Mariage juif a Mogador en francais et anglais
Essaouira, Morocco – Mroc, 5565 – 1804
Le marie – Haïm fils de Chem Tov fils de Haïm Ben Attar
( ? )La mariee – Esther fille de
Témoins – Mss'eud fils de Yossef fils de
Yaakov fils de El'azar Hacohen
Artiste – Inconnu
29×50.5, aquarelle sur parchemin
Remerciements – Jewish National and University library, Jérusalem, 0140780
ממזרח שמש עד מבואו – א. בשן-מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ
מגבלות כלכליות כגורם מונע קיום מצוות העלייה לארץ
רבי משה מטראני – המבי"ט ר"ס – ש"מ – 1500 – 1580, מחכמי צפת החשובים בתקופת פריחתה, המחייב כפיית אישה לעלות, ודוחה רצון הורים למנוע מבנם לעלות לארץ, מתחשב אף הוא במגבלה הכלכלית של החיים בארץ. שני נימוקים מובאים על ידו לדין, שאין בית דין כופין אותו לעלות לארץ ישראל.
1 – זו מצווה שמתן שכרה בצידה
2 – " שלב כל אדם נוקפו אם יוכל להתפרנס בה, ולא יצטרך לחזור ולצאת בשביל מזונותיו, שמותר לצאת מארץ ישראל, ויש בזה כמו פיקוח נפש.
היו מהחכמים שרצו כי לעולה תהיה אומנות שיוכל לפרנס בה משפחתו. כך למשל דעתו של רבי דוד בן זמרא – הרדב"ז, יליד ספרד, ר"מ – 1480, שפעל בארץ שיראל ובמצרים ונפטר בשנת של\,ג – 1573.
מעשה בזוג שנישא בחו"ל והבעל נשבע לה שלא יפרידנה מאמה ומאחיה, וכעבור זמן חשקה נפשו לעלות לארץ ישראל. השאלה האם היא רשאית לעכבו בהסתמך על השבועה. הרדב"ז תולה תשובתו במעמדן המקצועי של הבעל ובסיכויו להרוויח.
לפי שאין המחייה מצויה שם בעוונותינו, אלא אם כן נתברר אצלנו שיש לא אומנות שאפשר שיחיה ממנו אפילו בדוחק, אז אנחנו דנין בו אחר שנעשה חקירה גדולה בדבר.
גם במקרה אחר, כאשר אישה רצתה לעלות והבעל סירב, עומד הרדב"ז על המצב בכלכלי בארץ " ואין הריוח מצוי שם, ולא ימצא להתפרנס ". החכם חושש שהצהרתה בדבר העלייה לארץ היא רק אמתלה להתגרש ולקבל כתובתה.
אבל אם אמת כי אינה רוצה להתגרש, אלא רק לקבל כסף להוצאות הדרך לארץ ישראל ולקיומה מכספי נדונייתה, מחייב החכם את הבעל לתת לה את הכסף, ובלבד שלא יהיה אחראי לנדוניה.
חולק עליו רבי יעקב קאשטרו, שכיהן בתור דיין בקהיר לאחר הרדב"ז ( נפטר בשנת ש"ע – 1610, הדוחה את ההנחה שאין הפרנסה מצויה בארץ ישראל. לדעתו, אין המצב שונה מזה שבמצרים. " ידוע הוא בעונות הרבים שהפרנסה מעוטה ופחותה במצרים בזמן הזה "
לדבריו, שולחים יהודי הגולה תורמה ללומדי התורה בארץ, כך שהמצב הכלכלי טוב מזה של אחיהם במצרים. ועוד " שמסתפקים שם במועט ". כלומר, רמת החיים המקובלת בארץ נמוכה יותר, זו תגובתו לענין כדלקמן :
יהודי שחלה במצרים, גמר בדעתו שאם יזכה לקום מחולו, יעלה לארץ. אבל אשתו מעכבת בידו משום סכנת דרכים " וצער המזונות שיש שם ". מסקנתו, כי הוא רשאי לכוף את אשתו לעלות אתו ואם מסרבת תפסיד כתובתה.
קיימים אפוא הבדלי השקפה בין שני חכמים אלה. הראשון שולל הסתמכות על הצדקה, אלא דוגל בעבודה עצמית ושאדם יפרנס עצמו אפילו בדוחק ולא יצטרך לבריות. ואילו רבי יעקב קאשטרו מסתמך על תרומותיהן של תפוצות הגולה, המספקות רמת חיים מינימלית.
ראויה לתשומת לב הערתו של האחרון על המצב הכלכלי במצרים, שאינו טוב מזה שבארץ ישראל, דבר שאינו מוזכר על ידי הרדב"ז. הדבר נעוץ בהבדלי הזמן בהם חיו שני חכמים אלה. החל בשליש האחרון של המאה הט"ז ( לאחר פטירתו של הרדב"ז ) פקד משבר כלכלי את האימפריה העותמאנית, שהקיף גם את מצרים ושתוצאותיו היו אינפלציה, מחסור במזון, חוסר בטחון כלכלי ועוד, ולכן רומז רבי יעקב קאשטרו. שינויים בתנאים בכלכליים, הביאו לגישה שונה באשר לעלייה לארץ.
בשאלה על רקע האינפלציה והשינויים בערכי המטבעות, דן רבי שלמה הכהן 1520 – 1601, שכיהן בתור דיין במונסטיר ( היום בדרום יוגוסלביה ) מעשה בארבעה יהודים מעיר זו שנדרו לעלות לארץ עם משפחותיהם. אולם אירעו כמה " אונסין " בלתי צפויים, ומשום כך רוצים להתיר נדרם. הם טוענים :
כי בשעת השבועה והנדר לא עלה במחשבה שהמלך ירום הודו יגזור על כל בני מלכותו שהמעות יפחיתו מערכם, כי בסיבה זו ירדו מנכסיהם, ואם הולכים לארץ ישראל, לא יישאר להם קרן, כי ההוצאה היא רבה, ואיך ישאו ויתנו לכלכל את טפם והם אינם יודעים שום מלאכה כדי שיתפרנסו וחס ושלום יבואו להצטרך לבריות.
ובהמשך נאמר שתורכים חייבים להם כסף רב, ואלה אינם פורעים חובם, ואם יעלו לארץ יאבדו ממונם.
לפי בגנון הדברים ורוחם נראה, כי אנשים אלה, ואולי אף החכם, אין דעתם נוחה מכך שאדם ניזון מכספי צדקה. מסקנתו שישי להתיר הנדר, אבל דורש מהם שישלחו " מנה יפה " כתרומה לעניי ארץ ישראל " כופר נפשם לה " והדבר ייחשב להם כאילו עלו לארץ.
כימי דור אחרי החכם הנ"ל, חי באיטליה רבי יהודה אריה ממודינה ( של"א – ת"ח – 1571 – 1648 ), והוא תומך ברצונו של תלמיד חכם להתיר נדרו לעלות לארץ.
כי העני הוא, בעל אישה ורוב בנים וביתו ריקן ולא ידע אנה ימצא כסף וצידה להוצאות הדרך, ועל הכל במה יתפרנס אחרי היותו שם, כי ג' פעמים הוכרח לצאת משם לכתת רגליו מקום למקום, ולהניח לימודו, כדי למצוא טרף לביתו.
מן ההמשך מתברר, כי בחו"ל, נמצא נדבן אשר מוכן לכלכלו עד סוף ימיו וגם את בניו אחריו, אם ישאר בחו"ל.
מסקנה דומה מסיק רבי רפאל מילדולה, שפעל בפיזה בשליש הראשון של המאה הי"ח, לאחר היותו שליח ארץ ישראל. הוא מספר על יהודי שחזר בתשובה, ולאחר מכן נדר, נדר לעלות לארץ, כדי ללמוד תורה בטהרה, אבל חזר בו וביקש להתיר נדרו, כי שמע על הסכנו " וההוצאה מרובה וממונו אינו מספיק, ויש חשש שהמועט שיוליך עמו, יושבי הארץ יתנו עיניהם בו ויוציאוהו מידו ". נוסף לכך, אמו זקנה ואם יעזבנה שמא תמות מצרתה וכאבה.
החכם מונה שורה של נימוקים להתרת נדרו : סכנות בדרכים, ויש כמה מצוות שאין אנו יכולים להיזהר בהן " וחלילה עניותו יעבירו על דעתו ועל דעת קונו, וכל שכן אם הוא רך וענוג " הוא מגיע למסקנה שיישב במקומו.
עד אשר יצרה ה' ויזדמן לו ולנו שעת כושר לעלות בריווח ולא בצמצום, בנחת ולא בצער, ונזכה לעלות וליראות במקום הר קודשו.
לא לכולם האירה הגולה פניה בפרנסה. היו כאלו שעניותם בחו"ל הרתיעה את בת זוגם לעלות, מחשש שאם בחו"ל אינו מצליח בעסקיו כל שכן בארץ, בה האפשרויות מגבלות ביותר.
על מעשה כזה מספר רבי ברוך קאלומיטי, שפעל במניסה ובאיזמיר ( נפטר תקפ"ה – 1825 ). אישה מיאנה להצטרף לבעלה שנדר לעלות, כי לדבריה " אפילו בהיותו בחו"ל אין לו פרנסה כדרך אנשי העיר, כי אם בדוחק ובצער, וכל שכן כשיך לארץ ישראל כי אין שם משא ומתן ".
מקנס – ירושלים דמרוקו – יצחק טולידאנו-משפחת טולידאנו
רבי חביב החסיד
מגדולי הרבנים של משפחת טולידאנו היה הגאון הנודע רבי חביב זצ׳׳ל, שבשל גודל קדושתו וחסידותו נקרא בפי כל ״רבי חביב החסיד׳, היה מורה צדק במקנס ונגיד הקהילה, וחי בימיו של מולאי איסמעיל — מלך מרוקו.
היה לו יד ושם בחצר המלוכה, והיה שליחו המיוחד של המלך לאנגליה. רבי חביב ניצל את קשריו עם המלכות כדי להיות לעזר לאחיו היהודים, ובעושר שברכו ה׳ היה משען לדלים ולאביונים.
על רבי חביב מספרים שאף זכה לגילוי אליהו — בכל לילה בשעה שישב ועסק בתורה היה נגלה אליו אליהו הנביא ולומד איתו תורה. לרבי חביב היו שתי בנות. לילה אחד ניעורה אחת הבנות משנתה וזכתה לשמוע את קולו של אליהו הנביא.
בלילה הבא שוב שמעה הבת את קולו של אליהו הנביא וכך אירע ארבע לילות, ובכל פעם הייתה הבת קוראת לאחותה שתשמע אף היא ותהא עדה לדבר המופלא הזה, אך אביה השתיקה. אבל פעם אחת מתוך אותם פעמים זכתה גם הבת השנייה לשמוע את קולו של אליהו הנביא.
כשרצה אליהו לילך אמר לרבי חביב, הבת ששמעה קול אחד תזכה לבן צדיק. ואילו הבת ששמעה ארבע קולות, תזכה לארבעה בנים צדיקים, ואכן לבת הגדולה נולד בן אשר גדל בתורה מאוד והוא רבי משה ברדוגו — הנודע בשם המשבי״ר והיה מפורסם בכל ארץ המערב.
ולבת השנייה נולדו ארבעה בנים והם: רבי ברוך שהיה דיין בירושלים. רבי אהרן שהיה מורה צדק בטנג'יר. רבי חיים — המהרחי״ט. ורבי יעקב המהרי״ט. ארבעתם התפרסמו בגדולתם וצדקתם, ושמם נודע לשם ותהילה בבל הארץ.
רבי חיים — אחד מארבעת הבנים — הקדיש את כל זמנו ועתותיו לתורה, והיה אב בית דין במקנס, השאיר אחריו כתבי יד רבים, אך רובם לא ראו אור הדפום ורק הספר ״פסקי מהרח״ט״ שנדפס בשם ״חק ומשפט״, ראה אור על ידי נצר המשפחה הוא מו״ר רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל.
רבי יעקב — המהרי״ט — היה תלמיד מובהק של בן דודתו — המשבי״ר. וזכה להנהיג את קהילת מקנם יותר מארבעים שנה. נחשב לגדול הדור ונשא דגל ההוראה בכל ארץ המערב. השאיר אחריו כתבי יד רבים, וביניהם: ביאור על התורה, פירוש אגדות לתלמוד, ביאור על הש״ס, וספר אהל יעקב על השלחן ערוך.
אחיהם הגדול — רבי ברוך עלה לארץ ישראל ושימש בה כדיין. ונפטר בירושלים, כשהגיעה הבשורה המרה לארצות צפון אפריקה הספידוהו בבל קהילות מרוקו ואלג׳יר.
עוד בטרם הגיעה הידיעה למרוקו, חזה אחיו המהרי"ט שרבי ברוך אחיו נלקח לבית עולמו, חלץ את נעליו וישב על הארץ כאבל. כאשר שאלוהו הנוכחים לפשר מעשיו, השיב: אתמול נתבקש אחי ברוך לישיבה של מעלה, השתוממו הכל על מעשיו, כי עדיין לא נודע הדבר לאיש. לאחר שחלפו מספר שבועות הגיעה הידיעה למרוקו שרבי ברךן נפטר בירושלים.
רבי יעקב טולידאנו
נינו של המהרי"ט — היה הגאון רבי יעקב טולידאנו, נודע כמופלג בתורה וביראה, ובהיותו צעיר לימים נתמנה לראש בית דין בעיר מראכש. לימים נקרא לכהן פאר כרבה של מקנם, רבי יעקב היה נכבד ונערץ על היהודים ועל המוסלמים כאחד, גם בקרב שליטי הארץ היו לו מהלכים, ובהשפעתו נתרצו השלטונות להכיר רשמית ברבנים, והיו מקבלים את משכורתם מהשילטון, לבל יהיו תלויים בחסדי הקהל.
רבי יעקב היה בעל הדרת פנים, פניו כפני חמה ותוארו כמלאך אלוקים, כשהיה עובר ברחוב היו הכל מביטים עליו בחרדת קודש.
בשנת תר״נ זרח אור יקרות במקנס, לרבה של העיר — רבי יעקב ולרעיתו הרבנית מרת חנה נולד בן במזל טוב ושמו נקרא בישראל — ברוך.
רבי ברוך בילדותו
מילדותו נתגלה הנער ברוך כבעל נפש זכה וטהורה, ומשנה לשנה דאה מעלה מעלה בתורה וביראת שמים.
כל מעייניו היו רק בתורה עד שהיה בקי בה בכל מכמניה, נגלה ונסתר. התורה הקדושה היתה חמדתו, תשוקתו, ובאהבתה ישגה תמיד. היה עז כנמר לעשות רצון אביו שבשמים.
משחר ילדותו ניכרו בנער ברוך מעלותיו הרוחניות ואצילות נפשו, והם שהבדילוהו משאר הנערים בני גילו. היה בעל רגש גדול, ובעל חמלה וחנינה לאחיו העניים
מוותר על טובתו כדי לגמול חסד עם אחרים.
בצמאונו העז לתורה — הלך והתקרב אל גדולי החכמים במקנס ודלה ממעין תורתם. רבו המובהק היה הגאון המופלא רבי חיים ברדוגו, ראש הישיבה במקנס שפתח לפניו את הצוהר לרדת לעמקה של תורה, תוך שנים מועטות נעשה רבי ברוך בקי מופלג בש״ס ובפוסקים, ונתגלה כעילוי שמעטים היו כמותו.
מורו הרוחני ומעצב דרכו ואישיותו היה דיין העיר מקנס, הגאון ר׳ חיים משאש זצוק"ל, איש אלקים קדוש ומלומד בניסים, רבו זה היה מתפלל ברתת ואימה ומלהיב את כל הלבבות, שיחותיו המוסריות היו חוצבות להבות אש, הנער ברוך קיבל מרבו — רבי חיים את דרכי הנהגתו ואורחות חייו, וכך נהג כל ימי חייו.
נר המערב-פרק שלישי. 808 – 1040
פרק שלישי. 808 – 1040
אדריס בו אדריס, בנין פאס עיר הראשה, הגירת יהודים מחוץ אליה, התפתחות שבאה לרגלם, רבי יהודה בן קריש, לברט ודונש בנו, דור החדש, אבודני, חיוג, השפעת הגאונים השבוים באפריקי, שאלות חכמי מרוקו מרב שרירא ור"ה גאוני בבל, רב נסים גאון, רבי שמואל הכהן אבן יאשיה, מהפכו מדיניות, הרג ששת אלפים יהודים, נצחונו היהודים על הנוצרים בחבל וואד דרעא.
עוד מכבר, מראשית החל תקופת שלטון הערביים, מוצאים אנו כי מרוקו משכה עליה התעניינות מיוחדת מצד יושבי ארצות אחרות, בפרט מאזיה ( אסיה ) וביחוד מיתר ארצות העבסיים בעת שכבר הייתה גם מרוקו לממשלת העבסיים, כן בנוגע ליהודי מרוקו, חדשה התעניינות כזאת מאז ביניהם ובין אחיהם בשאר הארצות, גאוני הישיבות בבבל קבלו תמיכה פעם כפעם מארץ המערב ואפריקי.
רב נטוראי שחי סביב תק"ל – 570 , כאשר רבו אתו גאוני פומבדיתא וסורא ויאלץ לברוח משם, מצא לו ארץ המערב למפלט לו ואזל למערכא, ואולם היחס הזה עוד התבלט ביותר אחרי כן בכבוש הפאטימים את הארץ אחרי מות אדריס המהרס, והמלוכה נסבה בעוד שנים לבנו אדריס בן אדריס.
אדריס זה השני לא להט בתשוקת נצחון ושפך-דם כאביו, וישם לבו רק אל הפרחת היישוב וקדמת העם, ולכן גם השארית הנמצאה פליטת ישראל במרוקו, העוללות אשר השאיר אדריס הראשון, שבו ויסתעפו אז במלוך אדריס השני.
הוא בנה כנודע את העיר פאס בשנה החמישית למלכו, ולהגדיל יפעתה קרא דרור וחפש לכל מי שיקדים לבוא ולהאחז בה. סופר ערבי יספר בקורות העיר פאס כי לראשונה בטרם נבנתה העיר על ידי אדריס, היה שם מקום לשבטי ערביים יושבי אהלים, שהם היו מעורבים מסלמים, יהודים ונוצרים ומאזוש, ויהיו נלחמים תמיד אלה באלה, ואדריס עשה שלום ביניהם ואחרי כן קנה מהם את המקום שבו בנה את פאס.
מזה נודע כי עוד לפני הבנות העיר פאס ישבו שם משפחות יהודים, אשר נמלטו אולי מחרב אדריס הראשון, או יתכן כי לא שלטה בם עינו. הנה כן, בבנין העיר פאס רכש לו אדריס בן אדריס המון תושבים חדשים שונים אשר חפצו להנות מהחופש הניתן בה, ויבואו רבים גם מארצות רחוקות מאפריקה ואיזה עד כי לקץ ימים לא כבירים רחבה ונסבה ותהי לעיר הראשה בממלכת מרוקו.
וככה היא הייתה פאס ליהודי מרוקו בכלל, לנקודת ההתפתחות הכללית, בחומר ובסרוח. המהגרים היהודים שבאו מחדש פאסה וביחוד אלה שבאו מקירוואן , ממצרים מבבל ומפרס. מקומות שמצאה לה החכמה כבר קן לה.
הביאו אתם גרעיני חכמה והשכל וישתלם על אדמת ישובם החדש בפאס והסביבה, והזרם החדש הזה השפיע גם על הקהל " המערבי " הזנוח ומדוכא מהמכות שהוכה מיד אדרים הראשון, שעד מהרה נראו גם בו אותות כשרון מדעי, ופאס החדשה, בירת המדינה, נחשבה גם כן לבירת ומרכז היהדות של כל יהודי המערב, עוד עד הדורות האחרונים.
הראשון ידעו את שמו בין חכמי ארץ המערב, הוא רבי יהודה בן קדיש מעיר תטהרת, שבין מרוקו ואלג'יריין, הוא חי סביב תר"ן – 890. וממנו נודע לנו גם כן שאז בימיו נמצאו כבר בעיר פאס אנשי מדע וחכמי לב אשר להם ערך הוא את אגרתו הידועה " אגרת היחש " בלשון ערבי ערך לשון הארמית ויחוסה אל העברית, לדברת אחדים חי גם הוא רבי יהודה בן קדיש שם בעיר פאס זמן מה ויהי לרופא המלך.
אך החכמים ההם מקהל פאס שאליהם שלך את אגרתו, עוד לא נדע מי מהם, בדור הזה חי לברט אביו של דוניש שנזכר לפנינו, ויתכן להיות שהיה אחד ממקבלי האגרות של בן קדיש.
דוניש בן לברט, המדקדק הנודע שחי בדור אחרי בן קדשי יחשב גם הוא לאחד מילידי המערב, אביו לברט הלוי בא הוא או הוריו עם הזרים שבראו מבבל ויאחזו בפאס, ושם התעלה ויהי לשר וגדול בעדתו ולפי הנראה נמנה גם לנשיא הקהל. הוא כונה " דונש בן לבגדדי ( הבבלי ) משורש אלפסי הנשיא, שם נולד לו דוניש בשנת תר"ף – 920, ובהיותו עול ימים בשנת תרצ"ג נסע בבלה ללמוד לפני זקנו רב סעדיה גאון שבא אז מפיתום.
ואמנם פעולת דוניש ניכרה ביותר רק אז ארחיק בואו לספרד לקורדובא, הוא מצא חן בעיני הנשיא בן שפרוט שם, אשר תמך בו ויחבב אותו. אחד ממשוררי דורו של דוניש נשא עליו את השיר הזה " חכם מערב יהודון לו לפתרו, אשר פתר בשנער בישיבות, ונשא קול בחוצות גם רחובות, בחכמותיו אשר כים רחבות "
עוש שני אנשים חכמי לב חיו אז בפאס בימי דוניש, והם אבודני, ודוד החרש שידענו, שניהם נסעו באיזה זמן מפאס לארץ ישראל ובחזרתם נפגשו עם רבנו שעדיה גאון הפיתומי, ואחרי כן עם דונש בן תמים בקירווואן.
לפה השערתנו נראה כי אבדוני זה, הוא בעצמו לברט הלוי אבי דוניש, כי השם אבדוני מוכיח עליו וכאשר מן המנהג אצל הערביים כנודע לקרוא את האב על שם בנו.
אך מה היא הסבה שבגללה יצאו מפאס ובודני ודוד החרש, וגם דוניש בן לברט שלפי הנראה יציאתו מפאס לא הייתה במטרה ללכת אצל רבי סעדיה גאון, כי אם הוא אלך גם בלא זה לצאת ממקומו. הסבה אשר המריצה אותן לצאת, היא לדעתנו נוגעת בהתמורה המדינית שבאה אז, להאדרסיים התקומם מוסא בן אלעפיה אתסולי, וירש את הממשלה מיד יחייא האדריסי, וכעשרים שנה נשאר מוסא מושל בפאס.
אך אחרי כן מרדו העם עליו ויחפצו להמליך עוד הפעם לאחד מהאדריסים, וזה הביא מבוכה ומהומה במדינה מפני המלחמה ששררה בין שני הצדדים ( תרפ"ג – תצ"ג ). והמבוכות האלו הם אולי שהסבו ליציאתם של אבדוני ודוד החרש ודוניש,, במשך הזמן ההוא.
L'esprit du Mellah
LA PORTE OUVERTE
L'impression de tristesse et d'écoeurement qui vous accable lors d'une promenade dans les rues etroites des Mellahs de Rabat et de Salé, ne se dissipe pas lorsque vous descendez dans une vieille maison juive, malgré le barbouillage bleu ou ocre dont ses murs sont annuellement revêtus à chaque de Pâques . . .
Pourquoi les portes des maisons ne sont-elles pas closes? Les Musulmans disent que la saleté régnant en maîtresse chez le peuple d'Israél, il est indispensable que les portes soient ouvertes pour faciliter la circulation de l'air, sinon l'atmosphère viciée engendrerait de telles maladies que la mort viderait rapidement les Mellahs . . ." (J. Goulven: Les Mellahs de Rabat-Salé, 1927)
DANTE A MARRAKECH
Après l'allégro de la lumière et de la beauté, le lento de la misère et de la laideur. Un cercle manque a l'Enfer de Dante: il n'avait pas vu le Mellah de Marrakech.
Quelle Sodome et quelle Ghomore ont mérité cette abjection? Quelle ville de lépreux existe encore au monde qui soit comparable à cette ville qui s'étend à la porte du désert?, au pied de la majesté de l'Atlas, à la limite des jardins de l'Aguedal et des palmeraies qui entourent cette reine mystérieuse, Marakech?
Les maisons sont lépreuses, le sol boueux, la saleté la plus répugnante a mis ses stigmates sur les choses et les gens. La laideur physique accompagne cette horreur. Plus on avance dans le Mellah, plus elle marque cette humanité dégénérée qui se traine pêle-mêle livrée aux souillures, aux plaies, à tout ce qui peut être crée de malsain et de répugnant. (Pascale Saisset: Heures juives au Maroc, 1927)
LE MEPRIS EN PLUS
En résumé c'est au Maroc que les Israélites sont au niveau le plus bas de moralité, d'instruction et de considération sociale . . . Mais comment d'ailleurs demander à ces malheureux que l'on a maintenu pendant tant de siècles dans l'abjection, de donner le modèle des plus nobles vertus?
La misère, la saleté, une révoltante promiscuité, les excès de l'alcoolisme, le mépris universel dont ils sont l'objet, leur ont infligé des tares physiques et morales, mais ces tares ne sont pas indélibiles et disparaîtront avec la sollicitude des nations civilisées" (Augustin Bernard: Le Maroc 1932).
On pourrait poursuivre la litanie mais la cause est entendue. Certes l'attrait du pittoresque et de l'exotique a bien souvent poussé ces furtifs observateurs à exagérer le trait, à noircir avec une complaisante délectation un tableau, qui de l'aveu même de ses habitants, n'en avait pas besoin.
Au vingtième siècle le Mellah dans le langage quotidien était devenu péjoratif, synonyme de saleté, misère et arriération. Le meilleur compliment qu'un journaliste juif avait trouvé pour faire l'éloge du Nouveau Mellah de Meknès, était justement de lui refuser cette appellation contrôlée! "Je ne sais pas pourquoi on donne à ce nouveau quartier le nom de Mellah, cette dénomination ayant été réservée jusqu'ici à un lieu d'abominable promiscuité, où la saleté est l'élément essentiel, les écuries humaines étant hélas, plus dégoûtantes d'ordinaire que celles des autres bêtes.
Appeler Mellah ce quartier de plaisance est un non-sens. Ce n'est pas, ce ne doit pas être un Mellah; Donnons-lui un autre nom pour conserver à l'appellation de l'ancien toute sa saveur, j'allais dire son odeur historique . . . " (Jacob Ohayon. L'Avenir Illustré, 4 Juin 1931)
La myopie ont écrit nos Sages consiste à "regarder la jarre et non ce qu'elle contient". Le Mellah n'a pas été inventé par les Juifs, il leur a été imposé, mais ils ont su s'y adapter et "de l'amer sortir le doux". Des observateurs plus lucides ne s'y ont d'ailleurs pas trompés, même dans le passé:
"Si les Israélites sont tenus d'habiter dans un quartier spécial ils y gagnent donc de posséder l'autonomie presque complète de leur police et de leur administration; il se trouve par ce fait. Que sans être affranchis de toutes vexations, leur liberté individuelle et leurs biens, sont, ils en conviennent eux- mêmes, mieux garantis que ceux de leurs compatriotes musulmans contre les abus du pouvoir … Ils ne voient pas dans leur limitation au Mellah une mesure de vexation mais de protection; et beaucoup d'Israelites ne voient pas sans crainte cette influence laïcisante européenne poindre à l'horizon" (Henri Gaillard; Une capitale de l'Islam: Fès. 1905)
Aujourd'hui encore, alors qu'il n'est plus qu'un souvenir, certains refusent toujours de l'amnistier et le seul mot Mellah suffit à leur donner un sentiment de gêne, sinon de honte. "Ton livre est très bien mais ce titre, comment as-tu osé?". Que de fois j'ai eu droit à de telles remarques après la parution du "Temps du Mellah".
La grandeur de ce temps du Mellah ce n'est pas d'en nier la misère, mais de voir que malgré elle, à l'ombre peu propice de ces murailles, s'est cristallisée, forgée au long des siècles une civilisation originale, typiquement marocaine dans le contexte juif universel et typiquement juive dans le contexte marocain.
Il a existé sans conteste "une manière marocaine d'être juif". Pourquoi alors employer le passé alors qu'existe encore au Maroc la plus nombreuse communauté juive du monde arabe? C'est que cette communauté est bien restée fidèle — comme tous les originaires du Maroc à travers le monde et plus particulièrement en Israël — à sa mémoire, mais elle n'est plus "productrice" de civilisation et une civilisation qui cesse de s'enrichir, de s'adapter, de se renouveller subit le sort prédit par Valéry: "les civilisations savent maintenant qu'elles sont mortelles."
Après avoir campé le cadre historique dans "Le Temps du Mellah", puis remonté la filière généalogique à travers "La Sagades Familles", je me sens comme en droit maintenant, dans ce troisième tome, de pénétrer à l'intérieur de l'âme de cette communauté, d'en retrouver les trois sources d'inspiration principales: hébraïque, arabe et hispanique. Muni de ce visa il nous reste à trouver un guide. Il se présente lui-même: l'humour, qui on le sait, est le plus court chemin de la connaissance, et le plus sûr!
הערצת הקדושים אצל יהודי מרוקו
75 – אנכי אשיח בלב שש שמח
פיוט יסדתי לכבוד החכם השלם שד"ר כבו הרב רבי דו בן מרג'י שליח חברון תוב"ב סימן : אני דוד חזק
ביאורים מושלמים
אנכי אשיח / בלב שש שמח
בשיר למנצח / ואשבח / מזמור לדוד
בשיר…לדוד – כפתיחתם של מזמורי תהלים רבים
נעמת נכבדת / והדר לבשת
ונפלאתה / אהבתך, רבתה / אהבת דוד
יום הזה ראינו / אור נגה עלינו
מעיר עז לנו / אחינו שרנו / המלך דוד
מער עז לנו – שהגיע מחברון
אחינו…דוד – שבח מופלג לרבי דוד
דרך כוכב זרח / מאז כצבי ברח
היום שש פרח / עם ישרים ארח / מצאתי דוד
דרך כוכב זרח – רבי דודו בבואוט
מאז כצבי ברח – לשון של שחוק קל, המתאר עלייתו לארץ ישראל ו" בריחתו ממרוקו "
היום – בדפוסים אחרים " הדום ", כינו8י לארץ ישראל
פרח – שמח, כמשמעו בערבית
ואיתי מתניתא / בידיה ותוספתא
מלי אגדתא / ומלי דשמעתא / וידבר דוד
ואיתי…דוד – והביא בידו משנה ותוספתא דברי אגדה ודברי שמועה, ואמרים בדרשתו וזהו שבח לתורתו של רבי דוד.
וידבר דו. על פי תהלים
דרכיו ראיתי / בקהל רב בשרתי
היום הגדתי / בשפתי ספרתי / לחסדי דוד
דרכיו…בשרתי – ראיתי דרכיו הטובות וסיפרתין בשיר זה
לחסדי דוד – כמו את חסדי וד
חילתי פניך, / צור, כי אין בלתך
מברכותיך / יברך עבדך / זכר לדוד
זרעו ככוכבים / שים, חוצב להבים
שלמים רבים / יראה שרים יושבים / על כסא דוד
חוצב להבים – כינו לקב"ה
יראת שרים – מבניו
קרית דוד חנה / עיניו תחזינה
טוב מְבֻנָּה / וחיש לנו תנה / חלק בדוד
קרית דוד חנה – כינוי לירושלים
טוב מבונה – כלומר ירושלים בנויה כל טוב
תנה …בדור – בקשה לבוא הגואל
Mariage juif a Mogador en francais et anglais
Essaouira, Morocco – Maroc, 5550 -1789
The groom – Yehouda son of Avraham son of Yehouda son of Avraham Coriat
The bride – Mss'euda daughter of Chalom daughter of Ayyad son of Yossef Levy Chetoun
Witnesses – R. Yossef son of Yaakov Benbenisty and R. Ifergan
Artist – Unknown
Courtesy – Jewish National and University library, Jerusalem
Le marié – Yehouda fils d'Avraham fils de Yehouda
fils d'Avraham Coriat
La mariée – Mss'euda fille de Chalom fille de
Ayyad fils de Yossef Levy Chetoun
Témoins – R. Yossef fils de Yaakov Benbeni
et R. Ifergan
Artiste Inconnu
Remerciements Jewish National and Universirty library, Jérusalem
המוסיקה שלי – קישורים לשירים
נקדישך ונעריצך מאת רבי חיים לוק הי"ו
פאס העיר-חברה " דובב שפתי ישנים ".אליעזר בשן
שלוש שנים לאחר מכן התבקש על ידי כל ישראל חברים לסייע במאבק נגד נישואים בוסר. תמך ב " חברת חיבת ציון ". נכדו, בנו של שלמה, בנו יחידו של הרב אוסלם בכוח, לפי ידיעה משנת 1910, והודות להתערבותו של מנהל בית הספר א. אלמליאח הותר לו לחזור ליהדות.
הצרפתי אבנר ישראל.
1827 1884, הרב הראשי של יהודי פאס. הוא בנו של וידאל הצרפתי הרביעי. נשא לאישה את בתו של רבי יהודה סירירו. חיבר קיצור על ספר " משכנות הרועים ", חיבורו של עוזיאל אלחאייך, והתפרסם בחיבורו " יחס פאס " שנכתב בשנת 1879 כתשובה לשאלות של מזכיר כל ישראל חברים א. לאב, ושל " אגודת אחים " בלונדון.
לפי ידיעה משנת 1882, תמך בחינוך של כל ישראל חברים ומנהל בית הספר משבחו על היותו בעל ידע רחב, והעמידו בשורה אחת עם חכמי אירופה. זכה לכבוד, ובהספד שנכתב בג'ואייש כרוניקל נאמר שהוא תמך בהשפעה אירופית על חיי התרבות בפאס בעת שזו הייתה סגורה בפני תרבות זו, וגילה פתיחות להשכלה וקידמה.
היה משוחח עם תיירים נוצרים, גם מוסלמים העריצוהו והיו פונים אליו לפשר סכסוכים ביניהם. קברו נערץ והיו יהודים שנשבעו בשמו.
משפחת צרפתי התייחסה לצאצאי רבנו תם.
הצרפתי וידאל.
כיהן בתור רב ראשי בתחילת המאה העשרים. השתתף בחגיגת היובל לכל ישראל חברים. נבחר בתור חבר הוועדה לשיקומם של יהודי פאס לאחר הפרעות של שנת 1912.
בוטבול אהרן.
יליד תרכ"ז – 1867, לאחר פטירת רבי מתתיה סירירו בשנת תרנ"א – 1891, התמנה לאב בית הדין בפאס.
הכהן שלמה.
סבו של שלמה הכהן מחבר " ויחל שלמה ", קזבלנקה תרפ"ט. עבר מדבדו דרך פאס במטרה לעלות לארץ ישראל. אנשי פאס פייסוהו להישאר ולא עלה. נפטר בשנת תרמ"א – 1881.
הכהן סקלי חיים.
1836 – 1925. החברה היהודית וגם החברה המוסלמית ונכבדיה כולל הסולטאן התייחסו בדרך כלל בכבוד כלפי החכמים, ללא קשר עם יחסם המשפיל להמוני בית ישראל.
היו מהם שזכו לאמונם של הסולטאנים. חכם בשם מכלוף בן יצחק אמסלם, שכתב ספר בעל אופי קבלי בשם " תפוחי זהב במשכיות הכסף ", כיהן בתור רופאו של הסולטאנים חסן הראשון. חכמי פאס עמדו בקשרים עם קהילות אחרות, מהן נשאלו והשיבו בענייני דת ודין ומנהגם.
פעילותם הציבורית.
חכמים גילו יוזמה ודאגה לא רק למען אחיהם בפאס אלא גם לאלה שבקהילות אחרות שפנו לחכמי פאס בעיתות מצוקה. למשל, נציגי קהל אנתיפה ( עיירת הולדתם של הוריי שבה ביקרתי לפני עלותינו ארצה ואותה אני זוכר היטב – אלי פילו ) כתבו אליהם באוגוסט 1880 לאחר הריגת יהודי זקן על ידי המושל בעקבות עלילה.
סיפור זה מובא בהרחבה על ידי מורי ורבי פרופסור אליעזר בשן בספרו " ממזרח שמש עד מבואו " אשר נמצא ברשותי תודה לאל, ואותו אביא בהזדמנות במלואו, ואותו אקדיש לעילוי נשמתו של אבי ז"ל מן העיירה אנתיפה הנקראת היום במפה " פום אלג'ומעה "
בן נאלץ להעיד שאביו מת מיתה טבעית, והכותבים ביקשו להודיע כי עדותו אינה אמינה. אותה שנה פנו שמונה מחכמי פאס ומנהיגי הקהילה לכל ישראל חברים בעקבות רציחתו של יהודי בפאס, והגבלות על יהודי המקום ועל יהודי תאזה ומכנאס.
כחמש שנים לאחר מכן הייתה התכתבות בין חכמי פאס לכל ישראל חברים ול " אגודת אחים " בלונדון בקשר למצוקתם של יהודי פאס ודמנאת. מנהיגי קהילת פאס פנו לסולטאן בשנת 1897 בתלונה על מושלי הערים צפרו ותאזה שבקרבת פאס, שיחסם ליהודים בלתי נסבל.
הסולטאן ענה להם שהמושלים ננזפו, והבטיחו שימשיכו ליהנות מהתנאים שהעניקו להם הסולטאנים קודמיו. דאגתם של החכמים והקהילה לגורל אחיהם במקומות אחרים התבטאה גם בסיוע חומרי בעתות מצוקה.
למשל בניסן תרס"ג – אפריל 1903, התנפלו שבטים על יהודים במכנאס ובפאס, במכנאס נפרצו חנויות ויהודים סבלו יותר, ויהודי פאס שלחו להם תרומה למרות שגם הם היו במצוקה.
חברה " דובב שפתי ישנים ".
מאז המאה ה-16 חלה הפסקה בדפוס העברי בפאס. היוזם להדפסת חיבוריהם של חכמי פאס שנותרו בכתב יד, היה רבי רפאל אהרן בן דוד שמעון, יליד סלא בשנת 1848 בנו של מייסד עדת המערבים בירושלים, שבשליחותה יצא למרוקו וביקר בפאס בשנת 1887.
כאן מצא ארגזים מלאים כתבי יד של סידור כמנהג התושבים והדפיסו בירושלים בשם " אהבת הקדמונים ". בשליחותו השנייה למרוקו בשנת 1891 יסד חברה בשם " דובב שפתי ישנים ", שמטרתה הדפסת יצירותיהם של חכמי פאס.
בעת יסודה מנתה החברה 18 חברים שכל אחד מהם קיבל על עצמו לממן הדפסתו של ספר אחד. עד תרס"ג הודפסו באלכסנדריה הספרים הבאים : רבי משה אבן צור, " צלצלי שמע, תרנ"ב. רבי יעקב אבן צור, " עת לכל חפץ ", נא אמון תרנ"א, פיוטים, שירים וקינות, " משפט וצדקה ביעקב " שאלות ותשובות, חלק א' נא אמון תרנ"ד, חלק שני תרס"ג.
פאס וחכמיה
עם היות שהעד קרוב, ושלחתי שאלה לרב המופלא הרשב"א ז"ל וסיפרתי לו כל המעשה ובעודי ממתין התשובה ראיתי בחלומי שהיה הרמב"ם בונה לו אלו הבתים :
עבר אשר נרצע לעבדני / אל תפחדו כי לא תהי נכלם
באו דברינו לאין מבין / לא ידעו דרכם ומסלולם
התבוננו בהם ולא ידעו / כי אנוש מבין במקהלם
ובעת אשר באו בידי אישים / הם ידעו יפים ומהללם
אז ידעו כי הם מחקקים / על קו אמת הם עומדים כלם
תמתין עד יבוא דברי הרב / על ידי גביר נודע בני שולם
וקרא בקול גדול ואל תרא / כי האמת זרח ולא נעלם.
וכשנתעוררתי משנתי כתבתים ושמחתי בהם, ואל היו ימים מועטים עד שהגעני מברצלונה וידאל שולם והביא תשובת שאלה מהרב הנזכר כמו שהוריתי בהחזרת האיש הכהן את אשתו וכך גזרו הבתים הנזכרים, ונשארתי מתפלא מהבתים הללו ממשקלם וממאמרם, ועד היום שמלאכת השיר אינה מטבעי ולא הרגלתי בה מעולם, ולא שמעתי בתים אלו מעולם ( אהל דוד עמוד 469 ).
והרב מרדכי דידיע בן סוסאן המערבי בספרו " אלסרח אלסוסאני לכמסת גזא אל תורה " בימי הנעורים ממדינת פאס בעיר הגדולה לאלהים ( אהל דוד עמוד 63 )
עיר פאס בה נכתבו פרקים חשובים בהתפתחות חיי הרוח והמדע העבריים והיא השפיעה על חיי התורה הספרות והדקדוק בתפוצות ישראל, ובעולם כולו. לפני הגירת גולי ספרד שהתחילה בשנת קנ"א – 1391 ושבה ונתחדשה בימי המרינים – שלטון בני מרין – חזרה פאס להיות מקום חכמה בכלל ותורה בפרט, ועל זה מעיד רבי יוסף כספי אשר בהיותו בספרד בראשית המאה ה-14 השתוקק לעבור לפאס וללמוד וללמד בסביבה הרוויה חיי רוח שלה וכך הוא מספר :
" אם יחייני ה' אעבור………………..ואסע לממלכת פאס כי לפי הנשמע נמצאים שם אנשים רבים בעלי חכמה ודעת …".
בתשובות הרשב"א נזכרים חכמי התורה מפאס ושם היו גם מקובלים רבי נסים ורבי יהודה בן מלכה שהאחרון היה פילוסוף גדול ומקובל אלוקי ואלוף לעטרת ישראל. אנשי פאס עמדו בקשר עם ארץ ישראל דוד החרש ואבדוני מביאים בשובם משם את הפירוש לספר היצירה שחיברו רב סעדיה גאון.
במאה הי"ד אחרי השמד של המייחדים באמצע המאה הי"ב חזרה עיר פאס עוד הפעם להיות עיר של חכמים ושל סופרים וביחוד בחכמת הנסתר ההערכה עליהם אנו מוצאים בתשובה של רבי שמעון בן צמח תשב"ץ חלק ג' רפ"ה :
" האיתנים מוסדי ארץ העומדים על אדון כל הארץ להם הגלגל קורא גודרי פרץ….בית דינם המקודש….לא באתי ללמד כי ידעתי עמכם החכמה והתבונה והכל לפניכם כשולחן הערוך….חכמים חברים מקשיבים זקנים על מלאת יושבין במדינת פ"ס תרב תפארתכם ואנשי מצוותכם יהיו כאין וכאפס.
חוג הרבנים בפאס היה מורכב ממגורשים. וקאלינארד ניקולס שהוא אחד מהמלומדים באירופה מעיד שבמללאח " היו הרבה מלומדים הראויים להערצה, אחדים מהמשפחות שלהם ושל התושבים אוג'ואילוס, אטויל, אלחדאד, אלמו שנינו, אמיגו, אנפאוי, אבן דנאן, דונדון דנינס, הכהן, חאגיז, טובי מונדה, מייארה, נהון, אבן סונבאל, עוזיאל, פראוניל, צפט, קורקוס, רמוך, רותי.
בסיכום בעיר פאס נשמרו מסורות של הרבה דורות, והיא הייתה אחת הבירות של לימודי קודש, ומרכז התורה לא רק בצפון אפריקה, ושהרמב"ם לא הסס לבוא שמה ללמוד אצל רבי יהודה אבן שושן, ושם התיידד עם תלמידו החביב עליו יוסף בן עקנין מסויטה.
אבא מאיר ז"ל ( המחבר ) בהקדמתו לספר בת רבים כתב וצייר לפנינו את תמונתה וזה לשונו : " כהופעת אור המאור הגדול ( אור החשמל ) המאיר לארץ ולדריםם, אשר המכונה, עומדת לראש פנה, ומתוכה כעין החשמל תזרום זרמים אדירים, אל הבתים ואל החצרים, ובכל הארץ יצא קום לפלס נתיב להדוף אופל וצלמות ולגרש חשכת ליל המרחפת על פני תבל.
וכמו בריכה של מים אשר תמיד כל היום תשפיע בחזקה, להשביע נפש שוקקה, כן הייתה מלפנים עיר פאס המהוללה, כלילת יופי משוש לכל הארץ, אשר מיום היותה הייתה כגן עדן עיר משכן החכמה לתורה ולתעודה, אוצר כל כלי חמדה, ועל חוג אדמתה עמדו רבנים וגדולים, שרפי קודש הלולים…..
ומה גם לעת באו שעירה רבותינו המגורשים אנשי השם חל"ב אשר גובה להם ויראה להם שהעמידו בה משטרים וסדרים, חדשים לבקרים, ולעומת אשר תמיד מגור מסביב וכל היום שמעו קול נוגש שאגת אריה וקול שחל, ובוגדים בגדו כמו נחל, בכל זאת החזיקו במעוז התורה הקדושה……
ועשו להם אזנים ופתחו עיניים בתקנותיהם ובמנהגיהם הטובים, ויסולו מסילה חדשה, טדרך כבושה בענייני דת ודין כנודע, ואור תורתם היה זורח מקצה המערב ועד קצהו, ויבססו משפטי התורה על בסיס חזק ונאמן.
והגם שכמה גדולים רכשו להם רבנים מצויינים, יקרים מפנינים, עם כל זה העיר הזאת המעטירה, לה היה משפט הבכורה, שכולם היו נגררים אחרי דבריה ואחרי עצתה, ועל דגל רבניה הק' יחנו, ואחרי דבריהם לא ישנו….עד כאן לשונו הזהב תנצב"ה.
גירוש ספרד..פרק ראשון מבוא: פרנאנדו ואיסבל מלכי ספרד-ויכוח טורטוסה-חיים ביינארט
פרק ראשון מבוא: פרנאנדו ואיסבל מלכי ספרד
גירוש יהודי ספרד לאחר כאלף וחמש מאות שנות ישיבה בארץ זו קשור בשמם ובמדיניות הפנים של פרנאנדו ואיסבל. בנישואיהם בשנת 1469 נתגשם רצונם לאחד את שני ענפי בית טרסטאמרה שנתפלג בתחילת המאה הט״ו; חלקו יצא להמשיך ולמלוך בקסטיליה וחלקו האחר עלה לשבת על כיסא מלכות אראגוניה. חואן השני מלך קסטיליה (1454-1406), שהיה קטין ובשמו מלכה אמו קטלינה לבית לנקסטר, ירש מלוכה שמבחינה יהודית ונוצרית כאחת קמה והיתה בה בעיה ציבורית וחברתית קשה בדמות אותו ציבור ביניים, האנוסים, שיצא מכלל ישראל באונס ואל כלל התבוללותו בציבור הספרדי לא הגיע.
מרטין, מלכה של מלכות אראגוניה (1410-1395) מת בלא יורשים, ובהמלצת ויסנטי פרר הומלך על כיסא מלכות זו פרנאנדו די אנטיקירה, דודו של חואן השני, שישב על כיסא המלכות בשנים 1416-1412. בשנים אלו נתקיים בטורטוסה ויכוח נוצרי-יהודי(1414-1413) אשר הנחית מכה נוספת קשה על יהדות ספרד כולה.
ויכוח טורטוסה
ויכוח דתי בין מלומדים נוצרים ויהודים, חיתוך עץ של יוהאן פון ארמסשהיים מ-1483
ויכוח טורטוסה היה אחד מהוויכוחים המפורסמים שהתנהלו בימי הביניים בין יהודים לנוצרים. הוא התנהל בשנים 1413–1414 בעיר טורטוסה שבקטלוניה. מהצד היהודי השתתפו בו פרופייט דוראן האפודי, רבי יוסף אלבו ותלמידי חכמים נוספים כרבי זרחיה הלוי, רבי מתתיהו היצהרי, רבי משה בן עבאס ורבי אסטרוק הלוי, כל אחד מהם היה נציג של קהילה אחרת. האנטי אפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר האראגוני (אין להתבלבל עם האפיפיור בנדיקטוס השלושה עשר שחי כשלוש מאות שנה אחריו) שמטעמו אורגן האירוע, קבע שהוויכוח יתרכז אך ורק במובאות מהתלמוד, הרומזות, לכאורה, כי המשיח כבר בא. בנדיקטוס הודיע למשתתפים כי הוויכוח אינו מה היא דת האמת, מפני שהתשובה לשאלה זו ברורה.
הרקע לוויכוח
לקראת סוף המאה ה-14 מצב היהודים בספרד הורע מאוד. בשנת 1391 החל גל פוגרומים בסביליה שהתפשט לכל רחבי ספרד. בתי כנסת הפכו לכנסיות, בתי היהודים נבזזו, נשים נאנסו ורבים נרצחו. קהילות יהודיות שלמות הושמדו, בהרג או באמצעות המרת דת. הנזיר וינסנט פרר (ישנה השערה שהיה ממוצא יהודי[דרוש מקור]) הוביל את מאמץ הכנסייה לנצר את היהודים. הוא נהג לעבור עם אנשיו בין בתי כנסת עם צלב ביד אחת וספר תורה בשנייה, להכריז על המקום ככנסייה, וללחוץ על בני הקהילה להתנצר. להערכת החוקרים, הוא הביא להתנצרותם של כ-25,000 יהודים.
יוזם הוויכוח ונציג הנוצרים היה רופאו של בנדיקטוס, יהושע הלורקי, יהודי מומר. אחרי התנצרותו הגיש למעבידו חיבור המכיל נושאים להתנצח בהם עם בני אמונתו הקודמת. בנדיקטוס הזקן, בעצמו שש אלי הפולמוס הדתי, קפץ על ההזדמנות שנקרתה לידיו להביא את היהודים אל הוויכוח. המלך פרננדו הראשוןששלט אז באראגון, לא היה מעוניין לעכב בעדו, וכתבי ההזמנה נשלחו לקהילות ב-1413. נסיונות היהודים להיפטר מהכורח לא עלו יפה.
הנציגים היהודים באו מעמדה של נחיתות ניכרת, גרועה בהרבה מזו שהייתה לרמב"ן בזמן ויכוח ברצלונה. יהושע הלורקי, שנטל לעצמו את השם הנוצרי הירונימוס (או ג'ירונימו) דה סנקטה פידה היה רשאי להתריס כנגדם בכל דרך שתעלה על דעתו. כך נמצא בספר שבט יהודה לרבי שלמה בן וירגה:
|
"טופס הכתב ששלח החכם הגדול אבונשטרוק לקהל קדוש גירונא שנת קע"ג לפרט, כי עמדו בצרה וצוקה בפני האפיפיור גדולי ישראל לבקשת יהושע הלורקי, אשר אחר שנשתמד נקרא שמו בין הגויים מאישטרי גירונימו די שאנטה פי, וסימנו מגד"ף, כי שאל מאת האפיפיור שיבואו חכמי ישראל לפניו, והוא יוכיח להם שהמשיח כבר בא, והוא ישו, ויוכיח מן התלמוד שלהם". |
||
על היהודים נאסר להביע כל אמירה שיש בה ביקורת או התנגדות לנצרות. מולם ניצב יהודי לשעבר, בקיא במדרשי האגדה, שעשה בהם שימוש כדי להצדיק את ההשקפה הנוצרית. למעשה לא היה זה ויכוח אובייקטיבי אמתי אלא מעין הצגה שסופה ידוע מראש, שבה אולצו הנציגים היהודיים לקחת חלק.
התנהלות הוויכוח
ראשית הוויכוח
תחילה פגשו היהודים באפיפיור, ששהה אז בעיר, אזור הולדתו, והוא הבטיח להתייחס אליהם יפה ולארח אותם בכבוד, אך כוונתו הייתה ברורה, ולא היה בדעתו לקיים ויכוח בין שווים, אלא להשתמש בכינוס כדי להטיף לאמונה הנוצרית. בראשית הוויכוח, ב-7 בפברואר 1413, הציג יהושע הלורקי, הוא הירונימוס, את עקרונות הוויכוח ואת האיסור שחל על היהודים להקשות במהלכו על הנצרות. לדבריו, דווקא משום שהאמונה היהודית קרובה לאמונה הנוצרית ומשום שהאפיפיור רואה ביהודים "ישויות נידחות", הוא להוט להחזירם למוטב, יותר משהוא להוט לעשות כן עם המאמינים באסלאם. הדובר הראשי בין חכמי היהודים נקבע בתורנות והשתנה מדי יום. הם היו נתונים בתנאי לחץ גדולים ומשחזרו למעון שהוענק להם פרצו ביניהם לעתים ויכוחים על התשובות שנתנו. ליריבם ניתנה תמיד זכות המילה האחרונה.
הירונימוס הדגיש את המדרשים שלפיהם המשיח כבר בא. למשל, לידתו של המשיח ביום החורבן או המאמר בתלמוד על כך שהעולם יתקיים ששת אלפים שנה, ואלפיים השנים האחרונות הן שנות המשיח. הוא השתמש גם במדרש בפסיקתא שלפיו המשיח יסבול ייסורים.
היהודים השיבו בפרשנות למדרשים, בדרך הפשט או בדרך משל, שהוציאה מהם את העוקץ המשיחי, וכן בחזרתם על דברי הרמב"ן בוויכוחו שלו, לפיהם אין הוא מחויב להאמין בדברי אגדה, מה שגרם להירונימוס להציג אותם ככופרים בדתם שלהם. כן ציינו היהודים שאמונת המשיח אינה, בכל מקרה, עיקר האמונה היהודית. נקודה זו מופיעה בצורה מפורשת ונרחבת בספר העיקרים שכתב רבי יוסף אלבו בעקבות הוויכוח.
הירונימוס עשה שימוש גם במדרשים, שפורסמו בידי ריימונדוס מארטיני בספרו "פגיון אמונה". היהודים טענו לזיוף ולתרמית ותבעו בתוקף, שיובא לפניהם כתב היד היהודי המקורי שבו מופיעים המדרשים, אולם לא נענו. השאלה האם המדרשים שהביא ריימונדוס אכן היו מזויפים הייתה שנויה במחלוקת במחקר, אולם כיום נוטה הכף לדעה שהם אותנטיים בעיקרם, אך הדברים הוצאו מהקשרם ונעשה בהם שימוש מסולף
אחרי שבועיים של דיונים, שהתנהלו גם בשבת, סיכם ראש מסדר הדומיניקנים ואמר, כי ברור ניצחונם של הנוצרים והוכח בוודאות כי לפי מדרשי היהודים עצמם הגיע כבר המשיח. תיתכנּה, אם כן, שתי אפשרויות: או שהנציגים היהודים לא אמרו כל שבפיהם, או שהם נעדרי תשובה. האפיפיור סיכם ואמר, שמאחר שהיהודים משנים את דבריהם מפעם לפעם מוטב לנהל את הוויכוח בכתב. כך נמשך הוויכוח על ידי הקראת תזכירים כתובים לתוך החודשים מרץ ואפריל.
היהודים תבעו את חופש הוויכוח, ונאמר להם שהם אינם בוויכוח אלא בכנס של הסברה והטפה. משאמרו שהמורה צריך להתחשב ברצון התלמיד, נאמר להם שאין מעוניינים בהסברה להם, אלא להמון היהודי. בדרך של המעטה בערכם אמרו החכמים שייתכן שיפלו בדבריהם טעויות ושגיאות, אך תורת משה קיימת לעד. הירונימוס התעקש לעשות שוב ושוב שימוש במדרשים מ"פגיון אמונה" ולהשתמט כשנדרש להציג את כתב היד שבו הם מופיעים.
הסלקציה – חיים מלכא-הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
הסלקציה וההפליה בעלייתם וקליטתם של יהודי מרוקו וצפון אפריקה בשנים 1948 – 1956
פרק שני – זרע הסלקציה : 1948 – 1951.
התקנות הסלקטיביות החמורות כנגד יהדות צפון אפריקה התקבלו בארץ בנובמבר 1951, סיבתן היה החשש לשינוי דמוגרפי בארץ, העלול לעשותה מדינה לבנטינית נחשלת.
מדיניות סלקטיבית זו פעלה במלוא עוצמתה בשנים 1952 – 1956, אך זרעיה נזרעו לפני כן ונבעו מתוצאות " העלייה ההמונית " בשנים 1948 – 1951.
תוצאותיה של עלייה זו היו בעיקר שלוש
1 – השינוי הדמוגרפי בארץ : מ-84% יוצאי אירופה ואמריקה בנובמבר 1948 לכדי 63.1% בלבד בדצמבר 1951.
2 – קשיי הקליטה בארץ מחוסר תקציב בכל התחומים, שיכון תעסוקה ובריאות.
3 – הדימוי ( הסטריאוטיפ ) השלילי שיוחס ליהודי צפון אפריקה בכלל, וליהודי מרוקו בפרט.
העלייה ההמונית : 1948 – 1951
בתקופה של כשלוש שנים וחצי הכפילה " העלייה ההמונית " את מספר תושביה של מדינת ישראל. רוממות רוח אחזה בכל חלקי היישוב היהודי בארץ ישראל עם התגשמות החולם הציוני – הקמת מדינת ישראל.
רוממות רוח זו אחזה גם בחלק מיהדות הגולה, שכמהה לעלות לארץ ישראל ולחיות במדינה היהודית שזה אך קמה. כמיהה זו הייתה בעיקר מנת חלקם לש היהודים שחיו בארצות המצוקה – ארצות האסלאם ומזרח אירופה.
לא כל כך היה הדבר לגבי היהודים שחיו בארצות החופשיות, אשר מצבם הכלכלי, הפוליטי והחברתי היה טוב, כגון בארצות הברית, קנדה, ארצות דרום אפריקה ומערב אירופה.
מדינת שיראל בחיתוליה, על כ- 650.000 תושביה, התמודדה עם בעיות קשות מנשוא : מלחמה עקובה מדם, שבה נפלו קרוב לאחוז אחד מתושביה ; בעיות אידיאולוגיות פנימיות שגרמו לאלימות בין הפלגים ; הקמת מוסדות למדינה החדשה ; בעיות כלכליות קשות ועוד.
דבר אחד היה ברו : על מנת לחזק את המדינה היהודית בתוך הים הערבי שבסביבה, יש להעלות מספר רב ככל האפשר של יהודים – ובזמן קצר. היטיב לבטא זאת ראש הממשלה, דוד בן גוריון.
ממשלה יהודית אשר מרכז דאגותיה, תכנונה ופועלה לא יהא מפעל עלייה והתיישבות, ויעלה מספרנו בארץ לשני מיליון איש בתקופה הקצרה ביותר – תתכחש לאחריותה הראשית והעיקרית, ותעמיד בסכנה את ההישג ההיסטורי הגדול שזכה לו דורנו. אלפי שנים היינו עם בלי מדינה, הסכנה הגדולה עתה, שנהיה בלי עם.
ואכן, בשנים אלה לו היהודים בהמוניהם, תוך אנדרלמוסיה מוחלטת בין המוסדות שטיפלו בעלייה ובקליטה – הממשלה והסוכנות היהודית. כך למשל, טיפל בעלייה מצד הממשלה משרד העלייה והבריאות בראשות בשר משה שפירא, ומצד הסוכנות היהודית טיפלה בעלייה מחלקת העלייה בראשות יצחק רפאל.
חיכוכים וחילוקי דעות לא מעטים היו קיימים בין שני גופים אלה. כך, למשל, דגל השר משה שפירא במדיניות של התאמת העלייה לכושר הקליטה – בעוד רפאל טען לעלייה המונית. חילוקי דעות רבים היו בין הממשלה לסוכנות בהיבטים נוספים של שמכות וביצוע, נטל כספי ועוד.
על מנת למסד טוב יותר את נושא העלייה, הקליטה וההתיישבות, הוקם במאי 1950 " המוסד לתיאום " – מסוד משוף לממשלה ולסוכנות, ובו שמונה חברים : ארבעה מהממשלה וארבעה מהסוכנות.
ועדה משותפת של הממשלה והסוכנות היהודית הכינה את נוסח האמנה, ולפיה פעל המוסד לתיאום כדלקמן :
1 – יוקם מוסד לפיתוח ולתיאום של ממשלת ישראל וההנהלה הציונית.
2 – המוסד יהיה מורכב מארבעה חברי ההנהלה, ואליהם יצורף בא כוח הקרן הקיימת לישראל.
3 – באי כוח הממשלה יהיו : זר האוצר, שאר העבודה ושר העלייה. ברי כוח ההנהלה הציונית : יושר ראש ההנהלה בירושלים, גזבר ההנהלה, ראש המחלקת העלייה ונציג מחלקת הקליטה.
4 – המוסד יתאם את התכנון והביצוע בשטחי העלייה, השיכון לעולים, ההתיישבות והפיתוח החקלאי. כן יתאם את התקציבים לצרכים אלה ויחליט על חלוקת תפקידי הביצוע בין הממשלה ובין ההנהלה.
יו"ר " המוסד לתיאום " היה ראש הממלשה. בתקופה הראשונה לקיומו היו חבריו מצד הממשלה : ראש הממשלה – דוד בן גוריון ; שר האוצר – אליעזר קפלן ; שרת העבודה – גולדה מאיר : ושר העלייה והבריאות – משה שפירא.
מצד הנהלת הסוכנות : יו"ר ההנהלה הירושלמית – ברל לוקר ; הגזבר וראש מחלקת ההתיישבות – לוי אשכול ; ראש מחלקת העלייה – יצחק רפאל ; מנהל מחלקת הקליטה – צבי הרמן.
עם כל רוממות הרוח היה ברור שלא ניתן לקלוט את כל היהודים, הרוצים לעלות ארצה, בזמן קצר. היה אפוא צורך לקבוע את סדרי העדיפות לעלייה. לפיכך הוחלט לתת עדיפות ראשונה לשארית הפליטה – לתושבי מחנה העקורים בגרמניה, אוסטריה ואיטליה – ולעצורים במחנות קפריסין.
ועדיפות שנייה – לחיסול גלויות בבל, תימן ולוב, משום הסכנות המיידיות היו צפויות ליהודים בארצות אלה. ואכן, העולים באו בהמוניהם : בשנות עלייה המונית זו, 1948 – 1951, הכפיל היישוב היהודי בארץ את עצמו : כ-650 אלף תושבי הארץ קלטו 686.739 יהודים, ומתוכם 20.112 יהודים ממרוקו.
תקופה זו הייתה קשה מנשוא עבור העולים : חייהם בחורף במחנות האוהלים, בתנאים לא תנאים, היו קשים מאוד ; והתנאים הסניטרים הירודים גרמו למחלות ילדים ולתמותת תינוקות גדולה.
בעקבות קשיים אלה התנהל בארץ ויכוח נוקב – בממשלה, בכנסת, בסוכנות היהודית, בעיתונות – סביב השאלה : האם יש להעלות ארצה ללא יכולת קליטה סבירה – או שמא יש להאט את העלייה ולהתאימה לכושר הקליטה, בעיקר בתחום השיכון, העבודה והבריאות ?
חלוץ התומכים בהגבלת העלייה והתאמתה לכושר הקליטה היה חבר ההנהלה הציונית מהמפלגה הרוויזיוניסטית מאיר גרוסמן. במאמרו בעיתון " המשקיף " ב-25 במרץ 1949 אמר :
" אין עבודה, אין קורת גג, תהא זו קלות דעת פושעת אם נסתכל בשוויון נפש להתפתחות זאת. יש לווסת תהליך זה בהחלטיות ובחוזקה, אחרת העלייה יכולה להביא קללה במקום ברכה. יש להתאים את העלייה לקליטה ".
רבי חיים בן עטר – אגדת חייו
בדרכו לארץ הקודש
לנוכח ההרפתקאות שהשתוגו עליו, החליט רבינו כי הגיעה השעה לעלות לעיר הקודש ״והאיר ה׳ עיני שכלי, אין זה אלא לקום ולעלות אל מקום חשבתי בו, הוא מקום השכינה, עיר הרמה, עיר החביבה על אלהי העולם, וממשלות עולם עליון ותחתון, ואזרתי כגבר חלצי, סיכנתי עצמי סכנות גדולות דרך מדבר, כדי להגיע אל ארץ משאת נפשי, אל מקום טהור היא ארץ ישראל, כי ארץ העמים היא טמאה, היא ועפרה ואפילו אוירה״.
רבינו התכונן ליסד בעיר הקודש את ישיבתו ״מדרש כנסת ישראל״ שבה ילמדו תלמידיו שיעלו איתו ממרוקו ״המה חכמים מחוכמים, בכתר היראה והאהבה והענוה מוכתרים״, ועל כן סובב בערי איטליה להבטיח את תמיכתם של נדיבי עם שיטלו על עצמם לכלכל את הישיבה.
קבר אור החיים הקדוש
ב״קול הקורא״ הוא מתוה את תכניתו ״וסדר מדרש זה הוא על זה האופן, תלמוד תורה מן הבוקר ועד הערב, בחבורה למעלה מעשרה, גם לשים לילות כימים בעסק התורה והתחנונים, מול שוכן מעונים, בעד כללות עם אמונים״. נדיבי העם נקראו איפוא ליטול את השם, ליכנס בכלל ״החבריא המיסדים מדרש זה״.
באיטליה ישב עד ראש חודש מנחם אב תק״א והדפיס את ספרו "אור החיים״ על חמישה חומשי תורה ו״פרי תואר״ על שלחן ערוך יורה דעה. לאחר שהבטיח את החזקת הישיבה ימצא רבינו בדרכו לארץ ישראל, יחד עם בני ישיבתו, ואליהם נוספו גם בני איטליא, ״חכמים גדולים בשבת תחכמונים, לשם לפאר ולתהילה של קהילות איטליה׳; והיה זה בחדשי חשון-כסלו תק״ב. כאשר עבר בליוורנו והסכים לתשובתו של רבי מלאכי הכהן, בעל ״יד מלאכי״, הוא מציין את תשוקתו לעלות ״חתמתי פה ליוורנו, מאן דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, אל עיר עוז לנו, וקיים במריצה פידת״ה לפ״ק
בתקופת שהותו באיטליה נעשו נסיונות למנוע את התיישבותו בירושלים, וכך הגיעו אליו שמועות מדאיגות על יוקר החיים והתנאים הקשים בעיר הקודש, אולם בשאיפתו להתיישב בירושלים התעלם משמועות אלו. לאחר שהגיע לחופי הארץ נוכח לדעת שיש יסוד לשמועות אלו, ואם כי הוסיף לשאת עיניו לירושלים, החליט לקבוע את ישיבתו עם תלמידיו בעכו, עד אשר ישתפר המצב.
ביום ראש חודש אב תק״א הפליג באניה עם חבורת תלמידיו, שלושים נפש, מליוורנו על מנת לילך דרך אלכסנדריא של מצרים ליפו ומשם לירושלים. אחד התלמידים שבחבורה, רבי אברהם ישמעאל חי סנגויניטי, תיאר באיגרת לאביו במודינא את כל סדר המסע מליוורנו ועד עכו.
האניה בה עלו עגנה באלכסנדריא, משם רצתה החבורה להפליג ליפו, כדי לעלות משם ירושלימה, אולם בעל האניה הוליך אותם לעכו, שאליה הגיעו בסוף אלול תק״א, למעשה חשבה אלהים לטובה בזה, כי ביפו ובירושלים שררה אז המגפה. מטעם זה קבע הרב את ישיבתו בעכו ונשאר שם קרוב לשנה עד אמצע אב תק״ב.
השתטחות על קבוי צדיקים
הלה ממשיך לספר על צעדיו הראשונים של רבי חיים בן עטר בארץ הקודש ״אחר ראש השנה בב׳ ימים, הלכנו חוץ לעיר מהלך ד׳ שעות, כדי לילך לקבר חושי הארכי, וכל אותו הדרך מלא בנינים גדולים וגבוהים, בנין מפואר, מהם נופלים ומהם עומדים, ואותו כפר נקרא כפר ישיב, המוזכר בזוהר ״מטו לכפר ישיב״, ובו שובע גדול, והוא מארץ ישראל, ונוהג כארץ ישראל ממש, – ומצאתי שם כמו עשרה בעלי בתים – ומלאכתם היא זריעה וקצירה, ונותנים מעשרות ושורפים התרומה, ושנה זו, שנת התק״ב, אינם זורעים כי היא שביעית, ואין להם שום גלות ממש, כמו שהיינו מקדם, בחירות ובשלוה גדולה, ובודאי שמי שיושב ללמוד תורה שם הוא בטוב שובע, ובחירות, ואויר ארץ ישראל מחכים, והמחיה בזול, ומים יש שם שלא היו בכל העולם, ואין ביניהם לא קנאה ולא שנאה ולא תחרות כלל ועיקר, כי כל אחד ואחד תחת גפנו ותחת תאנתו, ואינם לובשים מלבושים טובים כי אם מלבוש אחד, בין בשבת בין ביום טוב, וזה מפני שאינם מבקשים כבוד לנפשם״.
חוּשַׁי הָאֲרְכִּי, דמות מקראית הנזכרת בספרי שמואל ודברי הימים, רֵעֶה (כלומר חברו ויועצו) המלך דוד. מוצאו המשוער הוא ממשפחת הארכי, שהיו מתושבי הארץ הקדומים, בגבול בנימין ואפרים, קודם לכניסת בני ישראל לארץ.
מרד אבשלום
חושי נזכר בסיפור מרד אבשלום בשמואל ב ט"ו וכן ברשימת פקידי דוד (דברי הימים א' כ"ז) בסמוך לשמו של אחיתופל הגילוני, רשימה המשקפת את המצב האדמינסטרטיבי בממלכה ערב המרד. לעומת אחיתופל שהיה שותף לקשר כנגד דוד, הפגין חושי נאמנות גמורה לדוד ואף ביקש להצטרף למלך הבורח מירושלים. עם זאת, המלך חשש שחושי יהיה עליו למשא (ייתכן ובשל היותו זקן) וביקש ממנו לשוב אל העיר ולחבור אל אבשלום כדי שישמש כמרגל וכך יוכל לדווח על המתרחש ויסייע בסיכול המרד. חושי עושה כמצוות מלכו, מגיע אל אבשלום וקורא "יְחִי הַמֶּלֶךְ יְחִי הַמֶּלֶךְ!". אבשלום, התמה על בגידתו לכאורה של ידיד אביו, שואל את חושי: "זֶה חַסְדְּךָ אֶת-רֵעֶךָ; לָמָּה לֹא-הָלַכְתָּ, אֶת-רֵעֶךָ?" אך חושי מרגיעו באומרו שהעביר את תמיכתו אל אבשלום כיון שהעם תומך בו, ומבטיח לו את נאמנותו.
חושי סיכל את עצת אחיתופל הטובה, לתקוף את מחנה דוד הנמלט מוקדם ככל האפשר, בהזהירו את אבשלום מפני פזיזות. קבלת עצתו של חושי על ידי אבשלום סיפקה זמן יקר למחנה דוד לארגן את ההתנגדות לאבשלום (תוך שחושי מעדכן גם את דוד בדבר הצפוי) ולמעשה, עצתו של חושי היא זו שהכשילה את מרד אבשלום והצילה את דוד.
השם חושי
השם חושי נזכר גם כשם אביו של בענא, אחד מנציבי שלמה המלך, ויש לשער שהמדובר הוא באותו האיש. באשר למקור השם חושי, ההשערות במחקר הן כי מדובר בצורה מקוצרת של שם אחר, ככל הנראה שם כדוגמת "אחישי" או "אחושי" (כמבנה השם המקראי "אבישי.