מורשת יהדות מרוקו

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

3 – מאסר והתנכלות ליהודים בפאס בעקבות כניסתם לבית מרחץ מוסלמי.

בין הגזירות של השליט הפאטמי – חאכם באמר אללה – 996 – 1021 – היתה הפקודה לבתי מרחץ נפרדים לד'מים, בהם יכנסו עם צלבים ובולי עץ, גזירותיו אמנם בוטלו לאחר עלות יורשו, אבל האיסור לרחצה משותפת של מוסלמים עם נוצרים ויהודים נשמר גם בדורות הבאים. לפי הנוסח של " תנאי עומאר " שנכתב בתקופה הממלוכית על ידי קלקשנדי, נזכר האיסור בהקשר לנשים בלבד.

על הד'מית הנכנסת לבית המרחץ, לענות טבעת מברזל, מעופרת, או מחומר אחר כדי להבדילה מהמוסלמיות. ובהמשך נאמר שאסור להן להכנס למרחצאות ביחד עם נשים מוסלמיות.

במזרח התיכון בימי הביניים ובתקופה העות'מאנית היה נהוג שהיהודים הרוחצים בבתי מרחץ ציבוריים חייבים לענוד סימן מיוחד כמו פעמון לצוארם, כדי להבדילם מהמוסלמים ולזהותם כד'מים.

בארצות המגרב לא הותרה כניסה ליהודים בבתי מרחץ של המוסלמים, וכך היה גם במרוקו עוד בתחילת המאה ה-20, ומי שהעז ונכנס דמו בראשו. במרוקו גם נאסר על היהודים לבנות בתי מרחץ לעצמם. והודי פאס פנו בשנת 1836 לסולטן עבד אלרחמאן השני, בבקשה להרשות להם לבנות בית מרחץ היות ואינם רשאים לרחוץ בזה של המוסלמים.

הסולטאן התייעץ עם חכמי הדת המוסלמית ותשובתם היתה כי איסור השימוש במרחץ מוסלמי הוא פועל יוצא מהחובה לבודדםץ אשר לבניית בית מרחץ לעצמם, האיסור מבוסס על שני טעמים.

        א. בית מרחץ הוא עניין שמותרות, שאין להעניק ליהודים.

       ב. אין המרחץ דרוש להם מבחינה דתית, הם אינם טובלים אפילו לאחר יחסי מין, ובית מרחץ דרוש להם לתענוג בלבד. למרות זאת היה חכם מוסלמי אחד בפאס שהמליץ לאשר להם לבנות מרחץ, דבר שעורר תרעומת אצל האחרים ותביעה להענישו. הסולטאן הגיע למסקנה כי אין להרשות להם בניית בית המרחץ. המחבר שפירסם תעודות על נושא זה, הוסיף שעוד בשנת 1898 בימי נסולטאן עבד אלעזיז הרביעי לא היה ליהודים בית מרחץ משלהם. על רקע זה יש להבין את האירוע דלהלן.

ביולי 1873, לקראת סוף שלטונו של הסולטאן מוחמד הרביעי ( מת בספטמבר אותה שנה ) התרחש בפאס האירוע הבא.

יהודי חולה שנזקק לרחצה בבית מרחץ חם, הצליח להכנס לבית מרחץ פרטי ברטבע המוסלמי, לאחר מתן שוחד. נוא נאסר יחד עם שני מלוויו. דיווח על המקרה הגיע לידיעת העיתונות, לכי"ח ול " אגודת חיים " בלונדון, ונדון בהתכתבויות בין גורמים שונים בבריטניה ובמרוקו. לסיפור שתי גרסאות, זו של היהודים וזו של המוסלמים.

  גרסת היהודים.

הנושא פורסם לראשונה ב 1 באוגוסט 1873 בג'ואיש כרוניקל, ופרטים נוספים בספטמבר ובאוקטובר, בדיווחים החודשיים של כי"ח וכן בדו"ח השנתי של " אגודת אחים " לשנת 1873/4, ב " החבצלת " יח באלול תרל"ד.

בכל אלה מופיעים הפרטים הבאים.

יהודי חולה ועני בפאס בשם יהודה אלקסלסי

פרופסור אליעזר בשן הי"ו

צווה על ידי רופאו לרחוץ גופו במים חמים. כיוון שאסור שיהיו ליהודים בתי מרחץ במללאח, ואסור להם להשתמש באלה המצויים ברובע המוסלמי, שכנע הנכה את הממונה על בית המרחץ לאפשר לו להיכנס בסתר.

שומר בית המרחץ התבקש כמובן תמורת שוחד, לא לגלות זאת לאחרים. הוא לווה על ידי מאיר בן סוסאן ואברהם מלול, שלושתם בני 35 -40. השומר לא שמר את הבטחתו וגילה זאת, וכשיצאו מבית המרחץ הוקפו שלושת היהודים על ידי המון נזעם שתקפם בגלל שטימא את בית המרחץ.

הם נקשרו בחבלים על ידי החיילים, הובלו ברחובות העיר בדרכם לבית המושל כשהם מוכים במקלות ובפטישים, נדקרים בסכינים, ונרגמים באבנים שהושלכו מן הגגות. הם נפצעו וזבים דם, אוזנו של אחד מהם נחתכה, אחד התעוור בעין אחת ולשלישי סדקים פתוחים בראש.

נוסף לכך ציווה המושל האכזר להלקותם 500 מלקות. המוסלמים מקווים שהסולטאן יורה לערוף את ראשיהם. לאחר מכם הושלכו לבית כלא, וכעבור זמן הועברו לבית כלא אחר בו תנאים עלובים יותר. הסולטאן ביקר באותו זמן במראכש, ההנחה היא כי בשובו לפאס, יוציא עליהם פסק דין מוות, כי חיללו בית מרחץ מוסלמי.

הם נשארו בכלא מספר חודשים. בינתיים עלה ב- 12 בספטמבר הסולטאן חסן הראשון, והודות להתערבותו של השגריר הצרפתי טיסו, הורה הסולטאן לשחררם, ואילו שומר בית המרחץ נשאר בכלא. לפי ידיעה בג'ואיש כרוניקל ב – 19 בדצמבר אותה שנה, הם היו כבר מחוך לכלא, אבל לא קיבלו כל פיצויים.

הנרי דה וורמס נשיא " אגודת אחים " הריץ מכתב לשר החוץ הבריטי הלורד גרנוויל בוהפרטים על האירוע, וביקשו שיורה לשגרירו במרוקו שיפעיל השפעתו על הסולטאן לשחרור הנאסרים, ויציין כי מעשה זה מנוגד לד'אהיר שנתן למשה מונטיפיורי בשנת 1864.

וכן מנוגד להבטחות שניתנו לאחרונה לשגריר בריטניה, כי צעדים קפדניים יינקטו כדי למנוע הישנות מקרים כאלה. כתשובה לפנייה הדיעה הודעה ממשרד החוץ, כי השגריר בטנג'יר קיבל הוראה לחקור בנושא ולדווח על התוצאות.

ואם ייראה לו שהדבר דחוף, עליו להתערב למען הקורבנות. לאחר מכן הגיעה הידיעה כי מהיהודים המסכנים שוחררו.

סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה

הקדמה

העיר סאלי שבמרוקו, הייתה אחת הקהילות היהודיות המפוארות ביותר וקורותיה מן המרתקות ביותר. שמה יצא והלך לפניה לתהילה, בזכות חכמי העיר ורבניה שנודעו לגדולות, כפי שהדבר יתבאר בס"ד בחיבורי.

לגדלות הקהילה ורבניה, נתוודענו על ידי מו"ר אבי רבי חיים מסעוד זצ"ל בנם של קדושים, שסיפר לי רבות על חכמי העיר, על קורותיה ועל מנהגיה, בפרט על משפחתנו משפחת אלקואה – אלנקוה ובעיקר על עטרת ראשינו הרב המלאך רפאל אלנקואה זצוק"ל, על מור זקנו רבי מסעוד אלנקאוה זצוק"ל ושאר החכמים. 

רבי משה אבן צור השני

מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. הוא דודו של היעב״ץ. נלב״ע ב – ז׳ בשבט התפ״ו (״עת לכל חפץ״ צ״ב). ב״לשון לימודים״ ליעב״ץ המובא בספר פז וחכמיה (כרך ב׳) מופיעה איגרת (ק״ן) המציינת את יום פטירתו של רבי משה ב-ז׳ בשבט התס״ו ושם נכתבה עליו קינה והוא דודו של היעב״ץ. –

רבי משה אנהורי ב״ר יהודה

 היה מחכמי סאלי רבאט.

באיגרת כת״י תיאר אותו היעב״ץ ״החה״ש (החכם השלם) מחדדן שמעתתיה״, סיני ועוקר הרים כמה״ר משה זלה״ה המכונה אנהורי״. רבי משה הוא חמיו של הרב נתן עמרם מחבר ״נועם המידות״.

בשנת התקע״ז עבר רבי משה דרך ארם צובא ונתמנה לרב העיר, עזב בשנת התקע״ט למצרים ונלב״ע ב-י״ח בניסן התקפ״ד. בזמן מלחמת העולם השניה ערכו תפילה יהודי מצרים על קברות הצדיקים וראו יד אחת יוצאת מאחד הקברים – היה זה מקברו של רבי משה אנהורי הדיין זצוק״ל.

רני משה בוזגלו השני

מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. הוא אביו של הרב שלם אבוזגלו, מחבר ״מקדש מלך״.

בהקדמה לספר זה מתאר המחבר את אביו רבי משה – ״בן יכבד אב ורבו המובהק, למד ולימד, אמרינן כי הרביץ תורה בישראל כל ימי חייו והשאיר אחריו ברכת חברת תלמידיו, אשר אור תורתם זורח היום במבצר מתא סאלי יע״א, הוא מעלת כבוד אדוני אבי, רכב ישראל ופרשיו, כמהר״ר משה זלה״ה״.

רבי משה הוא בנו של רבי שלם בוזגלו שיוזכר לקמן.

רכי משה כן מוסא

בגו של רבי אברהם בן מוסא שהוזכר לעיל. רבי משה הינו יליד סאלי ונולד לערך בשנת הת״ס. למד אצל אביו שהגיע לסאלי מתיטואן. רבי משה כתב על אוהחה״ק: ״שקרוב לנו האיש מתושבי עיר האלוקים סאלי יע״א״. בפז למד קבלה אצל הרב המקובל רבי מרדכי בוסקילה וגלה עם אביו לתלמסאן שבאלג׳יר (העיר בה נטמן המלוב״ן רבי אפרים אלנקאוה זצוק״ל זתע״א).

רבי משה היה נודד בין קהילות בערי אלג׳יר, מרוקו ותוניס. הוא נשלח כשד״ר מארץ ישראל ונתיישב בסוף ימיו במצרים.

רבי משה בן עטר אביו של אוהחה״ק, אשרי חלקו.

רבי משה הוא בנו של רבי חיים בן עטר הקדמון. חי במאה החמישית למניינינו והוא חמיו של רבי שמואל דאבילא וסבו של רבי אליעזר דאבילא.

ראו יוצאי חלציו ותבינו גודל מעלתו ומעלת מו״ר אביו.

לקח את מקומו של דודו רבי שם טוב כנגיד והרחיב פעילותו מסאלי לכלל מרוקו. בשנת הת״ם הושם בכלא ונדרש לשלם סכום גדול לשלטונות.

היה בעל ב'כנ״ס בסאלי ״לולאד בן עטר״. (א) מובא הדבר במבוא לשו״ת דרבי יהודה בן עטר.

בהקשר זה מובא פסק דין של היעב״ץ ב״משפט וצדקה ביעקב״ (ח ״א פימן ד׳ י״ה ל״ב, ד׳).