לידת בנים בלבד

כאמור מצות פריה ורביה מחייבת שיהיו לאדם בן ובת (שו״ע אהע״ז, סי׳ א, ס״ק ה). הנושא נדון בספרות התשובות בהקשר לשאלה כאשר יש לאדם רק בנים, האם מותר לו לשאת אשה נוספת כדי להוליד בת. בין החכמים הדעות חלוקות.

במרוקו, אם אין לו בת אחרי 17 שנות נישואין – הותר לו לשאת אשה נוספת. בתשובות יעב״ץ מופיעה הכותרת: ״רוצה לישא אשה אחרת על אשתו בטענת אין לו בת ובניה מתים״. התשובה מתייחסת ליהודי הנשוי קרוב ל־17 שנים, ויש לו מאשתו רק בן בגיל שלוש ומעלה ונפטר. ״ומאחר שאין לו בן ובת, רצה לישא אשה אחרת עליה בחייה״. היא סירבה ואמרה: ״מאחר שיש לה בן יחנן הקב״ה ותלד בת״. הבעל אמר שהיא יולדת וקוברת, ואין לה וסת קבועה.

חכמי פאס ר׳ מאיר די אבילה, ר׳ יהודה בן עטר, ר׳ אברהם בן דנאן, ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ ישועה בן חמו ושמואל בן חותא פסקו שמותר לו לשאת אשה שנייה, כי עדיין לא קיים מצות פריה ורביה (יעב״ץ, ׳מוצב״י׳, ח״א, סי׳ רד).

ר׳ רפאל בירדוגו כתב: ״אם היה לו בן ובת ומתה הבת והניחה בן, לא קיים מצות פרו ורבו״ (׳תורות אמת׳, אהע״ז, סי׳ ו).

אם יש לו בן ואשתו עדיין צעירה אסור לו לשאת אשה שנייה. בשנת כתמ״ר (1900) שאל ר׳ חיים אברהם אליהו שטרית מצפרו את ר׳ שלמה אבן דנאן בפאס את השאלה דלקמן:

אדם נשוי מעל עשר שנים ויש לו ממנה שני בנים, והיא עדיין צעירה אשר אין בה כל מום המונע לידה, והבעל רוצה לקחת לו אשה אחרת בטענה שעדיין לא קיים מצות פריה ורביה כי אין לו בת. האם מתירין לו לישא אשה נוספת. לדעת החכם כיון שיש לו בן, אין מתירין לו. את המסקנה הזאת אישר ר׳ שלמה אבן דנאן, ולדבריו מותר לו לשאת אשה שנייה רק כאשר:

אבד שברה כגון אם היא משכלת או מפלת ג׳ פעמים או יש לה חולי המונע הלידה או פסק וסתה או הזקינה… שאי אפשר לו להשלים ממנה מצות פריה ורביה, אבל באשה שהיא ילדה ועדיין יש לה תקוה להוליד בהיות לו זרע זכר אינו רשאי לשאת שנייה (׳אשר לשלמה׳, סי׳ לד). למסקנה שונה הגיע ר׳ ידידיה מונסונייגו. החכם דן במקרה שלזוג אין בת, ורצונו לשאת אשה אחרת לקיים מצות ׳׳פרו ורבו״. החכם הגיע למסקנה ״שאם לא היתה לו בת לא קיים מצות פריה ורביה במצותה״ (׳דבר אמת׳, אהע״ז, סי׳ נ, נא).

גם במאה ה־20 היתה נטייה לאשר לשאת אשה שנייה אם הראשונה ילדה רק זכר, כשהמטרה לקיים את המצוה. ר׳ יהושע מאמאן בהיותו בעיר סאפי בשנת תש״ט (1949) ולאחר מכן בירושלים בשנת תשנ״ו (1996), דן בעניינו של אדם שיש לו בן מאשה שכבר גירשה, או שהיא נפטרה, ומאשתו השנייה לא נבנה כלל. האם רשאי הוא לשאת אשה אחרת עליה אחרי עשר שנים. החכם הזכיר את המקור של יעב״ץ במוצב״י ח״א סי׳ רד, שהזכרנו לעיל, והסיק שמותר לו לשאת אשה נוספת. וכן אם יש לו בן ואין לו בת ורוצה לשאת אשה כדי שתלד לו בת ״ובזה יקיים מצות פריה ורביה כהלכה״.

מסקנתו שהדבר תלוי בחוות הדעת של בית הדין. אם הם משוכנעים ״שהבעל ירא ה׳ וסר מרע ורוצה באמת לקחת לו אשה אחרת לקיים מצות פריה ורביה מטעם שאשתו כבר הזקינה… יתירו לו״(יהושע מאמאן, ׳עמק יהושע׳, ח״ג, סי׳ נד, ח״ה, אהע״ז, סי׳ יד, טו).

ר׳ שלום משאש דן במספר תשובות בזוגות שנולדו להם רק בנים, והם רוצים גם בנות. בפסק דין שכתב בקזבלנקה בשנת תשי״ג (1953) נדון המעשה הבא:

אדם תבע מאשתו לאפשר לו לשאת אשה שנייה כי ״אין לו ממנה זרע נקבה כי אם זרע זכר, ורוצה לקיים מצות פריה ורביה״, ואין לאשה תקוה ללדת. היא משיבה שזו ״רק עלילת דברים כדי לישא את חשוקתו״. החכם קבע שאין תקדימים שבשביל ללדת בת התירו לשאת אשה שנייה. לדבריו, ״בזמן הזה אין שייכות לדין זה דעינינו הרואות בכל באי עולם שאין שום אחד מתפעל ומרגיש כלל בחסרון הבת״. הוא האמין לאשה שבקשת בעלה היא רק אמתלה כדי למלא תאוותו להלוך אחר עיניו, או בשביל ניגודים עם אשתו לשאת את תשוקתו. החכם הסתמך על דעתם של גדולי הדור חכמי פאס וצפרו(׳תבואות שמ״ש׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ יט).

בשנת תשמ״ד (1984) כתב אותו חכם פסק דין בקשר לאדם ״שיש לו הרבה בנים זכרים מאשתו, ודרש מבית הדין לתת לו רשות לישא אשה אחרת עליה, בטענה שאין לו בת ורוצה לקיים מצות פו״ר״ ופריה ורביה], בתשובתו הזכיר את מה שכתב בסי׳ יט הנ״ל, בניגוד לדעתם של חכמי פאס הנזכרים במוצב״י ח״א, סי׳ רד. לדבריו, בזמן הזה אין מתירים במצב כזה לשאת אשה שנייה אפילו יהיה לה חולי המונע לידה. רק אם מחלתה אינה מאפשרת קיום יחסי מין, או שאינה יכולה לבצע את חובותיה בבית לבעלה, מותר לו לשאת אשה עליה (׳תבואות שמ׳׳ש׳, ח״א, אהע״ז, סי׳ כא). החכם דן בנושא זה שוב בספרו ׳שמ״ש ומגן׳ ח״ב, חו״ם סעיף יג, וקבע כי דעתו מנוגדת לזו של ר׳ יהושע מאמאן.

עמדתו של החכם מושפעת מהנוהג בזמן החדש, לפיה אין נושאים אשה שנייה, גם אם האשה הראשונה לא עמדה בכל הציפיות לגבי לידת בנים ובנות.

יום הכיפורים

כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני ה׳ תטהרו (ויקרא טז־ל)

ימי התשובה שתחילתם בראש חודש אלול, מגיעים לשיאם בערב יום הכיפורים שהוא היום הקדוש ביותר מכל ימות השנה. לפנים היה נקרא בשם ״צומא רבא״ יום הצום הגדול, שבו בני־אדם מתענים מערב עד ערב, היינו משקיעת החמה שבערב היום, עד צאת הכוכבים למחרתו. שפע מנהגים ומסורות נתייחדו ליום זה הנחשב ליום הדין הגדול והנורא. נזכיר כמה מהם והראשון: ״הכפרות״. כזכר לשעיר שהיה משתלח לעזאזל עמוס חטאי כל בית ישראל, הנהיגו בקהילות עמנו את הכפרות.

הכפרות ומקור המנהג

שילוח השעיר לעזאזל היה מעורר התרגשות בעם ומכניס רווחה בלבבות, משום שזה היה אות מן השמים שה׳ סולח לחטאים. עם חורבן הבית בוטל שילוח השעיר לעזאזל, כמו־כן, לא פלא אם עד היום שגור בפי העם, המשל או האימרא: ״עשו אותו שעיר לעזאזל״, היינו: הטילו עליו כל האשמות.

״כפרות״. בשם זה נקרא המנהג לעשות כפרות בליל ערב יום הכיפורים באשמורת הבוקר, שאז הרחמים גוברים. מקורו של מנהג זה הוא כנראה, בבבל וייסודו בסביבה נכרית שעסקה הרבה בכישוף : המנהג נתפשט מבבל לספרד וצרפת ומשם לשאר תפוצות הגולה. היו שהישוו את הכפרות לשעיר המשתלח, אולם בספרד קמו למנהג זה מתנגדים רבים כרמב״ן ורשב״א, אך לא עלה בידם לבטלו. כמו־כן, חכמים גדולים כרמב״מ לא הזכירו כלל את מנהג הכפרות . הרמב״ן אמר, שיש במנהג זה משום ״דרכי האמורי׳׳, כמוהו גם כתב ר׳ יוסף קארו והדגיש שיש למנוע את המנהג הזה והוסיף: ״והוא מנהג שטות״.

הערת  המחבר : ר׳ יוסף קארו, שו״ע, או״ח, סי׳ תרד_; מה גם ״חיי אדם״ כלל קמד (ד) מתרעם על מה שנשרש בלב ההמון שכל כפרת יום הכיפורים תולה בזה וכמעט שכמעט שכפרות ואכילת מצה, נחשב להם למצוה אחת וסוברים שאין להם כפרה ביום הכיפורים אס לא בתרנגול, וע״י זה באים לידי איסור נבלה חס ושלום.

קביעתו של הרמב״ן שיש בכפרות משום דרכי האמורי מבוססת על המנהג הרווח בין עמים שונים, המאמינים שניתן להעביר מחלות וחטאים מגוף אדם אל גוף חיה  או אפילו אל דומם כמו: אבן או מקל . אמונות אלו רווחות עדיין אצל עמים פרימיטיביים, אשר עורכים לצורך זה טכסים וכישופים רבים אשר בכוחם לעצור או ללכוד : סבל, מחלות וחטאים, ולהעבירם לעצם אחר.

אולם למרות התנגדותם החריפה של חכמים אלה, לא עלה בידם לבטל כליל את מנהג הכפרות, להיפך הרמ״א אף הגן עליו וכתב שהוא מנהג ותיקין. היום, אין לך מנהג שישראל מחזיקים בו כמנהג הכפרות ואף אלה הרחוקים מן הדת או כל מסורת, מנהג הכפרות אצלם הוא דבר חשוב. בעיניהם הוא אף דבר קדוש ולא יוותרו עליו בשום פנים .

זוכרני עוד בחו״ל על יהודים ממוצא אלג׳רי שהיו די מתבוללים, אך בעניו הכפרות היו יורדים הם בעצמם ל־מללאח היהודי, בערב כיפור ומחפשים שוחט שיעשה להם ״הכפרות״, וגם כיבדו אותו במתת־יד נדיבה.

אחרי שהשוחט עשה להם הכפרות, זיכה אותם אחר־כך, גם ב״מי שבירך״.

פדיון כפרות

היום רבים מקובעי ההלכה מתנגדים למנהג הכפרות. כתחליף, קובעים ״פדיון כפרות״, כלומר: לתת את תמורת התרנגול או הכפרה, צדקה לעניים ולנזקקים מנהג זה התרחב עוד יותר בקרב כל העדות והיום, ברוב בתי־הכנסת, גובים הגבאים סכומי כסף מקהל המתפללים ומחלקים אותם למוסדות צדקה, לישיבות או לנזקקים.

התרנגול מפחיד ומגרש את המזיקים

כאמור קביעתו של הרמב״ן שראה בכפרות דבר פסול והעיר שיש בהן משום דרכי האמורי, מבוססת על בסיס איתן, משום שבקרב כמה עמים, רווחת עדיין אמונה כי ניתן להעביר כל מחלה או חטא מגוף חי אל גוף חי, וכדי לגבור על המזיקים או הרוח הרעה שנדבקה בייצור החי ולגרש אותה ממנו, מצאו שקל יותר להעביר מחלות, אסונות ומדוחים מהאדם אל בעלי־החיים, מאשר להעביר אל עצמים דוממים ובמקרה זה, העופות ובראש ובראשונה התרנגול, ומכיון שכך, רצוי יותר ״גבר תמורת גבר״, ועוד, התרנגול מצוי בביתו של האדם יותר מבהמה וחיה, כי הוא לא רק מפייס את הרוחות הרעות, אלא גם מפחיד אותן ומאחר והמזיקים פוחדים ונבהלים ממנו ומהאור, ומאחר והשכוי הוא הראשון המכריז על קרני האור עוד מאשמורת הבוקר, לכן קריאתו מפילה אימה ופחד על השדים. גם הכרבולת האדומה של התרנגול מפחידה אותם ויוחס לה כישוף, הצבע האדום, גם כן מפחיד אותם ומבריחם. כמו רגליהם של השדים דומות לכרעי תרנגול (ברכות ו, א).

הערת המחבר : התרנגול נקרא גם גבר והוא נבחר להיות קרבן לכפרות לאדם שהוא, גבר ומאחר והתרנגול הוא העז שבעופות והאדם מישראל הוא העז שבאומות, כמובא בתלמוד: ״שלושה עזין הם: ישראל באומות, כלב בחיות, תרנגול בעופות (ביצה, כה, ע״ב), לכן יבוא העז שבעופות ויהיה קרבן לעז שבאומות או ״גבר תחת גבר״.

יום הכיפורים – פרק טו'

א.     נהגו העם לעשות כפרות בלילה הקודם לערב יום הכיפורים עד למחרת. ותלמידי חכמים ואנשי מעשה מעירים בני ביתם בעלות השחר ועושים הכפרות, ואת העופות פודים בצדקה ואוכלים אותם בסעודה מפסקת.

ב.      מנהגנו בכל ערי המערב לברך "על כיסוי הדם" בלבד וכפסק הרמב"ם (פרק יד)

ג.       הרבנים ובראשם הגאון רבי רפאל אנקווא זלה"ה רבה של מרוקו, ניסו לתקן שאין לשחוט רק תרנגול ותרנגולת לכל משפחה לכפרה, והטעם מפני שהשוחטים טרודים במלאכה ויש לחוש לטריפות בשחיטה, וכן מצד הוצאה מרובה, ולא נתקבלו דבריו רק על יחידים ושאר ההמון המשיך במנהגו

ד.      את העופות של הכפרות יתנו לעניים, ויש שנותנים דמי העוף לעניים. ומ"מ נהגו לאכול את העוף בסעודה המפסקת, שהרי עיקר הכפרה היא השחיטה.

ה.      מנהגנו ללכת על קברי צדיקים ערב ר"ה ויוה"כ

ו.        מצוה לטבול במקווה טהרה בערב יום הכיפורים. ויש מקומות שנהגו שגם הנשים הנשואות טובלות ללא ברכה

ז.       נהגו הגברים לקיים מנהג המלקות, כמובא בשו"ע (סי' תרו ס"ד).ורבים לובשים ג'לביה לבנה שמכניע ומשבר לב האדם

ח.     נהגו בבוגמז בסעודה מפסקת שכל הקהילה אוכלים יחד וכל אחד מביא דבר מה עבור הסעודה, וכל זאת כדי שלא יהא אחד רעב בביתו. (מפי הרב מאיר אסולין).

ט.     נהגו לטבל בסעודה מפסקת את הפת בסוכר, ועל השולחן מניחים המלח

י.        יש שנהגו להשהות חמין על הכירה מערב יום הכיפורים, שיהא נאכל למוצאי כיפור

יא.   מנהגנו שמדליקים נר לע"נ ההורים, בערב יום הכיפורים ובליל הושענא רבה כדברי הרמ"א(סי' תרי ס"ד).

יב.   מחנכים הקטנים לתענית שעות משהגיעו לגיל חינוך, והכל לפי כוחם, כדאיתא בשו"ע (סי' תרטז ס"א). וכתב בזוהר הקדוש (פרשת בלק דף רג ע"א),שהוא סגולה להצילם מחולי האסכרה.

יג.      בכל יום הכיפורים מתעטפים טלית גדול

יד.   מנהג המערב להוציא ז' ספרי תורה בכל נדרי, ובישיבות הוציאו ג' ספרי תורה כמובא במחזור בית הכפורת (עמ' 69).

טו.  מנהג טיטואן וג'יבראלטאר שעושים השכבה קודם כל נדרי לכל הרבנים המפורסמים מקדמא דנן כמובא במחזור בית הכפורת (עמ' 77).

טז.  מנהג המסתערבים שמי שקנה ס"ת ראשון מברך ברכת שהחיינו ובאר"ץ חלב החזן המברך כמובא בספר בית הכפורות (עמ' 90).

יז.     נגיעה של חיבה אסורה ביום כיפור אבל נגיעה בעלמא או להעביר מיד ליד מותר ויש מחמירים

יח.  יעבור על סדר ונוסח התפלה קודם יום כיפור שכך תהה התפלה ביתר כוונה

יט.    יש בכפרי הדרום שהיו יחפים בלי מנעלים ביום הכיפורים

כ.      יתוודה אדם בכל ליבו, ואף אם יודע שלא עבר בחטאים המוזכרים בווידוי, אולי עבר ושכח או שעבר עליהם בגילגולים קודמים

כא.רבים עומדים על רגליהם בשעת רוב ככל התפילה.

כב.  המנהג שלא לברך ביום הכיפורים ויום תשעה באב ברכת "שעשה לי כל צרכי", ומנהג העיר מראכש, אלג'יר וארם צובא לברך.

כג.    מנהגנו שהלוי נוטל ידיו תחילה, ואחר כך נוטל ידי הכהן וכך ינהג גם ביום הכיפורים כמובא במחזור בית הכפורת (עמ' 188 ס"ל).

כד.  מנהגנו להריח בשמים כתב בספר מעשה בראשית (ח"ב מצוה שיג עמ' 523),

כה.   בסדר העבודה בתפלת מוסף בעת חזרת הש"ץ, בשעה שאומר והכהנים והעם, מנהג הדרום וכן מנהג אלג'יר וחלב שנהגו שכל הציבור כורע ושוחה על גבי בד, ומנהג הערים פאס מכנאס וצפרו שלא לכרוע אלא לשחות מעט.

כו.    הכהנים נוטלים את ידיהם לפני נשיאת כפים כבכל יום, מפני שאין זו רחיצה להנאה אלא לשם מצוה.

כז.   מנהגנו אין שמים הטלית על הראש רק תלמידי חכמים מובהקים, ובזמן תפילת הנעילה ביום הכיפורים כל הציבור מתעטפים הטלית על הראש.

כח.  המנהג בסיום צום יום הכיפורים עם צאת הכוכבים ואין מקפידים על צאת הכוכבים כדעת ר"ת כמו בשבתות.

כט.יש המברכים ברכת הלבנה קודם יום כיפור כדי להרבות בזכויות. ומנהגנו לברך במוצאי יוה"כ כדי לקדש הלבנה בשמחה.

ל.      אין מברכין על הבשמים בהבדלה במוצאי יוה"כ אף אם חל יוה"כ בשבת.

למחרת יום כיפור עורכים החזנים סעודת הודאה לה' הנקראת 'יום שמחת כהן'