מורשת יהדות מרוקו

ב. דו׳׳ח סודי על ספינת ״אגוז״

קטעים מתוך דו׳יח המוסד ״תשע מתוך אלפיים״*

בשום פנים לא יינתן לעמוד על מה שהתרחש במרוקו בשנים 1964-1955 ובשנות העלייה הקודמות לישראל מבלי להבין תחילה לרוחה של יהדות זו. אין לעמוד על משמעות המפעל הגדול של שליחי ישראל במרוקו, מבלי לדעת באיזה חומר אנושי היה עליהם ללוש ולאוזני מי היה עליהם להביא את בשורת-הגאולה. בשום אופן לא תובן הוצאת אלפי יהודים לישראל בתנאים של מחתרת, אלא אם כן הרוצה להבין יתן דעתו תחילה ליהודים עצמם. ספק אם ניתוח יבש של הדברים המבוסס על עילה ותוצאה, יסכן לעניין הנדון. כי מה הגיון יש בה בציפייה של אלפי שנים, כלום מתיישבים על דרך ההגיון הסבל הממושך, הייסורים והקרבנות ללא גבולי האם יש הסבר פשוט להליכה בדרכים במרוקו רחבת הידיים בתנאים לא תנאים ובסכנה מתמדת לעברו של החוף או הגבול? האם מובנות מאליהן הן העלייה בסירה זעירה וההפלגה ללב ים בספינה רעועה בלילות של פחדים, * הדו״ח הוכן על-ידי המוסד לתפקידים מיוחדים מתפרסמים כאן לראשונה. דברים אלה יכולים לשמש כמבוא ורקע לכל הנושא.

על מנת להגיע לציון, ויהי מה? כל אלה לא רק ממקור ההגיון וההכרח הם נבעו. נמצא אפוא, שלהבנת העניין הנדון נחוץ משהו נוסף על כלי ההגיון. הרוצה להבין הבנה של ממש את אשר התרחש ברחובם של היהודים במרוקו בשנים בהן אנחנו עוסקים, יצטייד תחילה בלב מבין ובאהבת אדם ולפחות בקצת הזדהות. לכשיהיה מצויד באלה, הוא יוכל להשיג סיפורי מעשה שונים, מהם אשר לא יאומנו כמעט.מעשה באם ופעוט על ידיה שהיו לאחדים מן החבורה העולה לציון. ולילה וקור ופחדים והס מלהוציא קול מאימת משרתי החוק. גזרו על השקט שליחי המצווה מישראל וגזרתם חוק. אלא שקטרגו השטן והקור והפעוט לא עמד בגזרה. בכיו המנסר היה בו כדי להכשיל המבצע כולו, הן אוזניים לכותל. לא הועילו לו לקטן שידוליה של האם הרחומה. היא בשלה והוא בשלו. לא ידע הזאטוט כי לציון הם עולים. בבהילות ובחפזה כיסתה האם את ילדה בכל כסות שהשיגה ידה ואכן דמם הבכי. עם הגיעם לחוף מבטחים, נמצא הילד מת מחניקה. כנראה לא מלאה עוד הסאה, אלפי שנים של דמעות, דם וקרבן־אדם אינן מספיקות, חסר היה עוד תינוק למניין.

ומעשה ביהודים שנקראו לעלות. היו הם יושבי כפר שלמרגלות האטלס. נתגלגלו הדברים ויום היציאה לדרך חל בשבת (כלל היה נקוט בידי אנשי ״עלייה ב' שהעלייה לארץ דוחה שבת ויום טוב), היה הקהל נבוך, חילול שבת לאו מילתא זוטרתא היא וקשה היה להכריע איזו מצווה גדולה יותר, העלייה לארץ הקודש או קיום מצוות שמירת השבת. הלכו אל רב העדה המכוון פעמיהם בעולם המעשה וההלכה. שקל הרב לכאן ולכאן, האריך בשקלא וטריא ונמצאו כפות המאזניים מתנודדות והולכות עד אם הכריעה הכף הטעונה מצוות העלייה לירושלים. אלא שמשום כבודה של שבת, ציווה הרב על בני עדתו להיות עוזבים את הכפר בהיותם מהלכים ברגליהם, עד אם עשו כברת דרך ראויה לשמה ורק לאחר מכן לעלות באוטובוסים המוליכים לגאולה. כך פתרו יהודים תמימים אלה שאלה רבתי וכך הם השיבו לקריאה המנסרת מימים קדומים: ״עוד אבנך ונבנית בתולת בת-ציון״.״.

ומעשה שהיה ואף הוא חל בשבת. עמד יהודי מישראל שלא עשה בשליחותה ואף עברית לא ידע על אם הדרך, רחוק ממרכז יישובי גדול, וחיכה להזדמנות שתבוא לידו בכדי לעשות דרכו לאחת הערים. לא שיחק לו מזלו והוא חיכה ארוכות מבלי שיזדמן כלי- רכב כלשהו שיסכים לקחתו. נזדמן שוטר ערבי למקום והוא ביקש עזרתו. השוטר שנענה לבקשתו עצר אוטובוס העושה דרכו העירה. היה האוטובוס עמוס נוסעים ורק לאחר מו״מ ממושך נעתר לו הנהג ולקחו. היו הנוסעים באוטובוס בני-כפר יהודיים שנסעו כמתוכנן צפונה לחוף הים. פתח ההלך הזר בשיחה עם שכנו למסע. היה הוא מדבר צרפתית ושכנו עונה לו בעברית. השיחה קלחה לאיטה ונקשרו קשרים ראשונים של שותפים למסע והיה בה בסיגריה שהוצעה ליהודי הכפרי כדי להשלים את מגע הידידות שנוצר. להפתעתו הרבה סירב הכפרי לעשן ואמר שאין הוא מעשן בשבת. היעדר העקביות של הכפרי נראה מוזר בעיניו של ההלך והוא שאל: ״מה משמע אינך מעשן בשבת, והנסיעה בשבת מותרת?״ השיב לו שכנו: ״העלייה לירושלים דוחה שבת״.

יש בהם בשלושת סיפורי המעשה שסופרו כדי להקנות מושג למי שעמל להבין, מהי הציונות של יהודים תמימים אלה. לדידם הלכה ציונית ומעשה ציוני אחד הם. פיהם ולבם שווים ותפילתם לשיבת ציון ולבניין ירושלים כנה.

הנה את היהודים האלה מצאו שליחי ישראל בבואם להשכילם בהלכות הגנה עצמית והכנה לעלייה לארץ. הקרקע שאותה עיבדו השליחים לא הייתה אדמת-בור, דורות על דורות חרשו אותה, דורות על דורות הכשירוה לתנובה וכלי עבודתם היו דת-ישראל, מסורת יהודית ואמונה בימות המשיח.

לעילוי נשמתו של עימנואל שבבו, ממנו אישית קיבלתי את הספר הזה בסיורי בצפת

המספרת

שמה היה מסעודה. אולם נקראה בפי כל ״אום עבדו״. מתוך יראת כבוד, על שם בנה עובדיה. לכבוד זה שחלקו לה כל דיירי הרחוב היו סיבות טובות. ראשית משום ייחוס אבות אשר להלן עוד ידובר בו. שנית מחמת אישיותה המיוחדת אשר בלטה על רקע הרובע הספרדי שבצפת דאז.

כיום חלק זה מתקרא ״העיר העתיקה״ אך בימים ההם לא היתה עיר חדשה ומימלא לא נזקקו לשם מוזר עתיק זה… אמת שהרובע הספרדי היה מאז ומתמיד בשיפולי ההר, אות ומופת הוא כי העדה הספרדית נאחזה בצפת לפני הגיע האשכנזים. מעל הרובע הספרדי התפתלו רחובותיו של הרובע האשכנזי ושניהם גם יחד מוקפים היו ברחובותיה של צפת הערבית כבטבעת מחניקה בזרותה.

הרחובות לא רבים היו אף לא ארוכים במיוחד. אך היו הומים מבני אדם. משפחות מרובות ילדים הצטופפו בבתים שנחצבו בצלע ההר, כאשר גגו של האחד משמש הדום לבית שמעליו. בתים בעלי קירות עבים בנויים אבן מסותת נתמכת בטיט ומעליהם תקרות קמורות אשר נבנו זמן רב לפני שבא הנער לעולם ועוררו תמיד את פליאתו: כיצד הצליחו הבנאים להציב קימורים ללא בטון וללא ברזל. מעולם גם לא ניתנה לו תשובה משביעת רצון, מהטעם הפשוט שהדור של הוריו לא נכח בשעת הבנייה.

ברחוב הספרדים התגוררו משפחות אשר מרביתן התייחסו לארצות המגרב וחלקן היה ממוצא פרסי. כולם צאצאים של יהודים שעלו ארצה לפני מספר דורות. החיים יחדיו במשך מאות בשנים הצליחו לטשטש את הבדלי המוצא. השפה היחידה אשר בה דיברו היתה ערבית יהודית צפתית. היא נבדלה הבדלה מוחלטת מהערבית של ערביי צפת. היו בה בשפה זו מילים משלה אף נגינות ודגשים מיוחדים. נקלטו בה מספר מילים מעברית, מלדינו ומעגה צפון אפריקאית.

מסעודה גרה במרכז הרחוב. היה לה חדר בפאתי חצר בית הוריה. חצר רחבת ידיים שצמחו בה עץ השיזף (״ענאב״) נושא פרי תאווה לחיך ושיחי הרדוף נותני ריח מרנין. חצר מאוד לא רגילה. מסביבה היו מספר חדרים אשר ראו בשעתם ימי זוהר ותפארת. סיפרו על אחד מהאבות שנתמנה לקונסול צרפת בימי שלוט התורכים בארץ. ־היתה לו חליפה רשמית מפוארת ובטקסים הלכו לפניו שני שלישים, ״קוואסים״, חוגרי חרבות. זאת היתה חצרו. משהו מתפארת זו עמד באוויר וניתן היה להריח אותו, לממש אותו… מה עוד שמאותה חצר יצא ספר התורה בל״ג בעומר. מסורת היתה וחזקה בידיהמשפחה שעברה מדור לדור. תועלת חומרית לא היתה בה. אבל פאר והדר היו כאן למכביר.

מדובר במסעודה בהיותה כבר אלמנה מחוסרת כל הנזקקת לסעד מהקופה של ה״כולל". על קופה זו שלט אחד הרבנים, חכם שמעון, בקפידה רבה ובקמצנות מופלגת. הנער נזכר שמסעודה הטילה עליו מידי פעם שליחות כלכלית חשובה. ״לך״, נהגה לאמר לו, "ובקש מכבוד החכם שיואיל ברוב טובו להעניק לי משהו מהקופה. אך תהא שפתך מנומסת, ראה הזהרתיך, ה׳׳חכמים״, אינם מקילים ראש בכגון דא…״

באחד הימים נכנס כהרגלו אל בית החכם ובדחילו ורחימו הציג לפניו את בעייתה של האלמנה, משל לא לכל אדם ברחובותינו ידוע מצבו של הזולת. נראה היה בעליל שה״חכם״, נהנה מהשררה שבידו. פניו אורו לשמע סגנון התחינה ששמה האלמנה בפי הילד. הוא הואיל לרשום מספר מילים בכתב ״חצי קולמוס׳ על פיסת קטנטנה, מטעמי חסכון. הילד פנה לבית המסחר ידוע בעיר שבעליו שימש קופאי המשלם על פתקאותיו של ה״חכם״. הוא חזר עם שלל: עשרה גרושים טבין ותקילין שדים להכין את השבת כיד המלך. הוא מצא את הזקנה יושבת לעת ערב בין קבוצת נשים המאזינות לאמרי השפר היוצאים מפיה.

״קשה להבין״, הוא אמר במשובה, ״כיצד פתק מקושקש הופך לכסף העובר לסוחר״… אמר ולא שם לב כי גם אשתו של ה״חכם״ יושבת בין המאזינות. עבר שבוע ואולי שבועיים. שוב נתבקש הילד למלא את שליחותו הכלכלית. הוא נכנס שוב לביתו של החכם ופתח בדברי התחינה השגורים על פיו. אולם ה״חכם״ הפסיקו בקול מתון, שופע ארס: "לא אינני מוכן לתת לך פתקים מקושקשים״.

דבריו לא הותירו בלבו של הילד כל ספק שפשעו כבד מנשוא. הוא חזר בוש ונכלם ללא הפתק. קשה לדעת כיצד הצליחה האלמנה להפיס את דעתו של ה״חכם״ הכל יכול שנפגע מדברי הלצון של הנער…

מסעודה היתה ידועה בכשרונה הגדול לספר סיפורי מתח מרתקים. היא לא ידעה לכתוב אך ידעה לקרוא שפה אחת ויחידה, השפה הערבית.. בנוסף לכך הטיבה לדבר אנגלית. מעולם לא ביקרה בבית ספר כלשהו. את הקריאה בערבית למדה בכוחות עצמה ובהשפעת שני אחיה בשפה זו והכירו היטב את מכמניה. קשרים רבים היו למשפחה עם נכבדי הערבים שבעיר. תשאלו, האנגלית מנין? ובכך כך היה המעשה:

אחת המשפחות האנגליות הגיעה לארץ ביום מן הימים ועלתה על קבר רבי שמעון בר יוחאי שבמרון. לאחר שהשתטחו על קברות הצדיקים, הגיעו בני המשפחה, רכובים על פרדות, לצפת. רצה הגורל ואחת הפרדות כשלה ליד ביתו של הקונסול הצרפתי, יצאו בני הבית לרחוב והפצירו באורחים האנגלים לסור אל ביתם ללינת לילה. האורחים נענו ברצון וכי היתה להם ברירה ? המארחים היו ידועים ברוחב לבם והאורחים נהנו. הביקור התמשך… ובמהלכו שודכה בתם אסתר-מלכה ליעקב חי בנו של הקונסול… היא ילדה את מסעודה ואת שני אחיה.

ממנה רכשה מסעודה את שפתה האנגלית מבלי להזדקק לספר… נפלו לידיה ספורים מתורגמים ממיטב הספרות הלועזית והיא בלעה את כולם בלהיטות ואצרה אותם בזיכרונה המופלא. אך את השבתות היא הקדישה לקריאה בתרגום הערבי של ספר התנ״ך. היא קראה בקול רם להנאתן של השכנות שישבו לידה תמיד ופצחו גרעיני אבטיח קלויים. פצחו ונאנחו… לעתים הבינו ולעיתים רק נחשו את פשר הדברים היוצאים מפיה של הלמדנית. לעומת זאת את סיפורי החול שלפה מזיכרונה פרקים פרקים, יריעות יריעות, בשפה עממית עסיסית, מלווים פרשנות והעיקר במתח תאטרלי, כאשר הנשים והילדים שמסביבה יושבים פעורי פה ושותים בצמא את דבריה.

העברת יום השוק לשבת

תעודות באנגלית בהמשך המאמר.

ימי השוק היו נערכים בימים שונים בהתאם למנהגי המקומות. היו מקומות בהם נערכו בימי ראשון וחמישי, ובאחרים בימי שני וחמישי. החלפת יום השוק לשבת היתה אמצעי בתחרות הכלכלית של המוסלמים ביהודים. היו מושלים שהעבירו את יום השוק לשבת על מנת לפגוע בהכנסות היהודים, ביודעם שיהודים לא יסחרו בשבת.

גרמני בשם ג. רוהלפס G. Rohlfs שביקר במארוקו ב-1861 כותב כי לעיר הקדושה תמאגרות (בואד דרעה העליון) נאסר על יהודים להיכנס, וכן אסור להם להשתתף בשוק השבועי הנערך מחוץ לעיר. כדי שלא יחושו בחומרת ההגבלה, נערך השוק בשבתות, ביודעם שיהודי לא יסחור בשבת.

לפי תעודות מארכיון משרד החוץ הבריטי, העביר מושל מאזאגאן (כ 90 ק״מ דרומית לקזבלנקה) את יום השוק מימי שני לשבת. הדבר הגיע לידיעתם של דרומונד האי ושל טיסו שפנו לסולטאן ב 10 באפריל 1873 במכתב שבראשו הכותרת: ״תזכיר בקשר לקאיד (מושל) דו והיהודים המסכנים במאזאגאן׳ הפונים מבקשים מהסולטאן שיורה לקאיד שיחדש את יום השוק בימי שני, כפי שהיה בעבר. הנושא עלה שוב בדיווחו של דרומונד האי לשר החוץ ב 24 באפריל אותה שנה.

תשובת הסולטאן לפניית שני השגרירים נכתבה ב 25 באפריל, וזה נוסחה:

" בקשר לתלונת יהודים עניים במאזאגאן על שהשוק שהיה נערך מדי שבוע בימי שני, שונה לשבת- יום השבתון היהודי, הדבר נעשה לתועלתם נעשה לתועלתם של שבטים החיים בפרובינציות. לכן מוצדק שהמושל יבחור את היום המתאים להם ביותר. יתר על כן, דווח לסולטאן בעבר, שיום השוק שונה בעקבות פניות של כמה יהודים מקומיים שקיבלו חסותה של ארה״ב, ואינם נתונים לשיפוטם של המוסלמים. אלה אנשים בעלי אופי שלילי, שהתנהגו בניגוד לכללים שנקבעו ע״י המושל. למרות זאת ידאג הסולטאן לחקירת הענין ע״י אנשים שאינם נוגעים בדבר שיבדקו את הסיבה האמיתית לשינוי יום השוק. אם יתברר לסולטאן שהשבטים התלוננו על הנזק הנגרם להם, ולכן פנו לשינוי יום השוק, אז אין סיבה לשנות זאת. אבל אם יתברר שהשינוי הוא פרי יזמתו של המושל, אז יוחזר יום השוק לקדמותו.

לא ברור מה היה המניע של יהודים בעלי חסות של ארה״ב בשינוי יום השוק מימי שני לשבת, אם אמנם הידיעה היא נכונה. ויותר סביר שזו עלילה חסרת בסיס שהופצה ע״י אינטרסנטים שמטרתה להבליט את הניגודים בין יהודים בעלי חסות ובין אחיהם המקומיים חסרי החסות הזרה.

דרומונד האי פנה בנדון גם לוזיר סיד מוחמד ב 28 ביולי, כפי שעולה מתשובת הוזיר ב- 13 באוגוסט. בה נאמר כי הוחלט שיום השוק יוחזר ליום הרגיל (ולא לשבת) ״למען היהודים במאזאגאן״. זה המכתב האחרון בנושא זה שמצאנו. מתברר אפוא שיום השוק נערך בשבת לא בגלל האינטרס של השבטים, כפי שהניח הסולטאן לפי מידע שקיבל, שהרי המסקנה היא שיום השוק יוחזר ליום חול, בהם יוכלו גם יהודים לסחור. העברת יום השוק לשבת הופיעה כאיום כלפי יהודים כחלק מסחטנות של מושלים.

למשל, בפנייה של חכמי פאס לחברת כי״ח בי״א אדר תר״ם ( 12 במרס 1880) בבקשת עזרה במצוקתם נוכח גזרות והתנכלויות של מוסלמים, נאמר המשפט הבא: ״השר מפחיד כי יחליף יום השוק שמסתחרים בו יהודים לרוב, לקובעו בשבת״. לא ידוע אם אמנם ביצע את איומו^.

לפי עדויותיהם של תיירים אירופאים בשנים הבאות, ועוד בתחילת המאה העשרים, חזרה התופעה בכמה מקומות במארוקו^.

לסיכום, אילוצם של יהודים לחלל שבתות וחגים ע״י עבודות שירות, וכן העברת יום השוק לשבת בשליש האחרון של המאה ה 19, היו פרי יזמתם של מושלים מקומיים, ואילו הסולטאנים רצו לאפשר ליהודים לחיות על פי אמונתם. היה פער בין הפקודות שלהם ובין המציאות בשטח. המושלים לעתים העלימו עין מההוראות, ולא חששו שהדבר יפגע במעמדם. לסולטאנים לא היתה שליטה על המתרחש בפרובינציות, וגם הפקודות שלהם באשר להתנהגות אנושית כלפי יהודים לא בוצעו בעקביות. בתשובותיהם של הסולטאנים לשגרירי מדינות אירופה ומשרדי החוץ הובע הרצון לא לפגוע בחייהם הדתיים של היהודים ולנהוג כלפיהם בחסד ובצדק. אבל נושאים אלה היו חשובים בעיניהם, רק במידה והדבר עלול לקלקל את היחסים עם המדינות הנוצריות, כשהאינטרס הכלכלי חייב אותם ליחסים טובים. התערבות דיפלומטית בעקבות פניות של ארגונים יהודים בפריס ובלונדון, נשאה לעתים פרי.

נספח: תעודות 1

13 במרס 1873. שגריר בריטניה במארוקו לשר החוץ הבריטי בקשר לאילוץ יהודים ברבאט למלוח ראשי המורדים בשבת. שמע בפעם הראשונה שיהודים נאלצים לעסוק במלאכה בזויה זו בשבת.

FO 99/154

Tangier 13 March 1873

The Right Honourable The Earl Granville K.G. My Lord,

I have the honour to transmit herewith the copies of a letter addressed to me by Mr Cremieux President of l"Alliance Israelite" at Paris requesting me to make a representation to the Moorish Government regarding the tyrannical conduct of the Moorish Authorities towards the Jews of Rabat and Mequinez and of the reply I have addressed to M. Cremieux under flying seal, which I request may be forwarded to that Gentleman, if Your Lordship sees no objection.

I had not received a report from any other quarter of the alleged arbitrary treatment of the Jews by the Moorish Authorities at Mequinez, but with reference to that part of M. Cremieux's letter in which he states, that certain Jews at Rabat had been compelled by the Governor to salt the heads of rebels who had been killed when fighting against the Sultan's army in his progress from Fez to Marocco, I have to acquaint your Lordship, that the first notice I had of this proceeding, was from an article appeared in the Gibraltar Chronicle shortly after my return to Tangier. I then wrote to the Vice Consul at Rabat and requested him to inform me whether there was any foundation for this statement. The Vice Consul confirmed the report but as the Moorish Minister was absent, I thought it preferable to await until I arrived at the Court, before I interfered in this matter so that I might have an opportunity of making known, in a private interview, I may have with the Sultan, the conduct of his authorities. I should mention that it has been the custom from ancient times to compel the Jews to salt the decapitated heads of rebels, but this is the first time that I heard of Jews having required to perform this nauseous and horrible operation on their Sabbath. I have the honour to be, with the highest respect,

My Lord

Your Lordship's most obedient humble servant J. Drummond Hay

מאבקי הדתיים למען קליטה במסגרות דתיות לנוער מצפון־אפריקה

התנועה הציונית־ הדתית והנהלת עליית־הנוער — עמדות ועימותים

 משנת 1949 החלה הנהגת התנועה הציונית־הדתית ״המזרחי״ ו״הפועל המזרחי״ [להלן: התנועה] במאבק למניעת קליטתו של נוער דתי ומסורתי במסגרות לא־דתיות. מאבקה כוון בעיקר כלפי הנהלת עליית־הנוער, והוא נמשך בשנות העלייה הגדולה ואף אחריה. עמדות התנועה ודרישותיה היו כדלהלן:

א ) מיון הנוער והגדרתו ייעשו בארצות המוצא ובאחריותן של ועדות מיון והגדרה שתוקמנה שם. להורים יוסבר היטב על הזרמים בחינוך ועל מסגרות הקליטה של עליית־הנוער בארץ, ותינתן להם הזכות לבחור את הזרם החינוכי הרצוי לבנם. התנועה סברה, כי בארצות המוצא עדיין משוחררים ההורים מלחצי הקליטה בארץ ולכן בחירתם שם תשקף את אופיים ואת רצונם האמיתי. זאת ועוד, היא האמינה בכוח השפעתה על הציבור היהודי בצפון־אפריקה וסברה שרובו יבחר בהגדרה דתית.

היא גם דרשה שתוקמנה ועדות מיון במרסי ובארץ למיונם של מי שיגיעו לא־ מוגדרים.

ב) ההגדרה ״זרם מסורתי״ תבוטל. גם היהודים המכונים בפי נציגי עליית־הנוער ״מסורתיים״ הם דתיים. יהודים אלה רואים בעלייה לארץ־ישראל גם עלייה רוחנית־דתית, והם חפצים בחינוך דתי לילדיהם. לעומת זאת הכירה התנועה בקיומו של מיעוט לא־דתי בצפון אפריקה, ולכן היא תבעה להגדיר שני זרמים בלבד: דתי ולא־ דתי.

ג) בנציגויות עליית־הנוער במרוקו ובתוניסיה לא שירתו שליחים דתיים. התנועה דרשה למנות מועמדים משלה באותן נציגויות ובתפקידי ניהול. לדבריה, רוב יהודי צפון אפריקה הם דתיים, ולכן שליחים דתיים יתרמו להגברת אמון הציבור בעליית־ הנוער ולמיון והגדרה אובייקטיביים.

ד) נוער עולה מצפון אפריקה לא יישלח כלל למשקים אנטי־דתיים. אין להפנות נוער דתי וכן נוער שהוגדר ״מסורתי״ למוסדות ״מסורתיים״ ולמשקים שהבטיחו לכבד את המסורת. נוער זה צריך להיקלט במסגרות דתיות בלבד. התנועה דחתה את הצעת קול להקים מוסדות חינוך דתיים ליד משקים לא־דתיים ובחסותם. לדבריה, מצוקת הקליטה במגזר הדתי של עליית־הנוער היא בעייתם של מוסדות הסוכנות והמדינה, ועליהם לפתרה.

התנועה העלתה שורה של טענות והאשמות כלפי הנהלת עליית־הנוער, כגון: פעילות המיון וההגדרה במקומות השונים לקויה מאוד, ונערים דתיים ומסורתיים רבים הופנו למסגרות לא־דתיות. לטענתה, מדיניות ההגדרה של עליית־הנוער נובעת מחששותיה שרוב הציבור בצפון אפריקה יבחר בהגדרה דתית, ופעולותיה מכוונות למנוע זאת. כלפי גורמים במדינה ובתנועה הציונית בכללה הועלתה האשמה, שהם מונעים במכוון את הרחבתם של ההתיישבות המושבית הדתית, של עליית הנוער הדתי ושל החינוך הדתי בארץ. מגזרים דתיים אלו היוו 30%-25% בלבד מכלל המגזרים המקבילים להם במדינה.

עמדות הנהלת עליית־הנוער היו ברובן שונות מעמדות התנועה והתבססו על שלושה עקרונות. הראשון שבהם היה התחשבות באפשרויות הקליטה. הנהלת עליית־הנוער סברה, שעליית־הנוער מצפוךאפריקה היא עליית־הצלה דחופה, ויש לקלטה בהתאם לתכתיבי מציאות הקליטה, ופחות לפי תכתיבי ההגדרה. הגדרת הנוער מצפון־אפריקה לא התאימה לעיקרון ראשון זה וגם לא לעיקרון השני של עליית הנוער, שלפיו יש לשתף את כל זרמי ההתיישבות בקליטת הנוער מצפון אפריקה, כמבואר בהמשך. מסיבה זו היא העדיפה לצמצמה, או לפחות — לא לקיימה בארצות המוצא, אלא בארץ. בכך יורחב מרחב התמרון שלה בפיזור הנוער בהתאם לעקרונותיה.

בשעת ״פיקוח נפש״ זו ועל רקע המחסור במקומות קליטה במגזר הדתי, מחד גיסא, וריבוים במגזר הלא־דתי, מאידך גיסא, דרשה הנהלת עליית־הנוער מן התנועה ומן המשקים להתפשר: הדתיים יסכימו שנוער מצפון־אפריקה ייקלט גם במשקים לא־דתיים וכן יסכימו להקמת מוסדות חינוך דתיים ליד משקים לא־דתיים ובחסותם, ואילו המשקים הללו יסכימו לכבד את המסורת ולשמור על תנאים דתיים מסוימים לטובת הנוער העולה.

העיקרון השני של עליית הנוער היה חובת שיתופם של כל זרמי ההתיישבות בקליטת הנוער מצפון־אפריקה. הזרמים הללו היו שותפים נאמנים לעליית־הנוער בתקופת היישוב, ולכן שמורה להם עתה הזכות המוסרית לקלוט נוער מצפון־אפריקה ולהכשירו כעתודה חלוצית למשקיהם. זו היתה גם מדיניות הנהלת הסוכנות היהודית. עיקרון זה אמנם לא הביא לידי חלוקת הנוער לפי ״מפתח אחוזים״,כפי שדרשו אחדים מנציגי הזרמים בהתיישבות, אולם הנהלת עליית־הנוער השתדלה שלא לקפח את הזרמים השונים בהכוונת הנוער העולה ליעדי הקליטה.

עליית־הנוער נזקקה לזרמי ההתיישבות לא פחות משהם נזקקו לה. לרוב, נמצאו מקומות הקליטה של עליית־הנוער בקיבוצים. מקומות אלה היו זולים יותר ממקומות הקליטה במוסדות החינוך, ובעיקר, בקיבוצים היא יכלה להגשים טוב יותר את שאיפתה המרכזית — להכשיר דור של חלוצים חקלאים שיהוו עתודה להתיישבות בארץ. זה היה גם יתרונם של זרמי ההתיישבות הלא־דתיים על המגזר הדתי של עליית־ הנוער, שבו, כאמור, רוב הקליטה היתה במוסדות חינוך, ורק מיעוטה בקיבוץ הדתי. העיקרון השלישי היה נעוץ בהערכת אופיו הרוחני של הנוער מצפון אפריקה. בהנהלת עליית־הנוער ובקרב נציגיה בתוניסיה ובמרוקו התגבשה תפיסה, ולפיה חלק גדול מיהודי צפון־אפריקה הם דתיים מתונים וחלק ניכר הם ״מסורתיים״, כלומר מקיימים מעט מצוות, דשים במצוות חשובות, הולכים בגילוי־ראש ופותחים את עסקיהם בשבת ודתיותם אינה נובעת מהכרה, אלא מכוח ההרגל והסביבה. מסקנתם היתה שאמנם רוב הנוער מצפון־אפריקה אינו מתאים לקליטה במסגרות חילוניות אנטי־דתיות, אך גם למסגרות הדתיות בארץ אינו מתאים. המסגרות ה״מסורתיות״ מתאימות לו ביותר, אך גם משקים לא־דתיים שיקפידו על תנאים דתיים מסוימים. קול סבר, שקליטה כזו גם תעלה בקנה אחד עם רצונם של הורים רבים. הוא התבסס על שיחותיו עם מנהיגי יהדות מרוקו בשנת 1949. להלן תמצית אחת מהן:

בשיחה היו נוכחים כל הגורמים הדתיים והלא־דתיים במרוקו. הגעתי אתם להסכם מבוסם על שני דברים: א. לא יהיה שאלון במרוקו שההורים יסמנו בו במיוחד באיזה חינוך רוצים הם לילדיהם. ב. הבטחתי שעלית הנוער תעשה מצדה מאמצים מכסימליים כדי להרבות במקומות קליטה דתיים ובקליטה דתית, אולם אין סיכוי שהנוער הבא ממרוקו יוכל להיקלט במקומות דתיים בלבד. הם גם לא דרשו זאת ורק הדגישו כי יש להעניק לנוער זה מינימום של חינוך ברוח מורשת אבות, כלומר שמירת שבת, מועדי ישראל וכשרות.