Ygal Bin-Noun- יגאל בן-נון
תרומתם של הארגונים היהודיים העולמיים לזכויות היהודים במרוקו 1961-1955
תרומתם של הארגונים היהודיים העולמיים לזכויות היהודים במרוקו 1961-1955
נושא ההגירה היהודית ממרוקו, או כפי שהיא כונתה על-ידי הגורמים שטיפלו בה: הזכות לחופש התנועה, הטרידה את מנוחתם של ראשי הקהילה המקומית שהיו מודאגים מן הקשיים שהערימו השלטונות בקבלת דרכונים. זכות זו העסיקה לא פחות את ראשי הקונגרס היהודי העולמי (קי"ע), את ממשלת ישראל, את הסוכנות היהודית, ואת שליחי הרשת הישראלית של המוסד במרוקו – "המסגרת", שפעלו בחשאי בתחום ההגנה העצמית וההגירה.
מצד שני, השלטונות המרוקאים שללו את רעיון ההגירה היהודית כיוון שחיפשו להצטייר, עם קבלת העצמאות, כמנהיגי מדינה מתקדמת בה שורר שוויון זכויות לכל, ללא הבדל דת. הם חששו שנטישת היהודים את מרוקו תחליש את כלכלתה ואת תפקוד מוסדותיה. לעומתם, החוגים הפן-ערביים שבאגף השמרני של מפלגת האיסתיקלל לא היו מאושרים מכך שיהודים מבוססים ממרוקו ילכו לחזק בישראל את הכוחות הציוניים נגד האומה הערבית.
חילוקי הדעות בנושא ההגירה לא עוררו מחלוקת רק בין שלטונות מרוקו ובין שליחי ישראל וקי"ע, אלא גם בין האחרונים ובין ראשי המוסד וממשלת ישראל. אמנם אנשי קי"ע טענו שהציונות ומדינת ישראל הם ציפור נפשו של העם היהודי, אך עם זה, אין לשכוח שיהודים עדיין חיים בגולה ויש להתחשב בקיומם שם.
מנהיגי קי"ע ביקשו לשמור על החיים הרוחניים של יהודי הגולה כי בין כך ובין כך ישראל לא היתה מסוגלת לקלוט את כולם באותם ימים. לכן הם דאגו לקיים פעולות תרבותיות וחברתיות בקרב יהדות צפון-אפריקה וקבעו לעצמם כמטרה "לזקוף את קומתו של היהודי" ולעודד את הנהגת הקהילה להגיב על כל פגיעה בזכויותיה הייחודיות. לביצור מעמדו, העניק קי"ע שירותים אחדים לראשי השלטון וקיים עמם קשר רצוף באמצעות שיגור משלחות רבות. גם אם הם לא היו תמיד אופטימיים באשר לתוצאות פעילותם, הם דאגו להיפגש לעתים תכופות עם שרי ממשלה ועם פקידים בכירים כדי שהקשר לא ינתק.
יחד עם זאת, הם התלוננו שישראל לא מסייעת לפעילותם, זאת אף שהם היו מעין שגרירים לא רשמיים של ישראל במקומות בהם המדינה לא היתה מיוצגת. הם אף מתחו ביקורת קשה על פעולותיה של "המסגרת" בתחום ההגירה המחתרתית וטענו שפעולותיה לא יפתרו את הבעיה ואף יזיקו לפעילות הדיפלומטית ולסיכוי להגיע להסדר עם ראשי השלטון.
בעיני הסוכנות היהודית, מאופיינת פעולת קי"ע ב"אור וצל". בזמן ששליחיו של נחום גולדמן ראו בהשגת הפוגה ממושכת את ייעודם העיקרי, ראשי ההסתדרות הציונית ושלטונות ישראל שללו את עצם חיי הגלות ודרשו פעולה רדיקלית לשינוי פני הדברים. לדבריהם אין עתיד ליהדות מרוקו אלא בעלייה לישראל ויש לבצע זאת מוקדם ככל האפשר.
נציגי ישראל ערכו חלוקה סכימטית לשני מחנות. מצד אחד תומכי עלייה גדולה, עם מיון מינימלי ומולם תומכי הדיפלומטיה השקטה, השתדלנות והגישה הסובלנית כלפי שלטונות מרוקו. במציאות החלוקה הייתה מורכבת עוד יותר והתערבו בה שיקולים הנוגעים לא רק להגירה וליכולתה הכלכלית של ישראל לקלוט מהגרים, אלא גם להערכת מידת הסכנה אליה צפויים היהודים ולבחירת הדרך היעילה ביותר להוצאתם מן המדינה בהסכמת השלטונות.
כבר באוגוסט 1955 היה ברור לנציגי ישראל שעלולים לחול שינויים במדיניות ההגירה של המדינה העתידה לקום. ישראל העריכה שאמנם השלטון החדש יעניק ליהודים זכויות שוות, אף שלחלק מראשי התנועה הלאומית נטיות פן-ערביות ולכן לא ישלים עם המשך פעילות שליחיה במקום.
עם הזמן, נאלצו שלטונות מרוקו לוותר על כוונתם לחסום הרמטית את בריחת היהודים מן הממלכה ונקטו מדיניות של העלמת עין, כל זמן שהיציאה התבצעה בדיסקרטיות ונעלמה מעיני מפלגות האופוזיציה. זמן רב שימשה ההתנגדות העקרונית להגירה נשק פוליטי בידי המפלגות בהתקפותיהן נגד הארמון.
לכן, אף צד לא העז להכריז על הסכמתו ליציאת היהודים, אף שבשיחות אישיות רבים מהם לא התנגדו לה ולא יזמו דבר למניעתה. בהדרגה, נאלץ הארמון להשלים עם המציאות ולוותר על רצונו להחזיק את היהודים בעל כורחם. קשה היה להציב מחסום מלאכותי לרצון הולך וגובר של יהודים שבלבם גמלה ההחלטה לעזוב את מולדתם ולחפש את עתידם באופקים חדשים. בזכות הלחץ של דעת הקהל העולמית היהודית והלא יהודית, גברה בהדרגה אצל השליטים הראייה הפרגמטית.
מערכת היחסים שהתפתחה בין הנהגת התנועה הלאומית המרוקאית ובין נציגי ארגונים יהודיים עולמיים החלה זמן רב לפני עצמאות המדינה. כבר ביוני 1952 יזמו ראשי קי"ע ועידה צפון-אפריקאית ראשונה של ארגונם להכנת המנהיגות היהודית המקומית לשינויים הצפויים לקראת עצמאות מדינות האזור ולמניעת מה שאירע ליהודים במדינות המזה"ת.
יש לציין גם שקשרי הידידות של שליחי קי"ע עם רבים מאנשי השלטון במרוקו הם שמנעו שפיכות דמים ברחוב היהודי בתקופה של העברת השלטון מן הרשויות הקולוניאליות לממשל עצמאי מקומי. קשרים אלה תרמו גם לפתרון המצב במחנה המעבר לעולים "קדימה" בו נמצאו מאות משפחות שביקשו לצאת ממרוקו ערב עצמאותה.
משנת 1954 ביצעו ראשי קי"ע סידרת ביקורים במרוקו. ההתקפות של התנועה הלאומית נגד שלטונות החסות גרמו לאי נוחות ולפחד בקרב הקהילה ויצרו דחף להגירה. ראשי קי"ע הגיעו למסקנה שעומדות בפני הקהילה שתי אפשרויות: להגר או לשאת ולתת עם הנהגת התנועה כדי למנוע אסון. בחודשי הקיץ כונסה ועדת התיאום של קי"ע לקביעת מדיניות בנושא.
המטרה היתה ליצור תנאים למעבר הרמוני מתקופה היסטורית אחת לשנייה. הדבר לא היה מובן מאליו. קי"ע היה הארגון היהודי היחיד שהיה בשל לראות את הנולד. שאר הארגונים בארה"ב, בצרפת ובישראל היו מחויבים לשלטונות צרפת ותמכו במדיניותה בצפון-אפריקה.
תולדות היהודים במרוקו העצמאית הן רצף של חששות מתמידים מעתיד לא בטוח ואף מאסון שעלול להתרחש ביום מן הימים. הקהילה נאלצה להתמודד עם סימני שאלה גורליים שהתשובה להם עשויה לקבוע את עתידה לשבט או לחסד. מצד אחר, על הממלכה המרוקאית היה לבחור בין המשך הזיקה למערב הדמוקרטי, לצרפת, לתרבותה ולשפתה ובין היסחפות אחר ארצות המזרח התיכון, מדיניותן הפן-ערבית ויחסן ליהודיהן. היא ניצבה בפני אפשרויות שהברירה ביניהן תחרוץ את גורל יהודיה אם לפריחה אישית וקהילתית במדינה מתקדמת, אם לבריחה מן המדינה מפחד אסון צפוי.
עתיד המשטר במדינה וגורל מעמדם המשפטי של היהודים בה, לא היה ברור כלל. האם על היהודים היה לדרוש זכויות של מיעוט אתני עם בדלנות יחסית תוך שמירה על זהות ייחודית, או להיטמע בחברה החדשה, בתרבותה ובשפתה, עד כדי התבוללות, כדוגמת הקהילות היהודיות במערב אירופה.
אם לא היו תומכים רבים באפשרות הראשונה, כיוון שחסידיה הפוטנציאליים היגרו לישראל, זכתה האופציה השנייה לעדיפות לטווח קצר בשכבה היהודית המשכילה. אך המציאות טפחה על פני נציגי קבוצה זו. עד מהרה התברר שמה שנכון ליהודי צרפת בזמן החדש וליהודי אירופה המערבית בעקבותיה, אינו תואם את מצבה של המדינה המוסלמית-ערבית החדשה, גם אחרי חסות צרפתית שארכה מעט יותר מארבעים שנה. רוב יהדות מרוקו בחר בדרך ביניים שמסמנה המובהק היה מנהיגה באותה תקופה, דוד עמר.
למרות הצהרות ההשתלבות בפוליטיקה, בחברה ובתרבות המרוקאית, שאף היא היתה בעיצומו של גיבוש, רוב מנהיגי הקהילה בחר לשמור על מוסדות ציבור קהילתיים ייחודיים לא רק בתחום הדתי, אלא גם בתחומים חברתיים, חינוכיים ותרבותיים, שהקנו לקהילה מעמד נבדל משאר האוכלוסייה. באין ברירה, שמרו יהודי מרוקו על נאמנות משולשת.
הנאמנות הפורמלית נתונה למולדת המרוקאית, לארץ שחיו בה עוד לפני בוא האיסלם, לשפת דיבורה, לחברתה ולמלכה. אך, בד בבד הם שמרו על זהות יהודית, לא רק דתית אלא אתנית-תרבותית, ובה זיקה רגשית סמויה למדינת ישראל וגאווה בהישגיה. לצד שתי נאמנויות אלה המשיכו יהודי מרוקו לטפח את זיקתם לערכי התרבות, לחינוך ולשפה הצרפתית שהיו ערובה לקידומם החברתי.
אשר לקברניטי מדינת ישראל, שלושה עקרונות הנחו את יחסם לקהילה היהודית במרוקו. הם נבעו מיסוד תפיסתם הציונית שרואה באנטישמיות גורם אוניברסלי ועל זמני. כיוון שכך, כל קיבוץ יהודי בגולה צפוי ביום מן הימים להכחדה ולכן על מדינת ישראל לדאוג לעלייתו ארצה כדי להקדים תרופה למכה. בד בבד על ישראל היה להתגבר על החרדה הדמוגרפית הנובעת מן המצב הגאוגרפי-אתני באזור ולחזק בו את היסוד היהודי.
אחרי שואת יהודי אירופה, נעשתה יהדות צפון-אפריקה ובייחוד הקהילה במרוקו, למאגר היהודי העיקרי בשביל יהדות העולם שרצתה להנציח את הקיום היהודי המסורתי מול סכנת ההתבוללות. היישוב בארץ ישראל גילה עניין רב במוקד זה כמקור לעלייה וכספק פוטנציאלי של כוח אדם לחיזוק הכלכלה, התעשייה, החקלאות וההגנה.
תולדות היחסים בין ישראל, שלטונות מרוקו ויהודיה יכולים לשאת את הכותרת "האסון שלא התרחש". היטיב לבטא זאת הסופר קרלוס דה נזרי: "יהודי מדינה זו דומים לאדם שניצל מפיצוץ ואחרי שחייו ניצלו מופתע לגלות שהוא בריא ושלם. בימי החסות, העצמאות נראתה בעיניהם כמהפך דרמטי שתוצאותיו בלתי צפויות. הם ראו בה מין אפוקליפסה בה עלולים לשקוע לעולמים השלום והשלווה שהכירו תחת הדגל הצרפתי. חומרתם של הסימנים המבשרים הצדיקה חשש גורלי זה. עם השגת העצמאות, הם נוכחו לדעת שפניה לא היו כה נוראים".
השכנוע באסון שעתיד להתרחש אחרי סילוק הצרפתים ממרוקו והשגת העצמאות הזין את מדיניות קברניטי ישראל ואת פעולות שליחיה. אך החשש מאפוקליפסה שתפגע במעמד היהודים ובעתידם היה נחלתם של רבים. אמנם האסון לא התרחש אך הפחד מפניו גבה את מחירו. רואי השחורות שהיו משוכנעים שהאסון רק נדחה לזמן מוגבל וללא ספק עוד יתרחש, נאלצו להודות שהעצמאות לא רק שלא פגעה ביהודים אלא אף פתחה בפניהם עידן חדש שהזכיר לאחדים את תור הזהב ביחסים בין יהודים למוסלמים.
בשכבה המשכילה האופוריה אף שלטה בכיפה. שליחי ישראל הבחינו במהרה באופוריה זו וחיפשו לשים קץ לפריחה החברתית-פוליטית-כלכלית ממנה החלו ליהנות כלל שכבות הקהילה. קהילה זו התנחמה בעובדה שלמרות שמדינת ישראל קטעה בלי מזיד את קידומם החברתי לטווח קצר היא סיפקה להם תחושת ביטחון לטווח ארוך ועתיד ברור יותר.
לשאלה הקרדינלית למה היהודים עזבו את מרוקו תשובות רבות. חלקן עקרוניות וחלקן נסיבתיות, קשורות למועד היציאה הספציפי בראשית שנות השישים. למרות כל הצהרות ההרגעה מצד השלטונות, עובדה יסודית היא שמרוקו העצמאית הוגדרה על פי חוקתה כמדינה מוסלמית. אך הבעיה לא היתה רק משפטית. בחברה המרוקאית הפוסט-קולוניאלית התנהל אורח חיים בהן הדת תפסה מקום חשוב ותרבותה היתה ספוגה בהווי מוסלמי.
מצב סוציו-תרבותי זה לא הותיר מקום למי שאינו מוסלמי וגם לא לאדם חילוני כבארצות המערב הקלסיות. כתוצאה מכך, כל ניסיון להתגבר על בעיית קיומה של אוכלוסייה יהודית בתוך חברה מוסלמית לא-חילונית נדון לכישלון. בלהט ההתלהבות מן העצמאות, ניסו אחדים מן היהודים המשכילים להתעלם זמן מה מן הבעיה אך ההתפכחות לא איחרה לבוא. הנהגת המדינה נקרעה בין רצונה לאמץ את עקרונות הקידמה המערבית ובין האחווה הכלל ערבית, אך הדי הפן-ערביות והפן-איסלמיזם לא פסחו על מרוקו.
הצטרפות מרוקו לליגה הערבית, ניתוק קשרי הדואר עם ישראל ותהליך הערביזציה של המינהל הכריעו את הכף וביטלו כל סיכוי להתערות היהודים במדינה העצמאית כבמדינות מערב אירופה. בין החששות הנוספים יש להציב את נושא הסכסוך המזרח תיכוני כגורם חשוב בהתערערות היחסים בין יהודים למוסלמים. סכסוך זה עורר דאגות בתחום הרגשי והדתי. במוקדם או במאוחר נושא זה היה עלול לחדד את הניגודים בין שתי הקהילות ומעמד היהודי היה נפגע. קורות היהודים במדינות ערב אחרות לא היוו מקור עידוד לעתיד יחסי השכנות הטובה בין יהודים ומוסלמים במרוקו.
אימוץ התרבות הצרפתית בתקופה הקולוניאלית יצר יתרונות ליהודים בהשוואה לציבור המוסלמי. החשש מאיבוד יתרונות אלה עקב אימוץ הערביזציה הציק לרחוב היהודי ויצר חרדה שהלכה והתעצמה. הערביזציה איימה לבטל את העדיפות בקבלת משרות ניהול ולחסום את הקידום החברתי. חוגי הבורגנות היהודית ובעלי המקצועות החופשיים נאלצו להכריע בין השפה הצרפתית ותרבותה אליה נפתחו בצימאון רב ובין אימוץ הערביזציה שתגרור אחריה מטען תרבותי מוסלמי בו יד היהודים תהייה על התחתונה.
אך רוב היהודים הבין שאי אפשר להיאחז מלאכותית בצרפת ובתרבותה במדינה העצמאית. חבר ועד קהילת קזבלנקה, סלומון בן-ברוך, שלא היה בין חסידי ההשתלבות, מציין: "איך ניתן בתמימות להאמין שלא יבוטל המבנה המלאכותי שהקים שלטון החסות הצרפתי, שחזותה של התרבות הצרפתית לא תהייה בלתי קבילה בעיני העם המרוקאי, בעיני ראשיו ומנהיגיו. הכיצד לא תדחה המדינה גוף זה
שום פשרה ושום פטרנליזם לא יכלו להתקבל על הדעת. יש לומר בכל הכנות – היה צריך להיטמע או ללכת". ההנהגה היהודית הרשמית נותרה אילמת בשל בעיית הנאמנות הכפולה. פעמים רבות נאלצו ראשי הקהילה לומר בהזדמנויות שונות דבר והיפוכו כדי למנוע חיכוכים עם ההנהגה המרוקאית וגם כדי לנהוג לפי נטיות הלב. האופציה העברית-ישראלית לא היתה אידאלית מבחינה זו אך היתה עדיפה על עתיד יהודי במדינה מוסלמית המתמודדת על אופי משטרה. כיוון שמרוקו לא הייתה יכולה להבטיח,עתיד בטוח לאזרחיה היהודים, לא נותרה כל דרך אפשרית מלבד ההגירה.