פורים קטן בפאס.

 הסולטאן מולאי מוחמד שעלה על כס המלוכה תחת אביו עבד-אללאה, היה מלך אכזר, עריץ ורע לבב, ושנאתו ליהודים לא ידעה גבול. אמנם

יהדות המגרב-רפאל בן שמחון
מסורות ומנהגים במחזור השנה

לא החזיק מעמד, כי טרם הספיק ליהנות מכס המלוכה, כבר קמו עליו שני אחיו. אחד מהם, עבד אל-מאליך שמצא לו מקלט באלג'יר, שכנע התורקים ששלטו אז בארץ זו, לסייע לו לתפוס את השלטון, ובשנת " שלו"ה בארמונותיך " ליצירה 1576, התורקים ועבד אל-מאליך באו וכבשו את העיר פאס, אף על פי שחילו ונשקו של מולאי מוחמד היה עצום ורב.

אולם כדי לממן את המשך המלחמה, הטיל עבד אל-מאליך מס עצום על יהודי פאס, אשר החלק הארי מהמס הוטל על הנגיד של המגורשים אברהם רותי.

מולאי מוחמד נמלט על נפשו והסתתר בהרים שבדרום, מדלג על ההרים, עבד אל-מאליך רודף אחריו לדרום וכבש את מראכש, אולם טרם הספיק עבד אל-מאליך לחזור לפאס ומולאי מוחמד הצליח להסתנן למראכש ולהיאחז בה אחד עשר יום בחודש אדר אשר במשך זמן זה הספיק לעשות נקמות ביהודים.

" ויעש בם ובספרי תורות כמה נאצות ונקמות ולולא רחמי ה' שגברו שלא נכנסו האויבים לאלקצבה, ולא יכלו עלינו כמעט שלא היה שארית לשארית הנשארה ונתנו סימן " אחד עשר יום בחורב "

לאחר שגורש ממראכש, הצליח מולאי מוחמד למצוא מקלט בליסבון, בירת פורטוגל, שם הוא משכנע את המלך דון סבסטיאן לסייע לו לכבוש שוב את השלטון. האחרון הסכים ובקרב המכריע שהתחולל על יד " אל קצר  לכביר ", ב-4 לאוגוסט 1578, מצאו את מותם שלושה מלכים : עבד אל מאליך אשר נעריו מקורביו הסתירו את מותו והכריזו שהוא עדיין חי, היו גם שסיפרו כי דבר מותו הוסתר על ידי רופאו היהודי עד לסיום הקרב, לבסוף הובאה גופתו לפאס ונקברה.

השני מולאי מוחמד, צורר היהודים, " נעשה לו ביזיון גדול על ידי מולאי אחמד שמלך בפאס במקום עבד אל מאליק, שהפשיט את עורו מעל בשרו ומלאהו בתבן ושלחו לכל ארצות המערב לראותו לפי שהיו אומרים שעודנו חי וקיים. יש אומרים כי מולאי מוחמד ברח משדה הקרב וטבע בנהר. השלישי דון סבסטיאן מלך פורטוגל מת מפצעיו.

לגבי היהודים זאת הייתה התשועה הגדולה, על שום שניצלו מידי המלך העריץ וכמו שכותב מחבר " דברי הימים ". והייתה המלחמה חזקה עד מאוד בשנת השל"ה – 1578 -, יום ב' לראש חודש אלול, ולכן נתקבצו החכמים וקיימו על נפשם ועל זרעם לעשות פורים ומתנות לאביונים משם ואילך עד שיבוא משיח צדקנו בקרוב אמן.

היהודים יצאו אז מאפלה לאור גדול, ולזכר המאורע נקבע פורים לדורות עם קריאת המגילה.

בתיטואן שבצפון מרוקו הספרדית , קוראים לפורים זה " פורים דה לוס כריסטיאנוס "  – פורום של הנוצרים -, ואילו בעיר טנג'יר " פורים דה לאס בומבאס " – פורים של פצצות, זכרו של פורים זה נמחק בפאס ונשכח כמעט, אך בבית הכנסת של התושבים בפאס, הנקראת " סלאת אלפאסיין " שמרו על המנהג וכינו אותו בשם פורים קטן, וכל המעשה הובא בסידור התפילה " אהבת הקמונים " שך קהילת התושבים בפאס. בתיטואן ובטנג'יר המנהג של פורים קטן עודנו קיים. בפי אנשי פאס כונה פורים זה גם " פורים דנסאראה " 

פורים דל כור.

טרם נחו היהודים מתלאות הרעב שעבר על המדינה ומעוד צרות רבות אחרות, והנה בשנת התקצ"א – 1831 – מרדו בני שבט ה " לודאייא " במלך מולאי עבד א-רחמן אשר נאלץ לברוח למכנאס.

שבט ה " לודאייא " הוא שבט ברברי אשר אנשיו התיישבו בפאס עוד מימ המלך מולאי אל יזיד שר"י – שם רשעים ירקב. במכנאס הצליח המלך עבד א-רחמן לאסוף סביבו חיל רב, בעזרתו הטיל מצור על העיר פאס. שבט הלודאייא שהיו שונאי ישראל גרו אז סמוך לשכונה היהודית המללאח והמלך עבד א-רחמן חשב שה " לודאייא " התבצרו במללאח, אז כיוון את חיציו ומקלעיו לשכונת היהודים, התוצאה בתים רבים הפכו לעיי חרבות והרבה נפשות מישראל, בתיהם נעשו קבריהם.

בכסלו תקצ"ג – 1893 – באה התשועה. ה " לודאייא " מוגרו וניגפו על ידי המלך עבד א-רחמן ביום כ"ב לחודש כסלו תקצ"ג, אשר פיזר אותם לכל ברוחות.

לזכר מאורע זה נקבע יום כ"ב בכסלו ליום פורים בפאס, שבו נחו היהודים מאויביהם המושבעים ה "לודאייא ". פורים זה נקרא בפי קהילות יהודי פאס בשם " פורים דל-כור " – פורים של יריות ומקלעים. על ההרס והסבל הרב שהיו מנת חלקם של בני קהילת פאס, חוברו שירים ונתחברה קצידה בערבית יהודית בשם " לקצידה דל-כור " בספרו של שטרית, מציין הכותב כי הקצידה פורסמה על ידי חיים זעפרני ומוסיף כי המשורר החתום ב " קצידה הוא כנראה שמעון רודאני אשר תיאר בשיר את ההרס הרב שהיה מנת חלקו של המללאח בפאס א-ג'דידי – פאס החדשה.

310 – משא יכ׳טבה אל־בנו,עשקהא ל־ראסו.

הלן לבקש אותה לבנו, חשק בה למענו.

311 –  אל מרא כבירא, נסאת אש עמלת

 מן די כּאנת סגירא.

אשה, ברבות ימיה, שוכחת מה שעשתה בנעוריה.

לא יזכור התיש שהיה תחילה גדי (זה לעומת זה 193)

כל פרה זקנה סבורה שמעולם לא הייתה לה עגלה (יוחנן טברסקי)

הרבי שוכח שאף הוא היה פעם תלמיד( זה לעומת זה 1798)

312 – שארף אידא עבא בנת סגר מנו,

 אכ׳רתו יציבהא מעא אכ׳ור סגר מנו.

זקן כי יקח בחורה צעירה ממנו,

סופו למצוא אותה עם אחר יותר צעיר ממנו

עלמה לאיש זקן – אגוד קשה לשן רעועה ( ספר המידות )

אל תחלל ביתך להזנותה . זה המשיא בתו לזקו ( סנהדרין עו' )

המשיא בתו לזקן, עליו הכתוב אומר " לא יאבה ה' סלח לו ( שם )

313 – אלי עבאת ראג׳ל שארף,

אכ׳רתהא טריקהא  תב׳אלף.

הנישאת לגבר זקן, סופה לשרך דרכיה.

אכזבה בנישואין.

 314 – קוואהא מנחום גיר בל־בוס.

מנחוס מרבה רק בנשיקות.

אהבתו מעוטה ונשיקותיו מרובות. (פתגם עממי)

315- כּסבתךּ ב־נקרא,וכ׳רג׳ מנךּ א־נחאס.

רכשתי אותך בכסף, ויצאה ממך נחושת.

נוסח אחר:

316 – חסבתך ד־נקרא,

ומא אנתי גיר נחאס.

חשבתי אותך לכסף, ואילו את רק נחושת.

317 – חסבתךּ כּרמא דל־כּרמוס,

וציבת פיךּ גיר א־נאמוס

חשבתי אותך לעץ תאנים, ומצאתי בך רק תולעים.

318 אל־וויל על א־ראג׳ל,

אלי מראתו גאלבא עליה.

 אוי לגבר שאשתו גוברת עליו

קלון לגבר היות אשת אשתו. (משלי יהושוע)

כבוד לגבר שרת אשתו, וקלון נמרץ היות עבד שלה. (משלי אגור מוי)

אומלל הוא הבית, בו התרנגולות קוראות, והתרנגול שותק. (פתגם איטלקי)

אשה המדברת כמו גבר, ותרנגולת הקוראה במו תרנגול, לא טוב להחזיקן.(92 j. pineaux)

אין שלום בבית אשר הקוראה דוגרת, והקורא כאילם לא יפתח פיו. (ספר המידות ה׳ א׳)

התרנגולת אינה צריכה לקרוא לפני התרנגול., (moliere)

חג המימונה בטנגיר

מפי פרלה כהן.

ההכנות לערב המימונה:

את חג המימונה התחלנו יום קודם, במשלוח מגשים לשכנים הערבים. על המגשים היו מצות, תבשילי פסח, פשטידות, ופירות. ביום המימונה, בדיוק אחר הצהריים, השכנים הערבים החזירו לנו את המגשים הגדולים, ועליהם היה דג הכי גדול שהיה להם, ודבש, חמאה, ולחם שהם אפו.

ובערב המימונה ערכנו את השולחן. קודם כל הנחנו על השולחן את הדג, ומגש מלא קמח. על המגש הזה סדרנו חמש ביצים, וחמישה פולים ירוקים. באמצע המגש שמנו כוס שמן, ועוד על השולחן סדרנו את החלב. בעזרת החיטה (שיבולי חיטה) כיסינו את הדגים, וצלחת מלאה חסה, ארטישוק ופרחים ירוקים כיסו את השולחן, והכל ירוק, ועוד מיני ריבה. כל עונה והפרי שלה, ובטנג׳ר נהגנו משך כל השנה להכין ריבה מפרי העונה. ריבת חצילים, ריבת תפוזים, והריבה הזו נשמרה לערב המימונה, והשולחן היה מלא מיני ריבות. בנוסף לכל אלה שמנו על השולחן את החמאה הטרייה והדבש ושתיה. בשעה מאוחרת הכנו את ה״טרית״(״מופלטה״).

הלבוש, ערב המימונה, היום שלמדת, והלחם החדש.

הלבוש היה משהו מיוחד, האישה כבר בשעה ארבע אחר הצהריים הייתה לבושה, יפה מכלה, עם החלוק הארוך, ונעלי הבית היפות. הילדים חיכו בהתלהבות לתחילת החג.

בעל הבית הגיע מהתפילה, טובל את החסה בדבש ובירך. אח״כ ביקרנו בבתי המשפחה. בכל בית ובית, ובכל בית לא מעט שכנים, אצל כולם ביקרנו, ואי־אפשר היה בלי לטעום אגוז אחד או משהו. כך, הביקורים נמשכו עד לבוקר.

בבוקר מוקדם היינו בשוק, וקנינו ארטישוק, ובשר ופירות. כל המשפחה עם מוזמנים יצאנו לחוות המשפחה, וכך היינו בחיק הטבע כל אותו היום.

הקמח שהיה על המגש, בגמר ליל המימונה (אחר חצות), ממנו עשינו את השמרים. ערבבנו את הקמח עם השמן, מעט מים. ובתוך התערובת הזו הכנסנו את טבעת הנישואין. בעזרת השמרים האלה, בשבת שלאחר החג הכנו את הבצק לאפיית הלחם החדש, עליו היה מברך בעל הבית.

משפחות רבות אפו את הלחם באותו הלילה, והשתמשו בשמרים, שהערבים הביאו או מכרו.

אליעזר בשן

שמירת שבת ע״י יהודי המגרב והשלכותיה הכלכליות בעיניהם של נוסעיה נוצריים

דבקותם של יהודי המגרב בכלל, ומארוקו בפרט באמונה, ומסירות הנפש שגילו לקיים המצוות, היא מן המפורסמות. אחד הביטויים לכך הוא שמירת השבת, תופעה שעוררת תשומת לבם של הנוכרים שביקרו במגרב.הם היו מודעים להווי המיוחד של השבת אצל היהודים, יום שהוא שונה מימי השבתון של הנוצרים והמוסלמים, בעיקר בהתחשב באיסורים שחלים על היהודים, והקרבנות בדמים, תרתי משמע, שהיהודים מוכנים להקריב לשם שמירתה. יש מהם הכותבים על כך בהערכה חיובית, ואחרים מלגלגים. במאמר זה נתאר כמה נושאים העולים בכתביהם בתחום זה.

צרפתי בשם מואט (1652—1691) שנפל בשביים של קורסארים ברברים, תיאר רשמיו במארוקו בשנים 1670—1681. הוא מציין, כי על מנת שמנוחת היהודים לא תופרע בשבתות ובמועדים, ננעלים שערי הרובע היהודי המוקפים חומה, והנשמרים על־ידי חיל המלך.

מידע דומה נמסר במקורות של המאה ה־19. ברוק  Brooke(בשליש הראשון של המאה) כותב כי בפאס, בתיטואן, ובערים אחרות במארוקו ננעלים שערי הרובעים היהודיים בכל שבת, במטרה למנוע מהמוסלמים שיכנסו לרובע ויציקו ליהודים.

שערי המלאח היו ננעלים גם בלילות החול, מאותה הסיבה . המגע של היהודים עם החברה המוסלמית התבטא בעיקר בתחום הכלכלי, ואילו חיי החברה התנהלו בתוך העדה. בשבת לא היה אפוא צורך במעבר חופשי בין המלאח היהודי ובין העיר המוסלמית.

תיאור מפורט ביותר בנושא זה ניתן על ידי ל. אדיסון (1632—1703), כומר שכתב ספר על יהודי בrבריה. נביא מעיקרי דבריו:

השבת היא אחד המאפינים, בו היהודים נבדלים מעמים אחרים. לכן הם נוטעים בלב ילדיהם יחס מיוחד כלפי יום זה, וקוראים לו ״מלכת החגים״. הוא כותב על מנהגים ואיסורים שונים כמו קריאה ליד נר שמא יטה הנר, איסור חליבה , ריצה, נשיאת כסף ונשק, ניקוי נעליים, נקישה בדלת בכלי מתכת, טיפוס על עצים. אין להאכיל עופות מעל המכסה הנאכלת בשבת, שמא ינבטו הזרעים, אין להרוג זבובים ויתושים״, כתיבה על נייר, חול, ומחיקה, חייט לא ילך עם סכות התקועות בשרוולו , רק לחולה מותר ללכת עם קביים אבל לא לעוור.

הוא מקדיש תשומת לב רבה ביותר לאיסור הליכה מעל תחום שבת, ויהודי ההולך בדרך ארוכה חונה ביער או במדבר, אף במחיר סיכון חייו על ידי ליסטים או חיות רעות. מובא על ידו סיפור בשתי גירסאות, שעיקרו הוא כדלקמן: מעשה ביהודי שפרש מחבריו שהמשיכו דרכם בשבת. ואילו הוא חנה עם כניסת השבת ובטח בה׳ אשר צווה לשמור השבת, ישמור גם על חייו. לאחר התפלה בליל שבת הופיע מולו דב, וזה שמר עליו מפני שודדים. חבריו שחיללו השבת הוצגו ככלי ריק על־ידי גזלנים, ולאחר מכן נטרפו על ידי הדב. לשאלת הגזלנים אמר להם היהודי כי הדב נשלח על ידי המלך כדי לשומרו. הם נתנו לו כל כספם כדי שישמור עליהם. מסיפור זה מסיקים היהודים, לדברי אדיסון, כי עליהם לשמור שבת בכל התנאים ובכל מקום, ועליהם לבטוח בהגנת הקב״ה. אדיסון מצטט אמרות של חכמים ופייטנים על השכר הצפון לשומרים השבת — ומעל הכל ישתחררו משיעבוד מלכיות. אבל כיוון שלא שמרו שבת

כהלכתה, לא ניצחו את אויביהם הנוצריים.

תיאולוג ומזרחן בריטי בשם שמעון אוקלי (1678—1720), שכיהן בתור פרופסור לערבית בקמברידג׳, שהה במארוקו בסוף המאה ה־17 בהיותו שבוי, כותב כי היהודים מבלים את רוב שעות לפני הצהרים בשבתות בקריאת התורה ובאמירת תהילים. הוא מתפעל משביתת המסחר המוחלטת שלהם בשבתות, כולל איסור על קבלת כסף, ומסיים בנימה כי הלואי והנוצרים היו לומדים מהיהודים כיצד לשמור שבת. בתעודות על תולדות מארוקו מראשית המאה ה־18, בתיאור העיר סאלי נאמר, כי עקב שליטתם של יהודים במארוקו על המסחר, אין מסחר מתנהל בשבתות, כי היהודים מקפידים על שמירת יום זה.

על שמירת שבת קפדנית על ידי יהודי מארוקו, בצירוף כמה איסורים, נמסר במקור נוצרי משנות ה־60 של המאה ה־18. גיאורג הוסט, שכיהן בתור קונסול של דנמרק בטאנג׳יר בשנים 1760—1768, כותב כי יהודי מארוקו אינם מדליקים אש, אינם נוגעים בכסף, לא פותחים מכתב ואין רוכבים בשבת. פרטים אלה ואחרים המופיעים בכתבי נוצרים מעוררים תשומת לבם, ביחוד נוכח הניגוד ליום הראשון שלהם ״. העדויות במאה ה־19 רבות יותר, ונדון עליהן לפי הנושאים הנדונים על ידן:

אירוח: יהודים אמידים ואפילו עניים היו נכונים לארח זרים בבתיהם לסעודות השבת, והודות לכך נשארו תיאורים מפורטים על הטכסים, המזון ועוד. בצורה מאלפת מתאר את סעודת ליל השבת ג׳ימס ריילי, אמריקאי, יליד 1777 שהיה במארוקו בשנים 1815—1816, לאחר שספינתו נטרפה בחוף ארץ זו, והוא נשבה ונקנה ע״י מוסלם. בנסיעתו לטאנג׳יר בחברת שני יהודים, עשו את השבת בעיר סאפי. שלשתם הוזמנו לביתו של יהודי, שסביב שלחנו הסבו כעשרים נפש. הוא כותב על נטילת ידים לפני הסעודה ובסיומה, הקידוש על היין העשוי מצימוקים, מיני המזון שהוגשו, הזמירות והסיפורים שמספרים בתום הארוחה. מרגש ביותר בעיני האירופאים, כי גם יהודים עניים במגרב מוכנים לארח זרים, וביניהם את הנוכרי הנודד. כך מספר למשל, הגרמני אוטו ארטבאור שהיה במארוקו בראשית המאה ה־20, התארח כמה פעמים בבתי משפחות עניות בלילות שבת, וזכה לכבוד שהתבטא בין השאר בכך, כי לאחר שבעל הבית קידש הקדימו בטעימה מן הפת הטבול במלח, אחר כך נתן לילדיו, ורק לבסוף לאשתו.