רבי ישראל נג'ארה

היסודות הספרדיים בשירת רבי ישראל נג'ארה – טובה בארי. מתוך חוברת פעמים מספר 49.

רבי ישראל נג'ארה נמנה עם שורת הדמויות הגדולות שקמו לשירה העברית בתולדותיה הארוכות. גדוּלה זו עמדה לו בשל רמת יצירתו כשהיא לעצמה, אלא גם בשל מיקומה המיוחד של הציר המתמשך של תולדות השירה העברית בהתפתחותה.

אף שציר זה ארוך מאוד, יש בו מהויות מעטות שניתן לכנותן " אסכולות " : הפייטנות המזרחית, הספרדית, הצרפתית-אשכנזית ואולי האיטלקית. במידה רבה של צדק ניתן לראות את נג'ארה כתחנה נוספת בהיסטוריה הזאת. אולי אחרונה, לפני העת החדשה.

כמו בכל ההתחלות, גם בשירת נג'ארה יש מסורת ויש חידוש. בעצם, אין תופעה תרבותית שיש בה רק חידוש. גם בירת הקודש הספרדית, שף שחידושיה היו ראדיקליים, ניתן למצוא את החוב שחבה לפייטני המזרח .

המרכיב המסתורי הוא הבסיס שעליו נבנים חידושים. כדי להעריך נכונה את חידושה של אסכולה יש לבודד תחילה את המרכיב המסורתי הפעיל ברקמתה החדשה. המוּדעוּת ליסודות אלה יכולה לסייע לזיהוי הכיוונים העיקריים שאליהם שואפת האסכולה החדשה וצרכני שירתה בראשית דרכה.

צריך להקים ולומר, שעם כל ההערכה להיקף יצירתו ולעקרונות האסתטיים החדשים העולים ממנה – רבי ישראל נג'ארה הוא יותר בבחינת שמואל הנגיד בדורו מאשר דונש בדורו. כמה מסימני ההֶכר של האסכולה החדשה בולטים כבר ביצירתם של משוררים שפעלו דור או שניים לפניו.

הם מיוצגים בקבצים שנדפסו או הועתקו באמצע המאה ה-16 במזרח, עוד לפני שנולד רבי ישראל נג'ארה. כדי להעריך אפוא את חידושיו של נג'ארה באופן מובהק, יש לבדוק תחילה את יצרתם של משוררים אלה.

מכל מקום ברור, אפילו מעיון רופס, שבני הדוק ההוא מסורתיים יותר ממנו באופי שירתם. אולם אף שחידושיו של נג'ארה בולטים יותר לעין, והם גם צוינו כך בכמה מחקרים, בבדיקה מעמיקה אנו מוצאים שהמסד של במורשת הספרדית איתן גם בשירתו. 

היסודות הספרדיים בשירת רבי ישראל נג'ארה – טובה בארי. מתוך חוברת פעמים מספר 49.

והרי טבעי הדבר שכך יהיה, לפי שלא רק ר׳ ישראל עצמו היה מעריץ גדול של משוררי ספרד, אלא גם הקהל שלו היה אמון על מסורת שירית זו! היא היתה למעשה המסורת השירית של כל יהודי המזרח בעת הזאת ואף קודם לכן. התאמה גמורה זו של שירת נג׳ארה עם הטעם הספרותי של קהלו היא שהבטיחה את התפוצה הגדולה של שיריו ואת ההערצה הגדולה אליהם בדורו ולאחר דורו.

הדברים שלהלן נאמרים על־פי התבוננות בקורפוס עצום בממדיו. מורשתו של נג׳ארה, על־פי מה שעומד לפנינו בדפוס, מקיפה, בקובץ ׳זמירות ישראל׳, כ־350 שירי־קודש. באוסף ׳שארית ישראל׳, שטרם הודפס במלואו, יש למעלה מ־400 שירים נוספים, שמתוכם נדפסו עד כה כשליש. התייחסות מכלילה אל קורפוס גדול כזה פתוחה כמובן לביקורת מוצדקת, כי כל מה שייאמר בה — יימצאו דוגמאות בודדות שיוכיחו את ההפך ממנו. אף־על־פי־כן עבודה שיטתית מאפשרת קביעת עובדות מהימנות המשקפות את אופיו העיקרי של החומר.

קשריה של יצירה שירית אל אסכולה מסוימת ניכרים במספר סימנים ודאיים: הלשון, הצורות, כלומר התבניות ועקרונות השקילה והחריזה, וסוגי השיר. על אלה אפשר להוסיף סימנים נסיבתיים, כגון: תכנים מועדפים, ציורים קבועים, מוטיבים רעיוניים וכיו״ב. את כל אלה אפשר לבדוק על־פי נוכחותם, תכיפות הופעתם ומרכזיותם בשירים הנתונים, לעומת העדרם או הופעתם־בהם של יסודות אחרים. נבדוק אפוא בקצרה את יצירתו של נג׳ארה ביחס אל הקורפוס הספרדי מן הבחינות הללו.

א. ענייני לשון

הלשון בשירת ר׳ ישראל היא בעיקרון אותה לשון מקראית המוכרת לנו היטב מן השירה האנדאלוסית. על נקודה זו עמדו רוב החוקרים שדנו בשירתו. אף שהיו משוררים קודמים לו שניסו ל׳בגוד׳ בלשון השירה הספרדית, כגון: משולם דאפיירה^, או קלונימוס בר קלונימוס," אין ישראל נג׳ארה ממשיך בקו הזה אלא שומר אמונים למסורת הלשונית הקלאסית, שדגלה בעיקרון של שימוש בלעדי בלשון המקרא. אמנם יש בפיוטיו סטיות שבאקראי מאוצר־המילים המקראי, והוא נזקק לעיתים ללשון חז״ל (בדרך־כלל לשם מישחקי מילים), אבל סטיות כאלה אנו מוצאים גם בשירת הספרדים באנדאלוסיה, במיוחד בשירת־הקודש שלהם.

על היסודות הללו מוסיף נג׳ארה לעיתים רחוקות מאוד גם צירופים ארמיים ידועים, שמקור רובם בתורת הסוד שרווחה בזמנו. שימוש במונחים טכניים, בעיקר מתחום הפילוסופיה, על־פי לשון המתרגמים, יש כידוע גם בשירת ספרד המאוחרת. נם העובדה שיש לנג׳ארה מספר שירים בארמיתאינה יוצאת־דופן, שהרי גם פייטני ספרד הקלאסיים כתבו לעת מצוא בארמית.^, הואיל והשירה היא בראש ובראשונה אמנות של לשון, הרי שהמצע המשותף בתחום הזה בין האסכולה החדשה ובין השירה העברית בספרד מעמיד את דרכו של נג׳ארה ושל בני־דורו ביחס של תלות בולטת אל האסכולה הספרדית. נאמנותו של נג׳ארה בתחום הזה למסורת הספרדית ניכרת גם בשימוש התכוף שלו במטבעות לשון שמשוררי ספרד השתמשו בהן במשמעויות יחודיות כגון: ואם (גם אם): גויה (גוף חי); זמן (גורל)