מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה

מחקרים בתרבותם של יהודי צפון אפריקה – תעודות מהודרות ומפורשות

עורכים משה בר אשר וסטיבן פראד

התוכנית למדעי היהדות אוניברסיטת ייל, ניו הייבן

המרכז ללשונות היהודים וספרויותיהם – האוניברסיטה העברית ירושלים

13. קטע ד. בדף לח ע״ב, בא הדרוש הזה:

״וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען״ וביהא נזיבו פסוק מליח פצפניה הנביא ״הסיר ה׳ משפטיך פנה אויבך״, עלא ענין יעקב ועשו ושר דייאלו, דהיי׳ דאך מרע, די כאן ענד יעקב מעא עשו ושר דייאלו, זולהולו הקב״ה, הייא די קאל לפסוק ״הסיר ה׳ משפטיך פנה אוייבך״, הווא עשו ושר דייאלו די כאנו מתעאדיין מעא יעקב, ועלא האד סי עמל רבי יעקב בעל המשלים מול למסרה משל נחמד: מלה״ד? משל למה הדבר דומה – ללפדאן די חצדו מולאה ודרש זרעו ודראה ועזל תבן ולקרפא סייבהום, וזרע בקא פמוטעו  – פמודעו – צאפי. האכדא נמשל מפהום מאליו ומעצמו, תבן ולקרפא די כא יתשייבו הווא עשו פמק״ל – פחאל מא קאל לפסוק " וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו " זרע די בקא פמוטעו – פמודעו – הווא יעקב, די ק"ל – קאל לפסוק – פיה " וישב יעקב וכו' ודו"ק וק"ל

הנה תרגום הקטע:

״וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען״, ובה נביא פסוק מתאים בצפניה הנביא ״הסיר ה׳ משפטיך פנה אויבך״, על עניין יעקב ועשו והשר שלו, דהיינו אותו הדין שהיה ליעקב עם עשו ועם השר שלו, סילק לו אותו הקב״ה, היא אשר אמר הפסוק: ״הסיר ה׳ משפטיך פנה אויבך״, הוא עשו והשר שלו שהיו עוינים ליעקב.ועל הדבר הזה עשה רבי יעקב בעל המשלים בעל המסורה משל נחמד: משל למה הדבר דומה? לשדה שקצרו בעליו ודש את זרעיו וזרה אותו והפריש התבן והמוץ וזרקם, והגרעינים נשארו נקיים במקומם. כך גם הנמשל מובן מאליו ומעצמו, התבן והמוץ שיושלכו זה עשו שנאמר: ״וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו״, הגרעינים שנשארו במקומם זה יעקב, כמו שאמר עליו הפסוק ״וישב יעקב״ וכר. ודו״ק וקל להבין.

ברור לי כי רבי יעקב ״בעל המשלים, בעל המסרה״ הוא רבי יעקב בן־אשר ״בעל הטורים״, וממנו לקח רבי יהודה את עיקר דרשתו שהובאה בקטע המובא לעיל. וכך כותב רבי יעקב ״בעל הטורים״ בפירושו לתורה: ״וישב, זה שאמר הכתוב ׳הסיר ה׳ משפטיך פנה אויבך׳ (צפניה ג 15), משל לשדה שנקצרה והזורה מפריש התבן והמוץ ומשליכן, והתבואה נשארת במקומה, כדכתיב ׳וילך אל ארץ׳(בראשית לו 6), אבל יעקב כתיב ביה ׳וישב יעקב׳(שם לז 1)״. אכן כידוע, ״בעל הטורים״ מרבה בפירושו לתורה לצרף מילים מהמקרא על פי המסרה. ואמנם מצאנו שהוא נתכנה בתואר ״בעל המסרה״ בידי רבי דוד אבוררהם בספרו על התפילה: ״ככתוב ׳הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא׳ וגו׳ [מלאכי ג 22]. ואומר בעל המסרה, כי בחמשה מקומות יעקב מלא ו״ו [יעקוב], ובחמשה מקומות אליהו חסר ו״ו [אליה] […] והטעם דרך משל לומר, כי יעקב אבינו תפש לאליהו הו׳ משמו בתור[ת] משכון עד שיבוא עם משיח בן דוד […] ואז יחזיר לו הווי״ו ויהיה שמו שלם״ (ספר אבודרהם, סדר מוצאי שבת, ד״ה ״אליהו הנביא״). ואכן רבי יעקב ״בעל הטורים״ בפירושו לבמדבר(כה 12) כותב: ״אליה כתיב חסר ו׳ ויעקוב כתיב מלא ו׳, שנטל ו׳ מאליהו למשכון עד שיבוא עם המשיח […] ויחזיר הווי״ו ויהא אליהו שלם״. מכאן שאב אבודרהם את דבריו אלה. לעומת זאת לא מצאתי לפי שעה מי קדם לרבי יהודה אלעסרי בשימוש בכינוי ״בעל המשלים״ לרבי יעקב בן־אשר. יושם נא לב כי במובאה הנזכרת מפירושו לפרשת ״וישב״ הוא מביא ״משל לשדה״ וכו׳.

ברנרד לואיס

החישישים – כת קיצונית באסלאם

הוצאת ספרחם על שם מאגנס – האוניברסיטה העברית – ירושלים

החשישים הוא שמם של מאמיני כת שיעית שהטילה חתתה על העולם המוסלמי והאירופי במשך כמאתיים שנה — במהלך המאות האחת עשרה והשתים עשרה לסה״נ — באמצעות מעשי טרור ורצח של יריבים פוליטיים ודתיים. שמעם יצא בארצות אירופה בידי הצלבנים, שגם בכמה ממנהיגיהם פגעה חרבם. שמם של החשישים — assassins באנגלית ובצרפתית ובצורות דומות בלשונות אירופה אחרות — נעשה במרוצת הזמן שם נרדף לרוצחים פוליטיים ואף לסתם שופכי דמים בעבור בצע כסף.

ספרו של ברנרד לואיס הרואה אור לראשונה בתרגום עברי הוא נדבך חשוב ועדכני במחקר הלמדני והשקול על כת החשישים. המחקר על כת זו יש בו כדי לסייע להבנת הדרכים שבאמצעותן חוללו קבוצות דתיות־פוליטיות תפנית קיצונית ואלימה בזיקה הבסיסית שבין דת ומדינה, וכיצד השתמשו בכוח להשגת יעדיהן. אף כי במקורו האנגלי התפרסם הספר לפני למעלה משלושים שנה לא נס לחו. כמו בספריו האחרים של לואיס מצטיין גם חיבורו זה בהרצאת דברים רהוטה ובהירה, בתיאור ובניתוח מפורטים ודקדקניים שאינם פוסחים גם על פרטים קטנים, וכל זאת בלי לוותר על הצגת השאלות העקרוניות ועל שרטוט התמונה הכוללת.

ברנרד לואיס הוא מגדולי חוקרי האסלאם והמזרח התיכון במאה העשרים. קשת מחקריו, שרובם ראו אור במקורם באנגלית ותורגמו ללשונות רבות, פרוסה על מגוון של נושאים, המעידים על רוחב אופקיו ועל עומק הבנתו את תרבות האסלאם לתקופותיה על היבטיה השונים.

משה-אליהו-בן-חמו-באנטיפה.jp

ABBI YOSSEF BAZAYOU (1)

[anti-both]

התמונות באדיבות עו" יוסף קמר נינו של רבי יוסף אבאזאיו ומוריס בן חמו נכדו של משה אליהו

בן חמו הקבור לידו של הצדיק

רבי שלמה ( סלאם ) בן משה בן חמו

תמןונה של רבי שלמה ( סלאם ) בן משה אביו של משה ( משאן ) אליהו בן חמו הקבור בצמוד לקברו של רבי יוסף אבאזאיו

הערצת הקדושים בקרב יהודי מרוקו – יששכר בן עמי. 

טקס השחיטה לכבוד ר׳ דוד ומשה ממשיך להתקיים בארץ, ואחד הטקסים המעניינים והמרשימים ביותר נערך באשקלון. – הערת המחבר – עדות זו מבוססת על התרשמותי האישית (נכחתי בטקס זה כמה פעמים) ועל אינפורמציה שקיבלתי במקום מפי הנוכחים –   בעל ההילולה נוהג לקנות פר כמה חודשים לפני יום ההילולה, ומוסר אותו למשפחה במושב שם מגדלים אותו, אמנם יחד עם פרים אחרים, אך מקדישים לו תשומת לב מיוחדת, כיאות לפר המיועד לקדוש: הוא מקבל יותר מספוא, ובאופן כללי זוכה ליחס טוב יותר משאר הבהמות. בעל ההילולה מבקר אצל הפר מדי פעם ומשתעשע איתו, הוא עוקב אחרי התפתחותו ודואג לכל מחסורו.

התמונה היא של מר שמעון ועקנין, אינפורמאטור, מתאזנכאת – בעל בית הכנסת על שם רבי דוד ומשה באשקלון

גם לאחר שהפר נהיה לשור ואינו מאפשר לאנשים להתקרב אליו, ניגש אליו בעל ההילולה בלי פחד. יום לפני ההילולה, הוא יום השחיטה, ניכרת תכונה רבה ומיוחדת בבניין בית־הכנסת ע״ש ר׳ דוד ומשה באשקלון, וכן בשכונה כולה. כולם יודעים שבאותו יום, מעבירים את השור מהמושב לבית־הכנסת. ההתרגשות רבה. ראשית מתארגנת קבוצה של מתנדבים בעלי שרירים, המקבלים על עצמם לקשור את השור ולהעלותו על משאית. זו לא מלאכה קלה.

לאחר מכן מורידים את השור מהמשאית, ומובילים אותו לתוך בית־הכנסת, כשמסביב, לאורך כל הדרך, נדחקים עשרות אנשים. הכניסה לבית־הכנסת צרה, והכנסת השור לתוכו כרוכה ממש בסכנת נפשות. בהגיעו לפתח בית־הכנסת מתקבל השור בקריאות ״זגארית״ שמשמיעות הנשים כדי לאחל ולסמל מזל טוב לאירוע. בפנים, באולם בית־הכנסת, הועברו רוב הספסלים לחלק האחורי יחד עם התיבה. מפילים את השור על הרצפה, ושוחטים אותו כשמסביב נדחקים האנשים בהתרגשות מיוחדת. לאחר השחיטה, זורם הדם על רצפת בית־ הכנסת. הערת המחבר – הטקס שהתקיים ב־1973 הוסרט על־ידי מסריט מקצועי על־פי הזמנת המרכז לחקר הפולקלור, האוניברסיטה העברית, ירושלים.

 מדי פעם מתקרב אדם, טובל אצבעותיו בשלולית הדם ומורח על חלק מגופו. זוהי סגולה לרפואה שלמה. כשהשוחט מסיים את בדיקתו, הוא מרים את יד ימינו. זהו הסימן המיוחל שהשור כשר, והקהל פורץ בקריאות שמחה. השוחט, בעזרת אנשים אחרים, מתחיל לבתר את השור ולהפריד בין החלקים: את הכבד והטחול שמים על האש, ומכבדים את הנוכחים. חלקים מסוימים כגון ראש, רגליים וחלקים פנימיים מעמידים למכירה פומבית, ואת השאר מכינים לסעודה שתתקיים למחרת.

בליל ההילולה של כל קדוש, לאחר גמר השחיטה, נערכת ליד הקבר תפילה חגיגית ואחריה סעודה.

אחד הטקסים המרכזיים בהילולה והמושך קהל רב הוא טקס המכירה הפומבית של נרות וכוסות על שם הקדוש. כל המרבה במחיר זוכה בכבוד ובדרך כלל מקבל המנצח את הנר יחד עם כוסית המשקה. מייחסים חשיבות רבה לקניית הנר הראשון שכן רווחת האמונה כי הזוכה במצווה זו יזכה ליחס מיוחד מצד הקדוש. לאחר מכירה של כמה נרות על שם הקדוש (לפי סדר רץ, נר ראשון, נר שני וכר…), מתחילה מכירת נרות על שם קדושים אחרים.

  פאס וחכמיה – כרך ראשון – כרוניקה מקקורית – רבי דוד עובדיה זצוק"ל. 

ולמחר הלך לשער פא׳ס אג׳דיד הנק׳ בא׳ב אסמארי׳ן ופתחו לו דלתי העיר וברחו כל הפושעים והמורדים בו ותפס את הצר הצורר מחמד אדרידי ותלה אותו על עץ

רבי דוד עובדיה

באלכאז׳וק – כלונס הנתקע – ונתן רשות לכל מי שיחפוץ וירצה לראותו בניוולו ילך ויראה אותו בין יהודי ובין גוי. ובא וראה כמה גבה לבו של אותו רשע אדרידי אחר שהוא תלוי על עץ והאלכ׳אזוק תחוב בבטנו היה אומד לכל הרואים אותו זמאן פוק מנכום וליום פוק מנכום – מאז הייתי עליכם וגם היום אני עליכם ממעל…כלומר שהיה תלוי למעלה על ראש הנאספים.

  ושהה המלך בפא׳ם ג׳ שנים אח״כ השלימו עמו פא׳ס אלבאל׳י וכל העיירות הקרובים והיה בימיו שובע גדול ושפע רב והברכה שרויה בכל מעשה ידי אדם וכל מי שהיה גולה ונדח חזר למקומו בימי המלך הנז׳ וה׳ שב את שבות עמו ישראל. אח״כ הלך המלך מולאי ארשיד לעיר אזאווייא שהיה בה הפוקח מחמד אלחאג׳ ונלחם עמו ולכדו והכניעו עד העפר ולא הרגו רק הביאו חי לפא׳ס יע״א.

ונשבע המלך מולאי ארשיד שלא יצא מדלתי העיר אזאווייא עד שיחריבו. וינתץ הבתים והחומות ותישאר שממה מבלי יושב. וכן עשה הגלה את הפלשתים שהיו מחזיקים בידי הפוקח הנז׳ והרג מהם ועל היהודים צוה ונתן להם זמן ג׳ ימים לצאת מן העיר הם ובניהם ונשיהם וטפם וכל אשר להם. ויהי ביום הג׳ וישא העם את בצקו טרם יחמץ משארותם צרורות בשמלותם על שכמם דוקא מה שיכלו שאת על כתפים והיו אנשים עשירים רובם ככולם ובתיהם מלאים כל טוב מכלי כסף וכלי זהב ורוב תבואות חטים ושעורים ופולים ועדשים אין מספר ויין ושמן ודבש וחמאה אין שיעור והניחו הכל כאשר לכל מלבד מה שיוכלו שאת מכסף וזהב.

ובאו כל הקהל של אזאווייא לכאן לפא׳ס. והי״ז בר״ח אב הרחמן מש׳ נפשנו חכת״ה התל"ג 1673 -. ובאותו היום שהגיעו הקהל הנז׳ לכאן, נולדתי אני הצעיר שמואל אבן דנאן ס״ט. כך מצאתי כתוב בכתב יד אדוני אבי החכם השלם הדיין המצויין כמוה׳ שאול אבן דנאן בפנקס שלו ושמפנקס כל המילות שמל. והקהל שבאו לכאן מן ג׳אווייא כמו י׳׳ג מאות בעלי בתים. ולא יצא המלך מן העיר עד שנתצו כל הבתים והרסו החומות והציתו בה האש ויעל עשנה כעשן הכבשן ואבד בה ממון אשר לא ישוער ולא יסופר ונשארה שממה וחרבה מבלי יושב.

אח״ך הלך המלך מולאי ארשיד יר״ה למראכיש לרדוף אחר אחיו מולאי מחמד הנ״ל שהביאו אותו אנשי פא׳ס אלבאל׳י להיות מלך עליהם כשרצו  למרוד פסי׳ מחמד להאג׳ הנז׳ וכשהכביד עליהם עול המסים מרדו ג״כ בו וחזרו לסי׳ מחמד לחאג׳ והוא הלך לו לעיר מראכיש ורצה למלוך, ועכשיו הלך אחיו מולאי ארשיד אחריו, וכששמע מולאי מחמד שבא אחיו לצור עליו ברח והלך לו לעיר תארודאנת, וביני ביני והמלך במראכיש.

ויהי היום רכב על סוס א׳ עדיין קטן בכרה קלה משרכת דרכיה ותעמוד על רגליה ותקפוץ והוא רוכב עליה בין עצי היער ונתקע לו עץ א׳ במוחו ומת באותה שעה. ומשם לג׳ ימים הביאוהו וקברוהו בכאן בפא׳ס. והי״ז ערב פסח של ש׳ התל״ב ליצירה – 1672 –  נמצא זמן מלכותו שש שנים ומחצה.

 מ״מ והיה בימי מלכותו הנז׳ שובע גדול בכל העולם ושפע רב ומיום שנכנס לפא׳ס המלך הנז׳ נפלה הדוטה מן ה״ם ללמוד ביום עצמו נפל עד ד״ת ללמוד. ואח״כ היתד. שדה עד לששה אוקיות לסחפ׳א. ובימיו היה השמן ליטרא ומחצה במזונא. והחמאה עשרים אוקיות לככר. ובימיו היה מולאי ישמעאל כ'ליפא במקנא׳ס ובפאס יע״א [ובצפרו] וכשמת מולאי ארשיד מיד בא מולאי ישמעאל יר״ה לכאן והמליכוהו עליהם אנשי פא׳ס אלג׳דיד.

ואהל פאס לבאלי ואח"כ הלך מסיר׳ה – מולאי יסמאעיל ירום הודו –  במחנהו למראק׳ס להלחם עם מולאי מוחמד ן׳ מולאי זידאן. והלכו עמו ארמ׳א די פא׳ס אלבאל׳י ונלחם עמו ובא לשלום. אח״כ רצה מסיר״ה לילך במחנהו להלחם במקום אחר ושאל מן אלפא׳ס אלבאל׳י ארמ״א לילך עמו ושלח להם השר זידאן לפנקס הארמ׳א הנז'. מה עשו אנשי פא׳ס תכף ומיד בבוא השר זידאן אצלם הרגוהו וחתכו ראשו ושלחו אותה למלך מסיר׳ה ומרדו במלך ושהו במרדם שנה וחצי והיה נלחם בכל יום פצ׳הר רמכ׳א ופצ׳הר אזאויי״א והיו עולים אהל פאס לבאלי עד קרוב ללבסטיון של באב לג׳ואד והיו נופלים בבתים של האלמל״ח ארצא׳ץ שהיו נלחמים בם, והיו אנשי פא׳ס לבאלי מחרפים ומגדפים את מסיר״ה, ועד היום מזכיר עליהם את החרופים והגידופין ומטיל עליהם מם גדול ובכל שנה פוקד עליהם עונם.

אח׳׳כ השלימו עמו ועשו שלום ביניהם והמליכוהו עליהם פעם אחרת. אח״כ הלך עמהם מסיר״ה לעיר תארודאנ׳ת להלחם עם מולאי מחמד ן׳ מולאי זידאן הנז׳ למעלה שנלחם עמו כבר פעם א׳ במראכיש וברח לתארודאנת. ועכשיו הלך להלחם עמו בתארודאנ׳ת. והלך במחנה כבד והלכו עמו יהודים הרבה מכל המדינות. והרויחו ממון רב במחנה הנז' והיה זה בשנת התל״ח ליצירה – 1678 –  והסימן אף לזא״ת יחרד לבי.

 ומן שנה זאת ואילך היה דבר כבד מאד עד שהיו מתים בפא׳ס לבאלי עד עשרה מאות ביום ובהאלמל׳אח עד עשרים וארבעה בכל יום עד ש׳ ת״ם – 1680 עונך בת ציון לפי׳ק. ועוד היה בזמן הנז' מש׳ התל״ח עד ש׳ ת״ם יוקר השער ועצירת גשמים. ואחר שהתענו שלש של ג׳ ג׳ עשינו עצירה גדולה, וכך היה המעשה. שאני זוכר ביום ד׳ קודם המנחה הכריזו ברחובות ובמבואות ובחצירות ובבתים שיתענו מגדולם ועד קטנם בהפסקה מבעוד יום. ולמחר הלכו כל הקהל יחפים לבית הקברות וישבנו בפתה הנק׳ אלחאבץ׳ שאחרי כותל הפתח הנז' קבורים שם חסידים וחכמים גדולים, והקבר הידוע שבהם הוא קבר הJ׳ הש׳ והחסיד כמה״ר יעקב קניזל זצ״ל.

ובתוך הפתח הנז' הנחנו התיבה וישבנו שם כל היום מן הבקר עד הערב ושם התפללנו שחרית, מנחה ונעילה וערבית. ובשחרית התפלל הה׳ השי הדו״מ מר קשישא גר ישראל כמה״ר סעדיה אבן דנאן והאריך בתפלת שחרית עד חצות ויותר בכמה תוכחות ובקשות על סדר הברכות כמו שהם כתובים אצלנו. ומפני החולשה שהיה זקן ולא היה יכול לעמוד להתפלל כל היום, התפלל מנחה הח׳ הש׳ הזקן הכשר כהה״ר יעקב אבן צמחון. ונעילה וערבית התפלל אותה הח׳ הש׳ הדד״מ כהה״ד יהודה עוזיאל ז״ל. וכל היום לא נענו עד שעת תפלת ערבית ירדו גשמים בזעף הרבה ואח״כ פסקו קודם חצות הלילה והי״ז ערב ר׳׳ח ניסן ש׳ ת״ם עונו לפ״ק.

 והיתה החטה שוה ב׳׳ם ללמוד. ק״ם כ״ם לסחפ׳א. ואיני זוכר אם השנה אח״כ באה טובה אם לאו. אך האמת הוא שבני אדם שבזמן ההוא לא חלי ולא מרגיש לקול הרעב ההוא, כי היו עשירים הרבה בהאלמלא״ה פא׳ס יע״א ועשירים גדולים ובתיהם מלאים כל טוב ברוב תבואות ואוצרותיהם מלאים ואלמטאמ׳ר – מקומות חפורים בתוך האדמה לשמירת חטה או דבר מה –   של היהודים מלאים, ולא הרגישו ברעב ההוא כלל ועיקר. אבל הרגישו במכת הדבר שהיה בש'        ההיא וברחו בני אדם רובם ככלם להרים ולגבעות ולמדינות שלא היתה בהם מכת הדבר. ואני ראיתי אמי תנצב״ה שהיו בה שמונה עשרה מכות של דבר והיה הרופא חותך מכל מכה אוקיא א׳ של בשר מת בכל יום ונתרפאת וחייתה ויש מי שמת בחצי מכה.

ובאותה השנה הנז' כשירדנו מן עצירת גשמים עשינו אדכל׳א [קבלת פנים] להחכם הש׳ והותיק בקי בכל החכמות. חכמת העיון עד אין תכלית, חכמת הדקדוק, חכמת הפילוסופיה, חכמת השיר על המשקל, ולא הניח כמותו בכל חכמי ישראל, ואלו חיה הוא היה רב לכל המערב כמו שהוא גלוי וידוע לפני ת״ח של פא׳ס ותיטוא׳ן וצפר׳ו ומקנא׳ס, שמו ר׳ יונה בן לאדוני דודי הח׳ הש׳ כמה״ר יהודה אבן דנאן. והוא נולד בתיטווא׳ן וקרא ושנה בתיטוו׳אן מפני שאדוני דודי זלה״ה נתנו לו אשה עשירה בתיטווא׳ן יע״א ולאחר שהוליד בנים ובנות הלך א״א זצ״ל והביאו הוא וכל אנשי ביתו. והיה ר׳ יונה זלה״ה הנז' יושב על התורה ועל העבודה, וכל ת״ת של המדינה היו נקבצים עמו לשמוע עיונו. וכל מי שנסתפק לו דבור התוספות ז״ל או של ר׳ אליה מזרחי או גמרא היה בא אצלו ולא היה הולך מלפניו עד שיתיר לו כל הספיקות.

וכשהגיע לנישואין בזמן הנז' נשא את אחותי העלובה ושהה עמה ב׳ חדשים דוקא ומת במיתת הדבר שהכתה אותו בגרונו ולא היה יכול לדבר. אבל מתוך החכמה שהיתה בו היה רומז. ונפלה אחותי ליבום לפני אחיו ר׳ סעדיה. ואח״ב מת גם הוא בלא בנים. ורבי יונה הנז' נשא אשה בניסן של ש׳ הנז' ת״ם ומת בסיון של שנה הנז' ומת בחיי אביו ובחיי אדוני זקיני החי הש׳ נר ישראל מר קשישא הדו״מ כמוהר״ר סעדיה אבן דנאן זצ״ל. ואני ראיתיו שהיה בוכה ומתקשה עליו יותר מדאי ודרש עליו. וא״א ג״כ דרש עליו ודרשו עליו כל בעלי החברה. ובש׳ התמ״א והתמ״ב היתה מכת הדבר אבל היתה במדת הדין הרפה ולא כמו שנת ארבעים שהיתה מדת הדין הקשה לתפ״ץ.

פגיעות בחיי הדת והתאסלמות במרוקו מימי הביניים ועד הזמן החדש – אליעזר בשן.

פרק ו : הרקע והגורמים להתאסלמות.

מוסלמי שכתב ספר על היסודות התרבותיים של הממשל במרוקו ציין, כי רק לעתים רחוקות התאסלמו יהודים. זו מחמאה ליהדות שעמדה בלחצים ובפיתויים חומריים וחברתיים. בפועל תופעת ההתאסלמות ההמונית והאישית הייתה קיימת, ובפרקים הבאים נדון בה לפי סדר כרונולוגי.

בקוראן כתוב ש " אין אונס בדת " סורה 2, " הפרה, פסוק 257. כלומר האסלאם אינו מאלץ בני אדם להאמין בדתו, ולפי הפרשנות המוסלמית הכוונה שאין לאלץ יהודים ונוצרים להתאסלם, אבל אין הדבר חל על עובדי אלילים.

לדעתו של המזרחן GRUNEBAUM התפשטות האסלאם לא גרמה בהכרח להתאסלמותם של בלתי מוסלמים, בהנחה שהם מקבלים עליהם את תנאי השליטים המוסלמים.

בדורות הראשונים אחרי הופעת האסלאם, עם השתלטות המוסלמים על מרחבי המזרח התיכון והמגרב, היו פיתויים חומריים להתאסלמות. בתופעת ההתאסלמות יש להבדיל בין תנועה קיצונית כמו המייחדים שכפו על כל היהודים לקבל את דת האסלאם, וכן גזרות של סולטאנים, ובין הממשל בדורות הבאים, שלא כפה באופן גורף על כל היהודים להתאסלם. ובכל זאת תופעת ההתאסלמות הייתה קיימת על ידי יחידים בכל הדורות.

על מי שמתאסלם אסור להטיל חובות שחלות על הד'מי, אלא רק מה שמקובל לגבי המוסלמים. להתאסלמותם של יהודים לא הייתה משמעות תיאולוגית בעיני המוסלמים, והיא היוותה חלק זעום בהשיגי התפשטותם.

לא בכל המד'הבים – האסכולה המשפטית – באסלאם מייחסים  חשיבות להתאסלמות. המסורת המלאכית, עש שמו של מאלכ בן אנס, שולטת במרוקו. הודות לחכם בשם סאחנון שחי בקירואן – נפטר בשנת 854 מייחס אסכולה זו חשיבות להתאסלמות.

לפי מסקנתו של ברנרד לואיס, יהודים ונוצרים רבים התאסלמו במהלך הדורות במזרח התיכון ובצפון אפריקה. התאסלמות כפויה נדירה באסלאם מלבד במרוקו ובתימן, ובעיקר באיראן.

לדעתה של חוה לצרוס יפה, בימי הביניים היו יהודים שהתאסלמו, והמניע היה בגלל קירבה של היהדות לאסלאם, ואחרים בגזרות שמד, כי לא רצו למות על קידוש השם. אולם במהלך הדורות היו גם יהודים בספרד המוסלמית שקידשו את ה', כי סירבו להתאסלם. 

יהודי פאס תרל"ג – תר"ס – 1873 – 1900 על פי תעודות חדשות. פרופסור אליעזר בשן.

הפקעת שטח מבית הקברות שנת 1884.

התוכנית הנ"ל שנגנזה זמנית, בוצעה לאחר כשבע שנים מהזמן שהנושא עלה על הפרק, ונדון בצינורות דיפלומטיים. מידע על כך פורסם בג'ואיש כרוניקל ב – 14 במרס וב – 21 בנובמבר 1884 מן הכתב של העיתון בטנג'יר.

לפיו על שטח בית הקברות שנלקח מהיהודים נבנה קסרקטין לחיילים, והמקום שהיה קדוש הפך למקום של הוללות. החיילים מטרידים את היהודים ומאיימים לשרוף את בתיהם. להערכתו, מעשהו השרירותי של הסולטאן יגונה על ידי בית דין מוסלמי, אפילו שהיה עוין ליהודים. חכמי הקהילה פנו לעמיתיהם באירופה וביקשו לפרסם את הדבר בעיתונות, כדי ללחוץ על ביטול התוכנית.

לפי ידיעה שנשלחה ב – 5 בנובמבר 1885 מטנג'יר ופורסמה ב -4 בדצמבר בשבועון הנ"ל, נאמר שלפני שמונה שנים נלקח חלק מבית הקברות על ידי הסולטאן למטרה פרטית שלו. ועתה תובע מושל פאס את שטח בית הקברות ולהופכו לרחוב פרטי, וחייבים שוב לפנות עצמות.

הכתב מותח ביקורת על רוב היהודים בעלי ההשפעה שלא מחו. לדבריו הושתקו על ידי השלטונות באמצעות מתן מונופולים כלכליים. גזירת הסולטאן על הפקעת שטח מבית הקברות בשנת 1884, העיקה על יהודי המקום, וגרמה לצער רב, בגלל היחס הרגשי לקברות העתיקים.

חוסר ביכולת לפנות את כל העצמות, והאיסור הדתי לעוקרם, למרות שהסולטאן העניק שטח חילופי. הצעד מצא את ביטויו בדברי החכם להלן :

עדות אישית נכתבה על ידי רבי רפאל אהרן בן שמעון, שליח ועד עדת המערבים בירושלים למרוקו בשנים תרמ"ז – תרמ"ח – 1887 – 1888 ושוב בשנת 1891. בהקדמה ל " אהבת הקדמונים ", סידור כמנהג התושבים, שהדפיס בירושלים בשנת תרמ"ט, תיאר את ביקורו בבית הקברות בראש חודש ניסן תרמ"ח.

הוא ביטא בצורה מרגשת את הכאב שכואבים יהודי העיר על חילול בית הקברות על ידי משרתי המלך שהרסו מצבות ופינו עצמות למקום אחר. המלך לא הסתפק בפינוי חלק מבית הקברות שבוצע לפני כארבע שנים שנת 1884, ותבע לפנות שטח גדול יותר בשביל ארמונו.

רבי רפאל בן שלמה אבן צור מחכמי המקום, תק"ץ – תרע"ד 1830 – 1917, סיפר לי שהוא פינה אחד עשר קברים. באותה שנה פינו היהודים במשך שנה חלק מהמצבות, ביניהם של חכמים, אבל לא הספיקו לסיים הכל.

אמנם מציין שהשלטונות מסרו שטח אחר לבית הקברות אבל זו אדמה בוצית ואנשים קוברים שם את שאריות העצמות מבית הקברות הישן.

בחיבור " כסא מלכים " שנכתב על ידי רבי רפאל משה אלבאז 1823 – 1896 חכם שפעל בצפרו, נאמר :

בחשון התרמ"ד – 1884, גזר המלך על היהודים שבפאס לפנות כל הקברות שבבית החיים כי הם סמוכים לחצר המלך, והוא צריך למקומם להושיב בו האלעסקר ( צבא ) אנשי חילו. וכן היה ונתגלגלו עצמות כמה חסידים….וכמה קברות נרמסו והושיב שם חיל גדול של האלעסקר.

בסיפור על סוליכה הצדקת שמתה על קידוש ה' בשנת צדק"ת 1834 נאמר, שנקברה בבית הקברות הישן בפאס :

ובשנת תרמ"ד כשגזר המלך מולאי אלחאסאן לפנות הקברות ממקומם נתגלגלו עצמותיה הקדושות וקברו אותה אצל הרב הגאון מורנו הרב אליהו הצרפתי ז"ל, הוא המקום אשר היא קבורה בו עד היום הזה

קברה נערץ עד היום, ולפי המסורת הקשורה בה, כשהוציאו את גופתה כדי להעבירה למקום אחר, היא נאשרה שלמה, למרות שעברו כחמישים שנה מאז שמתה על קידוש ה', לעומת אחרים שרק עצמותיהם הוצאו מהקברים. אגדה מסוג זה אופיינית לצדיקים.

ב " יומן עיר פאס ", מתרל"ט – 1879 גזר עלינו המלך מולאי אל חסאסאן ירום הודו להעתיק בית העלמין למקום אחר, הקצה לנו מקום חדש כדי לקבור בו כל העצמות שהוצאו מהקברות הישנים וגם לקבור בו בעתיד אלה אשר ילכו לעולמם בר מינן.

וזהו המקום שאנו קוברים בו עד היום הזה…ובאותו מקום שהיה בו בית העלמין הקודם…בנה עליהם המלך " דאר אלמכזן " ( בית הממשל  ) עם ארמון מסג'ד ומגדל ואורוות סוסים וכו….בהעתקת הקברות השינים עבדנו זמן מה באיסוף העצמות ולא הגענו לפנות אף חלק ממאה.

בשנת תרע"ג – 1913, נשאל רבי שלמה אבן דנאן, מחכמי פאס – 1848 – 1929, האם מותר לפנות קברים בבית הקברות, לשם הרחבת המללאח למגורי היהודים ורבני צרפת התירו, ואם היהודים יסרבו לדור שם, יינתן השטח לצרפתים נוצרים.

ואומר דהנא היתר פנות בית הקברות הנזכר אין כל חדש שנתחדש עיכשיו אלא מזמן החולף שלקחה המלך לחאסאן, אז התירו הפינוי רבים וגדולים, אשר היו בימים ההםה…ותהום כל העיר לפנות, אכן לא פינו רק אותם שיש להם…מכירים ומקצת מהמפורסמים אשר נודעו למו איה מקום כבוד תחנותם.

ואולם אשר לא נודעו, נשארו שמה כי הדבר צריך הוצאות מרובות וטירחה יתירתא, ולא יכלו להטיל על הציבור לפנותם כי לא יכול העם שאת..דכיון שנתנו המלך לגויים לדור בו והם דרים ובונים שם בתים וחצרות…

ידים מוכיחות שישלטו בעצמות הצדיקים שיוציאום והיו למרמס…דכיון שלקח המלך בית הקברות ההוא ונתן להם תמורתה, נשארו המתים קבורים בקרקעות הגוי…ולאחר הפינוי הא ודאי דשרי לדור שם שהרי קימא לן קרקע עולם של קבר אינו נאסר בהנאה.

לסיכום בתשובתו הוא מזכיר את פינוי העצמות בזמנו של הסולטאן חסן בתרמ"ד – 1884, והדבר משמש לו תקדים הלכתי. בפועל פינו רק את עצמות היודעים והחכמים, בגלל מגבלות כלכליות ואחרות.

המלך מסר לגויים חלק משטח בית הקברות בו קבורים עדיין יהודים, ואלה יחללו את העצמות, לכן מוטב שיהודים יגורו שם. אגב הוא מציין שהסולטאן נתן ליהודים שטחו לבית הקברות חדש. כפי שפורסם ב – 28 ביוני 1889, העניק הסולטאן שטח זה לפי בקשתו של שגריר פורטוגל במרוקו.

בית הקברות היהודי בפאס נזכר בדו"ח של רופא מיסיונר בשפ ד"ר רוחה ואישתו בשנת 1897 שמסר בכנס של המיסיונרים הפרוטסטנטים. לדבריו באו לפאס ממכנאס. תוך יומיים התמקמו בבית הקברות היהודי, ונשארו שם חודש ימים.

בכל יום, חוץ משבת וראשון קיבלו שם חולים לטיפול. דומה שהקימו בשטח פנוי בבית הקברות אהל או אהלים למגורים זמניים, כפי שעשו במקומות אחרים.

סוף הפרק  4 – הפקעת שטח מבית הקברות היהודי בפאס 1877 – 1884

עליית יהודי אטלס – יהודה גרינקר הספר נכתב בשנת 1973

דיון בכנסת על העליה מצפון אפריקה.

בתשובה להצעה לסדר היום של חבר כנסת  בר יהודה ז"ל, להעלות לדיון בכנסת את זירוז העליה מצפון אפריקה לרגל החמרת המצב של היהודים שם, הביא בפני הכנסת שר האוצר דאז, לוי אשכול ז"ל 23/02/1955 תכנית דו שנתית להעלאת 60 עד 80 אלף יהודים מצפון אפריקה ובעיקר ממרוקו.

הענין הועבר לועדה אשר היא תבוא בדברים עם הגורמים השונים הממשלה, הנהלת הסוכנות היהודית והמוסד לתיאום – ממשלה-סוכנות – וארגונים יהודים לשם קביעת תכנית מפורטת.

" אין בישראל כל מניעה להמשכת העליה, באשר חוק השבות מבטיח לכל יהודי זכות מלאה לעליה " אמר אשכול ז"ל, " אלא שבעית היסוד העומדת לדיון והדרושות לפתרון דחוף הוא גיוס אמצעים עצומים, וכאן יש מגבלות מצערות "

" החל מחודש אוגוסט 1954 נתחדשה העליה המאורגנת מצפון אפריקה ובמיוחד ממרוקו. ההנחה היא כאן כי במשך 12 חודשים הבאים אפשר להביא בדרכים המאפשרות גם קליטת שלושים אלף איש. על הממשלה, על המוסד לתיאום ועל הועדה שתטפל בכך יהיה לדון, באיזו דרך של עליה לבחור. 

אפשר לחזור לדרך שבה הלכנו עד כה בעת העליה ההמונית של רבבות ומאות אלפים ואפשר עוד הפעם לנהוג בשיטה של מחנות, מן המחנות אל המעברות ומן המעברות להתיישבות וכו'…..אפשר אולי להיאחז בדרך של תכנית דו שנתית או תלת שנתית "

אשכול ז"ל ציין שהו מעדיף תכנית דו שנתית להעלאת 60 עד 80 אלף איש. בדרך זו, הוא אמר, אפשר להימנע מחבלי קליטה מיותרים וגם מירידה אחרי כן.

" לו היה אפשר להעלות בבת אחת 300 אלף יהודי מרוקו הרי עם כל הרצון היינו נתקלים בחוסר אפשרות גמור, לפי המצב הכלכלי בארץ ולפי מצב הענותו של העם היהודי למבצע עליה והקליטה. מוטב אפוא להישאר בגדר התוכנית הדו שנתית הנ"ל לטובת ישראל והעולים גם יחד "

פה אחד הועבר העניין לועדה שתיקבע על ידי הכנסת ושתביא את מסקנותיה בפני הכנסת. זמן קצר לפני הדיון הנ"ל בכנסת התקיימה מסיבת עתונאים וחבר כנסת משה חזני הביא בפניה את רשמיו מביקורו במרוקו, ובין היתר הוא אמר :

" אין שחר להכללות שליליות שבהן נעשה עוול ליהודי מרוקו המונה כ-300 אלף נפש. ערכים החיוביים טרם זכו להוקרה נאותה בישראל. אפילו במסגרת שיטת מיון קפדנית אפשר להעלות ממרוקו 100 אלף יהודים בריאים המתאימים לקליטה יצרנית. הסיבות העיקריות לחידוש רצון העליה בקרב יהודי מרוקו אני רואה שמניעת תקלות העבר, בקליטת 13 אלף העולים אשר הגיעו ארצה במחצית השנה האחרונה, והידיעות המגיעות מישראל על הצלחת מפעל זה השפיעו על הלך הרוחות בקרב יהודי מרוקו "

התנועה השבתאית במרוקו – אליהו מויאל.     

המקובלים במרוקו

הקצר היריעה מלמנות ולספר על כל המקובלים שהיו באותה תקופה במרוקו. נזכיר בקצרה שמותיהם של כמה רבנים מקובלים:

ר׳ יצחק דלויה היה רבו של ר׳ אברהם אזולאי וחיבר הגהות על ספרי האר״י.

ר׳ שלמה עמאר היה חכם מופלג בתורת הנסתר ומפולפל בתלמוד. היה בין הרבנים שנלקחו אל המלך יחד עם אברהם אזולאי).

ר׳ יהודה אבן־עטר (1655), היה מקובל גדול בתורה ונחשב לאב ההוראה בה״א הידיעה. זכה לתואר בפי יהודי מרוקו ״רבי אלכביר״(רבנו הגדול)  ( מוהריב״ע ).

ר׳ חיים אבן־עטר (הזקן) (1721-1621), ראש ישיבה שידיעתו בתורה הייתה מופלגת. היה מורו וסבו של ר׳ חיים אבךעטר בעל ״אור החיים״.

ר׳ אברהם אבן־עטר, סבו של ר׳ יהודה אבךעטר, היה מקובל וחסיד גדול.

כאמור, מקוצר היריעה, לא נוכל לעמוד בפרוטרוט על תרומתם של כל אותם רבנים, אך מהמעט שציינו ראינו עד כמה הקבלה בכלל, וקבלת האר״י בפרט, כבשה מקום נכבד בקרב רבני מרוקו.

מסורת קבלת האר״י נמשכה גם לאחר תקופת הופעת שבתי צבי, בלומר אחר 1666 . בין הרבנים והמקובלים שחיו ופעלו באותה תקופה סוערת היו:

 ר׳ משה בן־מוסה – בנו של ר׳ אברהם בךמוסה;

ר׳ יעקב אבן־צור – יעב״ץ (1753-1673);

ר׳ שמואל אלבז (הרשב״א);

 ר׳ חיים אבן־עטר( 1742-1696) ;

 ר׳ אליעזר דה אבילה  (1761-1714);

 ר׳ שאול בן־דנאן (נולד 1689);

ר׳ מנחם סירירו – נולד ב־ 1701;

 ר׳ יואל צרפתי (נולד ב־1704); ר׳ שלום בוזגלו – תלמידו של ר׳ אברהם אזולאי(1780) ועוד מקובלים אליהם :חזור בהמשך.

בין חבורת המקובלים שישבה בצפת ובין חבורת המקובלים שנשארה במרוקו היה קשר אמיץ שהתבטא בחילופי מידע וזרימה חפשית של רעיונות ושל מחשבות בתורת הקבלה.

כך למשל אנו מוצאים עוד בשנת של״ז(1577), בימי עיצומה ופריחתה של המסורת הלוריאנית בצפת, תקונים והגהות – ארבעים ושמונה במספר שנכתבו על־ידי מקובלי צפת ונשלחו למרוקו ולמקומות אחרים."

 עשרים וארבעה תקונים נשלחו לפני שנת של׳׳ז (1577) ואילו עשרים וארבעת הנוספים נשלחו בשנת של״ז.

להלן אחדים מהתקונים המראים על השפעת הקבלה בחיי יום יום, מטרתם של התקונים לטפח את הקשר של האדם היהודי עם ארץ־ישראל ולהתאבל על חורבנה:

(ה) להתענות יום ה׳ ולקרות בתפילה מנחה

בבית הכנסת במנין העשרה המתענין (הצמים);

(ו) להתפלל תפילת מנחה בערב שבת כל משמרת ומשמרת במקומה וללכת משם ולקבל פני שבת מלכתא;

(ז) לתקן ולכוון בתפילתנו ערבית ושחרית ומנחה בשלוש הברכות הראשונות; (ט) שלא לאכול יום א׳ בשבת בשר ולא מין בשר ולא לשתות יין מפני שנחרב בו בהמ״ק (בית המקדש);

(י) לקונן על החורבן בכל לילה בביתו;

 (י״ב) לומר בכל סעודה על נהרות בבל זכר לחורבן;

(ט״ז) לכווין לפתוח בפסוק שמע ישראל ובשכמל״ו(ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד);

(י׳׳ח) שלא להסתכל בנשים אפילו בכסותם כל כמה שיוכל;

(כ) שלא לברך שהחיינו מי״ז בתמוז עד ט׳ באב (מפני חורבן בית המקדש);

(כ״ג) שידבר עם החבירים בחול בלה׳׳ק (בלשון הקודש) ובשבת עם כל בעל תורה ובתנאי שלא יהיה זר שם (זר פרושו אדם שאינו שייך לחבורה, לחבירים, שאינו מתנהג כמותם).

חלקם של התקונים הללו נועדו גם לטפח את הקשר הרגשי של האדם היהודי עם ארץ־ישראל, להתאבל על חורבנה ולעורר על־ידי כך את הכמיהה והכיסופים לבוא הגואל.

אך לא רק תקונים, הגהות וכתביהם של מקובלים מצפת חדרו למרוקו אלא גם יצירותיהם וספריהם של מקובלי מרוקו הגיעו לצפת. פעילותם של רבנים עולים ושד׳׳רים היתה כפולה: היא זרמה בכיוונים דו־סיטריים. דרכם זרמו תורות ודעות של מקובלי צפת למרוקו ודרכם הופצו רעיונות ואידיאות שהגו חכמי מרוקו.

כתביהם של מקובלים מצפת שהגיעו למרוקו חזרו לצפת לאחר העת­קתם והפצתם ויש להניח לאחר שרשמו את השגותיהם או הערותיהם. ידוע על כמה כתבי־יד שנשלחו ממרוקו לארץ־ישראל״ וביניהם כתב־ יד שרבי יהודה בךמכלוף מויאל שליח מק״ק (קהלת קודש) צויירה (מוגדור של היום) אל המקובל הר׳ מסעוד הכהן אלחדאד, אשר עמד בראש ישיבת ״בית אל״ בירושלים.

הערת המחבר : רבי יהודה בן מכלוף מויאל חי בסוף המאה השישית – בערך 1820 -. היה מורהצדק. זכה לזקנה טובה. ספרו הנודע " כוח מעשיו ". בהסכמה ממנו  של ספר " נחלת אבות " ותקון יצחק של רבי אברהם קורייאט כתוב : " הסכמת הדיים המצויין, החכם השלם והכולל, כולל תהילות, רב כמוהר"ר יהודה בן מויאל נר"ו ".

הרבה ספרים על הקבלה נכתבו באותם ימים והרבה פרושים על התורה נכתבו ברוח הקבלה. ספר ״הזוהר הקדוש״ שלט בכיפה. תפילות, תחינות ובקשות רצופות כונות, רמזים וסודות חדרו לסידורי תפילות ומחזורי חג ומועד וכולם ״לפי סברת האר״י זיע׳׳א״ (זכותו יעמוד עמנו אמן).

כל מזמור תהלים מלווה ב״יהי רצון״ המפרט את ״השמות הקדושים הנזכרים בו וקדושת פסוקיו ותיבותיו ואותיותיו וטעמיו ורמזיו וסודותיו היוצאים ממנו ״ ובזכותם ״יבריחו כל הקליפות ששולטים ומושלים בנו״.כך איבדו התפילות ומזמורי התהלים את מובנם הפשוט ומשמעותם הראשונית והפכו על־ידי הכנסת כונות, רמזים ואלמנטים קבליים לחיבורים מיסטיים המובנים רק ליודעי ח״ן.

כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

מרקש – אכסניה לתורה

בימים אלו נחשבה מרקש לעיר הקבלה. לומדי תורת הסוד במרוקו התרכזו בה, והגו בבתי מדרשותיה בצפונות תורת הרז. וכך כתב הגאון ר׳ שלום בוזאגל׳ בהקדמתו לספרו "מקדש מלך" על הזוהר: "ותורה מחזרת על אכסניה שלה, ובעיר מארואיקוס מצאה בית וקן לה. אשר שם שתה אפרוחיה הלומדים, מתוך דוחק וחמס ועול המס, בנס הם עומדים", עכ״ל. הדברים הגיעו לכך, שאפילו תינוקות. של בית רבן שזכו להיוולד בעיר זו ידעו מושגיה ואורחותיה של תורת הקבלה, עד כדי כך, שצירופי שמות הקודש היו שגורים בפיהם כלאחר יד^.

באותו זמן האיר במרקש אורו של המקובל החסיד המפורסם ר׳ אברהם אזולאי – השני – תלמיד הרב המובהק ר׳ יצחק די לוייה. גאון וקדוש היה ר׳ אברהם, מלומד בנסים תפילתו לא חזרה ריקם, ודבריו היו נשמעים בשמים. קמעותיו היו מפורסמים ביותר, בציבור נחשבו כקמע מומחה מן המומחה, ואף ר׳ חיים בן עטר ה " אור החיים " החזיקם.

רבי אברהם נחשב כרבם של המקובלים בעיר, יחד עם חברו הרב המפורסם ר׳ שלמה עמאר.. גדולים אלה רוממו את בני עירם לדרגות גבוהות ביותר, בתורה ויראת שמים, בעבודת ה׳ וגמילות חסדים, ובתמיכה בידי לומדי התורה. בישיבתם ריכזו את  טובי המוחות של בני העיר, עד שנהפכה להיות אבן שואבת לכל מבקשה', ומכל ערי מרוקו נדדו לישיבתם.

תאורו המרגש של הגאון ר׳ מרדכי עטיה זצ״ל על ימי נערותו מלמד אותנו על לשונו בהקדמה לספרו מר דרור (אזמיר ת״צ):

"אבי, נבון ומעולה, יצחק עטייה ז׳׳ל, גדלני על התורה ועל העבודה יום ולילה, בארץ מולדתי דמנאת יע״א, ובעוצם כוחו השגיח עלי בזריז ונשכר לשקוד על למודי. ועת היותי בר מצוה, שלח אותי לעיר המהוללה, עיר ואם בישראל בתורה ויראת שמים, מרויקוש – שקורים לה בלשון ישמעאל מראכש יע״א, מגודלים מנעוריהם ביראת אלקים שלמים, וכן רבים בידי התורה מחזיקים, ידם רמה בעבודת הא-ל, בכח ואל, כולם אנשים צדיקים, ותלמוד תורה כנגד כולם, ביתר שאת כיד ה׳ הטובה עליהם. והדברים עתיקין, בפלפולא חריפתא בש׳׳ס ובכל הפוסקים, והמפורסמות אינן צריכות ראיה, וכל יודעיו יעידון יגידון שאין תורה כתורת מראכש.

"ובפרט מן הפרט הישיבה הקדושה שראשה נמלא טל אורות, ג׳ המה מטיבי צעד, והמה מבני ענקים, ראשם מגיע לשמים, ועיניהם רואות בשמים ממעל, ועל הארץ אור תורתם בהיר בשחקים, הראשון, ראשון שבקדושה הרב המובהק יצחק די לויה תנצב״ה, והשני דומה לו בגדולה ובמעלה הרב המובהק כמוהר״ר שלמה עמאר נר״ו, והחוט המשולש לא במהרה ינתק, המופלא בחסידות, המקובל האלקי, מורי ורבי הרב הכולל ואברהם (ר' אברהם אזולאי) היו יהיה לגוי גדול ועצום אכי״ר.

"וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, והמה חכמים מחוכמים, וכלם גבו בגבורה של תורה, והמה מריקים זיינם לאסוקי שמעתתא אלי דהלכתא, אשרי עין ראתה כל אלה״, עכ״ל.

על קדושי עליון אלו מסופר, כי באחת הפעמים, כאשר ישבו ועסקו בלימוד הזוהר הקדוש, נחלקו בפשט לשון הזוהר, ר׳ אברהם אומר כך ור׳ שלמה אומר כך,  התעצמו בויכוחם, ולא הגיעו לעמק השוה. זמן מה לאחר מכן (בשנת תצ"ח נפטר ר׳ שלמה עמאר לבית עולמו. באחד הלילות לאחר מכן, נגלה בחלום אברהם אזולאי, וסיפר לו: בעלותי למתיבתא דרקיעא, אמרו לי, דע לך, כי באו, לשון הזוהר שנחלקת בו עם ר׳ אברהם, מה שפירשת אתה, הענין הוא אמת בחכמת הקבלה, אך כוונת רשב״י היתה כפי שפירש ר׳ אברהם…

סביב אישיותם הדגולה של אישים אלו, התרכזו תלמידי החכמים שבעיר, ריב מהם את חכמת הנסתר.

מחקרי אליעזר – אליעזר בשן     

ה .חוזים על שירות אוניות להעלאת יהודים לארץ ישראל משנת תקל"ה

שני החוזים קובעים באופן זהה את המקומות בחלקי האוניה השונים המיועדים לנוסעים, לציוד ולמשא. עומדים לרשותם השטח והחלל שבין הריצפה והסיפון, תא וכן חדר או אולם הנקרא  STATE ROOM  הנמצאת בדופן השמאלית של האונייה  LARBOARD .

אם השוכרים ירצו לקבל את החדר שבדופן הימינית STARBOARD , על רב החובל לאפשר להם זאת, תמורת תשלום 60 פיאסטרים של 40 פאראס כל אחד. יש הבדלים בתשלום הכולל לשכירת האוניה ותנאי התשלום.

בחוזה א 1700 פיאסטרים, שאת מחציתם מתחייב השוכר לשלם כעבור 30 יום מחתימת החוזה, והשאר לפני ההפלגה. בחוזה ב רק 1150 דולרים, ואת כל הסכום יש לשלם לפני ההפלגה. נראה שהסכום הנמוך יותר לשכירת האוניה השנייה הוא מפני שהייתה יותר קטנה ואף מספר הנוסעים קטן יותר.

התנאי בחוזה ב, שבכיוס וברודוס יעלו הנוסעים, מלמד אולי שהיה ידוע, שבקושטא מספא המפליגים יהיה מצומצם, משום שהאוניה הקודמת תתמלא. ואכן בחוזה א לא נזכר תנאי זה.

בתוספת לחוזה א מיום 7 באוגוסט נכתב, תהיה הכנסה מעל 1700 דולרים, מתחייב רבי אפרים למסור מחצית הסכום לרב החובל. כיוצא בזה בחוזה ב. מכאן נראה, כי בזמן חתימת החוזה לא היה ידוע מה יהיה מספר הנוסעים, ובהתאם לזה ההכנסה של השוכרים.

המטבעות יהיו מטבעות טובות של מלכות, ובמקל הנקוב. כתוצאה מחוסר יציבות כלכלית ופוליטית, במאה הי"ח, ובשנות ה- 60-70 במיוחד, הייתה ידם של העותמאנים על התחתונה : האינפלציה גרמה לירידת ערכן של מטבעות הכסף במקומיות לעומת מטבעות הזהב.

המטבעות הנזכרות הן הדולר והפיאסטר, הוא הגרוש, שערכן זהה. הוחל בטביעתו בסוף המאה ה"ז, בעקבות הרפורמות של הסולטאן סלימאן השני 1687 – 1691. ערכו היה כערך הטאלר או הדולר ההולנדי.

הדולר ההולנדי דחק את הדולר הספרדי והיה במאה הי"ח מן המטבעות היציבים והעוברים לסוחר בסחר הבינלאומי במזרח ( לאחר 1780 שלט הטאלר האוסטרלי של מאריה טרזה שדחק את ההולנדי ).

במקורות של תקופה זו, מופיעים כשמות נרדפים לדולר, הפיאסטר, הגרוש, האסדי והארס לאני. היחס המקובל בין הגרוש לפארה היה 1 ל-40, כלומר גרוש היה שווה פארות. הפארה היא מטבע כסף שהועתמאנים החלו לטבוע במחצית המאה הי"ז, ונקראת גם מאידי או מיידי, בעברית חתיכה.

את מספר המפליגים באוניה אנו יכולים לאמור. רבי שמחה מזאלאזיץ מספר על " קרוב למאתיים נפשות , שהפליגו אתו, מהם כ-139 יהודים. יש לשער, שגם באוניות שאנו דנים בהן הפליגו עד כ-200 נפש בראשונה, ובשניה כנראה פחות, ומכללם פחות יהודים, שהרי הארמני שכר מקומות לבני עדתו.

לפי הנתונים העולים מפנקס פקידי קושטא, נדרש כל נוסע לשלם לפחות 100 גרושים, ועוד 10-20 גרוש מס עליה לועד הנ"ל. קשה לקבוע בוודאות את ערך הכסף וכוח הקניה של המטבעות. אך כדי לקבל מושג כלשהו נציין כמה נתונים השוואתיים.

שכר יומי של פועל פשוט בתקופה זו היה בין 1 ל -2 גרושים. לכלכלת משפחה בארץ ישראל נדרשו בין 250 ל-300 גרושים לשנה. המשכורות השנתיות של המנגנון שהועסק בשגרירות הבריטית בקושטא בשנות התשעים של המאה הי"ח, נעו בין 500 ( שכרו של המזכיר ) עד 1800 פיאסטרים ( שכרו של התורגמן הראשון ).

בהתחשב במחיר הגבוה של דמי ההפלגה שעל היחיד לשלם, בהשוואה למחיר הכולל של שכירת האוניה, נותר בוודאי ריווח ניכר לשוכרים. גם אם נניח שבאוניה היו רק מאה נוסעים וכל אחד שילם מאה גרוש, ההכנסה היא 10 אלפים גרוש, ואילו המחיר הנקוב בחוזים הוא 1150 עד 1700 גרוש.ברם המשכורות הקבועות היו נמוכות, ובדרך כלל היו הכנסות נוספות, בין השאר ממתנות ותשרים. יוצא, אפוא, שמחיר ההפלגה מקושטא לארץ ישראל, היה בערך הסכום הדרוש לקיום משפחה לחצי שנה.

אין פלא אפוא, שרב החובל מתנה בחוזה חלוקה בהכנסות מעבר לסכום הנקוב. גם מחציצת ההכנסה העודפת היא נכבדת, וממנה מימנו שכר נסיעתם של עניים, וכן לתמיכה ביישוב ארץ ישראל.

אין התעודה מגלה שם אביו של רבי אפרים נבון. שני חכמים באותו שם חיו בו בזמן : רבי אפרים בן יונה ורבי אפרים בן יהודה נבון. אנו מניחים שמדובר באחרון, כי רבי אפרים בן רבי יונה פגש את החיד"א בליוורנו בשבט תקל"ה – 1775.

קשה להניח שכבר לאחר כחודשיים יחתום על חוזה כזה, שהרי הכנות לארגון הנסיעה, איתור האוניה וכיוצא בזה, דורשים זמן ניכר, ואנו מניחים שרבי אפרים עסק בכך, ולא רק חתם על החוזה.

רבי אפרים בן יהודה, נכדו של רבי אפרים בעל " מחנה אפרים ", היה בשנות השישים הראשונות של המאה הי"ח בשליחות ירושלים בקושטא. בהיותו שם, הדפיס בתקכ"ה – 1765 את החלק השני מספרו של אביו " קרית מלך רב ", וכן את חיבורו " בית מושב , על הלכות דיינים.

חזר לירושלים, וכיהן בתור דיין בבית דינו של רבי טוב אלגאזי, בשנים תקכ"ט – תק"ל – 1769 – 1770, ושוב בתקמ"א – תקמ"ב 1781 – 1782 נמנה עם חכמי ירושלים שחתמו על אגרות והסכמות. נפטר בכ,ב בסיוון תקמ"ד – 1784.

בין השנים תקל"א – תק"מ – 1771 – 1780 לא ידוע היכן היה, אם נכונה הנחתנו, הרי ששהה באמצע שנות השבעים של המאה הי"ח בקושטא, ונטל חלק בפעולות של פקידי קושטא, ולפחות עסק בארגון עליה לארץ ישראל.

חכמים הנזכרים בחוזה ב' הם רבי נחמיה גדיליה, והוא כנראה רבי נחמיה רחמים גדיליא, מחכמי חברון, שישב על כסא הרבנות בעיר זו משנת תקמ"ז – 1787. בשנת תק"ן – 1790 חתם יחד עם שבעה חכמים על הסכמה לספרן של רבי מרדכי רוביין, שמן המר, ליוורנו תקנ"ג. רבי יוסף בעלול – לא עלה בידנו לזהותו. ידועים כמה חכמים מבני משפחת בעלול בארץ ישראל במאה הי"ח, אבל לא בשם יוסף.

מחקר זה נעשה בסיועה של רשות המחקר באוניברסיטת בר אילן.

סוף פרק " חוזים על שכירת אוניות להעלאת יהודים לארץ ישראל.

פנטזיה מרוקאית

תבשילים וסיפורים

גבריאל בן שמחון

גבריאל בן שמחון הוא סופר, מחזאי, משורר ואיש קולנוע ומכהן כפרופסור לתיאטרון ולקולנוע באוניברסיטת תל אביב ב"פנטזיה מרוקאית " הוא מתייחס לבישול המרוקאי כאומנות " עם קצת דמיון הבישול יכול להתרומם לדרגה רוחנית, בדיוק בדרך שבה מין יכול להפוך מפורנוגרפיה לשירה, צלילים למוזיקה מילים לספרות, צבעים לציור או שתוקה לאהבה ".  " פנטזיה מרוקאית הוא בעיקר ספר של תשוקות, מסע אירוטי של סופר ישראלי למרוקו דרך נופיה תרבותה, תולדותיה, תבשיליה ונשותיה. 

פסטיה פאסיה

פסטיה פאסיה היא מלכת המאכלים המרוקאים. היא יוצאת דופן ומופלאה בהשוואה לכל תבשיל מוכר. שילוב נועז וחצוף של עוגת שקדים וצימוקים עם תבשיל יונים ניחוחי. בעצם זוהי עוגה עשויה מבשר יונים שהריח והמראה שלה מבשרים ממרחק רב על עולם טעמים וריחות לא ידוע. פסטיה פאסיה היא תרכובת הזייתית של חומרים וריחות שאין להם שום הזדמנות אחרת להיפגש, אלא כאן. תערובות יריבות בדרך כלל של חריף, מתוק ומלוח דרים בכפיפה אחת בהרמוניה מושלמת, מתאמצים להיות נחמדים זה לזה וטובים אליך, ולכן יוצרים חוויה חושית, שגורמת לך להודות, שהחיים הם דבר מופלא. 

זאת היא מערת עלי בבא שבה אתה פוגש אוצרות, שלא ידעת על קיומם. הפסטיה פאסיה היא כלה שמתהדרת בחוץ בצניעות וחסידות, אך בתוכה היא מסתירה הפתעות פראיות. היא נראית כמו כיכר עוגתית מקושטת בעלי בצק מוזהבים עטויה באבקת סוכר לבן ופסים של קינמון. כשאתה חושף את עליה, תוקף אותך גל של אדים וריחות שלא מהעולם הזה, ומראה מסנוור של חומרים, שבדרך הטבע אף פעם לא שכבו זה ליד זה, מראה לגמרי פורנוגרפי, נתחי בשר יונים שרועים יחד עם גרגרי שקדים ושומשום, עלי פטרוזיליה וקוסבורה עם סוכר, מלח ופלפל.

כשאתה לוקח נתח לפיך, אתה לא רוצה שזה ייגמר לעולם, כי היא פונה לכל חושיך, מתיזה ריחות של קינמון, זנגוויל יחד עם מוסקט, מי ורדים והדר, עד שהחיך המתענג שלך רוצה לתקן את העולם. אם הכוסכוס זה מלך ברברי, הפסטיה היא נסיכה מפאס, מהעיר הגדולה. קשה לדעת איך הגיעה נסיכה כל כך מעודנת, עשירה ואנינת טעם לחברה חקלאית. היא לא באה מההרים ולא מהעמקים, אלא מתרבות עירונית עשירה, מפותחת ומפונקת. ציוויליזציה שיש לה זמן לחפש פינוקים חדשים, שמעסיקה משוררים של אוכל להמציא לה יצירות אמנות חדשות של טעם וריח, תערובות ותרכובות נועזות לענג את העיניים, האף, הפה, החיך, הנפש.

רק בחצר מלכות יכלו לשבת משוררים, מכשפים ואלכימאים שיצרו מרקחת מעודנת, מגרה ומפתה כל כך, ולהביאה כך לשולחן מלכים. אכן הפסטיה הופכת כל שולחן לשולחן מלכים. אם הכוסכוס הוא שדה תבואה, הפסטיה היא גינת ורדים, שמתיזה ניחוחות על כל העיר. הפסטיה ביחס לכוסכוס זה כמו מוזיקה ברברית, אחידוש ואחוואש ביחם למוזיקה אנדלוזית. שילוב של מוזיקה אירופית מעודנת עם מוזיקה ערבית צפון אפריקאית קצבית ופראית.

את הפסטיה לא מצאתי בספרד, אבל ללא ספק היא גלתה משם לפאם יחד עם הרמב״ם. פסטיה פאסיה צריך לאכול עם אנשים רגישים לציור, ספרות, מוזיקה, תיאטרון או קולנוע. פסטיה פאסיה בשבילי זה סרט של פליני או אנטוניוני. היא מעוררת את החושים, מעלה זיכרונות של מקומות, אנשים ומסעות לארצות הזויות. היא מדרבנת את האסוציאציות ושווה שיחה של אניני טעם. מוכרחים לאכול אותה רק בצוותא עם אוהבים, שנהנים מפואזיה ומסעות. אני מציע, כמו אותו יפני קטן, גם לצלם אותה לפני שאוכלים אותה, ובסעודה לצדיקים בגן העדן צריך להמליץ עליה כתחליף ללווייתן.

חומרים (ל־־8 מנות) חומרים בסיסיים

24 עלי וורקה (עלי בצק לסיגרים)

2 חלמונים של ביצה מעורבים עם קצת מים

 4 ביצים קשות

50 גרם מחמאה מותכת, או כמה כפות שמן לצורך מריחת בצק

חצי כוס מים

תבלינים בסיסיים

סוכר טחון

קינמון טחון

 קורט זעפרן

מלח

מלית של יונים או תרנגולות חומרי□

6 יונים בלי עצמות או 2 תרנגולות מבותרות

50 גרם מחמאה (מרגרינה)

חצי כוס מים

תבלינים ( מלית יונים )

קורט זעפרן

2 כפות סוכר טחון

 ו כפית קינמון

תסרמילה (תערובת להטמעה בטעם הבשר) חומרים

3 בצלים מקולפים וקצוצים גס

6 צרורות של פטרוזיליה קצוצה

2 צרורות של קוסבורה קצוצה

6 כפות שמן זית

תבלינים ( תסרמלה )

חצי קורט זעפרן

1 כפית פלפל שחור

1 כפית זנגויל

1 כפית מלח

מלית שקדים

חומרים

2 כוסות שקדים

6 כפות סוכר טחון

לתח כוס שומשום קלוי

תבלינים ( מלית שקדים )

1 כפית קינמון

4 כפות מי הדר ( אלמא דזהאר )

רוטב מרגרינה ומי ורד

6 כפות מחמאה ( מרגרינה ) מותכת

3 כפות מי ורד ( אלמא דזהאר )