אנוסים בדין האינקויזיציה – חיים ביינארט.

האינקביזטור הראשי

האנוסים בקסטיליה במאה הט"ו

הוצאת ספרים עם עובד בע"ם – תל אביב

נסדר ונדפס בשנת התשכ"ה בדפוס דבר בע"מ – תל אביב

מעניין במיוחד הפרק שאלונסו די אספינה מקדיש לבעיות הנוגעות לדרכי חקירת המינות והכפירה. גם ההגמון וגם חוקר־המינות רשאים לכלוא במעצר את הכופר ולשים בסד את רגליו. כל אחד משניהם רשאי לעשות זאת בכוח סמכותו שלו, אך אם יש לשים את הכופר בבית־הסוהר ולענותו בעינויים, רק השנים יחד רשאים לעשות כן. והוא מעלח 15 קשיים, מנין המדגים מיטב את שיטתה של האינקויזיציה ואת סבך בעיותיה היומיומיות. הדעת נותנת שמם העסיקו את אלונסו די אספינה, שכן לא היה נזקק לדון בהם, בכולם או במקצתם, אילמלא היתה קיימת הבעיה ואילמלא חזה בה בעיני־רוחו. משום כך ראויים הללו שיבוא להם מנין מפורט, אף־על־פי שבכמה דברים הוא חוזר לטענות שהעלה קודם-לכן ובכמה דברים לא נמצא ממשך הגיוני, ויש בהם כמה סתירות. מכל־מקום היו אלה מבעיותיו של כל בית-הדין של האינקויזיציה

א)    הוא מעלה את בעיית בית-הסוהר ומפרט את שיטת ניהולו. בית־הסוהר משותף לצרכי ההגמון ולצרכיו של חוקר־המינות.

(ב)   הוא מחייב פעולה משפטית סדירה נגד נוצרים [קרי: אנוסים] השבים ליהדות. הפרוצידורה והנוהג כלפיהם הם בשיטה המקובלת כלפי כופרים. אין ספק שכאן הוא מושפע מן הנוהג של האינקויזיציה בימי־הבינים.

(ג)   אשה שהיא קתולית נאמנה אבל בעלה כופר, אין להחרים את רכושה אלא אם כן נישאה לו מתוך ידיעה של ממש על מעשיו.

(ד)   את רכושו של הכופר יש להחרים אף אם כפירתו נתגלתה לאחר מותו.

(ה)   הכומר היועץ לכופר להעלים את מעשי כפירתו-גם אותו יש להעניש. נראה כאילו נתכוון לכומר המוַדה.

(ו)   חוקר־מינות צריך להיות בן 40 שנה ומעלה. ואמנם כך היה מקובל על דעת האינקויזיציה.

(ז)   אין חוקר-המינות יכול לפעול נגד שליחו של האפיפיור או נגד פקידיו שלו.

(ח)        מיהו החוזר לסורו (reclapso) : הכופר שחזר בו מדרכו ושב לחטוא באותם חטאים. בין החשודים כחוזרים לסוrם הוא מונה במיוחד את החוזרים בהם de vehementi, שנתקבלו בחזרה לחיק הכנסיה לאחר הבטחה חמורה. אין הוא כולל במסגרת זו את המוחזרים לחיק הכנסיה.de levi

ט) חוקר־המינות וההגמון יכולים לדון יחד כל כופר, אבל אם כל אחד מהם דן לעצמו-חייבים הם לקיים מגע ביניהם. נראה, שכאן בא להקדים ולהציע פתרון לשאלת המגע בין האינקויזיציה לשלטונות מכנסיה.

 (י) הגמונים שלא הטילו עונש ראוי על כופרים יועברו מכהונתם לתקופה של שלוש שנים! אם הם בדרגה נמוכה מזו, יגורשו מן הכנסיה. למחילה יזכו רק מאת האפיפיור, או במקרה אם הם שוכבים על ערש־דוי.

 (יא) בכל הנוגע לכפירה יש לשים לב לשלושה דברים: 1. חומרת החטא! 2. חסד הכנסיה ותוכחתה כלפי החוטאים! 3. התועלת למאמינים. לפי חומרת החטא יש להטיל עונש על הכופרים מיד עם גילוי המעשה. אולם בשים לב לחמדה של הכנסיה אין להענישם תיכף ולשרפם. יש להוכיח אותם פעם או פעמים, ואם לאחר־מכן יחזרו לסורם אין להם כל תקוה ותוחלת. לתועלת המאמינים יש להשמיד כל קבוצה של כופרים שנצטרפו לחבורה.

 (יב) בשלוש דרכים יש לקבל בחזרה לחיק מכנסיה כופרים שחזרו בהם: 1. שיתירו להם לקבל את הסקרמנטים! 2. שיחזירו להם את רכושם 3. שישאירו אותם בחיים. לקבל את הסקרמנטים יש להתיר תמיד, שכן בכך תלויה תשועת נפשם שלהם ? זאת אף יש להתיר לאויבים. אולם יש למנוע מהם את הדרך השניה והשלישית, שכן אם ישאירו אותם בחיים וישיבו להם את רכושם יחזרו מחדש לסורם ויגרמו נזק רב למאמינים.

סַקְרָמֶנְט

^ל (ז') [לטינית: sacramentum שבועת אמונים] טֶקֶס נוֹצְרִי (כְּגוֹן הַטְּבִילָה) שֶׁעַל פִּי אֱמוּנַת הַנּוֹצְרִים יֵשׁוּ עַצְמוֹ צִוָּה אוֹתוֹ, וּבְאֶמְצָעוּתוֹ מָעֳנָק הַחֶסֶד הָאֱלוֹהִי וּמִתְמַמֶּשֶׁת הָרוּחָנִיּוּת.

 (יג) את החשודים בכפירה ואת התומכים בהם והאוהדים אותם יש להעמיד לפיקוחו של ההגמון. כופר שאינו נחשב חוזר לסורו יחזור בו מחטאו ויישבע בכתבי־הקודש שיקיים בהקפדה את חוקי הדת הקתולית. מעשה זה יש לעשותו בפומבי גדול. ואמנם כזה היה הנוהג באוטו־די־פי.

(יד) איש־כמורה שהוא כופר פוסק מלהיות איש־כמורה, אפילו הוא אפיפיור.

 (טו) את החוזרים לסורם יש להסגיר לזרוע החילונית.

כבר ציינו לעיל כמה ביסס את דבריו על דרכי האינקויזיציה של ימי-הבינים. אך יש להם צביון חדש, משום שאלונסו די אספינה ביקש להעתיקם לצרכיה של קסטיליה, והוא רמז בהט לאפשרות קיומו של מוסד לאומי־קסטיליאני. ברם עדיין הוא רואה בהגמון את האישיות המרכזית בכל מחוז או הגמוניה המטפלת בעניני כפירה. בענין זה עוד לא הרחיק לכת עד ליסודו של מוסד תלוי בכתר. מכל־מקום, שימשו הצעותיו והוראותיו בסיס לדיוניהם של מארגני המוסד הלאומי בימי פרנאנדו ואיזבל, והקורא יראה בעצמו כמה נתגשמו הצעותיו הלכה למעשה.

בעצם, נשאלת השאלה מהי גישתו להמרה. על אף כל האמור לעיל וחשדותיו באנוסים הוא רואה את המרת דתם של יהודים בחיוב. אבל הוא דורש הדרכה אישית בנצרות במשך תקופה של שמונה חדשים, והללו, לכשיעברו אולפן זה וידעו את עיקרי הדת, יש לקבלם לדת הנוצרית לאחד שיקול־דעת רב.הוא אף דן בצדדים המעשיים של קבלתם ובצומות שיש להטיל עליהם. ומעניין שהוא אף קובע הלכה בענינו של עבד יהודי אצל נוצרי. אם המיר דתו, אין הוא יוצא לחפשי! עבודתו נקבעה כחוק, אך עם זאת מוטב לשחררו, שכן אין עבדים נוצרים. וגם להמרה מאונס התיחס בחיוב, ובכללה המרת ילדים אף אם הוריהם מתנגדים לכך.

אמנם סתר עצמו לעתים, אך רצה להיות שלם בכל עם דרכם של הקיצונים שבכמורה הספרדית באותם ימיט. ואין הוא מסתפק בחיפושי פתרון לשאלת האנוסים. גם למצבם של היהודים, כאמור, ביקש מזור, והרצוי לו היה גירושם.תכנית זו שנידונה על כל פרטיה היא הראשונה שחדרה לנבכי בעייתם של האנוסים וצרותיהם והציעה להם פתרונות. בשנת 1461 עבר מיזמה למעשה והציע לאלונסו די אורופיסה, ראש מסדר ההייֶרונימיטי, שישתף עמו פעולה בביעור הכפירה. מעשהו זה, ההצעה לפעולה משותפת בין שני מסדרי־נזירים לביעור הכפירה, הוא מיוחד במינו, ביחוד לגבי מסדר־נזירים כמסדר ההיירונימיטי שאליו נשתייכו אנוסים.

 אך למעשה נסתיימה פעולה משותפת זו בהוצאה לפועל של חקירת מינות במתכונת בית־דין אפיסקופאלי בטולידו ובעוד מקומות בקסטיליה. ואשר ליצירת אידיאולוגיה מיוחדת לפעולה נגד אנוסים נתקבלו רוב דבריו על דעתם של אלה שבאו לטפל בשאלת האנוסים בסוף שנות ה־70. בראשית שנות ה־80 של המאה הט״ו רעיונותיו היו רעיונותיהם, והצעותיו – אם היו מרחיקות־לכת במידה מספקת-נתקבלו עליהם! ואם מתונות היו-נדחו. דרכם של אנוסי ספרה כפי שתוארה על־ידיו, מצאה ביטוי נאמן בדברי העדים והנידונים עצמם כשעמדו הללו לפני בית-הדין. בצדק אפשר לראות את אלונסו די אספינה כאביה של השיטה שמצאה את ביטויה ביסודה ובקיומה של האינקויזיציה הלאומית הספרדית.

יהדות מרוקו – הווח ומסורת – רפאל בן שמחון

מר רפאל בן שמחון – המחבר, יליד העיר מכנאס. כיהן בקול ישראל כעורך, כתב וקריין בשפה המוגרבית. עוסק בפולקלור של יהודי מרוקו ופרסם מאמרים בנושא. 

להלן כמה מנהגי תחדיד שליקטנו 

אלישבע שטרית

במקומות נוספים.

כל ערב קרוב לחצות, נסגר חדר היולדת, בעל הבית החזיק בידו חרב, אותה העבירה בהשאלה מאחד לשני כשהיא עטופה מתוך חרדה, מפני הגויים. בעל הבית הקיף את החדר בארבע פינותיו ואמר, ויהי נועם שלוש פעמים, יושב בסתר עליון, המלאך הגואל אותי, שיר למעלות אשא עיני, הפיוט ברוכים אתם קהל אמוני, ברכת הכהנים וסיים בפיוט בר יוחאי.

מנהג פאס.

כל ערב מתאספים בחדר היולדת, לומדים קצת ומספרים אגדות, כאשר בעל הבית מספר לאורחיו שתייה ביד רחבה, כל מיני קליות ובמיוחד שקדים וכדומה. בסביבות חצות סוגרים היטב את חדר היולדת, כדי לעצור בעד המזיקים להסתנן, ומתחילים בתחדיד בעזרת החרב העשוייה ממתכת מאגית והמרחיקה את השפעתם של הג'נון ועין הרע.

בכל מקום קוראים כמעט אותם פסוקים ואותם מזמורים. אחרי התחדיד, מניחים החרב ליד היולדת ובנה.

מנהג צפרו.

עושים הקפות בחדש שיש בו היולדת כל הלילה, עד אחר יום הברית, כשבידי ראש המשפחה חרב ארוכה. ועושים סימנים כאילו עורף ראשים בה, כשהוא ומלוויו קוראים את הפסוקים ויהי נועם ה' אלהינו עלינו וכו…, המלאך הגואל אותי, ושיר של פגעים.

ויש ששמו למראשות היולדת ותחת הכרית של התינוק חתיכת בצל. בנוסף לסגולות אלו, מקיימים שמירה ממש בבית היולדת. בני הבית מתחלקים למשמרות שנשארות ערות לסירוגין עד אור הבוקר.

מנהג הדרום.

במשך שבע לילות, עד הכנסתו של הרך בבריתו של אברהם אבינו, עורכים כל ערב שולחן מכל טוב. המוזמנים המסובים משמיעים דברי תורה, אגדות מעשיות וכו…וכטוב לבם במאכל ובמשקה, קרוב לחצות, מצווּת הנשים, כי הן מהכת של לילית, לצאת מהחדר בו נמצאים היולדת ובנה.

סוגרים את תריסי החלונות והדלתות, ופותחים בפסוק : והבאתם זכר ונקבה, מפזמים פיוטים ואומרים פרקי תהלים. אחד הנאספים מפזר מלח בכל פינות החדר ומעל ליולדת ובנה, ואחד תופס חרב עתיקה, ורצויה חרב ששפכה דם, מעבירה בכל פינות החדר, מעל לראש היולדת ובנה, ובגמר הטכס, עומדים הגברים במשלים ומסיימים בהתנצחויות וכו…אלו היו חילופי דברים של חידוד שיש בהם כדי להעליב את שומעם.

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

כעבור כמה דקות עבר שם רבי יעקב אבן צור, וכשראה את רבי יהודה בחנות הפחמים, שאל בתמהון : " מה רבינו עושה ? ענהו רבי יהודה : בעל החנות זיכני במצוות גמילות חסדים, שהיה צריך ללכלת לאכול, ומארחר שקשה לו להכניס כל השקים לחנות ושוב להוציאם כשיחזור, ביקש ממני שאעמוד לו בחנות עד שיחזור ".

בהתרגשות גדולה שאל רבי יעקב : " האם עד כדי כך היה חצוף ? ענהו רבי יהודה : חס ושלום, הוא אינו חצוף, רק תמים ופתי, והייתי צריך למלא בקשתו כפי שהתבאר לי מכה שנאמר במדרש על רבינו הקדוש ( רבי יהודה הנשיא ) שאמר, כל מר דימר בר נש, אנא נעביד ( כל מה שיאמר לי בן אדם, אני עושה ) שלכאורה אין לו מובן.

שאם זה מדובר במי שביקש ממנו הלוואה, או שדיבר בעדו לשלטונות וכיוצא בזה, פשיטא שרבי היה חייב, אם יש באפשרותו, כמו כל יהודי אחר, ומה חידושו של רבנינו הקדוש ?

אלא כוונתו אפילו אם יבקש ממנו אדם מתוך תמימות שאינו לפני כבודו, רבי היה מוכן לעשות. ואם רבינו הקדוש היה מוכן לעשות את זה, אני על אחת כמה וכמה ( על פי דברי רבי יוסף משאש, בספרו " נחלת אבות " א, קה ). ועוד הרבה מסופר על גודל ענוותנותו ועל העזרה שהיה מוכן להגיש לכל יהודי באשר הוא.

ההוקרה וההערצה.

ענוותנותו ופרישותו, התנהגותו וקדושתו הביאו לו הערצה גדולה מצד כל שכבות העם, ואפילו מצד הגויים. הוא היה מוחזק כאיש אלהים קדוש עד שהיו נשבעים בשמו.

מסופר שגוי אחד מפאס נסע לערי תוניסיה להסתתר, ועשה שם שותפות עם יהודי אחד שנראה נאמן בעיניו. מרוב אימון שנתן בו לא החתימו על שום שטר, ולא הייתה לו לגוי מן היהודי שום התחייבות בכתב.

מתנאי השותפות היה שהגוי נותן ליהודי כסף לקנות סחורה, ולאחר שהיהודי מוכר את הסחורה, הגוי נוטל הקרן שנתן, והריווח מתחלק בין שניהם. במשך הזמן הלכו העסקים והתרחבו, והיהודי שהיה קודם איש עני, התחיל להתעשר.

כשראה היהודי גודל תמימותו של הגוי והאמונה הגדולה שמאמין בו, נכנס בו יצר הרע והחליט לכפור ולהכחיש לגוי, ולקחת לעצמו גם הקרן וגם הריווח. כשהגיע זמן חלוקת הרווחים בא הגוי, בדרכו, לבית היהודי וביקש לערוך את החשבון על עסקי השותפות, ויחילקו את הריווח כנהוג.

והנה לתדהמתו ענה לו היהודי : " מאז החלוקה הקודמת לא נתת לי שום כסף, ואני עושה מסחר רק בכספי ". לגוי לא היו שום הוכחות נגד היהודי שיוכל לתבוע אותו לבית משפט, לכן ביקש מן היהודי שישבע לו בצדיר רבי יהודה בן עטר מפאס.

היהודי שחק בלבו וניסה הלראות לגוי כאילו זו שבועה חמורה, ובשום אופן לא יכול לישבע בה. והגוי לתומו כשראה כך, החזיק יותר ויותר בתביעתו שלא לוותר ליהודי רק אם ישבע לו בצדיק רבי יהודה בן עטר מפאס. 

רבי אברהם בן רבי שאול אבן דנאן – כיהן בדיינות בפאס, וחתום על כמה פסקי דין עם חכמי העיר. תיארו אותו כ " האשל הגדול אשר ברמה כל רז לא אניס ליה וכל תעלומה, הרב המובהק סיני ועוקר הרים הדיין ומצויין. 

אחרי ויכוחים מרובים הסכים היהודי לישבע ונשבע בצדיק רבי יהודה בן עטר מפאס, שלא קיבל מהגוי שום כסף, ונפטר מהגוי. היהודי שמח בלבו וערך מסיבה לקרוביו, על הריווח הגדול שנפל בחלקו מהגוי. בתוך המסיבה ירד למרתף שהיו מאוחסנות בו סחורותיו, ובידו נר להביא יין למסובים.

כשעלה, שכח את הנר הדולק בתוך המרתף, הנר גרם לדליקה במרתף, הדליקה פשטה על הסחורה, והבית כולו עלה בלהבות, וכל בני הבית מצאו את מותם בשריפה. כששמיע הגוי מה שקרה ליהודי, שותפו לשעבר, שמח בלבו ונתן הודאה לבורא עולם וגם לצדיק עליו הוא נשען.

כשנסע הגוי מתוניסיה לפאס, לקח מתנה גדולה ובא לפני רבי יהודה ונפל עליו, סיפ]ר לו את כל מה שעבר עליו וביקש ממנו שיקח מידו המתנה שהביא לו. רבי יהודה סירב לקבל ממנו המתנה ואמר שיחלקה בין העניים ( מלכי רבנן בערכו )

עד ימינו קיים מנהג בין היהודים בעיר פאס שכל מי שמתחייב בבית דין, שבועת חרם לחבירו, מתנה עליו שיקבל החרם על יד קברו של רבי יהודה בן עטר.

מצווה להקביל פני רבו ברגל.

מרוב הכבוד, ההוקרה וההערצה שרחשו יהודי פאס לרבם, השתוקקו רבים לקבל ברכותיו, ובימי החגים לא היה אפילו אחד מוכן לוותר על ברכתו של הרב.

בימי החגים היו נוהגים כל בני העיר להקביל את פני הרב. אנשי כל בית הכנסת היו הולכים, עם גמר התפילה, לביתו של רבי יהודה בן עטר ומנשקים את ידו, והוא מברכם. למרות הטורח הגדול שהיה לרבי יהודה מזה], היה מקבל את כל הקהל באהבה. מרוב עייפות היה שם כרית על ברכיו ומניח עליה את ידו, ומי שנכנס, מנשק את ידו ומקבל את ברכתו.

הרבה מסופר על קדושתו של רבי יהודה, על חסחדותו על הנסים שקרו לו הן בחייו הן לאחרי מותו, ותקצר היריעה מהכילה כל. אך מן הראוי להביא דברי רבנו החיד"א עליו :

" רבי יהודה בן עטר, הרב הגדול והקדוש, אב בית דין ור"מ בעיר פאס, חיבר פירוש למדרש רבה בכתב יד. ושמעתי מרב אחר הי"ו שהוא היה סולת נקיה. והרב ז"ל היה מלומד בנסים וכמה נפלאות אזני תשמענה שאירעו לו, הן בעודנו חי וגם לאחר פטירתו, הן למתפלל על מצבתו הן לנשבע בשם הרב ז"ל, וכיוצא דברים נפלאים.

ושמעתי מפי רבנן קדישי חכמי המערב כי היה איש שלהים קדוש, ולא נהנה בכבוד תורה ולא קבל הספקה ( שכר ) מהקהל, והושלך לגוב אריות וניצול, אחר שנשאר יום ולילה, והיה קידוש ה' גדול, והיו נשבעים כל אדם בו והנשבע על שקר ימות, ועוד נפלאות שמענו ונדעם הן בעוגנו חי אף כי אחרי מותו למשתטח על מצבתו תנצב"ה ( שם הגדולים, בערכו )

אלו הם חיבוריו.

1 – חידושים ושיטות על התלמוד, עודם בכתב יד.

2 – שאלות ותשובות ופסקי דינים. שחלקם נדפסו בספרי שאלות ותשובות מרבני מרוקו, ובמיוחד בשאלות ותשובות " משפט וצדקה ביעקב ", וחלקם נמצאים עוד בכתבי יד. בשנת תשמ"א נקבצו תשובות בעניינו אורח חיים ויורה דעה על ידי מכון ירושלים.

3 – פירוש על מדרש רבה, עודנו בכתב יד.

4 – " מנחת יהודה ", דרושים על התורה, נדפס במכנאס בשנת תש"ז. ובירושלים בשנת תש"ס

5 – " שיר מכתם ", דיני שחיטה וטריפות בדרך שיר, עם פירוש מבנו רבי עובד, נדפס בווארשה בשנת תרל"ט.

פסקיו של הרב, תשובותיו ותקנותיו משמשים עד היום יסוד לכל רבני מרוקו, ומאז ועד היום אין אף ספר הלכה מרבני מרוקו שאינו נזקק לתשובותיו, פסקיו ותקנותיו של רבי יהודה בן עטר.

ביום ג' בשבת, י"ט בסיון התצ"ג – 1733, נפטר רבי יהודה כשהוא כבן שבעים ושבע שנה, ומרוב הכבוד וההערצה הספידוהו במשך שלושים יום, פעמים ביום, בבוקר ובערב, וכן חיברו עליו קינות. 

מיהו מוחמד – נביא או מייסד תנועה לוחמת ?  – דורון חכימי

אפשר לחלק את קורות חייו של מוחמד לארבע תקופות לשם ניתוח אופיו על פי מהלכי חייו:

א – תקופת הילדות הקשה – תקופת היתמות, תקופת נעוריו שהיה נע ונד ולא ידע אהבת הורים_;

ב ־ שנות חייו המאושרות במחיצת אשתו האהובה חדיג׳ה שהיוותה לו כתחליף לאב ולאם והעניקה לו אהבה ושלוות חיים שלא ידע מימיו

ג – שנות המאבק הרוחני במכה להגשמת רעיונותיו המונותיאסטיים אף כי עדיין לא היה יציב דיו בדעותיו_;

ד – שנת 622 לספירה, שנת ההיג׳רה ליתר׳ב, תקופה שבה החלו הפשיטות על השיירות למכה, שנים שמוחמד החל בביצוע פשעים בלתי אנושיים, שנים שמוחמד שכח את משימותיו המונותיאסטיות ועסק במלחמות עקובות מדם עד לכיבוש מכה בשנת 630.

תולדות חייו של מוחמד מתאפיינות בפעילות אינטנסיבית בין השנים 622 לספירה, ׳שנת ההיג׳רה׳, לבין יום מותו בשנת 632 לספירה, דהיינו עשר שנות פעילות לאו דווקא בתחום הדת אלא בתחום המדיני והצבאי. שנים אלו מתפרשות בעיני החוקרים והפרשנים כשנות הגשמה, שניםם בהן הצליח מוחמד ליישם את מטרותיו המגוונות שלמעשה לא התאימו כלל למשימותיו המונותיאסטיות.

בהגיעו ליתר׳ב, שלימים שונה שמה לאל-מדינה, לא פעל על פי המצופה להפצת רעיונותיו, האמונה באל אחד, אלא עמל קשות לגייס כוחות לביצוע שוד וביזה על שיירות האספקה למכה.

מוחמד ותומכיו ערכו שלוש מלחמות עקובות מדם נגד כוחות מכה שיצאו למלחמה כדי לבלום את מעשי הטרור והפשיטות הבלתי מוצדקות ,על שיירות האספקה החיוניות למחייתם של תושבי מכה. כאן נשאלת השאלה, למען מה נערכו המלחמות ולאיזו מטרה? האם נועדו הן ליצירת עליונות ושליטה צבאית או להתעשרות מוחמד ולוחמיו ממעשי שוד עייפת השלל?

מה שברור מעל לכל ספק הוא שמלחמות אלו לא נערכו למען הכרה באל אחד.

מדוע לא השתמש מוחמד בכוחותיו להכנעת השבטים הפגנים סביב אל-מדינה והשקיע את מירב מאמציו המלחמתיים כלפי מכה הרחוקה?

מדוע מוחמד ולוחמיו גזלו, שדדו והחרימו את רכושם של השבטים היהודים שהאמינו באלוהים?

שנאתו אל העם היהודי הייתה עזה עד כדי כך שבקשתו האחרונה על ערש דווי התמקדה בגירושם של כל היהודים מחצי האי ערב.

האם נכונה ההשערה שמוחמד קינא ביהודים וחמד את ממונם ואת רכושם כדי לממן ולהגדיל את צבאו? לא לשם שמיים עשה את אשר עשה אלא כדי לספק את יצר הנקם שבער בקרבו וכדי להכניע את יריביו באשר הס ולהגשים את מטרותיו.

מנהיגי מכה כינו אותו חולה רוח כי להוכחת נבואתו לא היו ברשותו אמצעים כלשהם לאמת את דבריו.

מעשיו ומהלכי חייו של מוחמד הוכיחו לכל בר-דעת שהוא לא היה נביא ולא היה שליח ה׳ אלא לוחם אכזר שכדי להגיע למימוש מטרותיו נקט בכל האמצעים התפלים שגבלו בפשעים נגד האנושות.

ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

מבוא

בוגרי אוניברסיטה המפוצצים את עצמם כדי לרצות את אלוהיהם, כוהני דת המתיזים חומצת מימן כלורי על פניהן של נשים צעירות כדי להענישן על שלא עטו רעלה, הורים צוהלים החוגרים את ילדיהם בחגורות נפץ מדומות כדי להכינם לג׳יהאד – כל המבקש למצוא את המניע להתנהגויות אלו נכנס לעולם שבו התבונה נחשבת לבגידה, הטלת הספק נחשבת לעוון חמור, והיהודים נחשבים ל״אחיהם של הקופים, רוצחי הנביא, מוצצי דם ומחרחרי מלחמה״.

רבים מבקשים לחסוך מעצמם את המפגש המכאיב עם המציאות, ומעדיפים בשל כך לדבוק במה שהורגלו לו. כך קורה, למשל, כאשר הם נתקלים בדיווחים על מעשי טבח המוני של אזרחים ישראלים בידי מחבלים מתאבדים. בסרטי וידאו המצולמים לפני מעשה מביעים המחבלים את רצונם האחרון ומציגים את מניעיהם. בסרטים הללו נראים אנשים גאים ונלהבים, שרצונם עז לפוצץ את עצמם ולהרוג כך יהודים רבים ככל האפשר. אולם הצופה ה״משכיל״ אינו רוצה לראות את ההתלהבות הזאת, וגם לא להכיר בה, והוא מתעקש לחשוב שהרוצחים מונעים מייאוש. השאלה מדוע בשום מקום אחר בעולם אין אנשים סבורים שהמוצא ממצב נואש הוא להתפוצץ באוטובוסים עמוסים או במסעדות – אפילו אינה עולה על דעתו. הוא מדחיק מתודעתו כל עובדה או שאלה שאינן עולות בקנה אחד עם שאיפתו לרוגע פנימי.

לאחר 11 בספטמבר, מאמצי ההתכחשות למציאות עלו דרגה. חודשים אחדים לאחר המתקפה הודיע אחד מעוזריו הקרובים של בן־לאדן כי ״אל־ קאעידה גאה בעובדה שב־ 11 בספטמבר היא מוטטה כמה מעמודי התווך של אסטרטגיית ההגנה האמריקנית״. אולם דבר לא עזר: ככל שהתחוורה מעל לכל ספק אחריותו של הג׳יהאד לרצח ההמוני בניו יורק ובוושינגטון, כך גברה השיגעוניות שבה התיישרו החושבים־נכון בתוך המסגרות הבדוקות והמנוסות שלהם, בהתעקשם לחשוד בסי־איי־איי ובסוכנויות אמריקניות אחרות. חודשים לאחר שאל־קאעידה הצהירה שהיא ביצעה את המתקפה, עיתון שמאל כתב שהדעה שאל־קאעידה היא האחראית היחידה לאירועי 11 בספטמבר היא ״הגדולה שבכל תאוריות הקשר״, תאוריה שמקומה הוא בעולם הפנטזיה. על יסוד זה קבע העיתון שאין זה מן הנמנע ש״למעגלים השולטים [בארצות הברית] היה אינטרס ליזום אירוע שיזרז מבצע גלובלי״.

ספרנו זה בחר בדרך אחרת. הוא מושתת על האמונה שכל המבקש להתקרב להבנת הג׳יהאדיזם חייב לפרוש מחיקו החמים של המוכר, ולהסכין לתובנות שעלולות אמנם להעביר רעד במורד עמוד השדרה, אך יש הכרח להשמיען. הספר נבדל מרוב הספרים האחרים העוסקים באיסלאמיזם, בראש ובראשונה בכך שהוא מכיר בקיום יעדיה האנטי־יהודיים של התנועה הזאת. עד כמה יוצאת דופן גישה זו אפשר להיווכח אם מתבוננים בטיפול שקיבלה אמנת חמאס. באמנה זו מונה הארגון אחד לאחד את המניעים למלחמתו ביהודים, ובכל זאת אין האמנה מוזכרת אף פעם בדיונים על מניעיהם של המחבלים המתאבדים. אמנת חמאס לא רק מטילה על היהודים, בסגנון נאצי, את האחריות למהפכה הצרפתית ולמהפכה הסובייטית, אלא גם מאשימה אותם בפרוץ מלחמות העולם הראשונה והשנייה. האו״ם מוצג בה כמכשיר בידי היהודים להגשמת תכניתם להשתלטות על העולם. כדי לאושש את ההאשמות הללו מצוטט באמנה הנתעב שבכתבי השטנה האנטישמיים, ׳הפרוטוקולים של זקני ציון.

הבדל יסודי נוסף בין הספר שלפנינו לספרים אחרים נעוץ בפרשנות שונה לעובדת היותו של האיסלאמיזם תנועת המונים. בעוד כותבים רבים אחרים, שנכנעו ל״קסם״ שבאיסלאמיזם, מסיקים מהעממיות של האיסלאמיזם שזו תנועה מתקדמת ובעלת לגיטימיות היסטורית, הספר הזה מבקש להזכיר שתנועת המונים הרואה עצמה מהפכנית עשויה להיות פשיסטית לכל דבר. הדוגמה הידועה ביותר לכך היא הנאציונל־סוציאליזם: למראית עין תנועה מהפכנית אנטי־קפיטליסטית, אך, בו־בזמן, תנועה אנטישמית ופשיסטית.

והבדל שלישי: התפתחות האיסלאמיזם נידונה כאן לבלי הפרד מהקשרה החברתי, כתגובה אידאולוגית ותרבותית לתנאים מדיניים וכלכליים מסוימים.

במרכזו של מחקר זה עומדת התנועה האיסלאמיסטית החשובה ביותר, ״האחים המוסלמים״, שנוסדה במצרים בשנת 1928. זוהי התנועה שבתקופת המשבר הכלכלי העולמי גילתה מחדש את רעיון הג׳יהאד המזוין ואת שאיפת המוות כאידאל המוביל של השהיד. ״האחים המוסלמים״ עומדים מאחורי חמאס, החשוב שבארגונים הג׳יהאדיים הפלסטיניים. הקשרים בין האחים המוסלמים הפלסטיניים לבין אל־קאעידה של אוסאמה בן־לאדן היו לאורך השנים קרובים במיוחד: אחד ממייסדי חמאס, עבדאללה עזאם, הוא שהציג לראשונה בפני בן־לאדן, בשנות השבעים, את משנת הג׳יהאד.

בניגוד לטענתם החוזרת ונשנית, שאבו האחים המוסלמים השראה לא מהנאצריזם של שנות השישים, אלא מהפשיזם האירופי של שנות השלושים. מסעות התעמולה שלהם לפני שנת 1951 היו לא אנטי־קולוניאליסטיים, אלא אנטי־יהודיים. מוזגו בהם קטעים אנטי־יהודיים מן הקוראן עם שיטות תעמולה אנטישמית של הרייך השלישי – וכך שנאת היהודים מומשה כג׳יהאד.

שישה חודשים לאחר נפילתו של המשטר הנאצי בגרמניה, עוררו האחים המוסלמים את המהומות האנטי־יהודיות הגדולות ביותר בדברי ימיה של מצרים. מאורע זה בישר את מעברו של מרכז האנטישמיות העולמי מגרמניה אל העולם הערבי. בארץ־ישראל התעורר הג׳יהאד של האחים המוסלמים לחיים רק כמה עשורים אחר כך, לאחר תום המלחמה הקרה. למן שנת 1994 הוא הסלים לכדי מעשי רצח המוני של אזרחים ישראלים בפיגועי התאבדות.

ואז הגיע 11 בספטמבר. במבט לאחור, אירועי הטבח בניו יורק ובוושינגטון היו אות לעתיד לבוא. ראשית, מכאן ואילך היה האיסלאמיזם לחיל חלוץ של אנטי־אמריקניות טבולה בשנאת יהודים. שנית, רוח עזה הופחה עתה במפרשי האנטישמיות. הֵדה של המתקפה הקטלנית באמריקה הוחזר בראש ובראשונה אל עבר ישראל. בשבועות שלאחריה נאלצה ישראל להתמודד לא רק עם הסלמה בפיגועי ההתאבדות הפלסטיניים, אלא גם עם התגייסות אנטישמית באירופה ובעולם הערבי.

גבריאל בן שמחון

הולכת עם כמון חוזרת עם זעתר

סיפורי אהבה מרוקאים

הוצאת הקיבוץ המאוחד

אישה עם שלושה שדיים

כולן מביטות עליה, מתלחשות, מצחקקות בתוך האדים, ליד המקווה. אמא שלה משפשפת לה את הגב, מסבנת לה את הצוואר הארוך ואת הכתפיים השחומות וכשהיא מגיעה לחזה היא מסבנת לה את השד הימני הקטן, אחר כך עוברת לשמאלי וגומרת עם האמצעי. יש לה שלושה שדיים, רגליים שתיים, ידיים שתיים ועיניים שתיים, אבל שדיים – שלושה, הכפר קטן מאוד, כולם מכירים את כולם, ואיש לא יודע איך זה קרה, שש אחיותיה רגילות לגמרי, לכל אחת שני שדיים, וביום חמישי, ליל הנשים בחמאם, הן נעלמות מיד בין האדים עם יתר הנערות, נשארת רק היא עם האמא, עוזרת לה לסבן את השדיים הקטינים, בינתיים כולם מרכלים, איך תניק בלי להתבלבל? איזה שד תגיש קודם לתינוק ומה תעשה איתם במיטה ? איך תסדר אותם שלא יסתבכו לה? מה יעשה בעלה אם יש לו רק שתי ידיים?

אף אחד לא קרא בספרים על מקרה כזה, והחכמים במללאח לא ידעו לפסוק – זוהרה שרביט היא כשר או טרף? בשולחן ערוך מדברים על סריס ואנדרוגינוס וטומטום, אבל לא על אישה עם שלושה שדיים, ידוע על נשים ללא שדיים כלל, אחות לנו קטנה ושדיים אין לה… אבל אישה עם שלושה שדיים?

בדקו במשנה ובתלמוד, גילו כמה גידולים יוצאי דופן בארץ ישראל, רבי חלבו ורבי עוירא ורבי יוסי נזדמנו למקום אחד, הביאו לפניהם אפרסק שהיה כאלפס כפר הינו, ואילפס כפר הינו כמה הוא ? חמש מאים, אכלו שליש והפקירו שליש, ונתנו לפני בהמתם שליש, הקצב יהושע לוי אמר: הכוונה לזוהרה שרביט, ר׳ שאול דהן הרוכל הזכיר את סיפורו של רבי חנינה שאמר: כשעליתי מן הגולה לארץ ישראל היתרתי אזורי ואיזורו של בני ואיזורה של בהמתי להקיף קורתו של חרוב אחד ולא יכולתי, ודיברו רבותינו לשון נקיה, אבל זוהרה שרביט היא לא בארץ ישראל, היא בספרו! איך זה קרה לה? יש סוברים שזה חטא גילוי עריות, שכן אמה סוליקה נתעברה רק אחרי שהתאלמנה מבעלה מכלוף אסטאווני, ואילו הבת נולדה רק שנים עשר חודשים אחרי מותו, האם טוענת שזה מלאך שהתגנב למיטתה בחלום וזוהרה היא מאותו זיווג, בדרך כלל נשים שילדו מחוץ לנישואין מתו או השתגעו, כי אף אחד במללאח לא העז לדבר איתן, סוליקה התעקשה לדבר עם כולם ואפילו העיזה להביא את הבת לחמאם, כי שלושה שדיים, היא אמרה, זה סימן לגאולה קרובה ועוד מעט משיח בא לקחת אותנו לירושלים.

הנשים של ספרו עניות אבל שלמות כמו אתרוגי סוכות, ללא פגם, יש מי שמדמה אותן לתפוחי ספרד, לא צריכות להתאפר כדי להיות אדומות וצחורות, הפה תמיד בצבע דובדבן והלחיים בצבעי הוורד והשושן ועשירים מפאס וקזבלנקה יורדים כל אביב ליריד הכלות לקחת את הטובות שבהן, אם היו יכולים להיכנס לחמאם בליל חמישי לקראת שבת ולראות את עיר הנשים ערומה, היו מבינים כי בטנך ערימת חטים סוגה בשושנים, זאת עזיזה עטייה, צוארך כמגדל הלבנון צופה פני דמשק היא תמר עולייל,התאנה חנטה פגיה והגפנים סמדר נתנו ריח זאת ימנה ממנה, זוהרה שרביט עולה על כולן ושיר השירים עוד לא הצליח למצוא לה דימוי מתאים.

הערבים מחוץ לחומה נכנסים למללאח לנעוץ עיניהם בפלא, מכנים את זוהרה שרביט רועת אווזים, מדברים על ברבורים ועל כנפים, שהיא כולאת בחזה, עוצרת שלא יפרשו וימריאו יחד איתה, אי אפשר לטעון שהשדיים של זוהרה תוקפניים, להיפך הם ענוגים, ביישנים, צנועים ומשפילים מבט, אף אחד לא יכול להאשים אותם בפיתוי או בהסתה, הם מתנהגים לגמרי רגיל, כאילו היו רק שניים, אבל זקנות הכפר מזהירות, שראוי להישמר מהשדה הקטנה, מי יודע כמה ולדות תביא זאת לעולם עם אברים כפולים, בכל מקרה, הן מדגישות, אין סיכוי שמישהו יתחתן איתה, אלא אם כן הוא זר ועני מאיזור תאפילאלת או מפגר ומשוגע, מעניין שבאותה סמטה ממש גרה גם פריחה מיסו, אלמנה יפה וגבוהה כבת שלושים ולה רק שד אחד. בחמאם הכל מתגלה, מה שיש ומה שאין, כשזוהרה מתרחצת בקצה האחד ליד המקווה, פריחה מתרחצת בקצה האחר ליד התנור הלוהט, וביניהן עומד מתח כאילו אחת לקחה מהשנייה, בת שטן, אומרות הנערות על פריחה מיסו ונשות רבנים שקראו ספרים עתיקים מספרות על שידות יער קדומות שגם להן היה רק שד אחד וגרמו חורבן לעולם.

לא לשווא לבנה היחיד של פריחה, אבנר ממן, יש רק יד אחת והוא מגמגם, בבית הספר כולם מורים עליו באצבע, בכיתה הוא אחרון, אפס בתלמוד וחשבון, אבל מחוץ לכיתה ידו בכל ויד כל בו, ביד אחת הוא יודע להטיל את הסביבון שממשיך להסתובב ללא הרף אחרי שכולם נופלים, מטיב יותר מכולם לזרוק אל על את כדור העץ ולחכות לו עם החוטר למטה ישר לתוך החור, ביד אחת הוא מגלגל את חישוק הברזל בסמטאות ומפריח בשמי הכפר את בועות הסבון הכי גדולות.

בשוק של יום חמישי הופיע להטוטן ערבי שזרק שלושה כדורים לאוויר ותפש את שלושתם אחד אחד בשתי ידיים,כשהוא משאיר תמיד כדור אחד באוויר, מין כישוף כזה, אבנר ממן ביד היחידה שלו מול עיני ממש, זרק שלושה כדורים למעלה והיה תופש אחד אחד בידו כשהוא משאיר שניים באוויר, רק אבנר ממן העיז להתקרב לזוהרה וכשהיה פוגש אותה ברחוב היה מושך לה בשמלה וקורא: ״זוהרה! זוהרה!״ והיא מלטפת לו את הראש, לוקחת את ידו היחידה, מניחה על שדיה וצוחקת: ״מה קרה? שלושה ועוד אחד זה ארבעה״.

למה אישה עם שני שדיים יכולה להתחתן ועם שלושה לא? הוא שאל את עצמו, ממתי יותר זה פחות? למה שמעון עטייה החזן קורא בשמה ומזהיר מפני חורבן העולם, ולמה מימון וידאל הקצב פרץ בסערה לעבר שדיה עם סכין קצבים ורק מתפללים שעברו במקרה עצרו בעדו, אילולא היה מגמגם ויכול היה לדבר היה הוא עומד ליד בית הכנסת ומכריז שהיא גילוי שכינה, ושצריך לתת תפילת הודיה על זה שהיא בינינו.

כשהגיע לפרקו זה היה הוא שהתחתן איתה. יום אחד אחרי שאימו מתה פתח לפתע את הפה, חדל לגמגם והתחיל לשיר ולמחרת הלך לאם וביקש את יד הבת, לאנשים שהתפלאו הסבירו כי הוא מוצא בזה פיצוי למה שאבד לו בילדותו, כי הרי לאימו היה רק שד אחד ולזוהרה – שלושה, אימא שלה שאלה אותו איך הוא יסתדר עם יד אחת, והוא ענה שתהיה לביתה הפתעה כשתספור את כל איבריו. אני לא יודע למה התכוון, מאז שהתחתנו השתנו חייו, כך הוא מספר, ביד אחת הוא מחזיק ברתמה של שלושה סוסים ודוהר, מתרומם איתה גבוה וכנפי הברבורים שלה מכים באוויר – כך הוא מספר בשירים שהוא שר בחתונות ומוסיף: אף אחד לא יכול לעשות בשלוש ידיים מה שאני עושה ביד אחת, היום כשזוהרה מטיילת, המללאח מתמלא ניחוח ורדים, הגברים מפנים את הסמטאות, ומי שנותר מסתתר באיזה גומחה בקיר. היא, כמובן, ילדה מיד שלישיה והנשים בחמאם הולכות לנגוע לה בחזה כדי להירפא מעקרות וללדת ילדים.

ספר זה לעילוי נשמתו של חנניה דהן ז"ל

עין רואה ואוזן שומעת

סיפורים מחיי יהודי מרוקו אותם ראיתי ושמעתי

מאת חנניה דהן ז"ל. 

הרב שקיבל מלקות ביום פורים

בעיר רבאט הסמוכה לעירנו, היה אדם בטלן שמעולם לא עבד, ולא סיפק את ערכי משפחתו. מלבד זאת הוא היה מכור לטיפה המרה, ותמיד היה בגילופין. פעמים רבות אשתו תבעה אותו לדין תורה בפני רב העיר, והרב פסק תמיד לזכותה של האשה. עד שפעם הרב העניש אותו בעונש מלקות. לאחר עונש המלקות, האיש קם כשכפות רגליו נפוחות מהצלפות הרצועה. הוא פונה לרב ואומר לו ״פעם גם אתה תקבל ממני מלקות״.

ביום פורים אחד, אחרי הסעודה שלפני תפילת ערבית, היהודי ארב לרב בפינה, ומקל בידו. הרב הולך בדרכו לבית הכנסת, והנה אותו יהודי מתנפל עליו במכות המקל וצועק ״ארור המן, ארור המן״. העוברים והשבים הצילו את הרב מידיו של האיש. באומרם לו ״אתה לא יודע שזה רב העיר״, ענה להם ״אני שתיתי הרבה בסעודת פורים, ״עד דלא ידע״. אם זה רב העיר, אני חשבתי אותו להמן הרשע והנחיתי עליו מכות כיאות להמן הרשע״. למחרת היום, בא אותו איש לרב, כאילו להתנצל על טעותו, אבל הזכיר לו ההבטחה שיום יבוא והרב יקבל ממנו מלקות. ״כאשר עשית לי כן עשיתי לך״.

הרב סלח על כבודו ואמר לו: ״אמנם קיימת את הבטחתך, אבל מהיום והלאה, שנה את דרכך כלפי אשתך ובניך. לך לעבוד ופרנס את משפחתך בכבוד״.

וכך היה. דברי הרב נפלו על לבו של האיש, ומאז, שינה את דרכו, והתחיל להתייחם לצרכי משפחתו כראוי.

סל הירקות שקשה היה לשאת אותו 

בעיר רבאט הסמוכה לעירנו, והיא בירת מרוקו, היה רחוב גדול בשם ״רחוב הקונסולים׳/ ובו כמה חנויות של יהודים לא מעטים. סוחרים רבים, ערביים, באו לרחוב הזה לקנות סחורותיהם בסיטונאות. יהודי אחד ושמו יהודה רופא, לא היתה לו חנות ברחוב הזה, אבל הוא היה כעין מתווך ויועץ לערבים שבאו לקנות סחורותיהם, כמובן בתשלום דמי תיווך. יהודי זה היה רגיל לקחת איתו סל די גדול, ולשים בו כל מציאה שהזדמנה לו. פירות, ירקות וכר. כמה ימים לפני חג הפסח, יצא לו למלא את הסל שלו מכל מה

שהזדמן לו, אלא שהסל התמלא עד כדי כך שקשה היה לו להרים אותו. הוא יושב בשוק וסלו על ידו, ואליו הזדמן בחור אחד, קרוב משפחה, שמטבעו היה זללן ואוהב לאכול מכל הבא ליד. יהודה רופא אומר לו ״אלוהים שלח אותך כמלאך מושיע״. ״במה מדובר״ הוא שואל אותו. אומר לו ״לדודה שלך (רחל) – אשתו של יהודה, הבאתי לה סל גדול מלא פירות יבשים לקראת החג, תמרים, אגוזים, צימוקים ושקדים״. ״אז מה הבעיה״ הוא אומר לו ״כל אלה מעורבבים יחד, הדודה שלך עסוקה בהכנות לחג ואני מחפש מי שיפריד בין מין למינו״. ״אבל איך הדודה תאמין לי״. ״אתה צודק. קח את הסל הזה. תן אותו אליה, וזה יהיה סימן שאני שלחתי אותך. אמנם הסל כבד מאד עליך, אך לך לאט לאט, וסלח לי על הטירחה״.

הבחור לא היתה לו ברירה, מתוך חשק לאכול ולזלול מעט מחפירות של פסח, לקח הסל על כתפיו, התנשף מדי פעם מכובד המשקל.

הביא הסל לדודה שלו ואמר לה ״הדוד שלי אמר לי שהוא קנה הרבה פירות יבשים לפסח, אגוזים, צימוקים, תמרים ועוד. אלא שהכל מעורבב והוא ביקש ממני למיין ולהפריד בין מין למינו״. ענתה לו ״הדוד שלך עוד לא קנה פירות לחג, ואיני יודעת על איזה פירות הוא מדבר״.

הבחור חיכה וחיכה. הדוד בא, הבחור התנפל בתרעומת עליו ״רימית אותי וניצלת אותי. הגב שלי עוד כואב מכובד הסל״.

״אל תצעק ואל תתחמם, פשוט לא שמעת טוב. אמרתי לך שמחר אני קונה הרבה פירות יבשים לכבוד החג וכולם יהיו מעורבבים בסל אחד. ביקשתי ממך שמחר תבוא לדודה ותמיין לי את כל הפירות למיניהם, אגוזים לחוד, תמרים לחוד וכר. אכול מעט מהם, אבל אל תזלול, כי אני מכיר התיאבון הגדול שלך״. הבחור הלך בפחי נפש, כי הדוד גם למחר לא הביא את הפירות שהבטיח, אבל בינתיים מצא מי שיביא לו הביתה את סל הירקות הכבד. הבחור לא ראה פירות אלה ולא זכה לאכול אפילו אגוז אחד מהם. 

מאמרו של פרופסור אליעזר בשן.

הריגת יהודי על ידי מושל אנתיפה שבמרוקו בעקבות עלילה.

לעילו נשמתו של מור אבי יליד העיירה נטיפה המכונה היום " פום אלג'ומעא " 

המושל לא נאסר.

כוונת הסולטאן לאסור את המושל, שהייתה ידועה לכותבי המכתב הנ"ל, מתאמתת מדברי הווזיר בובקיר, כי בעקבות פנייתו של דרומונד האי לסולטאן ב – 30 ביוני, שלח הסולטאן את אחיו של הווזיר הנ"ל בראש 200 חיילים כדי להביא את המושל לפאס, מקום משובו של הסולטאן.

ובהמשך נאמר שהתברר כי היהודי הנרצח היה חף מפשע. לא ברור מתי שלח הסולטאן את חייליו למטרה זו. דרומונד האי, שחזר בינתיים לתפקידו, כתב ב – 18 בספטמבר בשולי מידע זה, כי " למרות פקודת הסולטאן, המושל לא נאסר.

דרומונד האי לא הרפה מהנושא ולא השלים עם העובדה שהמושל לא פוטר ולא נענש. ב – 7 באוקטובר כתב מכתב פרטי לווזיר לענייני חוץ מוחמד ברגאש, ובו הביע צערו על שהעצה שנתן לסולטאן ביוני, לא בוצעה.

הוא חזר אפוא על הצעתו שהפתרון היחיד שיספק את דעת הקהל באירופה ואת ממשלת בריטניה ושלו הוא ביצוע פעולות אלה :

פיטורי המושל וענישתו, החזרת הרכוש שנשדד מבן דהאן, ותשלום פיצויים למשפחת הנרצח. כך דיווח למחרת לשר החוץ, וציין שמוחמד ברגאש הודיע לו שהוא לא למד רשמית את החלטת הסולטאן, אבל יש לו סיבה להאמין שמושל אנתיפה יפוטר וייענש.

הדברים לא שכנעו את דרומונד האי, ויש בדברים רק משום רצון להרגיעו. אגב דיווח השגריר לשר החוץ של מקרים נוספים של רציחת יהודים, להל יחשוב שרצח זה הוא מקרה יוצא דופן.

עדותו של משה בן יעקב דהאן על אביו הנרצח והקורות אותו.

בנו של הנרצח הגיע לטנג'יר אחרי שאביו נרצח, ומסר עדות בפני שני נוטריונים ציבוריים מוסלמים, ואלו דבריו :

בהיותו מחוץ לביתו,קיבל מכתב דחוף ממשפחתו ובו נאמר כי המושל של אנתיפה חג' עבד אללאה זנאגוי שלח לקרא לאביו, ולאחר שהגיע לבית המושל, נאסר. המושל לקח ממנו את פרדתו וארנק שכלל שטרות בסך 1900 דולרים. משה חזר מיד לביתו ומצא שכל משפחתו הלכה לבית המושל, הצטרף אליהם ושאל היכן אביו.

ענה לו שהמושל אסרו וציווה לכבול את ידיו ורגליו. אחר כך פקד על ארבעה מחייליו להלקותו, נוסף לכך בעטו בו מהצהריים עד הערב בנוכחות מאורים ויהודים. בעת שהולקה הלך המושל לביתו וציווה שלא יפסיקו להלקותו עד שיחזור.

בינתיים הופיע שריף בשם אלחג' סלימאן ואמר למושל שהוא פשע, וכי מעשיו מנוגדים לחוקי אללה ובני אדם. הודות לכך שוחרר, אבל מצאו שהוא נפטר. המושל ציווה שהגופה תוחזר לחדר. המעיד ומשפחתו ביקשו לראות את האב, אבל לא הורשו.

אפילו לאחר שהקריבו בעלי חיים מול המסגד לקדושים, לתושבים ולמושל, הוא לא שם לבו ואמר : אתם לא תראו אותו ולא תיקחו את גופתו עד שלא תשלמו קנס.  נאלצו לתת לו 86 דולרים, 12 דולרים לחייליו ו – 2 לשוער. כיוון שלא היה בידם כסף, נאלצו ללוותו בריבית גבוהה מאחיו של המושל. לאחר זה הרשה המושל לקחת את הגופה לקבורה.

כשהמעיד הלך לביתו, הציב המושל סביבו שומרים מאורים ויהודים כדי שלא יברח, ושלא יתלונן. אבל הצליח לברוח ליער, בו התחבא במשך ארבעה ימים עד שהחיילים נאשו מלחפשו, ושכר מאורי שילווה אותו בלילה למראכש.

כאן רצה להגיש תלונה בפני הווזירים של המשנה למלך מולאי עומאני, אבל גורש. חזר ביום השני והשלישי, ובכל פעם גרשוהו. הוא בא בדברים עם כמה מנכבדי היהודים במראכש, אבל לא האזינו לו.

מושל דמנאת – כתשעים קילומטרים מזרחית למראכש – הודיע לו באמצעות כמה יהודים שמושל אנתיפה הציע לשלם לו 500 דולרים בתור פיצוי, אבל הוא סירב לקבל. גם לאחר שההצעה הןצעה לו במוגדור על ידי כמה יהודים, עמד בסירובו.

ממוגדור בא לטנג'יר, וכאן כאמור מסר את עדותו. בא לכאן כדי להפעיל את הקונסולים להתערבות בפרשה, לשם סילוק והענשתו של המושל.

במכתבו של דרומונד האי לראש הווזירים ב – 8 בנובמבר נאמר, כי העדות של הבן נאמרה בנוכחו הווזיר לענייני חוץ. ודרומונד האי זה הזהיר את משה שאם יוכח שלא אמר אמת, יימסר לשלטונות וייענש. ליזור עדותו, קרא משה את אלקים כעד ונשבע כי דמו בראשו אם לא יאמר את האמת.

בעקבות בקשתו של הווזיר הנ"ל, נמסרה העדות לנוטריון ציבורי. עדותו אושרה על ידי עשרים מוסלמי ויהודים, אבל כל הזמן שהמושל נשאר על כנו אינו מפרסם שמותם, מחשש שיהיו קרבנות של נקמה על ידי המושל. 

ממזרח וממערב כרך מספר שש.

ארץ ישראל בהגותו של רבי יצחק קארו – שאול רגב.

שיבתו של העם לארץ ישראל תהיה רק בימות המשיח, כי אז יחזור העולם לקדמותו: כמו שהשדה חוזרת לבעליה הראשונים בשנת היובל, כך תחזור ארץ ישראל לעם ישראל בשנת היובל הקוסמית, בימות המשיח. כשם שאנשי סדום הורחקו מארץ ישראל בגלל חטאיהם, והכנענים בגלל חטאיהם הורחקו ונענשו בצורה אחרת, כך גם ישראל יושלכו מעל אדמתם בשל חטאיהם. אלא שישראל, שהם עם נבחר, עונשם יהיה קשה יותר. על הפסוק בפרשת העריות שבספר ויקרא, ״ולא תקיא הארץ אתכם… כאשר קאה את הגוי אשר לפניכם״, אומר ר׳ יצחק:

ולא תקיא הארץ אתכם, פשט הפסוק הוא ולא תעשו מכל התועבות האלה ולא תקיא הארץ אתכם. ואם תעשו תקיא. ונוכל לפרש שהכוונה ואם תעשו התועבות האלה לא תקיא הארץ אתכם לבד, אבל גם עונש אחר גדול מזה, כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם.

על פי הפירוש השני נכונו לעוברי העבירה שני עונשים. האחד: ״כרת״ לנפש החוטאת, והשני: העונש הקיבוצי לכלל ישראל, הוא הגירוש המוחלט מן הארץ, גירוש שאין ממנו חזרה אלא לימות המשיח.

בחינה שנייה שבה נבחנת ארץ ישראל ונבדלת משאר הארצות, לדעת ר׳ יצחק, היא זו המרומזת בשמיטה. לשמיטה, כידוע שני פנים: שמיטת קרקע ושמיטת כספים. שמיטת כספים משמעה עזרה כספית לזולת, דהיינו, בין אדם לחברו, ואילו שמיטת קרקע אין בה עניין הזיקה לזולת אלא היחס לאדמה. בצד שמיטת כספים באות שתי מצוות אחרות הקשורות בעזרה לזולת: ההלוואה לעני ומצוות הצדקה. מצוות הצדקה גוררת אתה עבירה של הלבנת פנים, אם בפומבי ואם משום הרגשתו הפנימית של הנצרך. לעומת זאת, מעלתה של הצדקה היא שאין מקבל הצדקה צריך להחזיר את הכסף. הלוואה, לעומת זאת, אין בה הלבנת פנים, אולם יש צורך להחזירה.

שמיטת כספים באה לתקן את ליקוייה של כל אחת מן המתנות הללו ואין בה אלא מעלות. אין בה הלבנת פנים, שהרי תחילתה בהלוואה, והלווה צריך להחזיר את הכסף! באה השמיטה ומשמטת את ההלוואה, עד שכמו בצדקה, אין צורך להחזיר את ההלוואה. שמיטה זו אינה מהמצוות הקשורות באח, שכן הואיל והיא קשורה ביחסים שבין אדם לחבירו, היא מנותקת מגבולות גיאוגרפיים; לכן, על פי דין, נוהגת היא גם בחו״ל. מאידך גיסא היא מורה גם על עוצמה ויכולת.

כוחה ביכולתו של עם ישראל להזקיק תחת ידו בני עמים אחרים הצריכים לכספו, עוצמה כלכלית שאינה זקוקה לשטח גיאוגרפי, ואין היא תלויה בארץ.

ולכן נראה לי שיש מצוה שלישית שיש בה ב׳ טובות ואין בה רע והיא השמיטה. שהרי בתחילה הלוה אין לו רוע ההלבנה כמו שיש בצדקה, ואח״כ כשבא השמיטה לא חזר ממונו לו, א״כ יש לו טובת הצדקה. א״כ השמיטה יש לה ב׳ טובות, טובת ההלואה וטובת הצדקה, ואין לה לא רוע ההלואה שהרי גם לא שב ממונו לידו, ולא רוע הצדקה שהרי לא נתלבנו פני הלוה.

לעומת זאת, שמיטת קרקע זקוקה בראש וראשונה לקרקע שתישמט, וקרקע זו היא ארץ ישראל, שרק בה נוהגת המצווה. מצוה זו מורה אם כן על הקשר הישיר בין העם והארץ, שאינו קשר ארצי אלא קשר מיטאפיסי, היונק את עוצמתו מששת ימי בראשית ומן הסגולות המיוחדות שנקשרו באדמת הארץ. אין זו סתם פיסת קרקע, הזקוקה למנוחה לאחר ניצול של שש שנות עבודה. אילו כך היה המצב, מדוע לא תתקיים מצווה זו גם בחו״ל? גם איננה מצווה לעובד, שינוח לאחר שש שנות עבודה, כי אז היתה מצווה •זו תקפה גם בחו״ל. אלא יש כאן עניין שבקדושה מיטאפיסית, הנקשרת לארץ המיוחדת הזאת בתנאים מסוימים, ולכך נוהגת מצוות שמיטה רק בארץ. משמעותה העיקרית של השמיטה נלמדת בהיבט החברתי ובכוח השלטון שניתן לאדם: כאן מצוי הרעיון של הגבלת כוחו של האדם והגבלת שלטונו באמצעות מצווה אלוהית. שמיטת ההלוואה מורה על מוגבלותו של האדם! כך, למרות שהוא עשיר ויכול להלוות מכספו לאחרים, כפוף הוא לשלטונו של האל, הנותן לו את עושרו ומורה לו לקיים את המצווה.

יש למנות הבדל נוסף בין שתי השמיטות, אשר גם לו משמעות מיטאפיסית. שמיטת קרקעות תחילתה בראשית השנה השביעית והיא נמשכת כל השביעית. ואילו שמיטת כספים חלה רק בסוף אותה שנה, ביומה האחרון, או אפילו בשעה ובדקה האחרונה. עד אז יכול המלווה לתבוע את פירעון הלוואתו. שמיטת כספים נמשכת אפוא רק כהרף עין, במעבר בין השנה השביעית והשנה השמינית. ואילו השנה השביעית, שנת שמיטת הקרקעות, היא השבת הנרמזת בשביתתו של הקב״ה בששת ימי בראשית 

נ״ל ששמיטת קרקעות היא רמז לעה״ב ושמיטת כספים היא רמז לעולם הזה. שמיטת קרקעות רמז לעה״ב דע שהוא נכלל במלת אשר ברא אלי״ם לעשות, כי ששת ימי בראשית הם כל ימות העולם, כי קיומו יהיה ו׳ אלפים שנה שלזה אמרו יומו של הקב״ה אלף שנה.

אף על פי שר׳ יצחק אינו מפתח את רעיון השמיטות הקבלי, יש בדבריו רעיונות קבליים אחדים. הוא מדגיש, למשל, את ההקבלה של ששת ימי בראשית לשש שנות העשייה ולששת אלפי שנים שהעולם יתקיים, ואילו בשביעית, שהיא השבת, יחרב העולם. אך הוא בוחר בסגנון המאמר התלמודי ממסכת סנהדרין, ולא בסגנון תורת השמיטות הקבלית באופן מובהק. ההקבלה של כל ימות השבוע בבריאה אל אלפי שנות קיומו של העולם עוברת לסמליות השמיטה. העולה מכך, לדעתו, ששמיטת הקרקעות מסמלת את העולם הבא, הוא האלף השביעי בסדרת אלפי השנים שהעולם מתקיים. זהו האלף שבו יחרב העולם, ושלאחריו ייבנה העולם הבא מחדש.

שמיטת כספים, לעומת זאת, מתבטאת בכוח ובממשלה, והיא מסמלת את שלטונו של האל בעולם במימד המיטאפיסי מחד גיסא, ואת שלטונו של העם היהודי, המקיים את המצוות בעולם כולו על פי ההבטחה האלוהית, מאידך גיסא. שלטון זה אינו מוגבל במקום. שלטונו של עם ישראל לעתיד לבוא אינו מצטמצם רק בארץ ישראל, ועל העם היושב בציון, אלא עתיד הוא להתפשט על העולם כולו. גם זמנה האמיתי של שמיטה זו אינו נמדד! זהו זמן שאינו זמן. את תקופת המעבר בין השנה השביעית לשמינית אין לצמצם בזמן, כשם ששלטונו של האל אינו מצומצם לא בזמן ולא במקום.

שמיטת הקרקע, הנוהגת רק באח ישראל, מעלה את ערכה של ארץ זו על פני שאר כל הארצות. ולעניין השמיטה אין מדובר בערכה הגשמי אלא בערכה המיטאפיסי; הארץ תתקיים ותתמיד בעולם הבא, כשם שהשביעית מתמידה בארץ ישראל, ורק בה. ר׳ יצחק חוזר אפוא לנושא שבו פתח, לחשיבותה המיטאפיסית של האח. מסקנתו היא : שמתי ארץ  ישראל יקומו לתחייה בעולם הבא, מכיוון שה^אח תתמיד לתחייה• ואילו מתי חוץ לארץ לא יקומו לתחייה, שכן ארצות העמים אינן מתחייבות בשמיטה ואינן מתברכות באותה ברכה שהשמיטה מקנה. כאן נוהגת רק השמיטה בהיבט שמצד כוח השלטון, זה המנותק מן המקום ומסתכם בכוח הארצי בלבד.

רמז לדברים אלו אנו שומעים בשני מקומות ב״תולדות יצחק״ ארץ ישראל מיוחדת בכך שהמצוות חלות רק בה ולא בחח לאח. ר׳ יצחק מבחין בין מצווח שהן ״מצוות אלוהי הארץ״ ובין מצוות שהן ״מצוות הגוף״ או ״חובת הגוף״. אח הקבוצה הראשונה של המצוות חייבים לקיים באח, ואילו את ״מצוות הגוף״ יש לשמור בכל מקום. בדבריו הוא מתיר את הספקות המתעוררות לעניין העבירות החמורות שעברו האבות, באשר למצוות שניתנו לפני מתן תורה:

שלמד אברהם התורה ברוח הקודש ושמר אותה כולה כמי שאינו מצווה ועושה ושמירתו אותה היה בארץ לבד. ויעקב חוצה לארץ נשא האחיות וכן עמרם כי המצוות משפט אלוהי הארץ אע״פ שהוזהרנו בחובת הגוף בכל מקום.

הביטוי ״המצוות משפט אלוהי הארץ״ מוסבר בדרוש אחר של ר׳ יצחק, לפרשת חיי שרה. הוא מבטא את הקשר המיוחד והבלעדי של האל לארץ ישראל, קשר שאינו קיים כלל בחו״ל. מחוץ לארץ ישראל הקשר בין האדם מישראל לבין אלוהיו נובע ממציאותו של הישראלי בחו״ל, והוא קשר אישי; הוא מה שכינה ר׳ יצחק לעיל ״חובת הגוף״, בעוד שבארץ ישראל תימצא גם ״חובת אלוהי הארץ״ על כל משמעויותיה. כאשר משביע אברהם את אליעזר, הוא משביע אותו פעם על פי הנוסחה ״אלוהי השמים״ בלבד, ופעם בנוסחה הכפולה ״אלוהי השמים ואלוהי הארץ״. הבדל זה, לדעת ר׳ יצחק, אינו מקרי; הוא תלוי במקום שבו נמצא אברהם בשעת מעשה. וכך הוא אומר:

ואמר אלוהי השמים אשר לקחני מבית אבי ולא אמר אלוהי הארץ. ולמעלה אמר ואשביעך בה׳ אלוהי השמים ואלוהי הארץ, לפי שהקב״ה נקרא אלוהי ארץ ישראל, שנאמר כי לא ידעו משפט אלוהי הארץ, ולז״א בע״ז [ולזה אמר בעבודה זרה] אלוהי נכר הארץ ולפי שאברהם היה עכשיו בארץ ישראל אמר אלוהי הארץ אבל בפסוק אשר לקחני מבית אבי לא אמר בו אלוהי הארץ, לפי שהיה בחרן או באור כשדים. וכן אמרו הדר בחו״ל דומה כמי שאין לו אלוה.

מקנס – ירושלים דמרוקו

זכרון ברוך – תולדות חייו ומצפעליו של מו"ר הגאון החסיד רבי רפאל ברוך טולידאנו זצוק"ל

עם – ברוך אבינו – תולדות חייו של תלמידו – הרב הגאון רבי יצחק טולידאנו זצ"ל. 

שבת המלבא

אמרו חז״ל: ״זכור ושמור״ בדיבור אחד נאמרו, כדבתיב בתהילים (סב) אחת דיבר אלקים שתים זו שמענו.

ושאל רבינו, מדוע היה צריך הקב״ה לאמר שני מילים בדיבור אחה לאיזה תועלת?

והשיב במשל: מלן אחד היה לו בן יחיה והכינו להיות יורש העצר, לימדו תכסיסי מלוכה, ושלחו מידי פעם להיות נציגו במדינות שונות. ובכדי שידעו הכל שהוא בן המלך, נתן בידו את טבעתו ששמו חקוק עליה. והתנה עם בנו לבל יזלזל בטבעת זו וישמור עליה כבבת עינו. ואם יאבד את הטבעת דמו בראשו. והנה יורש העצר כאשר מביט בטבעת רואה בה שני דברים. אחד — שהוא בן המלך. ושנית — אם יאבדה דמו בראשו. נמצא שהטבעת, מראה עונש — ושכר בדבר אחה כמו כן השבת יש בה זכור ושמור.

זכור — יש בה שכר לשומר שבת.

שמור — יש בה אזהרה לבל יחלל את השבת, ואם יחלל דמו בראשו חלילה.

רבינו, לא היה רק נאה דורש — אלא גם ובעיקר נאה מקיים. ולא רק מקיימה בעצמו, אלא גם דאג לכל אחד מישראל בכלל, ולבני קהילתו בפרט.

היה מנהגו מדי ערב שבת — מסובב הוא על פתחי החנויות היהודיות בעיר, מבריז על השבת הקרבה ובאה. ודורש לנעלן.

קרה לא אחת שספר עסוק עדיין בתספורת מאן דהו, רבינו נכנס לחנותו ואינו מניחו לסיים, ובאמצע התספורת משלחו לביתו — שהרי עוד מעט קט השבת נכנסת ערב שבת אחד התלוותי אל רבינו ואחד הספרים לא נשמע להוראתו — לסגור את החנות, ובמקל שבידו — שבר את זכוכית הראווה, ובעל החנות נאלם דום, והלקוחות ברחו להם מפחד פן יעניש גם אותם.

לאחר שנים עלה בידי רבינו להשיג צו מטעם השלטונות המחייב כל בעל עסק יהודי, לסגור את העסק לפני כניסת השבת. מאז היו השוטרים הערבים מסייעים בשמירה על הצו, פעמים היו מבעלי החנויות שניסו להערים על רבינו, לאחר שעבר על פני החנויות, וחלף הלן לו, היו חוזרים ופותחים את עסקיהם בערב שבת.

במקרים אלה התערבו השוטרים, והיו עוצרים את העברניים ומעמידים אותם למשפט, לא אחת באו משפחות העצורים להתחנן לפני רבינו שיסייע לשחרר את קרוביהם ממעצר.

רבינו היה מפייסם ומסביר להם את חומרת המעשה, ולא נחה דעתו עד שהזמינם להתארח בביתו כל אותה שבת ומשזכו להתבשם מקדושת השבת למדו להוקירה ולשומרה כראוי.

שולחן רבינו בשבת מוקף תמיד באורחים: סיפר ידידי רבי מבלוף נחמני, מחבר ספר ״אבן שלמה״: התארחתי שבת אחת אצל רבי ברוך, אודה ולא אבוש מימי לא ראיתי שבת שמחה כזו; רבי ברוך בכבודו ובעצמו עבר בין האורחים לראות אם חסר להם דבר מה מצרכי הסעודה, עומד ומוזג בכוסותיהם, מתחבק ומתנשק עם כל אחד ושמח עימו, מחזה מרנין ומשמח כזה לא ראיתי מעודי.

בשבת זו סיפר רבינו שבאותו שבוע חיבר שיר למעלת השבת, ושורר אותו בפנינו, וכל האורחים ליוו אותו בקול חרישי. השיר הובא בספר ״ישמח ישראל״ והוא:

סי׳ ברוך טולידאנו חזק, נועם אשבח לאל חי עולם.

ברוך אשר נתן מנוחה, לעם בני ישראל ביום השבת,

ראשית לכל מועדי שמחה, צוה אלינו לשמור את יום השבת.

ולזכור ולקדש בשמחה, על כוס יין טוב מלא את יום השבת,

כי בו אל חי כתב מנוחה, לעצמו וינפש ביום השבת,

טוב להודות בשיר ושבחה, אל ה׳ מזמור שיר ליום השבת,

ויסיר יגון ואנחה, ובל עצבות ודאגה, ביום השבת,

לא יירא מעברה ושוחה, כל איש ישראל שומר את יום השבת,

ישבו ברוב השקט ובטחה, עוברי בעמק הבכה, ביום השבת,

דברי החול עושים אנחה, אל נשמה יתירה, ביום השבת,

אשרי אנוש ירון בשמחה, ויענג את נפשו ביום השבת,

נפשו תגיל ברוב הצלחה, ובנחלת יעקב בזבות השבת,

ויקיים לו אל חי הבטחה, על יד נביא מחול לו כל שומר שבת,

חי טהור המצא לי הרוחה, ותעזרני לשמור את יום השבת,

זכני לעובדך בשמחה, ותקדשני בקדושת יום השבת,

קדוש הצילני משוחה, ותזכני לעולם שבולו שבת.

כזו היתה שבת בעיניו זכור ושמור, זכירה התבטאה אף בשירה לחוש אותה בחושיו ומעיניו.

חביב אבגי-אבני זכרון לקהילת מראקש

קהילת מראכש, חכמיה ופרי הגות רוחם. הקדמה מאת הרב ד"ר משה עמאר.

פנייתו של השר מונטיפיורי, בשנת תרכ"ו – 1866\, שררו נגד היהודים גזירות ההשפלה, נשיאת נעלים על הראש. ולבישת פריטי לבוש מזהים, היו מנת חלקם של היהודים.

מדוב רבסולטאן מחמד ששלט במראכש בין השנים 1859 – 1873, במסמך ששלח מונטיפיורי באחד בפרואר שנת 1864, ביקש שהוד מלכותו, יתן פקודות ברורות יותר, שהיהודים והנוצרים בכל חלקי מלכותו, יהיו מוגנים בהחלט. וששום איש לא יציק להם בצורה כלשהי, בכל הנוגע לביטחונם ולשלוותם, ושייהנו מהיתרונות של כל יתר הנתינים של הוד מלכותו.

וכן מאי אלה זכויות שנהנו מהם הנוצרים החיים בערי הנמלים. הזכויות שנתנו להם מכח " תנאי עומר ". ותשובתו התייחסה רק לבקשת המשפט הראשון התואם את תפיסת האסלאם, בדבר חובת ההגנה על חיי היהודים בלבד.

התוצאות מפנייתו של מונטיפיורי, היו הרעה נוספת במצבם, כי הדרישה הזאת, חרגה מהנורמה של בני החסות שהייתה מקובלת, אמנם ב-5 בפברואר 1880 מסר הסולטאן פקודה מלכותית ובה נאמר : כי יצווה למושלים כי עליהם לנהוג בחסד כלפי היהודים, שאללאה נתן תחת חסותו.

פרופסור אליעזר בשן ( מורי ורבי אנוכי אלי פילו ), מספר על היסטוריון מרוקאי בשם אנצארי, שהיה מעורב במרכת המדיניות, הכותב : כי יהודי מלונדון בא לסולטאן וביקש " חירייה " כלומר : חירות פוליטית או אמנציפציה ליהודים, אבל המלך כמובן לא העניק להם זאת.

כי עצם ההנחה שסולטאן מוסלמי איזשהו יתכחש לצו הקוראן והשאריעה, בדבר היות היהודים בני חסות של המוסלמים. היא נאיבית מצדו של מונטיפיורי, והבקשה נראתה כהתגרות פרובוקטיבית במסורת האסלאמית.

יש לציין שגם הנוצרים שייכים לקטגוריה הזאת, אבל בהם בתקופה זו לא נהגו כך, נכבד יהודי ממראכש הגיב על כשלונו של מונטיפיורי, באומרו : אם הוא לא הביא אתו תותחים או חיילים, אין תועלת בהגשת תלונות.

המושל מחמד היה בן טיפוחם של הצרפתים, ושכזה אפילו מעלית התקינו לו בארמון, לעלות למעונה של הרעיה אל – בהייא לנוחיותו של " באבא מחמד ", כך ביטא את שמו מדריך תיירים מקומי. הצרפתים יצאו מגדרם להניח את דעתו, כי הוא פתח להם שער למערב הפנימי לביסוס מעמדם.

הבריחה של היהודים מנתיפה למראכש

פרופסור בשן, מביא בספרו " ממזרח שמש עד מבואו " על תעלוליו ועלילותיו של מושל " אנתיפה עיירה במחוז מראכש. ( שנקראת היום וגם מופיעה במפה בשם "פום אל ג'ומעא"

לפרק זה יש לי רגישות אישית שלי אני אלי פילו, יען כי הורי ואבותיהם ואבות אבותיהם הינם מעיירה זו שביקרתי בה כמה פעמים ומכירה היטב, לבטח כעת השתנתה כך אומרים אלו שביקרו בעת האחרונה. שם קבורים סביי וסבותיי משני הצדדים, הן מאמי שתחיה והן מאבי ז"ל.

מסופר שם על רצח של יהודי שכביכול קיים יחסי מין עם מוסלמית ( בהזדמנות אביא בפניכם, קוראים יקרים את הפרק הזה בשלמותו מתוך ספרו של פרופסור בשן ). פרופסור בשן מציין, " הקהילה הגדולה היהודית ששימשה להם עורף ציבורי ודתי הייתה קהילת יהודי מראכש.

בשנים 1877 – 1880 שררה בצורת בדרומה של מרוקו, וכתוצאה מכך סבלו המונים מרעב. מצבם של יהודי אנתיפה היה יחסית טוב, היו ביניהם הרבה יהודים אמידים. יהודי אחד בשם יעקב דהאן, בן שישים וחמש, סייע ליהודים ולמוסלמים כאחד.

בהם הייתה אישה מוסלמית שעבדה כמשרתת אצלו. ועל פי " תנאי עומר " אסור למוסלמים לשרת אצל יהודי. הוא חשב שלא יבולע לו, עקב מעשה החסד שלו לטובת הכלל. אך לא כך חשב המושל שחמד את רכושו, העליל על היהודי כביכול, שהיא הרתה לו, וציווה להלקותו עד מות.

ואכן האומלל דהאן נפטר ורכושו הוחרם. היו שתי גרסאות על מותו, זו של היהודים ושל השגריר הבריטי, שניה של המוסלמים. שהוא מת מות טבעי ללא כל קשר למלקות. אחרי רציחתו לא אפשרו ליהודים להביא אותו לקבר ישראל, ורק אחרי שהקריבו שבע בהמות, ושילמו סכום של ארבע מאות פראנק למושל, יכלו להביאו לקבר ישראל.

הנוהג של שחיטת פרים היה נפוץ נכחתי בילדותי במחזה כזה עת שחטו סנדלרים, עגל לפני חצר ביתו של הפחא אלגלאווי. נראה שהנוהג הזה הוא ביטוי להכנעה ותחינה לבקשה כלשהי. ( הערת המחבר )

לאכזריותו של מושל אנתיפה לא היה גבול, והיא עוררה את זעמם של קהילות יהודי אירופה. הייתה התערבות " אגודת אחים " בלונדון, שביקשו לעורר דעת ראשי ממשלות צרפת ואנגליה, לבקש מהסולטאן לעשות משפט צדק. הם נתנו הוראות לשגריריהם לפעול בנידון.

גם נכבדים מיהודי מראכש פעלו לטובתם. שמונה יהודים ראשי משפחות מאנתיפה, הופיעו בפני שני נוטריונים במראכש ומסרו בעדותם שהזן יעקב דהאן, היה יהודי אדוק בעל צדקה מכניס אורחים, וביתו היה כמו של אברהם אבינו.

הקאייד עבד אללאה זנאני מושל אנתיפה, אסר אותו בערב א' בתמוז, העדים חזרו על עדותם על כל הסיפור. שני הנוטריונים הלא הם סעיד אוחנה, ודו בן ג'ו, שחתימותיהם מאושרים על ידי שלושה מגדולי רבני העיר מראכש, והם כבוד הרב רפאל יוסף חרוש, רבי שלמה אסבאג ורבי יעקב אסבאג.

כעבור שבוע באו עוד שמונה יהודים מאנתיפה, וחתמו בפני שני הנוטריונים על העדות הראשונה, כפי שהיא נמסרה מפי השמונה הראשונים, בה הם מאשרים שהכל אמת. חשוב לציין ששני מסמכי העדויות האלה שהתקבלו במראכש, לא הייתה מטרתם לשכנע את השלטונות בחפותו של הזקן החסיד יעקב דהאן, מטרתם הייתה לעורר את אלה מהיהודים שבידם לפעול אצל ממשלות העולם.

ואחד מאנשי חיל היה כבוד הרב יוסף אלמליח, דיים במוגדור ובעל קשרים טובים עם נציגים דיפלומטים. הוא עשה שהעדויות האלה יגיעו אליהם. הרב היה אמיד ובעל ניסיון במלחמתו במיסיון, ודוברם של סוחרים בפני השלטונות.

אני לדודי – לרבינו המקובל האלקי חסידר קדישא ופרישא.

כמוהר"ר יחייא אדהאן זצוק"ל וזיע"א

תרגום מערבית לעברית.

והקשו רבותינו ז"ל הלא המצוות שהזכרנו לעיל אינן אלא ארבע. תפילין של הראש ותפילין של היד וציצית ומזוזה. ומדוע דוד המלך עליו השלום חשב את זה לשבע כמו שכתוב שבע ביום היללתיך וכו. ופירש רש"י ז"ל שארבע הפתילים של הציצית מחשבים לארבע מצוות ובהם נשלמים השבע.

ואדוננו כמוהר"ר יעקב אביחצירא זלה"התרץ בהקדם מה שאמרו רז"ל שהיצר האע דורף אחרי האדם כל רגע ורגע כדי להחטיאו. וידוע שהיצר הרע יש לו שבעה שמות כמו שבארום רז"ל וזה מוכיח שהיצר הרע הוא חזק מאוד. וכאשר האדם מנצח אותו מצד אחד, מתגבר עליו מצד שני.

אבל הצדיק מתגבר עליו ומנצח אותו בכל הכוחות, ולא יוכל לעשות לו כלום. והרשע אפילו בכוח אחד מתגבר עליו היצר הרע כמו שכתוב ( משלי כ"ד ט"ז כי שבע יפול צדיק וקם ( ורשע יפול באחת ) ורשעים יכשלו ברעה, דהיינו בכוח אחד מתגבר עליו יצר הרע.

וזו היא כוונת המאמר הנ"ל חביבין ישראל שסבבן הקב"ה במצוות, דהיינו אותן מצוות שיש בהן סגולה להציל את האדם מן היצר הרע. כי כאשר ילבש האדם ציצית ותפילין ושי לו מזוזה בפתח ביתו הם מצילים אותו מן היצר הרע, ומה שחשבו אותם שבע והם אינם אלא ארבע, זה כנגד שבעה כוחות של היצר הרע. כדי להחלישם, כמו שכתוב שבע ביום היללתיך.

ואפשר עוד לפרש את הפסוק הזה על שבעה נקבים שיש בפניו של האדם, שהם שתי עיניים, ושתי אוזניים, ושני נקבי החוטם והפה. שבהם משתלט היצר הרע על האדם ומפתה אותו לעשות עברה רחמנא לצלן.

העיניים לראות בהם דברים רעים, שאין השם יתברך אוהב אותם. והאוזניים לשמוע בהם דברים בטלים. והם קודמים להישרף באש של גיהינום בשעה שדנים אותו בעולם הבא. והחוטם להריח בו דברים רעים שעושים פגם בשכינה חס ושלום.

כי היא תלויה בחוטם כמו שכתוב וייפח באפיו נשמת חיים. והפה לדבר בו לשון הרע ודברים בטלים. וגם העין והלב גם הם גורמים לאדם לעשות עברה העין רואה והלב חומד כמו שכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם.

לכן צריך אדם להתעורר כאשר יגיע לגיל ארבע עשרה שנה שאז מתחייב במצוות מן התורה ואז בא אליו יצר הטוב. שידע שהוא מרכבה לשכינה. כמו שכתוב כי בצלם אלוהים עשה את האדם. ויתרחק מן היצר הרע מכל וכל. והבא ליטהר מסייעין אותו. 

ויקדש את עצמו ואת אבריו כדי להשתמש בהם בשביל הקב"ה. דהיינו בקיום מצוותיו היקרות שהוא בעצמו משתמש בהם כביכול. דהיינו ציצית ותפילין ומזוזה ושאר המצוות של התורה כולם רמוזים בהם שמותיו היקרים.

וצריך האדם להתמלא פחד ורעדה בעת שיבוא ללבוש אותם, ויכנס לבית הכנסת ביראת כבוד ולא ידבר דברי חול כלל. וכל מעשיו יהיו באמת ובאמונה לשמו היקר.

ובזה יבוא לנכון הכתוב שהזכרנו שבע ביום היללתיך. שהיינו שבע מצוות שהם ציצית ותפילין ומזוזה כנגד שבעה מקבים שאמרנו.

ויש עוד לרמוז שבע ביום היללתך על, ראשי תיבות שבעה, דהיינו שבעה נקבים שאמרנו ישתמש בהם רק בתורה ומצוות ומעשים טובים, וזהו שסיים על משפטי צדקך, היינו התורה והמצוות שנקראו משפטי צדקה, ובזה יאריך ימים ויירש כל טוב שבעולם הזה ובעולם הבא ויכנעו מפניו כל המשטינים והמקטרגים שלמעלה ולמטה בעזרת השם יתברך.

ועל פי זה אפשר לפרש מה שאמר הכתוב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך, ודרשו רבותינו עליהם השלום בגמרא כי שם ה' נקרא עליך אלו תפלין שבראש. ופירשו רז"ל כי מילת " שם , עולה מספרה במניים שן הוי"ה שד"י, שם הוי"ה כתוב בתוך התפילין בפרשיות מבפנים.

ושם שד"י בבתים של הראש והיד מבחוץ. ועוד שם ה' נקרא, ראשי תיבות שי"ן מלאה. שי"ן בת שלוש ראשים, וכן שם ה' נקרא, ראשי תיבות שי"ן מלאה, שי"ן בת שלוש ראשים. וכן שם ה' עולה מספרה כמו שי"ן מלאה. ונשאר ו' כנגד הרגל הרביעית של שי"ן בת ארבעה.