קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תעודה מספר 5.
באנו להודיע ולהשמיע לכל חכמי ורבני המדינות יש"ץ מה שאירע להחכם השלם הכולל הדיים המצוין רבי שלמה אביטבול י"ץ עם בני עירו וכמה טובות גמל עמהם ומה שהחישיבוהו בני עירו הלא תדעו שהחכם הנזכר שמנעוריו עד היום הזה לא נהנה משל ציבור אפילו שווה פרוטה של נחושת ואדרבא היה הוא מן הנותנים ולא מקבלים והיה נושא עול הציבור עליו להיותו גזבר העניים לגבות הנדבות והנדרים של בני עירו ולתת לכל העניים והתלמידי חכמים כל אחד מה שראוי לו.
ועוד לגבות כל שבוע ושבוע נדבות התלמידי חכמים והעניים הבאים מארץ אחרת ולשוח כל אחד ואחד כפי רצונו שבע רצון ומלא ברכת ה' עד שהייתה עיר צפרו יע"א משוש לכל הארצות ובפרט שהייתה ביתו פתוחה לרווחה לכל התלמידי חכמים ובפרק לרוב שלוחי ארץ ישראל תוב"ב, שצריכים הוצאה רבה וטורח גדול לקבץ נדבתם.
והיה פוטר לכל גדולי הדור שהם חייבים בזה כמו שאר המדינות והיה מקיל העול שמוטל עליהם ונותנו עליו והגדולים של בני העיר יושבים שקטים ושאננים כל אחד במשא ומתן שלו וברוך ה' אלוהי ישראל שעזרו וסייעו לעשות כל אלה כמו שאמרו זכרונם לברכה , הבא ליטהר מסייעים אותו.
ואפילו אחר שנתמנה דיין על הציבור לא עזב עבודתו הראשונה, אף על פי שהוכפל עליו הטורח לדון אותם ולשלח העניים כל אחד כפי רצונוט…..ומלבד זה עשה להם כמה טובות לעשירים ולעניים שהיו בני עירו דחוקים עם הגויים לאפות פת בתנורים שלהם ובנות הגויים מכים וחובטים לכל בנות ישראל והיה הבצק שלהם נפסד מרוב הדוחק שלא היו בעיר כולה כי אם שני תנורים.
ועמד החכם הנזכר ונתקנא לכבוד שמים ועמד ועישה לבבות בני אדם ובנה להם תנור אחד בתוך האלמללאח וטרח בבניינו ותיקונו ובזה נשארו בני עירו שקטים ושאננים, ועוד שימים מקרוב היה ביתצ הכסא שלנו שקורים " לבוויתאת " ( בית כסר ציבורי שהיו בותאים נפרדים ) הרוסים שנפלו הכותלים שהיו מפסיקים בין זה לזה שלא יהיו רואים אלו את אלו.
והיה בזוי לתלמיד חכם ולמכובדים להיות כל אחד רואה חבירו ונשארו כמו שנתיים ויותר הרוסים ועמד ונתקנא החכם הנזכר לכבוד שמים שראה שאין אחד מן העשירים והגדולים משגיח בזה ובנה ותקן אותם ושכללם משלו וממונו ה' ישלם גמולו בזב ובבא……
ועוד כשעמד עלינו המן הרשע אמהאוויש יש"ו ( משבט איית יוסי מהשרים הגדולים. חברו של המלך שונא היהודים, אליזיד ) והטיל עלינו ממון הרבה וראה החכם העניים מצטערים הרבה ועמד והלוה לקהל סך קקם- נם – ואמרו לו אחר שתעבור הצרה נשלפ לך הסך הנזכר.
ואחר כך נתקבצו הקהל ובררו להם ט' מיחידי הקהל והעריכו כל אחד ואחד מה שראוי ליתן כפי ממונו, וכשראו הגבירים שלפי הפנקסים נשאר בידם ממון העניים והסך שהלוה להם , עמדו וגנזו הפנקסים ההם עד היום הזה ולא רצו ליתן לו מאומה .
ואחר זמן רב, קיבץ את כל הקהל ז' טובי העיר ואמר להם, בבקשה מכם שאתם יודעים שאני רוצה בזמן ההוא להשיא יתום ויתומה וצריך הוצאה מרובה ותפרעו הסך הנזכר שהלוויתי לכםף ולא רצו והיו דוחים אותו יום יום עד היום הזה.
ועוד גמל עמהם חסד וטובה הרבה ומסר גופו וממונו על הציבור בזמן הזה שעמד עלינו השר בראברא ופעל ועשה בישראל כמה רעות שלא שמענו ולא ראינו ולא סיפרו לנו אבותינו ונתייראו הגבירים לילך למלך יר"ה לקבול לפניו.
ומסר עצמו החכם הנזכר עם בנו יחידו עם קצת מיחידי הקהל שמגעה יראת ה' בלבם וקבלו לפני המלך יר"ה, וירא את ענים וקיבל צעקתם ושלח לו ב' איגרות להוכיחו על מעשיו הרעים ובזה נחו ושקטו כל ישראל מכל צרתם ככתוב כל זה באורך וברוחב.
וכשהגיעו הדברים הנזכרים לפני חכמי פאס יש"צ נצטערו הרבה על הדבר וכתבו אגרת לקהל ולהוכיחם על זה ועוד כתבו אגרת אחרת וזה לשונה מקצת ממנה אגן דחתמי לתתא הסכמנו עם החכם הנזכר שלא לדון ולהזדקק לשום אחד מהם ואדרבא אם ידון לשום אחד מהם עבירה היא בידו ויש חלול ה' בדבר שמכאן והלאה יפרצו גדר לגבות המס מן התלמידי חכמים תופסי התורה.
וכבר עלה בדעת החכם לפנות דירתו משם ויקבע דירתו במחנינו קדוש וגם אנחנו היינו רוצים לעכבו כאן ושלא ילך עד שתעשו לו מה שהדין נותן וכו….
ומזמן ההוא סילק עצמו שלא לדון ליזדקק להם כלל וכיוון קראו הגבירים שסילק עצמו מן הדין עמדו ועשו דיין אחר על פי השר בראברא ונתנו לו רביע מהנאת בית הכנסת הגדולה הי"ג, שהסירו הרביע מחלק הלמידי חכמים שהוא תם וישר וירא אלוהים והוא ש"ץ בבית הכנסת הנזכר ואביו היה ש"ץ גם כן שזכה כפי הדין מחמת שהוא נכדו מבתו של הרב הגדול כמוהר"ר משה חמו זלה"ה.
ויש בידו פסק דין על זה ונתנו החלק ההוא להרב מאיר צבע שעשו אותו הם דיין על פי השר הנזכר, הדור אתם ראו כמה עוול עשו האנשים האלה שהחכם שלהם שהוא ממונה מפי רבני פאס זלה"ה לא מלבד שלא נהנה מהם והיה עול הציבור מוטל עליו כנזכר, גזלו אותו ולא רצו לשלם לו מה שהלוה להם וזה הדיין העמידוהו הם על פני עצמם.
ויש כמה תלמידי חכמים שהם דיינים וראויים לזה מכמה סיבות שהם גדולים ממנו בחוכמה ובמנין והוא תלמיד שלהם והיה גם כן טורח התיבור מוטל עליהם לדון אותם ומעולם לא עשו להם שום הנאה כלל והחכם שהעמידו הם תכף ןמיד נתנו לו שכרו לדון אותם היש בעולם עול כמו זה ונתקיים בהם קרא השמן לב ( העם ) הזה וכו……
ועוד ראינו שהחכם הנזכר נשתנו עליו סדרי בראשית שהדיינים הראשונים שהיו דנים אותם היו נותנים להם הנאות בתי כנסיות של הציבור ליהנות מהם ועדיין נהנים בניהם מהם עד היום הזה והחכם הנזכר לא מלבד שלא נתנו לו שום חלק בהנאות בית הכנסת של ציבור אלא אדרבא נוטלים השליש בבית הכנסת שלו ומוציאים החלק ההוא לצרכי ציבור לפרוע בו המס שמוטל עליהם ליתן מממונם ומציאים הקדושה ונותנים אותה לסטרא אחרא ואין ראוי לעשות כן כי עבירה גדולה בידם שהמוציא מרשות היחיד של קדושה לרשות הרבים של סטרא אחרא חייב וכו…..
ולכן בבקשה מכת"ר יגלו דעתם מהו הדין במעות שהלוה להם החכם הנזכר אם חייבים להחזיר אותם או חייב החכם ליתן עמהם מס כמו שנתנו הגבירים של העיר ותשובתכם ע"ג השאלה הזאת תצמח וקיים
יוסף בכמוה"ר יהושע בן זכרי סלט"א – אליהו בלא"א משה הכהן.
ועוד לקיתי בשבילם שתפשנו השר בראברא יש"ו והשלכני לארץ והיו דמי שותתות מברכי שהיו נגררות בארץ והכניסני לבית הסוהר ותפס ממני קנס – סמ – דהיינו סך ….נתתי משליוהשאר נתנו הקהל באומרו למה אני דן את היהודים אמנע את עצמי מלדון אותם.
והוא ידון אותם כמו שנאמר באורך בנייר אחר ועד כהלכנו לקבול לפני המלך יר"ה ומניתי כבוד הרב אהרן הכהן נגיד והיה מוציא הוצאות לצורך השר הנזכר ולצרכי העיר וצרכי בני המלך יר"ה משלו ולא נתנו לו כלום הקהל כי אם משלו היה מוציא והיה מתרעם עלי שאני מניתי אותו נגיד ובשביל כך הלוויתי לו סך – קם דם – משלי סייעתי לו לפי שעה והקהל היו דוחים אותו יום יום כדי לפורעו.
ועדיין לא נתנו לו מאומה באפן שמרוב רחמנותי לויתי לצורך הקהל סך – קם דם – בימי אמהאוויש הרשע בימי השר הנזכר לויתי סך – קם כם – סך הכל – שם עם – אלו פרעו אותי הייתי מוסיף עליהם כמה ומשיא בהם יתומה אחת כמנהגי הטוב ולכן נראה לי רבותי שלא נשאר לי שום ישיבה עמהם ומה שיקגזרו עלי רבותי אעשה.
ע"ה שלמה ס"ט
בשנת תק"ף – 1820 – נפוצה שמועת שווא על מותו של המלך מולאי סלימאן. אחד מהטוענים למלוכה, מולאי סעיד, אחי חתן המלך מולאי בראהים, תפס כסא המלכות ואף הספיק להטיל מסים על היהודים, וגם על קהל צפרו הייתה הטלה. קהילת פאס הייתה אז בצרה גדולה והרבה גלו ממקומם לפאס אזדיד, ולמקומות אחרים, ונשארו נפוצים עד שנת 1822. חכמי פאס פנו בבקשת עזרה לקהל צפרו. מולאי סלימאן הוא שבנה ושיפץ את החומה המקיפה את העיר. מור אבי ( של המחבר ) סיפר לי ששמע מזקן אחד שהוא עצמו השתתף בבנין החומה על פי מאמר המלך שציווה שגם היהודים יקחו חלק בבנייתה. מולאי סלימאן מת בשנת תקפ"ג – 1823.
סאלי וחכמיה
כפי שנכתב כבר, רבי אברהם כתב חיבורים רבים: חיבוריו:
מגחת סוטה – על מסכת סוטה. דרכי הק״ו- נדפס בספר ״מהררי נמרים״. ליקוטים וחידושים ״ נדפסו ב-שיח יצחק״. פירוש לזוה״ק -בחלקו ב״מקדש מלך״.
חידושיו על מסכתות שונות, על הלכות חמץ, דרשות, הגהות לכתבי קבלה ופיוטים לא נדפסו.
רכי אכרהס הלוי כן סוסאן
רבי אברהם הלוי בן סוסאן בן רבי יצחק מחכמי סאלי, נולד בעיר זו ובה נתגדל ולמד.
בשנת התר״ך נתיישב בעיר טבריה. בשנת התמ״ר נשלח כשד״ר לסאלי ושב לארץ ישראל.
רבי יוסף בן נאים מעיד ב״מלכי רבנן׳, שהיה זקן מופלג וחזותו העידה עליו שהיה איש קדוש וכל דבריו היו של קדושה וטהרה וראהו פעם הולך ביחידות להתבודד.
הוא היה בנו של הרב יצחק הלוי בן סוסאן ממשפחות הלויה הנכבדות בסאלי, בעל שאלות ותשובות ״פחד יצחק״.
רבי אברהם חיבר:
א. " מעשה העריקים " ־ ספר מעשיות המספר בשבחם של הצדיקים וביניהם אור החיים הקדוש.
ב. " קנה אברהם " ־ פירושים על התורה (לא הודפס).
רבי אהרן הסכעוני
רבי אהרן בן רבי ישועה, היה מחכמי סאלי במאה החמישית למניינינו. היה מגדולי תלמידיו של רבי יעקב ששפורטס ויד ימינו. נודע במלחמתו התקיפה בשבתאות ויחד עם רבי דניאל טולידאנו ממקנס נאבק בתנועה שקרית זו, תוך התייעצות מתמדת עם רבו רבי יעקב ששפורטס. כן למד אצל רבי יצחק אתורקי.
רבי אהרן כתב: א. ספר דרשות – כתב יד
ב. הגהות – על ספר ״ היכל הקדש ״ לרמב"ם אלבז שהדפיס רבי יעקב ששפורטס.
מתלמידיו הנודעים ־ רבי אהרן הצרפתי.
רבי אהרן נולד לערך בשנת הש"ץ ונפטר בשנת התס"ז. בניו הם ישועה ויהודה.
קרוב לודאי שהוא צאצא של רבי דוד הסבעוני בן רבי אהרן שחי לפניו ( ראה בפרק רבני סאלי ).
רבי אהרן הצרפתי ראב׳"ד סאלי
רבי אהרן הינו נצר למשפחת הצרפתי המיוחסת לרש"י הצרפתי. ראשי המשפחה היו בספרד והיגרו למרוקו. ענפי המשפחה נמצאו בפז ובסאלי. רבי אהרן הוא בן נינו של הרב וידאל הצרפתי ־ ראב"ד פז. רבי אהרן למד תורה אצל רבי אהרן הסבעוני שהוזכר לעיל.
רבי אהרן הצרפתי זכה, לאחר טירחה מרובה להוציא לאור את כתביו של סבו רבי וידאל הצרפתי השני. כן הוציא לאור את חיבורו:
״ משגב האמהות ״ ־ ביאור ״אשת חיל ״.
בתשובות בית הדין סאלי נמצא חתום בראש כראש אב בית דין עם רבי שלמה הכהן אלכלאץ ורבי שמואל קארו וכן נמצאו שלושתם בהסכמה משותפת לספר ״ חפץ ה ׳״ לאור החיים הקדוש, שביקש את הסכמתם.
בתקופה זו, רבאט, הגם שהייתה עיר גדולה יותר מסאלי, השתמשה בבית הדין של סאלי הסמוכה.
בימיו הוקם בית דין ברבאט, אליו הפנה את דייני פז שפנו אליו בנוגע ליתומה בת רבי משה אבוזגלו שנישאה ועברה להתגורר ברבאט.
לרבי אהרן נולדו שלושה בנים – רבי יוסף הצרפתי ־ ראב״ד סאלי, רבי אברהם ורבי יעקב. רבי אהרן נפטר בשנת הת״ק. ״ במשגב האמהות ״ כתב על המזמור:
״שיר המעלות בשוב ה׳ את שיבת ציון היינו כחלמים: אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה אז יאמרו בגוים הגדיל ה׳ לעשות עם אלה: הגדיל ה׳ לעשות עמנו היינו שמחים״
חולמים ״ – כאדם הנמצא בעולם אחר ואינו זוכר כלום ממה שהוא עושה בהקיץ, כך בשיבת ציון נשכח את הגלות ואת הצרות כאילו לא היו. ״ אז ימלא שחוק פינו ״, שאם לא כן, לא תהיה השמחה שלמה.
על הכפל ״ הגדיל ה׳ לעשות עמנו היינו שמחים ״, מביא רבי אהרן את דברי מו״ז רבי וידאל הצרפתי. '״אפשר שהם דברי הגויים, אם הגדיל ה׳ ( אם היה מגדיל ה׳ ) לעשות עימנו כיוצא בזה, היינו שמחים כעל כל הון ״.
רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל
קצידא אודות רבי עמרם בן דיוואן זצוק"ל
Une histoire de familles-Abid.-Abikhzer
Abid. 
Nom patrynomique d'origine arabe don’t le sens est " l'esclave ", sous entendu de Dieu, equivalent de Abdallah et de l'Hebreu Obadia. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu, porte en Algerie – Alger, Constantine et en Tunisie – Tunis.
Abikhzer.
Nom tres patronymique a la consonance berbere evidente au sen difficile a cerner. Sans doute ethnique de lieu : le rabbin Eisenbeth cite un douar de Tunisie portant un nom proche : Benikhzer.
L'explication litterale avancee parLaredose basnt sur laracinehebraique " akhzar ", qui signifie cruel, precede de l'indice de filation Aben, parait en l'occurrence peu convaincante.
Autres orthographes : Abekhzer, Abekzer, Abeckjer. Au XXeme siecle, nom tres peu repandu porte essentiellement au Maroc dans les regions du Tafilalet et du Sous, en particukier a Agadir, Aka, et sans doute de la par emigration a Meknes, Tanger, Casablanca et en Algerie, dans l'Oranais.
Autre source
ABIKHEZER : nom associant le terme hebraique abi (pere) et Khezer, du nom d’une tribu berbere les Ouled Khazer qui vivaient dans la region de Constantine en Algerie
Rabbi Moche Abikhzer.
Rabbin a Beghris, dans le Tafilalet au XVIIIeme siecle, Son erudition lui valut une grande renommee dans toute la region et on s'adressait a lui por les questions dela Halakha.Sariche bibliotheque incluant des livres hebraiques imprimes en Europe et dans l’empire ottoman etait celebre en son temps.
Rabbi Abraham Abikhzer.
1868 – 1945 : Fils de Moche , rabbin ne a Oran en 1866 dans une famille originaire du Tafilalet. Apres la mort prematuree de son père, sa mere monta avec lui en Terre Sainte en 1872, alors qu'il était age de 4 ans
Malgre sa situation economique tres difficile, sa mere, qui faisait des lessives chez les riches, tint a lui donner une education rabbinique poussee. Il etudia chez le grand maire rabbi eleazar Ben Toubo. Apres ses etudes de rabbinat, il fut envoye en mission par le Comite dela CommunauteMaghrebiennede Jerusalem comme emissaire pour ses œuvres dans les trois pays du Maghreb
Sur la route de retour, en 1892, la communaute d'Alexandrie lui proposa le poste de notaire et de secretaire du tribunal rabbinique. Il devait y fonder avec un autre rabbin marocain, Eliahou Hazan, une siciete pour la diffusion dela Torahet l'enseignement de l'hebreu moderne
Il ecrivit et edita un manuel moderne de la langue en 4 volumes. " Haivri ". Pendantla PremiereGuerre, il organisa l'aide aux juifs de palestine, expukses par les Turcs comme sujets ennemis, qui avaient trouve refuge en egypte
Nomme grand rabbin de la ville en 1918' et membre dy Haut tribunal Rabbinique d'Egypte, il decida en 1930 de revenir a Jerusalem ou il se joignit au Conseik du grand rabbinat etabli pae le Mandar britannique. Elu president d'honneur de la communaute maghrebienne, Vaad Haeda Hammarabit, en hommage a son action en sa faveur tuot au long de sa vie
Apres sa mort, la communaute maghrebienne donna son nom a sa nouvelle synagogue dans le quartier de Bakaa " Zekher leabraham "
Autre source
ABIKHZER Abraham (1866-?). Originaire du Maroc. Fils de Moche Abikhzer. Rabbin, il s’établit a Alexandrie ou il occupa des fonctions communautaires et dirigea une yechivah. Il est l’auteur d’un manuel d’enseignement hebraique
Rabbi Shimon Abikhzer
Rabbin originaire du Tafilalet, il s'installa a meknes ou il mourut en 1880
Rabbi Shemouel Abikhzer
Rabbin enseignant et notaire a Meknes a la fin du dernier siecle
Rabbi Yaacb Hay Abikhzer.
Rabbin d'origine marocaine ne a Safed en 1888. Il fut envoye en mission par les yeshibot de la ville en 1928 en Egypte, et en 1931 en Tunisie.
Rabbi Abraham Abikhzer.
Saint ne a Ait Attab et dont le tombeau a Marrakech, ainsi que ceux de deux autres membres de sa famille, rabbi Yaacob et rabbi Israel, etaient devenus un lieu de pelerinage local.
Rabbi Itshak Abikhzer.
Rabbin a Tanger a al fin du XIXeme siecle et au debut du XXeme
David Abikhzer.
1909 – 1961 : Notable de la communaute de Port-Lyautey au Maroc, il fut vice president du Comite dela Communautedans les annees cinquante.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-הקהלה והשדרי"ם קהלת צפרו-רבי דוד עובדיה זצ"ל
הקהלה והשדרי"ם
קהלת צפרו
סקירה כללית
כאשר גמל ה׳ עלי לטובה, והוצאתי לאור עולם כל צפוני טמוני הקהלה הקדושה קהלת צפרו בארבעה כרכים, תלי״ת, כעת עוד זכני השם לכרך החמישי, בו מופיעים כל או רוב השדרי׳ם שעברו בקהלה זו, הרבה עמל עבר עלי עד שהצלחתי ברוב או במעט לערוך לפני צעירי הצאן בנים ובני בנים של אותה קהלה קדושה וטהורה, שיירי דרכי אבותיהם ואבות אבותיהם, לקדושים אשר בארץ המה ולהשלמת המשימה הקדושה הזאת ראיתי לערוך לפני הקוראים בקצרה את דרכי גביית הקופות, ואכסניית השדרי׳ם בתוך הקהלה.
כידוע שלכל שד׳ר כוללות בארץ ישראל היתה אכסנייא מיוחדת אצל אחד אמיד מבני הקהלה, לכל שליח ושליח מאותה כוללות שתהיה, וכמו שכתב חוקר תולדות יהודי מרוקו, רבי יעקב משה טולידאנו נר המערב ירושלים תרע״א עמ. 216 ״אהבתם לארץ ישראל נפלאה עד מאד.
את פרוטתם האחרונה מנדבים הם לא״י ולקופת רבי מאיר בעל הנס, ורבי שמעון בר יוחאי, והשד"ר הבא מא״י אם ספרדי או אשכנזי הוא מתקבל אצלם בכבוד גדול ונותנים לו אכסנייא נאה ומתת כסף בנדבות נפרזה מכפי יכולתם״ וראה עוד בספר שלוחי ארץ ישראל א. יערי עמ. 35.
והכבוד הזה התבטא גם בשירים שחברו בקהילות הללו לכבוד השלוחים(השדרי׳ם) רבי דוד חסין הפייטן המפורסם ביותר בצפון אפריקה בעיר מכנאס שבמרוקו, הוא כתב הרבה שירים לכבודם של ששה שלוחי ארץ ישראל. ראה בספר שא״י הנז׳ עט. 40. גם בעיירה שלנו נתחברו שירים על השדרי׳ם. רבי יהודה אלבאז ז״ל בספרו שבות יהודה עט. 758 שיר על רבי רפאל ארזי הכהן ועוד.
כל שליח השתדל לקבוע קופות בקהלה לשם נשלח. ולתוך הקופה הזאת בני הקהלה היו משלשלים נדבותיהם בשעת צרה ובעת חדוה ראה שא״י עט. 58. והקופות הללו היו נקראות בשם קופות ארץ ישראל. והכסף המקובץ בהם בשם מעות ארץ ישראל. ונקבעו בקהלות ימים מסויימים בשנה לגבייה, ואח״ך נתוספו קופות מיוחדות למען כל עיר מערי הקדש והראשונה בהן היתד, עיר חברון. ובשנת תפ״ט(1729) ר׳ יחייא זאבי קבע בקהלת ברלין קופה חדשה. ובשנת תרי״א קבע רבי דוד הכהן בשליחות חברון קופה בשם מגן אבות כמו כן קופת רבי עמרם ב״ר אפרים דיואן שליח חברון במרוקו ובשנת תקמ״ב (1782) נפטר וקברו נעשה מקום קדוש, ורבים באים להשתטח עליו ראה מזרח ומערב כרך ג׳ תרפ״ט, ואחריהם הלכו בניה בוניה של עיה״ק טבריה שקבעו קופות בשם קופת רבי מאיר בעל הנס הקבור אצלם, רבי חיים פלאג׳י כותב בספרו לב חיים ח״ב סי׳ קס׳ בשנת תר״ב(1842) על קופת ר׳׳ט בעה״ן, היו גם אנשים שהניחו אחריהם צוואת שכ״ט על חלק
Juifs au Maroc et leurs Mellahs
II
Les Juifs de la vieille cité de Fès s'installèrent en l'année 1438 à Fès al-Jadid, au Mellah. L'essentiel a déjà été dit sur le sens et l'étymologie du mot MELLAH, appelation purement marocaineet il faut se résoudre à admettre, une fois pour toutes, qu'il s'agit tout simplement d'un toponyme. 
. La date de la création du ghetto de Fès est donnée par ces deux chroniques du XIXe siècle d'après un très vieux document (début XVIe siècle?) dont il existe une copie comprise dans la Chronique de Fès, Ms. de l'Institut Ben-Zvi. Le motif de l'expulsion des Juifs de la médina de Fès et leur ségrégation est, d'après les sources juives, quelque peu ima- ginatif: on aurait accusé les Juifs d'avoir rempli de vin les réservoirs des lampes de la mosquée (des Kairouanais?). —
. Sur les marchands juifs hispano- africains au Maroc et particulièrement à Fès, cf. Dufourcq, passim. L'hypothèse relative au lieu de résidence de toutes ces personnalités n'est, à ma connaissance, confirmée d'une manière précise par aucun texte ni document.
Cependant je la tiens pour très plausible car je pense qu'elle explique le choix de l’emplacement, dans Fès al-Jadid, du premier Ghetto marocain situé, comme on le sait, tout près du palais royal. On verra qu'à Marrakech, redevenue capitale sous les Saddiens, au XVIe siècle, il en sera de même.
Mellah était le nom d'un territoire::: sur lequel une partie de Fès al-Jadid a été édifiée. Ce quartier foi appelé Himç (Hom — ville de Syrie, Emèse — Séville) lorsque des archers syriens ou andalous y furent cantonnés.
Quand les Juifs s'y installèrent, l’emplacement reprit son nom Mellah qui ne fut probablement utilisé d'abord que de temps en temps et dans le langage populaire. En relatant l'assassinat du sultan Abd al-Hakk, de son vizir juif Haroun ben Battas, le massacre des Juifs de Fès et le pillage du Mellah qui s'ensuivit en 1465, les auteurs arabes ne se servent pas du mot Mellah.
Le premier d'entre eux, Abd al-Basit ibn Khalil, qui se trouvait à Tlemcen au moment où ces graves événements se déroulaient à Fès, désigne le quartier juif de cette ville par "Hara't al- Yahoud" (quartier des Juifs), de même que le Marocain Ibn al- Kadi (1553-1616) qui puise pourtant ses informations dans des sources locales de l'époque.
C'est "Hara't al-Yahoud" qui est employé auss. par Ibn al-Kadiri (1712-1773). Il est vrai qu'il résume, en cette circonstance, Ibn al-Kadi qui, par ailleurs, est reproduit dans les mêmes termes par l'historien marocain du dernier siècle, an-Nasiri as-Salou:
Pourtant, ce dernier en racontant, toujours d'après des sources anciennes la fuite des Musulmans de Ceuta attaquée par les Chrétien; et leur arrivée à Fès en 1416, dit que le sultan les plaça dans le "Mellah des Musulmans", terme employé visiblement après 1428 pour désigner une partie de l’emplacement dit Mellah non attribué aux Juifs
Ce qui semble être le texte hébraïque le plus ancien qui relate clairement les événements de Fès en 1465 ne mentionne pas le nom Mellah. Il s'agit d'un document recopié textuellement par R. Moïse Gabizon de Tétuan en 1689; cf. photo-copie N° 2651 de l'Institut Ben-Zvi. Ce document avait été transcrit à peu près mot pour mot par R. Joseph Benaïm dans son Malkhé Rabbanan, 1931, art. Moché Gabizon.
Comme le professeur Hirschberg l'a déjà fait remarquer, c'est dans une lettre en judéo-arabe datée de 1541 que pour la première fois le quartier juif de Fès est appelé Mellah. Ensuite, on retrouve ce terme avec son caractère juif dans un texte hébraïque daté de 1552.
Dans les actes rabbiniques, les Takanot de Fès, le nom n'apparaît que rarement et seulement à partir de 1590 . II semble ainsi que des Juifs de langue arabe se soient les premiers servis du nom Mellah pour désigner les autres quartiers juifs du Maroc.
Déjà en 1541, alors que le seul Ghetto marocain est celui de Fès, l'auteur de la lettre dont nous avons déjà parlée, appelait Mellah tous les quartiers juifs, en dehors même du Maroc et de l'Afrique du Nord.
Les Musulmans, à leur tour, utilisèrent ce mot et dans le même sens, mais après les Juifs. Une lettre écrite en arabe par deux scribes musulmans et dont un extrait est publié en caractères hébraïques dans une "Question" posée aux Rabbins-juges de Fès en 1721, désigne le quartier juif de Sefrou par Mellah.
Jusqu'au début du XIXe siècle, les Européens paraissent n'avoir pas connu le mot Mellah; en tous cas, ils ne l'ont pas utilisé. Il n'est jamais employé par les meilleurs connaisseurs du Maroc du XV״ siècle, Nicolas Clénard, Diégo de TorrèsLuis del Marmol Car- va jal, Jéronimo de Mendoça dont les ouvrages abondent pourtant en informations de toutes sortes sur les Juifs marocains.
Le terme Mellah n'existe pas non plus dans les précieux documents des archives européennes publiés dans les vingt-sept gros volumes des Sources Inédites de l'Histoire du Maroc, ni chez aucun des nombreux voyageurs chrétiens des XVII et XVIII siècles qui se sont tous intéressés aux Juifs pendant leurs séjours au Maroc
Pour désigner les Ghettos de Fcs, Marrakech et Meknès, comme pour parler des quartiers où les Juifs, mais non la totalité, se groupaient dans d'autres villes jusqu'au début du XIX״ siècle, les Portugais écrivaient "Judaeria" et les Espagnols "Juderia".
Ce dernier mot a longtemps prévalu et cela à tel point que les Anglais écrivaient "Judaria" et les Français "Juderie". C'est assez tard que les Anglais, qui ont parlé du Maroc, ont employé le mot "Jewdery", puis "Jewrie" ou "Jury" et les Français "Juifverie", puis enfin "Juiverie".
Le premier Européen qui, à notre connaissance, s'est servi du mot "El-Millah" est Jackson qui a écrit son ouvrage sur le Maroc en 1809.
Histoire des juifs de Safi
On installait sur les côtes des gardiens qui, dès qu'ils apercevaient une barque sur la mer, allumaient leurs flambeaux au-dessus des phares, annonçant une attaque et s'y préparant. Avec ces torches, ils guidaient également les embarcations, de nuit, vers le port et le salut.
La disposition des feux et des phares était un fait historique sur ce littoral et l'une des caractéristiques de la ville de Safi. Ce qui justifie l'attribution du mot « assafou » et de ses dérivés à la ville et donne une crédibilité et une justification scientifique à cette version.
2.- De même, en ce qui concerne le mot « assif» et ses dérivés : il se justifie par la construction de cette ville en aval du cours de Oued Chaâba, venant de l'est, en un lieu proche de son embouchure pour ne pas dire dans son embouchure même.
Cette « rivière » par ses crues inattendues qui emportaient tout sur leur passage est restée, à travers les âges, objet de terreur et d'inquiétude pour les habitants.
Mohamed Majdoub, « Hasilat Ettaharryat al Atarya bi Mantaqat Abda al Koubra » (« Histoire de la Province de Safi, des temps anciens au temps moderne »), Cahiers des Doukkala-Abda, Premier cahier, Casablanca, 2000, p. 34.
La raison de l'appellation de Djorf Elyahoudi vient du fait qu'un juif qui se promenait en cet endroit est tombé du haut de la falaise et en est mort. Depuis, le site porte ce nom.
Ahmed Mohamed Sbihi, « Bakourat ezzebda fi tarikh Asafi wa Abda », revu et présenté par Abderrahim EL Attaoui et Mohamed Drif, Imprimerie Al Anbaa, Rabat, 1994, p. 33.
S'il est difficile de considérer les crues des siècles passés, nous en connaissons les catastrophes des trois derniers, qui montrent combien elles étaient fortes dans l'histoire de la ville, et leur fréquence en tout temps.
Le fquih Al Kanouni a relaté plusieurs cas de ces cataclysmes durant les époques passées, dont nous aimerions citer quelques-uns, à titre d'exemples :
« Au cours d'une nuit du mois de Dhoul Hijja de l'an 1057 de l'hégire (correspondant à l'année 1647), après la dernière prière de îcha, une crue, entrant par Bab Chaâba, a inondé la ville, terrorisant la population. Des cris et des pleurs se sont élevés.
Les gens se mirent à déplacer leurs biens vers des lieux plus élevés. La crue s'est intensifiée, submergeant les maisons comme des vagues de l'océan. Elle détruisit la muraille du côté de la mer et dévasta les boutiques des petits commerçants, des marchands d'épices, des cordonniers, le pressoir, les minoteries, les maisons proches du souk, emportant tout sur son parcours.
Elle creusa un ravin allant de Bab Chaâba à la mer. Ce ravin est resté jusqu'en 1060 de l'hégire (1650) ; les gens le traversaient sur un pont. »
« Au cours d'une nuit de Rabiî Ennabaoui de l'an 1205 de l'hégire (1791) à minuit, il y eut un vent très fort et une pluie abondante occasionnant une énorme inondation de la ville, au moment où les habitants donnaient.
Le courant fractura la porte de Bab Chaâba, détruisit des boutiques emportant leurs portes et abîmant les marchandises qu'elles contenaient… Il y eut plus de cent morts hommes et femmes. Les pertes matérielles furent très importantes. »
« En 1272 de l'hégire (1855), une pluie abondante tomba, provoquant l'inondation de la ville, dévastant les boutiques des potiers, des armuriers, des cordonniers et des épiciers, et détruisant la totalité des marchandises et des céréales, et abîmant tout, valeurs et meubles.
L'eau de la pluie s'est ajoutée à l'eau de la mer, obligeant les gens à emprunter des barques pour traverser. Lorsque l'eau s'est arrêtée, elle a laissé dans le sol un ravin. Cette inondation est connue sous le nom de Àisout, du nom de la seule victime humaine, qui était un juif. »
« En 1346 de l'hégire (1927), un fort courant traversa la ville, venant par Bab Chaâba, emporta les portes des boutiques et envahit les maisons alentour, détruisant les marchandises et les meubles.
Il pénétra dansla Grande Mosquée, dansla Medersalui faisant face et dansla Zaouia Naciria…Des gens étrangers à la ville moururent. La catastrophe fut terrible et la désolation totale. »
Devant ces témoignages, nous ne pouvons que confirmer que l'Oued Chaâba, par ses catastrophes récurrentes à travers les siècles, a toujours été la source de dangers, et par ses crues perfides et ses dégâts, est devenu, sans nul doute, l'objet des discussions de toute la population résidante et de passage, et parmi elle, les habitants originels, les amazigh qui utilisaient le mot « assif ».
Que l'attribution de ce nom à la ville soit fondée ou non, il n'en demeure pas moins que le souvenir de « assif» et de ses malheurs a toujours été constamment présent dans la mémoire des habitants de Safi comme une réalité et une histoire.
Et pour ne pas nous éterniser davantage sur ce sujet, suivant notre approche de la version amazigh, nous essaierons d'expliciter la version hébraïque, d'analyser ses retombées historiques et sociales et de porter un jugement pour justifier son emploi ou le rejeter.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-״ הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים ״-אשר כנפו
״ הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים ״ הוא רומן מקורי ויוצא־־דופן
מבחינת תוכנו וסגנון כתיבתו.
הרומן פורש לפני הקורא יריעה רחבה של עולם האמונה, הרוח והמסורות העתיקות,המושרשות בלבם של יהודי צפון אפריקה.
מועקת הגלות והגעגועים לציון מסייעים לשלושת החברים לשאת את קשיי הדרך במ0ע המפרך לירושלים של מטה. אך בדרכם הם חוים מסע דתי, רוחני ונפשי, המביא אותם לנגוע בשולי שמלתה של ירושלים של מעלה.
הספר המרתק הזה מהווה סירת־הצלה ספרותית, המתחקה אחר שורשי האמונה והתרבות של יהודי צפון־אפריקה, ודולה מעולם זה, ההולך ונשכח, פניני־תרבות שערכי יהדות עמוקים שזורים בהם.
״הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים״ הוא רומן פיקרסקי, המתרחש ברובו במרוקו ומסתיים ליד מקווה ישראל של תחילת המאה העשרים. שלושה בחורים, יסו, ד־וידו ועיוש, מחוסרי-כול אבל מצוידים באמונה אדירה, בחוש-הומור בריא ובתמימות טהורה, יוצאים מעירם בדרום מרוקו ומחליטים ללכת רגלי לירושלים. אין להם ולו מושג קל שבקלים איזוהי הדרך המובילה אליה. על-כן, לאורך כל הליכתם, הם שואלים לדרכם את הצדיקים והצדיקות שעל קבריהם הם באים להשתטח. שלושת הצעירים הם ידידי-נפש למרות היותם שונים לחלוטין זה מזה. האחד מדבר במילים בודדות, אבל כל מילה בסלע. השני הוא משורר המדבר אך ורק בחרוזים, והשלישי מרבה בסיפורים.
בדרכם הם פוגשים אנשים ונשים שונים ולפעמים משונים, יהודים, ערבים, צעירים וזקנים, שד״רים וגם חלוץ מארץ־ישראל. המסע הרגלי מאפשר להם לשמוע סיפורים ומעשים ואף לספר כאלה. זאת גם הזדמנות לשמוע ולספר על מעשיהם המופלאים של הצדיקים, שאת קברותיהם הם פוקדים. דרכם לא קלה ואף מסוכנת, אך הם מצליחים להיחלץ מן המצבים המסובכים ביותר. הסיפורים – לפעמים מצחיקים ולפעמים טראגיים – מלמדים על המציאות המשתנה, הנעה מרוגע ושלווה לטלטלות האדירות הפוקדות את יהודי הגולה. כשהם מגיעים לבסוף ליעדם, הם אינם אותם בחורים שיצאו מעירם, כי שינויים גדולים התחוללו בנפשם במהלך המסע. ״הפייטן, השתקן ומספר הסיפורים״ הוא רומן מקורי ויוצא-דופן מבחינת תוכנו וסגנון כתיבתו. הרומן פורש בפני הקורא יריעה רחבה של עולם האמונה, הרוח והמסורות העתיקות, המושרשות בלבם של יהודי צפון־אפריקה. מועקת הגלות והגעגועים לציון מסייעים לשלושת החברים לשאת את קשיי הדרך במסע המפרך לירושלים של מטה. אך בדרכם הם חווים מסע דתי, רוחני ונפשי, המביא אותם לנגוע בשולי שמלתה של ירושלים של מעלה. הספר המרתק הזה מהווה סירת-הצלה ספרותית, המתחקה אחר שורשי האמונה והתרבות של יהודי צפון־אפריקה, ודולה מעולם זה, ההולך ונשכח, פניני תרבות שערכי יהדות עמוקים שזורים בהם.
רפאל אהרון, ראש-העין ניסן תשס״ו
Les veilleurs de l'aube-Victor Malka
La communauté s'attriste de voir l'exil perdurer.La Shekhina(la Présencedivine) promet une prompte rédemption et pour bientôt l'avènement messianique. Le poème étant relativement long, l'air sur lequel chacun des participants chante une strophe change une ou deux fois pour revenir à l'air initial, à la dernière strophe interprétée, elle, par toute la salle.
Le second poème (Yedid Nefesh Av harahmane, Ami de l'âme) a un contenu plus kabbalistique encore que le premier. Il est dû à un auteur du xvie siècle, rabbi Israël Azkari, un autre disciple d'Isaac de Luria.
C'est une supplication adressée à Dieu « père miséricordieux ». Le poète lui demande : « Relève-toi, ô toi notre bien-aimé, et couvre-nous de la coupole de ta paix. » Un autre poème, de circonstance celui-là, du maître du judaïsme espagnol Salomon Ibn Gabirol, est chanté par la salle, Shahar Ava- keshkha, A l'aube je te cherche… Il est, depuis lors, devenu un des poèmes et des chants les plus populaires du judaïsme du nord de l'Afrique.
Cette période introductive – toujours la même – terminée, le maître passe aux différents poèmes spécifiques à la section hebdomadaire dela Torah.À chaque semaine ses textes liturgiques et ses modes musicaux. Ces modes sont tous empruntés aux différents airs des suites musicales andalouses.
La veillée s'achève régulièrement par ce que l'on appelle, dans le vocabulaire musical local, une ksida ( le mot veut dire objectif ). Le texte en est dû, d'ordinaire, à l'un des grands poètes du judaïsme marocain et il raconte ou bien commente ou encore se contente d'interpréter à sa façon les événements dont il est question dans la section ou la péricope dela Bible.
On y fait référence à deslégendes, à des interprétations du Midrash et à des récits talmudiques. Cette pièce est chantée selon des règles musicales très précises et relativement complexes. Son exécution n'est pas à la portée du premier venu.
Il arrive que des collaborateurs réguliers du concert musical ne parviennent pas à l'interpréter correctement. C'est pourquoi c'est le maître seul qui en conduit l'exécution de bout en bout.
Au terme de cela, toute la salle salue le maître, selon une vieille tradition religieuse, par un hazak ou baroukh qui signifie « bravo ; soyez béni ». On prononce alors une brève prière à la mémoire de tous les poètes locaux -notamment ceux dont on vient de chanter les œuvres – disparus.
La veillée vient de prendre fin. Il est six heures du matin. Peut commencer alors, pour ceux qui le souhaitent, le premier service de la prière traditionnelle du shabbat. Une partie du public tient à rester à l'office en compagnie du maître. D'autres préfèrent rejoindre dans la ville la synagogue où chacun a, souvent depuis des années, ses habitudes.
Chapitre premier Un passeur de grâces
Il est né pour chanter comme d'autres pour semer la joie autour d'eux ou pour être des conquérants de l'espace. Une vraie vocation. On parierait d'ailleurs qu'il a dû naître en chantant. Et très vite, il a atteint la perfection. Il a poussé le talent jusqu'au génie.
Il a – c'est l'évidence pour qui l'a écouté fût-ce une seule fois – la voix de Ray Charles, un Ray Charles qui serait né en Orient et dont l'instrument d'accompagnement – s'il en fallait un absolument – ne serait pas le piano ou le saxo, mais le oud ou le kanoun, à la rigueur le violon, tenu à l'orientale c'est-à-dire prenant appui sur le genou.
Il évoque Ray non seulement parce que aveugle, il ne cesse de se bouger de tout son corps de gauche à droite et de droite à gauche comme pour chercher la bonne distance, ainsi que le faisait le regretté chanteur américain.
Mais aussi parce qu'il y a, chez l'un et chez l'autre, une identique inspiration. Une même plongée dans le cœur des hommes. Un même voyage dans les douleurs et les espérances de ses contemporains. Le sanglot de toute la souffrance humaine. Un chant auquel il suffirait de peu de chose pour qu'il devienne larme, prière supplication, requête, exhortation, complainte, cri de révolte ou appel de détresse. Une mélancolie douce et contagieuse.
Une manière de caresser les mots, l'américain pour l'un, l'hébreu et l'arabe pour l'autre, qui leur est commune. Et pardessus tout une même façon de plier la main autour de l'oreille en la ramenant sur elle-même, histoire de mieux s'écouter et de maîtriser au maximum, en cas de besoin, la sollicitation des cordes vocales.
Chanteur ? Pas seulement ! Il deviendra peu à peu rabbin sans que nul n'ait jamais songé (cela aurait été perçu comme une outrecuidance) à lui demander dans quelle université ou dans quelle académie talmudique il avait acquis ce titre.
Il était rabbi si naturellement que les sages du pays dûment diplômés eux-mêmes – présidents de tribunaux rabbiniques, par surcroît – ne se permettaient de l'appeler, et avec quel respect, que « rabbi David ».
Il avait suffisamment étudié (tout en continuant de chanter) pour être en mesure de damer le pion à qui aurait, d'aventure, eu envie de contester sa qualité de rabbi ou de talmudiste. Sans compter qu'aveugle, nécessité oblige, il connaissait l'ensemble du Pentateuque par cœur, avec naturellement les notes vocales accompagnant chacun des textes.
Chanteur, rabbin, mais surtout poète. Il s'était habitué, à la manière de maîtres illustres qui l'ont précédé au sein de l'aire culturelle séfarade et singulièrement au sein du judaïsme marocain et qui lui ont servi de modèles, à trousser, semaine après semaine, des pièces poétiques religieuses qu'il mettait en musique et qu'il chantait au cours des soirées de bakkachot dans les diverses synagogues qui, à Casablanca dans ces années 1960, lui ont servi de lieux d'accueil.
שבעים סיפורים וסיפור מפי יהודי מרוקו
סיפור מספר 2.
" שומר שבת " ואחותו מ " בני משה "
יעקב אביצוק – רושם סיפורים 1 – 23. נולד בשנת 1929 בעיר המולדווית ואסלוי, רומניה, לדוד ורחל איצקוביץ, כילד שישי בין תשעה אחים ואחיות, אביו היה רפד. יעקב למד באורח מקביל " בחדר " ובבית הספר היהודי בשם " עשה טוב ,, שבו לימדו גם קצת עברית.
בית הוריו היה מסורתי, נתחנך בתנועות הציוניות " גורדוניה " ו " בוסלייה ", והיה לפני עלייתו בהכשרה במלחמת העולם השנייה עבד במחנות הכפייה.
מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז
בימים הקדומים היו אנשי שבטים במרוקו נוהגים לצאת למלחמה נגד היהודים ולהרוג בהם הרג רב. למרוקו נזדמנו אז אח ואחות מן השבט היהודי " בני משה ", והם יצאו למלחמה נגד המתקיפים והרגו המונים מהם. הערבים קראו ליהודי הגיבור בשם " שומר שבת ".
בתום אחד הקרבות, שבהם נחלו אנשי השבטים המקומיים תבוסה מכרעת, ראה הלוחם היהודי מן השבט " בני משה ", כי טיפת דם נפלה על בגדו. ידע הלוחם כי הוא נטמא ולא יוכל לחזור אל שבטו. מה עשה ? איבד את עצמו לדעת.
ראו הערבים את היהודי מת, ולא מידם, וקברו אותו בכבוד גדול ובנו בית מפואר על קברו. מדי יום ביומו היו מתפללים על הקבר, עד שהפכו את הקבור בו לקדוש מוסלמי.
גם אחותו של " שומר השבת " הייתה גיבורה וחזקה, והפילה חללים רבים מבין האויבים הערביים. אך כאשר ראתה את אחיה מוטל מת על האדמה, שלחה גם היא יד בנפשה.
גם לה הקימו הערבים קבר מפואר, הקדוש עד עצם היום הזה
מספר הספור : אברהם ( אלברט ) אילוז.
תאג'ר אל סולטאן – نخبة الاقتصادية اليهودية في المغرب
6. والسلام في 25 رجب عام 1259
6 – שלום,25 רג'ב שנת 1259
الجليفة
مولاى محمد
ابن امير المؤمنين
عبد الرحمن
وفقة الله
חותמת
הח'ליפה מולאי מחמד ( 8 ) בן נסיך המאמינים עבד אל רמאן ( 9 ) . יצליח האל דרכו
8 – מולאי מחמד עבד אלרחמאן שימש בתפקיד הח'ליפה של מראכש עד עלותו לשלטון במקום אביו בשנת 1859
9 – בשל מוצאם השריפי, דהיינו מצאצאי הנביא, נהגו בנו השושלת העאלווית שעלתה לשלטון במחצית השנייה של המאה השבע עשרה לצרף לשמם את התואר " אמיר אל-מאמנין " – נסיך המאמינים – המבטא את רצונם להיחשב ל " ממלאי מקום " הנביא.
קורות היהודים באפר"הצ – א. שוראקי
החל במאה השמונה עשרה התפשטו בני משפחת שוראקי בקהילות היהודיות העיקריות שבצפון אפריקה. יצחק שוראקי, מורהו של שלמה ידידיה צרור הגדול מאלג'יר, פרסם באוראן ספר שאלות ותשובות, ואילו מסעוד שוראקי הרביץ תורה במידיאה.
הרב יהודה עיאשה מתארו כאיש רחב לב, נמרץ, אמיץ וגדול בחכמה, " סיני ועוקר הרים ". לאחר שהוא מהלל בלשון זו את מעלותיו, הוא מוכיחו בגילוי לב על הריתחה שבמזגו.
בדור זה, במחצית הראשונה של המאה השמונה עשרה, חי גם הרב יעקב שוראקי מגיברלטר, שפרסם פסק הלכה בשנים 1725, 1735, ו-1739.
לסיומם של ציונים חטופים אלה לקרותיה של משפחה יהודית מצפון אפריקה עלי להזכיר עוד את השם מרדכי שוראקי או שריקי, שהיה מן הסתם נכדו של אליהו ובנו של סעדיה, אשר התפרסם בכינוי חזן פחה.
הוא עזב את טלמסן ונעשה ממקורביו של סולטאן מרוקו, סידי מוחמד בן עב אללאה, שחי בין 1757 – 1790, ומספרים כי בהשפעתו נקט מדיניות ליברלית והנהיג תיקונים מדיניים ומִנהליים, שבזכותם אכן שב השלום לשכון בדרומה של מרוקו.
סידי מוחמד בן עבד אללאה חתם על חוזים מסחריים עם דנמרק, אנגליה, שבדיה, צרפת וּונציה.הוא שיגר משלחות דיפלומטיות לצרפת, לספרד ולתורכיה. הוא בחר בצרפתי אחד, קוראלו, שיבנה את העיר מוגאדור, שתוכננה במיוחד להושיב בה מוסלמים, יהודים ונוצרים בכפיפה אחת.
מרדכי קנה לו את אמונו של סידי מוחמד בן עבד אללאה עד כדי כך, שנעשה לא רק יועצו אלא גם וזיר הכספים שלו. בתואר זה ארגן מחדש את מערכת המסים והמטבע והגדיל את הכנסות הממלכה.
סידי מוחמד מת ב-9 באפריל 1790 בגליל רבת ( רבאט ). בנו מולאי יזיד, שכמה וכמה פעמים התקומם על הסולטאן כדי לתפוס את השלטון, נקרא לשוב מן ההרים, שבהם מצא לו מקלט. יורש הכסא נתקף חמת נקם לאמיתה.
הוא פתח ברדיפות עזות על היהודים והנוצרים, שדד ובזז, סחט דמי כופר והרג כל מי שניצב לו לשטן על דרכו ברחבי ממשלתו. במיוחד התנכל ליהודים מבני פמלייתו של אביו, כגון הרב מסעוד בן זכרי : הוא תלה אותם ברגליהם בשער העיר מכנאס, ומשך שבועיים ימים יכול היה המון העם לחזות שם בייסוריהם.
חשבון מיוחד היה לו למולאי יזיד עם מרדכי : הוא התנכל לנפשו ולזהבו. הוא אסר אותו במכנאס והבטיח שתהיה לו נפשו לשלל אם אך יהפוך עורף ליהדות ויתאסלם. מרדכי סירב ומת מות קדושים על המוקד.
קהילת מכנאס, שנטלה את ירושתו, נרדפה קשה, והוא הדין בקהילת מראכש, אשר בה מת לבסוף אותו עריץ, ששיקע את ארצו באש ובדם, מות נבלים, בפברואר 1792.
הנה כך דבקו הורי במסורת עתיקה זו של אנשים, ששרו בלשון התנ"ך, או אפילו כתבו בה שירים, ולפעמים ידעו לחתום עליהם בדמם. אבי, כמו שקורה לפעמים בצפון אפריקה, היה בעל שׂער צהבהב המתקרב לאדמוני.
הוא היה בן למשפחה מרובת ילדים, והמשק לא היה מספיק לכלכל את כולם. הוא השיג תעודה של בית ספר יסודי בעין טמושנט בה נולד; מיד לאחר מכן היה עליו להשתכּר למחייתו כשוליה לרצען, אחרי כן כנער קצבים, עש שהזדמנה לו שעת כושר כלשהי והוא שלח ידו במסחר, בדגנים, ובגידול גפנים.
הוא לקח לו לאישה את בתו הבכירה של אברהם מאיר, מלֵחה, והעמיד משפחה בה הייתי אני הילד התשיעי. אישיותו העמוקה של אבי באה לידי גילוי במחצית הראשונה למאה הזאת, בתחום הפעילות התורנית והמוניציפאלית.
ארבעים שנה עמד בראש הקהילה היהודית העשירה של עין טמושנט, ומשך עשרות שנים נבחר חזור וחזור למועצת העיריה. עושה היה את תפילתו קבע, וימיו משכו חיותם משלוש התפילות המסורתיות, שבכל יום ויום.
לבד מזה היה קורא נאמן במזמורי תהלים, שאותם ידע בעל פה, ויומם ולילה היה משמיע אותם בלי לאות, בכל רגע של פנאי. ספר התהלים שלו מצוי ברשותי; מרוב משמוש וקריאה הפכו דפיו כקלף שקוף. כיוון שבגיל צעיר ביחס נעשה ראש לקהילתו.
נתן מחילו לבניית בית כנסת יפה ורחב ידיים, אשר בצלו דגלתי. בפעם האחרונה ביקרתי בו בשנת 1963. אין ספק, שהוא נמנה עם מקומות התפילה ההרמוניים ביותר בבנייתם, שבנו היהודים מסביב לאגן הים התיכון.
היה שם לוח זיכרון מוקדש לזכרו של אבי. כיום אין עוד זכר לכל אלה, שהרי בינתיים נעלמה לדמרי הקהילה היהודית, שמנתה כאלפיים נפש, ובית הכנסת היפה שלי, שהקסים את ימי ילדותי, הפך להיות בית תרבות ערבי.
הזיכרונות הראשונים השמורים עמי נמשכים אל בית הכנסת הזה, שאליו היה אבי מוליך אותי בשבתות ובמועדים, ומעולם לא עורר בי תחושה של " עוול תורה ". בתוך כך היה עולם מלא מתמוטט סביבי. המערב, שכה מעטה הייתה השפעתו על הדור של אבות אבותי, כובש היה בסערה את הדור החדש.
אחי ואחיותי הגדולים כבר השתייכו כל כולם לעולם חדש זה, שעתיד היה לסחפני, אם גם לא ניתק אותי משורשי, מחלת ילדותי לא מנעו אותי מלעזוב בגיל אחת עשרה את כפר מולדתי וללכת לבית הספר התיכון של אוראן, בו עתיד הייתי לקבל משך שבע שנים, כתלמיד הפנימיה, חינוך ותרבות, שבזכותם נעשיתי בן בית במכמוני המזרח והמערב כאחד.
עם זאת היה עלינו להתמודד עם משפטים קדומים אנטישמים, שלא חסרו אצל המתיישבים הצרפתים באלג'יריה ואשר כמה מוסלמים נתפסו להם במידה של חדווה, גם אם לא האמינו בהם יותר מדי, לפי שחרדים היו יותר לעמוד בפני הזרם, החזק הרבה יותר, שהמטיר על ערבים כלימות ובוז.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
בבית כנסת המקודש הנקרא " דנגם " היה ספר תורה, עתיק יומין, קטן והיה נקרא אצל יודעי דבר " ספר תורה זאבארנו ", נראה זה אחד מהספרי תורה שכתב הרב הקדוש הרב משה זאבארו זלה"ה מפאס, ויש אומרים מספרד.
יהודי דבדו נזקקים היו לספר תורה קדוש זה במקרה של סכסוך בענייני ממון וכדומה, יש שהעדיפו שבועה על ספר תורה זאבארו הקדוש במקום דיונים בבית הדין.
הספר הקדוש היה עדיין בבית כנסת דוגם בתקופת העלייה הגדולה של שגה תש"ח.
בשנת 1974 קיבל ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ספר תורה עתיק יומין מדבדו, כתוב על גויל אילה; הספר תורה ניתן כמתנה לראש הממשלה שמסר אותו למוזיאון ישראל.
בשנת תס"ח ( 1708 למניינם ) ביקר בדברו השד"ר מחברון רבי שמואל הלוי והוא קיבל תרומה חשובה יחסית למצבה של קהילה קטנה וזה מעיד על מצבם הטוב מבחינה כלכלית של בני הקהילה. פעמים אין ספור נאלצו היהודים לעזוב לזמן מה את המקום מחמת הרעב הקשה או מחמת המציק, זכור במיוחד הרעב של שנת תקל"ט 1779 למניינם – ובשנת תקס"ז ( 1807 למניינם ) כמעט והתרוקנה השכונה מתושביה היהודים " בחודש אב (שנת תקס"ז ) היה סוף שנת הרעב הגדול שבו נסעו רוב אנשי עיר דוברו לכפרים של קלעייא ( קונטרס יחס דוברו להרב ר׳ שלמה הכהן צבאן זיל ).
בין השנים 1910-1830 ידעו יהודי דבדו ימים קשים, ולפעמים טרגיים, כי לוחמים מוסלמים, המתנגדים לכיבוש אלג'יריה על ידי הצרפתים, מצאו מקלט במזרח מרוקו, כולל דבדו, ואם נוסיף על כך, שהיהודים באלג'יריה נחשדו על בך שהם אוהדי השלטון הצרפתי ומעדיפים אותו על פני השלטון המוסלמי, הרי שהיחסים בין יהודים למוסלמים התערערו, והיהודים משני צירי הגבול שילמו בדמים, תרתי משמע, מחיר השתלטות צרפת על אלג'יריה. (ראה על כך בספרי הקטן עיר הכהנים דברו, עמי 150-149).
שומרים אנחנו חסד נעורים לקהילתנו הקדושה משום שבסמטאותיה ינקנו מזיוה של יהדות מקורית, טבעית ותמימה.
מממנים רבים של ירושלים שלפני הבית מצאנו בדברו:
בדברו חיו זה בצד זה הכהנים והעם, ממלכת כהנים וגוי קדוש, כהנים וישראלים; כמו בירושלים בך בדברו הקהילה הייתה מורכבת מצאצאי שלושת השבטים שנותרו מתוך שתים עשרה שבטי יה: שבט לוי ( הכהנים ), שבט יהודה (משפחות מרציאנו, בן נאיים, בן חמו, בן געי ועוד), שבט בנימין (בדברו הייתה המשפחה הרמה משפחת בן סוסאן מתייחסת לשבט בנימין);
במרכזה של ירושלים היה בית המקדש, ובדברו היה מקדש מעט מקודש מדורי דורות הוא בית כנסת " דוגם " אשר בני הקהילה העריצוהו עד מאד-, בירושלים היה ארון ברית ה', ובבית כנסת דוגם היה מונח ספר תורה מקודש מדורי דורות אשר רבים נרתעו ממנו, ירושלים הרים סביב לה כך העיירה מוקפת הרים, ועוד.
משפחת כהן – סקלי
קהילת סיביליה זכתה בתואר " ירושלים של מפרד " בזכות משפחות מיוחסות, משפחות קדושות, משפחות האצולה היהודית ירושלמית, אשר מראשית היישוב היהודי בספרד היו הם, הלוז העיקרי של הקהילה.
בסיביליה ישבו יהודים מגלות ירושלים ולהם התכוון רבינו אברהם אבן עזרא בקינה שחיבר על יהודי אנדאלוסיה: אהה ירד עלי ספרר… וראש אקרח, ומר אצרח, על גלות אשביליה, עלי נשיאים, וקרואים, בשמות וחכמיה, ועל אצילים והם חללים ובניהם בשביה. משפחות אברבנאל, אבודרהם, אלביליה, דאווד, גבישון, וכן הבהן-םקלי, שייכים לאצולה היהודית בקהילת סיביליה המעטירה.
הקשר של משפחות הכהן-סקלי מדברו לקהילת האם סיביליה מוזכר במכתב ששלחו, זה קרוב לשלוש מאות שנה, ראשי קהילת דברו לרבינו יעקב אבן צור מעיר פאס וזה לשונו: אחרי דרישת שלומך מעלת כבוד תורתו לא נעלם מכבוד תורתו… וחנא מן לקהל די שיבילייא (אנחנו קהל סיביליה) … ובית הכנסת הנזכר הוא בשיבילייא במבוי היהודים סמוכה מצד דרום… ואין להאריך כי אם בשו״ט שירבה ושלום… נאם הזעיר יוסף בן שמעון הבהן-סקלי (ראה ספר משפט וצדקה ביעקב, ח״א, סי׳ ע״ב).
למדנו גם שקשר מגורשי קהילת סיביליה היה כה חזק לקהילת האם בספרד עד שהאבות המגורשים קראו למקום מגוריהם החדש באדמת מרוקו, סיביליה! עדות שנייה על יחוסם הספרדי של יהודי דבדו מצאנו בכתביי הרב יהודה בן עטר ( הראשון ) הנקרא " ארבי לקביר " וזה לשונו:
ותקנה שתקנו קהילת קודש פאס המגורשים גרירי אבתרייהו בכל ערי המערב… ומכנאס וצפרו כולם כמנהג המגורשים, וקהילת קודש סיבילייאנוס אשר בדברו עושים המגורשים גם כך… (עיין ספר זכות אבות לרבי אברהם קוריאט, עמי נ״ד).
הגרעין המרכזי והחזק של מייסדי הקהילה בראשית דרכה היה ללא ספק משפחת הכהנים, אנו יודעים היום שבקהילת סיביליה בספרד הייתה שכונה של כה ני ם (ראה ספרי הקטן עיר הכהנים דברו, עמי 24).
ומה פירוש המילה סקלי ?
בימי הביניים הייתה תעשיה של עיבוד חוטי זהב בעיר סיביליה שבספרד ויהודי מרוקו שידעו על כך קראו לחוט מעובד זה מקלי סיבילייאני (מוזכר בספר נופת צופים לר׳ פתחיה ברדוגו), כהן-סקלי, לפי הנחה זו הוא כהן יקר וטהור כמו חוט הזהב המבריק ביופיו וזוהרו; הדעה הרווחת מפענחת סקלי לפי גימטריה של המילה סקלי המתאימה למילה צדוק, לאמור משפחות הכהנים בדבדו מתייחסים לצדוק הכהן הגדול בימי דוד ושלמה (זו היא דעתו של רבנו שלמה הכהן־צבאן בקונטרס יחס דוברו).
שמו הקדוש הטהור והזוהר של צדוק הכהן הגדול מלווה בניו צאצאיו מאז גלות בית שני וכבר בספרד הוסב שמו של צדוק לשם יחוס סקלי.
הכהנים היו בין המשפחות הראשונות שהרכיבו את הגרעין הראשון של הקהילה העתידה לפרוח ולצמוח במקום, הם מילאו תפקיד ראשון במעלה בכינונה ובשגשוגה של הקהילה ועל פיהם ישק דבר, מאז ועד היום.
ענפי המשפחה העתיקים והמרכזים במשפחות הכהונה בדברו הם: כהן בן זהור, כהן די דווד, כהן בן דווד, אולאד אהרן (כהן אצבאן), אולאד משיש (כהן דוגם), אולאד ארייאייש, אולאד זאגורי, אולאד רובין (רובאניים) וכן אולאד צפיח.
הכהנים הטביעו חותמם הקדוש על דרכה של הקהילה, בזכותם התפרסמה דבדו בעולם היהודי כקהילה של חכמים וסופרים, סופרי דווקני סופרי סת״ם מובהקים, מלאכתם מלאכת שמים, חזקים ביראת ה׳ טהורה ואמיצים במעשים טובים, שומרי משמרת קודש רוח ישראל סבא, ושמם הטוב הגיע לקהילות רחוקות, משום כך ספרי תורה של דבדו היה להם ביקוש רב, כתובים היו על גויל יקר הערך משובח ומעובד לשמה מהתחלה ועד הסוף (ושמעתי לאמור שכתבו לפעמים על גויל איילות), עם הכתב ״הדבדובי״ המהודר, והסופרים היו אגשים חסידים יראי ה׳ בתכלית, מתחסדים עם קונם, כולם קדושים כולם טהורים, בדורות האחרונים זכורים לנו הסופרים החסידים ר׳ מרדכי הכהן זאגורי זצ״ל, ודודו הרב אליהו הכהן זאגורי זצ״ל וכן ר׳ יעקב הכהן ז״ל, הרב אברהם צולטאן ז״ל, הרב שלמה צולטאן ז״ל הרב יעקב צולטאן ז״ל ואחיו הרב אפרים צולטאן ז״ל.
היתה לנו קהילה ״ירושלים קטנה״! והתואר התאים לה להפליא כי הרי שם התקיימה מאות בשנים קהילה של ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״ בני אהרן וישראלים, כי המושג ״והכהנים והעם״ הקשור לירושלים בימי הבית הראשון והשני היה מציאות יהודית חיה בקהילת דברו, התואר ״ירושלים הקטנה״ מתאים לקהילה בהקשר נוסף ולא פחות חשוב: צאצאי שלושת השבטים שחיו בירושלים בימי בית שני, שבט לוי, שבט יהודה, ושבט בנימין נמצאו מיוצגים בקהילת דבדו: משפחות הכהונה בדברו הם בני כהנים הלויים משבט לוי, משפחת בן סוסאן היא מצאצאי שבט בנימין (ראה הקדמת הרב המחבר לספר תיקון יששכר), משפחות בן צולטאן, מרציאנו, בן חמו וכו׳ המתייחסים לשבט יהודה.
משפחות כהן־סקלי, משפחות רם, זרע אהרן בן עמרם, בחירי סגולה לעבוד ולשרת, נצר לגזע הכהנים הטהורים, הם צאצאי צדוק הכהן הגדול, מבני בניו של פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.