Les veilleurs de l'aube-V.Malka
LES VEILLEURS DE L'AUBE – VICTOR MALKA
Et qui peut réellement imaginer aujourd'hui l'office de commémoration de la destruction des temples de Jérusalem à Ticha Béav – le neuvième jour du mois hébraïque de Av – sans qu'y soient récitée
s (pleurées, devrait-on dire) l'élégie du poète-kabbaliste Israël Najara (À cause de mon sanctuaire, ma douleur est comme un serpent qui mord, à cause de la dévastation de Sion, je demeure dans la nuit), ou encore celle de Salomon Ibn Gabirol (A terre a été rabaissé mon orgueil, mon honneur a été avili), ou enfin celle de Yehouda Halévy (Il me plaît de chanter des élégies et des lamentations, au lieu de jouer de la flûte ou du luth).
[1] Voici un extrait d'une élégie composée par un poète juif du Maroc à propos des douleurs des juifs exilés d'Espagne. Cette élégie écrite sous forme de poème fait partie chez les juifs du Maroc du rituel spécifique aux cérémonies commémoratives de la journée de deuil de Ticha Béav :
« Exilés d'Espagne, de tout votre cœur, bénissez "le Nom de votre Dieu ! Où sont donc les sages et leur majesté, les maîtres et leur enseignement ? Ils sont aujourd'hui jetés sur des terres étrangères. Vos communautés ne sont plus que désolation. Pleurez tristement, les cœurs affligés sur les jeunes qui ont étudié la Torah et qui ont abjuré. Versez vos larmes en abondance car vous avez vu des vierges belles qui attendaient le mariage, la joie et l'allégresse, et qui ont été violées par des barbares. Ils ont violé la nudité de vos filles : les honorables filles d'Israël.
Les femmes mariées étaient sans défense, nues, livrées à un ennemi souillé.
Mes frères, à cause de cela votre douleur est plus lourde.
Qui a jamais entendu de telles choses ? Qui en a jamais vues ? La puissante communauté d'Israël livrée aux mains de sa servante. On vous a traités d'impurs.
Mes frères, mes amis, gardez espérance en le Dieu suprême.. Car du ciel il annoncera la paix. Raffermissez votre cœur ! »
Un point, en particulier, constitue un dénominateur commun entre les productions poétiques des uns et des autres : on n'y fabrique pas de l'imaginaire. Et on ne vise pas à l'originalité. La création littéraire des uns et des autres fait une large place à la tradition religieuse. On y exprime foi et dévotion, respect et attachement, repentir et contrition. Chez les uns et chez les autres, la poésie se confond totalement avec l'expérience religieuse. On se nourrit presque exclusivement à la spiritualité venue du récit biblique et du Midrash. C'est une poésie sacrée, synagogale. Elle deviendra plus tard métaphysique ou kabbalistique. On écrit des poèmes pour se rattacher à une tradition et à une histoire.
Pour rapatrier ou sauvegarder une mémoire aussi. Mais il arrive parfois que le poète, écrasé par la pauvreté, au bord de la précarité et de la misère, écrive des vers dans le but de recevoir de tel ou tel riche mécène juif quelques pièces de monnaie. Comme cela fut le cas, en Espagne, de Moshé Ibn Ezra, qui en convient ouvertement, sans avoir le moins du monde le sentiment de se livrer à la mendicité. Après tout, la poésie est nécessaire, elle a une fonction populaire. Elle permet le rêve. Elle est chant de célébration. Elle réchauffe partout les esprits et les cœurs. Comme les psaumes du roi David, elle alimente et insuffle l'espérance. Elle ne nourrit jamais son homme, chacun le sait. Quoi de plus naturel alors que des hommes d'argent viennent en aide à ceux qui déclarent en faire peu ou prou profession ?
Mariage juif a Mogador-fran-angl
Le Mariage Juif a Mogador
Asher Knafo – David Bensoussan
Son triomphe cependant était la ketouba enluminée. Il lui est arrivé de se servir de décalcomanies ou de petits motifs en relief dorés puisés ça et là, mais sa main peignait de chic des colonnes de marbre, des vases, des guirlandes de roses, des lettres dorées et des arabesques d'une grâce légère qui valaient mieux que les images accessoires dont il enrichissait certaines de ses créations. Il se servait indifféremment de l'huile ou de l'aquarelle, mais toutes ses oeuvres étaient douées d'une incontestable vertu esthétique, même lorsque pressé par le besoin ou les circonstances ou les mains alourdies par l'âge, il ne pouvait donner la pleine mesure de son talent.
Qui plus est, il préparait lui-même ses parchemins, et ce, par le procédé le plus primitif, tel qu'il m'a été donné de le voir chez un autre copiste et relieur de son métier.
Ketouba. Extrait de l'ouvrage
Le Mémorial de Mogador, Ot Brit Kodesh, 1993.Isaac Knafo
Les ketoubots imprimees
Isaac Knafo
Le travail de la ketouba est un travail pénible que je ne fais dans la joie que lorsqu'il s'agit de marier quelqu'un des miens. L'autre satisfaction réelle que j'en éprouve est que j'aide dans la mesure de mes moyens – qui sont relativement modestes – à conserver et à entretenir la faible lueur d'une belle tradition qui se perd, à mon grand regret. L'argent, dans le cas d'une ketouba, occupe une place tout à fait secondaire. En songeant à la possibilité de propager quelque peu, où plutôt de renouveler l'usage de la ketouba, je ne pensais pas spécialement aux Marocains, car cet usage était universel au moins jusqu'au XIXe siècle. Je pense à la ketouba enluminée bien entendu, car la ketouba simple reste en usage obligatoire chez tous les observants du judaïsme.
Je me souviens que, du vivant de mon père, on recevait de Vienne en Autriche (Schlesinger des ketoubot imprimées avec de riches couleurs et force dorures représentant plus ou moins un porche à colonnes avec double ouverture, quelque chose dans ce genre (voir encadré destiné à recevoir le texte de la ketouba en hébreu-araméen d'un côté et sa traduction en langue vulgaire de l'autre.
Lorsque d'une facon quelconque, on fit savoir a Shlesinger qu'au Maroc on ne donnait pas de traduction, il s’empressa de refaire la meme, mais sans la colonne au milieu
Juifs du Maroc R.Assaraf
Juifs du Maroc a travers le monde – Robert Assaraf
Qu 'on empeche de se constituer dans la zone franqaise du Maroc des societes sionistes, j'estime une telle mesure tres opportune et dans I'interet de l'ordre public. Mais on ne peut interdire aux israelites marocains de participer, par le versement de la cotisation du shekel, au mouvement national juif et satisfaire ainsi a un devoir d'ordre moral et religieux.
Pour eviter que l’emissaire organise des conferences de propagande, Yahia Zagury proposa de confier aux comites des communautes le soin de recolter l'argent, qu'il ferait parvenir directement non a la centrale sioniste, mais au consul de France a Jerusalem. Arrive a Casablanca en juillet 1923, Abraham Elmaleh fut informe de cet arrangement qui vidait de tout sens sa mission, et il ne tarda pas a repartir. Son successeur, Halpern, arrive en fevrier 1924, n'eut pas le droit de donner des conferences, mais put rencontrer, en prive, chaperonne par Yahia Zagury, les plus gros donateurs aupres desquels il recolta 120.000 francs environ.
Le peu de succes de la mission d'Halpern peut se mesurer au fait que, quelques jours a peine apres son depart de Casablanca, la Residence interdit 1'entree et la diffusion au Maroc du journal, en hebreu, de !'organisation sioniste mondiale, Haolam,« en raison de son caractere politique susceptible de provoquer des troubles». Halpern reagit vivement, en transmettant au Quai d'Orsay un « Rapport sur la question du sionisme au Maroc », dans lequel il refutait, point par point, les allegations de la Residence generate. Sollicite par le ministere frangais des Affaires etrangeres, Lyautey, dans une lettre du 19 aout 1924, reaffirma son hostilite a la legalisation des activites sionistes:
L'interet de la France est de soustraire dans la mesure du possible les communautes israelites du Protectorat a des influences exterieures dont la direction echappe aux sionistes frangais qui sont impuissants a contrecarrer efficacement l'action des sionistes ango-saxons, allemands et russes. Ces groupements recevant des mots d'ordre de I'exterieur, risqueraient de provoquer dans les milieux musulmans des mouvements de reaction dont les communautes juives pourraient etre les premieres a patir.
Il convient de noter que le sultan, le makhzen. et toute la classe elevee de la population musidmane, sur l'adhesion desquels repose toute notre politique, voient d'un assez mauvais oeil l'action sicmiste, fly a la un facteur politique et gouvernemental special dont il faut tenir le plus grand compte, Je suis mieux place que quiconque pour juger la situation politique partiadiere du Maroc, et les considerations politiques s'opposent a la creation de groupments sionistes. M. Halpern voudra bien reconnaitre que la Residence est mieux placee que lui pour juger la situation et nous epargner I'accusation d'hostilite systematique I'egard du sionisme dont il parait .vouloir nous charger
C'est un principe pour le Protectorat de refuser la creation de toute association a caractere politique, et il ne lui a pas paru possible de deroger a cette regie en faveur d'organisations sionistes. Ce n 'est pas, j'y insists, en raison de leur caractere sioniste meme que ces associations ne sont pas autorisees, mais je ne peux faire abstraction des contingences et ignorer les menaces de troubles pesant sur le Protectorat.
Nouveau responsable de la section marocaine de la Federation sioniste de France, Jonathan Thurtz, un Juif polonais installe a Casablanca comme representant d'une firme britannique, laissa passer l'orage. Il ecrivit a Londres:
Dans I 'etat actuel ou se trouve la situation sioniste au Maroc, le comite provi soire de la FSF, section du Maroc, estime, dans I'interet meme du mouvement et pour faciliter ses efforts en vue de sa reconnaissance officielle, de remettre a plus tard toute manifestation sioniste.
La situation allait changer du tout au tout avec le depart de Lyautey du Maroc a l'automne 1925, et son remplacement par The'odore Steeg, agrege de philosophie et proche du Parti radical, tres favorable au sionisme. Des sa nomination, Theodore Steeg, qui avait ete gouverneur general de l'Algerie, fut approche par les milieux sionistes et se montra plutot receptif. Il repondit au telegramme de felicitations de Jonathan Thurtz par un message plutot chaleureux:
Vans pouvez etre assure que, au Maroc de meme que, hier, en Algerie, j'aurais a coeur de faire respecter d'une facon absolue toutes les croyances et qu'a l'egard des sionistes je resterai inebranlablement attache aux principes directeurs de la politique poursuivie par la France au sein de la Societe des Nations.
Theodore Steeg fit toutefois preuve d'une tres grande prudence. Ainsi, le 7 juin 1926, il conseillait la prudence et la patience a Nahoum Sokolov en evoquant l'hostilite du sultan au sionisme:
Le sultan se refuse formellement a tolerer toute propagande qui aboutirait a diminuer le nombre de ses sujets Israelites. Il convient de laisser les communautes juives du Maroc travailler sans agitation, evoluer sans arriere-pensees pour epargner a l'ensemble du peuple marocain une propagande qui, si elle est excellente en son principe. risquerait d'etre mal comprise par certains et de ressusciter un fanatisme dont les juifs eurent longtemps a soujfrir. Son retour ne pourrait que nuire aux interets de ceux que vous defendez. J'ai la certitude que les sionistes du Maroc sauront, tout en poursuivant la realisation de leur reve le plus cher, collaborer a la prosperite et a la grandeur de ce pays.
L'esprit du Mellah-J.Toledano
L'esprit du Mellah – Joseph Toledano
Humour et folklore des juifs du Maroc
A la mémoire de Rabbi Yedidia et son fils Abraham qui :
S'ils avaient pu jusqu'à ce jour vivre
Auraient mieux que moi ecrire ce livre
SI CE N'EST PAS MOI QUI EST-CE?
Un brave juif que ses affaires avaient retarde dans une ville etrangere se trouva fort depourvu quand la nuit fut venue. Pas le moindre hotel pour l'accueillir. II alla crier secours chez le seul hotelier juif de la ville. Mais las tout etait la aussi complet. Mais
comme c'etait une nuit a ne pas laisser coucher un chien dehors – et encore moins un coreligionnaire – il lui fit line proposition.
J'ai loue une chambre avec un grand lit a un cure, tu n'as qu'a dormir a cote de lui et te reveiller tres tot le matin sans faire le moindre bruit.
Avec le premier chant du coq quelques coups discrets a la porte reveillent notre homme qui s'habille dans l'obscurite. Une fois dehors il alla de surprise en surprise. Les Juifs qu'il rencontrait faisaient semblant de ne pas le voir, alors que les Chretiens le saluaient bien bas Rentre chez lui il se regarda dans la glace et o stupeur il etait habille en cure!
Ah le salaud se dit-il, il a encore reveille le cure au lieu de me reveiller" et il s'en retourna a l'hotel pur se reveiller pour de bon.
Louzah ta'mel el flouss …. Bon renom vaut de l'or
Oulflouss ma 'imlou louzah….. Mais l'or ne garantit pas le renom
Textuellement "le visage peut faire de l'argent, mais l'argent ne peut faire le visage "L'argent peut tout sauf s'acheter un passe, un renom messieurs les nouveaux riches!
L'idee est genereuse mais quel que peu demagogique
on se console comme on peut, chacun sait que l'argent ne fait pas le bonheur de . . . ceux qui ne l'ont pas D'ailleurs nous rencontrerons dans la suite des proverbes moins sceptiques sur la puissance de l'argent.
TOUT S'ACHETE
A partir d'un certain seuil de richesse l'argent perd de son prestige s'il n'est pas relaye par une fonction sociale honorifique. Entendu au cours d'une reunion d'originaires du Maroc en Israel cet echange de propos:
Les riches ne s'interessent plus a l'argent, ce qui leur faut ce sont des honneurs et ils son prets a payer pour les acheter!
Et moi, dit l'un de nous, je suis pret a acheter de l'argent
Li ismo ma'rouf … Qui a bon nom n'a pas besoin de bourse.
Ma yihtaz flouss el msrouf…. Pour au marche faire ses courses
Tout le monde s’empresse de lui faire credit car il est bien connu sous toutes les latitudes qu'on ne prete qu'aux riches.
Ta'lmou el-hzzama…. Les coiffeurs se font la main
Firas litma….. Sur la tete des orphelins
La Bible comme le Coran commandent de faire justice a la veuve et a l'orphelin, les deux plus faibles maillons de la societe quand il n'y a aucune forme d'assurance sociale. Premier sens du proverbe; les orphelins n'ayant pas d'argent pour payer sont prets a servir de cobayes aux apprentis-coiffeurs. Second sens: qui peut-on exploiter? Ceux qui comme les orphelins n'ont personne pour les defendre.
Le mariage trad. chez les juifs marocains
LE MARIAGE TRADITIONNEL CHEZ LES JUIFS MAROCAINS – ISSACHAR BEN-AMI
לעילוי הנשמות הטהורות אסתר וגלאוסיה וייזר ז״ל
A Ntifa, lundi matin, un petit dejeuner avec des oeufs, de la mahia, du kaka' et des fruits secs est servi aux invites chez les fiances. Le jeune homme fait envoyer un repas pret a la jeune fille et a ses amies. Dans la matinee, les islan dirigent le boeuf vers la maison de la jeune fille. En route, les jeunes gens chantent. Quand le convoi arrive a la maison, le I'ab commence; on fait une grama aux femmes qui dansent. Si le boeuf n'est pas cacher, on sacrifie alors un mouton .
Pendant une ou deux heures, on chante afin de rendre la bete cacher. Les chants ici ne sont done pas un accompagnement, mais font partie integrate du rite de 1'abattage. On fait aussi mettre les pieds de la fiancee sur l'animal, ( une coutume semblable chez les arabes de Ulad Bu Aziz ) sitot qu'il est declare cacher, pendant que les femmes lancent des zgarit. Vers quatre heures a lieu la berza dans la cour de la maison de la mariee qu'on couvre de tapis. Les femmes se tiennent au centre de la cour. Elles chantent et font les eloges des fiances.
A un moment donne, le pere de la mariee rentre a la maison et ramene sa fille sur ses epaules. Elle est completement recouverte. On chante en son honneur, pendant qu'on lui fait faire le tour de la maison. Quand les femmes prononcent, en chantant, le nom de l'un des maries, sa mere ou sa soeur doit lancer un zgarit. Vers la fin de la ceremonie, une petite fille, une soeur de la fiancee, doit danser. La nuit, a la ceremonie du henne on fait asseoir ensemble les maries. Le jeune homme donne a la fiancee, a cette occasion, des dattes et autres fruits sees.
II peut lui adresser la parole, mais elle n'est pas tenue de lui repondre. Vers trois heures du matin, la mere de la marine, la premiere, execute la danse du henne. Elle danse tout en portant le plateau de henne sur sa tete. C'est ensuite au tour de la mere du marie et des soeurs d'apparaitre. Cinq personnes en tout doivent danser. Les islan accompagnent les danseuses. La mere de la jeune fille met dans les mains des maries une piece d'argent qu'elle recouvre de henne. On leur couvre les mains et les pieds d'une etoffe rouge jusqu'au lendemain. Au matin, un petit dejeuner est servi aux assistants.
Le fiance retourne chez lui porte par ses amis. Au debut de l'apres-midi, les islan le ramenent chez la jeune fille. Ils se tiennent l'un pres de l'autre. Une vieille femme pose ses mains sur leurs tetes. A un signe donne, les maries tentent de s'asseoir le plus vite possible, aux cris des "gslbha, galbto " ( il l'a vaincue, elle l'a vaincu ) Le fiance offre des douceurs a la' fille et lui parle, mais elle ne lui repond pas. Le soir, aura lieu la nbita avec Fab, qui durera jusqu'au matin.
A Amizmiz, le pere de la fiancee fait abattre dimanche matin une bete, qui sera consommee dans la journee. La mere prepare du couscous et des fruits sees, et on invite tous les Juifs du mellah a dejeuner. Le couscous est depose dans des plateaux en sparterie, appeles tboqa. Chaque groupe de six- sept personnes recoit un plateau. Des seaux pleins de mahia sont mis a la disposition des invites. Une grande cuvette est deposee pres de la porte d'entree, et chacun, en partant, y depose son offrande. C'est pour cela qu'on intitule ce jour "nhar algrama".
Lundi est destine aux differents preparatifs du mariage. La maison de la mariee est decoree de tapis et de foulards. A l'entree, on pose un tapis ainsi qu'un drapeau. ( c'est une coutume berbere de placer un drapeau dans une maison pu on fete un mariage ) Ce jour-la, le jeune homme offre a ses amis un repas.
Mardi, vers midi, on fait sortir un boeuf couvert d'un tissu rouge sur la place centrale du mellah. Les femmes l'accompagnent en chantant et en dansant. Pendant l'abattage, un groupe de danseurs rend la replique aux danseuses et les islan "font parler" leurs fusils. La mere de la mariee sert a l'assistance de la mahia et des fruits secs. Dans la journee les tamzwarat preparent le pain pour le lendemain, tout en chantant la beaute de la fiancee. Le soir, tout le mellah est invite a la berza, au cours de laquelle aura lieu la ceremonie de l'azmomeg. ( on met sur la tete de la mariee du henne, du sucre et une datte ) Le I'ab dure toute la nuit.
الجهاد والكراهية يهودي-ג'יהאד ושנאת יהודים-מתיאס קונצל. על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר
ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.
על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.
באפריל 2002 הציפו את רחובותיהן של בירות ערב יותר משני מילי
וני מפגינים שביקשו להמריץ את המחבלים המתאבדים בישראל. אז נגלה לראשונה לעיני כול הפוטנציאל למרד אנטי־יהודי ואנטי־אמריקני חדש: מרד החורת על דגלו לא אנטי־קולוניאליזם ושוויון זכויות, אלא אנטישמיות ודיכוי; מרד המודרך לא בידי התבונה אלא בידי השתוללות יצרים דתית; ולמרות זאת – מרד שמבחינת מספר האנשים שהוא יכול לגייס, הוא מטיל צל על כל המהפכות האנטי־מערביות שקדמו לו.
מנהיגותה של התנועה החדשה מורכבת לא מאיכרים דתיים משולהבים, אלא מאסטרטגים מחושבים. את היקף חוכמתם־להרע יכול לאמוד כל מי שמעיין באמנת חמאם. ״הכרח הוא ללמוד היטב את האויב ואת הפוטנציאל החומרי והאנושי שלו״, נכתב בה. ״לגלות את נקודות התורפה והחוזקה שלו, ולזהות את הכוחות התומכים בו ושהוא תומך בהם. בו־בזמן, עלינו להיות מודעים לאירועי השעה, לעקוב אחר החדשות וללמוד את הניתוחים והפרשנויות, ובמקביל להכין תכניות להווה ולעתיד ולבחון כל תופעה״.
בהתאם לגישה זו, בכירים באל־קאעידה פרסמו מסמכים העורכים, למשל, השוואה מדוקדקת בין ההשלכות של פיגועי 11 בספטמבר ובין תוצאות הטבח באולימיפיאדת מינכן בשנת 1972, או מגדירים את מערכת היחסים הטקטית בין האיסלאמיזם לבין תנועת האנטי־גלובליזציה.
בצירוף זה של הזיה אנטי־יהודית עם מתודולוגיה רציונלית טמון סוד הפיכתו של האיסלאמיזם לתנועה המצליחה ביותר בעולם בעשור האחרון.
רעב, דיכוי ותת־פיתוח עשויים להיות מצע גידול לטרוריזם של ייאוש. אולם במקרה של האיסלאמיסטים מחמאס ומאל־קאעידה אין מדובר באנשים נואשים המגיבים ספונטנית ללחצים כלכליים מיידיים. אלו הם לוחמים חדורי אמונה, אנשים בעלי תכנית אידאולוגית מעובדת בקפדנות המשליכים את כל תחלואי העולם על ישראל ועל ארצות הברית, ״הנשלטת בידי יהודים״.
אין כמעט קשר בין החשיבה ההזויה הזאת לבין מדיניות כלשהי של המערב. בעיניים איסלאמיסטיות, לא רק שכל דבר יהודי הוא רע, כל דבר רע הוא יהודי. ארצות הברית אינה מותקפת בשל מה שהיא עושה, אלא בשל מה שהיא: אב הטיפוס של חברה המושתתת על חירות פוליטית ודתית.
לעתים האיסלאמיזם מתייחס גם לעוולות אמיתיות הקיימות בעולם. לשאלה כיצד מתקנים עוולות כאלו יש שתי תשובות שאינן עולות בקנה אחד. הראשונה מתבססת על השקפת הנאורות ועל ערכי השוויון, ומבקשת ליצור חברה הומנית יותר על בסיס הישגיה של המודרנה. התשובה השנייה היא על דרך הריאקציה והאנטישמיות. ביטויים מסוימים של הקפיטליזם, ובפרט האינדיבידואליזם והסחר החופשי, מזוהים לפי גישה זו עם ה״יהודים״ במובן הרחב ביותר של המילה, והיא מבקשה ״לשחרר״ את עצמה באמצעות מיגורם.
מצבו הנוכחי של העולם מבטיח חיים חדשים למרד האנטישמי. השילוב בין פנטזיות מהעולם הזה להבטחה לגאולה בעולם הבא מגביר את כוחו ההרסני של מרד זה. מי שמותח ביקורת על הגישה המדינית הקיימת כלפי הג׳יהאדיזם ועל הצעדים הצבאיים הננקטים נגדו, ומבקש להעניק לביקורתו זו בסיס רציונלי, מוכרח שיהיה לפניו קודם לכן ניתוח הולם של הנושא שבוויכוח. התנאי לניתוח כזה הוא היכולת להביט במציאות בלי רתיעה. לכך מבקש הספר שלפניכם לסייע.
פתגמים ואמרות ממקורות שונים
אלף פתגם ופתגם – משה ( מוסא ) בן-חיים
ألف المثل والمثل – موسى (موسى) بن – حاييم
الحبلى وين ما دارات همها بطنها
אלחבלא וין מא דארת המהא פי בטנהא.
האשה ההרה לאן שתלך דאגתה בבטנה(כרסה)
حيل النسوان غلبت حيل الشيطان
חיל(אל)נסואן ע׳לבת חיל(אל)שיטאן.
תחבולות הנשים גברו על תחבולות השטן.
השטן היה נוהג ללכת אל השוק, וארבעה חמורים עמוסים הולכים לפניו. פעם שאלוהו: לאן אתה הולך הוי שטן? אמר: אל השוק.
אמרו: ומה הסחורה, שאתה מוביל אל השוק! אמר: החמור הראשון עמוס יין והוא מיועד למלכים, נסיכים ונכבדי העם. החמור השני עמוס גניבות ונוכלות, ומיועד לסוחרים. החמור השלישי עמוס קנאה וצרות עין, ומיועד לסופרים ואמנים. החמור הרביעי עמוס עורמה ותחבולות, והוא מיועד לנשים.
خذ المجنونه بنت العاقله ولا تاخذ العاقله بنت المجنونه
ח׳ד(א)למג׳נונה בנת(א)לעאקלה ולא תאחֻ׳ד(א)לעאקלה בנת(א)למג'נונה.
קח את המשוגעת בת הנבונה, ואל תקח את הנבונה בת המשוגעת.
הבת יורשת תכונות אופי מאמה.
״ישא אדם דומה(זונה) ואל ישא בת דומה״(סוטא כז׳ עמי א).
ישראל בערב – ח.ז.הירשברג
ישראל בערב ח.ז. הירשברג. הספר נדפס בשנת תש"ו – 1946
קורות היהודים בחמיר ובחיג'אז – מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב.
ואשר ליישוב היהודי בחיג'אז, מן המאה שקדמה למוחמד נשמרו לנו עדויות שונות על חייהם ומעשיהם של בני עמנו שם. על אף מצבם החברתי הטוב ומספרם הרב לא הספיקו להקים מדינה מאוחדת. הם נתרכזו מסביב לכמה נקודות חשובות, שאחת הקדומות ביניהן הייתה תימא, שיושביה נזכרים בספר ישעיהו : לקראת צמא התיו מים יושבי ארץ תימא בלחמו קדמו נודד ".
ערך " תימא " מתוך ויקיפדיה.
תימא, היה עם מצאצאי ישמעאל, שישב בסביבות המקום הקרוי היום תימא. מקום זה נמצא כ-400 קילומטרים ממזרח למיצרי טירן. המקום היה עשיר בעצי דקלים ובעצי שזיפים, והיו בו בארות מים רבים. תימא הייתה בשליטתה של בבל המלך האחרון של בבל, נבונאיד, בילה שם שנים רבות, ובבל הייתה מופקדת בידי בלשאצר.
תמצית ההיסטוריה על העיר נג'ראן והקשר שלה למוחמד.
יחסו של מוחמד ליהודים ולנוצרים
ידוע כי בימיו של מוחמד היו שבטים יהודיים ונוצריים בחצי האי ערב, אולם קשה לאמוד את מספרם. החוקרים מסכימים כי באל-מדינה ישבו שלושה שבטים יהודיים, בח'יבר ישב שבט יהודי של חקלאים, וכן היו יהודים באזור שהוא היום תימן. ידוע על קהילה נוצרית במקום הנקרא נג'ראן.
בראשית גיבושה של הדת המוסלמית בידי מוחמד ניכרות השפעות יהודיות – קביעת שיש להתפלל תוך הפניית הפנים לירושלים, קביעת יום צום ביום העשירי של החודש הראשון ועוד. עם הגירתו של מוחמד לאל-מדינה, והתחזקותו הפוליטית והצבאית, התגלעו סכסוכים קשים בינו לבין השבטים היהודיים באל-מדינה ובח'יבר. סכסוכים אלה הידרדרו למלחמות ולמעשי טבח של אנשי מוחמד ביהודים. כמו כן, הביאו סכסוכים אלה לשינויים משמעותיים באסלאם, כגון העדפת מכה על-פני ירושלים, וקביעת צום רמאדאן במקום צום היום העשירי (עשוראא).
טבח של לוחמי אויב בעקבות ניצחון בקרב לא נחשב מעשה חריג בימים ההם. נראה שמוחמד נזהר בכבודם של לוחמי שבט קריש שממנו יצא הוא עצמו, ולא טבח בהם אף שהביסם בקרב, אולם לא חש צורך לנהוג כך בלוחמי שבטים אחרים, ביניהם השבטים היהודים. הקרבות הידועים בין מוחמד ליהודים הם הקרב עם שבט קריט'ה היהודי וקרב ח'יבר. הקרב עם אנשי קורייט'ה הסתיים בטבח של כל הגברים בני השבט, ובאיסלום של הנשים והילדים. המסורת המוסלמית מספרת כי אנשי קריט'ה סירבו לדרישת מוחמד להתאסלם כדי להימנע מהטבח.
מוסלמים רבים בימי הביניים ראו באנשי קריט'ה גיבורים על שום דבקותם באמונתם, וזאת על אף סירובם להתאסלם. על אף הקטל הרב בח'יבר בעת הקרב, לא התרחש טבח ממש, כיוון שיהודי המקום הסכימו להיכנע, ולהעביר לאנשי מוחמד מחצית מיבוליהם. בימי הביניים נחשב קרב ח'יבר והסכם הכניעה שבעקבותיו כדגם ליחס הרצוי בין השלטון המוסלמי ליהודים ולנוצרים – סובלנות השלטון תמורת קבלת עליונות המוסלמים ותשלום מסים מיוחדים. בימינו משתמשים מוסלמים אנטי-ישראלים בקרב ח'יבר כדוגמה לתבוסת היהודים בפני המוסלמים.
יחסיו של מוחמד עם הנוצרים בנג'ראן היה טובים בהרבה, כיוון שאנשי נג'ראן הסכימו לקבל את מרותו, על אף שלא התאסלמו. מצב זה שבו מוחמד הושפע יותר מעקרונות הדת היהודית, אך ניהל יחסים טובים יותר דווקא עם הנוצרים, משתקף בקוראן. הקוראן שולל את אמונת השילוש הקדוש הנוצרי, ומתייחס יותר באהדה לעקרונות היהדות, אך הוא מגנה את היהודים בצורה חריפה, ומציין כי הנוצרים עדיפים עליהם.
כי"ח – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
דרי אלישבע שטרית –
החינוך בכי׳יח והשפעתו על חיי האישה היהודייה
א. מעמד האישה בחברה המסורתית
בהשפעת החברה המוסלמית, שבקרבה חיו היהודים מאות שנים, נקבע מקומה של האישה בשכבה הנמוכה של החברה ביחד עם הילדים והמשרתים.
כבר עם לידתה ניכר השוני ביחס אליה בהשוואה ליחס שהיה כלפי הבן. לידת הבן התקבלה תמיד בשמחה ואילו לידת הבת נתפסה כמעמסה ואפילו כאסון, במיוחד אם המשפחה הייתה מרובת בנות.
היו אבות אשר נהגו לרשום את תאריכי הלידה של ילדיהם (בפנקס משפחתי או בתוך סידור התפילה). ליד שם הבן הם הוסיפו ברכה מיוחדת לאריכות ימים, לבריאות טובה וכוי ואילו ליד שם הבת הם ציינו את תאריך הלידה ותו לא. פנקס משפחתי של יעקב דהן מסוף המאה הי״ט (צילום הפנקס נמצא בידי). כמו כן, את ילדותו של הבן ליוו טקסים חגיגיים (בנוסף לברית המילה ולבר המצווה) וטקסים שנועדו לשמור עליו מפני מזיקים. הטקסים השונים הבליטו את מרכזיותו של הבן במשפחה ובה בעת את חשיבותה המשנית של הבת. על טקסים אלה ראה, בן שמחון רפאל,יהדות מרוקו, הווי ומסורת, אורות המגרב תשנ״ד.
הדאגה העיקרית שליוותה את ההורים ביחס אליה הייתה למצוא לה חתן ולהשיאה מוקדם ככל האפשר. אכן, נשואי הבוסר התקיימו בקרב הבנות ללא הבדל של מעמד כלכלי או חברתי. התופעה הייתה כל כך נפוצה, עד כדי כך שאם לא הצליחו ההורים להשיא את הבת או לארס אותה בהגיעה לפרקה (12-13 שנים) עלולה הייתה להישאר ברווקותה.
את הילדות היתומות נהגו לקדש בגיל שבע או ושמונה לגברים מבוגרים או לבעלי מום, כי אז הייתה פטורה משפחת הכלה מלהוציא את ההוצאות על החתונה ועל הנדוניה. משפחות עניות נהגו להוציא את הילדה בגיל צעיר מאוד כדי לעבוד כמשרתת בבתי העשירים או כשוליה אצל תופרת. הבן, לעומת זאת, הוצא לעבוד רק לאחר שמלאו לו שתים עשרה או שלוש עשרה שנים, ולאחר שלמד מספר שנים בחדר.
ככלל נועד הלימוד אך ורק לבנים. אכן, בקהילות השונות התקיימו עשרות חדרים פרטיים, תלמודי תורה ציבוריים וישיבות לרוב, כאשר חלק ממוסדות הלימוד הללו מומנו מהקופה הציבורית ואילו בעבור הבנות לא היה קיים שום מוסד חינוכי, פורמאלי או בלתי פורמאלי, כי בנוגע אליהן נהגו בקהילות השונות על פי ההלכה של רבי אליעזר שפסק "כל המלמד את בתו תורה -כאילו מלמדה תפלות" (משנה סוטה ג,ד). בכך נחסמה מלכתחילה בפני האישה האפשרות ללמוד ולגלות את יכולותיה האינטלקטואליות.
גם התפיסה של "כל כבודה בת מלך פנימה" נשמרה בחברה השמרנית הלכה למעשה. מהיום שהגיעה הנערה לפרקה נאסר עליה לצאת מהבית וכל חריגה מנורמה זו נחשבה לפריצות העלולה לחבל בשידוך. יתר על כן, לנוכח תופעת נשואי הבוסר, הרי שמיום שהתארסה-"אפילו אם היא בת שבע שנים או עשר שנים- היא כבר לא נחשבה לילדה ועל כן, על אף גילה הצעיר אסור היה לה לצאת מפתח הבית.
מותר לה לצאת פעם או פעמיים בשנה, כשהיא עטופה במעיל ארוך, כדי לבקר את הורי חתנה". גם נשים נשואות לא נהגו לצאת מביתן והיו כדברי ההיסטוריון Aubin , שביקר במרוקו בראשית המאה העשרים, "יושבות בית מובהקות". כאשר הן נאלצו לצאת (לטבילה במקווה, ביקור אצל קרובי משפחה וכוי) הן מעולם לא עשו זאת בגפן.
נורמה מסורתית אחרת, שאף היא נשמרה בקרב משפחות רבות, נוגעת להפרדה החברתית בין המינים.
אפילו אצל המשפחות המבוססות ביותר" כותבת קוריאט [המנהלת הראשונה של ביה״ס לבנות במראכש] "לעולם אין האישה יושבת לשולחן לצד בעלה והבנים. חדר האורחים הרחב, שבו מצוי שולחן גדול וגבוה ומסביבו כיסאות, מיועד אך ורק לבעל, לבנים ולאורחים הגברים. בחדר אחר קטן יותר, על ספסל נמוך המכוסה במפה פשוטה, עורכים את השולחן לנשים, לבנות ולמשרתות…פעמים רבות הייתי נוכחת באירועים משפחתיים, כגון חתונות, בר מצווה , אירוסין…ולעולם לא מצאתי אישה ליד שולחן הגברים. מבחינה זו הייתי היחידה ויוצאת הדופן. הנשים המקומיות מביטות בי בעיניים פקוחות לרווחה ותמיד מכבדות אותי ומגישות לי ראשונה, לפני שהן מגישות לגברים.
בימי הנידה התאכסנה האישה בחדר נפרד ושוחחה עם בעלה רק באמצעות צד שלישי.י על פי רוב לא נהגה האישה לפנות אל בעלה בגוף שני והיא אף לא קראה לו בשמו. ככל הנראה , מקורה של התופעה היה בתפיסה מסורתית קדומה לפיה קריאה בשמו של אדם כמוה כהכרזה של בעלות עליו. ועל פי אמונה עממית אחרת, כדי לשמור על האיש מפני שדים ומזיקים למיניהם האורבים לו אסור לקרוא לו בשמו ובכך מונעים מהשדים מלזהות אותו.
נישואין בגיל צעיר, בערות , הגבלות על חופש התנועה ונורמות חברתיות אחרות גרמו לאישה להיות תלויה תלות מוחלטת בראש המשפחה (האב, הבעל או הבן הבכור) ונתונה למרותו הבלעדית.
המקורות מהתקופה המוסלמית מתארים תמונה עגומה על מעמדה הנחות של האישה במרוקו ועל תנאי חייה הקשים- תנאים שהחמירו אם היא גם נאלצה לעבוד לפרנסת המשפחה, להלן קטע מתוך אחד התיאורים של מורה בבית הספר של כי״ח על מצב האישה היהודייה בתקופה המוסלמית.
דובר רבות על מעמדה הנחות של האישה בחברה המזרחית …כאן, הוא מורגש ביתר שאת, יותר מאשר בכל מקום אחר… הבה ונבדוק את המצב של האישה במשפחה מבוססת… היא אינה יכולה ואינה מעיזה להרים את קולה בנוכחות בעלה. דעתה בין טובה ובין רעה אינה נחשבת כלל והאב הוא טירן אמיתי העושה ככל העולה על רוחו בנוגע לאישה ולילדים… כאשר הוא חושב לנכון להכות את ילדיו על האם להישאר בפינה ולא להתערב… גם כשהוא מכה את הבן , וברוב המקרים הוא מכה את הבת, ללא שום הצדקה…נשות המעמד המבוסס זוכות ליחס שלילי מצד בעליהן, לאדישות ואפילו לבוז… ומצבן של הנשים ממעמדות נמוכים הוא גרוע הרבה יותר.
האישה השלימה עם מעמדה, כי זו הייתה צורת החיים היחידה שאותה היא הכירה. נשואי הבוסר הרגילו אותה לקבל מגיל צעיר מאוד כמובן מאליו את מעמדה הנחות וכמו כן, תנאי חייה לא היו שונים, ואולי הם היו אף טובים יותר, מאלה של האישה בחברת הרוב המוסלמית. למעשה, רק לאחר הקמתם של בתי הספר המודרניים מטעם חברת כל ישראל חברים (כי״ח) והשפעתם על הנעשה על החברה היהודית ברוח המודרנה, התחילה האישה להיחשף לצורות חשיבה אחרות.
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
ציון הצדיק רבי דוד ומשה זיע"ה
ספרי תורה המיוחסים לרבי דוד ומשה ולרבי דוד בן ברוך זצ"ל
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס
מאז ומקדם – ג'ואן פיטרס –
מקורות הסכסוך היהודי ערבי על ארץ ישראל
1 – פליט המזרח התיכון – מוכּרים ובלתי מוכּרים
החלקים המוספים בתצרֵף
עליזה: אין טעם לנסות… אי אפשר
להאמין בדברים בלתי־אפשריים.
המלכה: הייתי אומרת שלא התאמנת
הרבה. באמת, אירע לי שהאמנתי
בלא פחות משישה דברים בלתי אפשריים
לפני ארוחת־הבוקר.
עליזה בארץ־הפלאות ..
.כך המצפון הופך אותנו למוגי־לבב.
– המלט
רק בשעה שכבר היתה כתיבת הספר בעיצומה ניצבתי, בעל־כרחי, מול הגורמים ההיסטוריים הטמונים ביסודה של ״בעיית ארץ-ישראל״. לכתחילה נועד הספר להיות רק חקירה בצרתם הנוכחית של ״הפליטים הערביים׳, כמו שנהגו עוד לקרוא אז לאותו נושא.
שלילת זכויותיהם האנושיות של הפליטים הערבים והניצול הפוליטי של מצבם האומלל נעלמו מידיעתי, בפרט משום שנדמה היה כאילו מנגנון שמימונו בא לו במידה מכרעת מתרומות מארצות-הברית האריך את צרתם. כחסידה נלהבת של זכויות-האזרח הייתי במיסיסיפי בימים הראשונים של התנועה לזכויות האזרח, שם הטיתי שכם מתוך דאגה לשוויון. חקרתי את פעולותיהם של אנשי קו־קלוקס־קלאן וכתבתי עליהן, בניגוד לדעת העורך שלי, שבתחילה סבור היה כי שליחות כזאת ״מסוכנת״ מדי לאשה.
כשיצאתי למזרח התיכון ב-1973 בימי מלחמת יום-הכיפורים כעיתונאית חופשית שקיבלה עליה שליחות מטעמה של רשת סי.בי.אס. כבר יכלו נשים לבוא בחשבון לצורך משימות מעין אלו. בבואי ללבנון, אחרי שנגמרה המלחמה, הצלחתי ליצור קשר עם אחד המנהיגים בארגון לשחרור פלשתין(אש״ף). לאחר שהוליך אותי אחד מעוזריו ממלוני בשורה של מבוכים מכוונים, כדי להסוות את בניין-הדירות שבו שכנה מפקדתו בעת ההיא – המפקדה היתה מועברת בקביעות ממקום למקום לבל תתגלה על-ידי הישראלים או על־ידי סיעות ערביות אויבות – נתן לי מנהיג אש״ף ראיון במשרדו.
על שולחן הכתיבה היו מפות סבוכות בפירוטן, תרשימים ותכניות לפלישה לצפת שבישראל, וספר שהיה מונח פתוח על קווי-האסטרטגיה של אלופי צה״ל. בעוד אנו מדברים נשמע זמזום מוכר, גובר והולך, של מטוסים מתקרבים. אותו צליל עלול להיות מבשר-רע מיד לאחר מלחמה, ואנו חשנו לצאת אל המרפסת הזעירה בעלת מעקה־הברזל כדי לברר לעצמנו את עילת המהומה הפתאומית. היו אלה מטוסי סילון ישראליים, שהמטירו אש מקלעים על האיזור, ולדבריהם של אנשי אש״ף היה זה מעשה שבכל יום.
כאשר חלפו המטוסים היישר ממעל נפלו העובדים במשרד המאולתר באורח דראמטי אפיים ארצה, להיסתר מן העין כדי למנוע זיהוי של מצלמה, כך הוגד לי, ובזאת למנוע את הישראלים מלדעת את מקומה של המפקדה האחרונה.
אחרי־כן הוליכוני בדרך־עקלקלות לסייר באחד ממחנות־הפליטים הדלים יותר בשוליה של ביירות. שם, במחנה פליטים, מקום שהיו ילדים עורכים ספירת מלאי של רובי קלאשניקוב על מדפי מחסן קטן של ״אספקה לבתי־חולים״, שם הבינותי אל־נכון את אי הצדק ואת העקרות שב״מחנות הפליטים״ התמידיים האלה. השנה היתה שנת 1974 – עשרים־וחמש שנה אחרי תום המלחמה נגד הקמתה של מדינת־ישראל, שמאז ניטשו אחריה עוד יותר משלש מלחמות ערביות־ישראליות – והאנשים האלה המיוסרים, הנוגעים אל הלב, עדיין היו פליטים, וכלי־נשק היו התרופה הרשומה לפצעם הקיבוצי. היכן היו זכויות האזרח שלהם? מדוע עדיין לא שוקמו הפליטים הערביים, להבדיל מפליטים ביבשות אחרות, ועודם יושבים במחנות?
בהמשך הדברים למדתי לדעת שהערבים אינם בישי המזל היחידים שנמלטו מבתיהם בעת מלחמת־עצמאותה של ישראל עם הערבים. הואיל ויצאתי מן ההנחה שפליטים ערביים מישראל הם-הם ״פליטי המזרח התיכון״, נדהמתי כאשר התברר לי שקיבוצים יהודיים שלמים מהרבה ארצות ערביות נאלצו, אף הם סמוך ל־1948, לנוס כפליטים לישראל ולמקומות אחרים בעולם.
אף שעברתי על תלי־תלים של תעודות בנוגע לפליטים, שבהן חיפשתי עיון רשמי בפליטים האלה ה״אחרים״ של ״המזרח התיכון׳, ביהודים, לא מצאתי מאומה או כמעט מאומה, אבל אגב כך נתערערו עוד אי אלו אמונות־מפתח בהבנה המקובלת (ובזו שלי האישית) של הסיכסוך הערבי־ישראלי. למשל, כאשר בדקתי נתונים של האו״ם מ־1948 והלאה, הסב את תשומת־לבי שינוי קל ערך לכאורה בהגדרת מהותו של ״פליט״ ערבי מישראל. תחילה פסחתי עליו, ולא חזרתי אליו אלא אחרי שעקב חקירת העברות פליטים במקומות אחרים בעולם נתתי דעתי על ההגדרה הכללית של מי שראוי להיקרא פליט. במקרים אחרים כלל התאור, הנוהג פחות או יותר בכל מקום, אותם אנשים שנאלצו לעזוב בתים ״תמידיים״ או ״רגילים״. אולם באשר לפליטים הערבים הורחבה ההגדרה וכללה במושג ״פליטים״ אנשים שישבו ב״ארץ־ ישראל״ במשך שנתיים בלבד לפני הקמתה של מדינת־ישראל ב־1948.
לאחר שעמדתי על השוני לא התרשמתי ביותר מן השינוי. אולם אגב ההתפתחות הריטורית והפוליטית של דימוי חדש לערבים האלה – שמ״פליטים״ הפכו להיות ״פלשתינאים שהורחקו מחלקות־אדמה שבהן ישבו מאז ומקדם״ – נמצאתי חוזרת מתוך אי נחת לאותו סעיף של ״שנתיים״.
פאס העיר-א.בשן-תחילת המעורבות.
יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.
גם בשנים אלה נעזרו יהודי פאס בתרומות של האגודות היהודיות באירופה. ב-9 במרס 1904 אישרו חכמי פאס רפאל אבן צור, שלמה אבן דנאן ווידאל הצרפתי קבלה 3000 פרנק ששלחה כל ישראל חברים לעניי הקהילה.העניות הייתה תופעה תדירה בשנים אלה ובבאות, ובולט היה הפער בין העניים לעומת מיעט העשירים שלעתים גרו בסמיכות.
המצוקה עלולה הייתה לגרום להתנצרות שנוצלה על ידי המיסיונרים. וכן להתאסלמות כמו בדורות עברו, בתקוה כי כך ייהנו מהקצבות הניתנות על ידי המלכות, שבדרך כלל לא ניתנו ליהודים. על תופעה זו כתב הרופא המיסיונר רוברט קאר.
לדבריו המתאסלמים חזרו ליהדות. מקרה חריג הוא פקודתו של הסולטאן עבד אלעזיז הרביעי על חלוקת מזון גם ליהודים, לאחר שמשלחת של רבנים התייצבה בפניו וביקשה סיוע.
מיסיונרים.
נוסף למכות שמים נחתה על יהודי פאס צרה בידי אדם והיא ההתנצרות. מיסיונרים פרוטסטנטים מבריטניה ומארצות הברית הגיעו בתקופה זו לפאס, למרות הסיכונים שנשקפו להם. שליחי האגודה היו אלה : המומר ג'ימס ברנט גינצבורג שליח האגודה בשם London Society for Promotion Christianity amongst the Jews, שהקים בסיס קבוע לאגודה זו במוגדור בשנת 1875.
ביקר בפאס בשנת 1870, ושוב בשנים 1873, 1877, 1884, אבל לא הצליח ליצור כאן בסיס. אנשי צוותו ניסו להפיץ את ספרי הנצרות בשנים הבאות, ללא הצלחה רבה. אלי זרביב מומר יליד אלג'יריה, שהחליפו בתור ראש המשלחת החל משנת 1886 עד מותו בשנת 1919, ביקר בפאס וניסה להפיץ עותקים של הברית החדשה ולהשפיע על התנצרות, אבל לא הייתה היענות לבשורתו.
הרופה רוברט קאר נציג האגודה בשם Presbyterian Church of England, שבא למרוקו בשנת 1886 ועסק בטיפול רפואי בעירם שונות ביניהן בפאס במשך שבע שנים, תיאר את ביקורו לפני פסח תרמ"ח – 1888 בפאס.
נשים יהודיות גילו התנגדות לביקורו, למרות שטיפל בחולים, בטענה שהוא מטמא את הבית, ועליהן לשטוף את המקומות בהן דרך. אגודה בריטית בשם British and Foreign Bible Society שליחיה פעלו בערי מרוקו כבר בשליש הראשון של המאה ה-19, ובשנות ה – 80 -90 באו גם לפאס, הצליחו לנצר מוסלם אחד, ואף לא יהודי אחד.
בשנת 1888 הקימה אגודה בשם North Africa Mission בסיס בפאס, לאחר שהות של כחמש שנים במרוקו. בשנת 1891 הקימה בית חולים. למרות הטיפול הרפואי שיהודים ומוסלמים נזקקו לו, נתקלו שליחיה בהתנגדותם של בני שתי דתות אלה.
בשנות ה – 90 נתבעו שליחיה על ידי השלטונות להפסיק ללמד את הילדים ובייחוד את הבנות ואת הנשים. מיסיונרים בפאס סבלו מהתנכלויות, שוד ורצח.
אגדוה בשם Mildmay Mission to the jews החלה לפעול במרוקו בשנת 1889, ושליחיה הרופאים ביקרו בפאס. לפי דו"ח בשנת 1897 קיבלו חולים בבית הקברות היהודי, ושם טיפלו בהם. היו עוד אגודות מסיונריות מארצות הברית שפעלו בפאס, אבל אין מידע על יהודים שהתנצרו. המיסיונרים ניצלו את העובדה שכמעט לא היו בפאס רופאים מקצועיים אירופיים ולא יהודים.
והרפואה התבססה בעיקר על שיטות ריפוי עממיות, או על אמונות בכוחות מיסטיים שעשויים להביא מזור. במקורות שעברו תחת ידינו מצאנו עדויות על רופאים ב – 1888 וב – 1897 ובשנים הבאות על כמה רופאים שהיגרו אליה מחו"ל.
תחילת המעורבות.
לקראת סוף המאה ה-19 חל כירסות הדרגתי אצל חלק מיהודי פאס בהקפדה על קיום המצוות, ובכוונותם לשמוע בקול החכמים. רבי יצחק אבן דנאן שפעל בעיר זו עד פטירתו בשנת תר"ס – 1900, התלונן בהקש לנוהג שממלאים מים מן המעיין שמחוץ למללאח בשבת, ובכך עוברים על איסור הוצאה מרשות הרבים לרשות היחיד.
" ואין בידינו להעמיד הדת על תלה ". לפי מקור מהתקופה הנ"ל ניכר שהיו שינויים בעקבות מציאות חדשה שחדרה בהדרגה גם לפאס, והיו כאלה שהתנהגו כמו אירופים. נצטט מדברי רבי חיים משאש שפעל במכנאס נפטר תרס"ד – 1904, הוא מביא בשם קבני איזמיר בהקשר למי שמגלח את זקנו :
דזקן המגלח זקנו אפילו במספרים אין חייבים לקום מפניו ולא לכבדו ולא להדרו…אבל במקום שדרים בין האומות שכולם מגולחי זקן אין לגרוע כבודם אם מגלחים במספריים…ומור אחי אמר לי שכמנהג איזמיר נהגו בפאס איזה שנים וכשגברו בעלי זרוע בטלוהו ה' הטוב יכפר.
ניכר מדברי החכם שאין דעתו נוחה מהשינוי, אבל הוא משלים אותו. תהליך ההתמערבות היה איטי יותר מאשר בקהילות בערי החוף, וגבר לאחר תחילת הפרוטקטורט הצרפתי
סוף הפרק יהודי פאס 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות.
ממזרח וממערב-כרך ג'-מאמרים שונים-קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
ממזרח וממערב כרך שלישי.
3 – קווים לדמותו של רבי יעקב אבן צור – משה עמאר
הזכרנו ארבעה עשר בנים שהיו ליעב"ץ, תשעה בנים וחמש בנות. לפי דברי רבי יוסף בן נאיים היו ליעב"ץ שבעה עשר בנים ומתוכם קבר שישה עשר בחייו, ונותר בחיים אחרי מותו רק בן אחד, שנולד לו מבימתו, והא רבי רפאל עובד. את כאבו מהאסונות הרבים שפקדוהו ביטא כמה פעמים בתשובותיו בחתימה " נאום האב הנכאב " " נאום הצעיר מר ממות "
לבד מאסונותיו הרבים חלה כמה פעמים במחלות קשות. בחודש אדר התנ"ו – 1697 ובחודש שבט התפ"ה – 1725, התקף בהתקררות חזקה עד שהסתכן. כשהחלים הביע את הודאתו לבורא בכמה שירים " אשר יסדתי…בחלותי ואחי מחליי ".
בשנת התע"ט – 1719, חלה, לא יכול לאכול ונאלץ לקחת תרופות בבוקר לפני התפילה ולפני הקידוש. בסוף ימיו – בשנת הת"ק – 1740, וביתר שאת משנת התק"ז – 1747 והלאה – נתקף לעתים תכופות במחלה.
" ולא יכולתי יותר להתאפק ולהאריך יותר כי נהייתי ונחליתי ואני מדוכה ביסרין…ויש מקום להאריך אלא שבעוונותי נהייתי ונחליתי נפוגותי ונדכתי זה כמשלוש חודשים שאיני הולך לבית הכנסת להתפלל זולת בראש חשנה הלכתי בדוחק ובצער, וביום הכיפורים הצעתי מטתי בבית הכנסת והלכתי ושכבתי שם כל היום זולת בשעת העמידה ומוסף לחש הייתי עומד בצער גדול ובשעת הוידוי שאשמנו בגדנו ותו לא.
בתעודה אחרת כתוב : נמצאת תשובה אחרת שנכתבה בשנת התק"ז בקירוב, ובה הוא כותב " כי אני נרדף מכמה בני אדם וכמה מעות יש לי ואין לי שולחני להרצותן אני בעוונותי מדוכר ביסורין זה לי שישה חודשים ואני מושכב על המטה ואפילו לבית התפילה איני הולך כי אם משבת לשבת לשמוע הפרשה בספר תורה דווקא ויגונות שלי מוסיפים לי צער על צערי ויגון על יגוני…."
גם בשעת מחלתו לא חשך עצמו מלהתמודד עם בעיות היום-יום שהתעוררו בקהילה ולדון בדינים שבין אדם לחברו. בשעה שלא יכול לכתוב מרוב חולשתו היה מכתיב לסופר וחותם.