אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל-כרך א'-הקדמת המחבר

ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהתלך.

יגיד

ויספר

סדר

פרידתנו

ממרוקו

שב

אל

שביתנו

חיינו

זכנו

קיימנו

אמן.

אהבת ארץ ישראל.

אני הגבר, מיום עמדי על דעתי, עמד לנגדי המאמר ת"ר, לעולם ידור אדם בארץ ישראל, שכל הדר בארץ ישראל, דומה כמו שיש לו אלוה, וכל הדר בחוצה לארץ, דומה כמי שאין לו אלוה ( כתובות ק"י ע"ב ) והקושי בולט, דפירוש דומה, ואין הדבר כן, ואם כן הדר בחו"ל עדיף ? שהדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, אבל האמת אין לו, והדר בחו"ל דומה כמי שאין לו אלוה, אבל האמת יש לו, ואם כן הוא עדיף? ומוכרים לומר שהתנאים בעלי המאמר, מיירי בצדיק ורשע. דהיינו, רשע גמור, או אפילו גוי שאין לו אלוה, הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה, מאחר שבחר לדור בארץ החביבה לפני המקום ברוך הוא, שעיקר השראת השכינה בעולם, היא בארץ ישראל כמו שנאמר, ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית השנה  ( דברים י"א, י"ב ). וממנה מתפשט האור לכל העולם כמו שנאמר מלא כל הארץ כבודו, כנר המונח אצל פנה וממנו יוצא אור לכל הבית, ואך צדיק הדר בחו"ל אף אשר באמת יש לו אלוה, דומה כמי שאין לו, מאחר שלא רצה לדור בארץ שבחר בה ה', הראת לדעת שרשע או גוי הדר בארץ ישראל עדיף מצדיק הדר בחוץ לארץ.

ועד פעם חת נרתעתי מאד, בהתבונני בפרשת שלח, בעונש המרגלים שהוציאו דבת הארץ רעה, אשר מתו במגפה לפני ה'. וראה זה פלא, ישראל כפרו בעיקר ועשו את העגל, ועמד משה בתפילה עליהם, וינחם ה' על הרעה, ובמרגלים לא הועילה תפלתו. שהמקום ב"ה, אוהב את הארץ יותר מכבודו כביכול, ובזה אנו רואים אף אהבת הדומם של הארץ למעלה כאהבת מבחר המדבר, שהם הנביאים. כמדש"ה בעניין ירבעם שאף שחטא והחטיא את ישראל בע"ז, לא בא עליו שום עונש, וכאשר הרים ידו על הנביא עדו, לאמר תפשוהו, ותיבש ידו.

ובזה מפורש מאמר רז"ל כל הקבור בארץ ישראל כאילו קבור בחיקן של צדיקים. לפי שאבני המקום ועפרו חביבין כצדיקים, ונקראים גם הם בשם צדיקים, וזה מש"ה, כי רצו עבדיך את אבניה, ואת עפרה יחוננו. שכל מין אוהב את מינו, כמו עבדיך הצדיקים, כמו אבניה ועפרה. וכמ"ש, רבי אבא הוה מנשק כיפי דעכו, רבי חייא בר גמדא הוא מגנדר ( מתגולל ) בעפרה, שנאמר כי רצו עבדיך וכו'..וכן כתיב בישראל אבינו, ויקח מאבני המקום וישם מראשותיו, מפני עוצם חבתן.

כל אלה הדברים, ועוד כהנה וכהנה כתובים ומאמרים, היו רצוא ושוב ברעיוני, ופעמים חבת הארץ עלתה בלבי כלבת אש, ועלה ברעיוני, לעזוב את ארץ מולדתי וכל טובה ולעלות אל הארץ\ ומה גם במוצאי כל חג שאומרים בלהב קדש, השיר הידוע לספרדים : " לשנה הבאה בירושלים ", אז השלהבת הייתה עולה בתקפה, וגלי מחשבות מתרוצצים בעורקי דמי. ומה גם ! ומה גם ! בהיותי מזומן לפעמים לקשר של איזה זוג או שותפים, לקשרם ולחייבם בקנין סודר ובקנס, בתנאים, נאים, שקיבלו עליהם לעלות אל הארץ, בהיותי סופר מומחה, הייתי מתקנא מאוד מהם, עד שהיו זולגות מעיני דמעות.

ומה גם עוד, בעת הייתה השיירה יוצאת מן העיר לנסוע אל הארץ, פלגי מים ירדו עיני, ואומר מי יתן לי אבר כיונה, אעופה ואשכונה, על אדמת הקדש. פעם אחת, נמצא אתי בן דודי כמהר"ר יעקב משאש זצ"ל, בן אחי אבא הרב הגאון כמוהר"ר דוד זצ"ל וראה אותי בעצם תשוקתי, וינחמני תנחומות של הבל, וכן אמר, דבר זה מגע ה' ממשפחתנו הצעירה, כי גם אבותינו ואבות אבותינו, בערה בם תמיד אש הקדש לעלות אל הארץ. ומכרו כל רכושם, וארזו את הכל, חבילות חבילות, ויש מהם נזעו עד קרוב להגיע, וחזרו על עקב בשתם בידים ריקות ועוד הדברים בפיו הלך אל ביתו והשיג לפני ספר מלוקט מכמה עניינים כתב ידו של מר אביו הקדוש הנ"ל, זיע"א, ושם נאמר בזה הלשון :

אבינו הראשון הידוע לנו בשם כהר"ר זכרי בן משאש ז"ל, בשנת ה' תע"ג לבית עולמו 1713. עלה בדעתו לעלות לארץ הקודש כי באותו זמן היה מצב המרוק רע מאוד, מפני הפלשתים הברברים, יושבי האהלים, שנתגברו במלחמתם על יושבי הערים, ומשלו בהם ממשלת זדון. ואז כל הקהל נתעוררו לצאת מן המצר, לשכון כבוד בארצנו, ומר זקני הנ"ל, גם הוא כאחד מהם, מכר כל נכסיו, וסידר כל חפציו, והיה מוכן לעלות אחר חג הפסח. אך בריש ירחא דאייר נתלקחה מלחמה בין הערביים, אודות ריבה אחת בת שר גדול, שנמצאת שחוטה חוץ לחומת העיר, והביאה סימנים שנתעללו בה תחלה, ואחר החקירה נתפשו עושי רשעה, ועשה השר בהם נקמות באכזריות נוראה. וכאשר פצו קרוביהם ואוהביהם פה על זה, תפש גם אותם והרגם, ותלה אותם ברוחבה של העיר, קרוב למאתיים נפש אנשים ונשים וטף. ועל זה קמה סערת מלחמה בין כמה שבטי הברברים, ונשמו כל הדרכים, אין יוצא ואין בא, ואשר סמכו על הנס שלא ברצון חכמים, ויצאו העיר לנסוע, נשללו ונפצעו, וחזרו בעירום ובחוסר כל, מוכים ומעונים.

אז מר זקני הנ"ל התיר את החבלים, וישב משמים עם כל בני העיר, עד שעלה למרום זקן ושבע ימים ושבע רוגז בשנת ה' ת"ק לב"ע. ובעת מותו בצוואתו, מוה תחלה, הגדול שבבניו מו"ז כהה"ר מזעוד ז"ל לקיים מצווה זו לעת מצוא, ובשנת ה' תק"ל לב"ע. התעורר לעלות והכין את הכל, ונסע עד עיר טנזיר, על חוף הים, חנסוע משם באניה, וישב שם שנה ומחצה, ולא יכול לנסוע, מפני שודדי הים אשר רבו באותו זמן, מפני מלחמות רבות בים וביבשה שהיו בין מלכי אדום. ואז חזר למקומו בנפש עגומה, ואחר שלש שנים בשנת ה' תקל"ג, בחודש תמוז, בא הרב השד"ר כמוהר"ר עמרם בן דיוואן זצ"ל, שליח כולל מעיה"ק חברון תובב"א ונתאכסן אצל מו"ז הקדוש, כמוהר"ר זכרי זלה"ה, בנו של מר זקני מסעוד הנזכר, שהוא היה בעל הבית קבוע לכל כולל הבא מארץ הקודש. ובבא רב עמרם חסידא, לא נמצא בביתו, כי נסע לעיר פאס בשביל עסקיו, ונתאכסן אצל בנו הנזכר. ובשבת שלך לך, דרש רב עמרם בבית הכנסת הגדולה של אדמו"ר רפאל בירדוגו זצ"ל, דרוש ארוך ונלהב לעורר את הציבור לעלות אל הארץ, והייתה התעוררות גדולה לזה, ונשמעו הדברים לשר העיר. ושל אחריו לבא לפניו עם הרבנים, ועם הנגיד כה"ר שלמה מאיימראן ז"ל, ופחדו מאד מאיזה עלילה, ושוחד בחיק כפה חמה עזה, ולא יצא החודש עד שנתעוררו מלחמות גדולות בין שבטי הפלשתים, אודות שר אחד גדול שנמצא הרוג הוא ושני עבדיו, בפרשת דרכים.

מתוך הקדמת המחבר עמוד 2