עם איש, כי לרוב לא היה לי חדר לשבת בו.

קיימתי את פגישותיי בפרוזדור או בחדר המדרגות, וילנר לא היה יכול להעמיד לרשותי עוזר בעל כישורים, ועבודתי סבלה מכך. היה לעי לטפל אישית בטלפונים ובסידור הראיונות וכו'……..

מרקש ובנותיה.

המרחק בין קזבלנקה למרקש הוא170 קילומטרים, אבל ההבדל בין שתי הערים רב מאוד. המתבונן במפת מרוקו יבחין בהרי הריף ובהרי האטלס. מרקש קרובה להרי האטלס. בתחילת הדרך מקזבלנקה ובהמשכה, רואה העין את האחוזות החקלאיות על הקומוניסטים הצרפתים.

ראיתי אותם גם בנסיעתי לפאס ומקנס. אך עתה, משלמדתי משהו על מרוקו, נתפניתי לשים לב לנעשה סביבי. האחוזות נמצאו תמיד במרחק מוסים מן הכביש, הרחק מאבק הדרכים ומאורחים בלתי רצויים. נוודים. בית הקולוניסט, ארמונו, היה בולט על סביבתו. לבן, עמודים בסגנון קלסי בחזית, גגות וגגונים בסגנון איטלקי וכו'. השטחים מסביב מעובדים.

לא הבחנתי במעונות הפועלים. מלווי אמרו לי לאמץ עיני. ואז ראיתי בקתות שקועות עמוק באדמה, ובולטות אך מעט מעל פני הקרקע. הן בנויות לבנים לא שרופות, עשויות מאדמת המקום.

אנו מתקדמים בדרכנו. הנוף הולך ונעשה יותר אקזוטי. לצדי הדרך תעלות פתוחות ומים זורמים בהן בשפע, במהירות רבה. המים באים מהרי האטלס. באחת מנסיעותינו הפתיע אותנו גשם שוטף, בלילה. שמענו טפיפות רגלי בקר רב היורד במדרוני הגבעות.

לאור פנסי המכונית נתגלו לעינינו עדרים גדולים מלווים רועים, המזרזים אותם בקריאות רמות והצלפות שוט. הרועים היו יחפים, לבושים סמרטוטים רטובים, ופניהם מביעים עייפות וסבל ללא גבול. לא ידענו בבירור מה הליכה זו להם בלילה ובגשם. אולי הברחה היא ממחוז למחוז, ואולי ממהרים הם לשוק בעיר הקרובה.

במרקש גופא שורר אקלים מיוחד במינו. נאמר לנו שבקיץ מגיע החום כדי 50 מעלות צלסיוס בצל. בחורף נוח האקלים, טוב לנשימה, לא לח ביותר. וזהו סוד המשיכה של חולי ריאות וקצרת למרוקו, בחודשי החורף. גם צ'רצ'יל היה שוהה שם שבועות אחדים כל חורף. 

הקשר שבין ממלכת חמיר לבין יהדות תימן

ישנם חוקרים מסוימים הטוענים כי חלה התגיירות של מלך חמיר ואנשי צבאו לפי בקשת המלך בעקבות מעשיהם של שני מלומדים יהודים בשם קאעב ואסאד מהעיר יתריב. העיר יתריב הייתה תחת מתקפתו של המלך אבו קאריבה שניסה לכבושה, היהודים שחיו בעיר נלחמו לצד הערבים עובדי האלילים שחיו בה בכובש החמירי, במהלך הלחימה הוטל מצור על העיר והמלך התוקף נפל למשכב, המלומדים היהודים מן העיר המותקפת שמעו על כך והשתמשו בידע הרפואי שעמד לרשותם במטרה לרפאו.

 לאחר שהבריא החליט המלך לבטל את המצור והמתקפה על העיר, ואף קיבל על עצמו את היהדות לצד חיילי צבאו. כשחזר לבירתו דרש המלך שכל אנשיו ונתיניו יתגיירו. הייתה התנגדות גדולה מצד התושבים להתגייר, אבל בהמשך (כך נטען) התגיירו חמירים רבים, אך הגיור לא כלל את כל נתיני חמיר, וכמות היהודים שבממלכה זו הייתה בערך שווה למספרם של עובדי האלילים שבה. 

ההיסטוריון והחוקר שלמה זנד, המוגדר כשנוי במחלוקת, טען בספרו: "איך ומתי הומצא העם היהודי?" כי מוצא יהדות תימן הוא בגרים חמירים שהתגיירו באירוע המתואר לעיל. אך מחקרים גנטיים רבים הוכיחו כי מוצאם של יהודי תימן זהה לזה של שאר יהודי התפוצות.

עם זאת, ידוע שמקורה של יהדות תימן הוא ביהודים שישבו שם מאות שנים לפני הספירה הנוצרית (לפי מסורתם הם הגיעו לתימן לאחר חורבן בית ראשון ויש הטוענים כי יהודים הגיעו לתימן מארץ ישראל בזמן הממלכה המאוחדת), כמו כן ידוע גם על הימצאותם של שבטים יהודים בחצי האי ערב כמו בנו קורייזה ושבט בני נדיר שחיו באזור חצי האי ערב לפני התגיירות חמיר, שבטים כדוגמת אלו שהיו משגשגים, משכילים ומבוססים כלכלית והפיצו את המונותאיזם באזור כנראה היוו את מקור יהדות תימן בפרט ויהדות האזור בכלל.

חִג'אז (בערבית: الحجاز) הוא אזור בצפון-מערב ערב הסעודית. העיר המרכזית בחג'אז היא ג'דה, אך הוא מוכר יותר בשל העיר הקדושה למוסלמים שבו – מכה. כאזור, "החג'אז" הוא בעל משמעות היסטורית ופוליטית לעמים הערביים ולאסלאם.

פירוש השם חיג'אז הוא "מחסום". חבל ארץ הררי זה משמש כמפריד גיאוגרפי בין המישורים המדבריים של חצי האי ערב לבין ים סוף. האזור היה תחת שלטונן של מעצמות, בהן מצרים והאימפריה העות'מאנית, אולם זכה לתקופה קצרה של עצמאות פוליטית בראשית המאה ה-20.

היה זה אחד מהאזורים שהוסתו למרוד בעות'מאנים על ידי לורנס איש ערב הבריטי במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1916, חוסיין בן עלי, השריף של מכה, הכריז על עצמאות האזור, אולם בשנת 1924 נגזלו ממנו סמכויותיו על ידי אבן סעוד מנג'ד הסמוכה. הסיפוח היה שלב מכריע ביצירת ערב הסעודית

קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב. חיים זאב הירשברג

דרומית מזרחית לארץ ישראל משתרעים שטחי עברות, נאות, עמקים פוריים והרים גבוהים – ארץ רחבת ידיים, הלא הוא חצי האי ערב. הארץ הזאת, שכיום היא מדבר שממה  – הספר נכתב בשנת 1946 – ברובה ומנותקת מן העולם, הייתה, כמעט עד לשנים האחרונות, סגורה ומסוגרת בפני כל זר.

הרוחות המנשבות בעולם לא הגיעו אליה, השפעת המערב לא חדרה לכאן. עוד לפני דור אחד אפשר היה למצוא כאן צורות חיים ומנהגים, הדומים לאלו שתוארו במקרא, ולראות אנשים הנמצאים באותה דרגת התפתחות, שאבותינו הגיעו אליה בשעת כניסתם לארץ ישראל.

בחצי האי, ששטחו מגיע לשלושה מיליון ק"מ מרובעים, חיים כיום כחמישה – שבעה מיליונים של בני אדם. ערב שווה בגודלה כמעט לחצי האי הודו, אבל אוכלוסייתה אינה מגיעה אלא לאחוז אחד או שניים משיעור תושבי הודו. בדרום מזרח הארץ משתרע אזור ענקי – רֻבְּע אלח'אלי – הרובע הריק, הישימון הגדול -, הידוע פחות מארצות הקוטב הצפוני והדרומי, ועד כה עברוהו רק שני תיירים מבני המערב, ב. תומס וה. פילבי.

ואולם יש בחצי האי גם עמקים מרהיבי עין ובהן מימי ברכה שאין מנצלים אותם והם נהפכים למקור קדחת ממארת. בארץ הזאת, שהמים יקרים בה מזהב, מוצאים בארות שנחפרו בימי קדם ונסתמו. על נקלה אפשר גם היום לנקותן ולהתקינן לשימוש האדם והבהמה, אך אין הדבר נעשה.

יש בחצי האי ערבות רחבות, אשר רק לעתים רחוקות תדרוך עליהן גף רגל בֶדוי, הנודד עם גמליו. נודד כזה נתקל בשרידי בניינים מפוארים, עדים דוממים לתקופה שחלפה כבר, ובחורבות ערים אשר שמותיהן ידועים בעבר ובמרוצת הזמן שממו והיו למשל, כסדום וכעמורה.

וכה רמות הן החורבות הללו וכה נישאים עיי המפולת – האבנים גדולות, וחומות מיכלי המים הענקיים, מוצקות -, עש שעוברים ושבים נוטים להאמין, כי רק שדים ורוחות יכלו להקים בניינים כאלה וכי לא בכדי בנו אותם, בוודאי טמונים שם אוצרות קורח ומטמוני מלכת שבא. הישובים הכפריים הקבועים נדירים הם, המרחקים ביניהם גדולים, תושביהם עלובים, רובם עניים המתפרנסים בדוחק מיגע כפיהם.

יראים הם מפני הבּדווים, המתנפלים עליהם וחומסים וגוזלים את יבולם הזעום. הנתיבות משובשות ואבלות, רק לעתים רחוקות ישתמשו בהן באי מועד מוסלמיים בדרכם אל עיר קודשם, אל מכּה. 

החלפת התחבושת

עד יום הבריתלא רחצו את הרל הנולד, אלא ניקו אותו היטב במגבות נקיות. ובמשך כל השבוע, המיילדת באה יום, יום להחליף לו את התחבושת הנקראת אסממאט. זוהי רצועת בד אשר המיילדת טבלה במים ובמלח, וכרכה סביב בטנו של הנולד כמו חגורה. תחבושת זו כיסתה את הטבור, חיזקה את בטנו טואת טבורו של הילוד עד שנתרפא.

הערת המחבר.

לג'י עמוד 84 – המיילדת מנגבת את התינוק ו7לא רוחצת אותו, שמה לט מעט אבקת חיננא, לאחר שמושחת מעט את גופו בשמן ובכמון. ברונו-מלכה עמוד 290 – רוחצת אותו בצורה קלה ביותר עם מים פושרים וסבון, ואין שום מנהג מאגי בעניין זה. קהלת צפרו חלק ג' עמוד 86 – לא רחצו אותו עד עום הברית, אולם ניגבו אותו ומרחו עליו חיננא, שמן וכמון

אסממאט כפי שזה נקרא במכנאס, םירושו תומך או מחזק. בפאס, תחבושת זו נקראת " קרזייא. העברים משתמשים באבנט קטן עשוי מצמר ונקרא " סבולא " – הוא מביא ברכה, ונחשב לקמע, ואין להשאיל אותו למשפחה אחרת.

באבנט זה חוגרים את גופו של התינוק, כך שהוא לא יכו7ל לנוע בכלל ולא יניע את ידיו ולא רגליו. כורים סביב גופו רצועת בד חזקה כדי שאבריו לא יתעקמו, וחתיכה שנייה סביב ראשו, כדי שלא יהיה לו ראש גדול – מושאם, עמוד 114.

לזריית המלח כאן, יכול להיות קשר עם זריית המלח על הוולד, המתוארת בספר יחזקאל טז, ד : " והמלח חא המלחת " ( לא שפשפו את גופך במי מלח כנהוג אצל עמים רבים למלוח את גופו של הרך הנולד, כי זה מוסיף לתינוק חריפות השכל,ומכאן הביטוי התלמודי על אדם פיקח ונבון : " זריז וממולח " ( קידושין כט, ע"כ ).

סגולותיו של המלח הן רבות, בפרט בהרחקת המזיקים מן המקום ( על כן לרופאי אליל ידוע מין מלח שיש לו כוח מאגי לעוור את עיני הגנב כאשר הוא בא לגנוב דבר מה, וקוראים למלח הזה " עין אברהם " ).

גם ליהודי מרוקו יש מלח מיוחד : בבתי הכנסת של יהודי נוהגים עד היום, ששמש בית הכנסת מחלק בליל הראשון לספירת העומר ( לפני ברכת העומר ) קורטוב של מלח לכל מתפלל, או לחילופין שקית קטנה, בה גרגרי מלח.

מלח זה שומר אותו המקבל, בקפדנות יתרה, בתוך כיס מעילו, או בתוך ארנקו. מלח זה ישמור על מקבלו כל השנה נגד המזיקים, נגד עינא בישא, ויביא לו פרנסה טובה ( האנציקלופדיה העברית כרך כא )

לילת אל כ'מסתאס ( ליל החמישה עשר )

אם הילד נולד אור לחמישה עשר כשהלבנה במלוא עוזה, אמורים שיהיה עשיר ובר מזל, הוא יהיה כל כך מוצלח עד שיעורר קנאה, משום שהוא נולד ברגע המתאים והנכון, בפרט אם נולד התינוק מחופה עור כמו בגד, שהו סימן הטוב לכל נולד.

אמצעי שמירה על הרך הנולד מעין הרע ומהמזיקים

כשנולד בן בכור במשפחה, הבית מלא אורה, כי בעקבות לידתו, זוכה המשפחה בעוד שתי מצוות נוספות : ברית מילה ופדיון הבן. אולם הרך שנולד זה עתה, הוא ייצור חלש ופגיע מאוד. חייבים לשמור עליו ולחזק את מעמדו משום שמיד בצאתו מרחם אמו, מסכנים אותו כוחות דמוניים רבים, כישופים ועין הרע.

קיימת אמונה : כשנולד תינוק במשפחה, נולד עימו שד שהוא כפילו, וזה מלווה אותו בכל מסלול חייו עד יומו האחרון.  – הכפיל הנולד נקרא " גרין " או " קרין ".

אם התינוק חולה, גם כפילו חולה, ואם התינוק ימות, גם כפילו ימות. עוד לפני צאת התינוק לאוויר העולם, הוריו כבר מודאגים ובעיקר האם משום שהנשים פגיעות מאוד בתקופת ההיריון בומיוחד בשעת הלידה ואחריה.

לג'י עמוד 80 – מהיום שהאישה נכנסת להיריון, אורמים אנשי סביבתה : ענדהא רג'ל פדונייא, ורג'ל פלאכירא – יש להם רגל בעולם הזה ורגל בעולם האחרון.

הרך החדש נמצא עתה בתקופה מסוכנת מאוד עד יום הברית ; על כן קיימת מערכת מגוונת של מנהגים וטקסים, שנועדו " לשחד " ולפייס את השכנים ( השדים ) ולהרחיק אותם מעל היולדת ויוצא חלציה. כי שאיפתם של השדים היא לחטוף את גופו, או את נשמתו של הרך הנולד ולעשותו אחד משלהם.

קיימת גם אונה, שלפני קיום ברית המילה, ונתינת השם, עדיין אין בטוחים אם יהיה הוולד אדם אוש ד. על כן המאבק סביב מיטת היולדת הוא שיכריע. אמונה זו הולידה שפע של מנהגים, אמונות, קמעות וסגולות להגנה על היולדת ועל יוצא חלציה.

יש התולים בפתח הדלת ראש תרנגול, צרור של רקיקי מצות ( כעכים ) אפויות ללא סוכר, חמישה פלפלים רדומים. ויש שיוסיפו לאלה גם צמח קוצני. אחרים יתלו בלויי סחבות, זוג מספריים, מטאטא חדש, חתיכת בד שחור, ועוד.

מושאם עמוד 113 – מטאטא יטאטא את הרע ( אל באס ) שיכול לחדור לחדר היולדת. ראש התרנגול, ישמש כקורבן, וישחד את השדים שלא יבואו להפריע. הבד השחור, כדי להבריח " מוכא " – ינשוף.

הרקיקים יעסיקו את הציפור המזיקה הזאת ויעצרו בעדה מלהיכנס. הצמח הקוצני יפחיד ויבריח את " ג'רב אלליל – העטלף – המזיק לתינוקות

מלכה, עמוד 23-24 מעבירים גם זפת על הקיר, תולים מסרק, זוג מספרים. נר המערב עמוד שו : ויתלו בלויי סחבות ורקיקי מצות לשחד השדים.

להלן הקטע המלא על אמונות מספר " נר המערב " לרב משה טולידאנו.

סופרים רבים דברו כבר אודות האמונות בהבלי שוא, בהזיות, ברוחות רעות ובשדים, בין הרע ובכישופים ובחלומות, הנפוצים במדה מרובה מאד אצל יהודי מרוקו בפרט, והיודי ברבריא בכלל, אי אפשר לספר פה ולחשוב את כל ההזיות וההבלים שיאמינו בם יהודי מרוקו אחת לאחת, אם נתבונןן לכל תנועותיהם בכל פנות שהם פונים, נפגוש אז הסימנים ורישומים של הזיות של מיגור מעין הרע וכדומה מאמונות טפלות.

גם הפחת שלא לשתות מים בארבע שמני התקופות, שבר שנתפשט בכל תפוצות ישראל לאיסור קבוע, מקורו הוא מנהגי יהודי המערב עוד מתקופת הגאונים. חלק גדול ממיני ההזיות אצל יהודי מרוקו שייכים אל העתים האלה ביחדו, שבעת ימי החתונה, שבעת ימי האבלות, ושמונת ימי המילה.

ובהימים האלה יש לפגוש הרבה מיני פעולות שמירה מוזרים בתוך מגן מעין הרע ורוחות רעות. את בית היולדת יקיפו מיד בשעת הלידה בסכינים ובציורי לחשים ושמות מלאכים, ועל הפתחים והחלונות יתלו בלויי סחבות ורקיקי מצות לשחד בם את הדים לבל יכנסו פנימה, אחרי אשר נסגר בית היולדת בלילה פעם, לא יפתחו עוד את הדלת בשום אופן. וכל אותם שנמצאו בבית היולדת בעת שנסגר הדלת לא ירשו להם עוד לצאת חוצה בשום אופן.

החתן בעת החופה לא יוכל לענות לשום איש שיקרא אותו, כי אולי האיש ההוא קורא לו בכדי שיקשור אותו לבלתי יוכל לבוא אל ארוסתו. אבל, חתן וכלה ויולדת לא יוכלו להימצא שנים מהם בבית אחת. האבל בבית החתן והכלה, או בבית היולדת, כי בהיפגשם יחד יש סכנה לאחד מהם, וכן החתן לא יוכל להביט בפני ילד שלו שלמו לו ארבעין יום, ואם יקרה כי ראהו יכריחו את החתן לשתות מים שרחצו בם פני הילד.

וככה רבים הם השמירות והבלי שוא שיזדקקו להיזהר בהם במשך ימי החתונה והלידה והאבלות. אם יקרה כי בחצר אחת מתו בשמך שנה שני מתים, אז מיד ישחטו עוף על פתח החצר ההוא כי יאמינו שאם לא ישחטו עוף, אז ימות מת שלישי לפני תום השנה ההיא.

בליל מוצאי שבת יש משפחות רבות שנוהגים כי לא יוציאו דבר מה מביתם, ויש שירשו להוציא על ידי חלייפן, וכן יזהרו בליל מוצאי שבת לבלי להזכיר שם ביצה על דל שפתם, וככה יזהרו  מלכתוב בדויו ומלשתות קאווי ומלראות כל דבר שחור, למען לא תהיה התחלת השבוע בדברים שאינם לסימן טוב.

בראותך אחד מבניהם יפה לא תוכל להללו בפני הוריו מבלי שתצטרך גם לרוק בפני הילד למען לא תשלוט בו עין רעה, למחלות כי תחלנה בעיר או לחולה פרטי יתחילו בתרופות וסגולות נגד עין הרע, תרופות כאלה רבות ושונות הם למיניהם, יש אשר יתיכו עופרת במים ממעל לראשו או יתנו להחולה שתן לשתות, או רוק של אותם החשודים כי הם עינו אותו.

ועוד תרופות משונות שלמותר נחשוב לזוכרם, לחולי הקדחת יתנו שמן במחתה עשויה מעיסת קמח וידליקו בה שלוש פתילות וישימו אותה באמצע הרחוב, והיה אם יבוא כלב או חתול לשתות את השמן ותכבינה הנרות, יתרפא החולה מקדחתו ותדבק הקדחת בהכלב או החתול.

יהודי מרוקו ירבו להאמין בהקדת עתידות על ידי שאלה בגורלות וגם על ידי מעשי כשפים שונים, בדברים כאלה ישתמשו גם במקרים של גנבה לדעת את הגנב, וכן להתיר חתן נקשר, לפקוד עקרות ולמשוך לב נערה אל אהובה, להצליח בעסק מה, ודברים כאלה הם חזיונות רגילים ונפרצים בין יהודי המערב.

קיימים עוד אמצעים נוספים להרחקת השדים ולמניעת כל היזק דמוני. בנוסף לצמח הקוצני שתולים בפתח חדר היולדת, יש המדביקים גללי פרה אל הקיר שלידו שוכבת היולדת, אחרים משרטטים בעיטרן עיגול מסביב למיטת היולדת, ליצירת מרחב סגור בפני שדים ורוחות, או תולים קמעות מודפסים סביב מיטת היולדת, בצורת דפים הנקראים דפי שמירה. 

Reportage

Demnate, oubliée de l’Atlas, mémoire du judaïsme marocain 

Dans les années quarante du siècle dernier, sur 3 000 habitants de la ville le tiers était juif. Le mellah, les deux saints, Rabi David Draa et Sidi Mhasser, le cimetière hébraïque… la ville a été marquée par la culture juive. 

Tapie au pied de l’Atlas, à une centaine de kilomètres de Beni-Mellal, elle peut sembler, au visiteur de passage, dépourvue d’intérêt, ennuyeuse, retranchée du temps et de la civilisation. Impression trompeuse : Demnate, terres fertiles en amazigh, peuplée actuellement de 25 000 âmes, est riche en histoire, regorge de sites naturels qui n’ont rien à envier à sa voisine Azilal et ses chutes d’Ouzoud. Riche en terres agricoles aussi : oliviers, amandiers, caroubiers s’étendent sur des milliers d’hectares et font la réputation de la région. Riche, enfin, de ses femmes et ses hommes, toujours fiers, qui ont bravé les aléas d’un climat et d’une nature pas toujours cléments, pour améliorer leur quotidien et sortir leur cité de l’oubli. Certains parmi ses habitants sont devenus célèbres. Le réalisateur et scénariste Ahmed Bouanani, décédé en février dernier, justement à Aït Oumghar, un douar palpitant de vie dans les environs de Demnate en fait partie. Il a passé sa jeunesse entre aït Oumghar et Rabat avant de la quitter pour s’envoler vers Paris, en vue de faire des études à l’Institut des hautes études cinématographiques (IDHEC). L’air de la montagne et la simplicité de ses habitants l’ont fait revenir au bercail, pour rendre son dernier souffle loin des tracas de la ville. 

Sur les 3 000 juifs d’antan on n’en compte plus qu’une personne, qui travaille à la bachaouiya

Impossible d’évoquer Demnate aussi sans se rappeler du «Fquih», le célèbre Mohamed Basri, figure de proue de la Résistancecontre le régime du Protectorat, condamné à mort plusieurs fois après l’indépendance, tout comme il serait incongru de se rendre à Demnate sans visiter le mellah, quartier des juifs qui ont habité cette ville depuis des temps immémoriaux, avant d’être poussés malgré eux vers l’exil aux quatre coins du monde. Brahim Taggount, professeur de maths et secrétaire général de l’Association Aït Oumghar pour la culture, le développement et l’environnement, qui nous reçoit chaleureusement ce matin pluvieux du 23 avril, a tenu à nous accompagner pour une visite à travers les ruelles de ce fameux mellah. Le quartier juif garde toujours le même nom, ses maisons et ses échoppes n’ont pas changé, Seuls ses habitants ont changé. Il n’y a plus de juifs, uniquement des musulmans de la ville qui l’habitent désormais ou qui y travaillent comme couturiers, tailleurs ou commerçants. «Sur les 3 000 habitants de Demnate dans les années quarante du siècle dernier, un tiers était constitué de juifs. Il n’en reste plus qu’un seul, une sexagénaire, qui travaille à la bachaouiya de la ville», nous informe Brahim sur un ton de désolation. 
Une bâtisse surplombe la porte d’entrée du mellah : la synagogue Ben Hakkou. Elle est toujours à sa place et n’a subi la moindre retouche. Avant leur départ, les juifs l’ont vendue à un musulman qui l’a transformée en mosquée. La tolérance, raconte-on encore parmi la population de Demnate actuelle, était de mise entre les deux communautés. «On respectait tant les lieux de culte que les dignitaires religieux. Musulmans et juifs se souhaitaient la bonne fête. Le musulman n’avait aucune raison de mettre en doute la religion de Moïse. D’ailleurs, quand il entendait prononcer les noms de Moïse ou de Jésus, il disait aussitôt : “Que la paix soit sur lui”», écrit H’mida Baddag, auteur d’un livre intitulé Demnate ou la mémoire ressuscitée (édition Dar Attawhidi, 2008). La tolérance et le respect mutuel entre les deux communautés étaient-ils vraiment le trait marquant de cette relation ? Rien n’est moins sûr. La construction du mellah au XIXe siècle avait pour objectif, comme c’est le cas d’autres villes du Maroc, de séparer juifs et musulmans qui se livraient des batailles rangées pour une raison ou une autre. (Les historiens parlent même d’une tuerie anti-juive en 1854). 
Et l’eau, entre autres, était l’une des raisons de ces disputes. Les musulmans accusaient les juifs de jeter leurs déchets dans une saguia  utilisée par les deux communautés, et qui souillaient ainsi l’eau qu’ils utilisaient pour leur ablution. 
Il n’empêche, le mellah constitue en ce XXIe siècle une partie de la mémoire de la ville et l’une des destinations prisées des touristes. De même pour les marabouts juifs, à l’instar du saint Rabbi David Draa qui continue d’attirer des pèlerin juifs qui viennent implorer sa bénédiction. On peut encore citer le cimetière hébraïque, à Tighermine, à proximité de Demnate, dont les sépultures n’ont subi aucune détérioration, encore moins une profanation. Et l’on se rappelle encore jusqu’à nos jours du sanctuaire judéo-musulman, le saint Sidi Mhasser (qui donna son nom au fleuve), vers lequel les femmes stériles, musulmanes et juives, se tournaient pour implorer la baraka. La femme juive s’y rendait le samedi, la musulmane le vendredi. Elles s’y déshabillaient en toute quiétude, et chacune avant de partir faisait des offrandes, grains de blé ou de maïs, tout en implorant la bénédiction du saint.
Le Dr H’mida Baddag est lui-même originaire du douar Aït Oumghar (enfants du cheikh en amazigh) et a pu faire de brillantes études de médecine, d’abord à Rabat, ensuite à Toulouse pour se spécialiser en chirurgie. Il est maintenant retraité, et bien que résidant à Rabat, il est souvent à Demnate pour ses activités associatives, au sein notamment de l’association éponyme. Ce jour du 23 avril, il s’y trouve justement pour assister à une réunion de cette dernière avec deux membres d’Humaniteem, une ONG humanitaire française qui assiste et subventionne nombre de projets montés par des ONG en Afrique. Celui sur lequel travaillent les deux ONG actuellement concerne le forage d’un puits et la canalisation de l’eau jusqu’aux chaumières du douar Aït Oumghar. Le projet est ficelé, les travaux de forage sont terminés, mais reste encore l’essentiel : acheminer l’eau jusqu’aux chaumières des usagers du douar, quelque 500 âmes, habitant 150 foyers. La réunion eut lieu, après la visite du mellah, autour d’un succulent couscous dans la maison de Brahim. Il faut dire que l’eau constitue un sérieux problème pour les douars disséminés dans les alentours de Demnate, non pas qu’elle est rare, puisque les sources jaillissant des montagnes se comptent par centaines dans la région, mais parce qu’elle est polluée. Les analyses nécessaires sont faites et il n’y a plus le moindre doute pour les membres de l’ONG marocaine : l’eau de la fontaine du douar est infecte et donc imbuvable. L’origine de cette pollution ? La construction d’un hôtel dans les environs du douar. «La fosse septique que le propriétaire a creusée ne répond pas aux normes, et elle a contaminé la nappe phréatique», accuse Abdelmalek Khay, le président de l’association, lui aussi professeur de maths dans un collège à Demnate. Donc, le seul moyen pour boire une eau saine est de creuser un puits, loin de l’hôtel. Il a fallu creuser 103 mètres pour avoir une eau pure et abondante. Seulement, met en garde M. Khay, l’eau du puits ne devrait servir qu’à la consommation. Pour toute autre utilisation, «il faut sensibiliser la population pour n’utiliser que l’eau de la fontaine». Un gros travail reste donc à faire. Et un autre gros problème à résoudre : quel moyen utiliser, le moins cher et le plus efficace, pour alimenter la pompe d’eau ? Le gasoil, l’énergie solaire ou l’électricité ? La question est débattue par les membres des deux ONG sous tous ses angles, sans pouvoir aboutir à une solution. 

Des douars encore sans eau courante et des ONG françaises à la rescousse

Le meilleur serait, propose le Dr Baddag, lors de la réunion tenue dans un luxueux hôtel perché sur la montagne, de «se brancher au réseau électrique pour alimenter la pompe et la rendre opérationnelle 24h/24». Le prix du branchement, selon les estimations de l’association, est de quelque 50 000 DH, c’est cher, mais c’est la seule façon d’épargner à la population des coupures d’eau. Le panneau solaire est certes écologique, poursuit le Dr Baddag, «mais une fois que le soleil n’est pas au rendez-vous, la population serait privée d’eau». Cette solution semble rallier plusieurs avis, mais le problème du financement reste entier. Mathieu Fouger, le président de l’ONG française impliquée dans ce projet, ne promet pas monts et merveilles. «Tout dépend, dit-il, des bailleurs de fonds, et donc de la solidité du projet à présenter pour avoir les subventions». M. Fougère, le jeune étudiant de l’école centrale de Lille, reste toutefois optimiste. Les quelques projets de développement agricole menés au Burkina Faso par son association ont obtenu les subventions nécessaires et ont rencontré un franc succès, pourquoi pas celui des Aït Oumghar ? 
Une fois la réunion terminée, on se dirige vers l’autre site emblématique de Demnate, situé à seulement deux kilomètres de l’hôtel : le pont naturel «Imin‘ifri», (l’entrée de la grotte), creusé depuis des millénaires par la force de l’eau de l’oued Lamhasser. 
Un détour pour découvrir et apprécier ce site touristique en valait la chandelle. Cette fois-ci, c’est le Dr Baddag lui-même qui sert de guide. Il connaît la région comme sa poche, non seulement parce qu’il y est né et y a fait ses premières randonnées encore enfant, mais parce qu’il a travaillé sur la préservation de ce site dans le cadre d’une autre association dont il est membre : l’Association de protection du patrimoine géologique du Maroc  (APPGM). La première et plus grande réalisation qu’a faite cette association est la préparation du plus grand géo-parc d’Afrique, le Géo-parc du M’goun (du nom de la 2e plus haute montagne du Maroc, située dans la région Tadla-Azilal, qui culmine à 4 068 mètres). Deux sites sont au programme de la protection de la nature de cette association : les chutes d’Ouzoud, et justement le pont naturel Imin’Ifri. Une fois, sur le pont, en se penchant pour voir en-dessous nous découvrons une merveille de la nature : une arche reliant les deux berges de l’oued, et, de l’entrée de la grotte, ruisselle de l’eau en abondance par plusieurs endroits, formant quelques mètres plus loin, une cascade naturelle. Le temps était pluvieux et l’eau boueuse, «mais par un temps ensoleillé l’eau est d’ordinaire limpide comme du cristal, et les estivants viennent s’y baigner», commente le Dr Baddag (voir encadré). A quelques encablures du pont,  un autre site, préhistorique celui-là, témoin dans la région d’une époque révolue : le site d’Iroutane présentant les empreintes de dinosaures fossilisés. Des pas de dinosaures sauropodes (ayant vécu sur terre il y a 200 millions d’années) et de dinosaures théropodes (l’espèce carnivore la plus répandue il y a 185 millions d’années, estiment les géologues) sont visibles. Une richesse naturelle inestimable dont Demnate pourrait tirer un grand profit.

Paysage : Imin’Ifri, impressionnant site touristique

Imin’Ifri, c’est le pont naturel. D’après les géologues, ce pont est la résultante du dépôt de calcaire engendré par le déversement de l’eau des deux versants en face de l’oued, et ce, sur plusieurs millions d’années. Ces dépôts ont d’abord tapissé les rebords des deux versants, créant ainsi deux socles solides ou piliers sur lesquels des néoformations calcaires se sont déposées, pour réaliser en fin de compte une lame de continuité, ou arche. 
Imin’Ifri est surtout le lieu de résurgence des sources étalées çà et là sur une trentaine de mètres, dans le lit de l’oued que jonchent une multitude de monolithes, lesquels délimitent, par endroits, des nappes d’eau légèrement profondes et limpides : lieu de prédilection pour les baignades. 
Les baigneurs, après quelques instants passés dans l’eau fraiche, s’exposent au soleil sur les pierres lisses. Ce sont les crues de l’oued qui façonnent ces flaques en guise de piscine de fortune. L’une des flaques est délimitée à dessein par de grosses pierres attenantes les unes aux autres, destinées à recevoir une clientèle particulière. Il s’agit du sanctuaire du Saint Sidi Mhasser. Ce saint a donné son nom à l’oued. 
Imin’Ifri est donc le seul centre estival de la région. Les gens s’y rendent, quand la canicule sévit dans la ville et les villages avoisinants, pour se rafraîchir dans les flaques d’eau de l’oued, lesquelles ont été approfondies par les crues antérieures. L’eau est tellement fraîche que le baigneur ne s’y trempe que quelques minutes pour aller s’étaler sur les monolithes avoisinants implantés dans le lit de l’oued. Certains, plus organisés, se rendent dans ce site en famille, dressent une tente de fortune, où on passe du bon temps pendant que la marmite fume sur son feu de bois.
Source : «Demnate ou la mémoire ressuscitée»     (Editions Dar Attawhidi, 2008)

א)        קהילת מליליה (מרוקו הספרדית)

שם המקום מלפנים היה ראס אדיר. מאז ימי הבינים שימש המקום מאחז צבאי לספרד. מחנה צבאי זה ששמו נהפך למליליה שימש מקום מעצר והגליה לאסירי עולם. לפני תר"ן אין ידיעות על קהילה יהודית מאורגנת במליליה. אך באיגרת שליחות שד״ר של רבי ציון אלקלעי מטבריה נזכרה הקהילה, באמצע שנות המאה הי״ט. יהודי מליליה התחלקו לשתי קבוצות דוברי ספרדית ודוברי ערבית:

 דוברי ערבית באו מאוג׳דה, פאם, תאזא ובעיקר מדבדו. דוברי הספרדית באו מתיטוואן או מלאראש. לכל קבוצה היו בתי כנסת משלה. בתר״ע היו שם קרוב לששת אלפים יהודים, אך בעקבות מהומות במליליה ובאיזור הרי״ף נטשו משפחות רבות את מליליה והתיישבו באלגייריה. בשנת תרצ״ו נרצחו כמה יהודים במליליה: בעקבות מלחמת פרנקו פרצו מהומות בעיר. בשנות תש׳׳י — תש״ל היו כאלף ומאתים יהודים במליליה.

רבני הקהילה היו: הדיין רבי אברהם הכהן מדברו; בנו רבי דוד שלמה הכהן, רבי חיים ביטון, רבי שמואל בן גיגי. רבי אברהם כהן, יש הסכמה לרבי יוסף בן וואליד, נדפסה בספרו ״שמו יוסף״. ירושלים תרס״ז.

מרבי דוד שלמה כהן בנו, יש מהרב מליצה שירה, בהקדמה לשו״ת קרית חנה דוד, א׳, ירושלים תרצ׳׳ה. רבי חיים ביטון השאיר כ״י ״לב חיים״, פירוש על ״בית שמואל״ ו״חלקת מחוקק״, וכן חידושים על מסכתות הש״ס.

רבי שמעון ביטון בנו כתב ספר ״שלמי שמעון״ חידושים על הש״ס ( בני ברק תשמ״ו ). וכן חידושים. בכ״י. בתי כנסת במליליה: ע״ש רבי אברהם כהן, בית כנסת יצחק בן הרוש, בית כנסת רבי שם־טוב. ועוד חברת עוזר דלים התקיימה בקהילה והיא טיפלה בנזקקים, בחולים, או באירגון ההילולא לרבי סעדיה אדאתי זיע״א.

קבר הצדיק רבי סעדיה אדאתי: הצדיק ביקר באיזור מליליה בקרבת העיירה נאדור. האגדה מספרת שהצדיק שלח ליהודי המקום להכין לו הדרוש לקבורתו כי קרובה שעתו להיפטר מן העולם. היהודים לא נענו לבקשת הרב והצדיק פנה למוסלמי וביקש עזרתו. הוא הודיע לו שאחרי פטירתו עומדת להתחולל סערה, וסלע יכסה את קברו וכך היה. יהודים רבים ממרוקו ומאלג'יריה באו להשתטח על קבר הצדיק.

 קהילת מידלית

יהודים ישבו במידלת מאות שנים, ובבית העלמין של הקהילה הייתה מצבה וזמנה משנות ת׳. מוצא רובם מתאפילאלית, פאס, דבדו ועוד. מספר היהודים גדל מאז שמרוקו הייתה לארץ חסות של צרפת. בתרפ״ח נפתח בית ספר במידלת מטעם חברת כי׳׳ח.

 בשנות הארבעים נפתח תלמוד תורה של חב״ד ולמדו בו קרוב למאתים תלמידים. בראשית שנות החמישים רוב היהודים עזבו את השכונה הוותיקה לשכונה חדשה במרכז העיר. המלאח היה בשכונת עותמן מוסא.

בימי מלחמת עולם השנייה מחנה עבודה ומעצר ליהודים ולפליטים נפתח בסביבת מידלת. רבני מידלת: רבי יצחק אדרעי רבי מכלוף שרביט, רבי סלימאן חמו ( חיברו שירים, עדיין בכ״י ). רבי מאיר אביחצירה ז״ל שימש דיין בקהילה, וכן רבי חיים אלפרסי, וכן רבי משה עטיה מחבר שו״ת מעט מים. רבי שלמה אמסלם מחבר ספר בני שלמה.

בתי כנסת: לפילאליין ( יוצאי תאפילאלית ), יוצאי דבדו, מכלוף פינטו, מסעוד חמו, ע״ש ה״צ משה מכלוף, רבי משה אמסלם, רבי משה עטיה, ע״ש רשב״י.

רבי יצחק אבולעפיה קדוש העיר ״ מול לבלאד די מידלת ״. יש עוד קברי צדיקים: רבי יצחק בן חמו, רבי  שלמה אמסלם. ב־1947 מנתה קהילת מידלת 1700 נפש.

קהילת אוטאט

קהילה באוטאט הופיעה ברשימת הרב יעב׳׳ץ מהמאה השבע־ עשרה. בתקצ״ב נזכרה הקהילה באיגרת השד״ר רבי חיים אשכנזי. אך בתק׳׳ע—תק״ץ קובע הרב פתחיה מרדכי ברדוגו שאין בכפר אוטאט אפילו אחד המומחה בהלכות עדות.

 בימי היעב״ץ היה נגיד אוטאט ר׳ יעקב בן חמו. בתרמ״ד היו באוטאט שלושים משפחות יהודיות. בת״ש — תש״י היו שם חמש מאות וששים יהודים. יהודי אוטאט היו בריאים בגופם וגאים ביהודתם, הם עסקו במסחר ובחקלאות ולא מעט מקצועות אחרים היו בידם: סנדלרים, בנאים וחייטים. במלחמת העולם השניה מצבם השתנה לרעה והצרפתים הסיתו בהם ערבים. יהודים מאוטאט נרשמו בחברת פועלי ציון להתיישבות בא״י.

הר׳ זנו שירת בה כרב מקומי ובן שירת שם ר׳ שמואל מרציאנו לחימר. בשנת ת״ש נגיד הקהילה הוא רפאל מרציאנו, ונגיד חברה קדישא הוא משה מרעלי דזמאמא. קברי הצדיקים ר׳ אברהם עבו בן יחייא, סידי עבוד.

קהילת תאורירת

שם המקום מלפנים זא על שם הנחל ז׳א. מצאנו קהילה בכפר זא. משנות ת״ק היה ישוב יהודי מאורגן בזא היא תאורירת של ימינו. הר׳ מכלוף הרום ובנו ר׳ שלמה מו״ץ בכפר זא. שירת שם ר׳ חיים חמו בתק״ן. בתרע׳׳ז נשיא הקהילה היה מר זמור. רבני הקהילה היו ר׳ שלמה כהן זאגורי, ר׳ מרדכי הלוי. בראשית המאה ה־20 מספר היהודים היה קרוב לחמש מאות, בת׳׳ש מספר היהודים היה קרוב לאלף. בית ספר של כי״ח נפתח בתר״ץ. וכן מרכז ללימוד השפה העברית נפתח בה בתש״ז בהשתדלות מר אשר חסין. נגיד הקהילה בשנת ת״ש הוא שמואל כהן ונשיא הקהילה היה אהרן בן שושן. עבור קהילת תאורירת נדפס פיוט לכבוד רשב״י. איסור ממשלתי לגביית מס על שחיטת בהמות, אפיית מצות, ויצור יין בשר^. בתי כנסת: בן שושן, כהנים, מרציאנו. חתן התנ״ך העולמי לשנת תשמ״א, ר׳ אהרן בן שושן מתאורירת. מנהג תאורירת: האם מותר לשחוט מיושב או צריך לשחוט בעמידה ?

וזאת להודיע היה שד״ר מטבריה תובב״א, בכפר תאורירת הקרוב לאוג׳דה, זה שמו כמוהר״ר רפאל מזרחי וראה שם שוחט אחד והוא שוחט מיושב. ונתן עליו בקולו קולו עוז, וכמעט שרצה להעבירו, וכשמעי את הדבר נתתי לב למצוא איזה סמן נכון למנהג לשחוט מיושב. ובבא השד״ר הנזכר פה ונתראיתי עמו פנים בפנים, והיה משתעי האי עובדא דעביד בעיר תאורירת, ויהי ככלותו לדבר, הראיתי לו הסמן הגדול שהבאתי לזה והוא במסכת שבת דף קנ״ח.״ ובמרן יו״ד סי׳ כ״ד סעי׳ כ׳… וכראות הרב השד״ר הנזכר את זה, הודה על האמת ואמר ישר כחך, כתב אלה הדברים ולקחם בידו.

קבר בנת אל כמוס יהודיה כשרה שמתה על קידוש ה׳^.

7) קהילת לעיון

מבצר לעיון נבנה על ידי המלך איסמאעיל בסוף המאה השבע עשרה, בימי מרד בוחמארה נהרגו יהודים במהומות בין חסידי המורד ומתנגדיו, בין הנהרגים ר׳ משה כהן. ב־1920 היו 253 יהודים בלעיון. ובשנות הארבעים היו שם קרוב ל־550 יהודים. הג׳וינט סייע לתלמוד תורה בקהילה. והקהילה תרמה רבות לקרן קיימת לישראל.

בתי כנסת של: הכהנים, ושל בן גיגי. רב הקהילה היה ר׳ משה בן גיגי הידוע כחסיד גדול. מליצת שיר ושבחה מהרב משה ז״ל לכבוד מורו ורבו ר׳ דוד כהן די רחל ראב״ד ווהראן, נדפסה במבוא לספר קרן לדוד (מקנם).

קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר

עלינו להוסיף לכל האמור גם את פגעי הטבע הרבים שפקדו את האזור בתקופה זו, ובמיוחד שנותל בצורת ורעב התפ"א – התפ"ד 1721 – 1724, והתצ"ז – התצ"ח, 1737 – 1738. חורבן נשקף לקהילה היהודית בפאס בגלל הרעב.

במוצב"י יש הדים רבים לעוצמת הרעב של שנת בתצ"ח. הרבה מתו ברעב, היו מקרים שבהם " הבעל ראה שכל בני משפחתו מתו בדבר וברעב ". בין טענות אחד המתדיינים ( בן למעמד הבינוני ויותר מבחינה כלכלית ) לפני היעב"ץ עולה התיאור הבא :

" וכאשר באו ימי הרעב הגדול שהיה בשנים הללו וגדל הכאב…ולא אשיג אפילו לפת שעורים חרבה, ברגל שרשי עשבי השדה הנקרא איירנא ". אחרים נאלצו לנדוד ממקום למקום לחפש אוכל להשיב את נפשם, בעוזבם בעיר את ביתם ורכושם.

רבים מהנדודים עזבו למדינות אחרות, דבר פשוט הוא שאין אדם צריך לשאול על כל אותם שיצאו מערי המערב, מרוקו, בשנות הרעב לא תקום פעמים צרה, דבורחים מפני סכנת נפשות מקרו דהא אין לך סכנת נפשות גדולה הימנה.

הרכוש שנשאר בעיר ללא בעלים, נפל כשלל קל לפני בוזזים מבני ברית ושאינם בני ברית, אשר לקחו מכל הבא ליד מטלטלים, שטרות, ופרקו קורות ודלתות מבניינים. ביזה זו רק הגבירה את תחושת חוסר האונים שליוותה את הרעב וההגירה, כדברי היעב"ץ :

" אבל אם היה מכת מדינה, כמו שאירע בשנים הללו, שני בצורת ורעבון, אשר אם שאו ערים מאין אדם ובתים מאין יושב, ומכל עבר באו שודדים ומקעקעים כל הבירה לגזול מריש קורה, ונשסו הבתים מאין יושב ואין אומר השב " 

משפחת בן משיש

משפחה עתיקה ומיוחסת מוזכרת אצל חוקר קדמוניות קהילת דברו, נחום סלושץ בקונטרס ^הנקרא  ״יהודי דברו״. משפחת אולאר רוגם, משפחה רמה מסונפת למשפחת משיש וגם היא מוזכרת בקונטרס הנ״ל, ומצוטטת ע״י הגאון הרב יוסף אלמאליח בספרו שו״ת תקפו של יוסף, ח״א, סי׳ קל״ג. משפחת בן נפאח מתייחסת למשפחת משיש.

איש מגזע אהרן, החכם הותיק, ישר ועניו, מאושר בכל עניניו, גזע ישישים ותרשישים, אילן ששרשיו מרובים, הצדיק ר׳ אהרן הכהן בן משיש הניח ברכה: אברהם.

הזקן והחסיד, ענותן כהלל, טוב בעיני אלהים ואדם, הצדיק ר׳ אברהם הכהן בן משיש הנד הוליד: משה, אהרן, זהירא, סעידא, עווישא, מרימא, פריחא.

אין פרטים אודות בניו של ר׳ משה הכהן בן משיש הנד.

הנכבד, נהנה מיגיע כפיו, רודף צדקה וחסד, משכים ומעריב הצדיק ר׳ אהרן הכהן בן משיש הנד הוליד: יצחק, רחמים, אליהו הי״ד ודם זרעיותיו, יוסף הי״ד, משה, מזל-טוב, סתירא, סעידא.

הזקן הכשר, עטרת תפארת שיבה, תם וישר, גומל חסדים, ר׳ יצחק הכהן בן משיש הנד (הנק׳ יצחק די הארון די בראהים) הוליד: אליהו, משה, קמירא, מרימא, נונא, שושנה.

הצדיק, תם וישר, עושה צדקות, ירא אלהים וסר מרע, ר׳ רחמים הכהן בן משיש הנד הוליד: שמעון, מאיר, שלום, אליהו, דוד, יוסף.

המנוח אליהו הנד ה׳ ינקום דמו ודם זרעיותיו לא הניח זרע ב״מ.

הנכבד, נהנה מיגיע כפיו, נודב נדבות, משכים ומעריב לבית הכנסת, ר׳ יוסף הכהן בן משיש הנד הוליד: יעקב, אהרן, משה, סאעודא, סתירא.

המנוח משה הנד (בן ר׳ אהרן הנד) נפטר בלי להניח זרע ב"מ

משפחת בן נפאח

משפחה נכבדה ועתיקה מוזכרת באגרת יחס פאס (פאס וחכמיה, ח״א, עמי 157), ובשטר משנת תרל״ז.

הזקן הכשר, פרי צדיק עושה חיים, אבי התעודה והוא בן איש חיל, הצדיק ר׳ אברהם הכהן בן נפאח הניח ברכה: דוד.

הנכבד, גומל חסדים טובים, ביתו פתוח לרווחה ולצדקה, יראת ה׳ וגדולה במקום אחד, הצדיק ר׳ דוד הכהן הנד הוליד: שלמה, אברהם, אהרן, יהודה, רחמים, מאחא, ג׳והרא.

החכם השלם, בר אבהן ובר אוריין, זובח זבח שלמים, חריפא סכיניה, ומחדדן שמעתיה, זוכה ומזכה לומד ומלמד, הצדיק הרב שלמה הכהן הנד הוליד: יצחק, דוד, אברהם, סעדיה, שמעון, אליהו, שמואל, מאיר, עישא, סלטאנא, סאעודא, סתירא, מרימא, רחל.

החכם השלם בעל מדות טובות והנהגות ישרות, פיו מפיק מרגליות, שייף עייל שייף נפיק, הצדיק הרב אברהם הכהן הוליד: יעקב, יצחק, יוסף, ג׳והר, סאעודא.

הנכבד היקר, תם וישר, ירא אלהים וסר מרע ר׳ אהרן הכהן הוליד: משה, שלמה, עווישא, סאעודא.

הנכבד, עניו ושפל ברך, גומל חסדים, ר׳ משה הכהן בן ר׳ אהרן הגז׳ הוליד: דוד, אהרן, סאעודא, סלטאנא, סתירא, ליזא, מאחא.

הזקן הכשר, מוקיר רבנן, ביתו פתוח לרווחה, עושה צדקות, הצדיק ר׳ יהודה הכהן הוליד: דוד, משה, אברהם, מאיר, אליהו, נונא, סתירא, מרימא, רהיט, סאעודא.

גברא רבא ויקירא, נהנה מיגיע כפיו, טוב לשמים ולבריות, גומל חסדים טובים, דחיל חטאין, הצדיק ר׳ רחמים הכהן הנז׳ הוליד: ר׳ יוסף, דוד, סאעודא, סלטאנא.

משכיחה ארשידי

משפחה רמה מוזכרת באגרת יחס פאס והיתה משפחה מרובת אוכלוסין.

הנכבד, יקר רוח איש תבונה, אוהב שלום ורודף שלום, גומל חסרים טובים, הצדיק ר׳ אברהם הכהן הנד הניח: יוסף.

גברא רבא, צניע ומעלי, ביתו פתוח לרווחה, הצדיק ר׳ יוסף הכהן הנד הוליד: סתירא.

המנוח, בעל מדות טובות, עניו ושפל ברך, גומל חסדים טובים, הצדיק רבי אברהם הכהן הוליד: יעקב, מרדכי, מרים

La    Colombe  de  la  Paix

David Elmoznino

   Par beau temps, à vol d'oiseau, d'un seul et même point de vue, un vaste panorama englobant quatre pays s'offre devant les yeux : là devant soi, c'est Israël ; sur la gauche, au-delà des eaux du golfe se profile Aqaba en Jordanie ; les monts éloignés sur la droite, c'est le Sinaï et à l'horizon oriental, en regardant attentivement, il est possible de distinguer l'Arabie Saoudite.

   Eilat a la particularité de chevaucher ces quatre points géographiques. Dans le golf Aqaba-Eilat, deux localités qui, vues du ciel, paraissent se fondre en une seule et même grande agglomération, on observe depuis de nombreuses années l'apparition d'un fait insolite. Une sorte de phénomène naturel unique en son genre. De massives migrations d'oiseaux en quête de nourriture, faisant un va et vient constant et spectaculaire entre les deux localités.

   Un couple de pigeons avait pris ses quartiers sur le rebord d'une fenêtre au cinquième étage d'un immeuble locatif à Eilat, virevoltant, souillant et roucoulant  jour et nuit. Ce fut d'abord un pigeon mâle qui atterrit sur le rebord de la fenêtre, le col brillant, éclatant, affichant une gorge puissante au-dessus d'un abdomen impressionnant. Sa compagne atterrit derrière lui, petite et gracieuse, le plumage blanc comme neige. Le mâle se cambre en arrière, s'étire, redresse le corps et bombe le torse, le regard flou, les yeux dans le vague. Elle s'approche de lui. Il se rengorge et s'envole, paradeur, dans un déploiement d'ailes, fier de sa beauté et de ses atouts. Il fait le tour du bâtiment et revient.

   Elle se tient sur l'extrémité de son perchoir et lance de petits regards saccadés alentour. Il la fixe un instant, elle lui rend un regard intimidé. Il s'approche d'elle, enfouit le bec dans sa tête et dans son ventre, puis leurs becs se soudent, ils "s’embrassent". Il se sépare d'elle et entame une ronde, une parade de séduction riche d'effleurements et de frottements. De sa tête, elle le caresse. Il exhibe une gorge éclatante et brillante, déploie les ailes et, d'un bond, atterrit sur son dos, la couvre et se soude un instant à la femelle consentante.

   Et ainsi de suite, de jour comme de nuit, un spectacle ininterrompu, agrémenté de sons de cour et de bruissements d'ailes.

   La colombe eilatienne appartient à une espèce très particulière unique en son genre. C'est le produit de la colombe commune en Israël, la colombe des rochers – Columba rupestris – et la colombe domestique. Sa couleur varie entre le blanc, le gris et le gris clair. Deux bandes noires recouvrent ses ailes. Sa tête brille d'un éclair métallisé, vert ou violet pourpré. La colombe, communautaire, nidifie en bandes organisées indistinctement dans des bâtiments abandonnés ou habités. A Eilat, les colombes font preuve d'une grande faculté d'adaptions, se fondent dans tout milieu et composent avec toute situation. Tous les efforts déployés par les eilatiens pour s'en débarrasser sont à ce jour restés vains et semblent plutôt renforcer leur pouvoir de résistance.

   Le propriétaire de la maison était résolu à s'en débarrasser par tous les moyens. Il eut recours aux stratagèmes les plus récents et s'essaya à toutes les idées modernes existantes censées les chasser du rebord de sa fenêtre. Mais rien n'y fit. A bout de ressources, il se résigna à boucher l'ouverture, à murer la fenêtre de l'intérieur et pris le parti de les oublier et de les ignorer. Il s'en va, il se retire, il renonce.

   Entre temps, les volatiles à l'abri de toute intrusion, s'occupent d'assurer la relève et de produire en toute tranquillité la génération de continuité. La femelle pond deux œufs blancs plusieurs fois par année qu'elle couve en toute quiétude, cependant que le propriétaire se tient coi, le regard fixe. Observateur passif aux yeux écarquillés, bouillant intérieurement et gardant le silence. Il n'a que quelques heures de répit par jour, des moments de grâce durement gagnés – une belle accalmie lorsque les pigeons s'envolent vers la ville d'Aqaba.

   Jour après jour, aux petites heures du matin, avec le lever du soleil, tandis que l'air est encore pur, vif et transparent et qu'un jour nouveau s'annonce, les oiseaux s'élancent vers le ciel, comme mystérieusement mus par un ordre venu d'en haut.

   Des dizaines de formations de pigeons se constituent à Eilat, prennent leur envol en direction de Aqaba et s'abattent sur le port de mer qui la borde. A Eilat, ne restent que les malades, les blessés, les oisillons tendres et fragiles perchés sur les toits et les rebords de fenêtres. Du haut de leur vol, les colombes distinguent les quatre pays et jouissent du paysage époustouflant du golf d'Aqaba.

   Aujourd'hui encore, nul n'est en mesure d'expliquer le mystère entourant aptitude et faculté à identifier leur lieu de destination. Comment, au grand jamais, dans leur périple entre Eilat et Aqaba, en empruntant la route claire séparant les deux cités, ils ne se sont perdus en chemin.

   A Aqaba, cette multitude de pigeons en quête de nourriture, s'abat sur le port de mer regorgeant de graines et de semences. De gigantesques entrepôts débordant de céréales se dressent dans le port voisin, abritant les précieuses denrées déversées par un grand nombre de navires marchands convoyant leur marchandise vers la Jordanie, l'Irak, les Etats-Unis et autres pays.

   Les pigeons y passent une grande partie de la journée avant de reprendre le chemin du retour, de revenir vers nous à la tombée de la nuit, rassasiés et repus, virevoltant joyeusement en direction de Eilat et survolant un golf éblouissant, éclairé de milles lumières multicolores. Et sans doute, afin d'alléger leur vol de retour au bercail, ils ne manquent pas de lâcher quelques reliquats résiduels issus de leur digestion quotidienne.

  Au cœur du Golf, en pleine mer, passe la frontière virtuelle entre Israël et la Jordanie. Il y a peu d'années, alors qu'aucun traité de paix n'entre les deux pays n'existait encore, le propriétaire se contentait d'admirer le paysage à travers sa fenêtre et rêvait du jour où il pourra contempler Aqaba sans devoir recourir à une longue vue ou à une paire de jumelles.

   Les pigeons n'en avaient cure et traversaient allègrement la frontière en toute impunité. Tel un augure, un présage de la paix à venir entre Israël et la Jordanie. Tout un symbole.

Traduction  de langue hébraïque: Jacob-Rony Ruimy.