ארכיון יומי: 17 בספטמבר 2015


מפטיר והפטרה פרשת וילך (הפטרת שובה) בנוסח יהודי מרוקו

מפטיר והפטרה פרשת וילך (הפטרת שובה) בנוסח יהודי מרוקואיתמר מלכא

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הורים וילדים

לידת בנים בלבד

כאמור מצות פריה ורביה מחייבת שיהיו לאדם בן ובת (שו״ע אהע״ז, סי׳ א, ס״ק ה). הנושא נדון בספרות התשובות בהקשר לשאלה כאשר יש לאדם רק בנים, האם מותר לו לשאת אשה נוספת כדי להוליד בת. בין החכמים הדעות חלוקות.

במרוקו, אם אין לו בת אחרי 17 שנות נישואין – הותר לו לשאת אשה נוספת. בתשובות יעב״ץ מופיעה הכותרת: ״רוצה לישא אשה אחרת על אשתו בטענת אין לו בת ובניה מתים״. התשובה מתייחסת ליהודי הנשוי קרוב ל־17 שנים, ויש לו מאשתו רק בן בגיל שלוש ומעלה ונפטר. ״ומאחר שאין לו בן ובת, רצה לישא אשה אחרת עליה בחייה״. היא סירבה ואמרה: ״מאחר שיש לה בן יחנן הקב״ה ותלד בת״. הבעל אמר שהיא יולדת וקוברת, ואין לה וסת קבועה.

חכמי פאס ר׳ מאיר די אבילה, ר׳ יהודה בן עטר, ר׳ אברהם בן דנאן, ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ ישועה בן חמו ושמואל בן חותא פסקו שמותר לו לשאת אשה שנייה, כי עדיין לא קיים מצות פריה ורביה (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רד).

ר׳ רפאל בירדוגו כתב: ״אם היה לו בן ובת ומתה הבת והניחה בן, לא קיים מצות פרו ורבו״ (׳תורות אמת׳, אהע״ז, סי׳ ו).

אם יש לו בן ואשתו עדיין צעירה אסור לו לשאת אשה שנייה. בשנת כתמ״ר (1900) שאל ר׳ חיים אברהם אליהו שטרית מצפרו את ר׳ שלמה אבן דנאן בפאס את השאלה דלקמן:

אדם נשוי מעל עשר שנים ויש לו ממנה שני בנים, והיא עדיין צעירה אשר אין בה כל מום המונע לידה, והבעל רוצה לקחת לו אשה אחרת בטענה שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה כי אין לו בת. האם מתירין לו לישא אשה נוספת. לדעת החכם כיון שיש לו בן, אין מתירין לו. את המסקנה הזאת אישר ר׳ שלמה אבן דנאן, ולדבריו מותר לו לשאת אשה שנייה רק כאשר:

אבד שברה כגון אם היא משכלת או מפלת ג׳ פעמים או יש לה חולי המונע הלידה או פסק וסתה או הזקינה… שאי אפשר לו להשלים ממנה מצות פריה ורביה, אבל באשה שהיא ילדה ועדיין יש לה תקוה להוליד בהיות לו זרע זכר אינו רשאי לשאת שנייה (׳אשר לשלמה׳, סי׳ לד). למסקנה שונה הגיע ר׳ ידידיה מונסונייגו. החכם דן במקרה שלזוג אין בת, ורצונו לשאת אשה אחרת לקיים מצות ׳׳פרו ורבו״. החכם הגיע למסקנה ״שאם לא היתה לו בת לא קיים מצות פריה ורביה במצותה״ (׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ נ, נא).

גם במאה ה־20 היתה נטייה לאשר לשאת אשה שנייה אם הראשונה ילדה רק זכר, כשהמטרה לקיים את המצוה. ר׳ יהושע מאמאן בהיותו בעיר סאפי בשנת תש״ט (1949) ולאחר מכן בירושלים בשנת תשנ״ו (1996), דן בעניינו של אדם שיש לו בן מאשה שכבר גירשה, או שהיא נפטרה, ומאשתו השנייה לא נבנה כלל. האם רשאי הוא לשאת אשה אחרת עליה אחרי עשר שנים. החכם הזכיר את המקור של יעב״ץ במוצב״י ח״א סי׳ רד, שהזכרנו לעיל, והסיק שמותר לו לשאת אשה נוספת. וכן אם יש לו בן ואין לו בת ורוצה לשאת אשה כדי שתלד לו בת ״ובזה יקיים מצות פריה ורביה כהלכה״.

מסקנתו שהדבר תלוי בחוות הדעת של בית הדין. אם הם משוכנעים ״שהבעל ירא ה׳ וסר מרע ורוצה באמת לקחת לו אשה אחרת לקיים מצות פריה ורביה מטעם שאשתו כבר הזקינה… יתירו לו״(יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, ח״ג, סי׳ נד, ח״ה, אהע״ז, סי׳ יד, טו).

ר׳ שלום משאש דן במספר תשובות בזוגות שנולדו להם רק בנים, והם רוצים גם בנות. בפסק דין שכתב בקזבלנקה בשנת תשי״ג (1953) נדון המעשה הבא:

אדם תבע מאשתו לאפשר לו לשאת אשה שנייה כי ״אין לו ממנה זרע נקבה כי אם זרע זכר, ורוצה לקיים מצות פריה ורביה״, ואין לאשה תקוה ללדת. היא משיבה שזו ״רק עלילת דברים כדי לישא את חשוקתו״. החכם קבע שאין תקדימים שבשביל ללדת בת התירו לשאת אשה שנייה. לדבריו, ״בזמן הזה אין שייכות לדין זה דעינינו הרואות בכל באי עולם שאין שום אחד מתפעל ומרגיש כלל בחסרון הבת״. הוא האמין לאשה שבקשת בעלה היא רק אמתלה כדי למלא תאוותו להלוך אחר עיניו, או בשביל ניגודים עם אשתו לשאת את תשוקתו. החכם הסתמך על דעתם של גדולי הדור חכמי פאס וצפרו(׳תבואות שמ״ש׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יט).

בשנת תשמ״ד (1984) כתב אותו חכם פסק דין בקשר לאדם ״שיש לו הרבה בנים זכרים מאשתו, ודרש מבית הדין לתת לו רשות לישא אשה אחרת עליה, בטענה שאין לו בת ורוצה לקיים מצות פו״ר״ ופריה ורביה], בתשובתו הזכיר את מה שכתב בסי׳ יט הנ״ל, בניגוד לדעתם של חכמי פאס הנזכרים במוצב״י ח״א, סי׳ רד. לדבריו, בזמן הזה אין מתירים במצב כזה לשאת אשה שנייה אפילו יהיה לה חולי המונע לידה. רק אם מחלתה אינה מאפשרת קיום יחסי מין, או שאינה יכולה לבצע את חובותיה בבית לבעלה, מותר לו לשאת אשה עליה (׳תבואות שמ׳׳ש׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ כא). החכם דן בנושא זה שוב בספרו ׳שמ״ש ומגן׳ ח״ב, חו״ם סעיף יג, וקבע כי דעתו מנוגדת לזו של ר׳ יהושע מאמאן.

עמדתו של החכם מושפעת מהנוהג בזמן החדש, לפיה אין נושאים אשה שנייה, גם אם האשה הראשונה לא עמדה בכל הציפיות לגבי לידת בנים ובנות.

יום הכיפורים כמנהג יהודי מרוקו-רפאל בן שמחון

יום הכיפורים

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו (ויקרא טז־ל)

ימי התשובה שתחילתם בראש חודש אלול, מגיעים לשיאם בערב יום הכיפורים שהוא היום הקדוש ביותר מכל ימות השנה. לפנים היה נקרא בשם ״צומא רבא״ יום הצום הגדול, שבו בני־אדם מתענים מערב עד ערב, היינו משקיעת החמה שבערב היום, עד צאת הכוכבים למחרתו. שפע מנהגים ומסורות נתייחדו ליום זה הנחשב ליום הדין הגדול והנורא. נזכיר כמה מהם והראשון: ״הכפרות״. כזכר לשעיר שהיה משתלח לעזאזל עמוס חטאי כל בית ישראל, הנהיגו בקהילות עמנו את הכפרות.

הכפרות ומקור המנהג

שילוח השעיר לעזאזל היה מעורר התרגשות בעם ומכניס רווחה בלבבות, משום שזה היה אות מן השמים שה׳ סולח לחטאים. עם חורבן הבית בוטל שילוח השעיר לעזאזל, כמו־כן, לא פלא אם עד היום שגור בפי העם, המשל או האימרא: ״עשו אותו שעיר לעזאזל״, היינו: הטילו עליו כל האשמות.

״כפרות״. בשם זה נקרא המנהג לעשות כפרות בליל ערב יום הכיפורים באשמורת הבוקר, שאז הרחמים גוברים. מקורו של מנהג זה הוא כנראה, בבבל וייסודו בסביבה נכרית שעסקה הרבה בכישוף : המנהג נתפשט מבבל לספרד וצרפת ומשם לשאר תפוצות הגולה. היו שהישוו את הכפרות לשעיר המשתלח, אולם בספרד קמו למנהג זה מתנגדים רבים כרמב״ן ורשב״א, אך לא עלה בידם לבטלו. כמו־כן, חכמים גדולים כרמב״מ לא הזכירו כלל את מנהג הכפרות . הרמב״ן אמר, שיש במנהג זה משום ״דרכי האמורי׳׳, כמוהו גם כתב ר׳ יוסף קארו והדגיש שיש למנוע את המנהג הזה והוסיף: ״והוא מנהג שטות״.

הערת  המחבר : ר׳ יוסף קארו, שו״ע, או״ח, סי׳ תרד; מה גם ״חיי אדם״ כלל קמד (ד) מתרעם על מה שנשרש בלב ההמון שכל כפרת יום הכיפורים תולה בזה וכמעט שכמעט שכפרות ואכילת מצה, נחשב להם למצוה אחת וסוברים שאין להם כפרה ביום הכיפורים אס לא בתרנגול, וע״י זה באים לידי איסור נבלה חס ושלום.

קביעתו של הרמב״ן שיש בכפרות משום דרכי האמורי מבוססת על המנהג הרווח בין עמים שונים, המאמינים שניתן להעביר מחלות וחטאים מגוף אדם אל גוף חיה  או אפילו אל דומם כמו: אבן או מקל . אמונות אלו רווחות עדיין אצל עמים פרימיטיביים, אשר עורכים לצורך זה טכסים וכישופים רבים אשר בכוחם לעצור או ללכוד : סבל, מחלות וחטאים, ולהעבירם לעצם אחר.

אולם למרות התנגדותם החריפה של חכמים אלה, לא עלה בידם לבטל כליל את מנהג הכפרות, להיפך הרמ״א אף הגן עליו וכתב שהוא מנהג ותיקין. היום, אין לך מנהג שישראל מחזיקים בו כמנהג הכפרות ואף אלה הרחוקים מן הדת או כל מסורת, מנהג הכפרות אצלם הוא דבר חשוב. בעיניהם הוא אף דבר קדוש ולא יוותרו עליו בשום פנים .

זוכרני עוד בחו״ל על יהודים ממוצא אלג׳רי שהיו די מתבוללים, אך בעניו הכפרות היו יורדים הם בעצמם ל־מללאח היהודי, בערב כיפור ומחפשים שוחט שיעשה להם ״הכפרות״, וגם כיבדו אותו במתת־יד נדיבה.

אחרי שהשוחט עשה להם הכפרות, זיכה אותם אחר־כך, גם ב״מי שבירך״.

פדיון כפרות

היום רבים מקובעי ההלכה מתנגדים למנהג הכפרות. כתחליף, קובעים ״פדיון כפרות״, כלומר: לתת את תמורת התרנגול או הכפרה, צדקה לעניים ולנזקקים מנהג זה התרחב עוד יותר בקרב כל העדות והיום, ברוב בתי־הכנסת, גובים הגבאים סכומי כסף מקהל המתפללים ומחלקים אותם למוסדות צדקה, לישיבות או לנזקקים.

התרנגול מפחיד ומגרש את המזיקים

כאמור קביעתו של הרמב״ן שראה בכפרות דבר פסול והעיר שיש בהן משום דרכי האמורי, מבוססת על בסיס איתן, משום שבקרב כמה עמים, רווחת עדיין אמונה כי ניתן להעביר כל מחלה או חטא מגוף חי אל גוף חי, וכדי לגבור על המזיקים או הרוח הרעה שנדבקה בייצור החי ולגרש אותה ממנו, מצאו שקל יותר להעביר מחלות, אסונות ומדוחים מהאדם אל בעלי־החיים, מאשר להעביר אל עצמים דוממים ובמקרה זה, העופות ובראש ובראשונה התרנגול, ומכיון שכך, רצוי יותר ״גבר תמורת גבר״, ועוד, התרנגול מצוי בביתו של האדם יותר מבהמה וחיה, כי הוא לא רק מפייס את הרוחות הרעות, אלא גם מפחיד אותן ומאחר והמזיקים פוחדים ונבהלים ממנו ומהאור, ומאחר והשכוי הוא הראשון המכריז על קרני האור עוד מאשמורת הבוקר, לכן קריאתו מפילה אימה ופחד על השדים. גם הכרבולת האדומה של התרנגול מפחידה אותם ויוחס לה כישוף, הצבע האדום, גם כן מפחיד אותם ומבריחם. כמו רגליהם של השדים דומות לכרעי תרנגול (ברכות ו, א).

הערת המחבר : התרנגול נקרא גם גבר והוא נבחר להיות קרבן לכפרות לאדם שהוא, גבר ומאחר והתרנגול הוא העז שבעופות והאדם מישראל הוא העז שבאומות, כמובא בתלמוד: ״שלושה עזין הם: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות (ביצה, כה, ע״ב), לכן יבוא העז שבעופות ויהיה קרבן לעז שבאומות או ״גבר תחת גבר״.

יום הכיפורים – פרק טו'-ליקט הרב אברהם אסולין

יום הכיפורים – פרק טו'

א.     נהגו העם לעשות כפרות בלילה הקודם לערב יום הכיפורים עד למחרת. ותלמידי חכמים ואנשי מעשה מעירים בני ביתם בעלות השחר ועושים הכפרות, ואת העופות פודים בצדקה ואוכלים אותם בסעודה מפסקת.

ב.      מנהגנו בכל ערי המערב לברך "על כיסוי הדם" בלבד וכפסק הרמב"ם (פרק יד)

ג.       הרבנים ובראשם הגאון רבי רפאל אנקווא זלה"ה רבה של מרוקו, ניסו לתקן שאין לשחוט רק תרנגול ותרנגולת לכל משפחה לכפרה, והטעם מפני שהשוחטים טרודים במלאכה ויש לחוש לטריפות בשחיטה, וכן מצד הוצאה מרובה, ולא נתקבלו דבריו רק על יחידים ושאר ההמון המשיך במנהגו

ד.      את העופות של הכפרות יתנו לעניים, ויש שנותנים דמי העוף לעניים. ומ"מ נהגו לאכול את העוף בסעודה המפסקת, שהרי עיקר הכפרה היא השחיטה.

ה.      מנהגנו ללכת על קברי צדיקים ערב ר"ה ויוה"כ

ו.        מצוה לטבול במקווה טהרה בערב יום הכיפורים. ויש מקומות שנהגו שגם הנשים הנשואות טובלות ללא ברכה

ז.       נהגו הגברים לקיים מנהג המלקות, כמובא בשו"ע (סי' תרו ס"ד).ורבים לובשים ג'לביה לבנה שמכניע ומשבר לב האדם

ח.     נהגו בבוגמז בסעודה מפסקת שכל הקהילה אוכלים יחד וכל אחד מביא דבר מה עבור הסעודה, וכל זאת כדי שלא יהא אחד רעב בביתו. (מפי הרב מאיר אסולין).

ט.     נהגו לטבל בסעודה מפסקת את הפת בסוכר, ועל השולחן מניחים המלח

י.        יש שנהגו להשהות חמין על הכירה מערב יום הכיפורים, שיהא נאכל למוצאי כיפור

יא.   מנהגנו שמדליקים נר לע"נ ההורים, בערב יום הכיפורים ובליל הושענא רבה כדברי הרמ"א(סי' תרי ס"ד).

יב.   מחנכים הקטנים לתענית שעות משהגיעו לגיל חינוך, והכל לפי כוחם, כדאיתא בשו"ע (סי' תרטז ס"א). וכתב בזוהר הקדוש (פרשת בלק דף רג ע"א),שהוא סגולה להצילם מחולי האסכרה.

יג.      בכל יום הכיפורים מתעטפים טלית גדול

יד.   מנהג המערב להוציא ז' ספרי תורה בכל נדרי, ובישיבות הוציאו ג' ספרי תורה כמובא במחזור בית הכפורת (עמ' 69).

טו.  מנהג טיטואן וג'יבראלטאר שעושים השכבה קודם כל נדרי לכל הרבנים המפורסמים מקדמא דנן כמובא במחזור בית הכפורת (עמ' 77).

טז.  מנהג המסתערבים שמי שקנה ס"ת ראשון מברך ברכת שהחיינו ובאר"ץ חלב החזן המברך כמובא בספר בית הכפורות (עמ' 90).

יז.     נגיעה של חיבה אסורה ביום כיפור אבל נגיעה בעלמא או להעביר מיד ליד מותר ויש מחמירים

יח.  יעבור על סדר ונוסח התפלה קודם יום כיפור שכך תהה התפלה ביתר כוונה

יט.    יש בכפרי הדרום שהיו יחפים בלי מנעלים ביום הכיפורים

כ.      יתוודה אדם בכל ליבו, ואף אם יודע שלא עבר בחטאים המוזכרים בווידוי, אולי עבר ושכח או שעבר עליהם בגילגולים קודמים

כא.רבים עומדים על רגליהם בשעת רוב ככל התפילה.

כב.  המנהג שלא לברך ביום הכיפורים ויום תשעה באב ברכת "שעשה לי כל צרכי", ומנהג העיר מראכש, אלג'יר וארם צובא לברך.

כג.    מנהגנו שהלוי נוטל ידיו תחילה, ואחר כך נוטל ידי הכהן וכך ינהג גם ביום הכיפורים כמובא במחזור בית הכפורת (עמ' 188 ס"ל).

כד.  מנהגנו להריח בשמים כתב בספר מעשה בראשית (ח"ב מצוה שיג עמ' 523),

כה.   בסדר העבודה בתפלת מוסף בעת חזרת הש"ץ, בשעה שאומר והכהנים והעם, מנהג הדרום וכן מנהג אלג'יר וחלב שנהגו שכל הציבור כורע ושוחה על גבי בד, ומנהג הערים פאס מכנאס וצפרו שלא לכרוע אלא לשחות מעט.

כו.    הכהנים נוטלים את ידיהם לפני נשיאת כפים כבכל יום, מפני שאין זו רחיצה להנאה אלא לשם מצוה.

כז.   מנהגנו אין שמים הטלית על הראש רק תלמידי חכמים מובהקים, ובזמן תפילת הנעילה ביום הכיפורים כל הציבור מתעטפים הטלית על הראש.

כח.  המנהג בסיום צום יום הכיפורים עם צאת הכוכבים ואין מקפידים על צאת הכוכבים כדעת ר"ת כמו בשבתות.

כט.יש המברכים ברכת הלבנה קודם יום כיפור כדי להרבות בזכויות. ומנהגנו לברך במוצאי יוה"כ כדי לקדש הלבנה בשמחה.

ל.      אין מברכין על הבשמים בהבדלה במוצאי יוה"כ אף אם חל יוה"כ בשבת.

למחרת יום כיפור עורכים החזנים סעודת הודאה לה' הנקראת 'יום שמחת כהן'

כתב בספר מעשה בראשית (ח"ב מצוה שיג עמ' 521), וז"ל ומי שיכול ומצוה מן המובחר אזי יקרא לשוחט לביתו באשמורת הבוקר ויהיה תכך לסמיכה שחיטה אבל לא יחשוב שזהו כפרתו אלא יחשוב שכל מה שעושין לעוף זה הכל היה ראוי לבא עליו כענין הכונה בקרבנות והקב״ה ברחמיו עבור התשובה שעשה יהפך הגזרה ונתקיים דוגמתו בעוף זה. ומה טוב ליתן הכפרות לעניים או לפדותן וליתן המעות לעניים ע"כ. וכ"כ בספר פקודת אלעזר )סי' תר"ה(. וכך גם נהג הרב רפאל המכונה המלאך מאמאן זצ"ל בעיר צפרו (מפי הגר"י מאמאן). וכ"כ בעיר בני מלאל בראשות הרבנים למשפחת מלול, הקפידו על כפרות בעלות השחר, וגם בארץ  בעיר ירוחם הרה"צ רבי דוד מלול זצ"ל היה מקפיד לעשות כפרות בעלות השחר (רבי עמרם מלול). וכ"כ בנהגו העם (יוה"כ אות א). וכן יש משפחות שנהגו בטיטואן (הרב שמואל ביבאס). ובק"ק אולדמנצור היה הרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה רב העיירה סובב בכל הבתים מעלות השחר ועד הנץ, והיה שוחט בחצר בתיהם, ואחר תפלת השחר היה מכשירים את העופות, ומבשלים אותם עם קוסקוס לסעודה מפסקת. וכתב בספר הלכה ברינה (סי' תרד/ה), זכר לזכר נקבה לנקבה ולפדותן בממון היא חובה.

וכ"כ הב"ח שכ"כ הרשב"א ז"ל וכתב דהכי מסתבר דכל הברכות נתקנו רק על כלל המצוה. ובחידושי הגהות על הטור, כתב שגם בה"ג, וסמ"ג כתבו יברך רק על כיסוי הדם, בלא תיבת בעפר ועיין בש"ך שם(סימן קכט), שכתב התוספות בעפר אינה אלא הרחבת ביאור בעלמא. ומרן הש"ע נמשך אחר דברי הטור שהוסיף שיברך על כיסוי הדם בעפר. ראה בספר אוצר המכתבים (ח"ב אלף נד).

וכן ראה בספר קרבן מנחה (פרק מג ס"י), בשו"ת עמק יהושע (ח"ב סי' טל).

כמובא בספר נטיפי המים (ח"ג עמוד שד).

ראה הרמ"א (סימן תקפא ה"ד), ויש מקומות נוהגין לילך על הקברות ולהרבות שם בתחינות ונותנים שם צדקה לעניים.

מנהג בני הכפר לטבול בנהר העובר סמוך לכפר, וכן היו נשים הולכות לטבול בנהר בערב יום כיפור. ושמעתי מפי רבי ניסים שריקי רב בית הכנסת "שערי רחמים" שהנשים הנשואות במוגדאור היו טובלות ערב הכיפורים. וכן מובא בספר ישראל סבא (עמוד 286). הרבניות והזקנות נהגו ללכת לטבול במקוה טהרה. וכן היו נשים במראכש שטבלו ערב יוה"כ(מפי הזקנות), וכתב בבן איש חי דגם הנשים יהיו זהירות לטבול בערב ר"ה וכיפור. וכתב בש"ע טולדאנו (סימן תקכה הלכה מג), וז"ל גם הנשים יהיו זהירות לטבול בערב ראש השנה, ואפילו הבתולות. ובספר נר ציון (עמוד סג). שדעת הגאון הרב בן ציון אבא שאול זצ"ל שראוי לנשואות בטהרתן שיטבלו. אבל לא לאחרות.

ובשו"ת שבט הלוי הלכות נדה (סימן קצה עמוד רנו), כתב  שע"פ דברי הריב"ש נראה שאסור לנשים בתוך שבעה נקיים לטבול ערב יוה"כ ואפילו ביום ו' לנקיים, ואיסור גמור הוא, שקרוב מאד שיבאו למכשול גדול, אבל רשאות לטבול בימי טומאה או בטהרתן וכן היו גדולים שהקפידו על זה. ולעניין הפנויות כתב הרמב"ן (נדה לב.),שבטלוה בדורות האחרונים, משום שהיא חומרא דאתי לידי קולא, פן יקל בעיני הבריות איסור ביאת פנויה, שהוא מדרבנן, ויבאו בה לידי מכשול. וכן כתבו הפוסקים שאין להתיר להם לטבול מחשש לתקלות.

כדאיתא בהגה ברמ"א (סי' תרי ס"ד), וז"ל יש שכתבו שנהגו ללבוש בגדים לבנים ונקיים ביוה"כ דוגמת מלאכי השרת וכן נוהגין ללבוש הקיטל שהוא לבן ונקי גם הוא בגד מתים ועל ידי זה לב האדם נשבר ונכנע ע"כ. וכ"כ בספר הלכה ברינה (סי' תרי), לובשים בגדים לבנים נקיים כדוגמת מלאכי אלהים חיים ע"כ. הרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה היה מתעטף בג'לביה לבנה שהייתה מיוחדת ליום הכיפור, והיו מקומות נוספים שלבשו בגדים לבנים ביום הכיפורים. וכן מנהג ק"ק חלב כמובא בספר דרץ ארץ (עמ' קיד).

כתב הרב בן איש חי (ש"א וילך ס"ד), נוהגים בביתנו בזמן קדמון, לטבל הפת בסוכר, וכן כתב מטה אפרים (סי' תרה סעיף יח),  במנהג אשכנז, אך צריך גם כן להביא מלח על השולחן ולטבול הפת במלח וכו' והטעם שמעתי מהרה"צ רבי אליהו הכהן, שיהיה שנה טובה ומראש השנה עד כיפור אחד הוא. (מפי הרה"ג יחיאל בוחבוט, והרה"ג רבי שמעון ביטון). וכן יש יחידים שנהגו בצפון מרוקו (הגר"ד פרץ).

כך נהגו בעיר פאס, וכן בעיר לערש שבצפון מרוקו, וכן משפחות בעיר מרכאש וראה מרן השולחן ערוך (סי' תרט ס"א), כתב מותר להטמין חמין מערב יום הכיפורים למוצאי הכיפורים.

כתב הרה"ג רבי יוסף משאש זצ"ל בשו"ת מים חיים (ח"א סימן טו), שאנו נדמים בו למלאכים בחמשה דברים. יחפי רגלים, עומדים, בלא אכילה ושתיה, נקים מכל חטא, שלום בינינו, ולכן בטלית יש בה ארבעה כנפות, משום שגם למלאכים יש ארבע כנפים.

כתב הש"ע (סימן תקנד הלכה יח), יש מי שאומר שלא יישן בליל תשעה באב עם אשתו במטה, ונכון הדבר משום לך לך אמרינן לנזירא. וכתב המשנה ברורה (אות לז. ועין לקמן סימן תרטו הלכות יום כיפורים), דאסור לגעת באשתו כאלו היא נדה, ואפשר דהוא הדין בתשעה באב, וכן כתב הרב בן איש חי (פרשת דברים אות כג), שנכון שלא להושיט דבר מידו לידה. וכתב הרה"ג רבי רפאל בירדוגו בספר תורת אמת (סימן תרטו), שכתב שמכיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש לא כתבו שלא יגע בה, מוכח ודאי דלא ס"ל הכי. ולכן נראה שלא אסר מרן נגיעה ביוהכ"פ אלא נגיעה של חיבה או במקומות המכוסים דאתי לדבר אחר, וגם זה חומרא בעלמא, אבל נגיעה בעלמא אין איסור כלל. ושל חיבה אסור.

באותם ימים לא היו מחזורים לכלל הציבור, לכן היה רבינו מקריא בקול את התפילות והציבור היה אומר אחריו. כאמור ילדי הכפר והנערים למדו קודם לכן את התפילות והנוסח, כך שהיו יודעי על פה את התפילות בימים הנוראים. וגם כיום מאד חשוב לעבור על התפלה קודם לחג, להתכונן כראוי, כך התפלה תהיה ביותר בכוונה. וביום כיפור כשהיה פותח את הארון  לאמירת כל נדרי לא היה נשמע קולו מרוב בכי, וכתב המהרח"ו בספר שער הכוונות (עמוד צ.), וז"ל והיה אומר כי מי שאין בכיה נופלת עליו בימים אלה, היא הוראה שאין נשמתו שלימה והגונה.

כתב בהגהות מוהר"א אזולאי הלכות יום כיפור משמע מהזוהר הקדוש (פרשת תצוה עמוד קפה), שצריך לילך ביום יחפים רגלים כמו המלאכים. וכתב בספר נאות בדשא אדהן (עמ' נג),  וז"ל ותלך יחף לתפלתך ואם אין אתה יכול לילך יחף תעשה מנעל מפשתן או מצמר ובו תילך בת"ב ויה"כ ע"כ. וכן נהג הרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה רב העירה אולאדמנצור (רבי שמעון אבוקסיס).

כתב החיד"א זצ"ל בספרו לב דוד (פרק יב), מצאתי במכתב כבוד מורנו הרב רבי חיים סרגוסי וכו' וז"ל שמעתי מהרב רבי אברהם סכנדרי ששמע מפי סופרים איש מפי איש מפי הרמב"ם, שאדם גדול אחד לא היה רוצה לקרות וידוי יום הכיפורים כי ידע בעצמו שלא עשה דבר עבירה, ולמה ידבר שקרים לפניו יתברך והוא חותמו אמת.. והשיבו הרמב"ם, אילו ידעתה אתה הנלהב כמה חומר עבודת ה' יתעלה וכמה צריך לעבוד האלוה הזה והייתה מקיף העבודה הראויה והמוכרחת לאדון הזה, היית יודע בודאי שאין כל יום שאין אתה עושה כל האמור בוידוי ועוד נוסף כהנה וכהנה וכל אדם נדון לפי גודל חכמתו שהרי מצינו שדוד המלך עליו השלום נכתב עליו עון אשת איש והיא היתה מגורשת מאוריה, ועון ציצית של המלך שאול אף כי היה רודפו והיה חייב מדין מחתרת. וכן כיוצא בזה, לפי מה שהוא האדם, וכן משפטו ושאתו. ואף על דבר זה שדברת, עתיד אתה ליתן את הדין.

כתב בספר אבודרהם (יום הכיפורים), ויש יחידים שנוהגין לעמוד על רגליהם ביום הכיפורים כל היום ויש סמך מדאמרינן בפרקי דרבי אלעזר(פרק מו).עד שראיתי  כתב בהגהות הרב אברהם אזולאי בספר הלבוש הלכות יום הכיפור (סימן תריט ה"ד), "נהגו קצת חסידים ואנשי מעשה לעמוד כל היום וכל הלילה על רגליהם, על פי המדרש (פרקי רבי אלעזר פרק מו), וכתב באליה זוטא (אות ז), פירש בבית יוסף בשעת תפלת ערבית דוקא, והב"ח פירש כל הלילה ממש, ובשיירי כנסת הגדולה האריך בזה, וכלל הענין שכל מי שאין יודע בעצמו  שלא יזיק לו עמידה זו בעת התפילה שיתנמנם או שלא יוכל לכיון כראוי, עבירה בידו אפילו לעמוד ביום, ומ"מ יראה לעמוד בשעת החזרות התפילות ובשעת הסליחות וכו'.  אחין הרה"צ רבי כליפה אלמליח זלה"ה רבי שלום אלמליח, היה עומד על רגל אחת יום ולילה. (שמעתי מהגברת עישה אבוקסיס  בת רבנו). ותמהתי על כך מעשה זה.

כמובא בספר נהגו העם (צומות ותעניות אות כב). וכ"כ בספר שם משמואל(עמ' רז סיעיף טו). וכ"כ בספר קצור ש"ע טולידאנו (סי' תקנו ס"ו), וכן פסק בספר בן איש חי (ש"א פרשת וישב ס"ט), ברכת שעשב לי כל צורכי תקנוה על נעילת מנעלים, דהיחף אינו יכול לעשות צרכיו וצרכי ביתו וכיון שלבש נעליו כאילו נעשו לו כל צרכיו, דאז הוא מוכן ללכת לכל אשר ירצה. ולכן לא מברכים ביום תשעה באב ויום הכיפורים לפי שאז כל העולם יחפים ע"כ. והדגיש באזני הגר"י מאמאן שליט"א שלמנהגנו מי שיברך, הרי היא ברכתו לבטלה.  ומנהג מרכאש לברך )רבי דוד פרץ). יש בק"קספרד שנהגו לברך, כתב באורחות חיים (דין מאה אות ה), בשם הגאונים, ושכן המנהג בכל ספרד. וכן כתב מהר"י עייאש זלה"ה במטה יהודה (שם ס"ק יד), שכבר נהגו העולם כדברי הרמ"א והוא מנהג יהודי אלגיר וכ"כ בספר זה השולחן (פרק כד ס"א),. וכן מנהג ק"ק חלב כמובא בספר דרץ ארץ (עמ' קכח). וכתב הרב ברית כהונה (ח"ג מערכת ת אות יז), ויש בידי כלל גדול, שכל דבר מבואר בגמרא או באחד מן הפוסקים ובעלי ההלכות, אפילו שיהיה היפך ממה שכתוב בספרי הקבלה, אני מורה בו כדברי הפוסקים, ולא אחוש למה שכתבו בספרי הקבלה, ורק לעצמי החמיר, ולכן אנו נוהגים לברך ברכת שעשה לי כל צרכי גם בת"ב וגם ביוה"כ, ובמקום מנהג לא אמרינן ספק ברכות להקל. וכתב הגר"י צובארי בסידור כנסת הגדולה(ח"א עמוד ד), שכתב שהרה"ג מהר"י צ'אהרי מחכמי תימן הקדמונים, העיד שהמנהג הקדום בתימן לברך ברכת שעשה לי כל צרכי, גם בת"ב ויוה"כ אע"פ שאסורים בנעילת הסנדלר, וכדברי בעל העיטור. ובספר עלי הדס (יום הכיפורים אות כ), המנהג הקדום היה לברך ברכת שעשה לי כל צורכי.         

מקור למנהג מדברי הרמ"א בהגה (תרכא ס"ד), ונוהגים ליפול על פניהם כשאומרים והכהנים והעם וגם בעלינו לשבח, אבל ש"ץ אסור לעקור ממקומו בשעת התפלה כדי ליפול על פניו ויש למחות בידי העושים כן. וכתב הרב משנה ברורה (ס"ק טז), אבל כבר פשט המנהג שגם הש"ץ עושה כן ונרה שסמכו דהליכה לא מקרי הפסק (ט"ז), וכעת פשט המנהג שנותנים עוד סטנדר לפניו ובעבודה מסלקין אותו הסטנדר ואין עוקר רגליו (פרי מגדים), וברמ"א בהגה (סי' קלא ס"ח), ביום הכיפורים כשנופלים על פניהם אם יציעו שם עשבים כדי להפסיק כדי להפסיק בין הקרקע, וכן נוהגין (מרדכי), מפני איסור אבן משכית. כתב הגר"ש משאש זלה"ה בשו"ת שמש ומגן (ח"ג א"ח  סי' נז ס"ז), וז"ל בימי קדם אני זוכר שהרב מו"א זצ"ל, היה עומד רחוק מן התיבה, ועושין לו מזרון לפניו שנופל עליו, אבל היום לא ראיתי נוהגין כן.  רק שוחין על הבימה ולא נופלים על הארץ וכו' וכן אני נוהג. ורק אחד מעיר וכו' שאינו ש"ץ מדקדק בזה ע"כ. ובעיר פאס לא נהגו כן (הרה"ג רבי שלמה אבן דאנן מלפנים דיין בפאס). אומנם מנהג הדרום לכרוע בכל גופו על גבי בד שעל הריצפה, ובעיר מכנאס וברוב המקומות בקזבלנקה לא נהגו כן (הרה"צ רבי אליהו הכהן). מנהג יהודי חלב לכרוע על גבי מחצלות (רבי שמואל כהן). וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (פרק כד ס"ה).

ולא כפי שפסק מרן בעל הכף החיים (סי' תריג סעיף טו), שיטול עד קצות אצבעותיו.(הרה"צ רבי אליהו הכהן).

ראה לעיל מנהגי טלית בכל השנה רק תלמידי חכמים מניחים טלית על ראשם, וכן מנהג יהודי אלג'יר כמובא בספר זה השולחן (עמ' כו), ובכל נדרי כל הציבור מניחים טלית על ראשם כאחד, שמוסיפה הכנעה בעת נעילת שער.

(הרב מאיר אסולין), וכך נהג הגאון רבי משה מלכה זלה"ה רב העיר פתח תקוה, שהיה מסמן לחזן לתקוע תקיעה גדולה סמוך לצאת הכוכבים, שנשאל על כך השיב הרב, יש כאן אנשים חולי סכרת ועוד שמוסרים עצמם על קידוש ה' בתענית, די להם לסיים הצום עם צאת הכוכבים ולא לצערם (עמרם אזולאי).

כפסק הרמ"א בהגה (סימן תרב), כתב אין מקדשים הלבנה עד מוצאי יום הכיפורים. כתב הגאון רבי יצחק אבולעפיא בשו"ת פני יצחק (ח"א מערכת הברכות אות קסא), כתב המנהג בירושלים לברך ברכת הלבנה במוצאי יום הכיפורים, וכמ"ש הפרי חדש וכן הוא המנהג בדמשק ובתוניס ובאפריקה. ובספר זכור לאברהם (ח"א דף יא ע"ב), שכן הוא המנהג בסלוניקי. וראיתי בקובץ פסקי רבותינו מן המערב (עמוד 103), הביא בשם רבי אברהם טולידאנו זצ"ל בספר הלכה ברינה (סימן תקצז), מסביר שהטעם לכך הוא שברכת הלבנה צריך לומר בשמחה, ובמוצאי יוה"כ כל ישראל שרויים בשמחה כי נמחלו כל עונותיהם.

כמובא  נהגו העם (יום הכיפורים אות כח).       

הסעודה הייתה מלווה בתופים ובמחולות ובשמחה רבה כי רצה ה' את מעשינו, זאת לזכר השמחה שהייתה בזמן בית המקדש כשהיה הכהן גדול יוצא בשלום מבית קודש הקודשים. כדאיתא במסכת יומא (פרק ז משנה ד), ויום טוב היה עושה (הכהן גדול),לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש. בעיר מרכאש רבים היו מגיעים לנשק ידו ולהתברך מהרה"צ רבי פנחס הכהן זלה"ה, ביום שמחת כהן ראה בספר הנפלא חדר מכמנים (עמ' 29).

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 121 מנויים נוספים

ספטמבר 2015
א ב ג ד ה ו ש
« אוג   אוק »
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930  

רשימת הנושאים באתר