Ygal Bin-Nun- יגאל בן-נון
03 OCTOBRE 2006
L'émigration des juifs du Maroc interview
Interview de Yigal Bin-Nun sur l'émigration des juifs du Maroc
Au moment de l’indépendance, le Maroc comptait environ 230 000 sujets juifs sur dix millions d’habitants. Aujourd’hui, seuls 3 000 d’entre eux continuent à vivre dans le royaume. L’historien israélien d’origine marocaine Yigal Bin-Nun, chargé de cours à l’Université de Paris VIII, étudie depuis huit ans les relations secrètes entre le Maroc et Israël. C’est dans ce cadre qu’il a reconstitué les modalités de l’émigration de la communauté juive, d’abord clandestine organisée par le tout jeune Mossad, puis officialisée par ce qui fut sobrement appelé « l’accord de compromis » entre Hassan II et Israël.
Quand ont commencé les départs des juifs du Maroc ?
Depuis toujours de petits groupes sont partis en Terre Sainte et aussi à l’époque du protectorat français, clandestinement, par Oujda et l’Algérie. Certains partaient pour l’Espagne et la France, la majorité pour Israël. C’était difficile, car les Britanniques ne les laissaient pas toujours entrer, même pas les rescapés de la shoa. Beaucoup ont été refoulés au port de Haïfa et renvoyés à Chypre.
Pourquoi ces départs prématurés ? Les juifs étaient-ils en danger ?
Cela peut paraître effectivement étonnant, parce que, après l’indépendance, le Mossad lui-même avait noté l’harmonie qui régnait entre Juifs et Musulmans au Maroc et surtout l’essor économique, social et politique de la classe moyenne juive. Il ne pouvait nier la réalité. Dans plusieurs de leurs rapports du Maroc, les émissaires israéliens rendent compte d’un véritable « âge d’or » de la communauté juive et de la quantité considérable de fonctionnaires juifs dans la haute administration du nouveau pays indépendant. Cela n’exclua pas les méfiances et les craintes, même si aucune exaction anti-juive n’a été enregistrée. Les Juifs eux-mêmes ont montré leur volonté de s’intégrer encore plus au pays. Chez les intellectuels, c’était voulu, écrit, déterminé et assumé. Cependant, le Mossad ainsi que toutes les institutions juives et israéliennes étaient totalement persuadés que les Juifs couraient un grave danger et que même s’il ne s’est pas encore produit, il était inévitable qu’il se produise un jour ou l’autre. Le souvenir de certains pogroms était encore présent dans l’imaginaire juif : le tritel de Fès au début du protectorat français, les massacres d’Oujda et de Jerrada en 1948 et les tueries de Sidi Qassem (Petit Jean) en 1955. L’expulsion des Juifs d’Iraq, d’Egypte, du Yémen, de Libye et d’autre pays de la Ligue Arabe n’était pas non plus de bon augure. Après l’indépendance, les Juifs du Maroc vécurent de fait en toute sécurité. Parallèlement, les craintes et méfiances ne cessèrent d’accroître à cause des restrictions à la libre circulation, aux difficultés à obtenir un passeport, à la rupture des relations postales avec Israël, aux problèmes causés par le processus d’arabisation et à la nationalisation d’une partie des écoles de l’Alliance Israélite Universelle. C’est ce qu’on pourrait appeler « la catastrophe qui n’a jamais eu lieu ».
Comment se déroulait l’émigration clandestine ?
L’émigration des Juifs du Maroc se divise en trois phases : Qadima, Misgeret et Yakhin. Qadima porte le nom de l’Agence Juive qui s’occupait de faire partir les juifs jusqu’en 1957 et du camp de transit qui porte ce nom, et qui se trouve sur la route d’Eljadida (Mazagan), par où passaient les familles d’immigrés pour partir discrètement, malgré les interdictions de la Résidence française, vers l’Algérie et de là, vers Israël. La Misgeret, elle, vient du nom de la branche du Mossad qui s’occupait aussi bien de l’autodéfense juive que de l’émigration clandestine entre le début 1957 jusqu’en novembre 1961. Enfin, l’Opération Yakhin, qui se réfère au nom de l’une des deux colonnes à l’entrée du temple de Jérusalem, est le nom de code d’une véritable évacuation qui s’est déroulée du 28 novembre 1961 à fin 1966, avec l’accord tacite des autorités marocaines.
Comment est-on passé d’une émigration clandestine à une évacuation « officielle » ?
Dés la veille de l’indépendance, le Congrès juif mondial (CJM) demandait la liberté de circulation et l’octroi de passeports aux membres de la communauté juive, mais les autorités marocaines s’y opposèrent voulant à tout prix maintenir la communauté sur place pour des raisons économiques, sociales et politiques et aussi pour afficher un aspect libéral et progressiste au nouvel état indépendant. Parallèlement, en Israël, persistait une véritable hantise démographique ; il fallait à tout prix construire le pays, le peupler et forger une nouvelle nation avec des réfugiés venus de toute part et de cultures diverses.
On s’est vite rendu compte que l’émigration clandestine au compte goûte, ne réglait pas le problème. Le rythme des départs était trop lent, trop dangereux et trop risqué. L’alternative était de tenter de convaincre les autorités marocaines de laisser les Juifs partir, grâce à un accord avec le roi en personne.
En ce sens, des émissaires comme Jo Golan et Alexandre Easterman, du Congrès Juif Mondial, ainsi qu’André Chouraqui et Marcel Franco rencontrèrent à plusieurs reprises, chaque deux à trois mois, des représentants du Palais ainsi que des partis de l’Istiqlal et du PDI (Parti Démocratique pour l’indépendance), pour traiter avec eux l’égalité des droits pour la communauté juive et surtout le droit à la libre circulation. Ils rencontrèrent ainsi de nombreux amis personnels qu’il avait connus durant leurs études à Paris, parce que le CJM les avait soutenus dans leur lutte pour l’indépendance, entre autres, Mohamed Laghzaoui, chef des services de sécurité, le Président de l’Assemblée consultative Mehdi Ben Barka, les ministres Abderahim Bouabid, Driss Mhamdi et Mahjoubi Aherdan et les Premiers ministres Mbark Bekkay, Ahmed Balafrej et Abdallah Ibrahim.
C’est ainsi que Easterman rencontra Moulay Hassan après que le Prince héritier délégua en avril 1960 le diplomate Bensalem Guessous au ministre israélien Golda Meir pour tâter le terrain concernant l’avenir de la communauté juive au Maroc et les problèmes de l’émigration. Easterman se présenta au prince Moulay Hassan comme membre de la direction du CJM, mais en fait le Prince savait qu’il était aussi un délégué non-officiel du Ministère des Affaires étrangères israélien.
Quand cette rencontre a-t-elle eu lieu ?
C’est le 1er août 1960 que la rencontre entre Easterman et Moulay Hassan s ‘est effectuée à Rabat. Elle a lieu tard dans la nuit, chez un ami de Moulay Hassan. Le prince héritier avait posé comme condition préalable la discrétion absolue sur la rencontre. La conversation s’est déroulée de manière conviviale et a duré une heure environ, pendant laquelle le prince héritier a fait remarquer, entre autres, que « si ça ne tenait qu’à lui, Israël ferait son entrée dans la Ligue Arabe ». Easterman et le prince abordèrent trois sujets : les méfiances de Moulay Hassan envers certains dirigeants de la communauté juive en rapport avec l’opposition, car il n’acceptait pas que ces derniers entretiennent des liens avec le communisme et la gauche ; les problèmes économiques et politiques du Maroc, du conflit des pays arabes avec Israël et enfin le droit des Juifs à la libre circulation.
Quelles étaient les positions de Moulay Hassan par rapport à l’émigration ?
Le prince héritier confia à Easterman les craintes qu’il avait quant au départ des Juifs. Selon lui cette vague d’émigration risquait de se transformer en une « force grégaire » qui risquait d’entraîner toute la communauté. Par ailleurs, Moulay Hassan, déjà en 1960, affirmait qu’on ne pouvait se permettre de nier l’existence de l’Etat d’Israël mais aussi qu’il fallait ménager ses « frères arabes » en lutte contre l’état juif. Il se devait aussi de jouer apparemment la carte du panarabisme et ne pas permettre officiellement aux Juifs de quitter le Maroc. Fournir de la main d’œuvre à Israël alors que les Etats arabes étaient en conflit avec lui aurait fourni à son opposition et à la Ligue Arabe un excellent argument contre son pouvoir menacé conjointement par le nassérisme et par la gauche « progressiste » pressés de renverser les régimes monarchiques et féodaux. Il a même évoqué un argument surprenant et tout à fait inédit : « Soyons réalistes », a-t-il dit à Easterman, « l’expérience nous a appris que dans le processus de développement de pays venant d’accéder à leur indépendance, la classe défavorisée de la population, désenchantée par les difficultés engendrés par l’indépendance, s’attaque d’abord aux étrangers, ensuite elle s’en prend aux minorités religieuses ». Ainsi, Hassan II avoua pour la première fois qu’il ne croyait plus à la possibilité d’intégrer la communauté juive à la société marocaine nouvelle et ne pensait pas avoir la possibilité de la défendre en cas de problème. Cet aveu princier mettait en dérision tous les fervents militants juifs partisans d’une assimilation totale des Marocains juifs dans la nouvelle société délivrée du colonialisme français et qui rêvaient d’un état laïque et progressiste où la religion ne serait qu’un problème individuel et non une religion d’état imposée par une constitution.
Qu’avait à gagner le futur Hassan II en traitant ainsi avec Israël ?
Hassan II était très lucide et s’inquiétait beaucoup de l’image de marque de son pays dans l’opinion publique mondiale. Il voulait ainsi présenter l’image d’un Maroc évolué, moderne et ouvert au progrès. Il savait aussi que par le biais de la communauté juive, d’Israël et des organismes juifs mondiaux, c’était les investissements américains et européens qu’il courtisait. À cette époque, courait un mythe sur l’influence légendaire qu’avait Israël sur l’administration américaine et sur les bienfaits des investissements qui afflueraient au Maroc grâce à eux. Bien que ce mythe soit très exagéré, Israël n’a rien fait pour le nier, bien au contraire. C’est pourquoi le prince héritier pensait agir au mieux pour le développement économique du Maroc en collaborant avec Israël. À cette époque l’état hébreu représentait pour nombre de politiciens, de manière exagérée, un miracle social, culturel et militaire qu’il était de bon ton d’admirer, tout comme aujourd’hui il est politiquement correcte d’accabler de tous les crimes.
Un accord a-t-il été finalement trouvé ?
C’est un an après cette rencontre que ce que l’on appelle « l’accord de compromis » a été conclu. L’année 1961 est une année charnière dans l’histoire du Maroc et de sa communauté. En janvier, la conférence de Casablanca réunit les chefs d’Etats africains. C’est à cette occasion que Nasser visite le Maroc et que les rares exactions à l’encontre des Juifs sont commises. Il semble que les gardes du corps du raïs égyptien, indignés de voir une communauté juive aussi florissante aient incité les policiers marocains, à procéder à des arrestations aléatoires au cours desquelles des Juifs ont été malmenés à Casablanca.
Deux autres évènements bouleversèrent l’histoire de la communauté juive et déterminèrent son avenir dans ce pays. La nuit du 8 au 9 janvier, un vieux rafiot destiné à faire sortir des Juifs de la côte d’Alhucema, le Pisces (en hébreu baptisé Egoz), fit naufrage avec à son bord 44 immigrants, ce qui a remis en cause les opérations clandestines qui mettaient en danger des vies humaines. Un mois plus tard, pour commémorer l’événement, Alex Gatmon, le chef du Mossad au Maroc, fait distribuer des tracts qui entraînèrent une série d’arrestations à Fès et à Meknès. Les tracts accusaient les autorités marocaines, tout en disculpant le Palais, d’avoir causé, au moins indirectement, le naufrage d’émigrants juifs en route vers Israël. Gatmon voulait faire croire que ces tracts étaient une émanation spontanée de la communauté juive, indignée par les évènements. Après ces deux échecs de la part du Mossad, car c’était effectivement sa responsabilité qui était en cause, le réseau clandestin fut démantelé par la police marocaine en très peu de temps, les volontaires juifs locaux arrêtés et le reste du prendre la fuite précipitamment.
Comment les Israéliens ont-ils cherché à sauver la situation ?
De mai à août 1961, le gouvernement israélien poursuit les tentatives de pourparlers, car il était enfin arrivé à la conclusion que seuls des accords diplomatiques permettraient une évacuation de la communauté et surtout celle des petits villages de l’Atlas et du Tafilalt.
On établit alors un inventaire de personnalités juives pouvant servir d’intermédiaires dans une mission très délicate puisqu’il s’agissait de proposer une indemnisation financière. Après avoir rejeter les services précédents de Jo Golan et d’André Chouraqui, on s’adressa à de nouveaux intermédiaires : Isaac Cohen Olivar (communément nommé Zazac) et à Sam Bénazeraf qui acceptèrent de négocier le sujet respectivement avec le prince et cousin du roi Moulay Ali Alaoui et avec le ministre du PDI Abdelqader Ben Jelloun. Sachant le roi très friand d’argent, les Israéliens proposèrent d’indemniser le Maroc et de le dédommager de l’atteinte à son économie que causerait le départ des Juifs. Les négociateurs marocains proposèrent comme première étape le départ de 50 000 Juifs contre 250 dollars par personne pour « frais de sortie » et une avance de 500 000 dollars. Quand la demande arriva au gouvernement israélien, elle rencontra beaucoup de méfiance. Les Israéliens craignaient qu’on leur tendait un piège. Ils exigèrent de rencontrer Hassan II pour se persuader qu’il était bien au courant de l’affaire et que l’argent irait bien là où il devait aller. Ils demandèrent à Raphaël Spanien de l’organisation humanitaire HIAS de s’entretenir avec Hassan II et de s’assurer de son implication. Une fois les vérifications faites, le Mossad réussi à convaincre le gouvernement israélien, l’Agence Juive et le Bonds de fournir l’argent nécessaire à la réalisation du projet.
Les Israéliens attendaient le jour J comme la naissance d’un enfant. C’est ainsi que le premier passeport collectif, accordé à une famille de pâtissiers de Casablanca, a vu le jour le 28 novembre 1961, juste après l’accord de compromis, accord jamais signé, mais auquel il est fait allusion dans bon nombre de documents.
Comment êtes-vous donc arrivé à reconstituer les faits ?
Par les archives de l’HIAS, par des rapports et de nombreuses correspondances non classifiés du Mossad que j’ai trouvés aux Archives Nationales en Israël et aussi par des témoignages de personnes ayant pris une part active à ces évènements. Tout ce qui touche les détails de l’élaboration de l’accord par l’entremise de Cohen Olivar et Benazeraf et de la « commission » touchée par les autorités marocaine est encore placé sous scellés en Israël.
Comment s’est déroulée l’émigration après l’accord ?
Plusieurs conditions préalables ont été exigées par les Marocains : d’abord que les départs ne soient pas effectués par un organisme israélien ; c’est donc l’HIAS qui a été désignée. Ensuite que les départs soient discrets. Ils se sont donc effectués lorsque le Maroc dormait. La nuit, l’aéroport et le port de Casablanca étaient pratiquement sous contrôle israélien… De nombreux rapports du Mossad relatent des relations harmonieuses entre les fonctionnaires marocains et les Israéliens camouflés, relations d’amitié et de compréhension, devenues parfois très affectives. Autre condition : qu’il n’y ait pas de sélection parmi ceux qui voulaient partir. Il était hors de question que seuls les hommes en état de travailler partent avec leur famille, parce que telle était la politique d’Israël auparavant. Il faut se souvenir de ce qu’était la situation d’Israël à cette époque : la récession économique sévissait dans le pays, le taux de mortalité était très élevé dans les camps de transit, les maabarot, et la nourriture était rationnée. C’était la politique de la sélection souvent vécue de manière traumatisante. C’est pourquoi les Marocains ont insisté que des familles entières partent sans distinction, et ne pas laisser aux Maroc les cas sociaux qui ne pouvaient pas subvenir à leurs besoins.
Qu’est-il advenu de l’argent touché par les autorités marocaines ?
Je n’en sais rien. Beaucoup de rumeurs courent à ce sujet, mais je préfère m’abstenir et ne pas faire de suppositions.
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
יום הקוסקוס – דויד אלמוזנינו
בילדותי חיכיתי בכיליון עיניים לכמה ימים במהלך השנה: לליל הסדר, לראש השנה, לארוחה המפסקת, ליום ההולדת שלי וליום הקוסקוס. על החגים היהודים אני מודה לאלוהים, על יום ההולדת שלי, להוריי ועל יום הקוסקוס לשליטים המוסלמים במרוקו, שציוו לבנות ליהודים גטאות מוקפות חומות גבוהות, ששעריהן ננעלו בלילה ועליהן עמדו שומרים. אם המוסלמים לא היו מקימים את "אל מלאח", השם המקומי לגטאות, לא היה מנהג יום הקוסקוס נוצר ולי לא הייתה דרך ללמוד על נשים ומחשבותיהן.
העיר מוגדור בה גרנו נוסדה על ידי הסולטן מוחמד אבן עבדאללה בשנת 1760, שמה השני של העיר הוא איסווירה שפירושו "תמונה". מוגדור נחשבת ליפה בערי החוף, היא נקראת גם "העיר הלבנה" כי כל בתיה לבנים לפי הוראת הסולטן. במוגדור חיה קהילה יהודית גדולה, מלוכדת ופעילה. רוב היהודים גרו ב"אל-מלאח" שנחשב לחשוב ומיוחד בקרב יהדות מרוקו כי בתיו היו יפים ומסוגננים, רחובותיו צרים וישרים כסרגל. השם "אל-מלאח" או "מלאח" ניתן לשכונה היהודית היות ושכנה בסמיכות לארמונות המלך ומכאן שיבוש המילה "מלך" עד ל- "מלאח". השכונות היהודיות נבנו ליד ארמונות השליטים שפרשו עליהם את חסותם, ולכן דיירי "אל-מלאח" נהנו מיתרון לא מבוטל של הגנה מפני פרעות מבחוץ.
החל משנת 1760 עם שקיעת החמה ננעל שער הברזל היחיד של המלאח במנעולים ובבריחי- ברזל כבדים שהועברו לכל רוחב השער ממזוזה למזוזה ואין נכנס ואין יוצא. סביב לחומות הגבוהות מבפנים ומבחוץ הוצבו שומרים חמושים ברובים ישנים תוצרת טורקיה. ריכוז היהודים ובידודם הביא בסופו של דבר לפריחה תרבותית גדולה וליצירת מנהגים ייחודיים לעדה, כן גם לפיתוח מסורת עתיקה ומפוארת שעברה מדור לדור. על כן ידועה יהדות מרוקו כיהדות דתית חמה ובעלת מסורת יהודית וציונית עמוקה והגעגועים לציון תפסו תמיד מקום נכבד בלב העדה. מי יכול להיות מרוחק כשהוא נעול יחד בגטו? ומי יכול שלא להתגעגע בסיטואציה הזו לחופש שיש בציון? אך עד שנגיע לציון ועד שיפתחו השערים, חיה הקהילה היהודית בצפיפות ובשל כך באינטימיות גדולה. מכל הרעות החולות שיכולות לצמחו בסיטואציה הזו, צמח לנו מנהג פולחני מיוחד במינו שהתקיים כל ראש חודש, בשעות הערב: יום הקוסקוס.
ההכנות ליום המיוחד החלו כמה ימים לפני האירוע החגיגי וכללו קניות של ירקות טריים, בשר כבש, בשר בקר תבלינים שונים וגם מצרכים יקרים נוספים שלא קונים כל יום. לקראת יום הקוסקוס קנו הנשים גם כמות גדולה של שקדים ואגוזים שמרוקו נתברכה בהם והיו זולים יחסית, ומהם עשו את רוב העוגות, מי הורדים הסומסום והדבש. אבל כל המאכלים הללו היו לצידה של הארוחה – ומרכזה היה "קוסקוס דלעשוב" קוסקוס עם עשב. "דויד, תביא לי אזובין" הייתה אימי אומרת לי, ואני הייתי נמלא התרגשות, "עוד כמה ימים יום הקוסקוס, עוד כמה ימים יום הקוסקוס!" הקוסקוס המיוחד הכיל תערובת מיוחדת של תבלינים כמו וורבנה, לענה ואזובין כמובן, שעליו הייתי אמון כיון שגדל בערוגה ליד הבית והדיף ריחו למרחק. קוסקוס דלעשוב הוגש במסיבות נשים בלבד, והיה ידוע כתבשיל בעל השפעה מעוררת כשל שיקוי אהבה. לעקרות הבית שהוזמנו לארוחה ולחברותיהן יום הקוסקוס הוא יום חג, יום חופש קבוע, יום של חשבון נפש והדיינות, שיחה וקיטורים עם בנות מינן, היחידות שמבינות אותן באמת, היחידות שאפשר לדבר איתן.
הכנת הארוחה החלה משעות הבוקר המוקדמות עוד לפני עלות השחר. אימי הדליקה את עששית השמן, הרימה את שרווליה שילבה את רגליה הבשרניות והתיישבה על שרפרף קטן ונמוך באמצע המטבח. אני שהתעוררתי רק למשמע השם "יום הקוסקוס", הייתי מצטרף אליה לכל ההכנות. הכנת הקוסקוס כרוכה בטרחה מרובה ובמומחיות. תחילה יש להכין את הגרגירים: אימי שמה בקערת נחושת גדולה כמה כוסות סולת ולידה הניחה בקערה קטנה תערובת של מים מלח ושמן. היא לקחה מהנוזלים וטפטפה על גרגירי הסולת, יוצרת מהם את הגרגירים בתנועת יד סיבובית מאומנת, לאחר מכן פיזרה כף קמח על הגרגירים וניפתה ברלבל, נפת ברזל גסה, אל קערה אחרת, שהתמלאה תוך שעה בגרגירי קוסקוס זהובים ושקופים. אני עשיתי לאורך השנים ניסיונות יפים להכין גרגירי קוסקוס בעצמי. אימי הייתה מביטה בגושים שהוצאתי תחת כפות ידיי, מחייכת ומנחמת אותי שבוודאי בחודש הבא אצליח להכין אותם טוב יותר.
השכנה הקרובה שלנו, רחל שאהבתי מאוד באה לעזור לאימי והוסיפה חג על חג. רחל, אישה גדולה, קרובה לגיל ארבעים לובשת שמלה פרחונית קלילה, מתיישבת על כסא עץ קטן ברגלים פשוטות לפנים, מניחה על ביטנה סיר עם ירקות ומקלפת אותם בסכין קטנה שנעלמה בין אצבעותיה השמנמנות. הירקות נזרקים לסיר יחד עם בשר הכבש החומוס והמים ומתערבבים בתבלינים ובדלעת. לבסוף מניחות אימא ורחל את הסיר הכבד על הכאנון, הכיריים מהחרס שהיו כבר מחוממות בגחלי-פחם עץ. הסיר הכבד מתבשל בישול איטי ובריא וממלא את הבית בריח ניחוח. עוד האוכל מתבשל ורחל הולכת להכין קומקום תה עם נענע בשבילה ובשביל בעלת הבית.
"רינה במה את עוד צריכה עזרה?" שואלת רחל את אימי.
"הכנתי אתמול ערבסקות בדבש, סהרונים מבוטנים, סיגרים מתוקים ובקלאווה!" צועקת לה אימי מהחצר.
"על הכל חשבת כל הכבוד לך!" רחל מחמיאה לה "אני מומחית רק במרציפן, אני אכין לך עוגיות מרציפן, מרציפנים קטנים צבעוניים וטעימים ויפים, זוזי, זוזי אני לא יכולה לעבוד במקום צר כל כך, אני צריכה הרבה מקום!". ורחל מתיישבת להכין את המרציפן.
הסיר ממשיך להתחמם וגם מצב רוחן של אימא ורחל. "רינה, הזמנת את פריחה?" רחל מודאגת לפתע כשהיא מבינה שפריחה שלאחרונה עשתה דיאטה ונראית מצויין, עומדת לגנוב לה את כל ההצגה. "הזמנתי, הזמנתי" אימי אומרת ומעודדת את רחל בכך ש"כולן יודעות שאחר כך היא הולכת לאכול מהסירים במטבח!", "ואת סולטנה היולדת הזמנת?" "הזמנתי, הזמנתי אבל לא נראה לי שהיא תחזור לעצמה, היא לא ירדה מהמיטה כבר ארבעים יום.
השכנות מפטמות אותה בממתק לחיזוק, שקדים, אגוזים, סומסום ודבש כדי להעשיר את החלב שלה". "איפה פטימה?" רחל מסתכלת סביב בדאגה, "היא צריכה לחזור למלאח לפני החשיכה!", אבל היא לא מספיקה לדאוג ממש, כיון שהתבשיל שעל הסיר כבר רותח והשתיים קמות ממקום מרבצן וממשיכות בעבודה. הן מניחות מעל הסיר את מסננת האידוי המלאה בגרגירי קוסקוס זהובים וממתינות עד שיהיו מוכנים. הגרגירים החמים והמוכנים נשפכים לקערת הגשה גדולה ורחבה שממנה אני אכלתי בשקט בשקט, תוך שאני זוחל תחת השולחן כדי שלא יתפסו אותי.
הערב ירד. רחל הלכה לביתה להתלבש, כשעברה לידי ליטפה לי את הראש. אימי יצאה מהמקלחת לבושה קפטן צבעוני נקי כדי לקבל את חברותיה. אותי השכיבה לישון והשביעה אותי אלפי שבועות שהפעם לא אצא מן המיטה ואתגנב לשמוע. הבטחתי את אשר הבטחתי – הבטחה שלא היה בה דבר. ברור היה גם לי וגם לאימי שאי אפשר לישון ביום הקוסקוס.
איך אפשר לישון כשבחוץ קורים הדברים הכי מעניינים ומספרים את הסיפורים הכי חשאיים? אל רחבת הפטיו הגדולה והמרווחת שכתליה צבועים לבן ומנורות אצטון מאירות אותה היטב החלו להגיע האורחות הראשונות. אימי קבלה אותן בחום, הושיבה אותן על המזרונים הכפולים מסביב לכתלים והלכה להוסיף שקדים טחונים לקוסקוס. הגרגירים הזהובים והחמים נימוחו בכפות ידיה והיא הניחה במרכז קערת החרס החומה את הירקות, הבשר והחומוס. המעדן הוגש לנשים שהתאספו ברחבה, יום הקוסקוס כבר כאן.
בשקט בשקט, כחתול רחוב יצאתי ממיטתי והתגנבתי אל הרחבה, ראיתי איך הנשים נאספות אט אט – כולן לבושות קפטנים צבעוניים רקומים בחוטי זהב, שמחות ומאושרות, נכנסות לרחבה בשירה ובמחול. אף אחד מתושבי המלאח לא יכול לפספס את העובדה שהיום יום הקוסקוס, השירה נשמעת למרחוק. מהפינה שלי אני רואה את לאה בחורה צעירה בת שבע עשרה עדיין רווקה מגיעה. לאה, לבושה קפטן ורוד חבקה ונישקה את אימי ואחרי שהציצה על כל המעדנים המונחים במגשי כסף, על השטיח הברברי במרכז הרחבה אמרה לה: "רינה, תבורכנה ידיך!". רחל החליפה את השמלה הפרחונית בקפטן ירוק זית שהלם אותה מאוד והבליט זוג שדיים נהדרים ושופעים, היא הלכה להתיישב ליד לאה.
אחריה הגיע סולטנה היולדת, שכנראה הצליחה בכל זאת לקום מהמיטה. סולטנה היפה בעלת העור הלבן והצח, העיניים הגדולות והירוקות, התיישבה בכבדות, עברו ארבעים יום מהלידה והיא באמת עדין לא חזרה לעצמה. היא נינוחה ומחייכת ומכל הבחורות אותה אני אוהב באמת. הנה הגיעה גם החברה המוסלמית, פטיאמה היפה: עיניה גדולות ושחורות, והיא צחה ובריאת בשר. זו, ביקשה להשתתף בשמחה והביאה עמה מגשים עמוסים רקיקים: סבקיה ורריבא. היא מנשקת את אימי ושואלת למה לא מגבירים את הווליום בפטיפון. אחר כך מגיעות יחד פני ושמחה המיוסרות שבעליהן ממררים להן את החיים. ואחרונות מגיעות שרה, פרחיה וחביבה וחותמות את השלב הראשון של הערב.
הריחות הנפלאים שעלו מהפטיו גירו את מיצי הקיבה שלי ופי נמלא רוק, התגנבתי למטבח מבלי שיבחינו בי, לקחתי לי עוגה אחת מכל סוג ורכנתי ליד גזע של עץ בודק שוב ושוב שלא רואים את הצל שלי. אך יותר משרציתי לאכול, ורציתי לאכול! – רציתי לשמוע… הלילה היה רק בתחילתו הייתי מוכן ומזומן לצוטט לדברי הנשים שאסור היה לי בשום פנים ואופן לשמוע. הנשים התענגו על האוכל ואני על העוגות. ישבתי סמוך לעץ חשבתי לעצמי מדוע מברכים הגברים "ברוך שלא עשני אישה"? באותה הרגעים הייתי נותן הכל כדי להיות לכמה שעות אישה. אחרי האוכל ראיתי אותן מתרווחות על המזרונים הכפולים מסביב לכתלים ושמחתי לראותן מתכבדות בכוסות קטנות של מחיה: קיצור של מים-חיים… ערק תוצאת בית שהכינה אימי. המשקה חימם את ליבן של הנשים, שיפר את מצב רוחן ופתח, ככל אלכוהול את חרצובות לשונן. עצרתי את נשימתי, תכף יזרמו הסודות.
פטיאמה החלה לרקוד ריקודי בטן ולנענע את עכוזה לקצב מוזיקה מונוטונית ואז הסתורר שקט ולאה אמרה בקול רם: "בנות, הגיע הזמן לדבר קצת על א-ה-בה". כל הנשים מהנהנות אחריה, חלקן בעיניים בורקות וחלקן בעיניים כבויות, בהתאם למצב המשפחתי שלהן. "האהבה נותנת כוח" אומרת סולטנה. "כולם יודעים שבעלה של סולטנה אוהב אותה אהבת נפש לכן היא חסידת האהבה. -" לך יש מזל גדול, איזה בעל יש לך? בן פורת יוסף" אומרת לה לאה. "רק לנו הנשים יש כוח" המשיכה סולטנה לחזק את הנוכחות "רק אנחנו מסוגלות לעמוד בסבל של הלידה הקשה ובזכותנו ממשיכים החיים" ומוסיפה בחצי קריצה "הגברים שלנו חלשלושים וזקנים, בקושי יש להם כוח להחזיק את הצינור שלהם, בשביל להשתין!" היא אומרת וקוצרת פרצי צחוק מכל הנוכחות. כך הייתי מקשיב קשב רב כל הערב לקשיי הנשים, מאחורי העץ למדתי את כל סודות האהבה, ובעיקר, חוסר האהבה, ואת כל מה שנשים אומרות זו לזו על מין.
"למה עושים את הטעות פעם אחר פעם? הנה פריחה! רוצים לחתן את הילדה שלה בת שתיים עשרה לגבר מבוגר ללא אהבה, ללא התאמה ובלי לשאול את פיה! מסכנים הילדים שנולדים ללא אהבה… הם גדלים עם מזג רע!" " התרגזה שרה. שרה זו נישאה בגיל שלוש עשרה לדודה המבוגר ממנה בעשרים שנה. כיוון שהייתה צעירה מדי לקיום יחסי מין ועדין לא הגיע לפירקה חיכו השניים ובינתיים סיפר לה בעלה שרק לו יש אבר מין ולאף גבר בעולם אין דבר כזה! היא בתמימותה האמינה לו – אך כשלמדה אורחות נשים לא סלחה לו על השקר הזה ומכיוון שלא התחתנו מאהבה מיררו השנים זה לזה את החיים.
"חברותי הטובות!" שרה ממשיכה לשכנע את המשוכנעות "יש לי בת מתבגרת אתן מכירות את הבת היפה שלי מיכל, אני מודאגת מאוד שהיא תקיים יחסי מין עם האדם הלא נכון. אני מגוננת עליה מאוד לא רוצה שיהיו לה יחסי מין בגיל מוקדם מאוד, כמוני שלא הייתה לי ילדות בכלל, אני מתנגדת אפילו לנשואים חוקיים בגיל מוקדם! הייתי מעדיפה שהיא תחכה עד גיל חמש עשרה לפחות שתמתין עד שתהיה מאוהבת באמת ותתחתן מאהבה!". בכל פעם שעמדו לחתן בקהילה איזו ילדה, הייתה שרה מנסה לעשות הכל כדי למנוע את החתונה מהצעירה מדי לטעמה. גם אני מאחורי העץ חושב שמיכל לא צריכה להתחתן בגיל כל כך צעיר. אני קצת מחבב את מיכל היפה… חבל שהיא גבוהה ממני בראש! פרחיה אישה בשנות הארבעים לחייה, גבוהת קומה ומלאת גוף שותה עוד כוסית מחיה ואומרת לבנות בלחש: "אנחנו זקוקות לחיבוק טוב וחזק לחום לאינטימיות ואהבה. אנחנו מעדיפות גיפופים, ונשיקות". גם זה מעניין אותי מאוד… גם אני אוהב כשאימי מנשקת ומחבקת אותי חזק. אבל מה זה אינטימיות?! אני חייב לשנות מקום כדי לשמוע יותר טוב! "אתמול בעלי קופץ עלי שלוש רבעי שעה" היא ממשיכה כממתיקה סוד, עיניה בורקות. שמחה, אישה נמוכה ועגלגלה, שערה האדמוני קשור מעל קדקודה בסרט בד בצבע זהב נרתעת לאחור ואומרת בשאת נפש "איכס! כשבעלי בא אליי אני חושבת לעצמי מתי הוא כבר יגמור? אני לא יכולה לסבול את זה יותר! הוא מזיע ומתנשף, איכס!".
"אצלי אותו הדבר" אומרת פני שרצעת בד גדולה תומכת בשני שדיה הענקיים "אני שוכבת על הגב חורקת שיניים וחושבת לעצמי – תסתלק כבר לעזאזל!". "מה איכס? מה אתן מתלוננות שתיכן?" קוראת פרחיה "אתן עדיין לא מבינות כלום במין, אלוהים! הלוואי עלי! שיקפוץ שיזיע שיעשה מה שהוא רוצה! אבל בעלי זקן, כבר כשהתחתנו היה זקן, הזה שלו? חצי אוטומט!". וכולן צוחקות. "אצלי ברוך השם זה אחרת לגמרי!" אומרת חביבה, אישה גדולה במיוחד "לפני כמה שנים כשהייתי קלה יותר נהגתי לישון עליו, עכשיו אני פשוט אמחץ אותו למוות, אז עברנו לישון כשהוא עליי!" ושוב הן צוחקות ועוברות לשיר. אני עוצם את העיניים מאחורי העץ ואם ארצה או לא ארצה, אני רואה בדמיוני את אברהם, בעלה של חביבה משקיע את פניו בשדיה הגדולים…
לאה מתחילה לדקלם "שחורה אני ונאוה, אני שחורה כי ששזפתני השמש". "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות". מצטרפת רחל לדקלום משיר השירים. "אנה הלך דודך היפה בנשים?" שואלת חביבה ומצטרפת לריקוד כשהיא כבר שתויה לגמרי, ממש בעננים. ושמחה יושבת מביטה בהן בשמחתן וחותמת את הדקלום: "ואת שאהבה נפשי ראיתם?"
פרק ראשון : מעמדם המשפטי של היהודים וזכותם לשמירת חייהם הדתיים.
לפי פקודתו של הסולטאן חסן הראשון, שלט בין השנים 1873 – 1894, ב-15 בספטמבר 1884 למען יהודי דמנאת, השוכנת כמאה ועשרים קילומטר מזרחית למראכש, שסבלו מידו הקשה של המושל, הם יהיו פטורים מהשירותים שאולצו לספק, ומן ההגבלות שהיו חלות עליהם, ואלו הן.
1 – אילוצם לעבוד בשביל המושל בימים המקודשים על ידם.
2 – לנקות את כל המקומות בהם נאסף לכלוך בתי כסא
3 – לשרת כסבלים ולשאת משא כבד על גבם
4 – עליהם לבצע עבודות ללא תשלום
5 – נשותיהם נאלצות לכבס ללא תשלום וללא הסכמת בעליהן
6 – למכור סחורותיהם באשראי ובמחצית ממחירם.
7 – לקבל מוצרים כמו שמן וכו' כשמחיריהם נמוכים, ולשלם תמורתם כשהמחירים מאמירים
8 – לספק בהמות עבודה ללא הסכמתם וללא תשלום.
9 – לקבל מטבעות מזויפות ולהחליפם למטבעות בעלי ערך.
10 – עליהם לקבל דרהמים בשער נמוך מהמקובל.
11 – לשלם דולר – ספרדי – בשער 11 דוקאטים
12 – למסור צמר ללא תמורה
13 – למסור עורות מעובדים תמורת עורות בלתי מעובדים
14 – למסור הצמר של צאנם בניגוד לרצונם.
15 – להעמיד לרשות אורחי המושל את כלי המיטות שלהם.
לפי מכתב של שגריר גרמניה בטנג'יר ב-17 בדצמבר 1885 על יהודי דמנאת לשלם " מס – שער " תשלום מיוחד בעת כניסה לשער העיר.
בתזכיר שהגיש המוסד המשותף של וועד שליחי הקהילות באנגליה עם " אגודת אחים " ב-3 בפברואר 1888 לממשלת בריטניה, נימנו 27 הפליות תחת הכותרת :
A Statement of some of the principal disabilities affecting the jews of Morocco
כלומר, אלה רק חלק מהפליות העיקריות שפוגעות ביהודים.
1 – באזורים הפנימיים של מרוקו עליהם לגור בתוך המללאח
2 – מחוץ למללאח אסור להם לרכב על בעלי חיים
3 – בעוזבם את המללאח עליהם ללכת יחפים ולהסיר את כיסוי הראש שלהם. אסור להם ללכת עם מקל הליכה, חוץ מאשר לזקנים ולחולים. מוסלמים משתעשעים בהשלכת פחם בוער, שברי זכוכית, ונהנים בראותם יהודים סובלים. מחוץ למללאח עליהם לבחור מסלול שאין המוסלמים הולכים בו, ועליהם לעקוף את המוסלמי מצדו השמאלי.
4 – עליהם לחזור למללאח עם שקיעת השמש.
5 – אסור להם לבנות בתים מעל גובה מסוים, ולא לרכוש רכוש דלא ניידי מחוץ למללאח.
6 – אסור להם לרכוש מחסנים או חנויות מחוץ למללאח, בהם נמכרות בחורות כמו ביגוד, נעליים, משי. אן הם מייצרים מוצרים אלה, רשאים למוכרם רק באמצעות מוסלמים.
7 – אם מחסני תבואה ממשלתיים מלאים, או שהמזון ניזוק בגלל אחסון ממשוך, היהודים נאלצים לקנותם במחיר של מוצר בלתי פגום.
8 – גברים יהודים ונשותיהם נאלצים לבצע עבודות לממשל בכל זמן, כולל בשבתות ובמועדים, והתשלום נמוך שהרבה ממחירי השוק.
9 – עליהם לבצע עבודות שבעיני המוסלמים נחשבות בזויות, כמו ניקוי ביוב, סילוק נבלות מאורוות הממשל.
10 – כאשר הגולגולות של המורדים או פושעים נשלחות לעיר כדי להוקיעם עש שערי העיר, על היהודים למלוח ואתם לפני שהם מוקעים.
11 – על היהודים לשלם מס גולגולת כתחליף לשירות בצבא, ובעת הזאת הם מקבלים מכה על הראש.
12 – על קצבים, חנוונים ואופים לספק ללא תשלום מוצריהם, אחרת יימנעו את מסחרם.
13 – יהודי אינו רשאי למנות בא כוח שייצג אותו בפני קאדי במשפט נגד מוסלם. עליו להציג את עצמו או למנות מוסלמי בא כוחו, או שיסבול מכך שאינו מיוצג. כמו כן אין יהודי רשאי לייצג את המוסלמי.
14 – יהודי אינו רשאי לעסוק במקצועות חופשיים.
15 – יהודים אינן מועסקים בתפקידים ציבוריים. כמה מהסולטאנים בעבר העסיקו יהודים כראוי חשבון וגזברים לאוצר, אבל הם סבלו מקנאת המוסלמים, ומחוסר האימון של הסולטאנים כלפיהם.
16 – עליהם ללבוש בגדים מיוחדים הכוללים כיפה שחורה ונעליים בצבע שחור, ואסור להם ללבוש בגדים הדומים לאלה של המוסלמים.
17 – אסור להם להיכנס לבתי מרחץ ציבוריים, וגם בתוך המללאח אסור להם להקים בתי מרחץ.
18 – היות ובעיני המוסלמי היהודי מלוכלך, אסור להם לשתות מבארות ציבוריים ברובעים המוסלמיים, ולא לשאוב מהם מים.
19 – האירועים ציבוריים כמו חגים אסלאמיים, לידה, נישואין או מוות במשפחה של ממלאי משרות ציבוריות, על היהודים להעניק מתנות לאישים הנ"ל. וכך חייב להיעשות בחגים של היהודים, ובעת פטירתה של אישיות יהודית.
20 – היות ואסור להם לשאת נשק, הם חשופים לשוד ורצח בדרכים, ללא יכולת להגן על רכושם וחייהם.
21 – אם יהודי נרצח על ידי מוסלם הוא מקבל פיצוי בסכום המקביל ל-60 לי"ש, ועל הרותח לא חל כל עונש, אלא נאסר עד שהפיצוי ישולם, ואז חלק מסכום הפיצוי נמסר למשפחת הנרצח.
22 – עדותו של יהודי אינה מתקבלת בבית המשפט.
23 – כתוצאה מעדותו של מוסלם נגד יהודי, הוא עלול להיענש בעונש חמור. לעומת זאת, אם אפילו אלף יהודים יעידו להגנתו, אף אחד מהם אינו אמין כעד.
24 – יהודי שנידון למאסר או למלקות, עליו לשלם לאנשים המעורבים במשפטו. ואם אין ביכולתו לשלם – הוא נשאר במאסר גם לאחר תקופת מאסרו.
25 – בבית הסוהר אינם מאוכסנים בחדרים רגילים, אלא בבורות עלובים.
26 אם יהודי נחשד ביחסים אסורים עם אישה מאורית, אפילו שהיא פרוצה, הוא עלול להיאסר לקופה בלתי מוגבלת, ולקבל מלקות כדי להוציא ממנו הודאה במעשה. עם עדים מוסלמים מפלילים אותו, הוא נידון למוות.
27 – אם מוסלמים מעידים שיהודי התכחש לדתו, הוא נאלץ להתאסלם. ואם לאחר מכן הוא רוצה לחזור ליהדות, הוא יירגם או יישרף עד מוות.
מסמך דומה וקצר יותר נכתב ב-21 בנובמבר 1905. הבנקאי היהודי יעקב שיף שהיה פעיל בהגנה על יהודים שסבלו במקומות שונים, כתב לשר החוץ של ארצות הברית אליהו רוט, ובו 15 סעיפים של הפליות והשפלות, מהן הנזכרות במסמך דלעיל, המחולקת לשלושה סוגים : א. הגבלות על מגורים ולבוש – 8 סעיפים. ב. הגבלות על סחר – 4 סעיפים. ג. כפויות – 3 סעיפים.
המסמך הזה בוודאי השפיע על ההוראות שמסר שר החוץ לשגריר ארצות הברית וייט לקראת ועידת ALGECIRAS בשנת 1906. ייתכן שהמסמך משנת 1888 הגיע לידיו או לאוזניו של יעקב שיף והושפעו ממנו. סעיפים אלה נכתבו בצירוף בקשה שמעמדם של בני הדתות השונות במרוקו יוגדר במגרת הסכם, כפי שנעשה בוועידת ברלין בשנת 1878.
חלק מהסעיפים ידועים גם במקומות אחרים ומתמקדים בדורות עברו. גם אם לא כל הסעיפים בוצעו בכל מקום ובכל זמן, הם בוצעו מעת לעת, בייחוד בכפרים ובערים הפנימיות. במקומות שגורל היהודים היה תלוי בשרירותם של מושלים מקומיים, מהם אכזריים, שבהן לא הייתה נציגות אירופאית או אמריקאית שבפניהם ניתן היה להתלונן. עדויות על מקרים הנזכרים באחד או יותר סעיפים מוזכרים במקורות והלועזיים של התקופה.
במכתב לשגריר הבריטי וייט ב-11 בפברואר שנת 1905 נמסר על מס דרכים החל על היהודים בלבד.
Every Jew travelling to the country is stopped and made to pay a poll tax of one dollar.
דהיינו, כל יהודי העובר בדרכים נעצר לשם תשלום של דולר אחד
הווי ומוסרת במחזור החיים
כאשר תדליק נרות שבת, בקשתה הראשונה תהיה : לידה קלה ובן זכר, וכאשר האם והחמות הולכות לבית הכנסת ביום שבת לראות את ספר התורה, או כאשר הן עולות לבית הקברות להשתטח על קברי הצדיקים, תפילתן היחידה היא, שהבת תביא בן זכר לעולם ושלא תתקשה בלידתה.
" הייתה אשתו מעוברת ואומר : יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפלת שווא ( ברכות נד, ע"א ) ועל אף זאת לא נמנעו ההורים מלהתפלל ולקוות לבן זכר.
כאשר הלכה האם בשבת לבית הכנסת לראות את ספר התורה, תפילה אחת, יחידה ומיוחדת הייתה בפיה.
יא סידי לחנין – אנא אדוני החנון
עטי לילדא סאהלא לבנתי – תן לידה קלה לבתי
פלאנא בת פלאנא – פלונית בת פלונית
תוולד בלא סער – שתלד ללא צער
וויכון ענדהא וולד – ויהיה לה בן זכר
פוזאה ספרים די כרזו ליום – בזכות הספרים שיצאו היום
די הווא נהאר סבת לעזיז – שהוא יום השבת היקר
מות הבעל בתקופת ההריון.
לפעמים קורה ואסון פוקד את המשפחה. הבעל הצעיר נקטף בדמי ימיו בתקופת ההריון של רעייתו ולא זוכה לראות את הצאצא שלו. הרך שייוולד ישא את שם אביו. אולם כאן יש מנהגים שונים : אם האב היה איש שוע וממשפחה מיוחסת ( בן אבות ) או אם הוא היה תלמיד חכם, התינוק שייוולד ייקרא אמנם שמו בישראל על שם אביו אך הוריו, קרוביו וכל בני העיר יקראו לו בשם סידי ( אדוני ) והכוונה לשם האב, כדי לא להזכיר את השם הנכבד והיקר של מי שהיה רב או אדם חשוב.
אולם אם האב היה אדם רגיל מקרב עמך, הילד ישא גם כן את שם אביו, אך קרוביו והסביבה לא יזכירו את השם במפורש, ויקראו לו תמיד חביב או לעזיז, חביבי, לחכם, חכם.
בדרום נהגו לקרוא לבן אם האב היה חכם ובר אוריון, באבא סידי, או סתם באבא, או אל חכם. ואם האב היה אדם פשוט נקרא לעזיז או סידי לעזיז ( אדוני היקר ) אבל לרוב יקראו לו כליפה בייחוד בעיר מראכש והסביבה, ויש שיקראו לו גם מכלוף ( מוחל לתמורה ).
יש לציין שבאזורי הדרום,תארודאנט, תאפילאלת והסחרה כולה, נוהגים גם להוסיף עוד תואר כבוד של " באבא " לאנשים נכבדים גם בחייהם. המונח " באבא ", הוראתו " אבא ". נראה שזהו שם חיבה שניתן בעיקר לקדוש בעודו בחיים, אומץ בידי צאצאי רבי יעקב אביחצירא, כמו : באבא סאלי, באבא חקי.
גם הערבים נותנים את השם " כליפה " לילד שנולד כאשר האב מת ביום השביעי להולדת הבן.
כפרות בתקופת ההריון.
כאשר חל כיפור בקופת הריונה של האשיה, שולחים לה לכפרות, שני תרנגולים, האחד לבעל והשני לתינוק שטרם בא לעולם. לא שולחים שתי תרנגולות, כי אם שני תרנגולים, בתקווה שיהיה לה בן ולא בת. גם הבעל מצידו קוני שני תרנגולים ותרנגולת לרעייתו, כל זאת כדי לא לתת פתחון פה לשטן, ושיהיה רק בן זכר.
אל כעאכ דלוחאם.
במכנאס, כאשר הצעירה נכנסה לחודש השמיני להריונה, הוריה מתחילים בהכנות המכונים לכעאכ דלוחאם ( לבנים ודברי הלבשה לתינוק ). זוהי בעצם נדוניה שלמה, שמכינים לרך העתיד לבוא בשעה טובה ומוצלחת.
במכנאס, נדוניה זו מכונה " לכעאכ דלוחאם ". השם אינו מובן דיו – " לכעאכ " פירושו – כעכים ו " דלוחאם " מובנה – ייחום, יתכן שבזמנים קדומים צירפו למשלוח זה גם כעכים ודברי מתיקה.
בפאב ובעוד מקומות נדוניה זו נקראת "תקטיע לגדאוור. בעצם השתשמשו בכל מיני שאריות של בדים ישנים או משומשים, שובהם לא היו תפירות, ומכאן שמם תקטיע – לגדאוור, גזירת הבדים. La coupe des langes ובצפרו היא נקראת למסבק – הוא סל נסרים ובו בגדי תינוק המכילים אבנטים ושאר אביזרים נחוצים.
בסוד הכנת כל הנדוניה, השתתפו הורי האישה והמיילדת בלבד, כדי להימנע מענא בישא של השכנים ושל הסביבה. היו משפחות שעל אף שמצבן הכלכלי היה טוב, העדיפו לשלוח נדוניה פשוטה, וכל זאת מחשש של עין הרע, ואמרו " בל נבטל את העאדא ( המנהג ).
יש לציין כי היום אין הדבר כך. הורי האישה מכינים בעצמם את הנדוניה על פי האופנה האחרונה והיא כוללת מיטת תינוק, כלי מיטה, לבנים, חליפות לתינוק ועגלת תינוק, בנוסף למערכת חיתולים ודברי לבוש מודרניים, ומעל לכל, סכום כסף כמתנה.
כאשר הצעירה נכנסה לחודש התשיעי להריונה, נערכה מסיבה רבת רושם בבית הוריה, שאליה הוזמנו בני המשפחה מצד הבעל ומצד הרעיה, וכן קרובים וחברים. בדרך כלל באו למסיבה זו רק נשים וצעירות נשואות ובהריון גם כן.
זאת הייתה הזדמנות להן להעתיק מאותה נדוניה ולהכין כמוה או דומה לה. הנדוניה הוצגה על שולחנות ערוכים כעין תערוכת נדוניה לחתונה, והנשים באו, בדקו, שאלו שאלות וברכו את הצעירה והוריה בלידה קלה המזומנות התכבדו בתה בעוגות ובריבות שהוכנו במיוחד לאירוע.
הנדוניה סודרה במגשי נחושת ( סוואני ) וסלסלות, והנערות נשאו אותם והעבירום לביתה של הצעירה. לאורך כל הדרך, לא פסקו הזגיראתאת מלהשמיע את צהלות השמחה, קריאות ה – יו, יו, יו, ויתר המשתתפות שרו לאורך כל הדרך עד הגיען לבית המעירה. שם הוצגו המגשים והסלסלות ותכולתן על שולחנות, ושוב נערכו ביקורי נשים.
סוף פרק " ההריון ".
חכמי המערב בירושלים
בסוף ימיו הפסיד רבי יוסף את מסחרו ועלה לירושלים לבלות את שארית ימיו. עם מותו, דרשו הספרדים סכום גדול עבור חלקת קבר, כי חשבוהו לעשיר, אך בניו של רבי יוסף לא יכלו לעמוד בדרישה זו. הרב צוף דב"ש ששמע את דרישת הספרדים חרה לו מאוד, וראה בזה פגיעה חמורה בכבוד הנפטר הגדול, ופגיעה חמורה לא פחות בכבודה של העדה המערבית שרבי יוסף השתייך אליה.
תוך זמן קצר גייס הרב צוף דב"ש את כל העדה, ויחד אתם עלה להר הזיתים ולאחר מאבק נטמן רבי יוסף בחלקת מבלי שהמשפחה תשלם פרוטה.
אחר המעשה הזה נרתם הרב צוף דב"ש במלוא עוזו ומרצו לפעילות נמרצת כדי להקים קהילה מערבית נפרדת, הוא הקהיל אליו את ראשי העדה והנחה אותם והמריצם לבנות בתי כנסיות ותלמודי תורה לבני הקהילה. לשם יישום הצעותיו הוא שלח שליחים לקהילות מרוקו כדי לאסוף נדבות.
בתעודות שהצטיידו בהן השליחים, תיאר וגולל בצבעים קודרים את מעמדם ומצבם השפל של אחיהם המערביים בירושלים. דבריו שנכתבו בכוונה טהורה ויצאו מלב טהור עשו את פעולתם ובתוך זמן קצר נרכשה קרקע גדולה למרות המכשולים ואבני הנגף שעמדו בדרכו, ועליה נבנו שני בתי כנסיות ובתים אחדים לשימושם של עניי העדה, כמו כן הקים בית דין, שיטפל בעיזבונות ובנחלות של בני העדה וכן בכל נושא האישות וכדומה. בביתו ייסד הרב צוף דב"ש ישיבה, והוא דאג לכל מחסורם החומרי והרוחני של לומדיה.
שלוחא דרבנן.
השד"רים שנשלחו לסובב קהילות ישראל בארצות פזוריהם, היו תלמידי חכמים מובהקים אשר שמם הלך לפניהם. הם נבחרו בקפידה על ידי שולחיהם, כי מתפקידו של השליח היה לייצג נאמנה בכבוד ובהדר את שולחיו ו " שלוחו של אדם כמותו ".
השד"ר היה חלון הראווה למה שהוא ייצג. על כן השד"רים היו צריכים להיות ראשית לכל דבר, תלמידי חכמים הבקיאים בתלמוד ובפוסקים ויד להם בתורת הקבלה, מוכתרים במדות מוסריות, ובעלי תכונות טובות וישרות.
מתוכם נבחרו אלה שגם דעתם הייתה מעורבת עם הבריות ובקיאים בהוויות העולם. גם הצורה החיצונית קבעה מאוד לגביהם, וזכות ראשונים ניתן לאלה שהיו בעלי צורה נאה, בעלי קומה והדרת פנים. מלבד כל המעלות הטובות שנדרשו לממלא תפקיד של שד"ר, הרי שעליו היה להיות בעל לשון לימודים בקי במלאכת הדרוש על החיים והמתים, ואף בעל ידע בחכמת השיר והחרוז.
כל המעלות והתכונות שמנינו היה צורך למילוי תפקיד השד"ר ולמידת הצלחתו, היו אף מקומות בגולה שעל השד"ר הוטל לעבור את כור הבחינה בידע ובבקיאות אצל רבני הקהילה ועל פי הצלחתו בה, יחוסו המשפחתי, אופיו, אדיבותו ואצילות נפשו, נקבעה מידת הצלחתו באיסוף התרומות.
רבים הפעמים שהשד"רים נתבקשו במקום נדודיהם, לפסוק בהלכות סבוכות הן בשאלות הלכתיות והן בעניינים ציבוריים של הקהילה, לא אחת נתבקשו להיות בוררים בין רבני הקהילה לראשיה ולנגידיה. לתקן תקנות ולגדור פרצות, ואף להיות דרשנים בעתות שמחה ואבל, ולחבר שירים ופזמונים לכבוד הגבירים ופרנסי הקהילה.
Les grandes figures dans l'histoire des juifs du Maroc…LES LIONCEAUX DU ARI
LES LIONCEAUX DU ARI
L'ALYA DES KABBALISTES A SAFED
Au 13ème siècle, sous l'influence du Judaïsme espagnol,la Kabbala.la science juive du mystère, devait trouver au Maroc une terre d'élection. L'amour et la ferveur pour cette nouvelle école de la pensée juive furent tels que la légende populaire y situe l'événement majeur de son dé
veloppement la découverte de ce qui devait devenir l'ouvrage de base de l'étude dela Kabbala, le livre du Zohar, le «Livre dela Splendeur», commentaire mystique en Araméen dela Torah, attribué au plus grand des Tanaïm du second siècle, rabbi Shimon Bar Yohaï.
C'est en se cachant des Romains dans une grotte de Galilée pendant trente-cinq ans, éloigné des contingences de ce monde, qu'il aurait rédigé ce livre qui ne devait être révélé au monde pour la première fois qu'au 13ème siècle, en Espagne, par le grand kabbaliste, rabbi Moshé de Léon.
Ce dernier affirma que le livre avait été trouvé par hasard dans un puits dans un pays d'Orient, alors que tous les chercheurs sont d'avis qu'il en est en fait l'auteur. La légende marocaine rapportée par rabbi Abraham Azoulay que nous retrouverons par la suite, raconte que, lors d'un pèlerinage en Terre Sainte, un rabbin de la région du Todgha tomba sur les feuilles du manuscrit avec lesquelles des marchands musulmans empaquetaient des épices.
Il rassembla tous ces feuillets et les ramena au Maroc. Le profond désarroi provoqué par l'expulsion d'Espagne, la plus grande catastrophe depuis la destruction du Temple, interpella au premier chef les kabbalistes appelés à sonder les mystères de l'apocalypse et de l'arrivée des temps messianiques.
En quittant l'Espagne, un grand nombre d'entre eux choisirent dans cette perspective de se rendre en Eretz Israël, où il fondèrent à Safed, en Galilée, un nouveau centre qui allait devenir, pour des siècles, le Centre dela Kabbale par excellence.
La réputation de ce nouveau Centre attira des kabbalistes de toute la diaspora séfarade et également du Maroc dont les plus célèbres furent rabbi Messod Azoulay de Fès, rabbi Slimane Ohana de Mekhnès et rabbi Yossef Teboul du Draa. Ces trois érudits devinrent entre autres les disciples du maître qui, durant sa brève vie, révolutionna totalementla Kabbale, rabbi Itshak Louria (1534־ 1572).
«Le Lion de Safed», dit Haari miTsfat, fut le fondateur dela Kabbaledite «pratique», et ses disciples furent nommés Gouré Haari, «Les lionceaux». D'une science ésotérique purement intellectuelle sondant les mystères dela Créationet dela Divinité, rabbi Itshak Louria transformala Kabbaleen un instrument destiné au Tikoun, la correction et la rédemption du monde.
Le fondement de sa pensée était que pour créer l'univers, Dieu s'en était retiré en se rétrécissant par le Tsimtsoum, mais qu'il en était resté des étincelles de lumière. Le rôle de l'homme pieux devait donc être, par le respect des commandements, les jeûnes, les bains purificateurs, les méditations et les exercices spirituels, celui de tendre à reconstituer cette lumière, reconstitution qui signifierait la fin de l'exil de Dieu, identifié à l'exil d'Israël.
De son vivant, le Ari n'a rien écrit, mais seulement transmis oralement sa science à ses disciples. A sa mort, son élève principal, rabbi Hayim Vital, se déclara son unique successeur et seul habilité à rédiger et à diffuser son enseignement. Dans son livre Etz haHaïm, «L'Arbre de Vie», rabbi Hayim Vital rendit hommage à rabbi Slimane Ohana pour sa contribution à restituer la pensée du Maître.
Rabbi Yossef Teboul, quant à lui, refusa de se soumettre au diktat de l'auteur de Etz haHaïm et publia lui-même un livre reproduisant les pensées du Ari, intitulé Heftsi Bah. C'est sans doute à cause de ce conflit avec rabbi Hayim Vital qu'il fut contraint de quitter Safed pour rejoindre son fils, riche négociant au Caire.
Suite à l'assassinat de ce fils, rabbi Yossef Teboul entreprit de revenir vers sa terre natale, mais il mourut en chemin, en Tunisie où son tombeau à El Hama, près de Sfax, est devenu un lieu de pèlerinage populaire aussi connu que la sépulture de rabbi Yossef le Maghrébin.
Ce n'est que vers 1930 que des chercheurs découvrirent son identité. La production littéraire kabbalistique marocaine n'a cessé depuis de fleurir, se distinguant par ses dimensions et sa variété. La grande originalité de cette école est que, contrairement au Judaïsme ashkénaze, on n'y trouva jamais de conflit entre mysticisme et rationalisme, et que les mêmes rabbins y ont excellé dans les deux domaines.
דמויות בתולדות היהודים במרוקו
עליית המקובלים
גורי האר"י מצפת 
1534-1572
משיכתם של חכמי מרוקו לקבלה, תורת המיסתורין, הייתה כה עזה עד שהאגדה המקומית מייחסת את הגילוי מחדש של ׳הזוהר/ ספר היסוד של הקבלה, המיוחס לרבי שמעון בר־יוחאי, לרב מדרום מרוקו, ולא למקובל הספרדי רבי משה דה־לאון, מהמאה ה-13, אשר לפי רוב החוקרים הוא מחברו.
אותו רב, במסגרת עליה לרגל לארץ ישראל, נתקל בגליל בסוחרים, שהשתמשו בדפי הספר לאריזת תבלינים, והוא קיבץ את כל הדפים. בשובו לעיר הולדתו, טודג׳ה, שבאטלס הגבוה, גילה לעולם את הספר שנודע כיצירת המופת של תורת הנסתר.
גירוש ספרד, האסון הגדול ביותר שנחת על העם היהודי מאז חורבן הבית השני, עורר התפשטות עצומה של תורת הנסתר. נראה, שהמצוקה נחשבה בעיני רבים כחבלי־ משיח, המבשרים על התקרבות הגאולה השלימה.
גדולי המקובלים בין מגורשי ספרד, התיישבו בארץ ישראל. צמיחת מרכז הקבלה החדש בצפת, משכה אליו מקובלים בעלי שם מכל התפוצות, גם ממרוקו, ארץ הבחירה של הקבלה. בהנהגת האר״י הקדוש, רבי יצחק לוריא (1572-1534), עברה תורת הקבלה מהפכה. מקבלה עיונית הפכה לקבלה מעשית, החותרת להחשת הקץ ולבוא המשיח, על ידי האדם היהודי.
תלמידי האר׳"י מכונים ׳גורי האר"י׳. בין תלמידיו הידועים, היו שלושה בעלי שם ממרוקו: המקובל השלם רבי מסעוד אזולאי סגי־נהור, הצדיק יוסף טובול וכן רבי סלימאן אוחנה, יליד מקנס או פאס, שעלה לצפת בשנת 1526 ותהילתו נודעה בתפוצות ישראל, כחסיד וכסופר סת״ם מחונן.
האר"י בדרך כלל לא העלה על הכתב את תורתו והוא נפטר בהיותו בן 38. תלמידו המובהק, רבי חיים ויטל, הכריז על עצמו כיורשו הבלעדי והקדיש עצמו להפצת תורת האר׳"י. בספרו " עץ החיים ", הוא מזכיר שנעזר ברישומיו של רבי סלימאן אוחנה ובזיכרונותיו.
לעומת זאת, רבי יוסף טובול, יליד עמק הדרא בדרום מרוקו, לא קיבל על עצמו את איסורו של רבי ויטל, על כל האחרים, לגלות בכתב את תורת האר׳"י. רבי יוסף טובול כתב את הספר " חפצי בה ". נראה שנאלץ, לפיכך, לעזוב את צפת והצטרף לבנו העשיר במצרים.
לאחר רצח בנו בארץ היאור, בדרכו למרוקו ארץ הולדתו, נפטר בדרום תוניסיה ונקבר באל־חאמא, ליד גאבס. מקום קבורתו הוא מקום השתטחות ועליה לרגל עד היום, כקבר רבי " יוסף המערבי ", ללא ציון שם משפחה. זה נשכח עם השנים ונתגלה מחדש על ידי החוקרים בשנות השלושים במאה שעברה.
היצירה הקבלית ולימודה לא פסקו מאז המאה ה־13 ועד ימינו ברחבי מרוקו, ובמיוחד בדרומה. במרוקו, בניגוד לאשכנז, אין סתירה בין העיסוק בתורת הנסתר לבין הגישה הרציונלית להלכה.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.
מורשת יהודי ספרד והמזרח – מחקרים בעריכת יששכר בן עמי.
תולדות היהודים בקהילות השונות לאחר גירוש ספרד.
ירושלים תשמב"ב
הוצאת ספרים על שם י"ל מאגנס, האוניברסיטה העברית
הקדמה
חקר יהדות ספרד והמזרח. קיבל בשנים האחרונות תנופה גדולה הן במחקר, הן בהוראה באוניברסיטאות השונות והן במסגרות אחרות. אין ספק שהתפתחות זו היא פועל יוצא של ההתעוררות בקרב עדות ישראל, שבאה לידיי ביטויה בחיפוש אחרי השרשים והמקורות ההיסטוריים והתרבותיים שעיצבו את דמותה של מורשתן הרוחנית.
שנים רבות לא היתה הסכמה כללית על עצם קיומו של תחום ייחודי המכונה ״חקר יהדות ספרד והמזרח״ והמצדיק חקירה ולימוד נפרדים. המתנגדים טענו שאין ללמוד היסטוריה או ספרות של עדה זו או אחרת שלא בתוך המיכלול של הולדות עם ישראל או של הספרות העברית. משהועמדה תפישה זו במבחן נמצא שאין היא עונה על הצרכים ותהום זה דורש עשייה מיוחדת ומסגרת מיוחדת.
האוניברסיטה העברית נענתה ברצון ליוזמתם של ראשי ועד עדת הספרדים והפדרציה הספרדית העולמית ובמיוחד מר אליהו אלישר בדבר ייסודו של משגב ירושלים, מכון לחקר יהדות ספרד והמזרח. המכון הוקם בשנת 1973 והוא נטל על עצמו לטפל בחקר הפזורה הספרדית למן גירוש ספרד ואילך. לאחר כמה שנים של גישושים ופעילות מדעית בתחומים שונים, הגיעה הועדה האקדמית של המשגב למסקנה שיש לערוך קונגרס בינלאומי של חוקרים מן הארץ ומחו״ל.
הקונגרס הציב לעצמו את המטרות הבאות:
א. לסקור את מצב המחקר כיום ואת ידיעותינו המצטברות בתחום זה.
ב. לארגן קבוצות דיון מסביב לשולחן עגול על נושאים מרכזיים שונים, בעיקר בתחומים שלא זכו לטיפול.
ג. ליצור פורום קבוע וכן כלי ביטוי שיעדכן את ציבור החוקרים ואת המוסדות בכל הנעשה בחקר יהדות ספרד והמזרח.
ד. לגבש כפועל יוצא של הדיונים בקונגרס תשתית לתוכנית אב של משגב ירושלים.
הענותם של החוקרים הייתה גדולה מאוד ובשבוע הקונגרס הושמעו כמאה ועשרים הרצאות.
הדיונים התמקדו בארבע חטיבות גדולות:
א. תולדות היהודים בארצות מושבם לאחר הגירוש.
ב. ספרות ומחשבת ישראל.
ג. לשונות יהודי ספרד והמזרח.
ד. תרבות, פולקלור, מוסיקה ואמנות.
הקונגרס הבינלאומי הראשון לחקר יהדות ספרד והמזרח זכה להצלחה גדולה הודות לשיתופם ולתרומתם של המוסדות הבאים: הפדרציה הספרדית העולמית, הקונגרס היהודי העולמי, המחלקה לתרבות והמרכז לשילוב מורשת יהדות ספרד והמזרח במשרד החינוך והתרבות, המחלקה לקהילות ספרדיות בהסתדרות הציונית העולמית וועד עדת הספרדים ועדות המזרח בירושלים.
נשיאות הקונגרס היתד. מורכבת מפרופ׳ י. פראור, ד״ר י. בן-עמי, פרופ׳ ש. מורג ופרופ׳ ש. מורה.
הוועדה האקדימית של משגב ירושלים שימשה כוועדה מדעית לקונגרס. חברי הוועדה היו: פרופ׳ י. פראור (יו׳׳ר), מר א. אלישר, פרופי ד. אליעזר, פרופי ש. מורג, פרופ׳ ש. מורה, פרופ׳ מ. פיאמנטה, פרופ׳ י. פרידמן, פרופ׳ ש. שקד.
ליד הוועדה האקדימית פעלה ועדה ציבורית מארגנת שחבריה היו: ד״ר י. בן־עמי (יו״ר), גב׳ ז. קוליץ ומר י. הרכבי מן הקונגרס היהודי העולמי, מר נ. יושע ומר י. עוז־ארי ממשרד החינוך והתרבות, מר ש. מלאכיי מוועד עדת הספרדים ועדות המזרח בירושלים, מר י. קציר מן ההסתדרות הציונית העולמית ומר מ. שאול מרשות השידור. מר א. רוסו שימש גזבר הקונגרס ובמזכירות הקונגרס פעלו הגב׳ א. בן־שמחון והגב׳ ר. סגרי.
חובה נעימה היא להודות לכל אלה שתרמו להוצאת הכרך. למר אברהם חיים שריכז את המערכת וטיפל במסירות בכל הקשור בהבאת החומר לדפוס; למר אהרון רוסו, שטיפל בצד הכספי של הוצאת הספר ולגב׳ נ. דהאן המזכירה; לחברי המערכת, שעזרו לנו בבחירת החומר, פרופ׳ י. דן, פרופ׳ א. שילוח, פרויפ׳ ש. מורג, פרופ׳ ד. נוי, פרופ׳ מ. פיאמנטה, פרופ׳ ש. מורה, ד״ר מ. אביטבול וד״ר מ. אידל; למר בן-ציון יהושע, מנהל הוצאת מאגנם, ולצוות עובדיו שטיפלו בכרך זה במסירות.
לבעל דפוס ״דף חן״ ועובדיו שהשקיעו ידע ומאמצים בהדפסתו הנאה.
יבואו כולם על הברכה.
העורך – יששכר בן עמי
Mariage juif a Mogador en francais et anglais
Le Mariage Juif a Mogador
Asher Knafo – David Bensoussan
Preface
Essaouira-Mogador, cité d'arts et lettres.
Essaouira, jeune métropole méridionale et maritime, la benjamine de ses aînées septentrionales ( Fès, Meknès, Tétouan, Rabat, Salé ) et fille cadette du Sous et de la cité-mère Marrakech, bourdonnante de ses activités multiples et diverses, a participé, en dépit de sa récente histoire, au grand destin du judaïsme marocain et de l'Empire chérifien par le rôle éminent qu'elle a joué dans l'ouverture du pays tout entier au monde extérieur, à ses influences économiques et culturelles, par ses tujjar as-Sultan " les négociants du roi " qui n'étaient pas que des marchands exportateurs et importateurs de denrées, des produits de la terre et de l'artisanat, car ils appartenaient à ce type d'homme sage, le lettré homme-d'affaires le lettré-artisan aussi fait partie de cette catégorie ) qui poursuit la double quête de la science et de la fortune.
Le lettré-écrivain d'Essaouira, celui qu'ont connu les deux derniers siècles, présente le même profil intellectuel et le même destin spirituel que celui de ses homologues plus anciens ou contemporains de Fès, Meknès, Tétouan ou Marrakech dont il a été souvent le disciple, l'émule, voire le maître en certaines matières et disciplines comme la création poétique d'expression hébraïque ou dialectale et la pratique de la musique andalouse, classique et populaire.
Je veux évoquer ici quelques figures illustres que j'ai connues moi-même, dans mon enfance et dont j'ai conservé un émouvant et merveilleux souvenir. Ce sont celles de mes maîtres de Talmud et de Midrash, Rabbi David Attar et Rabbi Pinhas Abisror; celles de Rabbi Abraham Bensoussan et Rabbi David Knafo
Celles de mes grands-parents, Rabbi Meir Zafrani et Rabbi Abraham Ben David ve-Yossef, talmudistes et kabbalistes dont je fus aussi le disciple; celles des grands chantres et poètes, Rabbi David Elkaïm et Rabbi David Iflah.
Ces deux chantres-là, ainsi que bien d'autres, ont su conserver, enrichir, transmettre et enseigner le piyyut et le chant, un patrimoine musical vieux d'un millénaire, mais toujours présent dans la mémoire et le cœur judéo- maghrébins.
Si Rabbi David Iflah, le shikh David " Le Doyen " de la communauté, a été le grand maître de la musique andalouse, le spécialiste reconnu et respecté de ses congénères juifs et musulmans, Rabbi David Elkaïm était aussi artisan et artiste menuisier de son état, graveur, dessinateur et peintre. Les nombreux manuscrits, épitaphes et ketubbot (son œuvre poétique réunie dans son diwan intitulé Shire Dodim – "Chants des amours") sont des chefs-d'œuvres par leur admirable calligraphie et les enluminures dont il les a souvent illustrés.
La collection de ketubbot, remarquablement présentée dans ce recueil, appporte sa juste contribution à la connaissance d'un monde aujourd'hui disparu en même temps qu'elle participe de l'éveil d'une conscience à la recherche de sa mémoire et de son identité. L'entreprise est digne d'éloges, je souhaite qu'elle soit suivie d'autres comparables qui mettraient au jour la richesse et la diversité des visages, du patrimoine culturel du judaïsme maghrébin en général, et de celui de Mogador- Essaouira, en particulier.
Paris, le 24 janvier 2002
Dr Haim Zafrani
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל
בישיבת חברון תובב״א למדו הרבה תלמידים ספרדים את תורת הנסתר (קבלה) והתפרנסו מכספי החלוקה שהיו מקבלים מהיהודים מחו״ל: ממרוקו, ממצרים, מתורכיה ומארצות שהיו בהן יהודים ספרדים כמו ארצות הבלקן.
הנסיבות שקדמו לשליחותו בפעם השנייה של רבי עמרם בן ז־יוואן זצ״ל שנקרא בפי מעריציו המלוב״ן (המלומד בניסים) מחולל הרבה נסים למתפללים על קברו והרבה חולים ונכים מצאו מזור בנסים שלג
כאמור, ראוי שאני אציין שהרב מ. עטיה היה מאמין אמונה שלימה בנסים ובנפלאות שהצדיק הפליא לעשות לכל הבאים להשתטח על קברו ולבקש ממנו ישועתו שיעשה עימהם וירפא מחלותיהם. קיבלתי עלי מרצון את הרעיון הנשגב שלו שנוציא לאור ספר על שם רבי עמרם זצ״ל שבו נרכז את הסיפורים הרבים על הנסים והנפלאות שאנחנו שמענו עליהם ושסופרו מפרי עיתם של רבנים, סופרים, היסטוריונים ובעיקר מבני קהילת וואזן, אשר ראו וחזו במו עיניהם את נסיו ונפלאותיו וסופרו מפה לפה בדחילו ורחימו באמת ובתמים, כולם אמתיים ונכונים בלי שום כחל וסרק, רובם סופרו מפי זקני העיר אנשים יראי השם ושומרי מצוותיו יראים ושלמים.
מובטחני שב״ה הרב מאיר אלעזר עטיה הי״ו ואנוכי נצליח למלא המשימה כאשר שמענו וכן ראינו, חבל מאד שלא התעוררנו כמה שנים לפני זה כאשר זקני היהודים היקרים עדיין היו בחיים ויכולנו לשאוב ממעייניהם מידע רב שהיה יכול להיות לעזר, חבל על דאבדין ולא משתכחין, ברכתינו שלוחה ליקר באדם מר חנניה דהאן הי״ו על העצות וההדרכה שהואיל לסייע בידי, השם ישלח לו רפואה שלימה, בספר יסופר על חזיונות ונסים גלויים שהצדיק חולל למעריצים אותו. אני מקוה שע״י זה נגביר האמונה בקב״ה ובצדיקים הקדושים ואם נצליח למלאת משימה זו נוכל להגיד שמלאו משימותנו בהצלחה והיה זה שכרינו.
בדור שלפני ר׳ עמרם בו דיוואן דידן, ידוע לנו על דודו בשם רבי יהודה בן רבי עמרם דיוואן הראשון. אשר היה תושב ירושלים.
בצעירותו עבר לגור בעיה״ק צפת ונהיה לחתנו של הגאון רב יעקב הכהן. בשנת תס״ח (1708) נשלח מטעם חכמי צפת כשד״ר לפרס, בשנת תפ״ח נשלח מטעם חכמי חברון וירושלים לערי אנטוליה ותימן בשובו נתמנה כרב בעיה״ק צפת.
יותר מאןחר נשלח לקושטא ושם הדפיס את ספריו ״זבחי שלמים״ אשר נדפס בשנת התצ״ח והספר ״חוט המשולש״ אשר נדפס בשנת התק׳׳ט. בהיותו בקושטא כמה מעשיריה ביקשוהו לייסד ישיבה בירושלים והם יממנו את הוצאותיה, וכך עשה בחזרתו לירושלים תיכף ייסד ישיבה אשר קרא לה ״נוה שלום וברית אברהם״ אשר בה למד יותר מאוחר בן אחיו המלומד בנסים רבי עמרם בן דיוואן כפי שיבואר לקמן בפנים הספר.
בשנת תק״א התמנה כדיין בבית דינו של הראשון לציון רבי נסים חיים משה מזרחי וחתם על כמה תקנות עם חכמי ירושלים.
בשנת תק״ב חתם עם רבני ירושלים על הסכמת הספר ״צח ואדום״ לר׳ רפאל טריווש, נלב״ע בסביבות שנת תקי״ב (1752) יש הסוברים שגם לו היה בן ושמו עמרם מחכמי חברון(עיין לקמן עמוד 62).
עיין עוד פרטים בהקדמה לספרו ״חוט המשולש״ ובספר חכמי א״י ג׳ עמי ט״ז. ולא כמו שכתב מר יערי בספרו שלוחי א״י עמי -584-. בתמצית כל דברי חוקרי חכמי הזמן ההוא, יוצא, שרבי עמרם דיוואן הראשנן הוליד שני בנים, יהודה ואפרים. יהודה הנ״ל הוליד בן וקרא את שמו עמרם שגם הוא היה אחד מחכמי חברון, ור׳ אפרים הוליד את מורינו הצדיק רבי עמרס בן דיוואן הקבור בוואזן והוא הוליד את ר׳ חיים הקבור בווירגן כמבואר לקמן.
החכמים אשר למדו עמו בישיבה היו: ר׳ משה בורלא אשר עמד בראש. רבי ישראל יעקב בורלה אשר שימש אח״כ כראב״ד בירושלים, הרב אפרים נבון מחבר הספר מחנה אפרים רבי נסים ברכה חתנו של החיד״א, הר׳ אליהו פרחי ר׳ דוד פראג׳, ר׳ אברהם בן שושן ורבי דוד אשכנזי, היו משתכרים בסך שבע מאות גרוש. סדר לימודם היה, בבוקר לימוד הלכה, בצהרים חמשה דפים ראשית חכמה וב״י. (עיין גם תולדות חכמי ירושלים כרך ג׳ עמוד 43).
הצדיק המלומד בנסים רבי עמרם בן דיוואן
חיי עמרם |
מהמחבר רבי מאיר אלעזר עטיה שליט״א
רבנו זצ״ל נולד בעיר הקודש ירושלים תובב״א בשנות ת״ק – 1740 בערך והוא בנו של החסיד רבי אפרים דיוואן. אשר לפי המסורת, אבותיו הראשונים נולדו בכפר ערבי דרומית לעיר טאנג׳יר הנקרא כפר ״דיוואן וכל יוצאי כפר זה כונו ״ בן דיוואן ״ כלומר בן הכפר דיוואן.
רבי עמרם למד תורת הפשט מפי גאוני ירושלים. כאשר גדל, נכנס לישיבת המקובלים ללמוד תורת הקבלה ושם התחיל ללמוד את תורת הח״ן " סוד השם ליראיו " עד שנמנה לאחד מגדולי חכמי ישיבת ״נוה שלום" אשר נתייסדה ע״י דודו רבי יהודה דיוואן, אחר כך עבר לגור בעיר הקודש חברון יע״א ונמנה שם בין גאוני ומקובלי העיר.
בשנת תקכ״ג – 1863 – שרר מצב קשה בישיבת חברון, אז נמנו כל הרבנים פה אחד לשלוח את הצדיק רבי עמרם לערוך מגבית לישיבתם במרוקו הנקרא בפי הרבנים ׳מערב הפנימי " כי שם אהבתם לארץ ישראל היתה נפלאה עד מאוד את פרוטתם האחרונה היו מנדבים לשד״ר אשר היה מתקבל אצלם בכבוד גדול עם מתת אכסנייא נאה.
שלש סיבות הן, עבורם הוא נבחר לשליחות זו:
סיבה ראשונה ־ הצדיק הוא מצאצאי בני המקום כפי שאמרנו. לכן נתנה לו העדיפות לעסוק במגבית. כי עבור הנדבנים והעשירים בני צפון אפריקה היה להם לכבוד גדול ועונג לראות אחד מבני עדתם נמנה עם גדולי התורה בארץ ישראל. על כן היו עורכים מגבית גדולה כדי להשביע את רצונו ולמלאת משאלותיו.
סיבה שניה – היה דיין גאון גדול בתורה, כי ידוע שכאשר היה מגיע איזה שד״ר למרוקו היו רבני הישיבות מזמינים אותו לישיבתם ומביאים לפניו את שאלותם בהלכה וקושיות קשות אשר היו מתקשים בהם בהבנת התלמוד ומפרשיו. אם היה עונה על קושיותיהם היו גם הרבנים מצטרפים אליו למגבית ומשתדלים אתו בכל עת שבתו עמהם. גם עשירי העיר היו מזמינים אותו לארוחות ומסיבות נכבדות ביחד עם רבני ומכובדי העיר ושולחים אותו שש ושמח מהמקום.
במכתב השליחות משנת התקכ״ג תארוהו רבני הישיבה בחברון בתוארי חכמה וכבוד וזה לשונם:
" אשר על כל אלה חילינו פני החכם השלם והכולל, סיניועוקר הרים כבוד מורינו הרב עמרם דיוואן נרו' ללכת בשליחותינו למחנה תהלתו וכוי. להודיע צערינו לרבים אולי יחנן ה׳ והיתה הרווחה והאדמה לא תשם.
חתומים גאוני עיר הקודש חברון
אהרן אלפאדארי
חיים יהודה גומץ פאטו
יצחק זאבי
חיים רחמים באג׳אייו
אליהו בן ארחא
פנחס מרדכי באג׳אייו
אברהם גדלי׳ה.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו-משפחת כהן— צבאן
משפחת כהן— צבאן
משפחה קדושה ועתיקת יומין המתייחסת לאולאד אהרן (ע״ש אב הראשון הרב אהרן זלה״ה), ומצאנו משפחות כהן-צבאן בקהיר וכן בדמשק שבסוריה, שמעתי לאמור שאבי המשפחה בקהיר הגיע למצרים מעיר ווהראן בשנת 1860-1850.
הצדיק החסיד, אבן הראשה ואבי התעו
דה, אילן ששרשיו מרובין, זרע קדושים ותרשישים חכמי סיביליה המגורשים, שורשא קדישא, גזעא דקשוט, איש מגזע אהרן, הרב אהרן הכהן סקלי, ראש משפחת צבאן חי בשנת ש״ב לערך (1560 למני), התברך בשתי ברכות: יצחק, דוד.
הרב דוד הנז׳ אין פרטים אודות בניו או צאצאיו.
החכם השלם, גזע ישישים, הצדיק הרב יצחק הכהן צבאן הנז׳ הוליד בן ושמו אהרן.
החסיד, הישיש הנכבד, זקן ונשוא פנים, נזר אלהים על ראשו, הרב אהרן הכהן צבאן הנז׳ הוליד שלושה צנתרות דדהבא: יצחק, מרדכי, יעקב.
אין בידינו פרטים על בנים של הרב מרדכי ושל הרב יעקב הנד.
הצדיק המופלא, כבוד ה׳ מלא, הולך תמים ופועל צדק הרב יצחק הכהן צבאן הנז׳ הניח ברכה: יוסף.
החכם השלם, אור המנורה, מרבה ישיבה מרבה חכמה, מרביץ תורה, דיין ומורה צדק הרב יוסף הכהן צבאן הנז׳ הוליד שני בנים: יצחק, אהרן.
הצדיק החסיד, שלשלת יוחסין, ר׳ אהרן הוליד שלושה בנים: יוסף, יצחק, יהודה.
אין לגו ידיעה על זרע שלושת בניו של ר׳ אהרן הנז׳.
הצדיק, בן איש חיל, גבור כארי לעבודת הבורא, בעל הנהגות ישרות ומדות טובות, חסידא קדישא הרב יצחק הכהן צבאן הנז׳ הוליד: אברהם, דוד, אהרן.
החכם השלם והכולל, חן ערכו מי ימלל, שמו נודע בשערים, רב פעלים ומלא חסדים, משען ומשענה לדל ואביון, תורה וגדולה במקום אחד, הדיין המרומם הרב אברהם הכהן צבאן הנו׳ הניח ברכה מרובה: שלמה, יהודה, שמואל.
החכם השלם הכולל, שבחיו מי ימלל, יושב אהלים של תורה, לא פסיק גירסא מפומיה, הצדיק המופלג, מרביץ תורה בישראל, יפיץ חכמה, יורה דעה, מקל ורצועה לעושה עוולה, מוראו על הבריות יהודים ולא יהודים, צדק ומשפט מכון כסאו, גר ישראל, חסיד שבכהונה, שורשא קדישא, גזעא דקשוט אדמו״ר הרב שלמה הנז׳ המכונה ״ארבי לקביר״, לא הניח זרע בר מינן.
אין לנו ידיעות על זרע של אחי הרב שלמה הנד: ר׳ יהודה ור׳ שמואל הנד.
הצדיק, צנוע ונחבא אל הכלים, פרי צדיק עושה חיים, הרב דוד הנז׳ הוליד: משה, אהרן, עלו.
הצדקת מרת עלו הנד, דביתהו של רבינו שלמה הנז׳ ״ארבי לכביר״ זיע״א, נהגה להתפלל תפילות כסדרן מתוך סידור.
אין לנו ידיעות על בנים או צאצאים של ר׳ משה ושל ר׳ אהרן, האחים של הרבנית ״לאלא עלו״ ז״ל.
הנכבד, גזע ישישים וטהורים, פרי צדיק עושה חיים, הרב אהרן הכהן צבאן הנד הוליד בן: יעקב.
הצדיק הגדול, מעוז ומגדול, אילנא תקיפא, עץ עושה פרי, תם ישר וירא אלהים, החסיד הרב יעקב כהן צבאן הנד הוליד: יצחק, אהרן.
החסיד העניו, עושה צדקות, אוחז במדת השתיקה, הצנוע החכם ר׳ יצחק הכהן צבאן הנד הוליד שלושה בנים: חיים, מרדכי, יעקב.
הרב הותיק, חמר חדת עתיק, מוכיח במישור ומזכה את הרבים, גומל חסדים טובים, הצדיק ר׳ חיים הכהן צבאן הנד הוליד: אהרן, יצחק, מרימא, זהירא.
הנכבד, הולך תמים ופועל צדק, טוב לה׳ ולבריות, ר׳ מרדכי הכהן צבאן הנז׳ בירכו ה׳: יצחק, אהרן, אליהו, זהרא, מאחא.
הנכבד והעניו, מוקיר רבנן, גומל חסדים, ר׳ יעקב הבהן צבאן הנד הוליד: משה, שמעון, אליהו, יצחק, קמירא, סליטנא, מרימא, נונא, פריחא.
הרב המצויין, זרע קדושים, חכם חרשים, חסיד המתחסד עם קונו, מרביץ תורה, האלוף התורני, ראש הישיבה, סבא דמשפטים, אהרן קדוש ה/ הדיין הרב אהרן הכהן צבאן הנד (נתבש״מ שנת תר״ס), הוליד ארבעה צנתרות דדהבא: אברהם, יוסף, יעקב, דוד, מסעודא.
אין פרטים על צאצאים לר׳ דוד ולר׳ יעקב הנד.
הרב המובהק, גזע ישישים, פרי צדיק עץ חיים, רב פעלים, דמי לבר אלהין, סבא דמשפטים, חסידא קדישא, שורשא קדישא, הדיין הגדול מורה צדק והוראה בק״ק דבדו ובק״ק מלילייא, הרב אברהם הכהן צבאן הי״ד (נתבש״מ שנת תר״פ) בירכו ה׳: דוד שלמה, יעקב, עווישא, עלו.
החכם השלם, שלשלת יוחסין, דובר מישרים ועושה צדקות, מרבה ישיבה מרבה תורה, דיינא הוא, צדק ומשפט מכון כסאו, רב טוב לבית ישראל, החסיד הרב דוד שלמה הכהן צבאן הנד הניח ברכה: אברהם, אהרן, אליהו, שרה, רבקה, רחל, לאה, רינה, איסטרינא.
הנכבד והצדיק ר׳ יעקב הכהן צבאן הנד הוליד: פריחא, מסעודא, מרים.
החכם השלם והכולל, בישראל להלל, מזכה את הרבים, רב טוב לבית ישראל, גומל חסדים ורב פעלים, הרב הגדול מעוז ומגדול, הדיין, חסיד המתחסד עם קונו, הרב יוסף הכהן צבאן הנד בירכו ה׳: שלמה, רפאל, ציון, פריחא, סתירא, מרימא.
הרב הגאון, נר המערב, אור נערב, מארי מתניתין, מקור חכמה, מוציא לאור תעלומה, דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, שמו נודע בשערים, פאר ישראל והדרו, הדיין המצויין אדמו״ר רבינו שלמה הכהן צבאן הנד (נתבש״מ שנת תש״ט) בירכו ה׳: אהרן בנימין, יוסף מכלוף, משה, יהודה, שמואל, קמירא, עישא, סולטאנא, סאעודא.
הצדיק העניו, מאושר בכל עניניו, יקר רוח איש תבונה, רב פעלים, המזכה את הרבים, מוכיח במישור ובתבונה, בחמלה וחנינה, אוהב שלום ורודף שלום, הרב רפאל הבהן צבאן הנד הוליד: יעקב, דוד, שמואל, ר׳ יוסף, אסתר, מרימא, עישא, לוויהא.
הצדיק והעניו, דחיל חטאין ועביד טבין ישר ותם, מדותיו מדות יוצרו, משכיל אל דל ר׳ ציון הכהן צבאן הנד הוליד: מאיר, אבנר, מאחא.
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
הספרים שחיבר הרי״ף זצ׳יל הם ״כסף נבחר״(1616), שיצא לאור בדפוס של אברהם אשכנזי בדמשק, והוא מכיל דרשות על התורה. ההדפסה לא הצליחה במיוחד, ומשום כך חזר הרי״ף והדפיס את הספר מחדש בוונציה, בשנת 1621. ספר אחר שלו הוא ״כסף מזוקק׳/ גם הוא על פרשיות התורה, והוא מפרש אותם על דרך הדרש.
ספר זה יצא לאור בשנת 1628 בוונציה, ובסופו מצוי הקונטרס ״כסף תועפות״. ספרים אחרים היו ״כסף צרוף״(1714, ונציה) – פירוש על משלי, שהודפס באמסטרדם בשנת 1629, פירוש על איכה בשם ״כסף נמאס״, וספר שאלות ותשובות ״נבחר מכסף״. ״נבחר מכסף״ נכתב לפני 400 שנה, היה בכתב יד במשך 300 שנה והודפס בתרכ״ט(1869) בארם צובה(חאלב) ע״י המו״ל אברהם ששון.
מדוע מופיעה המילה כסף בשמות של ספריו? הסיבה אינה קשורה כלל וכלל לממון. בהקדמה ל״כסף צרוף״ נותן הרי״ף הסבר, ומציין כי הסיבה לכך היא ״על דבר הכסף, שנכספה וגם כלתה נפשי לעבוד את ה׳ אלוקי קודשי כל ימי היותי על אדמתי״. בהקדמה ל״כסף מזוקק״ הוא כתב, ״ואוהב כסף – בתשוקה לבוא לחדרי משכיות חמדת התורה – לא ישבע כסף״.
הידוע ביותר מבין הספריו הוא פירושו ״מאור עיניים״ ל״עין יעקב״ על אגדות הש״ס, שנדפס (1643, ונציה) בשם ״פירוש הרי״ף״. על פירוש זה כתב הרב אזולאי, כי ״בכל הארץ יצא קו תהילתו״. ואכן, פירוש זה הפך לחלק בלתי נפרד מ״עין יעקב״, והוא מופיע מתחתיו, למען ירוץ הקורא בו. הפירוש הוא עיון מפורט, מדוקדק ורחב היקף, מעשה אמן, על אגדות הש״ס.
הרי״ף אכן קיים את הנאמר ״ועשרת ספרים הרבה״. הוא חיבר גם ספר פסקי־הלכות בדיני נשים וממונות על הרמב״ם, בשם ״קבוצת כסף״, וכמה מתשובותיו ההלכתיות מופיעות בספרים שהוציאו לאור בני דורו, וביניהם בשו״ת של רבי יום טוב צהלון ובספר ״יד אהרון״ של הרב אהרון אלפנדרי.
ספריו של הרי״ף התקבלו בקרב היהודים, וזכו להסכמות ולשבחים. רבו ומורו של הרי״ף, הרב אבולעפיה, כתב על תלמידו בהקדמה לספר ״כסף נבחר״: ״סיני ועוקר הרים, לן בעומקה של הלכה, דיינא הוא ונחית לעומקא דדינא, כל מן דין וכל מן דיןסמוכו לנא, יורה יורה ידין ידין… יהיו נטיעותיו וצאצאיו כמוהו״. בהסכמת חכמי ארם צובא ל״נבחר מכסף נכתב: ״הרב המוסמך הגאון, אחד מהראשונים כמלאכים, מימר קדישין ודעת זקנים״. גאוני דמשק כתבו בהסכמתם, ״פעולת צדיק גדול, אדוננו מורנו ורבנו וגאון עוזנו, הרב המוסמך״. גם המו״ל של הספר, רבי אברהם ששון (מחבר הספר ״יגל אברהם״), לא חסך שבחים: ״היה משיירי כנסת הגדולה, מאור הגולה, תורה וגדולה, האשל הגדול״. הוא נפטר בשנת ת״ח (1648) ונקבר בדמשק, כשחתנו, הרב שמואל ויטאל, מספיד אותו.
ישיבה בבית המשפחה
בנו של הרי״ף, הרב דניאל פינטו, היה מגדולי הרבנים שלארם צובה. הוא חיבר את הספר ״לחם חמודות״, ונפטר בי״ז אב תמ״א. בנו, רבי שמואל פינטו, היה רב גאון ומפורסם, שכיהן גם הוא בארם צובה. הוא נפטר בשנת ת״ע.
עדות על בני משפחת פינטו בהולנד מצויה בספר ״אוהלי יעקב״. מחברו, רבי יעקב ששפורטס, מציין כי ״בשנת תג״ל יעקב״ (1673) הוא נסע לאמסטרדם, ״בהזמנת האחים הנכבדים רבי יצחק, רבי יעקב ורבי משה דה פינטו״. הוא מספר, כי האחים מינוהו לראש הישיבה, שהיתה בביתם, שבה עסקו בתורה 12 מהתלמידים המובחרים בעיר.
משפחה זו יסדה ב-1702 בית כנסת משלה בעיר. הולנדי אחר הוא רבי אברהם דה פינטו, עורך דין יליד האג, (1878־1819) דוקטור למשפטים, שעסק גם בעריכת כתבי עת. דה פינטו עסק בצורכי ציבור באמונה והיה ראש קהילת הספרדים במדינה. במשך 20 שנה, עד יום מותו, כיהן כחבר מועצת העיר אמסטרדם. כן שימש כפרקליט המדינה. במקביל לפעילותו הציבורית והיהודית חיבר מספר ספרים, בענייני דת ומשפט.
הברברים המתייהדים-היישוב בתּוּאתּ TOUAT
היישוב בתּוּאתּ TOUAT
תואת שבט ברברי שחי בצפונה של אלג'יריה. השבט מנה כ – 50.000 נפש ורובו של השבט ומרכזו היה סביב נווה – עיר גדול בשם " עין אסללאח.
לפי מצבת קבורה יחידה שנתגלתה קיים היה יישוב יהודי בתואת, לכל המאוחר בשליש האחרון של המאה הארבעה עשרה. באותה מאה נזכרת לראשונה תואת בספרות הערבית. לפי אבן בטוטה זו הנאה הראשונה שאפשר להסתפק בה במזון לאחר מסע של שבעים יום בסודאן הצפוני, ואבן ח'לדון מציין, כי כל הפירות שבשטחי הכושים באים מן הטירות שבצחרה המגרבית, כגון תואת, ורכלאן ( וארגאלאן )
בסוף אותה מאה או בשנים הראשונות של המאה החמש עשרה עונה רבי יצחק בן ששת היושב באלג'יר על שאלות אנשי תואת. התשובות נשלחות אל הוניין, כדי להעבירן למקום ייעודן. הוניין הייתה אז הנמל החשוב בחופה המערבי של אלג'יריה ששירת את תלמסאן, בירת ממלכת בני מרין באותה תקופה, ואת כל העורף עד נאות תואת.
היהודים שישבו בתואת היו נבוכים בעניין חיוני בשבילם : לרגל עסקיהם הם יוצאים בשיירות גמלים עם ישמעאלים במדבר הגדול והנורא. מפני הסכנה לא יכלו להתעכב לבדם במדבר ולשבות שבתם. אבל ההליכה בשיירות היא מקור הפרנסה היחיד בשבילם, ואין להם ברירה אלא להצטרף לאורחות הגדולות ולהמשיך עמהן בדרך גם בשבת.
בשאלה אחרת קוראים אנו, כי בתואת היו שבעה טובי הקהל, שהיו משתדלים להשיג מעות לצורכי הקהל. אם כן, לא היה ז ציבור מבוטל, אם היו לו שבעה פרנסים. אבל בוודאי יש מן ההפרזה בדבריו של חוקר אחד, שכינה ריכוז זה " ממלכה יהודית קטנה ".
יש להניח, שאנשי תואת לא היו מרוכזים בנקודה אחת דווקא, אלא מפוזרים על פני שורה של טירות מבוצרות ( קצור ) בחבל שהשתרע על שטח נרחב, וליד כל טירה קיים היה יישוב חקלאי מסחרי. בעניינה של נאה אחרת ( תוקורת ) מדובר במפורש אף על הכפרים הסמוכים לה.
עד כמה מסועפים היו אז הקשרים עם תואת הרחוקה, למדים אנו משורה של עדויות נוספות בספרות התשובות של רבני אלג'יר. רבי שמעון בן צמח דוראן – בן דורו הצעיר של רבי יצחק בן ששת – דן פעם בנישואי קטנה, שנשבתה בתואת והשבּאי הגוי הוליכה לתוניס ומכרה שם ליהודי.
אולם יקרה, שתנס ( tenes, בחופה המערבי של אלג'יריה ) משתבשת לתוניס, אולם הפעם הקריאה תוניס וודאית, כי היהודי שפדה אותה מיד התוניסאי, כדי להוליכה אל אביה, עובר על פני בון וקונסנטין. בבירורו ההלכי מעיר רבי שמעון בן צמח דוראן דרך אגב, שידוע, כי קודם שיגיעו לתואת, שהוא מקום אביה, יעברו יותר משישה חודשים.
רבי שלמה בנו של רבי שמעון בן צמח דוראן נשאל פעם בדבר סחורה – שלושים מטעני נחושת – שנשלחה מווהראן אל תואת. פרשת רבת צדדים של יחסים חברתיים וקשרים מסחריים מסובבים למדי מתבררת בדיון שהתנהל לפני שני בניו של רבי שלמה דוראן, כלומר בשליש האחרון של המאה החמש עשרה.
מדובר בעזבונו של אדם שהתגור בווהראן ושהניח שם אלמנה ויתומה. הוא היה שולח סחורות לאביו, שישב בין מאורים באחד הכפרים " אשר בחוץ נקראים בני ראשד ". לבן היו גם פקדונות בתואת. הסכסוך בקשר לעיזבון נדון לראשונה בבית הדין היהודי של ווהראן, לאחר מכן עבר לבית דין יהודי בדרג יותר גבוה בתלמסאן, ולבסוף נאלצו לפנות אל רבני אלג'יר, כי האב לא קיים את הפשרה שעליה הוסכם בתלמסאן. דרך אגב אנו שומעים כי האב הפקיד ממון בידי מוראבט אחד.
הוכחה לקיום קשרים בין הסודאן, הנאות של הצחארה הצפונית, ערי החוף הדרומיים של הים התיכון והאיים הבאליאריים מוצאים אנו במפעלם הקארטוגראפי המפורסם של בני משפחת קרשקש, שישבו בפלמה, אברהם האב ( נפטר בשנת 1387 ) ויהודה הבן, שהמשיך אחר מות אביו לעבד את המפות הקאטאלוניות ובשנת 1391 נאנס להתנצר.
במפות שהכינו ושנודעה להן חשיבות מופלגת בקידום המדע הגיאוגראפי, רואים אנו את הרי האטלס, את נתיבות האורחות העוברות על פני סג'למאסה לסודאן, תמבוכתו, תאגאזה. אין כל ספק, כי הקארטוגראפים היהודיים קיבלו מאת סוחרים יהודיים את הפרטים הדרושים להכנת המפות של הסודאן והדרכים המובילות אליו.
שני אנוסים אחרים במיורקה, מיסיה די וילאדסטס וגבריאל די ואלסיטשה – ברבע הראשון של המאה החמש עשרה – , מוסיפים עוד שמות של נאות בעיבורה של הצחרה, תואת, תוקורת ומזאב.
הרב יצחק נפוסי, כלומר שמוצאו מג'בל נפוסה בטריפוליטניה, היה מכין אצטרולבים בשביל האינפאנט חואן ד'אראדון 1368 -1369 וכותב חיבורים על תכונה.
אנטוניו מָלאפָנט רושם במכתבו מתואָת בשנת 1447, שאליה הגיע בנתיב הוניין-סג'למאסה : " היהודים מרובים כאן, חיים בנעימים, כי הם חוסים בצל אדונים שונים, וכל אדון מגן על בני חסותו. לכן החיים העדתיים נוחים. המסחר מתנהל באמצעותם, ורבים כאן שאפשר לסמוך עליהם "
חורבנה של תואָת.
בסיכום עולה לפנינו תמונה של אוכלוסייה יהודית המתפרנסת מן המסחר הין נמלי הים התיכון צובין סודאן. היה במעמדה של אוכלוסייה זו בתואת כדי לעורר את חמתם של קנאים מוסלמיים. כבר הזכרנו למעלה כי בשנות התשעים הגיע הנה המוראבט מוחמד אל-מגילי, והתחיל בהסתה נגד היהודים.
במיוחד עורר את ימתו בניין בית הכנסת החדש. הוא נתקל בהתנגדות הקאדי של תואת, אבל לאחר שקיבל חוות דעת של הסכמה מאת המופתים של תוניס, פאס, טלמסאן, נתן פקודה להרוס את בית הכנסת ולהרוג את אלו שניסו להתנגד. את הנותרים הכריח לשאת לבוש מיוחד וסימני הפליה בולטים.
זכר למאורעות אלה נשתמר בקינה, שהזכרנוה ושעליה נדון גם להלן, מאחר שעיקרה מוקדש לכיבוש והראן בידי הספרדים בשנת 1509, כרגיל התחיל הפייטן בצרות קדומות יותר וביניהן הזכיר "
עוד מקרוב קם עלי
צורר נודע ממגלה
הרג בתי גוראה ותואת
וחילל בית נורא עלילות
מסורות בעל פה מספרות על בתי אבות בתואת שהתאסלמו אז " אחרים נפוצו ופנו צפונה ומערבה, ועל מוצאם מתואת מעיד שמם תואָתי. כל זה מסביר את העובדה שבמאה השש עשרה נפסקות הידיעות על תואת.
תוקראָת ונאות אחרות.
יהודי תוקראט נזכרים לראשונה בימי רבי שמעון בן צמח דוראן, אגב שאלה מקונסטונטין על יהודי שהלך בשיירה עם ערבים במדבר ומת מצמא. מסתבר, שאלמנתו ישבה בקונסטונטין, ומכאן מותר להסיק על קשרי מסחר בין שתי הנקודות. כעבור שני דורות פונה המורה והרב ( הלא רשמי כפי הנראה ) של תוקראת בשורה של שאלות אל הרב של אלג'יר באותם הימים.
שפי של ידיעות על הקשרים ההדוקים בין אלג'יר ובין הנאות בדרום מזרחה של אלג'יריה מספקים מקורות ממחצית השנייה של המאה השש עשרה. באותו זמן גדל היישוב היהודי בנאה תוקראת, וסוחריו היו עושים בעסקיהם לא רק בתוקראת ובכפרים הסמוכים לה, אלא בכל הארץ.
אנו מכירים את היישובים היהודים במזאב ומערבה לתוקראת בבסכּרה מצפון לה, ובתוזֶר מזרחה צפונה . צפונה לבבסכּרה הייתה עדה יהודית בנקאוץ. ואלרגאן, שהייתה בתקופה הקודמת מרכז חשוב של קראים, ירדה כנראה עתה מחשיבותה, ללא ספק בשל עלייתה של תוקראת. בכל זאת לא נותקו הקשרים בין נאה זו ובין היישובים באלג'יריה ובמרוקו.
לפי שמותיהם של האנשים שאליהם מכוונת התשובות : רבי עטון, סלימאן אל-חאמי, דוד עדא, סלימאן אבי סדיר ( תוקראת ), יצחק מסאלתי ( מזאב ), נתן ויהודה זמוּר, שלם קשאש ( בסכּרה ), שלם עדה ( נקאווץ ), היו החכמים שבמקומות אלה מבני היישוב הוותיק, והוא הדבר, בלי ספק, ביתר האוכלוסייה.
ייתכן, שמקצתם עברו לאזור זה מהערים שבחופי הים התיכון, שסבלו אז בשל התפוררות שלטונן של השושלות הוותיקות, סכנת הפלישות הספרדיות והמלחמות של הקורסארים התורכּיים.