ארכיון יומי: 20 בספטמבר 2013


תולדות היהודים באפ' הצפונית -הירשברג

 

חיים זאב הירשברג (י"א בתשרי תרס"ד, 2 באוקטובר 1903, טרנופול, גליציה, האימפריה האוסטרו-הונגריתט' בשבט תשל"ו, 1976) היה רב, היסטוריון ומזרחן, גדול חוקריה של יהדות צפון אפריקה בדור הראשון שלאחר קום המדינה. נולד בגליציה ועלה לארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה. נמנה עם המחנה הדתי לאומי, והיה ממקימיה של אוניברסיטת בר-אילן. היה עורך המדור של תולדות היהודים בארצות האסלאם באנציקלופדיה יודאיקה האנגלית.

זה מאה שנה, שאיזור זה היה לבז לערבים הנוודים בני הלאל ובני סולים, אשר הצליהו להפוך לשממה אזורים חקלאים פוריים וערים מסחריות פורחות.

מצב זה ניצל רוג׳ר, מלך סיקיליה, כדי לכבוש בשנים   1148 -1134 את הנמלים חחשובים באיזור אנו מונים לפי סדר גיאוגראפי : את — ג׳ידילי, סוסה, מהדיה, ספאקס, את איי קרקנא, את קאבס – 1143- 1148 חצי־האי ג׳רבה ( 1134 ) ואת הופי טראבלס המערבית — היא טריפוליטאניה 1146.

נוכח הסכנה של התפשטות השלטון הנוצרי פנו המוסלמים אל המייחדים בבקשת עזרה, ואלה יצאו בשנת 1159 ממרכזם במארוקו כדי להשלים הפעם את אשר החלו לעשות לפני חמש־עשרה שנה.  במסעו זה שעיקר קשיו היה כיבוש מהדיה הבצורה גירש עבד אל־מומין את הנורמאנדים הנוצרים מאפריקיה

ומטריפוליטאניה והציב את גבולות מדינתו בתהומי השפעתה של מצרים, שהייתה עדיין תחת שלטונם של בני פאטמה

עבד אל־מומין מת בשנת 1163 , שנים מעטות לאחר שהשלים את מלאכתו היא איחוד כל אפריקה הצפונית תחת שלטון המומינים, כפי שמכנים את השושלת, שייסד ממלא־מקומו של אבן תומרת. אולם הוא גם נעץ במו ידיו את הקנה, שמסביבו התגבש לאחר מכן הכוח, שעתיד היה ברבות העתים לדחוק

את רגלי הברברים בארצם.

כדי למנוע מהומות בשטחים שנכבשו לאחרונה וכאחת גם ליישב את המערב הקיצוני, שנתרוקן בשל ההשמדה ההמונית של מתנגדים ויריבים, העביר עבד אל־מומין את הבדווים הערבים אל ארץ מולדתו.

זו הייתה ראשית קץ של ריבונות שבטי הברברים.

זכר מאורעות הימים מנקודת ראות יהודית, שממנה מתעלמים כליל ההיסטוריונים הערבים, חוץ מפרט מסויים, שמספר אחד מהם בקשר לכיבוש תוניס, נשמר בשורה של עדויות ומקורות יהודיים. מהם קרובים קרבת מקום וזמן, עד שאפשר לכנותם עדי ראייה או שמיעה נאמנים להתרחשויות, ומהם

כאלה שהלבישו בלבוש קינות את הדי הדברים, שהגיעו אליהם, בלי שהתכוונו לסדר ולדיוק היסטורי או לשלמות התיאור.

בשני הנוסחאות של אגרת ששלח רבי משה בן מימון אל תימן נשתמר תיאור מאורע שזעזע את יהודי פאס בשנות העשרים של המאה ההיא, באגרת תימן מזהיר הרמב״ם מפני הנהיה אחרי אנשים המתנשאים לאמר: אני המשיח המקווה! ולאחר שסיפר על ה״משיח״, שקם במזרח ממשיך הוא לפי הנוסח הקצר:

״וכמו כן עמד איש אחד במערב במדינת פאס היום מ״ה שנים ואמר שהוא מבשר ושלוחו של משיח, ואמר שבאותה שנה יגלה. ולא יצא דברו לאוד, והתחדשו לישראל בגללו צרות, והודיעני הדבר הזה מי שהיד. מצוי בכל "

בנוסח הארוך קוראים אנו:

״וזאת אני מוסר כדבר של ודאי ויודע כי כן הוא משום קרבת זמנו. כי לפני חמשים שנה כיום הזה או קרוב לכך בא אדם חסיד ומעולה, חכם מחכמי ישראל ושמו כמר משה דרעי, בא מדרעה אל ארץ אלאנדלס ללמוד תורה מפי רבי יוסף הלוי ז״ל בן מגש אשר שמעתם את שמעו. אחר כן בא אל בירת ארץ

המערב, כלומר פאם, ונקהלו אליו אנשי המקום כי חסיד ומעולה וחכם הוא.

אמר להם:  הנה המשיח קרב ובא, והודיעני זאת השם בחלומי. הוא לא התפאר כדרך שהתפאר אותו משגע כי הוא יודע שהוא משיח, רק אמר שהודיעו לו כי נתגלה חמשיח. ונמשך העם אחריו והאמינו בדברו.

והיה אבי מורי זצ״ל מסיר את לב העם מאחריו ואוסר עליהם ללכת אחריו. אבל מועטים שמעו בקול

אבי ורבם, אכן כלם נטו אחרי ר׳ משה נ״ע. סופו של דבר, היה ניבא נבואות ונתקימו ככל אשר אמר. אם אמר :

  נגלה לי אתמול כי יהיה כך וכך, והיה בדיוק כאשר אמר. עד שהגיד להם כי בערב שבת פלוני יורד מטר סוחף, והלח היורד יהיה דם, וזה האות אשר אמר ונתתי מופתים בשמים ובארץ ובו׳)  יואל ג, ג) .  אותו זמן חדש מרחשון היה,  וירד גשם הזק ורב אותו ערב שבת, והיו המים היורדים מים אדמים סמיכים כאלו הם בלולים בטיט. 

והיה זה האות אשר הוכיח בו לכל העם כי נביא הוא ללא ספק. ואין זה נמנע על פי דין כפי

שהגדתי לכם כי עתידה הנבואה לחזר לפני בא המשיח . ומשהאמינו רב העם כי דבריו אמת אמר להם כי יבא המשיח בשנה זו בליל הפסח,  וצוה אותם למכר את רכושם ולהתחייב חובות למוסלמים, כל דבר השוה דינר בעשרה דינרים, ויעשו את מצות התורה בחג הפסח כי לא יראו אותם לעולם, ועשו כן.

וכשבא הפסה ולא קרה דבר אבדו האנשים ההם הואיל ויצאו רובם מרכושם במעט מזער, והחובות רבו על העם . וגם בין שכניהם ועבדיהם הגוים נתפרסם הדבר, ולוא נמצא כי עתה נהרג. ולא נשאו אותו ארצות האסלאם לאחר מכאן, ויצא לארץ ישראל ומת שם ז״ל/ 

ובצאתו, כפי שהגירו לי כל אלה שראוהו, ניבא כאשר הודיעהו השם כל מה שאירע בארץ המערב דבר גדול ודבר קטן ״  התיאור הארוך — שהוא המקורי, בעוד שנוסח א׳ הוא קיצור הדברים ״

— על הופעת הנביא משה הדרעי בפאס בשנות העשרים של המאה השתים־ עשרה חשוב מכמה בחינות.

ראשית בשל הודעת הרמב״ם בראש הסיפור, כי מקבל הוא עליו את האחריות עבורו וכי שמע על המעשה מפי אנשים מהימנים, שראו את משה דרעי זה וכי חקר אותם על הפרטים.  ואין ספק, כי יש להחשיב ביותר את עדותו המודגשת של רבנו, כשראה צורך להעמידה בראש התיאור.

שנית בשל קביעת המועד למאורעות ההם . לגבי דידנו אין לייjס חשיבות רבה להבדלים בתאריך המדויק: המישים שנה לפני כתיבת האגרת בקירוב, כלומר שנת 1122 , או ארבעים וחמש שנה, כלומר שנת 1127 . קובעת העובדה, שנבואותיו של מר משה הדרעי הושמעו לאחר שהותו בפאס של מוחמר אבן

תומרת. זה אירע לפני שנת 1120/514 . .

Il etait une fois le Maroc Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan

david bensoussan 

Il etait une fois le Maroc

Temoignage du passe judeo-marocain

David Bensoussan

Un adage bien connu veut que l'histoire soit de la polémique, mais que l'inverse ne soit pas fondé. Cela s'applique tout particulièrement à l'historiographie marocaine qui est, le plus clair du temps, teintée d'idéologie : une pléthore d'essais datant de l'ère coloniale, essais dans lesquels, le plus souvent, les simplifications, les réductions des données en matière d'information et le ton condescendant ne font que corroborer les préjugés

Dans l'ouvrage publie en 1930 , Les gens du navire, ou le XIVe siecle (correspondant au XXe siecle gregorien), Mohammed Ibn Abdallah Al~ Mu'aqqit Al-Murrakushi reprouva le modernisme du siecle et se replia sur l'islam. Les gens du navire sont les Musulmans embarques dans un paquebot geant representant le Protectorat. Le courroux divin fit que ce paquebot fut defonce par un iceberg : « Chacun n'etait preoccupe que de lui-meme et de ses propres fardeaux et le souffle de la solidarite s'etait epuise. Alors meme que le besoin en etait plus pressant, chacun se derobait et il n'y avait plus place que pour l'ingratitude, la jalousie, l'egoisme, la ruse et l'exacerbation des inimities.

 Dans notre tristesse, nous n'avions de recours qu'en Dieu au decret duquel nous remettions notre sort.» Les passagers furent sauves par d'autres embarcations et il sermonna les rescapes en ces termes : « Nous leur exposames ce qu'il etait advenu aux gens qui, avant eux, avaient laisse se pervertir leur nature, leurs raisons et leurs mceurs en dormant libre cours a leurs passions a l'imitation des corrupteurs dans leurs rangs. Nous leur expliquames les effets nefastes de ces comportements au plan de la sante, de la moralite et de la societe, en nous plagant du point de vue des verites expliquees enoncees par le Coran glorieux et la Loi divine. Nous leur exposions les consequences de ces maladies morales et de ces transgressions religieuses, maladie par maladie, transgression par transgression, sans ne nous epargner aucun effort.»

Muhammad Ibn Al-Jajwi fut Ministre de !'Instruction sous le Protectorat. II etait convaincu que le Maroc devait adopter la civilisation materielle de l'Occident tout en l'adaptant a l'islam. Lors de son voyage pour participer aux celebrations du 14 juillet 1919  a Paris, il rencontra une delegation soudanaise invitee a participer aux fetes de la victoire en Grande-Bretagne. Ces derniers s'enquirent de la situation au Maroc  Je les informai que celle-ci etait bonne et que le pays avait progresse depuis l'occupation frangaise sur le plan de la paix et de la securite, ce qui nous a epargne le fleau de la guerre qui a frappe d'autres contrees, ensanglantant les franges des royaumes. Ils rendirent grace a Dieu qu'il en soit ainsi et m'informerent qu'il en allait de meme dans leur propre pays….

 Puis ils m'interrogerent sur le comportement de la France a notre egard et me demanderent si nos mosquees etaient respectees. Je leur repondis oui, et que la France etait connue pour cela, etant le plus tolerant des Etats en ces matieres, ce qui fait qu'ils ne prennent partie pour aucune foi, laissant la pleine liberte aux fideles des differentes religions. Ce que nous avons constate, de la part des Frangais, c'est l'interet qu'ils prennent a nos mosquees et a leur entretien, superieur a ce qui existait auparavant.

ארבעים שנות יישוב-בעזה.ד.אלקיים

40 שנות ישוב יהודי בעזה – באר שבע והקמת חוות רוחמה

מרדכי אלקיים

ייחודו של הספר הזה בראשוניותו. זהו ספר ראשון על ההתיישבות היהודית בעזה ב – 1885,היינו לפני יותר מ-100 שנים. הספר מתאר את הלבטים, הקשיים, האכזבות וההצלחות של המתיישבים הצעירים, בני העלייה הראשונה, חסידיהם של מבשרי הציונות המדינית, אשר יצאו בשליחות הנהגת ״חובבי-ציון״, אברהם מויאל (יו״ר), אליעזר רוקח וק. ג. ויסוצקי, להקים ישובים יה

ועד חובבי ציון

ועד חובבי ציון

ודיים נוספים בערים הערביות עזה, שכם ולוד, לקלוט בהן עולים יהודים, עירוניים, מברית-המועצות, ולשמש להם לפה במגעיהם עם הערבים ועם השלטונות התורכיים. צעירי קהילת יפו, שהיו הציונים היחידים בארץ ששלטו בשפה הערבית, יצאו אז להקים ישוב יהודי עירוני בעזה.

פרק ראשזן – 1885 -1861

עזה בהיסטוריה העולמית – בעבר ובהווה

עזה היא אחת הערים העתיקות בהיסטוריה העולמית. היא נכבשה בידי עשרות עמים: הכנענים, הפלישתים, הבבלים, המצרים, היוונים, החשמונאים, הצלבנים, העברים, הערבים, הצרפתים, התורכים, האנגלים והישראלים. בפי המצרים נקראת עזה "עיר הכנען"; בלוחות אמרנא, נקראה"חזת"; בחלוקת הארץ בין שבטי ישראל על-ידי יהושע בן-נון, נפלו עזה וחצרים בידי שבט יהודה; שמשון, סיים את חייו הטראגיים במקדש דגון, אליל הפלישתים בעזה; וחזקיה, היכה את הפלישתים עד עזה. נישבה על אם הדרך, בין ממלכות מצרים, אשור ובבל, היתה עזה עיר מסחר ונקודה אסטרטגית, שהכל נלחמו עליה.

בתקופת שלטון סלבקוס כבשו אותה יונתן החשמונאי ואחיו שמעון, והושיבו בה יהודים. עדויות היסטוריות רבות מעידות על ישוב יהודים ושומרונים בעזה, כיבושה ע״י נפוליאון בונופרטה, בשנת 1779, ועד ימינו. מספרים, שלפני הכיבוש הערבי בא לסחור בעזה האשם, דודו של מוחמר הנביא ואבי הפלג ההאשמי עליו נמנים המלך חוסיין ואביו עבדאללה. האשם מת ונקבר שם.

יהודים ישבו בעזה בכל התקופות. במאה השמינית חי בה ר' משה העזתי. במחצית הראשונה של המאה הי"א היתה בעזה קהילה יהודית חשובה.

בשנת 1170,מספר ר' עובדיה מברטנורה שעזה, גדולה כמו ירושלים, ויושבים בה 70 משפחות ושני שומרונים. אין בה קראים ונמצא בה גם רב אשכנזי. ר' שלמה מפראגה שברח מירושלים, ור' משולם מוולטירה מאשרים אף הם שישבו בה 70 משפחות.

בשנת 1517 ניצח וכבש את עזה סולטן תורכיה, סלים הראשון, והגיע למצרים . מספר משפחות מספרד התישנו בה במשך המאה הט״ז, ונמצא בה המקובל אברהם אזולאי, שברח לחברון מפני המגיפה. ב-1665 היתה עזה מרכז התנועה המשיחית של שבתי צבי ושל עוזרו נתן העזתי. ב-1779, כשנפוליון בונופרטה התקרב לעזה, כולם ברחו מפני צבאו. ב-1886 החליטו חובבי-ציון וקהילת יפו, להקים ישובים יהודיים בערים הערביות. שלושה גרעיני התיישבות יצאו מבני יפו והתיישבו בעזה, בשכם ובלוד. הכנסתם העיקרית באה ממסחר, מיצוא שעורה לתעשיית הבירה באנגליה, וחנדל לתעשיית התרופות בגרמניה; את החנדל קנו הבדואים במדבר באר- שבע ובמדבר סיני.

ב-1910 בנו סוחרי השעורה בעזה מזח סירות באמצאות ביח״ר שטיין ביפו. דרך מזח זה העבירו בסירות שעורה וחנדל לאוניות שעגנו בקירבת החוף. שרידי המזח עדיין קיימים. בשנת 1916, במלחמת-העולם הראשונה, חוסל הישוב היהודי בעזה וחודש ב-1918, עד שחוסל סופית במאורעות תרפ״ט (1929). עזה נכבשה בידי צה״ל במלחמת סיני (1956) ונעזבה, ומאז מלחמת ששת הימים ב-1967 נכבשה ונשארה תחת שלטון מדינת-ישראל.

במערכת המינהלית של השלטון העותומאני היה השטח, שכלל את סוריה ואת ארץ-ישראל, מחולק לפלכים, למחוזות ולחבלים. שטח א״י כלל ארבעה מחוזות (קצוות). חבל ירושלים נקרא"סנזיק", בשל קדושתו,אבל הוא היה"קדה" (מחוז).

בסנזיק ירושלים היו 116 כפרים עם אוכלוסייה של 45,000 נפש;

בקדה יפו היו 55 כפרים עם אוכלוסייה של 35,000 נפש;

בקדה חברון היו 55 כפרים עם אוכלוסייה של 55,000 נפש;

בקדח עזה היו 60 כפרים עם אוכלוסייה של 40,000 נפש;

בנוסף לארבעת המחוזות נחשבו כל הבדואים במדבר באר-שבע " לקדה " באר- שבע, עם אוכלוסייה, שהעריכו אותה ב-55,000 נפש. בסך-הכל היו ברצועת עזה ובנגב 230,000 נפש.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 134 מנויים נוספים

ספטמבר 2013
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930  

רשימת הנושאים באתר