שלוחי ארץ-ישראל. אברהם יערי

שלוחי ארץ ישראל – כרך א' – אברהם יערי

ב.שטרי שליחות

שליח היוצא לשליחות קובע עם משלחיו בפרוטרוט את תנאי השליחות, החובות והזכויות של השליח והמשלחים, ועל כך נכתב חוזה או שטר שעליו חותמים שני הצדדים. שטרות כאלה לא נשתמרו במספר רב, מאחר שלא היה להם כל ערך לאחר שחזר השליח משליחותו ומילא את תפקידו בשלמות. אולם מהשטרות המעטים שהגיעו לידינו ומסכסוכי־דברים שבין השליח והמשלחים שהגיעו לבית־דין ובהם הובאו קטעים משטרי תנאי השליחות אפשר לעמוד על התנאים העיקריים בדרך כלל.

התנאי החשוב ביותר הוא סכום השכר שמקבל השליח על טרחתו וטלטוליו. החל מהמאה השבע־עשרה נהוג ליתן לשליח שליש, ובמקרים מעטים רבע, מכל ההכנסה לאחר ניכוי כל ההוצאות, וכמובן גם כל הוצאותיו במדה שאין הקהלות התורמות משלמות אותן. כך הובא לפני ר׳ משה גאלנטי, מרבני צפת, שאלה על דין־ודברים בין קהל צפת ובין אחד משלוחיהם בסוף המאה השש־עשרה, שהשליח התנדב לילך בשליחות שלא על מנת לקבל פרס, ובתנאי מסוים, אבל מנהיגי הקהל לא מילאו את התנאי. וזה נוסח השאלה :״שבעה טובי העיר שנושאין ונותנין בעניני הקהל, שלקחו מעות ברבית מתוגרמים לעת הצרך פעם אחר פעם בצורכי הצבור… ונתרבו החובות עד למעלה עקרבים ונעשה סך גדול, והסכימו ביניהם להשכר בפני הבעלי חובות וליכנס יחד בבית האסורים כדי להמנע מלפרוע עוד רבית ומלתת עוד מנחות והפסדות והלעטות לשרים ולמשטינים עד ירחם ה׳ עליהם. ונכנסו כולם לבית הסוהר כמו שהסכימו. ובהיותם בבית הסוהר עלתה הסכמתם לשלוח את אחד מהם לסבב בעיירות אשר בני ישראל שמה באגרות בוכות ומבכות כדי שירחמו עליהם אחיהם וישלחו פדות לנפשותם עם שלוחם. והלך השליח על תנאי זה, שהם ישארו וישבו בבתי כלאים כדי שימנע הרבית וההפסדות לשרים מעליהם כנזכר, והשליח יסבב במדינות לדפוק על פתחי שערי נדיבי עם בני ישראל מבלתי קחת חלק השליח לעצמו, לא מעט ולא הרבה, כי אם פיזור אנשי ביתו בצמצום. והלך השליח ועשה שליחותו כראוי ביראת שמים עד מקום שנגעה ידו, והיה שולח להם ראשון ראשון כדי להקל מעל צוארם, והשארית הביאו בידו. ובא ומצאם שהפרו ברית וחק ולא ישבו בבית האסורים, כי אם מעט מזער, ולסיבה לא רצו להתעכב בבית האסורים גרמו [שינתנו] הפסדות רבות לשרים ולמשטינים, והכפילו הרבית, ולקחו ברבית מחדש. ועתה טוען השליח, שמאחר שהם לא עמדו בתנאם, שהוא גם כן אינו רוצה ליכנס בחובות החדשות אשר לקחו, ולא ברבית אשר פרעו והכפילו מיום צאתו ועד זמן בואו, או שיפרעו לו השליש או הרביע מכל מה שגבה, כמנהג השלוחים האחרים״. החכם המשיב פוסק לטובת השליח, והטעם, ״שהם יצאו לרווחה לעמוד בבית בהשקט ובשלוה, והעני סובב סובב מעיר לעיר וממדינה למדינה בים וביבשה, שם נפשו בכפו, אז אין ראוי לשום אוחו בשום מיני חסרונות חדשות מיום שגלה ממקומו עד חזרתו לשלום, ואם לא ירצו בזה שורת הדין מחייב שיתנו לו כמנהג השלוחים״.

לפעמים מתעוררת שאלה מה הן ההוצאות שרשאי השליח לנכותן מסכום ההכנסות, ומה הן ההוצאות החלות עליו. כך נשאלה שאלה מפי ר׳ חייא רופא, מחכמי צפת בסוף המאה השש־עשרה: ״ראש הישיבה הוצרך למעות לצורך הישיבה ולצורך המקום אשר הם חונים שם, ואמר לאחד מבני הישיבה אם היה רוצה ללכת לסבב בעיירות בכתבים אשר יתן לו יביא מעות לפקח צרכיהם, וגם יתן לו טורח הדרך חלק אחד [ולא נתפרש גודל החלק] מהמעות אשר יתנו לו, וההוצאה יקח מהאמצע. הלך ונתקל באמצע הדרך והוצרך להוציא הוצאות להתרפא ולעשות שליחות, ונטל אותן ההוצאות מאמצע כשאר ההוצאות, וכשבא והביא המעות טוען ראש הישיבה שאינו רוצה ליתן כלל מאותם ההוצאות, כי אינו חייב בהם ומזלו גרם… ״

שליח חברון בשנת ת״ן (1690) לערך, מקבל לפי שטר תנאי השליחות ״שליש מפרי שליחותו, והיינו בערים רחוקות, אכן בקצת ערים מה שיקבץ מהן התנו שיתנו לו עשרים למאה בלבד, ובקצת ערים שנדבתם מזומנת ומקובצת לא יתנו לו חלק כלל״. שליח חברון אחר, שנשלח סמוך לאותו זמן לתימן ולפרס, הותנה עמו שיקבל שליש מכל ההכנסות, והוגדר בפירוש שהכנסות משמען לא בלבד נדרים ונדבות לא״י אלא גם מתנות שיתנו לשליח לשם עצמו ״ואפילו מציאה בדרך״, שגם מהן מקבלים השולחים שני שלישים. גם שליח צפת, שהיה סמוך לאותו זמן, בשנת תס״ה (1705) בשליחות באירופה, קיבל שליש מפרי שליחותו ״כפי התנאי אשר בינינו ככתוב בשטר התנאים״.