הספרייה הפרטית של אלי פילו-כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו
כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו
שרשים חסונים
ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור יוסף אחיו
מחצב הנשמות
מחצב נשמות הצדיקים – אוצר אבני החן של מלך העולם הוא.
אוצרו החביב, בן טפוחיו, אותו ינצור כאישון עיניו.
משם חצב את נשמותיהן המבהיקות של חסידי עולם, מצוקי תבל, ושגרן בעל כרחן לעולם השפל. שם, בכור הנסיון והבחירה בין טוב לרע, ימרקו ויצחצחו את אורן, למען יזהירו ויבהיקו שבעתיים בחזרתן אליו לחיי נצח בעולם האמת, ויקבעו לעד במשבצות זהב בעיטורי כתרו של בורא עולמים.
והמחצב של סנפירנון הוא, בין טורי בהט ושש המיוסדות על אדני ספיר, נוצצות ככתם אופיר, רבבות אבני חן בשלל גוונים אין סופיים.
כי אין נגה תוכו של חסיד זה כברק פנימיותו של חסיד זה, ואין זיו אורו של צדיק זה כטוהר זוהרו של צדיק זה, כל אחד מפיק כדכד נגוהו בגוון שונה.
סדורים הם במחלקותיהם כחלוקת אבני חן לסוגים שונים, אבות ותולדות. לא הרי יהלום כברקת – חלקם יוסיפו כח לנושאיהם, וחלקם יתנו להם חן, ועוד ועוד סגולות רבות.
כך יתחלקו הצדיקים למשפחותם לבית אבותם. יש משפחות גדולי ארץ שגבורתם בהרבצת תורה והעמדת תלמידים, ויש משפחות אנשי שם שעבודתם בתפילה וברכת הרבים, יש מצוקי ארץ שכוחם בהחזרת בנים תועים, ויש עמודי תבל גומלי חסדים לעניים ושועים, ויש שענדו לראשם כמה וכמה כתרים.
הצד השוה שבהם: כולם כמהים וכוספים לעשות רצון קונם באמת, וכל אחד ואחד מאיר וזורח כלבנת הספיר, וכטוהר עצם השמים כפי כח מעשיו וצדקותיו.
לא זאת בלבד, אלא כפי שכל אבן מאירה בפני עצמה, זוהרת היא גם בקרב משפחתה.
צא ולמד מן הסוחר בהם, אשר גם אם ירבו בבית נכותה יהלומים ואזמרגדים, הרי הוא מונה במספר צבאם, ולכל אבן בשם יקרא. יספר בשבח כל אחת, יהלום זה יחיד במשקלו, וזה נדיר בניצוצי אורו. זה מבהיק בגוונים שונים, וזה חזק לא יפצחוהו קלשונים.
כך כל נפש צדיק מאירה בפני עצמה, ואף בין צדיקי משפחתה כל אחת מקומה המיוחד שמור לה.
טלו משל: משפחה אשר בניה התייחדו בגאונותם וגדולתם בתורה, מכל מקום אחד עיקר אורו יזריח בתלמוד ויעמיד תלמידים, ומשנהו בהוראה ידריך את הרבים. האחד יזיל אמרותיו ברבים בדרש ואגדה, וחברו בתורת הרז יהגה חרש לבל יוודע.
הוא אשר אמרנו, לא רק שלכל בית צדיקים זיו אורו המיוחד לו, אלא גם לכל צדיק וצדיק גוון מזהיר בפני עצמו, המבהיק בבוהק המיוחד רק לו, בו ישלים את נפשו לקונו.
מבין אותם סלעי המחצב נאצלה משפחת הצדיקים לבית פינטו, אשר ענדה כמה כתרים לראשה, והתעטרה לדורותיה בשלל גוונים.
כל צדיק וחסיד מבניה ודרך עבודתו המיוחדת לו.
זה בתורה, חברו בקדושה, ורעהו בטהרה. מהם צפונים וטמונים בחגוי קיטונם, ומהם אשר כל הארץ רעשה מגאונם. כל אחד צחצח מירק והשלים את כל זויות נשמתו בזיו שונה. אורחות קדושיה נשגבים טמירים ונעלמים, כל אחד לעצמו בבחינת נתיב לא ידעו עיט.
אולם צד שוה יש לכולם, אות היכר מהיכן נבט, לאיזה מדור ממחצב הנשמות הוא שייך, והסימן: ״מסירות נפש פשוטה״.
היא היתה הסמל החרוט על דגלם, היא המיוחדת ואופיינית לצדיקי משפחתם לבית אבותם. וכראות הרואה את ניצניה, ידע בבטחה, כי משורש צדיקי משפחה זו צמח, ועוד נצר מפארותיה הבשיל אשכולותיו.
שרשים, השם "פינטו", ר׳ שלמה פינטו הראשון ור׳ יוסף אחיו
היחס של צדיקי משפחת פינטו, עתיק יומין הוא, זרע קדש מחצבתו. שרשיו עמוקים וחסונים ומגיעים עד רב שרירא גאון ולמעלה בקודש. במשך הדורות הצמיחו שרשים אלו ענפים רבים, אשר עלו והשתרגו לאילן רב פארות, גאוני ארץ ,» קדושים וחסידים, אשר בצילם הנעים הסתופפו רבים מבני עמנו, וממגד פרות מעשיהם הטובים שבעה הארץ.
בראשית ימיה כונתה בשם משפחת ״גאון" – עדות והוראה על חשיבותה ויחוסה ״ בימי גירוש ספרד, כאשר חיות האינקויזיציה שרצו בכל פינה, ארבו לכל יהודי, וציפו להזדמנות הכי קלה להתגולל עליו בחמת זעם בעלילות רשע למיניהם, ראשי המשפחה פן יבולע להם מחמת שם זה – שהורה על חשיבותם בעולם . ונאלצו להמיר את שם משפחתם ל ״פינטו״, כשם עיר מגוריהם אשר ממנו יצאו
אמנם ימים ידברו, ובורא עולם – קורא הדורות מראש, קבע, כי שמם החדש יתעטר בכתר שם טוב, ויהפוך לשם ולתהלה בכל הארץ, עד שהמוני ישראל «.יזכירוהו בסילודין, כל אימת שיעלוהו על דל שפתותיהם.
בין ראשוני המשפחה הידועים לנו, נמנים ר׳ שלמה פינטו הקדוש ואחיו ר׳ יוסף ־זצ"ל אשר התגוררו בספרד בעיר הנמל הדרומית ״פינטו״.יש המיחסים את ראשוני המשפחה גם לר׳ דון יצחק אברבנאל זצ״ל, אך אין ידוע איך וכיצד.
בעת גירוש ספרד, בשנת ״מזרה״ ישראל – רנ״ב (1492 למניינם), כאשר נאלצו ליטול את מקל הנדודים, פנו יחד עם יהודים רבים לפורטוגל. אך גם שם לא ארכו מנוחתם, ובעת גירוש פורטוגל (שנת רנ״ז, 1497 למניינם) נאלצו לנדוד שנית. הפעם פנו למלכות רומא, שבהוראת האפיפיור יוליוס השלישי, פתחה את שעריה בפני הגולים בעת ההיא, שם התיישבו יחד עם עוד רבים מאחיהם גולי פורטוגל, בעיר אנקונה שהשתייכה למלכות רומא
כל הפרטים אודות שרשי צדיקי משפחת פינטו הם על פי המסורת שעברה בין צדיקי המשפחה מאב לבן. בספרי קורות הימים מובאות כמה גירסאות, אך רובן משובשות ולא מדויקות. לדוגמא: באנציקלופדיה אוצר ישראל כרך ח׳ עמי 249 נאמר: ר׳ יוסף פינטו בא מגלות פורטוגאל בשנת 1497 לדמשק, והיה שם עשיר גדול ובעל צדקה, בן בנו ר׳ יהושע פינטו (הרי׳׳ף) היה תלמיד ר׳ יעקב אבולעפיה, וכוי. קטע זה מלא שיבושים, ר׳ יוסף בא לדמשק יותר מ-50 שנה אחר כך כפי שיסופר להלן. הרי״ף תלמידו של ר׳ יעקב אבולעפיה, נקרא ר׳ יאשיהו ולא ר׳ יהושע, הוא היה בנו של ר׳ יוסף ולא בן בנו.
Il etait une fois le Maroc-Temoignage du passe judeo-marocain David Bensoussan
Il etait une fois le Maroc
Temoignage du passe judeo-marocain
David Bensoussan
L'étude de la transmission orale de ces deux groupes de la société relève d'une entreprise
gigantesque au sujet de laquelle les chercheurs devront se pencher un jour prochain.
Bien que féru d'histoire, l'auteur n'est pas historien. Il fait se recouper de multiples informations et les synthétise dans une grille, selon ce qu'il considère être sa propre lecture de l'histoire. Néanmoins, il tient à aviser le lecteur de ce que cet ouvrage n'en est pas un d'ordre scientifique car les nombreux récits rapportés par des voyageurs européens s'inscrivent dans une optique particulière. Ces écrits sont souvent tendancieux, car si le Maroc a été traditionnellement considéré comme un pays exotique, il n'en demeura pas moins un pays hostile.
En outre, certains auteurs ont été influencés par la mouvance des ambitions coloniales et ont cherché à leur trouver une justification morale. En ce qui concerne les faits, ces témoignages ne sont généralement pas contredits par les sources musulmanes ou juives. Le lecteur doit garder en perspective le fait que l'analyse scientifique de l'ensemble des témoignages reste à faire.
A la lumière des faits présentés dans cet ouvrage, le lecteur pourra se faire une idée du Maroc précolonial et de la confrontation de ce pays avec des puissances coloniales, dontla Franceet l'Espagne. En dépit de leur situation précaire, les Juifs du Maroc exercèrent un rôle prépondérant au cours des siècles derniers. À l'heure où la communauté juive n'existe pratiquement plus, l'auteur a jugé utile d'examiner la façon dont elle a évolué au cours des deux derniers siècles.
Cet essai ne se veut pas être une présentation linéaire de l'histoire du Maroc et de sa communauté juive. La présentation privilégiée par l'auteur nous permet d'entrapercevoir un ensemble de thèmes spécifiques, thèmes qui donnent une idée des conditions de vie, des espérances et des déceptions qui furent le lot d'une société traditionnelle en transition et en mutation vers la modernité.
Dans la mesure où cet ouvrage contribuera à mieux faire saisir le passé, l'auteur espère qu'il parviendra à ses fins : mieux faire envisager l'avenir. L'Histoire est en marche. Sans la compréhension des erreurs commises par le passé, il est fort possible que l'on soit appelé à les répéter sans même le savoir et que, de la sorte, l'on reproduise des incompréhensions auxquelles l'auteur s'est confronté de nos jours.
L'ouvrage se divise en cinq chapitres : les deux premiers traitent respectivement des sociétés traditionnelles musulmane et juive du Maroc avant la pénétration européenne. Le troisième traite de l'influence croissante des Européens dans les affaires marocaines au XIXe siècle jusqu'à l'avènement du Protectorat. Le quatrième aborde la période du Protectorat – y compris celle du gouvernement de Vichy – et la transformation du Maroc et de sa société juive durant cette période. L'ouvrage conclut sur l'évolution d'un Maroc indépendant et sur l'exode de sa communauté juive tout en envisageant le devenir des relations des Juifs et des Musulmans d'origine marocaine.
Pourquoi ce titre : « Il était une fois le Maroc »? Le lecteur pourra en saisir le sens en lisant le paragraphe suivant qui termine l'ouvrage : il y a de cela cinq siècles, des Juifs furent contraints de quitter l'Espagne. Ils en ont gardé la langue, les coutumes qui leur furent propres et une fierté légendaire. Est-ce que l'histoire se répéterait pour les futures générations des descendants des Juifs qui ont senti le besoin de quitter le Maroc? Nous nous trouvons actuellement à un tournant de l'histoire. Si le passé est assumé dans sa totalité et s'il y a distanciation par rapport à l'instrumentalisation du conflit du Proche-Orient, il serait possible de faire éclore une amitié profonde et fraternelle. Dans le cas contraire, il deviendrait probable que, de la même façon que les Sépharades disaient à leurs enfants « Il était une fois l'Espagne » en se référant à un passé lointain, quasi mythique et révolu, les Juifs marocains risqueraient, malgré leur attachement culturel, de dire à leur descendance : « Il était une fois le Maroc. »
Le défi est posé.
L'auteur tient à remercier Michèle Caudan pour sa coopération dans l'identification de sources historiques et Charles Dadoun pour sa relecture du manuscrit
קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
תקפ"ג – תרי"ש . 1823 – 1859, ימי מלכות מולאי עבד רחמאן
מולאי עבר רחמאן בן הישאם, אחי מולאי סלימאן, היה " מלך ישר ואוהב ישראל ועשה כמה מלחמות והצליח. בימיו קרו אסונות טבע קשים. בשנת 1825 היה רעב בכל מרוקו, בשנת 1831 היה מרד הלודאייא במלך. הלודאייא שדדו פעם נוספת את מללאח פאס והסתתרו בו. המלך הפגיז את המללאח, ובתים רבים נהרסו וכשניצח המלך נקבע יום כ"ב בכסלו ל " פורים " הנקרא פורים דל כור, היהודים בצפרו היו שרויים בפחד מחשש שהלודאיייא ינסו לפלוש למללאח צפרו.
בשנת 1835 הייתה בצפרו רוח עזה ומתו בה כמה יהודים, בשנת 1838 נחרבה קהילת תינמלין ויהודיה נשבו. תושבי צפרו נתבקשו מרבני מכנאס להשתתף בפדיון השבויים. בצפרו שלט שר שהיה צורר ליהודים והעליל עליהם עלילות. הנגיד היה רבי חיים אהרן מאמאן. הקהל התלוננו על השר בפני המלך. תלונתם אמנם לא נשאה פרי, והשר שידע על כך הוסיף לשנוא אותם ובמיוחד את הנגיד רבי חיים, אשר לדעתו היה צריך למנוע בעד טובי העיר מלהלין עליו לפני המלך.
הוא העליל עליו והכניסו לבית הסוהררבים מטובי העיר ברחו מפני השר הנזכר לפאס ולכנאס. בין הבורחים רבי יהודה אלבאז ורבי עמרם בנו, רבי עמור אביטבול, יצחק אלבאז שאף עלה בידו להעביר את אשתו לפאס , ונראה שחשב להשתקע שםשלום בר יצחק אלבאז בהנ"ל נאלץ לעזוב את העיר מחמת חרון אפו של השר שנטר לו איבה על עסקי שדה אחת שביקש ממנו השר למוכרה לו ולא רצה, ואף הוא רצה להביא את אשתו לפאס שם מצא מקלט, שלום אלקובי אשר לא רצה לחזור לצפרו.
תעודה מספר 4 תקצ"ה. 1835.
אלופינו מסובלים עמיתינו בתורה ובמצוות אחינו אנשי גאולתנו עם אלוקי אברהם קהילת קודש ונבחר אשר בצפרו יע"א ועטרותיהם בראשיהם, המה מלכיה ושריהם, החכמים השלמים הדיינים המצוינים גדולים ועצומים רבני אלפין יושבי כסאות למשפט ועל צבא יקר רוח איש תבונה, עומד בפרץ נשיא אליהם הנגיד המעולה ענף עץ אבות, רודף צדק וחסד כבוד הרב יצחק אביטבול ישצ"ו.
כולם כאחד יעמדו על הברכהה, המשולשת בתורה שמורה וערוכה, אתה ה' תשמרם, כצנה רצון תעטרם, ועיניהם תראנה ה"ן משיח לישראל צדקת ה' יעשה ומשפטיו, וישראל ישכון לבטח שוכן לשבטיו בזמן קריב אמן כן יהי רצון.
תעודה מספר 309.
בה"ו
אור ישראל וקודשו, נזר אליהו על ראשו, יאיר לו, החכם השלם והכולל הדיים המצויין כבוד הרב יהודה אלבאז נרו יאיר. קדמתי בנשיקת פניו בעהת"ר ורוב שלום לאחי ורעי יהי שלום בחילם הם ובניהם וכל אשר הלם כן יהי רצון ועקרת הבית מנשים באהל תבורך כן יהי רצון.
זה כמה ואני משתוקק לראות כתב יד הקדש ועדיין תשובה תולה ועל עסקי עתה באתי כי תעמוד לימין באי דורנא ( מנחת המלך ), דמלכא החכם השלם והכולל כבור הרב רבי יעקב אתורג'מאן נר"ו בנו של אותו צדיק מלאך האלדים החכם השלם והכולל כמוהר"ר משה שבא בשליחות ירושלים תוב"ב.
ומאחר שקדמו הרב כמוהר"ר רפאלי נ"י, אמר לו שילר למחנכם קדוש וארח בואו משם יבוא למחנכם זה קדוש לקיים שליחותו ואתה תעמוד לימינו להורות לו הדרך מה יעשה כמנהגך הטוב, ותודיעני מה נעשה בדין אהרן אזולאי, אשאלה מאחי תבקש לי איזה סגולה או איזה רפואה לאדם שאוהב מים שרופים הרבה יומם ולילה אנא אדוני תשאל ותחפש על זה למצוא תרופה על זה באיזה סגולה או רפואה ועל כן יבור דבר כבוד תורתו והכתב נחוץ אחים רא"ם.
סוף תעודה מספר 309
הספרייה הפרטית של אלי פילו-הגדת אגדיר – העיר ושברה אורנה בזיז
הגדת אגדיר – העיר ושברה
אורנה בזיז
מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח
ירושלים תשס"ח
בראש חודש אדר, בלילה שבין 29 בפברואר ו-1 במרס 1960 (הלילה השלישי לרמדאן וערב mardis gras-n), בשעה 23:40:14 רעדה האדמה בדרגה 6.7 בסולם ריבטר. 12 שניות הספיקו למחות עיר שלמה על יושביה. בין 12 ל-15אלף איש קיפחו את חייהם. רובם נקברו חיים. 20 אלף איש נותרו ללא קורת גג. הקהילה היהודית אשר מנתה כ-2,300 נפש איבדה ב-1,500 מבניה.
אגדיר – עיר הולדתי, עיר חולות הזהב של ילדותי, עיר חלומותיי, עיר שהשמש זורחת בה 365 ימים בשנה, עיר המשתזפת לאורן אחד החופים היפים בעולם, עיר שחוף ימה הנפלא נמתח לאורן תשעה קילומטרים לרוח המבושמת של עצי אורנים, אשלים ואקליפטוסים, עיר חדשה ומודרנית, עיר קיט ששדרותיה רחבות, וגניה פורחים, ובתי המלון בה משופעים בתיירים, עיר השפע הגדול של הדגה ושל התוצרת החקלאית. בעולם כולו מדברים על אודות נועם החיים באגדיר. עיר האתגר הגדול של שיקום והתחדשות, עיר שנולדה שנית מתוך הריסותיה, עיר ברוכת אל, עיר מקוללת אל. אגדיר – עיר חלומותיי ועיר סיוטיי.
אורנא בזיז היא ילידת אגדיר שבמרוקו, אם לארבעה ומרצה בבירה במכללה לחינוך ע״ש דוד ילין בירושלים. ב-1996 הוכתרה עבודת הדוקטור שלה בציון ״ הצטיינות יתרה ״ באוניברסיטת הסורבון בפריס. ספרה הראשון הבלים לעולם לא יובלו להביל את השפע, חייו ויצירתו של דוד שחר ראה אור בהוצאת כרמל.
Comm. juives sahariennes
La seconde sert, bien souvent, à la première, d'outil d'interprétation et d'auxiliaire pédagogique; c'est elle qui lui donne sa dimension existentielle, locale et maghrébine, et confère une identité socio-culturelle originale à ceux qui en transmettent la mémoire.
Si la littérature d'expression hébraïque concerne, d'une façon générale, le savoir écrit, la science élitaire d'une société lettrée se recrutant quasi exclusivement parmi les hommes, la création littéraire d'expression dialectale s'adresse, elle, à tout le monde, aux catégories de la population insuffisamment alphabétisées ou médiocrement instruites, spécialement aux femmes et aux enfants.
L'une et l'autre participent, au demeurant, à la transmission du savoir, de la coutume et des usages, et remplissent, à des niveaux et des degrés différents cependant, les mêmes fonctions initiatiques, pédagogiques et liturgiques.
La seconde est, par ailleurs, la fidèle gardienne des traditions non écrites, constitue l'instrument d'information par excellence et possède, en outre, en certains de ses aspects laïques et profanes, une vertu remarquable, celle d'un pouvoir intégrateur et socialisant, comme en portent témoignage certaines des compositions présentées dans notre ouvrage.
On ne peut cependant échapper à l'impression qu'il existe comme un divorce entre "l'écrit" hébraïque et "l'oral" dialetctal L'hébreu, langue du Livre et du Rituel, sert à communiquer avec Dieu. C'est en judéo-arabe et en judéo-berbère (en haketiya "judéo-espagnol"dans les sociétés hispanophones) qu'on communique avec les hommes, son parent et son prochain, et la littérature dialectale est le miroir où l'on se regarde; elle est l'expression de l'âme profonde, des manifestations de la vie quotidienne, profanes, voire religieuses, de toutes sortes de choses qu'il est interdit ou qu'on est dans l'impossibilité de dire dans la langue sacrée.
Comm. juives sahariennes
Cette littérature dialectale, comme l'autre d'expression hébraïque, il convenait aussi de la mettre au jour, de la recueillir et de la fixer, de réunir, de la sorte, une documentation écrite et sonore indispensable à la connaissance d'un monde peu exploré quand il en était encore temps et condamné désormais à disparaître, irrévocablement, en raison du déracinement et de la dispersion des communautés juives maghrébines, plus spécialement celles établies depuis des siècles, sinon un ou deux millénaires, dans les montagnes de l'Atlas et aux confins du Sahara, porteuses d'antique mémoire et de vieilles cultures.
Au plan linguistique, les documents écrits et sonores mis en œuvre appartiennent à divers registres dialectaux. On retiendra que la langue de la qasida, représentative d'un certain niveau de culture populaire, est un idiome littéralisant, conservateur, caractérisé par des archaïsmes, un substrat morpho-syntaxique et un fonds lexical actuellement disparus de l'usage, du parler familier et quotidien, et qu'on ne reconnaît et comprend plus guère, ni en milieu juif citadin, ni dans la société cultivée musulmane elle-même formée à l'école moderne de la langue classique et littéraire que diffusent l'enseignement officiel, la presse, la radio et la télévision, la langue du malhun, voire celle du conte populaire devenant petit à petit l'apanage d'un petit nombre de spécialistes, chercheurs universitaires ou bardes et conteurs ambulants.
Encore quelques brèves réflexions sur le genre de création littéraire que nous étudions, sur ses rapports avec la tradition et le folklore, sur les grandes fonctions que nous lui connaissons dans les sociétés juives du Maroc.
Notons d'abord que les littératures d'expression dialectale sont orales, essentiellement. S'il en est d'écrites, elles le sont accessoirement et occasionnellement; elles sont reproduites pour mémoire, au hasard des circonstances, par le scribe musulman en caractère arabes, et par le copiste juif en caractères hébraïques.
La littérature orale est une matière immense et difficile à délimiter. Elle intéresse le folklore, mais ressortit aussi à la sociologie, à l'ethno-anthropologie, voire à l'histoire. Tout ce qui a été dit et ensuite recueilli par la mémoire collective appartient à son vaste domaine.
Qualifiée généralement de populaire, elle s'enrichit continuellement aux dépens des créations des lettrés qu'elle assimile très rapidement. On peut donc légitimement en déduire que les littératures orales et populaires conservent et transmettent, outre l'héritage des cultures préhistoriques, les créations des civilisations historiques. Cette survivance et cette transmission se conforment cependant à certaines règles et obéissent au fonctionnement des mentalités populaires.
طقوس وعادات المسلمين المغاربة خلال احتفالهم بالأعياد الدينية بالمغرب
ברצוני לציין שאת החומרים הללו אני מקבל מידידי יקר, מרוקאי במוצאו
אחמד שריגי, ועל כך אני מודה לו
تحل "ليلة 27" من جديد هذه السنة بنكتها الاحتفالية والفولكلورية، على اعتبارها "ليلة القدر" في المعتقد السائد عند المغاربة، وما تصاحبه من تمثلات اجتماعية وتعبدية تجعل منها ليلة ليست كباقي الليالي.. حيث الاحتفال بالصيام الأول لدى الأطفال وأطباق الكسكس داخل المساجد وفي كل البيوت، إضافة إلى امتلاء المساجد حتى وقت السحور.. لتصبح بعدها خاوية على عروشها آذنة بانتهاء "موسم" رمضان قبل أوانه.
من وجهة نظر سوسيولوجية، يرى الباحث عبد الرحيم العطري، أستاذ علم الاجتماع والباحث بكلية الآداب العلوم الإنسانية بجامعة ابن طفيل بالقنيطرة، أن ليلة 27 من رمضان الفضيل تشكل مناسبة استثنائية في المجتمع المغربي، على اعتبار أن شهر رمضان بحد ذاته يندرج في إطار فلسفة "التعييد" و"العواشر" عند المغاربة، أي الاحتفال بكل ما هو اجتماعي، في رأي العطري، حيث توجد عدة طقوس احتفالية على مدار 30 يوما من رمضان، والتي ترتفع ذروتها في ليلة 27، توجب معها مجموعة من الممارسات الغارقة في القدم "منها ما هو ديني صرف وبعضها يعود إلى ما حاكته الذاكرة الجماعية لسنوات طوال".
وليلة "القدر" في نظر الباحث المغربي، مهمة من الناحية الاجتماعية، لأنها تعرف حضور طقس "الكسكس"، المقدس عند المغاربة، والذي يستوجب معه الفطور الجماعي واللقاء الأسري.
كما يشكل الاحتفال بالصيام الأول لدى الأطفال، طقسا "عبوريا" من سجل الطفولة إلى سجل الرشد، والذي يكون حاضرا بقوة في المجتمع القروي كثيرا، حيث نجد أن "حد الصايم" له دلالة قوية، لكون الجماعة لا يمكن أن يلجها إلا من توفر فيه "حد الصايم"، أي الذي بلغ درجة البلوغ وأصبحت له إمكانية الحضور في سجل الراشدين"، يضيف العطري.
وعن مدى حفاظ هاته المناسبة على ثباتها أو تغيرها في الوقت الحالي، أن الأمر طرأ عليه بعض التغيرات القيمية،: "فإذا كانت العائلات تلتئم قبلا في ليلة القدر حول طبق الكسكس، فاليوم يمكنالقول بأن هذا الطقس بات يحضر بشكل قليل، نتيجة طغيان الفردانية في المجتمع"، مضيفا أن الاحتفال بالصيام الأول صار يعرف ممارسات وافدة، من قبيل الماكياج والدقايقية وأخذ صور تذكارية بالقفطان المغربي و"أحيانا بألبسة بعيدة عن هويتنا كاللباس الهندي وغيره.. هذا في الوقت الذي كان يقتصر على البساطة من قبل".
ويسترسل الباحث في علم الاجتماع، أنه ورغم تلك التحولات، فلا يزال الجانب التعبدي والإحساني مستمرا وحاضرا. "ولهذا نلاحظ أن المساجد تؤم أكبر عدد من المصلين بحيث تظل مفتوحة فيما تستقبل العشرات من قصع الكسكس".
الاحتفال بالصيام الأول لدى الأطفال
الاحتفال بالصيام الأول لدى الأطفال
يحتفل الصغار في المغرب بأول يوم صيام في أجواء احتفالية مبهجة تصاحبها مجموعة من العادات والتقاليد، وتحرص الأمهات على تحبيب الصيام للأطفال، وتشجيعهم عليه، وفي حفل جماعي يجمع أطفال العائلة والجيران، يتم الاحتفال بالصائم الصغير بتخضيب يديه بالحناء وإلباسه الجلباب المغربي، وقطعا من الملابس التقليدية، والتقاط صور تذكارية له مع العائلة وأثناء الفطور، وتقترن هذه الاحتفالات بحفلات ختان الأطفال، وتكريم من حفظوا أجزاء من القرآن الكريم
تجعل عادات احتفال المغاربة بالصيام الأول الصائم الصغير أميرا في عائلته، حيث يحظى بتقدير جميع من حوله، مما يشجع غيره من الأطفال على تقليده، وبالتالي ترغيبهم في الصوم، ويحتفل المغاربة عادة بصيام الطفل في أواخر الشهر الفضيل، لاسيما في ليلة السابع والعشرين
وتختلف طريقة الاحتفال من منطقة إلى أخرى، فبينما تكتفي بعض المناطق باحتفال بسيط يجمع العائلة على الإفطار، وتكريم الصغير بإلباسه ثيابا تقليدية جديدة، تحرص عوائل في مناطق أخرى على إعطاء الحدث ما يستحق من اهتمام، لاسيما وأنه يتزامن مع اجتماع العائلة للاحتفال بعيد الفطر، مما يشجع الأبوين على الاحتفال بصغيرهم الصائم في هذه الأجواء العائلية
كانت العادات تلزم الأسر بتحديد بلوغ الطفل سن الصيام، وتسمى هذه العملية تسنين الطفل، حيث يقوم الرجال بإحضار أطفالهم اليافعين إلى إمام المسجد ليقوم بقياس عنقهم عبر تمرير خيط له قياس معين، مع إضافة أصبعين داخل الدائرة التي يشكلها الخيط حول عنق الطفل، فإن كان ذلك القياس يوازي عنق الطفل فإنه ملزم بصيام رمضان، وإذا كان العنق أقل من الدائرة فإنه معفى منهذه الفريضة. أما اليوم فقد أصبح الأمر متروكا لرغبة الطفل وقدرته على الصوم
وتقول كوثر العزيزي (ربة بيت) "لا تزال بعض الأسر تضغط على أبنائها من أجل الصوم في سن صغيرة من أجل الاحتفال بهم، والتفاخر بهذا الحدث، وهذا خطير لأن طريقة قياس العمر التقليدية قد لا تعبر عن قدرة الطفل على الصوم، لاسيما أن شهر رمضان يتزامن مع فصل الصيف، حيث ترتفع درجات الحرارة، ويطول النهار، فيصبح الأطفال أكثر عرضة للتعب".
Le mariage traditionnel chez les juifs marocains
Villes de l'Intérieur
A Fez, les cérémonies du mariage débutent généralement un dimanche. C'est le "nhar ltarf lbyad"." Le jour du tissu blanc "Ce jour-là, les femmes de la famille du fiancé, ainsi que des invités, se rendent chez la fiancée et lui remettent de la part du jeune homme un plateau contenant des bonbons et du henné. Les femmes mettent du henné sur la tête de la jeune fille et la coiffent d'un morceau d'étoffe blanche, qu'elle doit garder jusqu'au lendemain. Lundi, en effet, les femmes reprennent le tissu et le plaçent sur la taille du fiancé, tout en nouant sept noeuds.
Certaines familles utilisent une étoffe verte, que le marié doit garder jusqu'à la nuit nuptiale. C'est un bon fal, afin que "leur vie soit verte telle que la verdure. Le samedi d'après est le "sabt erray"ou "sabt l'ors".Toutes les amies de la jeune fille viennent lui rendre visite. La fiancée leur offre un foulard contenant des bonbons. Durant cette journée la famille et de nombreux invités viennent souhaiter un "bessiman tov" (heureux présage). La couleur verte est une couleur reputee pour porter bonheur.
Le matin, des zzgratat vont à la maison du jeune homme et poussent des zgarit quand il veut se rendre à la synagogue avec ses amis. Après l'office religieux, les membres de la société de Rabbi Simon Bar Yohai accompagnent le fiancé, qu'on installe sur une chaise, soulevée par ses amis. En route, on jette sur lui des bonbons et des raisins secs. C'est encore un bon fal, qui fera pleuvoir sur le futur mari des jours "doux".
A Sefrou, "nhar al badian" est un jeudi. Les parents du jeune homme présentent à la fiancée un plateau avec du henné, un habit, des bonbons, un bouquet de verdure et une ceinture, avec laquelle on lui entoure la taille. Pendant ce temps, le jeune homme réunit ses amis chez lui et se fait déclarer sultan. Il est aussi ceint d'une ceinture dite hzàm. Le samedi donne lieu à une fête qui dure toute la journée. Le soir, des femmes enduisent les mains et les pieds de la fiancée de henné, pendant que d'autres chantent et dansent. Le fiancé, entouré de sa cour, ne quittera pas sa maison ce jour-là.
A Meknès, le premier jour du mariage est un mercredi, le "nhar tsart" : le jeune homme offre à sa fiancée un plateau contenant un oeuf, du henné et un morceau de calicot. nhar tsart – le jour de oa condition Au cours de la fête, une des tamzwarâtbrisera l'œufsur la tête de la jeune fille, aux cris de "byad asse'd" (heureuse destinée). Le samedi, chaque famille reçoit des invités chez elle.
A Settat, le jeudi, les tamzwarât de la famille du jeune homme et de la jeune fille se réunissent chez cette dernière, pour nettoyer les grains de blé et préparer la farine. Aucun homme ne peut assister à cette cérémonie, où on confectionne pour les fiancés une srira contenant du hermel et du sel.
Une des tamzwarât habille la jeune fille d'un drap blanc et l'installe sur une planche posée sur une table. Ensuite, elle lui met sur la tête du henné, un oeuf, un morceau de pain, du sucre, cinq dattes, et couvre le tout d'un morceau de tissu, qu'elle gardera jusqu'au jour du mariage.
On lui ceint la taille d'un hzâm en soie rouge, pendant que les femmes chantent. La fiancée ne devra à aucun prix quitter cette planche pendant sept jours,même pour manger et dormir. Nuit et jour une des ses amies sera près d'elle et ne la laissera jamais seule, car on pense que la jeune fille se trouve en état de danger. Si la cérémonie a lieu en été, les femmes sortent dans la cour intérieure et dansent. On offre à manger aux assistantes. Les tamzwarât prépareront ce soir unemahia spéciale, que le marié fera boire à la mariée dans la chambre nuptiale.
A Marrakech, un mois avant le mariage, un lundi ou un jeudi, les femmes des deux familles se réunissent pour la fssala. La famille de la jeune fille donne une somme d'argent et celle du jeune homme du tissu, destinés à préparer des habits pour la fiancée. On prend soin de ne pas couper le tissu avant que les femmes ne poussent des zgarit. Durant la journée, un peintre vient dessiner sur le mur extérieur de la maison de la fiancée une hamsaou main, signe que bientôt sera célébré ici un mariage. Les voisins et les passants offrent de l'argent au peintre, aux cris des "youyous" des femmes.
Quinze jours après, a lieu une nouvelle réunion des femmes chez la fiancée, à l'occasion de laquelle un ouvrier juif prépare le matelas nuptial, pendant que les femmes chantent et lui remettent une grama. ׳ On confectionne ce soir là une srira contenant duhermel et du sucre, qu'on fourre dans le matelas. Ainsi la femme sera aussi douce que le sucre à son mari. Une distribution de mahia et de douceurs terminera cette rencontre.
Le samedi précédant le jour de la cérémonie nuptiale est le "ssbt al bedian". La famille du jeune homme est invitée à goûter aux shâin dans la maison de la fiancée. L'après-midi, en présence de ses parents et des invités, le fiancé est habillé d'un selham(djellaba) blanc et ceint d'un hzâm par ses amis. On sert aux invités du thé et des gâteaux.
Le soir, aura lieu chez le jeune homme la cérémonie de l'lslan, et chez la jeune fille, celle de Yazmomeg. La soirée chez la fiancée est intitulée "lilt el hanna azgirà". Les tamzwarât préparent du henné en présence des invités, pendant que jouent les musiciens. Le batteur du tarr met un plateau avec du henné sur sa tête et danse, en même temps que les invités y déposent une offrande.
יחס דבדו -אליהו רפאל מרציאנו
משפחת בן דאווד
הגאון הרב דוד הכהן סקלי ז״ל כתב על משפחה רמה זו: ״משפחה מיוחסת ונכבדת הנקראת בני דוד בעי״ת דבדו אשר מעולם אנשי השם והמעלה שמהם תצא תורה משורש גזע היחס …. כקש״ת רבינו דוד הגדול זיע״א….״ (קונטרס תולדות הד״ך המצורף לספר לך דוד-לדוד ברוך מאת הרד״ך ז״ל). משפחה מרובה באוכלוסין ומוזכרת באגרת יחס פאס (ראה פאס וחכמיה, ח״א, 138-137 מאת הרב דוד עובדיה).
הצדיק המופלג הרב יצחק הכהן סקלי הניח ברכה: משה.
הנכבד, נהנה מיגיע כפיו, נקי כפים, רודף צדקה וחסד ר׳ משה הכהן הוליד שלשה צנתרות דדהבא: יוסף, יצחק, דוד.
החכם השלם והכולל, אור גולל, חסיד שבכהונה, מזר״ק טהור, נברשתא דדהבא, נחל נובע מקור חכמה, גוזר ים החכמה לגזרים, ראש המורים, דגל התורה הרים, הקים עולה של תורה בדבדו ובעיר אוראן בה שימש כראב״ד קרוב לשלושים שגה, הגאון והדיין המצויין, המקובל האלהי איש מגזע אהרן, גזעא דקשוט, אדמו״ר הרב דוד הכהן סקלי (נתבש״מ שנם תש״ט) בירכו ה׳: בן ציון, רפאל, אליהו, חיים, אסתר, סאעדא.
איש צדיק, גומל חסדים, מתפרנס מיגיע כפיו, בעל צדקה, גומל חסדים, הזקן הכשר ר׳ יצחק (די רחל) הנד הוליד: משה, עמרן, יהושע, מימון, שמחה, פריחא.
בן איש חיל, הולך בתום, מוקיר חכמים, חונן דלים, הזקן הכשר ר׳ יוסף (די רחל) הוליד: שלמה, משה, סעידא.
הזקן הכשר והצדיק ר׳ יעקב כהן סקלי (הנק׳ דרהז) הוליד: יוסף, מזל טוב.
החסיד, הצדיק מוקיר רבנן, ואיהו צורבא דרבנן, ר׳ יוסף הכהן סקלי הוליד שני בנים: יעקב, אהרן.
ר׳ אהרן ז״ל נפטר בלי זרע בר מינן.
הזקן הבשר, ענוותן ושפל ברך, אוחז במרת השתיקה, החסיד ר׳ יעקב הבהן סקלי הנד בירכו ה׳: יוסף, דוד, משה, סאעורא, אסתר, מאחא.
פחת דשיך
יש באגרת יחס פאס, עמי 138, משפחת הנקראת דאר שיך,
האחים בן דאווד: יצחק, ישראל, משה (המי שיך משה).
הנכבד הצדיק, איש חברה קדישא, גומל חסדים טובים עם החיים ועם המתים ר׳ יצחק הכהן בן דאווד הנז׳ הניח ברכה: דוד הי״ד, עווישא, סעידא, זהרא.
הנכבד, טוב לה׳ ולבריות, דחיל חטאין ועביד טבין רחים ומוקיר רבנן, רודף צדקה וחסד, ר׳ דוד ה׳ ינקום נקמתו וידרוש דמו הוליד: יעקב, מאחא.
הנכבד, גומל חסדים טובים, נקי כפים בעל צדקה, הצדיק ר׳ יעקב הכהן בן דאווד נפטר בלי זרע בר מינן.
הצדיק התם וישר, עושה צדקות ר׳ ישראל הכהן בן דאווד הוליד: עווישא, סעידא, פריחא, מרימא, סתירא.
הנכבד ומוקיר רבנן, ביתו בית ועד לחכמים ולשד״רים, יראת ה׳ היא אוצרו, איש אמונים, דורש טוב לעמו, נשיא העדה, ר׳ משה הנז׳ הי״ד הוליד: יהודה, סאעודא, מאחא.
הזקן הכשר, חרד לדבר הי, ענוותן ושפל ברך, אשכול הכופר, רודף צדקה וחסד, מדותיו מדות יוצרו, ר׳ יהודה הכהן (המי יהודה דשיך) הוליד: משה, אהרן, יוסף, אסתר.
איש צדיק תמים, מדותיו מדות יוצרו, יראת ה׳ היא אוצרו, הרב אברהם הניח ברכה: דוד.
גברא רבא, דרכיו מתוקנים, מעשיו מצויינים, רחים ומוקיר רבנן הזקן הכשר ר׳ דוד הוליד: יוסף, שמחה.
הספרייה הפרטית של אלי פילו-ברית מספר 30 בעריכת אשר כנפו
" ברית " בעריכת מר אשר כנפו הי"ו
פתח־דבר
מאה וחמישים שנה לאחר ייסוד כי״ח בפריז ולאחר מאה שנים ומחצה של פעילות חינוכית, תרבותית ופוליטית רבת היקף בקהילות היהודיות של אגן הים התיכון, האם הגיע הזמן לערוך את המאזן הסופי של ארגון זה שהוא יחיד במינו מבחינת עוצמתו בתוך העולם היהודי? יהיה זה מעשה נחפז אם נעשה כן, משום שחברת כי״ח ממשיכה את פעילותה — או כפי שיאמרו הוותיקים, את שליחותה — והיא אף מתכננת את הגברת פעילותה בהקמת בתי ספר חדשים, בין היתר בישראל. ברם, כמו בכל מפעל אנושי בעל ממדים כאלה, מותר לשרטט את קווי הפעולה של החברה ואת תוצאותיהם במעגלים החברתיים והתרבותיים שאליהם היא פנתה, היינו הקהילות, הילדים ובני הנוער שלמדו בכיתותיה. התמונה שנקבל כאן תהיה בהכרח קצרה ביותר אם לא בראשי תבות בלבד. נוסף למאות המחקרים והרשימות שהוקדשו כבר לנושא זה, עוד ייערכו מחקרים רבים בדורות הבאים כדי ללמוד ולנתח הרפתקה חברתית ותרבותית זאת שהיא יחידה במינה ואת השלכותיה.
- מבחינה פוליטית, מעורבות החברה ופניות הוועד המרכזי לשלטונות המקומיים או למעצמות הזרות לטובת הקהילות השונות, או בעקבות פרשיות שנגעו לקבוצות או ליחידים, נשאו תוצאות צנועות בלבד, שכן בדרך כלל זיהו את כי״ח עם האינטרסים הצרפתיים ולעתים קרובות אף עם המדיניות הקולוניאלית של צרפת.
- סיסמת״ התחייה החברתית והכלכלית" של הקהילות היהודיות באגן הים התיכון שנחרתה על דגל כי״ח בעת ייסודה, ואשר הובילה במשך מאה שנה את פעילותה החינוכית, התממשה באופן חלקי בלבד. הסיבה לכך היא ששינויים כאלה לא יכלו להתממש בקהילות השונות במנותק מן החברה הסובבת אותן. כאשר הסימנים הראשונים לשינוי חברתי וכלכלי החלו להופיע לאחר מלחמת העולם השנייה, הקהילות התפזרו והתפוררו בחיפושיהן אחרי מקומות טובים יותר לחיות בהם.
- הפעילות הפדגוגית והחינוכית שמאות אלפי ילדים ובני נוער שלמדו ברשתות השונות של האליאנס נהנו ממנה הייתה בשביל מרביתם מקור בלבדי של התפתחות אישיותם, של רכישת ידע ושל הכנה לאתגרים וליתרונות של החיים המודרניים. לא כולם יכלו ליהנות מן השפע האינטלקטואלי והתרבותי הזה, אף לא כל אלה שלמדו בבתי הספר. אולם החינוך המודרני העניק למוכשרים ביותר הזדמנות יוצאת מן הכלל להצלחה אישית ולמימוש מלוא כישוריהם ויכולותיהם.
- טיפוח הלימודים העבריים ולימודי היהדות לא עמד בראש מעייניה של האליאנס ולא טופל באופן רציני אלא מאוחר מאוד, אחרי השואה הנוראה של מלחמת העולם השנייה. אולם החברה התעשתה מאז ולא במעט בגלל הקמת מדינת ישראל ותחיית התרבות העברית שהפכה בה למשימה לאומית.
חברת האליאנס הכשירה ועיצבה כוח הוראה מרשים ביותר, שפעל מתוך מסירות והתגייסות, מידות שהן נדירות בימינו. מורי האליאנס השכילו לנהל לא רק את חיי היומיום של תלמידיהם במקומות שונים ורחוקים זה מזה ולנטוע בהם את רעיונות המהפכה התרבותית שהניעו את האליאנס, אלא גם להעביר להם ידע מעודכן בתחומים אוסף המאמרים המכונס בגיליון מיוחד זה של 'ברית' נוגע לנקודות השונות שהועלו כאן. מוגשים כאן מחקרים, עיונים ועדויות אישיות על התנהלות בתי הספר, על המדיניות הקהילתית שהונהגה, על תכניות הלימודים והשלכותיהן על התלמידים, על האידיאולוגיה המוצהרת והמיושמת, על תחושת הייעוד והמסירות של המורים ושל יזמים תרבותיים ומנהיגים חינוכיים דגולים, וכן על ההתלהבות והתקוות שנודעו במקומות שונים. כל הפרקים האלה מעידים על ההתעניינות הגדולה שמעורר בימינו מפעל חינוכי-פדגוגי מתמשך זה, שנוסד לפני מאה וחמישים שנה על ידי כי״ח, הן בקרב חוקרים בעולם כולו הן בקרב אלה שנהנו מן ההכשרה ומן הידע שהוענקו להם.
יוסף ( יוסי ) שטרית
אוניברסיטת חיפה
כל ישראל חברים – אליאנס – תיעוד והיסטוריה
גיליון " ברית " בעריכתו של מר אשר כנפו הקדישה את החוברת מספר 30 – קיץ תשע"א לכבוד 150 שנה לאליאנס – כל ישראל חברים.
פתח־דבר
מאה וחמישים שנה לאחר ייסוד כי״ח בפריז ולאחר מאה שנים ומחצה של פעילות חינוכית, תרבותית ופוליטית רבת היקף בקהילות היהודיות של אגן הים התיכון, האם הגיע הזמן לערוך את המאזן הסופי של ארגון זה שהוא יחיד במינו מבחינת עוצמתו בתוך העולם היהודי? יהיה זה מעשה נחפז אם נעשה כן, משום שחברת כי״ח ממשיכה את פעילותה — או כפי שיאמרו הוותיקים, את שליחותה — והיא אף מתכננת את הגברת פעילותה בהקמת בתי ספר חדשים, בין היתר בישראל. ברם, כמו בכל מפעל אנושי בעל ממדים כאלה, מותר לשרטט את קווי הפעולה של החברה ואת תוצאותיהם במעגלים החברתיים והתרבותיים שאליהם היא פנתה, היינו הקהילות, הילדים ובני הנוער שלמדו בכיתותיה. התמונה שנקבל כאן תהיה בהכרח קצרה ביותר אם לא בראשי תבות בלבד. נוסף למאות המחקרים והרשימות שהוקדשו כבר לנושא זה, עוד ייערכו מחקרים רבים בדורות הבאים כדי ללמוד ולנתח הרפתקה חברתית ותרבותית זאת שהיא יחידה במינה ואת השלכותיה.
- מבחינה פוליטית, מעורבות החברה ופניות הוועד המרכזי לשלטונות המקומיים או למעצמות הזרות לטובת הקהילות השונות, או בעקבות פרשיות שנגעו לקבוצות או ליחידים, נשאו תוצאות צנועות בלבד, שכן בדרך כלל זיהו את כי״ח עם האינטרסים הצרפתיים ולעתים קרובות אף עם המדיניות הקולוניאלית של צרפת.
- סיסמת״ התחייה החברתית והכלכלית" של הקהילות היהודיות באגן הים התיכון שנחרתה על דגל כי״ח בעת ייסודה, ואשר הובילה במשך מאה שנה את פעילותה החינוכית, התממשה באופן חלקי בלבד. הסיבה לכך היא ששינויים כאלה לא יכלו להתממש בקהילות השונות במנותק מן החברה הסובבת אותן. כאשר הסימנים הראשונים לשינוי חברתי וכלכלי החלו להופיע לאחר מלחמת העולם השנייה, הקהילות התפזרו והתפוררו בחיפושיהן אחרי מקומות טובים יותר לחיות בהם.
- הפעילות הפדגוגית והחינוכית שמאות אלפי ילדים ובני נוער שלמדו ברשתות השונות של האליאנס נהנו ממנה הייתה בשביל מרביתם מקור בלבדי של התפתחות אישיותם, של רכישת ידע ושל הכנה לאתגרים וליתרונות של החיים המודרניים. לא כולם יכלו ליהנות מן השפע האינטלקטואלי והתרבותי הזה, אף לא כל אלה שלמדו בבתי הספר. אולם החינוך המודרני העניק למוכשרים ביותר הזדמנות יוצאת מן הכלל להצלחה אישית ולמימוש מלוא כישוריהם ויכולותיהם.
- טיפוח הלימודים העבריים ולימודי היהדות לא עמד בראש מעייניה של האליאנס ולא טופל באופן רציני אלא מאוחר מאוד, אחרי השואה הנוראה של מלחמת העולם השנייה. אולם החברה התעשתה מאז ולא במעט בגלל הקמת מדינת ישראל ותחיית התרבות העברית שהפכה בה למשימה לאומית.
חברת האליאנס הכשירה ועיצבה כוח הוראה מרשים ביותר, שפעל מתוך מסירות והתגייסות, מידות שהן נדירות בימינו. מורי האליאנס השכילו לנהל לא רק את חיי היומיום של תלמידיהם במקומות שונים ורחוקים זה מזה ולנטוע בהם את רעיונות המהפכה התרבותית שהניעו את האליאנס, אלא גם להעביר להם ידע מעודכן בתחומים אוסף המאמרים המכונס בגיליון מיוחד זה של 'ברית' נוגע לנקודות השונות שהועלו כאן. מוגשים כאן מחקרים, עיונים ועדויות אישיות על התנהלות בתי הספר, על המדיניות הקהילתית שהונהגה, על תכניות הלימודים והשלכותיהן על התלמידים, על האידיאולוגיה המוצהרת והמיושמת, על תחושת הייעוד והמסירות של המורים ושל יזמים תרבותיים ומנהיגים חינוכיים דגולים, וכן על ההתלהבות והתקוות שנודעו במקומות שונים. כל הפרקים האלה מעידים על ההתעניינות הגדולה שמעורר בימינו מפעל חינוכי-פדגוגי מתמשך זה, שנוסד לפני מאה וחמישים שנה על ידי כי״ח, הן בקרב חוקרים בעולם כולו הן בקרב אלה שנהנו מן ההכשרה ומן הידע שהוענקו להם.
יוסף ( יוסי ) שטרית
אוניברסיטת חיפה
ארמונות ובוסתנים-דויד אלמוזנינו
החמאם
חמאם לנשים בלבד במרוקו
מרקש היא עיר בת אלף שנה, שתולדותיה שלובים בסיפורים ובסתרים. בעיר היפיפייה המזכירה נווה מדבר גדול יפה ומסוגנן היה אולם רחצה ענק ומפורסם ושמו החמאם. החמאם מעוטר כולו מהרצפה עד התקרה בפסיפס צבעוני, ציורים מסורתיים וכיתובים מסולסלים בערבית שנעשו בידי אומן. הרצפה עשויה עץ והאמבט עצמו, מרכז החדר וההוויה של החמאם עשוי חרסינה דקה שהובאה במיוחד מסין. תחת המולת החום והאחווה של החמאם ישבו במרתף האפל והמסתורי אנשים לבושים כפתנים שחורים ומפויחים והאכילו את תנור האש הענק שמחמם את המים הדרושים לחמאם.
ביום קיץ אחד, יום חם במיוחד הלכנו רינה אימי, סלמה העוזרת המוסלמית שלנו ואני להתרחץ בחמאם. אימי וסלמה הולכות במתינות, ואני מקפץ סביבן בהנאה, מחכה כבר להריח את ריח מי הורדים שנטף מהחמאם אל המבואה המרשימה והצבעונית. השוער בכניסה לבית המרחץ היה שרירן גברי גבוה ושזוף, לבוש למחצה במכנסים מבריקים דמויי אוהל. הוא שילב את ידיו על חזהו המשומן כמנהג הג'ינים העתיקים, והקיש בנעליו המחודדות, "אתם מוזמנים להיכנס, גבירתי ורבותיי" אמר לנו. ואני לא יכולתי להתאפק עוד, ורצתי פנימה בשמחה גדולה.
יחד עם אימי וסלמה, שהשתהו קצת מאחור נכנס גם עלי, נער שהיה אמנם בן ארבע עשרה אך נראה מבוגר לגילו. רק לפני שנה היה עלי זה משחק איתי בכדור רגל עשוי סמרטוטים וגומיות, עכשיו התחיל לעבוד והוא מוכר מיץ תפוזים טבעי לתיירים בכיכר הגדולה. נראה שאחרי שבוע בחום השוק הרגיש שהוא חייב להתרחץ לפחות פעם בשבוע כדי להוריד מעליו את כל האבק האדום שדבק בו. מרגע שראיתי אותו נכנס הבטתי בו בערגה, כדרך שמביטים הילדים הקטנים בגדולים מהם. אבל מאז החל עלי לעבוד, הוא לא רואה אותי יותר, כאילו אני עשוי אוויר.
הבוקר כאשר ראה את סלמה ליד החמאם הוא נדבק אל אימי ואליה, עושה מאמצים להיכנס גם הוא לחמאם של הנשים, מנצל את גילו הצעיר, מקווה, מתפלל ומייחל שיתנו לו פעם אחת להתקלח שם, עם הנשים. עם סלמה. אחרי השער הראשי מתפצל המסדרון לשניים, אגף הנשים ואגף הגברים. עלי מסתכל בי רגע, ואחר לוקח את ידי, השומר מסתכל במשהו אחר, אני ועלי נראים לו כשני אחים קטנים, רצים קצת לפני אמם.
עיניו של עלי זורחות, עיניי שלי זורחות – שוב אני ועלי משחקים כמו פעם! אחרי הסיבוב עלי עוזב את ידי וממשיך בריצה ישר לאגף הנשים, אני רץ אחריו, כי ככה עושים חברים, לא? עלי כמעט רואה את האור—ונתקל בשומרת. שומרת זו, אישה גדולה הלובשת מכנסיים מבריקים וחולצה רחבה הקשורה למותניה, לידה ערמה של תיקים וארנקים והיא חסמה בגופה את הכניסה למרחצאות, מבקשת מהאורחות להפקיד בידיה את חפציהן למשמרת.
"לאן אתה חושב שאתה הולך, איש צעיר?" היא שואלת את עלי שנראה מבולבל, מסתכל סביב. עלי מביט בה, ואני, כולי עדין מתנשף, בא ואוחז בידו, מביט בשומרת בעיניי תם, שוב אנחנו יחד, כמו אח קטן ואח גדול. "לא, לא לא" היא אומרת, מושכת אותי וידי ניתקת מידו של עלי, "אתה יכול להיכנס" היא הודפת אותי פנימה "ואתה" היא מורה לעלי "שב כאן!". כשסלמה ואימי מגיעות, עלי יושב מבויש בין ערמות החפצים, סלמה מחייכת אליו והוא מאדים, עוד רגע והן מצטרפות אלי אל המרחצאות – בעוד עלי נשאר מיותם בחוץ.
לא עוברות עשר דקות ואל החמאם מגיעה ויקטוריה, שלבעלה יש חנות נעלי ספורט בשוק ליד דוכן המיץ של עלי . "למה את לא נותנת לו להיכנס?" היא חוקרת את והשומרת "הוא עוד ילד, אין לו זקן, לא? הוא רק קצת גבוה, זה הכל" היא יוצאת להגנתו של עלי. "לי הוא לא נראה כזה ילד תמים! כאן יש נשים הגונות!" אומרת השומרת. "טוב, די די!" כשויקטוריה מתעצבנת כדאי מאוד להתרחק ולהיזהר "אתה בא איתי!" היא אומרת לעלי שמברך בלבו את אללה על מזלו הטוב. ויקטוריה, לוקחת את עלי ביד ודוחפת אותו אל החמאם.
עלי מביט סביב כבחלום, הוא מציץ אל שני האולמות: הראשון אולם הרחצה שבנוסף לשתי אמבטיות רחבות אחת של מים רותחים ואחת של מים קרים, הכיל שלל נשים עירומות בכל הגילים אך לא את סלמה – ואולם עיסויים שבו עלי היה בטוח שימצא את בחירתו, לבושה בלבוש חוה. רציתי לרוץ אחרי עלי, למשוך אותו אליי, לקרוא לו שיבוא לשחק איתי, אך אימי תפסה אותי והטבילה אותי במים החמים, כולה אדומה ומזיעה והחלה מסבנת אותי בסבון ענק בצבע ירוק זית. בעוד הנשים מפטפטות, נהנות מהחופש, מהיציאה מכותלי הבית, מהמטבח, הניקיונות והילדים – הרגשתי מטלית רחצה מקרצפת את גופי.
לא אהבתי את הקרצוף הזה וחיכיתי לחפיפת הראש שהייתה תמיד מרגיעה ומנחמת. התמכרתי להרגשת ידיה על ראשי, ואחר החלקתי לתוך המים, שוטף את הסבון ומשפריץ לכל עבר. "הרחצה היא קדושה אתה צריך להיות סבלני" היא אמרה לי, אבל לי לא הייתה סבלנות. רציתי לרוץ ולמצוא את עליי, לשחק אייתו. אימי נכנסה לתוך האמבט החם במכה אחת. פרצופה התעוות לרגע בכאב ואז היא נאנחה ונתנה לחום לחלחל לתוך בשרה. היא התיישבה, עצמה את עיניה, מתענגת על ההרגשה הנעימה.
ואומרת לעצמה או לנשים שסביבה בשקט "אין יותר טוב מזה ואין יותר רוחני. זהו האיחוד המושלם בין הגוף לנפש". עכשיו כשאימא לא הייתה שלי, אלא של עצמה הייתי חייב להעסיק את עצמי. ניסיתי להתרחק ממנה לאט לאט, אך בכל פעם הייתה חשה בכך ואומרת לי, עיניה עדין עצומות "לאן אתה חושב שאתה הולך דויד?" וציוותה עליי "הישאר כאן!". אז נשארתי באמבט עוצם גם אני את עיניי ומנסה להבין איך אימא לא משתעממת מסתם שכיבה במים החמים. שכבתי בתוך המים החמים מביט למעלה ולצדדים ומתקשה להאמין למראה עיניי,
יופי שהוא מעבר לאומנות, חופש, שהוא כל כך מוחלט, מתפעל מהפסיפס הצבעוני היפה ומפסוקי הקוראן החרוטים בכיפתו של החמאם.
ידעתי שתוך כמה דקות אימא תירגע מספיק ותיתן לי להתרוצץ סביב, ואז אוכל לרוץ ולחפש את עלי.
נכנסתי לחדר העיסויים שהיה מלא האדים. חלק מהנשים שהיו שם הן שכנות שלנו. בשבילי זאת הייתה הזדמנות פז לראות אותם מקולפות מכל שכבות הבגדים שהם לובשות יום יום, הם באות ל"חמאם" לבילוי, זאת הזדמנות שלהם לצאת קצת מהבית, לפגוש נשים נוספות ולפטפט ולהחליף דעות, בזמן הרחצה, חיי היום יום משעממים וחוזרים על עצמם , מטבח, ילדים והניקיון הבית. יום, יום אחד בשבוע יש להם מנוחה מהכל.
תרתי בעיניי בין ענני האדים אחר חברי למשחק. הוא עמד בפינה מרוחקת, נועץ מבטים בסלמה שנמסה תחת ידיה של המעסה. נראה שהנשים סביב לא היו מרוצות מנוכחותו שכן כפי שהוא נעץ מבט בסלמה, הן נעצו מבט בו מנסות לכסות את עצמם בכפפות הרחצה שלהן ומסננות לעברו שהן עוד תתלוננה בפני בעל החמאם. נראה היה שעלי לא שומע אותן, ורק כשבאתי ונתתי לו יד הבחין שמישהו קטן מביט בו.
הוא ראה אותי לשניה ומיד החזיר את מבטו אל סלמה, אך נשאר אוחז בידיי והבנתי ושמחתי לראות שגם עלי חושב שאנחנו עדין חברים. אך ככל שניסיתי לדבר אייתו, או למשוך אותו משם, לגרום לו לרוץ אחרי ואפילו לריב אייתו, עלי נשאר עומד במקומו, כאילו רגליו מוסמרו לרצפת החמאם.
באור הדל של החמאם ניצבה לפני עליי באביב חייה, כעמוד של אור מתחת לקרני השמש שחדרו בעד חלון בתקרה וליטפו את שדיה הקטנים והשחומים – סלמה אהובתו. הוא חקר בעיניו את גופה הדקיק, מקווה שעיניה הגדולות והשחורות לא תיתקלנה בעיניו החקרניות. סלמה הייתה שרועה על ספסל עץ רחב. ראשה המנומנם קבור בערמת צמות מבשרת-שחורות. היא התמתחה והתכווצה בידיה של המעסה כמו חתול-בר לכוד שזה עתה למד ליהנות מיתרונות השבי. עלי הצטמרר, לשונו בצבצה באין משגיח מתוך פיו בזמן שהוא ראה אותה מתמתחת בחתוליות תחת ידי המעסה. אצבעותיה המשומנות של המעסה חקרו את מרחבי גבה הנוקשה של סלמה, טיפסו אל בין צלעותיה, מעכו את השרירים הדקים ולשו את מעטפת עורה החלק.
מעל ישבנה של סלמה נחה מגבת צדיקה, אך המעסה טבלה את כפותיה הצעירות בתוך קערת השמן ונתנה לאצבעותיה לחלוף בחטף על הלחיים הרכות-קשות של הישבן. שמן חם הציף את עורה והתנקז אל תוך הרווח שבין רגליה. סלמה גלגלה את עיניה מרוב הנאה ונתנה לגופה לשקוע בתוך לוח העץ. המעסה נדדה למטה, לירכיים הארוכות, מלטפת ומשמנת בהתחלה, לשה ומשחררת בסוף. לקינוח טבלה המעסה את ידיה שוב בשמן חם, והקדישה את תשומת ליבה המיוחדת לכפות הרגלים של סלמה. ברגע אחד ניער עלי את ידי מידו, ותוך שניה זחל כחתול אל המעסה, שיחד אותה בכמה מטבעות וזו וויתרה על מקומה, מפקירה את כפות רגליה של סלמה בידיו של עלי.
סלמה זינקה וכמעט נפלה מהספסל כשהרגישה בידיים המוכרות "ששש, מה קרה לך? חלום רע?" הוא שאל בחיוך. "עלי! מה אתה עושה פה? איך נכנסת?" סלמה הביטה בו בהפתעה.
"אסור לך להיות פה!" חזרה סלמה על דבריה בלחש, כדי לא לעורר את שאר הנשים המעוסות שמלכתחילה לא היו מרוצות מנוכחותו של עלי בחדר. "אני יודע. אני יודע" הוא לחש, מנסה לרצות אותה "אבל אני אוהב אותך וארצה שתאהבי אותי עד סוף ימיי". סלמה רצתה לענות לו, אך מהצד השני של החדר נשמעו דיבורים רמים וקריאות, אחת הנשים הזמינה את השומרת, אישה גדולה ושמנה שכל לבושה היה שרשרת צדפים לבנים, וזו הרימה את עלי בזרועו והוציאה אותו באחת מאולמות הנשים. "זאת הפעם האחרונה שאתה נכנס עם הנשים, אתה יכול להתרחץ עם הגברים אתה כבר לא ילד קטן". היא שחררה אותו ועלי ברח כל עוד נפשו בו.
יצאתי מהחמאם יחד עם סלמה שאחזה בידי וגררה אותי הביתה, אימי התעכבה מאחור משוחחת עם חברותיה. עלי חיכה לסלמה בסמטה מול החמאם. היא עזבה את ידי ונתנה לו יד ואני יכולתי לראות שהם מהדקים אצבעות. "מאז שהכרתי אותך אני מבולבלת לגמרי, שכחתי את העבר, שכחתי את המסורת, את הדרך שלפיה אנשים מצפים מאישה מוסלמית לנהוג. מאז שאמרת לי שאתה אוהב אותי, נעשיתי חלק ממך". הם הידקו את אחיזתם זה בזו ואני הבטתי בהם, ואחר כך ברחוב וידעתי שעלי ואני כבר לא חברים.
הפזורה היהודית ספרדית אחר הגירוש
אל הגלות.
בימי הביניים היה שוני רב בין גורל היהודים בספרד, לבין גורלם במדינות אירופיות אחרות. השליטים הנוצרים, שהתעניינו בעיקר בדחיקת המוסלמים ששלטו בדרום המדינה, הגנו, בדרך כלל, על נתיניהם היהודים, ואף גילו יחס אוהד כלפיהם. אמנם מפעם לפעם פרצו פרעות, והסתת הכמרים גרמה לחרדות בקרב היהודים, אבל לרוב היה מצבם מניח את הדעת.
המצב השנה במאה ה- 14, רוח הקנאות, שליוותה את המלחמה הממושכת נגד הערבים, החלה לנשב גם כלפי היהודים. בשנת קנ"א פרץ גל פרעות שבהם נהרגו והשתמדו אלפי יהודים. הייתה זו נקודת מפנה במצבם של יהודי ספרד. מאה שנים שחלפו מאז ועד חיסולה של גולת ספרד, עמדו כולן בסימן מאבק דתי בין הנוצרים לבין היהודים בכלל והאנוסים בפרט.
המצב הגיע לרתיחה משהחלה לפעול האינקוויזיציה, בשנות ה – 80 של המאה הט"ו. היא הוקמה כדי לטפל באנוסים, שבעיני הכנסייה נחשבו לנוצרים, אבל רבים מהם קיימו את מצוות היהדות. חוקרי האינקוויזיציה הגיעו למסקנה כי כל עוד חיים בספרד היהודים שהיו רשאים לקיים את מצוות דתם בגלוי לא יפסיקו " הנוצרים החדשים " לנסות לשוב אל עמם. הפתרון שהציעו היה גירוש כל היהודים.
תחילה היססו המלך והמלכה לקבל את ההצעה. כיבוש גרנדה, המעוז המוסלמי האחרון בספרד, נראה להם חשוב יותר, ולצורך כך הם נזקקו ליהודים כמקור לכסף. ב – 2 בנובמבר 1492 ( אני סבור שזה 1491 לפי החשבון הפשוט ולא 1492 ), כשנכנסו פרדיננד ואיזבל כמנצחים לגרנדה הכבושה, נסללה הדרך לתוכנית. שלושה חודשים אחר כל נחתם הצו המלכותי, שיהודים שלא ימירו את דתם יגורשו מהארץ בתוך ארבעה חודשים.
בחודש אב שנת מזר"ה ישראל ( 1492 ) בא הקץ ליותר מ – 1500 שנות ישיבה יהודית בספרד.
כמאתיים אלף יהודים – קיימות הערכות שונות לגבי מספרם – נטלו את מטלטליהם , ויצאו אל עבר הלא נודע.
גם רבי אברהם זכות ומשפחתו היו בין הגולים. הוא סיפר, כי ראה בעיניו צדיקים שהמיתו את עצמם ואת בניהם, כדי שלא יוכרחו לבגוד באמונתם. הוא הצטרף אל כמחצית מהמגורשים, שנטלו את מקל הנדודים ופנו אל פורטוגל השכנה. בעיני רוחו יכל לראות בני זכות אחרים נודדים, בידם אותו מקל, בצרפת בשנת 1306. הסבים והנכדים, תקופות שונות וארצות אחרות – וגורל אחד.
יחד ימו היה גם רבי יצחק אבוהב, רבו. שליט פורטוגל באותה עת היה ז'ואן ה – 2, ורבי יצחק אבוהב יצא בלוית שלושה נכבדים והודים להשתדל אצלו שיתיר לפליטים להיכנס לארצו. המלך, שהיה להוט להגדיל את הכנסותיו, נאות לבקשה, לא לפני שגבה מס כבד לגולגולת. ההיתר היה לשמונה חודשים. לאחר זמן התחייב המלך להמציא לגולים ספינות שיעבירו אותם לאן שיחפצו.
רבי יצחק אבוהב לא האריך ימים בארץ החדשה. בחורף רנ"ג, שבעה חודשים לאחר הגירוש, נפטר בעיר פורטו, בגיל 60. רבי אברהם זכות ספד על קברו, ודרש עליו בפסוק " הנה אנוכי שולח מלאך לפניך "
שמעו של החכם היהודי יצא גם מפורטוגל, ועד מהרה מינה אותו המלך לאסטרונום החצר. רבי מנשה בן ישראל מספר, בספרו " נשמת חיים ", כי המלך ז'ואן אהב לשוחח עם החכם היהודי. באחת הפעמים, כשעמד המלך לנסוע למקום ששמו איבורה, ביקש מרבי אברהם זכות לומר לו, על פי המזל, באיזה פתח יכנס.
רבי אברהם כתב את תשובתו על הנייר, סגר בחותמו ונתן למלך. משהגיע זה למחוז חפצו, התחכם, ונכנס דרך פתח שפרץ בחומה, לאחר כניסתו, פתח המלך את הנייר וקרא אותו לפני כולם. על הדף היה כתוב רק משפט אחד, בספרדית : שער חדש יפתח, ויבוא בו המלך.
במקרה אחר שאל אותו המלך כמה רחוקים השמים מהארץ, רבי אברהם הביט על סביבות החדר בו שהה, ואמר את תשובתו. כעבור שנה הגביה המלך את תקרת החדר באמה וחצי, קרא לרבי אברהם וביקש שיזכיר לו מה המרחק עד השמים, כיוון ששכח. " או שהארץ עלתה או שהשמים ירדו " השיב רבי אברהם.
תלאות פורטוגל.
בשנת רנ"ו התבקש רבי אברהם לסייע שוב בגילוי ארצות רחוקות. הפעם היה זה וסקו דה גאמא, מגלה דרך הים להודו. לפני שהחל בתכנון מסעו נפגש, יחד עם כל אנשי צוותו, עם רבי אברהם, והוא אמר להם, כי לפי חישוביו אפשר להקיף את אפריקה, ולהמשיך מזרחה להודו. גם המלך זימן אותו אליו, כדי לשמוע את דעתו. הגשמת הרעיון הייתה חיונית לשליטתה של פורטוגל על המסחר הימי עם המזרח, ולביסוס מעמדה כמעצמה ימית. רבי אברהם נתן תחזית אסטרולוגית, כמנהג הימים ההם, וגם סייע הייעוץ מדעי.
ביולי, אותה שנה, יצאה משלחת דרומה. מספר חודשים אחר כך עגנו ספינותיו של ואסקו דה גאמא בחופה של הודו, וסימנו את ראשיתה של תקופה ארוכה לשלטון אירופה על הים. אבל בית המלוכה הפורטוגלי העדיף להעלים את חלקו של החכם היהודי במבצע. הוא הנציח רק את זכר השייט הנוצרי, בבניית מנזר על שמו.
המוני המגורשים קיוו למצוא מנוחה בארץ שפתחה להם את שעריה, אבל המציאות טפחה על פניהם. במידה מסוימת התגלתה פורטוגל כפרק המשך לאסון גירוש ספרד. איבת ההמון אליהם גאתה, והשלטונות עמדו על כך שהיהודים יעזבו את המדינה בתום שמונת החודשים שניתנו להם. חלק אכן עזבו, וסבלו רבות מספנים חסרי מצפון שהשליכו אותם על חוף אפריקה הקרוב.
אבל רבים אחרים נותרו במדינה, אחרי שהמלך לא מילא את התחייבותו לספק אוניות לכולם. במקום זה הכריז עליהם כמשועבדים, והתחיל למכור מהם לעבדים. ילדים רבים נלקחו מזרועות הוריהם בכוח, ו 700 מהם נשלחו ליישב את השממה באי סן תומה, סמוך לאפריקה, רובם נספו שם.
המצב הוקל במקצת כשהמלך עמנואל עלה לשלטון. אולי היה זה בהשפעת רבי אברהם זכות, ששימש כתוכן החצר, אלא שכעבור זמן מה נשא המלך לאיה את בתם של פרדיננד ואיזבלה, מלכי ספרד, וגישתו השתנתה לחלוטין. בשנת רנ"ו פקד המלך לגרש את היהודים מפורטוגל. אבל, בידעו את הנזק שייגרם לכלכלת המדינה מכך, החליט, במקביל, לכפות עליהם המרת דת המונית, כל יוכל לנצל אותם לצרכיו, בלא שיאלץ לוותר עליהם.
לו זו המסגרת לגולל את שעבר על היהודים בהמשך. חלק מהם מתו על קידוש ה', הם ובניהם, וחלק מהם המירו את דתם, בכפיה כזו או אחרת. רבי אברהם זכות היה בין המעטים, שעמדו בגזירות השמד הכפויה , וגם הצליחו, בסופו של דבר להיחלץ מארץ הדמים