ארכיון יומי: 20 בינואר 2013


רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל-הרב א. עטיה

בע"ה

אל מעי"ן העד"ן

 הרב מאיר אלעזר עטיה

קורות חייו ונפלאותיו של הצדיק הקדוש המלומד בניסים

רבי עמרם בן דיוואן זצ"ל

אשר הגביר בניסיו ונפלאותיו

אמונה בשם, יחודו והשגחתו

ציון קבר הצדיק

מנהג ישראל קדום להקים מצבה על קברי הנפטרים ובפרט על קברי הצדיקים, וזה מה שנקרא ״ציוך שמציינים את הקבר של המת משום היכר. מצוה זו פסק אותה הרמב״ם בהלכות אבילות (פרק ד׳ הלכה ד׳): ומציינים את כל בית הקברות ובונים על הקבר. והטעם אומר הרב יפה תואר, שזה עושה נחת רוח למת, שיהיה רישומו ניכר על שם ״זכר צדיק לברכה״ להזכיר תמיד אותו לברכה ושידעו דורותיו אחריו מקום מנוחתו שיוכלו להתפלל עליו לעת מצוא, או לבקש מחילה ממנו וכדומה.

*המשנה אמרה שמותר לציין קברים בחול המועד משום היכר להודיע שיש שם טומאה, ע״י שמסיידים את הקברות בסיד לבן לרמוז על העצמות הטמונים שם שהם לבנים כסיד, כדי שלא ילכו אוכלי תרומה לשם שהם כמובן הכהנים ובני משפחותיהם.

שואל שם בגמרא רבי שמעון בן פזי, רמז לציון קברות מן התורה מנין? עונה הגמרא מהפסוק ביחזקאל תלמוד לומר, וראה עצם אדם ובנה אצלו ציון, וכתב הריטב״א כי היה נראה לחכמים שדבר מעין זה שהוא צורך הבריות ותקון  העולם לא יתכן שלא יהא לו לפחות רמז בתורה.

אם כן, אנו רואים שיש שני טעמים להקמת מצבה.             

א.משום שזה גורם נחת רוח למת ע״י שמזכירין אותו לברכה ומתפללים עליו בניו אחריו.  

ב. לשם היכר מפני טומאת עצמותיו של המת.                                                     

אך שני הטעמים אינם שייכים במיתת הצדיק.                                        

הטעם הראשון כדי להזכיר את הנפטר לברכה. הצדיק אינו צריך לזה. יען שדבריהם ומעשיהם מזכירים שמם. כמו שפסק הרמב״ם שם האומר: והצדיקים אינן בונים להם נפש על קבורתם, שדבריהם הם זכרונם"

אם משום אזהרה מפני טומאת המת. בצדיקים לא שייך טומאה. כמו שמובא במשנה, מסכת סוטה (דף מט, א) משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה ומתה טהרה ופרישות. דהיינו שהצדיק טהור ופרוש ומובדל מדברים הגורמים לטומאה.

כך מובא גם בזוהר הקדוש פרשת בראשית(קסח.):

רבי אלעזר אמר, כל מי שעוסק בתורה לשמה, אין מיתתו על ידי יצר הרע שהוא מלאך המות, משום שנאחז בעץ החיים ; שהיא התורה ולא מרפה ממנה, משום זה, צדיקים העוסקים בתורה אין גופם טמא לאחר מיתתם, כי אין רוח הטומאה שורה עליהם.

אם כן, שני הטעמים הנז׳ לא שייכים גם כן בצדיק רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל.

א.  כי לא השאיר אחריו משפחה אשר תתפלל על קברו, רק בנו רבי חיים אשר היה ערירי וחולה אנוש כפי שיסופר אחר כך, כ״כ אינם צריכים תפילה לעילוי נשמתם כמו שאמר הרמב״ם שם וכן מובא בירושלמי מסכת שקלים (פרק ב׳ הלכה ה׳) תני: רבי שמעון בן גמליאל אומר, אין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הן זכרונם.

ב. אזהרה מפני טומאת המת. לא שייכת בצדיק הקדוש דנן כמו שאמרנו שהצדיקים אין גופם טמא לאחר מיתתם.

לפי האמור לעיל, יהיה לנו קשה. הרי רחל אמנו עליה השלום היא צדקת ולמה בנה יעקב מצבה על קברה

כדכתיב: ״ויצב יעקב מצבה על קבורתה. היא מצבת קברת רחל עד היום? תשובה לזה אנו מוצאים ברבינו

רש״י ע״ה על הפסוק האומר יעקב ליוסף בנו ואני בבואי מפדן מתה עלי רחל בארץ כנען בדרך, בעוד כברת ארץ לבא אפרתה ואקברה שם בדרך אפרת היא בית לחם.

אומר רש״י כאשר יעקב אבינו אמר ליוסף ואקברה שם, התכוון לומר לו: אני יודע שיש לך תרעומת עלי שלא הולכתי אותה אפילו לבית לחם להכניסה לארץ, קברתי אותה רק בדרך, אבל אומר לו דע לך שעל פי הדיבור של הקב״ה קברתיה שם, שתהא לעזרה לבניה כשיגלה אותם נבוזראדן, והיו עוברים דרך שם, יצאת רחל על קברה ובוכה ומבקשת עליהם רחמים, שנאמר קול ברמה נשמע וכו׳

והקב״ה משיבה יש שכר לפעולתך נאום ה׳.

בזה יתבאר היטב, מה שהציב יעקב ״מצבה״ על קבר רחל אמנו כל זה רק לטובת עם ישראל שישתטחו על קברה. כך גם מבואר במדרש רבה(פרשה פי. יא) מה ראה אבינו יעקב לקבור רחל בדרך אפרתה? אלא צפה יעקב אבינו שהגליות עתידות לעבור שם, לפיכך קברה שם כדי שתהא מבקשת עליהם רחמים.

למרות זאת, יש צדיקים אשר מרוב ענוותנותם אינם רוצים בבנין במצבה על קבורתם, בפרט צדיקים כמו רבי עמרם בן דיוואן אשר בעודו בחיים היה מחולל נסים ומרפא חולים בברכותיו לקב״ה אשר אינם חוזרים ריקם, חשש שמא אחרי  מותו, האנשים התמימים יעבדוהו כמין אליל ח״ו ובפרט כאשר יראו מצבה ובניין מפואר על קבורתו תתחזק יותר האמונה בו וישכחו את העיקר שהוא סך הכל פונה להקב״ה ומבקש ממנו בתור צדיק את בקשותיו למען המשתטחים על קברו.                                 

לכן הצדיק ציוה לחברה קדישא שיציינו את קברו רק באבנים פשוטים להיכר המקום בלבד.

רבי ש.משאש ז"ל-אורה של ירושלים

אורה של ירושלים – רבי שלום משאש זצוק"ל

ראש הישיבה    

רבו הראשון כאמור הוא ״הפחד יצחק סבג״ ־ רבי יצחק למד אצל הרבנים רבי חיים בירדוגו ורבי שלמה ב״ר רפאל טוליאדנו זצ״ל רבי יצחק היה גאון אמיתי, בקי עצום בחדרי הש״ס ובארבעה טורים ובשולחן ערוך, כל השו״ע והתלמוד עם התוספותים, וכל מה שלמד היה שגור בפיו על פה, פעמים רבות היה אומר שהחיסרון בהבנת התוספותים זה משום שיש חוסר בהבנה, בסוגיות שהתוספות מציין להם, ומי שרוצה להשיג עיון ישר ילמד הרבה בתוספותים, ומי שחושב שישיג הוא את העיון הישר על ידי חקירות ושאלות – מפסיד הוא את השכל הישר, אהב את הלימוד כשהוא עד לידיעת ההלכה למעשה, גם רבי יהושע בירדוגו ורבי רפאל ברוך טולידאנו היו מתייעצים עימו, ובכל מקום שהיו שואלים אותו היה עונה, כל לימודו היה בקדושה, ואם הרגיש שאולי חכך בראשו וכדו׳, היה קם מיד ליטול ידיים, הלימוד אצלו היה באימה וביראה, מתוך זריזות, חשק, זהירות, וקפדנות. מעולם לא אכל בשר ולא שתה יין, ובשבת הוסיף תרנגולת קטנה על אכילתו, לפי טבעו לא היה נראה שיאריך ימים, לולי זכות התורה שעמדה לו. לא רצה לקבל מתנות, ואף לא מתלמידיו, אהב את תלמידיו כגופו, הופעתו לבד היתה מוכיחה, ואף ללא דיבור, כל ימיו לא רצה ללבוש חלוקא דרבנן. ועל אף שבזמן שהיה לומד ומלמד עפ׳׳י רוב היה זה ללא כל ספר ־ אך את תפלת שמו״ע היה מתאמץ, ומתפלל אותה תמיד מילה במילה מתוך הסדור. שנים רבות למד רבי יצחק בצוותא עם רבי מרדכי עמאר זצ״ל בעל ספר דברי שלום ואמת, (אביו של רבי אברהם עמאר שליט׳׳א, ראש ישיבת אור ברוך לצעירים) ומאת ה׳ היתה זאת, שממש היו שניהם משתוים בכשרונות ובמדות, ובאהבת התורה. באחד הימים, מספר רבי אברהם, שלרוב שרבי יצחק חיבבו מאוד העז לשאול את רבי יצחק סבג, על מור אביו רבי מרדכי, האם הוא סיים את הש״סי ענה ואמר לו רבי יצחק: דע לך ידידי אני ואביך סיימנו את הש״ס ארבעה פעמים, וזה כולל פירושי רש״י ותוס׳ הרי׳׳ף הרא״ש הר״ן והנמוקי יוסף כל אחד מה שיש במקומו.

 וטור וב״י ושו״ע אני לא יכול לזכור כמה פעמים, סיימנו וחזרנו וסיימנו וחזרנו עד אין מספר. (שמעתי הדברים מרבי אברהם שליט״א, וכתבם רבי אברהם בהקדמת הספר דברי שלום ואמת עמוד 42) ועם כל זה, כשהיה מורה הלכה, היה פותח הספר קורא ההלכה בספר ואח״כ מורה. היה קנאי לדבר ה׳, וכשהיה רואה פרצה בחומת הדת, היה ממהר להודיע לרבני המקום, לעצור הפרצה בעוד מועד, היה מהמייסדים של חברת בקור חולים שהיתה בעיר, השאיר אחריו חידושים ונדפסו בשם ״אוהל יצחק״, גם בארץ ישראל בעיר טירת הכרמל ששם גר לאחר עלייתו לארץ ישראל, גם שם הקים ישיבה, כשרבים מתאספים בבית מדרשו בכל שעות הבוקר ואחר הצהרים, בלימוד גמרא אליבא דהלכתא. בין המשתתפים היה המרא דאתרא, נפטר בח׳ טבת תשל״א והוא בן פז׳ שנים ת.נ.צ.ב.ה. (מתוך הקדמת רבנו לספרו בית שמש על הש״ס והרמב״ם).

רבי יהושע

רבו השני של רבנו, היה שאר בשרו, הרב הגאון, מעוז ומגדול, נר ישראל, פאר הדור, שלשלת היוחסין, סבא דמשפטים, ראש הרבנים וראב״ד העיר מקנס. הלא הוא רבי יהושע בירדוגו זצ״ל (נינו של המלאך רפאל בירדוגו זצ״ל אח אם אביו, ואשתו של ר״י ואמו של רבנו אחיות.) רבי יהושע נולד טז׳ אב תרלח ובשנת תרס״ד נתמנה לדיין במקנס, הוא היה הרוח החיה בבית הדין, והכל נעשה על ידו, בחדש אייר שנת תש״א נתמנה לראב״ד בבית הדין הגדול בעיר ראבט, הנהיג את הציבור בענוה ובמסירות, והיה אהוב ומכובד מאוד בעיני כל הציבור, ועכ״ז אימתו היתה מוטלת על הבריות, וממנו למד רבנו את תורת ההנהגה איך להנהיג ציבור, וכן את החכמה שעל ידה ידע להיות בשלום עם כולם. וכבר מצעירותו היה רבנו נושא ונותן עימו בחידושי תורה והלכה, וכשהיוזם לזה היה רבי יהושע בעצמו, שאמר לרבנו שבכל פעם שיכנס אליו ירצה לפניו מחידושיו, ותוך כדי המשא ומתן למד רבנו את הדרך בפסיקת הלכה, ספרייתו העשירה היתה לרבנו לעזר רב, עד שרבנו ידע מקומו של כל ספר, וכשרבי יהושע היה מתקשה למצוא ספר, היה מבקש מרבנו שימצא לו את הספר. והוא מהרבנים שהסמיכו את רבנו להוראה. נתבש׳׳ם כד׳ תמוז תשי״ג.

מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי

ישנם גדולי ישראל שלא זכו ליחוס של אבות גדולי תורה ויראה ואכן הם התחלת היחוס. אמנם רבנו כוחו היה כפול ומכופל, לא רק שזכה ליחוס נפלא רם ונשא, לא רק שגדל על ברכיהם של הוריו ומשפחתו ענקי הרוח, הן מצד משפחת משאש והן מצד משפחת בירדוגו, לא רק שעמל לחטט בנקיקי הסלעים ללמוד כל מידה טובה מהסובבים אותו. אך רבנו לא הסתפק בכל זה! אלא גם מרבני משפחתו מימי קדם, עמל ויגע, להבין איך הגיעו למדרגות שהגיעו, עד עשרה דורות ויותר חפש כל כתב יד וכל סיפור, וחקקו על לוח לבו, עד שחיותו היתה מספרי רבני משפחתו שיגע בהם בעשר אצבעותיו, תוך שהוא גוזל משינתו להבין אמריהם. ודבריהם בכ ־ 25 ספרים שהדפיס מכתביהם נהיו לו חלק מבשרו ונר לרגליו, כמו כן לא הסתפק כלל וכלל בהערצה והכבוד לו היו רוחשים מצד יחוסו, ושזה גרם רבות שיהיו דבריו נשמעים, אלא ניצל הוא את הכוחות העילאיים שניחן בהם, וזכה למה שאמרו חז״ל ״יגעת ומצאת תאמין״ וכפי שהיה רבנו רגיל לפרש: ״שתאמין שמצאת יותר ממה שיגעת״.

Histoire des juifs de Safi-B. Kredya

Pages de l'histoire des juifs de Safi

Brahim Kredya

Traduit de l'arabe par Abellah Ferhat

Chapitre II

Aspects de la présence juive à Safi : entre le passé et le présent

Probablement que ces choix étaient dictés par leur désir de garder l'ambiance de familiarité et d'amitié qui les rattachaient à leurs frères musulmans, et pour rester à proximité des souks de la médina et de ses « Kissaria » (bazars) où se trouvaient leurs commerces, leurs affaires et leurs ateliers ; et égale­ment pour résider près de leurs synagogues et leurs temples qui ont atteint le nombre de trente dans l'ancienne médina parce que leur confession leur impose de vivre ensemble en groupes pour pouvoir accomplir les rites religieux comme il se doit et afin d'avoir à leur portée la nourriture rituelle légale

      Les synagogues les plus connues et dont les anciens se souviennent encore, sont celles qui se trouvaient au Mausolée des Oulad Ben Zmirro, et de Derb Lihoud, dela Ruedu Pressoir, de Derb Boussouni, de Derb Samâa, de Derb Dizvana et de la rue du R'bat.

Cette population juive remarquable par son nombre et par son étendue créait une circulation intense entre les souks et les différents quartiers de la ville, mouvement continu que nul observateur ne pouvait ignorer.

D'autre part, les juifs géraient une grande partie de l'économie traditionnelle de Safi et de sa région :Dans le passé, la ville de Safi a connu une multiplication remarquable du nombre de métiers et d'activités commerciales. Jusqu'à l'année 1919, il y avait « cent onze [111] métiers, dépassant ainsi d'autres villes connues pour leur potentiel économique, comme Marrakech, Salé, et Essaouira ».

À propos de la « Hisba » à Safi, on raconte que cette administration sanctionnait sévèrement toute fraude en poids ou en qualité. Le « Mohtassib » condamnait à faire le tour de la ville tout prévaricateur, une corde autour du cou, encadré par deux mokhaznis qui annonçaient le genre d'infraction commise.

 Ils marquaient un arrêt de temps à autre pour le fouetter et le punir. Une histoire orale qui continue à circu­ler, indique que les juifs de Safi ont exercé la plupart des métiers de la ville comme ils ont été les seuls à pratiquer certains métiers, à tel point qu'ils y avaient excellé et qu'ils avaient acquis une grande renommée dans des domaines tels la peinture, la couture des vêtements traditionnels, le commerce des tissus, la cordonnerie, la fabrication des literies, des selleries, des bâts, l'épicerie, la boucherie et le commerce des céréales…

 Beaucoup de personnes âgées de la ville disent que le juif était un modèle dans son travail, son commerce et ses services, et avait un comportement exemplaire avec les clients en accomplissant un travail soigné et en respectant les délais. En outre, les plus pauvres d'entre eux ne dedaignaient pas les metiers les plus humbles et les plus avilissants comme le recurage et la vidange des egouts ou le nettoyage des dechets laisses par les animaux, le transport des voyageurs venus par mer, sur leur dos depuis les navires jusqu'a la terre ferme. C'etait l'une des specialites professionnelles des juifs de Safi, comme l'a rapporte un visiteur anglais, « depuis des centaines d'annees »

דמנאת העיר-א. בשן

2 – יהודי דמנאת במרוקו על פי תעודות חדשות – פרופסור אליעזר בשן

שאלות הרב של דמנאת בקשר למנהגי נישואין

רבי מכ'לוף אביחצירא בן המאה ה-20 שכיהן במראכש ועלה לארץ נשאל על ידי מר' שמעון דיין שכאמור כיהן בתור רב בדמנאת בקשר למנהג שנהוג בדמנאת " שאחר שהחתן בועל בעילת מצווה מיד מתחלת הכלה למנות ז' נקיים ובליל השמיני טובלת לבעלה ", ומנהג זה מנוגד ל " טור " בהלכות נידה סימן קצג.

ועד שאלה : שמנהגים לעשות הנישואין בלילה, ואחר כך בליל ח' לנישואין עושים סעודה לקרובים ומברכין ז' ברכות. גן מנהג זה מנוגד לאהע"ז סימן סב שאלות ותשובות " יפה שעה " אהע"ז, סימן צט. גם באהע"ז סימן פט מופיעה שאלה ששאל הקב שמעון דיין את הרב מכ'לוף הנ"ל.

החלוקה המקצועית של היהודים לפי נתונים משנות ה-50 של המאה ה-20.

חייטים, צורפים, סנדלרים המייצרים נעליים ונעלי בית, נגרים ורק נפח אחד.

בין הנשים : תופרות של שמלות, מהן רבות שרכשו את המיומנות בבית הספר של כל ישראל חברים, אורגות ומשרתות.

שליח שביקר בדמנאת בשנת 1954 כתב כי חוץ מהבניין של כל ישראל חברים, הבניין החדש ביותר הוא בן 300 שנה.

המללאח מוקף חומה. במללאח גרים יחד בני אדם גם בעלי חיים. על כל הדלתות קבועות מזוזות. בכמה בתים ראה קופסאות של " קרן קיימת ". הוא הגיע לבית עליו כתוב " גמילות חסד – הקופה הקהילתית לסיוע נצרכים.

חיים זאב הירשברג שביקר שם במאי 1955 מספר שבועות לאחר שעלו כ – 600 יהודים לארץ כתב כי : כ – 1100 נפש נשארו שם. המקומות שנותרו ריקים אוכלסו על ידי יהודים מהכפרים בסביבה.

לפי אומדן אחר היו בזמן החדש בדמנאת כאלף יהודים, ולהם שישה או שבעה בתי כנסיות – הירשברג 1957, עמוד 154.

תמצית המאמר שפרסם אחמד תופיק על יהודי דמנאת בשנת 1980 הוא עמד על הדו קיום בין היהודים והמוסלמים בעבר. לא הייתה הפרדה בין יהודים ומוסלמים. אלה השתתפו בחגיגות של היהודים וכן להפך.

בחגים של המוסלמים, יהודים היו שרים וחוגגים ודיברו אותה שפה ברברית, והיו להם אותן אמונות עממיות. המללאח של היהודים עתיק יותר מזה שבמראכש. מספר היהודים במאה ה-19 הגיע ל – 4.000 נפש.

עיסוקם של היהודים באומנויות הם יצרו בין השאר כלי עבודה וסוחרים ובוא סחורות מחו"ל. היהודים הדריכו שבטים ברברים באומנויות ובמסחר. בריב בין הקהילות פנו לממשל לשם תווך.

באחד המכתבים שהוגשו לסולטאן בשנת 1864 על ידי הברברים הם ביקשו להרחיק את היהודים ממקור המים מהנהר, כדי ליהנות מהמים, ולכן בנו מללאח בחלק התחתון של העיר. במהלך מחצית הראשונה של המאה ה-19 לא היו מריבות בין הברברים ליהודים. 

חלק שני : מצוקותיהם של יהודי דמנאת בין השנים 1864 – 1911  

השנים 1864 – 1865

חלק זה המקיף רק ארבעים ושבע שנים היה אינטסיבי מבחינת האירועים שעברו על יהודי דמנאת, שהתבטאו בפגיעה ברכושם ובחייהם. משנים אלו נשארו התכתבויות ביען גורמים יהודיים במרקו לבין הארגונים היהודיים באנגליה ובצרפת ושגרירי מדינות אירופאיות עם משרדי החוץ שלהן. רובן בשנות ה-80 של המאה ה-19. בשנים 1885 – 1886.

ביקורו של משה מונטיפיורי במרוקו – 1864.

משה מונטיפיורי ביקר אצל הסולטאן מוחמד הרביעי 1859 – 1873, במראכש בתחילת 1864, בעקבות עלילה על יהודים בסאפי כי הרעילו מוכס ספרדי בעיר, ומידע על מצוקות נוספות של יהודים במרוקו. מונטיפיורי מסר לסולטאן מכתב, ובו בקשה לשיפור מעמדם של היהודים. כתגובה מסר לו הסולטאן הצהרה ב-5 בפברואר בה נכתבו הדברים הבאים.

1 – אנו פוקדים על כל מי שיקרא כתבנו זה, ישלח אללאה הצלחה לפקודתנו יפארנה ויזביהינה אל שמי על, כשמש הזוהרת, על מושלינו ויתר משרתינו ונציגינו העומדים לפקודתנו.

2 – כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים ששמם אללאה יתעלה תחת חסותנו במדינתנו, לפי מידת הצדק והשוויון ביניהם ובין זולתם, כדי שלא יפגע אחד מהם.

3 – אף אבק עוול או מקרה רע ולא צישיגם פגע רע או עושק, ולא יעשו הם – הנזכרים למעלה – או זולתם אף אחד מהם, לא את נפשם ולא את ממונם.

4 – ולא ישתמשו בבעלי המקצוע מביניהם, אלא מרצונם הטוב ובתנאי של הקפדה על מה שמגיע להם בעבודתם. כי העוול הוא משנה עוול ביום תחיית המתים, ואנו לא נסכים.

5 – לעוול זה, לא כלפיהם ולא כלפי זולתם, ואין רצוננו בזאת, כי כל בני באדם שווים לגבינו. ומי שיעשה עוול לאחד מהם או יעשוק אותם, אנחנו נענוש אותו לפי דיני נפשות.

6 – בעזרת אללאה, פקודה זו ענייניה היו קבועים, ידועים ומוחלטים מלפנים, אבל הוספנו שורות אלה לשם אישורן וקביעתן בחוק.

7 – מי שרוצה לעשות להם עוול, וכדי להוסיף ביטחון – חסות – ליהודים על ביטחונם, ולהוסיף פחד על פחדם של אלה שירצו בדעתם, ניתנה פקודה זו למען אללאה ב*26 בשבעאן המבורך שנת 1280 – 5 בפברואר 1864. הירשברג, תשכ"ה, חלק ב' עמודים 309-310, בשן, מונטיפיורי, תשס"ח, עמוד 87.

לאחר שובו של מונטיפיורי לאנגליה הייתה אופוריה, ושררה אשליה כי מעתה מעמדם של היהודים יהיה שווה לזה של המוסלמים ולא יהיו יותר פגיעות ביהודים. הייתה הרגשת אידיליה בתפוצות ישראל, והופיעו ידיעות על מעשיו הטובים של הסולטאן כלפי היהודים. הידיעה הבאה היא אחת מהן.

1864 – נערה יהודיה בדמנאת נחטפה על ידי מוסלמי והושבה לבית אביה.

בכתב העת " בכורים ", ג, תרכ"ו עמוד 168 פורסמו הדברים הבאים.

בעיר דמנאת נתן איש ישמעאל מאצילי הארץ עיניו בבתולה עברית, ויגזול אותה מבית אבותיה ויביאה לביתו ואין אומר השב….עתה הגישו אבות הנערה את משפטם אל הפחה, אך ללא הועיל. אל הושפטים ושומע לא היה להם…..ויודעו הדבר אל הסולטאן.

ועל פיו שבה הנערה לבית הוריה. ואת הפחה והשופטים ואת שכם בן חמור השני ציווה לענוש כיד פשעם בעונשים קשים למען ישמעו אחרים ויראו. בניה, תשס"ג, עמוד רמב'.

אותו מעשה הופיע בכתב העת למדעי היהדות בגרמניה בשנת 1864 בדבר מוסלם צעיר קרובו של הסולטאן שחטף נערה יהודיה יפה בדמנאת. הפניות לשלטונות להחזרתה לא הועילו. מקהילת טנג'יר פנו לנציג הקונסולרי של מדינה זרה, והוא התקשר מיד לסולטאן. הנערה החטופה הוחזרה לבית הוריה. לדברי הכותב זו אחת התוצאות לשליחותו של מונטיפיורי.

בעיתון " המגיד , פורסמה בתאריך ב' אלול תרכ"ד כתבה שהועתקה מהעיתון " גיברלטאר קרוניקאל " מה-23 בספטמבר 1964. הסולטאן עבר ממראכש לרבאט כדי שיוכל לפקח על אזורים שהיו רחוקים ממרכז שלטונו. בין הנושאים שהסולטאן ישים עינו עליהם יהיה מצב היהודים בדמנאת, לפי בקשת השר משה מונטיפיורי.

הסולטאן הוסיף פקודה כי יש להושיב יהודי על כס השופטים בבית המשפט, כדי שיוכל לשים עינו בסכסוכים בין יהודים למוסלמים, ולמנוע הטיית הדין על ידי השופטים המוסלמים. אם הוא מבחין כי השופטים המוסלמים מטים את הדין לרעת היהודי, פסק הדין יבוטל. בשן, מונטיפיורי עמוד 123

יש להעיר, כי אין אישור לידיעה בדבר הוספת יהודי בהרכב של בית דין שרעי. ידיעה זו עוררה תקווה אצל היהודים, והחמרה ביחסם של המוסלמים כלפי היהודים. 

Une histoire de familles-J.Toledano-Aboul ker

une-histoire-fe-familles Une histoire de familles-J.Toledano

Aboul ker

Nom patronymique arabe, compose de l'indice de filiation Abou ( le pere de ) et du substantif " kher " qui signifie le bien, l'abondance, par extension le fortune, le bien loti, l'homme prospere, ou encore le bienheureux.

Ce patronyme était porte aussi bien par les juifs que par les Musulmans du Maghreb. Dans une etude consacree aux Aboulker a travers les ages, l'historien Richard Ayoun rapporte que le nom est atteste por la premiere fois en Espagne, a Tolede, sous la forme de " Puluguer ".

Au moment de l'expulsion d'Espagne, une partie de la famille s'installa en Italie, l'autre a Alger, ou elle devait jouer u grand role dans la vie de la communaute. Autre orthographe : Aboulkir. Au Xxeme siecle, nom peu repandu, porte uniquement en Algerie – Algerois et Constantinois. 

Rabbi Itshak Aboul ker

Rabbin et prospere negociant a Alger, une des victimes de la tres grave crise de la direction de la communaute au debut du XIXeme siecle. Une des causes de cette crise etait le caractere venal de la fonction de chef de la communaute, le Mohakem, vendue aux plus offrant par les autorites turques.

La corruption et les exces devinrent si insupportables qu'une delegation de sept rabbins, parmi lesquels rabbi Itsak Aboulkher, se rendit aupres du dey pour protester contre les abus et les detournements de fonds sur les impots leves dans la communaute par le Mohakem Joseph Cohen Bacri.

Pour toute reponse, le dey, qui etait de connivence avec lui et l'avait nomme, fit arreter les membres de la delegation et ordonna leur decapitation sur la place publique, qui eut lieu le 7 juin 1815. Son corps devait etre expose a la porte d'entree de la ville, mais sa famille parvint a soudoyer les gardiens et put aunsi lui donner une digne sepulture.

A la suite de ces peripeties, quelques uns des membres de la famille s'installerent a Oran ou ils participerent au developpement du port, repris des mains des Espagonls. La plupart revinrent toutefois a Alger avant le debarquement francais

Rabbi Shemouel Aboul ker 

1825 – 1890.Rabbin juge a alger, premiere generation de l'occupation francaise. Vers la fin de sa vie, il s'installa a Jerusalem. 

Charles Aboul ker  

1872 – 1937. Fils de Salomon. Inaugure un nouveau chapitre dans l'histoire et la gloire de la famille : la medecine. Ne a Aumale, il devint apres de brillantes etudes, le premier juif chef du sevice de chirurgie a l'hopital d'Alger, pourtant connu pour son antisemitisme. 

Blesse au combat de Verdun au cours de la premiere guerre, il se consacra a son retour a Alger a sa profession comme a un sacerdoce, ce qui lui valut le surnom de " medecin des pauvres " et de " roi d'Alger ". 

Il remplit egalement de hautes fonctions publiques : membre du Conseil superieur du gpuvernement et conseiller general de la troisieme circonscription d'Alger. Il mourut dans un accident de la circulation et son nom fut donne a une des rues d'Alger. 

Ses fils Raphael – decede en 1974 et stephane, jouerent un role capital dansla Resistanceet le succes du debarquement americain du 8 novembre 1942. Son autre fils. Pierre, fut egalement un chirurgien celebre. 

Il etait en France au mement de l'occupation allemande et reussit  a se cacher jusqu'a la liberation. Professeur de medecine et chirurgien emerite, il opera de la prostate le President dela RepubliqueFrancaise, le General de Gauulle. Mort a Paris en 1976

Aumale se trouve dans la vallee de la Bresle et est desservie par l'echangeur 12(situe à 4 km) de l'A 29 (Saint-QuentinAmiensLe Havre).
Aumale est situee a 16 km de Formerie et d'Hornoy-le-Bourg, a 18 km de Foucarmont et de Poix-de-Picardie, à 21 km de Grandvilliers, a 22 km de Blangy-sur-Bresle et a 26 km de Neufchatel-en-Bray et de Forges-les-Eaux,

La gare d'Aumale lui donne un acces aux reseaux TER Picardie et TER Haute-Normandie (ligne de Beauvais au Treport-Mers). La gare etait egalement desservie par la ligne a voie metrique d'Amiens (Gare Saint-Roch) a Envermeu du reseau des Chemins de fer departementaux de la Sommeconcede a la SE.

Henri Aboulkher 

1876 – 1957. Fils de Joseph, fils de rabbi Samuel, cousin de Charles. Professeur de medecine, eminent specialiste de neurochirurgie, homme de combat et dirigeant communautaure de premiere plan. Prsident d'honneur dela FederationSionisted'Algerie. Blesse en 1915 au cours de la premiere guerre, il restera invalide . 

Un des fondateurs du Comite Juif Algerien d'Etudes Sociales, dont il reprit la presidence en 1937. Apres l'armistice de 1940 et l'instauration de la legislation anti juive a Alger par les representants du regime de Vichy, il protesta aupres du gouverneur general Darlan contre les mauvais traitements infliges aux prisonniers et reclama la reintegration dans l'armee des soldats juifs demobilises. 

Demis de ses fonctions hospitalieres en application des mesures anti juives, il mit son appartement a la dispsition des resistants diriges pae son fils, Jose, qui y peraperent le debarquement americain. Les menbres du consulat ameicain s'y installerent au cours de l'operation de debarquement, dans la nuit du 8 novembre 1942. 

Apres le debarquement les Americains, interesses avant tout a attirer dans le camp allie les partisans de Vichy, les maintinrent au puvoir a Alger, en trahisant honteusement les resistants qui les avaient aides a debarquer. 

Les lois anti juives resterent en vigueur. Le professeur Aboulkher, en tant que president du Comite Juif Algerien d'Etudes Sociales alerta les juifs americains. Apres l'assassinat de Darlan et son remplacement par lr general Giraud, ce dernier fit arrete un certain nombre de personnalites gaulliistes, parmi lesquelles le professeur Abpoulkher le 30 decembre 1942, ainsi que son fils Jose et le Dr Raphael Aboulkher.

Alors qu'ils allaient etre deportes au Sahara, la fille du professeur, Colette Aboulkher er Bernard Karsenty, reussirent in extremis a alerter les journalistes allies qui menerent un bruyante campagne pour leur liberation aupres du tout puissant consul des Etats-Unis, qui avait organise le debarquement en collaboration avecla Resistance, Robert Murphy.

La pression porta ses fruits et leur liberation intervint en fevrier 1943. Revenu a la tete du Comite, il protesta energiquement contre la lenteur de la restauration des droits des Juifs algeriens et s'opposa a tout compromis, exigeant la restauration collective du Decret Crenieux.

Mais il fallut plusieurs miis d'effforts avant que, le 20 Octobre 1943, le General de Gaulle annule l'abrogation du decret et restitue aux juifs d'Algerie leur nationalite francaise.

Raphael Aboulkher 

Un des organisateurs de la prise d'Alger le 8 novenbre 1942 parla Resistance.Ildirigeait les candidats ala Resistancevers la salle de sports Geo Gras qui servait de paravent a l'entrainement militaire avec son frere Stephane. Le 8 novembre 1942, le general Giraud qui devait commander du cote francais l'operation de debarquement et appeler les troupes francaises a s'y joindre, arriva en retard et c'est Raphael Aboulkher qui, a sa place, lanca l'appel a la resistance a Radio Alger, en se faisant passer por le general. Morte a paris en 1974.  

Jose Aboulkher 

Medecin comme son père, le professeur Henry, heros de la resistance, il joua un role capital dans la prise d'Alger le 8 novembre 1942. Jeune etudiant en medecine, il se lanca dans l'action clandestine en patriote francais dans le cadre dela Resistanceunie, en vue de favoriser le debarquement allie eb Afrique du Nord et le ralliement dela Franceau camp allie. 

Jose Abpoulkher fut charge dans le cadre du recrutement des effectifs du renseignement et de la preparation de la prise d'Alger en vue du debarquemnet. L'accord de Chechell entre la delegation militaire americaine etla Resistanceprevoyait la neutralisation de toute opposition des elements de Vichy au debarquement par la prise des positions strategiques d'Alger et d'Oran at la paralysie de toute organisation de defense. 

Avertis de la date du debarquement, 4 jours seulement a l'avance, les resistants, au nombre de 400 – a 85% juifs -. Diriges par Jose aboulkher, qui n'avait alors que 22 abs – en raison de la defaillance a la derniere minute de l'officier qui devait conduire les operations – arriverent a s’emparer, la nuit du 8 novembre, de tout les objectifs civils et militaires, sabs incident, malgre le manque d'armes, les Allies n'ayant pas tenu leurs promesses de livrer des armes perfectionnees. 

Mais les Americains tarderent a occuper Alger, contrairement a ce qui était prevu et, au lieu de quelques heures pendants lesquellesla Resistancedevait tenir la ville paralysee, l'occupation se poursuivit plus de 24 heures, permettant aux representants du regime de Vichy, et a leur tete l'amiral Darlan de nrgocier avec les americains leur maintien en place, contre la promesse de ne pas contrarier les operations des troupes alliees. 

Globalement, le succes de l'Operation " Torche " est consideree comme un tournant capital dans la guerre, la premiere victoire des Allies aux consequences incalculables pour la liberation de l'Europe, etla Resistancejuive y a joue un role primordial, bien que peu connu. Arrete en meme temps que d'autres personnalites en decembre 1942 par les partisans de Vichy, il gagna Londres des sa liberation en mars 1943. 

Il presenta son rapport au General de Gaulle, qui kui confia comme mission en France occupee, d'organiser le reseau d'assitance medicale dela Resistance.JoseBenichou resume ainsi le role du plus jeune des resistants : " ce fut un chef d'œuvre. En 1830, les Francais debarquerent a Sidi Feruch, liberant sans s'en douter les juifs algeriens. 

En 1942, les juifa algeriens ouvrirent la ville aux Americains qui debarquerent sur les memes plages. Alger était devenue la capitale dela Francelibre, caitale dela Franceen guerre. En reconnaissance des eminents sevices rendus a la France, il fut decore a Alger, en 1947, dela Croixdela Liberation.

Joseph Toledano

Ecrivain journaliste, conferencier, ne a Meknes, Maroc, en 1938, Monte 1963 a Jerusalem, comme premier delegue du mouvement Oded, il a ete journaliste a Kol Israel

Colette Aboulker-Muscat

Fille du professeur Henry Aboulkher, elle fut decoree en 1948 dela Croixde Guerre, pour son role dansla Resistanceaux cotes de son frere Jose. Assistante de son pere, un des plus grandsneuro-chirurgiens de son temps, elle a ainsi appris la neurologie et developpe une methode de therpie originale, la psycho- synthese, qu'elle exerce a Jerusalem ou elle est montee a la fin des annees 1950 avec son mari, M. Muscat, qui fut president des originaires d'Algerie en Israel

Marcel Aboulkher

Auteur du livre de souvenirs " Alger et ses complots " sur la vie politique tumultueuse d'Alger entre l'instauration du regime de Vichy et l'arrivee du general de Gaulle en mai 1943. Ce livre n'est pas un livre d'histoire, mais d'histoires. Le hasard merveilleux de la vie m' a fait froler quelques mysteres, dont j'ai demonte quelques uns, devine d'autres, et dont certains restent toujours entiers por moi.

Je n'y ai guere de merite. Place pendant quatre ans a un etonnant carrefour geographique et militaire, il m'a suffit d'ecouter pour entendre, de rgarder por voir, et de reflechir poue comprendre. Ce temoignage, s'il est parfois incomplet, est du moins authentique et sincere.

Paul Aboulkher

Fils d'Elie. Medecin a paris, ne a Alger en 1910. Specialiste d'oto-rhino-laryngologie, il fut le rapporteur de quatre congres medicaux francais dans cette specialite

Florence Aboulkher

Femme de lettres francaises, nee a Alger. Elle publia son premier roman a Paris en 1975, intitule "La Galere", suivi en 1984 par "La Femmetendresse ". En 1985 " Pourquoi, Sarah ? ", en 1986 " Une femme comme elle ". En 1960 elle publia un roman autobiographique sur son enfance algerienne et l'exil de la patrie perdue, " Une etrange peine ".

Autre source

ABOULKER : nom d’origine arabe associant ‘abû (père ou homme) et ‘al-khayr (l’heureux) : donc père de l’heureux, du bien,  ou simplement l’homme heureux

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ינואר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« דצמ   פבר »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

רשימת הנושאים באתר