המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

ספר הזוהר היה נפוץ בחוגים רחבים – אף הועמד הזוהר בדרגה שווה לתורה. כל , למשל, הונח בארון הקודש ליד ספר התורה. אף יש פיוט לשבועות שכותרתו " שיר למתן תורה ולסיום הזוהר הקדוש.

רבים היו קוראים בו לעתים מזומנות במסגרת של חבורות, בהזדמנויות של שמחה ואבל וכיוצא באלה.

יעקב בירדוגו.

 המאה ה-18. בשירתו ישנה השפעה קבלית, אך לא בספרו " מים עמוקים "

אנציקלופיה ארזי הלבנון 1116

יעקב בן מארגי.

1700בערך. מקובל נודע, חברם של רבי אברהם בן מוסא, ורבי אברהם ישראל אזולאי. נראית השערתו של בניהו " שהחשוב בחבורות המקובלים שהגו אך ורק בקבלת האר"יט ז\,ל היה חוגו של רבי יעקב בן מארגי בתיטואן. ממנו יצאה השפעה של המקובלים בסאלי.

רבי יעקב הפלא והרבה לכתוב פירושים על הזוהר הקדוש. ואני הצעיר ראיתי פירוש האדרות מהרב ז"ל בכתב יד ( חיד"א )בסוף ספר " הדרת זקנים ", פירושו על "אידרא זוטא קדישא ". הפירוש נוטה יותר לפשט, אם כי יש בו מקבלת נאר"י ז"ל.

הגהותיו נדפסו ב " שערי בינה " לרבי יצחק צבע. קונטרס קבלי לוריני מובהק, ששלח לרבי רפאל אבן צור, הועתק לספר " סובר הרזים ". עוד מובא מאמר קצר בשמו ב " מערת שדה המכפלה ".

ארזי הלבנון 1148

יעקב בן צור בן ראובן.

 יליד פאס, יום שבת כ"ז באייר תל"ג – ליל שבת א' בטבת תקי"ג . פוסק, משורר, דרשן ומקובל. הוא וחבירו רבי יהודה בן עטרהיו מן הבולטים ביותר שבחכמי מרוקו. תלמיד חכם שידיו רב לו במקצועות שונים, אם כי עיקר חיבוריו הם בהלכה, ואף אלה לא נדפסו לבד  משאלותותשובות " משפט וצדקה ביעקב ".

ידוע שהיגה כתב יד של ספר " ירח יקר ", פירושו של רבי אברהם בן רבי מרדכי גלאנטי ל " זוהר ". הגהותיו ל "אוצרות חיים " נזכרות הרבה ב " סובר הרזים " בכתב יד ניו יורק. באו הגהותיו ל " ספר הכוונות " החיד"א מציין כי " היה לו יד בקבלה מעשית ".

יעקב נסים בן שבת .

 נפטר י"א בתשרי תרי"ח. מחכמי גיברלטאר. ספר פיוטיו " יגל יעקב ". משתמש בו במונחים קבליים. בדף טז מובא סיפור הנס המפורסם שנעשה בשבת לרבי יעקב בן שבת הראשון. אריה החזיר עם צאת השבת את רבי יעקב לשיירה, שממנה פרש בערב שבת בשל קדושת היום.

" והוא קבור במערת איפראן קרוב למוגאדור ( כנראה מערת אופראן ) וכמה רבנים נקברים במערה …חמשים צדיקים…והאחרון…הרב יהודה בן הרב נפתלי אפרייאט.

יעקב מלכא.

 נפטר תקל"א בתיטואן. מורה צדק בפאס. בהקדמת שאלות ותשובות " זרע יעקב " שם, תואר כמקובל האלוהי.

יעקב נחמאס. מחכמי דמנאת. תואר ביחסי כבוד מרובים " הרב הקדוש המקובל " וכיוצא באלה.

יעקב פינטו בן ראובן.

 מחכמי מראכש. ומתלמידי רבי אברהם אזולאי בן ישראל, חברו של רבי ישעיה הכהן. וכנראה שחיברו שלושה כרכים פירושים על הזוהר. הגהותיו ל " ספר הכוונות " נדפסו ב " שערי בינה "

יעקב ששפורטאש.

 1610 – 1698. מראשי הלוחמים בשבתאות. יליד אוראן שבאלג'יר. היה רב ראשי בתלמסן, אחר כך בפאס ובסאלי. " נכנס לפרדס בימי שבתו שם במרוקו ונשאר מקובל אדוק כל שנותיו.

ספרו " ציצת נובל צבי " יצא במהדורה מדעית בידי י תשבי. חשובה היא הקדמתו הארוכה של ששפורטאש ל " הילכ הקודש " לרבי משה בן אלבאז המוכיחה על זיקתו הנפשית לעולם קבלת רבי משה קורדובירו דווקא.

חלוצים בדמעה – פרקי עיון על יהדות צפון אפריקה

עורך שמעון שטריט – 1991

חלוצים בדמעה הוא סיפורם של מאות אלפי חלוצים שעלו לארץ מצפון אפריקה, חלוצים שראו גם ימים של סבל ודמעה; פרקי הספר מביאים את תולדותיה של יהדות מופלאה זו ואת שורשיה בארצות המגרב ומתארים את תרבותה ומורשתה; כן מציגים בעין חדה ובוחנת את הבעיות והמשברים שעמם התמודדו בארץ.

תהליך קליטתם של חלוצים אלה לווה בסבל אך פירותיו מפוארים ומבורכים. יחד עם ותיקים וחדשים רשמו פרקים חשובים בתולדותיה של ההגשמה החלוצית. יהודי צפון־ אפריקה העלו תרומה שאין ערוך לחשיבותה, ביצירת חוט השידרה הכלכלי־חברתי של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות ובנו את חגורת הבטחון של ההתיישבות בגבולותיה.

ב " כיוון סוציו-אקונומי "

אך יש להודות, כי מטרות אלו היו צנועות מאוד. אף כי הרבנים עודדו מאוד את מנהגי ה״קריאה״, ידעו כי אין בהם משום טיפוח של אליטה תורנית־אינטלקטואלית והם פנו לכיוון נוסף-הכיוון הסוציו־אקונומי. הם תבעו מפרנסי הקהילה לקיים באופן קפדני, בכל מחיר ובכל מצב, את התקנה הפוטרת כל תלמיד חכם, אשר ״תורתו אומנותו״, מתשלום מסים למוסדות הקהילה. יש לזכור כי מסים הוטלו על בני הקהילה לא לשם החזקת מוסדותיה בלבד, אלא גם לתשלום מסים שונים לשלטון הנוכרי. השלטון לא גבה מסים מכל יהודי באורח אישי, אלא מינה נציגים מבין הקהילה, שהיו אחראים לפרעון המסים לשלטון. הוכנו רשימות מדויקות של ״פורעי מס״.

 גובה המס היה תלוי במצבו הכלכלי של הנרשם. היו מסים ישירים ומסים עקיפים. לבד מן המסים הקבועים, אשר גובהם היה צפוי מראש פחות או יותר, הוטלו מדי פעם, לפי שרירות לבו של השליט, מסים חד־פעמיים. אלה הסתכמו בסכומים גבוהים והכבידו מאוד על הקהילה. לשם הבטחת גבייתם היה השליט הנוכרי חובש יהודים-לרוב ראשי הקהל-בבית האסורים ומחזיקם שם כבני ערובה עד תשלום המס. פדיון האסורים תבע מכל חבר בקהילה קרבן כספי ניכר. הפטור מתשלום מסים שונים ומשונים אלה היה אפוא בעל ערך כלכלי של ממש והיה בו משום עידוד משמעותי לעסוק בלימוד תורה.

פרנסי הקהילה הכירו בזכותם של תלמידי חכמים לפטור ממסים, אך בעתות קשות הם ניסו לבטלו בדרכים שונות. הם ניהלו עם הרבנים ויכוח בדבר מקורו של הפטור. הפרנסים טענו, כי הפטור ניתן על־ידי הקהל ועל־כן רשאי הקהל, בעתות משבר, לבטלו או לפחות להכניס בו שינויים. לעומת זה הוכיחו הרבנים־דיינים, כי הפטור לא הוענק מעולם על־ידי הקהל ואין אפוא לקהל סמכות לבטלו או לשנותו. הפטור מעוגן בפוסקים ובתלמוד ומבוסס על המקרא עצמו.

 הפרנסים ניסו גם להתמקח עם הדיינים בדבר הגדרת שני המושגים, המרכיבים את המונח ״תורתו אומנותו״. הם רצו הגדרה מקסימליסטית: תורה-זוהי ידיעה מקיפה ומעמיקה בתורה שבכתב ושבעל־פה; אומנותו-זוהי כל אומנותו. לפי זה תלמיד חכם יהא פטור מתשלום מסים רק אם הוא בן תורה מופלג ואם כל עיסוקו הוא רק בתורה ואינו עוסק בשום מלאכה מכניסה. הרבנים ידעו כי קבלת הגדרות אלו תצמצם בהרבה את מעגל הפטורים ממס ועלולה לסכן את המשך לימודיהם של בחורים רבים. בתי־הדין נקטו אפוא הגדרה מינימליסטית: תורה-גם ידיעה בינונית; אומנותו-עיקר אומנותו.

סיכומו של דיון-אדם אשר ״יודע לישא וליתן בתורה, וברוב מקומות בתלמוד מבין מדעתו ובפסקי הלכות״, אם עיקר עיסוקו בלימוד, היינו ״שיש לו מעט משא ומתן להתפרנס בו כדי חייו ולא להתעשר, ושכל שעה שהוא פונה מעסקיו חוזר על דברי תורה ולומד תמיד״ – אדם זה ״נקרא תורתו אומנותו לעניין שהוא פטור מכל מיני מסים וארגוניות בין הקבועים בין הבלתי־קבועים״.

ההגדרה הזאת של תלמיד חכם, אשר נבחרה מבין הגדרות אחרות, הנפוצות בספרות התורנית, מרמזת כנראה על רמת הלימוד בבית־הספר העל־יסודי ועל דרכי ההוראה בו. מסתבר כי הפער בין בית־הספר היסודי ובין העל־יסודי היה עצום. בבית־הספר העל־יסודי, ב״ישיבה״ או ״מדרש״ בלשון המקורות, הסתופפה האליטה האינטלקטואלית של האוכלוסייה היהודית. מורי הישיבות היו רבנים, וביניהם ידועי־ שם. התלמידים באו בדרו־כלל ממשפחות מיוחסות ולמדו מתוך הנעה חזקה להישגים. יתכן שגם כאן הרבו תלמידים לשנן בעל ־פה ויש להניח כי בקיאות בחומר היתה ערך חשוב בעיני מורים ותלמידים. למרות זאת נראה לנו, כי היתה קיימת בישיבות מגמה בולטת ומודעת לעצב דמות של לומד עצמאי. ההדגשה היתה לא על הקניית תכנים בלבד אלא גם על טיפוח דרכי לימוד ודרכי חשיבה.

מאחורי הקוראן

חי בר-זאב

בירורים בעניין יצירת הקוראן ובעמדות של היהדות והאסלאם זו מול זו

בהוצאת " דפים מספרים " 

הנצרות

הנצרות החלה ככת שפרשה מהיהדות, ובסוף הפכה לדת חדשה בפני עצמה בהשפעת יהודי בשם שאול התרסי, הנקרא בפי הנוצרים ׳פאולוס הקדוש׳. לאחר ששאבה את יסודותיה מן היהדות, נוספו לנצרות רעיונות אליליים־הלניסטיים ומוטיבים מדתות אחרות.

הערת המחבר : כגון עבודה לאלוהים שעמד לתחייה ועבודה לאמו של אלוהים – אמונות שרווחו בקרב עמי המזרח הקדום.

כתבי הקודש הבסיסיים של הנצרות הם התנ״ך, ובנוסף לו גם הברית החדשה. זו כוללת את ארבעת ספרי הבשורה, האוונגליונים, כמה אגרות ועוד ספרים אפוקריפיים. האוונגליונים מכילים חלק מסיפור חייו של ישו הנוצרי, דבריו ופועלו, ומיוחסים לארבעה מתלמידיו או תלמידי תלמידיו. גם האגרות נכתבו על־ידי תלמידיו או תלמידי תלמידיו הנקראים ׳שליחים׳, והמפורסם שבהם הוא פאולוס הנ״ל.

הערת המחבר : האפוקריפים הם ספרים חיצוניים של היהודים, שלא נכללו בכתבי הקודש היהודיים, כמו ספר יהודית, טוביה, מכבים , בן סירא ; ויש לנצרות ספרים אפוקריפים נוספים, אשר בשל התנגדות הכנסייה הודחו מן הברית החדשה. עכ"ל

כתבי הקודש של הנצרות נקראים ׳הברית החדשה׳, מתוך ההשקפה, שלפיה כרת בורא העולם ברית חדשה עם מאמיני ישו, והיא באה במקום ׳הברית הישנה׳ של בורא עולם שנכרתה עם עם ישראל. לפי אמונתם, ירשו מאמיני ישו את מקומה של היהדות. הנצרות מכירה בקדושת התנ״ך, אך מפרשת אותו על־פי אמונתה ובשונה מהיהדות.

למן המאה הרביעית נעשתה הנצרות לדת השלטת בארצות אירופה. בעקבות סכסוכים פוליטיים ודוגמטיים התפלגה הנצרות לכתות רבות. שתי כנסיות גדולות שלטו על ארצות הנוצריות: המערבית הקתולית, שראשיה ברומא; והמזרחית, שעיר בירתה היתה עד שלהי ימי הביניים קונסטנטינופול הביזנטית.

האסלאם

האסלאם נוצר כ־600 שנה לאחר יצירת הנצרות, בתחילת המאה השביעית לספירת הנוצרים. דרשותיו של השליח מוחמד נלקטו ונסדרו לספר ־ הוא הקוראן, ספר היסוד של הדת. ההשקפה המוסלמית גורסת, כי הקוראן הורד לעולם באמצעות התגלויות אלוקיות לנביא מוחמד. הספר יחיד במינו, לשונית ותכנית, נכתב בערבית טהורה, ואי אפשר לחקותו (אעג׳אז). גם לא ראוי לקוראו בשפה אחרת או ללמדו על־ידי כופרים. כאמור, מלבד ספר הקוראן מושתת האסלאם גם על החדית׳ – המסורת שהועברה בעל־פה מדור לדור והועלתה על הכתב מאמצע המאה התשיעית ואילך. ההלכה המוסלמית גיבשה קריטריונים לבדיקת האותנטיות של מסורות אלה, וסמכה ידה על כשבעה קובצי חדית׳ כאותנטיים.גם ספרי הביוגרפיה של מוחמד וחבריו הם בעלי חשיבות רבה. החדית׳ כולל עובדות, חוקים, מופתים, דברי חוכמה, פסקים ופתגמים, המיוחסים למוחמד ולתלמידיו. הללו מהווים תשתית לסונה הקדושה, המדריכה ומכוונת את ההתנהגות הנכונה של המוסלמי המאמין ושל המשפט האסלאמי, השריעה.

הערת המחבר : ארבעת יסודותיה של השריעה הם: הקוראן: הסונה – במשמע הלכות חייו ואמירותיו של מוחמד ובני דורו ישרי-הדרך: ההיקש (קיאס) מהלכה אחת לאחרת: והסכמת הכלל (אג׳מאע). ראו י׳ מירון, הדין המוסלמי כראיה השוואתית, ירושלים: מאגנס, תשס״א, עמי 25 ואילך. יש המוסיפים גם את מנהג המקום (ערף או עאדה) כיסוד הלכתי חמישי. ראו ג׳ בכור, בין הרצוי למצוי: המשפט בעולם הערבי, הרצליה: מפעלות המרכז הבינתחומי, תשס״ב, עמי 19-18.עכ"ל

הערת המחבר :  הקריטריון העיקרי, לפיו הוכרזה מסורה אותנטית, היה שרשרת המוסרים שהעבירו אותה מדור לדור (אסנאד). חכמי ההלכה של ימי הביניים חקרו אחת לאחת אלפי מסורות שכאלה, כדי לבדוק אם היו המוסרים יכולים, כרונולוגית ופיזית, להיפגש זה עם זה ולהעביר להם את המסורה. כן נבדקה אישיותם של המוסרים הללו בכל הקשור לאדיקותם, מהימנותם ואורחות חייהם, כך שיימצאו ראויים להעביר את דברי מוחמד. ראו ח׳ לצרוס-יפה, ״התפתחות התורה שבעל-פה וההלכה באסלאם״, בתוך: ח׳ לצרוס-יפה (עורכת), פרקים בתולדות הערבים והאסלאם, עמי 159-158. המזרחן היהודי יצחק יהודה (איגנאץ) גולדציהר, הנחשב במערב לאבי ביקורתו המודרנית של החדית׳, גורם כי מסורות רבות זויפו כך שתתאמנה לאינטרסים פוליטיים, כיתתיים ואתניים של קבוצות-עניין באסלאם הקדום. כך יותר משהיא משקפת את אמירותיו ודרכי התנהגותו של מוחמד, מעידה ספרות החדית׳ על התפתחות האסלאם במאתיים השנים הראשונות. ראו את הדיון אצל י׳׳י גולדציהר, הרצאות על האסלאם, ירושלים: מוסד ביאליק, תשי״א, פרק שני. עכ"ל

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

גלגולי הפירוש על עין יעקב

ספרו המפורסם ביותר הוא: ״מאור עינים״ – ״הרי״ף״ דעין יעקב. על ספר זה כתב החיד"א בשם הגדולים (מערכת ספרים, אות מ): ״בכל הארץ יצא קו תהלתו, ואורו על כנפות האר״ש״. בספר זה פירש את אגדות חז״ל בחריפות נפלאה. מטרתו היתה לבאר כל כיצד למדו חז״ל את דבריהם מתוך הפסוקים, לבאר מה הוקשה להם, וכיצד מתיישבים הדברים בדקדוק רב לפי דרשתם.

לאחר שנדפס חלקו הראשון של הספר בוונציה בשנת ת׳׳ג בשם ״פירוש הרי״ף״, חזר ונדפס באמשטרדם בשנת תמ״ד, על ידי הגאון ר׳ יצחק מאיר פרנקיל מחבר לספר ״קיקיון דיונה״, אשר קבע את מקומו בעמוד הספר מתחת לדברי הגמרא, לצד פירוש המהרש״א. מאז נהפך פירוש ״מאור עינים״ – הרי״ף, לחלק בלתי נפרד ::ספר ״עין יעקב״.

חלקו השני של הספר עבר כמה גלגולים, ככל הנראה, סבר ר׳ יאשיהו להדפיסו יחד עם החלק הראשון, ובעת הדפסת החלק הראשון בוונציה הובא גם חלק זה לשם. מסיבות שונות לא נדפס מיד, והופקד בתחילה למשמרת בידי החכם ר׳ שמואל מסעוד מרבני וונציה. לאחר כמה שנים (בערך בשנת תט״ו), ביקש ר׳ דניאל פינטו בנו של הרי״ף, מר׳ שמואל אבוהב (מרבני וירונה וונציה) שישלחנו אליו יחד עם כמה עותקים מהספר הראשון שנשארו שם.כנראה, מבוקשו התמלא, וכתב היד נשלח אליו בחזרה.

כתב היד היה מונח בגנזי ר׳ דניאל, שם ־ לאחר כמה שנים מצאו החכם ר׳ יעקב בליליוס מדייני ורבני וונציה והניחו אצלו. כתב היד היה מונח למשמרת, עד שבשנת ת״ק קם ר׳ שלמה יקותיאל זלמן מדייני העיר גלוגא, ובמהדורת העין יעקב שהדפיס באמשטרדם, הוסיף גם את החלק הזה. בכך הושלמה הדפסת פירוש הרי״ף על העין יעקב, ומאז ועד ימינו נדפס במהדורות רבות יחד עם ספר עין יעקב.

החלק השני נדפס גם במנטובה בשנת תק׳׳ג, על ידי החכם ר׳ משה נאג׳ארה, אשר מצא כת״י של החלק השני בבית מדרשו של הגאון ר׳ שמואל לאנייאדו, בהוצאות ההדפסה השתתף עמו הגביר ר׳ נסים פרובינצאל.

      פרי צדיק עץ חיים

זרע ברך ד׳ השאיר אחריו ר׳ יאשיהו, מלבד בנו ר׳ יוסף אשר נפטר בצעירותו כמסופר לעיל, נולדו לו גם בניו ־ ר׳ יהודה פינטו, ור׳ דניאל פינטו, ובתו שהיתה נשואה לר׳ שמואל ויטאל.

על ר׳ יהודה פינטו אין בידינו שום פרט, מלבד תאריך פטירתו ח׳ בכסלו תי׳׳ב. וכה כותב גיסו מהר׳׳ש ויטאל בספר תשובותיו באר מים חיים (סימן י״ז), בתחילת התשובה מתאריך י״ז בכסלו תי״ב: "עם היות כי נשבר לבי בקרבי, רחפו כל עצמותי, ורוחי אין בקרבי, מפרידת מחמד עין חתני הראשון, בנן של קדושים הרי״ף ז״ל, וזאת ליהודה׳׳.

ר׳ דניאל פינטו היה גאון מופלג, וכך כותב אליו הגאון ר׳ שמואל אבוהב זצ״ל – רבה של וירונה וונציה שבאיטליה באותה תקופה, בעל שו״ת דבר שמואל, ומגדולי אותו דור:

״ישישו בני מעי, ובשמחה יגילון, גילה אחר גילה, בזמן שצדיק בא לבית מלוני, וכמו נגיד אקרבנו. ומה גם צדיק בן צדיק, בר אוריין ובר אבהן, יאי ויאי, אשר בערכו שמחתי ושימחתי בו, כי זיו איקוני אביו שבשמים – לו ניתן, וחרות על

לוח לבי. ומוקירו הייתי לשעבר, על פני מראה ברק חכמתו הגדולה, ועכשיו ביותר, בראות כח הבן יכבד אב בחכמה ובכשרון, ה׳ ישמרהו ויחיהו ".

הערת המחבר : אגרת זו נמצאת בכת״י מונטזינוס שבספרית בית המדרש "עץ חיים" של הספרדים והפורטוגזים באמשטרדם, וצילומה במכון בן צבי שע״י האוניברסיטה העברית בירושלים. הובאה גם במאמרו של מ. בניהו בספר סיני כרך ל״ד עמוד קצ״ת.

אין בידינו פרטים רבים על קורות חייו, מלבד זאת, שלאחר פטירת אביו עבר —.נורר בארם צובה, וכיהן בה ברבנות.

הערת המחבר : כך מספר ר׳ אליהו חי ששון המו״ל הראשון של שו״ת נבחר מכסף, בתולדות המשפחה שצירף שם. יש לציין שבסוף האגרת הנ״ל מברך ר׳ שמואל אבוהב את ר׳ דניאל שיזכה לשבת על כסא רבנות אביו ויאריך ימים על ממלכתו.

כמו כן, חיבר ספר דרושים בשם לחם חמודות, אשר לא נדפס. גרגר ממנו מובא בספר חזון עובדיה להרב עובדיה מזרחי הלוי מרבני ארם צובה (דרושים עה״ת, ליוורנו תקמ״ז), בפ' כי תצא (דף קפא:), בשם ספר לחם חמודות כתב יד.

רבי דניאל נפטר בט״ו באב תמ״א (1681). על מצבתו נחרתו המילים:

״אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו, טוב סחרה מסחר כסף, נבחר מכסף מזוקק, ודניאל עלה לביתיה, בית מועד לכל חי, לחם חמודות לא אכל, החכם השלם, כמוה״ר דניאל פינטו זלה״ה, יום ו׳ טו״ב לאב שנת ה׳ – אמ״ת״.