Alliance Israelite Universelle..Richard Ayoun
Richard Ayoun
Synthese du colloque : L'Alliance Israelite Universelle en Tunisie (1860-1967) et les transformations socioculturelles de la communau te
juive.
Ibtissam Ben Hafsia, de la Faculte des lettres, des Arts et des Humanites de Manouba, a evoque « l'A.I.U. vue par la presse juive en Tunisie : I'Egalite, le Reveil juif, la Justice pendant les annees 1920 a 1930 L'egalite, est l'interprete du point de vue conservateur et pro-francais. Le Reveil juif : est l'interprete du point de vue sioniste et la Justice, est l'interprete du point de vue moderniste. Nous avons eu un eclairage interessant sur la presse juive.
La sixieme seance intitulee – De la seconde guerre mondiale a l'independance – a ete presidee par Jacques Taieb, de l'universite Pantheon-Sorbonne (Paris I).
Philippe Landau, Conservateur des Archives du Consistoire Central, a traite de – La politique de Vichy a l'egard des ecoles de l'Alliance Israelite Universelle en Tunisie – Apres avoir presente les Juifs de Tunisie a la veille de la guerre, l'A.I.U. en 1939 , il a aborde plusieurs themes : De la Drole de guerre a Vichy, la communaute tunisienne face a la guerre, la defaite et l'etablissement de Vichy, ensuite la politique de Vichy avec notamment l'antisemitisme dans les colonies et particulierement le cas tunisien, enfin Vichy et l'A.I.U. avec notamment, l'A.I.U. pendant l'occupation de la Tunisie.
Catherine Nicault,professeur a l'universite de Reims a brillamment analyse La convention de 1945 entre la direction de l'Instruction Publique de la Tunisie et l'A.I.U. Le 25 mai 1945, est signee entre la direction de l'instruction publique de la Tunisie et l'A.I.U. une convention reglant les modalites de la prise en charge par l'Etat des ecoles de l'A.I.U en Tunisie, soit cinq ecoles dans la Regence et de quelque 3000 eleves.
La crise finaciere majeure traversee par l'A.I.U pendant et au lendemain de la guerre, la rend incapable d'assurer fmancierement la marche de ses ecoles, et singulierement les traitements de ses enseignants. II y a eu une volonte de !'Administration, soutenue par la majorite des instituteurs a imposer la fonctionnarisation de son personnel et un contrôle accru sur les ecoles de l'A.I.U tout en preservant le caraetere juif de ses ecoles.
Ce travail demontre la necessite d'etudier plus a fond l'histoire institutionnelle et sociale de l'A.I.U.
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
צדיקי מרוקו ונפלאותיהם – יששכר בן עמי
רבי דוד בן-ברוך
כתוב: ׳אשרי מי שראה פניו בחלום׳ ואני, ברוך ה׳, זכיתי לראותו בכבודו ובעצמו. הוא הופיע לפני כאיש בעל קומה, לבוש חלוק. לקח ידי והכניס אותי לחדר ואמר לי: אני ר׳ דוד בן-ברוך. בוא אתי. החזיק אותי ומילא את הסל שהיה בידי לחם. מאותו זמן לא חסר לי מאומה. זו הברכה שהוא נתן לי. אין מה לדבר.
רבי דוד בן-ברוך, עליו השלום, מוצא המשפחה מאופראן. שריף מוסלמי, בן ממזר סגר על יהודי המלאח של אופראן, בסביבות תיזנית. משם משפחת ר׳ דוד בן-ברוך שהם מגזע אהרון הכהן. ר׳ ברוך [אביו של ר׳ דוד בן-ברוך], עליו השלום, יצא את המקום. הוא, עליו השלום, קבור במוגאדור, ברחו מאותו כפר. היה גר בכפר מצפון לתיזנית בשם אימין תאגה. היה לו בן צעיר בשם דוד. השריף נתן לו סטירה. לשיך היה בן בגילו של דוד. התחילו שני הנערים לשחק ופתאום הכה דוד את בן המוסלמי וזה האחרון נכנס באדמה. בא המוסלמי בפחד לר׳ ברוך ואמר לו: אם אתה רוצה להישאר כאן, אני אצא, ואם אתה יוצא, אני נשאר כאן. עליו השלום יצא הרב משם וקנה בית בתארודאנת.
אני יכול לספר לך על נס שקרה לי אישית. לפני עלייתי ארצה ביקרתי בהילולה. הייתי עוד נשוי חדש. הלכנו בכוונה לעבור שמה שבעה ימים. אנחנו הולכים ארבעה ימים לפני יום ההילולה ואחר-כך נשארים עוד שלושה ימים. באותו ערב של ההילולה, ביקשתי משהו מן הצדיק, שאלתי אותו אם עלייתי ארצה כדאית, ממשית, רצויה, או שאני יכול לוותר על זה. אז הורי באו לפני ואני נסעתי ולא קיבלתי את זה. באותו ערב חלמתי מין חלום שבשלמותו איני זוכר. הסוף של החלום הוא: מישהו שאמר לי: קום, לך מכאן. למחרת, במקום שאני אשאר כמה ימים, ארזתי את חפצי, לקחתי את אחי, אשתי, משפחה ברכב, שבעה אנשים ונסענו. בדרך נרדמתי. נהגתי, נרדמתי תוך כדי נסיעה. ואני פותח את העיניים שלי כששני הגלגלים הקדמיים בתעלה. אני פותח ככה בצעקה. והרכב נופל בתוך התעלה של לפחות ששה מטרים. הרכב נפל ולא קרה כלום. אני יכול להעיד שאפילו כוס אחת לא נשברה. התעוררתי. צעקתי. כולנו צעקנו את שם הצדיק, כולנו צעקה אחת ונפלנו. הרכב עצר כאילו כלום לא קרה. אני עוד זוכר את המחזה הזה, ואז נכנס בי מין רגש כזה שחובה עלי לחגוג כל שנה את שם הצדיק, ואז גם פה כשעליתי ארצה, המשכתי במסורת הזו. הייתי בין היוזמים לחגוג את ההילולה.
מספרים על ר׳ דוד בן-ברוך שכשהיה ילד היה עובר ברחוב ומוכר מחטים. פעם בא ערבי וסובב לו את הראש בשוק בתארודאנת. רק הסתובב , והערבי נפל במקום וכן השני, השלישי, הרביעי. לפי מה שסיפרו לי, אני לא הייתי שמה, הלכו אנשים למוכתר וסיפרו לו שבנו של החכם עשה כך וכך. הוא קרא לאביו ר׳ ברוך הכהן. אמר לו: אדוני, לא יודע שום דבר. אמר לו המוכתר: יש לי עבד שקניתי ביוקר ואני רוצה לנסות עליו. המוכתר ביקש מהעבד שיתן מכה לידו של דוד. העבד נתן לו מכה. במקום נפל ומת, ומאז ידעו האנשים את זכותו של הילד.
י ש עוד סיפור עליו. פעם היה יהודי שהלך לחפש את ר׳ דוד בן-ברוך. נכנס לעיר ושאל: איפה ר׳ דוד בן-ברוך? איך שהוא נכנס לעיר הוא פגש אותו, אמר לו: תגיד לי, אולי אתה מכיר את ר׳ דוד בן-ברוך? אמר לו הצעיר: בוא אתי אראה לך איפה הוא ר׳ דוד בן-ברוך. הכניס אותו לביתו ואמר לו: אני ר׳ דוד בן- ברוך. היהודי לן אצלו. למחרת הלך ר׳ דוד בן-ברוך להתפלל. היהודי התעוור מעיניו. חזר הרב מבית-הכנסת ומצא היהודי בוכה ומיילל. אמר לו: מה יש? ענה: אני באתי עם עיניים ועכשיו אחזור בלי עיניים? ענה ר׳ דוד בן-ברוך: מה אמרת אתמול בלילה? ענה היהודי שלא אמר שום דבר. אמר לו: הגד את האמת. ענה: תסלח לי, אני אמרתי, זהו ר׳ דוד בן- ברוך? הרב ביקש ממנו לרחוץ את הפנים שלו והוא חזר וראה בעיניו.
פעם היו כאן בירושלים מאתיים רבנים שהיו לומדים תורה ותלמוד בישיבה ליד בית-המקדש. הגיעו לפסק-דין בגמרא בבא-מציעא ולא יכלו לפרש. כולם לא יכלו. אמר להם ר׳ שלמה חמיאש שהיה יליד מראכש, אמר לראש הישיבה: רק אדם אחד יכול לפתור את הסוגיה. מי זה? שאל אותו, ענה: ר׳ דוד בן-ברוך מתארודאנת. שאל אותו: זה קרוב? אמר לו: שנה עד מרוקו. אז שכרו מוסלמי בשם מוחמד מן העיר העתיקה. שכרו אותו לשנה, ששה חודשים הלוך וששה חודשים חזור. הגיע לשם דרך מצרים ובדיוק ביום שבו נגמרו ששת החודשים הגיע המוסלמי לתארודאנת. התחיל לשאול איפה גר הרב וכל אחד עונה לו: לך הלאה. שאל על ביתו של החזן בן-ברוך.
הגיע לרחוב שם היה הפרדס של ר׳ דוד בן-ברוך, פרדס גדול, והוא לבוש עם הלבוש האדום שלו. היה עם המעדר שלו על הכתפיים. זה היה לאחר ההשקיה. ניגש אליו המוסלמי ושאל אותו על ביתו של הרב דוד בן-ברוך. שאל אותו הרב: מאין באת לחפש אותו׳ ענה שהוא בא מרחוק. מבית-המדרש. הבאתי לו מכתב. ביקש הרב את המכתב. המוסלמי אמר שהוא מוסר רק בידי ר׳ דוד בן-ברוך. אמר לו הרב שהוא עצמו הרב המבוקש. לקח את המכתב ובדרך אל הבית קרא אותו. ענה וכתב את הפסוק. נתן לו כיכר לחם במשקל של ק״ג. אמר: קח וחזור לירושלים. הנה צידה לדרך. ענה המוסלמי: או חזן ברוך, הגעתי לאחר ששה חודשים. אמר לו: אל תפחד, קום! המוסלמי קם. שם את הלחם בסל ויצא. באותו רגע מצא המוסלמי את עצמו בתוך בית-המקדש. לא האמין למראה עיניו. ואותו כיכר לחם נשאר אצלו. הלך לבית-המקדש. כל החכמים קמו וקראו ביחד: מה מוחמד, עוד לא נסעת? ענה להם: אתם לא חכמים, יש יותר חכם מכם. בואו וראו כיכר הלחם שנתן לי מביתו. לקחו את המכתב. קראו את פסק הדין. חילקו ביניהם את הלחם ומצאו שהפסק הוא טוב. עליו השלום. ר׳ דוד-ברוך הוא שעשה כך לחכמים של ירושלים.
אצל ר׳ דוד בן-ברוך באה יהודיה משותקת. עשו אש והכניסו אותה לתוך האש ויצאה בריאה. ככה זה היה, ראינו אותה באש. לא פחדה ולא נשרפה.
א נשים רבים היו באים להילולה. הקבר שלו, אם אתה תשב לידו ביום ההילולה, רק תשים לידך סל ותתחיל לאסוף כסף. מחייא, רק תביא בקבוקים ותמלא ועל אוכל אין כבר מה לדבר״. [עדות של מבקש נדבות )
Communautes juives des marges sahariennes du Maghreb
Communautes juives des marges sahariennes du Maghren
Edite par M. Abitbol
Institut Ben zvi pour la recherche sur les communautes juives d'Orient
Yad Itshak Ben-Zvi et l'Univesite Hebraique de Jerusalem
II est d'ailleurs permis de se demander si la delivrance d'un responsum, par l'intermediaire qui s'envoyait d'autorite d'un tribunal rabbinique ou directement, ne donnait pas lieu a des frais de justice: est il vraisemblable que des problemes d'une extreme complexite, qui mettaient quelquefois en jeu des sommes enormes, aient pu etre soumis et longuement etudies par les meilleurs specialistes du temps, sans qu'il y ait eu quelque retribution? Les sources sont muettes a ce sujet, mais le doute semble permis.
Quelle fut l'influence des responsa? L'auteur ayant expose son avis et conclu, peut on en deduire qu'il a fait jurisprudence? Ce serait faire preuve d'une totale meconnaissance de l'organisation rabbinique que d'avancer un tel point de vue. II n'y a pas, il faut le rappeler, de hierarchie rabbinique: chaque rabbin est juge pour sa seule communaute. Son jugement n'engage que les seules parties qui se sont presentees devant lui, et la communaute qui a juge bon de le prendre a son service, quelqu'ait ete son pedigree rabbinique anterieur.
C'est ce qui explique que deux rabbins puissent prendre des positions diametralement opposees sur le meme sujet. La question se pose alors de savoir quelle opinion a prevalu, quelle sentence a ete appliquee. La question resterait insoluble si nous refusions de reconnaitre que l'opinion de tel rabbin a souvent plus de poids que celle d'une autre.
S'il leur arrive de se contredire sans le savoir, ils peuvent egalement le faire en pleine connaissance de cause. Yavets n'hesite pas a declarer qu'il ne comprend pas ce qui a ecrit Juda Benattar: "Je ne sais ce que veut cette bouche sainte". II leur arrive egalement de changer d'avis. II est quelquefois bien difficile de connaitre les consequences pratiques qui a pu avoir l'application ou la non application d'un jugement.
L'etude de la biographie des rabbins en question pourrait nous renseigner dans la mesure ou elle nous permettrait de decouvrir la portee et les limites de leur influence. II se trouve malheureusement qu'a quelques exceptions pres, ce genre litteraire et historique n'a plus guere cours. Nous n'arrivons pas toujours a replacer le rabbin dans son milieu et a prendre la mesure de son autorite. II devrait cependant etre possible d'y arriver en rassemblant les citations de son ceuvre que font ses contemporains et ses successeures ; ce critere pourrait permettre de se faire une idee de l'influence qu'il exercait de son vivant, et de la renommee que lui a attribute la tradition rabbinique.
סאלי וחכמיה-א.ח.אלנקוה
סאלי וחכמיה – מאת אורי חנניה אלנקוה. –חקר הקהילה
בתיהכנ"ס במללאח של סאלי
א. ביהכנ״ס אלנקאוה
ע״ש רבי מסעוד אלנקאוה (א) ומתקופתו, ברחוב הראשי. בביכנ״ס זה התפלל רבי רפאל אלנקאוה. שם נקבעה ישיבתו ואחריו המשיך להנהיג ישיבה זו, בנו רבי מיכאל (א). החזן הקבוע בביהכנ״ס הזה היה בעת האחרונה רבי אברהם אמויאל סוחר מתלמידי רבי רפאל. לפניו היה החזן שם, רבי אברהם ריווח מתלמידי רבי רפאל.(ב)
ביהכנ״ס והישיבה היו בקומה הראשונה, בקומה השניה היתה דירתו של רבי רפאל אלנקאוה. בביכנ״ס זה התקיימה מנחה מוקדמת. לאחר תפילת ערבית מסר שם שיעור, רבי מסעוד אוחיון מתלמידי רבי רפאל.
בכיהכנ״ם הזה היו נקבים בתקרה ומהם הובלו צינורות חלולים לבתים סמוכים, כדי שהנשים, הזקנים וחולים שנשארו בבתיהם יוכלו לשמוע את התפילה בציבור [בביקורי שם ראיתי את הצנורות במו עיני].
ביהכנ״ס אמזלג
על שם רבי יעקב חיים אמזלג בסמטת אמזלג. שם התפלל כחזן, צאצאו – רבי שלמה אמזלג, חתנו המפואר של רבי רפאל אלנקאוה. ביכנ״ס זה נקרא גם בשם ״סלאת זרירא״ ־ ביהכנ״ס הקטן. לאחר תפילת שחרית לימד שם רבי יעקב אמזלג, חוק לישראל וגמרא. עליו נקרא לקמן.
ביהכ"ס אמסלס
על שמו של רבי משה אמסלם הקדמון(א). ביהכנ״ס נתרם ע״י משפחת אזולאי.
שליח הצבור בעת האחרונה היה רבי שלום אמסלם הי״ו, צאצא של הצדיק.
אנשים חולים הגיעו מסאלי ומסביבותיה והיו ישנים בבית הכנסת מספר לילות עד שהיו מבריאים.
ביהכנ״ס הזה נקרא ביהכנ״ס של חסידים. שם לימד רבי משה אמסלם הצאצא. היה ברחוב הראשי מול סמטת אמסלם.
ביהכנ"ס אצראף
ביהכנ״ס של רבי יששכר אצראף ברחוב הראשי ב״בתיהכנ״ס באפריקה הצפונית״ דווח כביהכנ״ס של יעקב אשרף וקרוב לודאי שהיה קדום.
ביהכנ"ס ביבאס
על שם רבי יעקב ביבאס הקדמון. ביהכנ״ס נתרם ע״י רבי מסעוד אלמועלם שבא מארץ ישראל ונפטר בסאלי.
כל ימות השנה התפללו שם מנחה גדולה. בימי בין המיצרים התאספו רבים מבני הקהילה לאמירת תיקון רחל לפני תפילת מנחה, כמובא בדברי האריז״ל. ביהכנ"ס היה בהנהגת רבי יעקב ביבאס האחרון, אחיו של רבי רפאל ביבאס השד״ר מטבריה. רבי יעקב, צאצאם של רבי רפאל ורבי יעקב ביבאס הקדמונים, מסר שיעור מידי ערב בבית הכנסת.
בבית כנסת זה היו לומדים כל יום אחר הצהריים, לפני תפילת מנחה, ספר הזוהר הקדוש לרשב״י ובכל שנה היו עורכים סעודה גדולה לסיום לימוד הזוה״ק. מו״ר אבי זצ״ל היה משתתף בלימוד זה וסיפר שהיה זה מרתק ומרגש להשתתף בזה הלימוד ובסעודת הסיום.
כמו כץ ערכו מידי שנה בשנה בתקופת השובבי״ם, תענית דיבור רבת משתתפים [כמאה וחמישים איש] עם כיבוד. סדר הלימוד בתענית הדבור היה, קריאת ספר התהילים ג׳ פעמים ותחינות ובקשות כמקובל בתענית מסוג זה.
מור אבי זצ״ל סיפר על אוירת ההתעלות הרוחנית והקדושה שליוו את המעמד.
ביהכג״ס היה ברחוב הראשי.
בזו ונטיפה – מקורות שונים
יומנו של חוקר – נסים קריספיל
הנסיעה לבזו – מחברת יב 25/11/1998 – 04/01/1999
כל הזכויות שמורות לנסים קריספיל
מסתבר שבבזו היו שלושה בתי קברות…….העתיק ביותר בצדיק בסידי מול אלברז……..
השני בֶאֶלְמָאדְרָאסָה
השלישי ..החדש בתיִגְ'דמין
והקדומה ביותר בתסרוט
בפום תַעְיָה …רבי שמעוןבן שמאעיל שריף לוי
נראה לי היום ממרחק רבכי היישוב העתיק ביותר שגרו בו יהודים באיזור…היה בְתָאבִיָה…לאחר מכן נטיפה ואחר כך בזו
בסידי מול בֶרְז
מכונה בפי המוסלמים סידי אל מח'פי
צילום של פרוכת במצלמה הרגילה את שרה אביטבול היהודיה האחרונה בבזו אשת מכ'לוף אביטבול מדליקה נרות….שלטים…קופת צדקה…את הציון
מצבותיו הישנת נמצאות משני צידי הקבר…בונות את צידיו
על הימנית כתוב
זאת מצבת ה"ש הכולל מלומד בנסים כמוהר"ר
סידי מול ברז
שמונה עשר לחו אייר
שנת התרצט לפ"ק
תנצבה
מנחה היא שלוחא
מאת הגמון
יהודה דראי הי"ו
( בסיום פרח קישוט )
למעלה בשחור
יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם
זאת המצבה
של הקדו המלומד בנסין
אדונינו מורינו
שידי מול ברז
זכותו תגן עאלינו אכי"ר
מרפא החולאיים כולם
מול האד למאציבה
חנניה שמואל דנינו
עיר דאר ביצ'ה יע"ה
מפטיר והפטרה פרשת פינחס בנוסח יהודי מרוקו
מפטיר והפטרה פרשת פינחס בנוסח יהודי מרוקו- איתמר מלכא הי"ו
הרב-א.אסולין-הלכות חכמי מרוקו
כמוהר"ר חיים בן עטר זצוק"ל זיע"א.
בעל "אור החיים הקדוש" מאת: הרב אברהם אסולין
מקטנותו בתורה
בעיר סאלי נולד הצדיק ולמד מפי סבו כפי שכתב בהקדמה לספרו חפץ ה' וז"ל ושבתי ללמוד תורה מפי מורי ורבי, הרב המפורסם אדוני זקני מורי, אשר נודע בשערים שמו המופלג, החסיד הענו כמוהר"ר חיים בן עטר זלה"ה, אשר מימיו שתיתי באר מים חיים, ובין ברכביו גדלתי, ובחקו ישבתי, מיום היותי, לשאוב מדבריו הטובים, ומרוב חסידות, כמעט אני אומר, שלא עבר עליו חצי לילה בשנה, אפילו לילות תמוז, מלקונן ולספוד כאשה אלמנה, על חורבן בית אלקנו, בבכי גדול, ולהשלים כל הלילה בתלמוד, עימי וכיוצא בי מיוצאי חלציו.
מרביץ תורה ועול הציבור
מלאכת שמים על שכמי שמתח, מימי חורפי ללמד תורה, גם לחזר אחרי היכול להבין, נוסף על צרכי צבור ומשא הנצרכים, לא לחלק לבד אלא לגבות ולהפוך ולחלק ולהצר במצומצמות צריכים ראיה שכלית לזון לנפש אביונים צדיקים וטובים, נוסף על מעמסת פיזור תורה בכל יום ב' דרשות ערב ובקר לכל בני העיר וכי יאריכון הימים דרשות ג' בכל יום. המעיינים של ירושלים באים תמיד ולומדים לפני בכל דבר הקשה ובכבוד גדול ועצום ורב יותר ממה שאני ראוי…
כיצד התחבר ספר אור החיים
את כל זה חפצתי עשות לי זמן ויחידתי זמן בכל יום שישי ד' או ה' שעות, מועט למצוה זו לפרש ב' ג' גרגירים ממאמרי אלהים חיים אחד המרבה ואחד הממעיט וקדמתי בתפלה מול מקור החכמה ואליו פי קראתי שלא אכשל בדבר שאינו רצוי לפניו גם יחונני לבל אכשל במכשול גניבת דעת קטן וגדול וסייג עשיתי שמשכתי ידי מפתיחת ספרים לא לקלותם כיוונתי חלילה כי כולם אענדם לראשי ואתעטר בהם אלא לבל אכשל להתכסות בשמלתם.
השגחה פרטית
הראני ה' נס בחיבור זה (פרי תואר), שהגם שאזלת יד ואפס כסף להזיל להעלותו על מזבח הדפוס, העיר ה' רוח נדיבה איש ישר תמים בדרכיו מיחידי ק"ק ליורנו יע"א אשר לא הכרתיהו ולא ידעתי מהותו, ומעצמו נשאה ונדבה רוחו אותו, ושלח לי שליח לאמר שקיותה נפשו עשות דבר שיהיה לי בו נחת רוח… ובזריזות גדולה מיהר הנדיב עשות הדבר… הראני ה' כי חפץ בחיים ובתורתו והעיר את רוח הנדיב, אשר לא הכירני גם מתמול גם היום, אין זה אלא מעשה ה' ברוך הוא.
הארות רוחניות
במירון: ומעיד אני באמת, כי בילדותי שמעתי פה מרבני קשישאי רבני הספרדים, אשר אבותיהם ספרו להם, כי הרב הקדוש רבי חיים בן עטר זיע"א היה פעם אחת בהילולא פה עיה"ק צפת ת"ו וכשעלה למירון והגיע לתחתית ההר, שעולים משם אל הקודש, ירד מהחמור והיה עולה על ידיו ורגליו, וכל הדרך היה גועה כבהמה וצועק, היכן אני השפל נכנס למקום אש להבת שלהבת, קודש בריך הוא וכל פמליא של מעלה הכא(כאן), וכל נשמות הצדיקים שמה, ובעת ההילולה היה שמח שמחה גדולה והוא עצמו שרף כמה בגדים לכבוד רשב"י זיע"א וכו' (ס"ס כבוד מלכים ירושלים תרלד).
כנסת ישראל
נכנסנו למירון יום רביעי… וישבנו בזה הבית של רשב"י ממש, ולמדנו שם בחשק גדול ובאהבה גדולה ובשמחה ספר הזוהר עד ד' שעות מן הלילה ועמדנו לאכול, וחזרנו תיכף אחר האכילה ללימודינו, לפי שנתן הרב לכל אחד מהחברים שהיו שם ספר אחד של הזוהר והיה חלקי הספר בראשית, ולמדנו עד ששה שעות נתמלא הבית ריח טוב, אשר כמוהו לא נהיה, והריחו כולם אנשים ונשים, גם גביר אחד שהיה שם עמנו, ושמחנו הרבה ולמדנו עד ח' שעות מהלילה והלכנו לישון וקודם שהאיר היום בשתי שעות עמדנו על משמרתנו ולא ישנו כי אם ב' שעות וישבנו ללמוד כשהאיר פני המזרח התפללנו כותיקין וישבנו ללמוד י"ח שעות ללא הפסק בנתים אפילו של דבר תורה (אגרת).
הארה גדולה
ותיכף כשהלכתי לבית הכנסת, ראיתי הארה גדולה בשעת כל נדרי וקנה לי גביר אחד מהמערב הוצאת ספר תורה דכל נדרי, ובשעה שפתחתי ההיכל היה בעיני כפתיחת שערי גן עדן, ובכל כך הארה שהייתה בבית הכנסת, וכל העם מתחננים וכל אחד בוכה בכיה גדולה לפני ה' לבנות בית המקדש, אפילו הפאלחים, יאמנו דברי, שלא ראיתי מימי הארה כאותה שעה…
מערת אליהו
יום הכיפורים שנת תק"ב הם עשו במערת אליהו הנביא שבהרי הכרמל "וכשאדם נכנס לשם מנצנצת בו רוח הקודש ושערותיו עומדות מרוב המורא שם… ואנו בכל תפלה ותפלה מה' תפלות של יום הכיפורים היינו אומרים דעני לאליהו בהר הכרמל והיינו מתרעדים שהייתה יראה גדולה ונוראה כאילו אליהו ז"ל שם…
פנינים מתורת רבנו חיים בן עטר זיע"א זצ"ל
לוקט : הרב אברהם אסולין
טבילה במקוה
כתב רבנו חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (משלי), הטבילה היא במים ארבעים סאה, וזה יועיל לכאשר יחשוב האדם מחשבות רעות אשר לא תעשנה לזה היתה עולה באה, לזה יטבול במים יעביר טומאתו ממנו.
מנהג אבותינו
כתב רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו חפץ ה על הש"ס ברכות (דף יא). מכאן ראיתי להוכיח ולחזק את המנהג שנהגו לומר הרבה פזמונים ותחינות ביום התענית וביום ראש השנה וביום הכיפורים בתפלת שמונה עשרה כפי סדר הנוגע לכל אחד, כי כן נתנו רשות רבותינו להוסיף כפי מה שרצו. ודלא כמנהגים להשמיט הפזמונים ביום הכפורים מתוך התפלה, כי מנהג אבותינו תורה וכן ראוי להניח הסדר שכתוב במחזורים.
מנהג קדמונים
כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון (סימן רמו סעיף יט), פשיטא דמנהג קדמונים אין לזוז ממנו לחלק צדקה ביום התענית אפילו נטלו י"ד סעודות (מהקופה של הצדקה), מכמה טעמים נכונים.
מחזיקים בת"ח
כתב רבי חיים בן עטר בספרו ראשון לציון משלי (פ"ג פי"א), יש שלוקח לו תלמיד חכם אחד בחור וכל מחסרו עליו עד ישיג שלמותו, כמו שעושים בערי המערב, וכן שמענו שעושים כן בערי אשכנז, ואלו הם הנקראים מחזיקים באמת.
להורות בגיל צעיר
איתא בגמרא (סוטה כב.). אמר רב הונא אמר רב מאי דכתיב כי רבים הפילה ועצומים כל הרוגיה. כי רבים חללים הפילה, זה תלמידי חכמים שלא הגיעו להוראה ומורה. ועצומים כל הרוגיה, זה ת"ח שהגיע להוראה ואינו מורה. ועד כמה, עד ארבעין שנין ופירש רש"י עד כמה, הוי ראוי להוראה. כלומר שלא מספיק בקיא בהוראה אלא יש תנאי שיהיה גילו בן ארבעים. ובמקום שאין מורה הוראה אחר מעל גיל ארבעים באותו מקום, מותר להורות כמבואר שם בגמרא גבי רבא שהורה קודם ארבעים שנה ובמרוקו פסקו בזאת כרמב"ם הלכות תלמוד תורה (פ"ה ה"ד). שם מביא כל דברי הגמרא הללו, ומאריך מאד בחומרת הדבר למי שלא הגיע להוראה ומורה. אך אינו מזכיר כלל את דברי הגמרא שצריך שיהיה מורה הוראה בן ארבעים שנה. וכן מרן בש"ע (יו"ד רמב סעיף יג). פוסק שתלמיד שלא הגיע להוראה ומורה, הרי הוא רשע וגס רוח וכו' ולא הזכיר כלל את גיל ארבעים והיינו שפסק על פי כללי הפסיקה כהרמב"ם והרי"ף. וכך פוסק רבי חיים בן עטר זצ"ל בספרו ראשון לציון (יו"ד רמב אות ט). בדורותינו דאין מי שראוי להוראה, אם כן מי יורה דעה. אלא כפי הזמן והעת הגיע (להוראה), יקרא וכך פסקו במערב.
סגולות
כותב רבנו חיים בן עטר בספרו אור החיים הקדוש פרשת אחרי מות כמעשה ארץ מצרים. כשם שבעשבים יש דברים סגולים וטבעים כך יש בתורה מדות סגולות וכו'.
הנחת תפילין
פסק רבנו חיים בן עטר זצ"ל בספרו פרי תואר (יו"ד סימן כח ס"ק ד), שיש ג' דברים שמברכים עליהם שהחיינו. א. מצוה הבאה מדי שנה, כשופר, סוכה ולולב. ב. מזמן לזמן כנישואין, בברית לבנו וכו'. ג. כניסתו לעול המצות שבא לידי ביטוי בהנחת התפילין שאז מברך ברכת שהחיינו, ואין ברכת שהחיינו מצד שהתפילין חדשות ולא מצד שתפילין הם מלבוש וכו' אלא מצד כניסתו לעול המצות והדבר ניכר בהנחת התפילין ואז יברך ברכת שהחיינו.
ברכת הציפורן
פסק הגאון הצדיק רבנו חיים בן עטר בספרו חפץ ה' (ברכות דף מג ע"ב). וז"ל ולכן הורתי הלכה למעשה על מין שקורין קרוגפל (ציפורן) הגדל ועצו הוא קשה הגם שיונח דאינו מקים שנים בארץ, עם כל זה כיון שהוא קשה כעץ פשיטא דמברכין עליו בורא עצי בשמים, ומה גם דאמרו לנו שמתקימים שנים, והשתא לא איצטרכינא בהוא להאי טעמא אלא למין שאינו מתקים ועצו מתקים שפיר מברכין בורא מיני בשמים
ברכת שהחיינו
כתב כמוהר"ר חיים בן עטר ז"ל בספרו פרי תואר (סימן כח ס"קט), כתב שהקונה מלבוש או ספרי הקודש, מברך שהחיינו כיון שהוא קנין המשמח את הלב. בקום המדינה היה חכם בשם הרה"ג רבי משה אסולין שכיהן ברבנות בחו"ל ובארץ, מישהו הראה לו ספר תורני חשוב ומאד חפץ לקנותו, אך כסף בכיסאו לא בנמצא, הגיע להסכם עם המוכר, שהוא יתן לו שמונים מזוזות תמורת הספר, וכ"ש לתקופת הגר"ח בן עטר, ספר היה יקר המציאות ובימנו אנו ספרים עלותם כמה פרוטות ולכן לא יברך וכן שמעתי מפי הגר"י מאמאן שבמרוקו לא בירכו על רכישת ספר. ונראה לענ"ד אם אדם יקנה ספר נדיר מאות שקלים והפרוטה לא קימת בכיס ברור שהמברך לא הפסיד כהנוהגים בברכת שהחיינו על ספר תורה. (תורת אמך ברכות הנהנין).
חיבוריו
א. אור החיים – על התורה
ב. פרי תואר – יורה דעה
ג. ראשון לציון – על הש"ס
ד. מאור החיים – מדרשות באיטליה נכתב ע"י תלמדו הרב משה פראנקו.
מקום מנוחתו כבוד בהר הזיתים, יום ההילולה ט"ו בתמוז.
לתגובותבמילa0527145147@gmail.com
בעז"ה כמידי שנה נקיים הילולת רבתי לצדיק באלעד וכן נוציא לאור גיליון מיוחד לכבוד ההילולה, לפרטים 0527145147
—
רבי דוד ומשה- י.בן עמי ואחרים
רבי דוד ומשה זיע״א.
קורות חייו ומופתיו
מאור שמחון
בוקר אחד הגיע אל הצדיק אדם לא צעיר, כולו עור ועצמות, משותק בשתי רגליו ומרותק לקביים המעמידות אותו, נעזר
בבנו שגם הוא נראה כסובל ממחסור, עורו אפור ממש, רזה מאוד וחלש. כשניגש הצדיק אל היהודי פרץ המסכן בבכי תמרורים. סיפר שתקופה ארוכה כמעט לא בא מזון אל פיו ויום אחד מרוב חולשה נפל ברחוב ושבר את המפרקת וגם את עמוד השידרה ומאז הפך משותק. כך הוא חי למעלה משנה וחייו אינם חיים עוד. לולא הדאגה לבנו היחיד לא היה כנראה שורד. לצדיק היה ברור איזה ברכות עליו לברך את האב ובנו, ובלי שהות החל להתפלל ולברך אותם. הלא ייאמן קרה – לפתע האיש נע בכיסאו ־ ופתאום קם ועמד תוך שהוא לא מאמין בעצמו למה שקורה לו. וכאילו כוח עליון הוביל אותו, האיש מצא עצמו הולך כאילו מעולם לא היה משותק, כאילו עד לפני רגע לא היה נכה שמלבד ייאוש שברון לב וסבל אין לו דבר. תוך כדי שהנס והפלא מתרחשים למול עיני הבן הנדהמות ־ החל הנער פתאום לחייך ופניו מלאו אור.
הצבע האפור החולני התחלף במראה עור שחום ובריא ־ השיער הפך מבריק וצפוף – קומתו התיישרה ־ הליכתו הפכה מהליכה של נער אומלל ושפוף להליכה אצילית ממש.וכשהחל הנער לדבר נשמע דיבורו רך ופיו הפיק מרגליות.
הצדיק המשיך את פועלו ־ עבר מעיר לעיר והחייה את כל היהודים. לימים, החליט לעבור גם בכפרים בהם היו קהילות יהודיות קטנות שתושביהן מאמינים בה׳ בדבקות ובתמימות מופלאה. הצדיק מצא בכפרים כשבעה מלאחים, ובכל כפר היו מספר מניינים, והוא עבר בכולם. בשנת ארבעת אלפים תשע מאות עשרים ושתים לבריאת העולם (תתקכ״ב) – (1171) הגיעו הצדיק ושמשו לכפר ״תאמסטינת״ הנמצא ליד הרי"אגווים׳ראה הצדיק כי מגיפה נוראה משתוללת במקום כבר מספר חודשים, ו״המתים במגיפה״ רבים מאוד ־ יהודים ומוסלמים כאחד – ותרופה אין להצילם.
הצדיק שכאב את כאב עמו, ״ויתפלל משה בעד העם בכדי לעצור את המגיפה, ולבטל את הגזרה הנוראה, ולהשיב את החיים לקדמותם, ואמר: ״ריבונו של עולם, מה עליי לעשות? שמע! אני באתי לבקש נדבה בכדי להחיות את עניי ירושלים ופתאום הגעתי לעיר זו ועתה כולם נופלים במגיפה נוראה?!?״ יצאה בת קול מן השמים ואמרה: "אתה תבטל את הגזירה של כל אלה המתים: ערבים ויהודים״. הצדיק שראה שאינו מקבל שום סימן משמים שהגזרה עומדת להסתיים, מיד קיבל על עצמו למסור את נפשו הטהורה, ככפרה על עמו ועל שאר בני הכפר,על מנת לבטל את המגיפה הפוקדת אותם ולהצילם. נשא ידיו למרום ואמר: ״ריבונו של עולם, יודע אני כי גזירה קשה יצאה מלפניך על יושבי כפרים אלו וכי עתידים הם למות בתוך זמן קצר במגיפה. מציע אני לך את נפשי כקורבן עולה. קח-נא את נשמתי, ותהא היא כפרה לכל החולים״.
הצדיק הורה לשמשו שיתכונן לבוא איתו אל אחד ההרים בכפר, בכדי לערוך תיקון לכלל ישראל. השמש התייחס לדבריו של הצדיק כאל עוד מסע שגרתי שלהם וכבר התכונן לצאת לדרך – למסע הבא שלהם.
״ויבואו אל המקום אשר אמר לו האלוקים׳ פנה הצדיק לשמשו ואמר לו: ״בני, החלטתי למסור את נפשי ונשמתי על כלל ישראל, על יהודי האזור בפרט, ועל תושבי הכפר בכלל. במערה זו תהיה מנוחתי. לכן, הזדרז נא בני וחצוב קבר עבורי, כי ערב שבת– היה אז ערב ראש חודש מר חשון – היום, ונשמתי אמורה לעלות לשמי מרומים לקראת שבת קודש״. הסיר רבי דוד ומשה את גלימתו ומסרה לשמשו: ״קח את גלימתי זו!״ פקד עליו, השמש שהיה המום מהדברים ופחד אחזהו, החל למלא את בקשתו של אדונו בלי לפצות פה, ובלי לערער על דבריו. ובעודו עוסק בחציבת הקבר, נשא הצדיק תפילה,והנה נברא לעיניהם מעיין מים חיים.
הערת המחבר : המעיין עדיין קיים, אך בשנים האחרונות סגרו את הפתח למעיין מכיוון שאנשים היו נופלים וניזוקים. בתוך המעיין קיים עץ בגובה שני מטרים, ולמעלה יש כמין פראיה ירוקה מאוד של עלים. עד כאן
הצדיק ״ירד וטבל, עלה ונסתפג׳ ואז נגלו לעיניהם בדרך פלא תכריכים. התעטף בהם הצדיק, והשמש נדהם למראה עיניו. פנה אליו הצדיק ואמר לו: ״דע לך בני, הגיע הרגע שאני עומד להיפרד ממך ולעלות השמיימה, וסימן לזה, שברגע שאשכב בקבר, מן השמים יסתמו את פתח המערה, ולכשתחזור אל הכפר "תאמסטינת״ תיעצר המגיפה, וכל מה שראו עיניך לך וספר להם, והנה גלימתי בידיך, לברכה לחיים טובים ולשלום״.
השמש נשק ידי רבו וברעדה גדולה ודמעות החלו זולגות מעיניו. אט אט החל הצדיק לרדת אל תוך הקבר ושם נשכב. השמש הנפחד החל להתרחק מהמקום במהירות – טיפס ונעמד על גבעה קרובה ממנה ניתן היה לצפות על הקבר.
בעודו צופה לכיוון המקום ראה השמש לתדהמתו – מול עיניו ממש -שני סלעים ענקיים נעקרים מן ההר, סותמים את פתח המערה, כשהאבן שהייתה עליונה יורדת למטה ואילו זו שהייתה למטה עולה למעלה, עד שלא ידע איש כי הצדיק נמצא שם. השמש החל לבכות וזעק: ״יא סידי יא סידי, מי יתן לנו תמורתך״.
נסער עד עמקי נשמתו, עמד השמש זמן רב במקום עד אשר עיכל את המתרחש, וחזר לכפר. ״ותעצר המגפה" של ערבים ויהודים כאחד. הצדיק שהיה אמור לשאת דברים בכפר באותו יום ולא הגיע, גרם לדאגה רבה בקרב אנשי הכפר. זקני הכפר באו אל השמש ושאלוהו: ״איפה החכם שאמר שיגיע?״, ענה להם השמש: ״הצדיק נפטר ככפרה על אנשי הכפר״. כששמעו על כך – החלה מיד מהומה עצומה. אנשי הכפר תקפו את העבד ורצו להורגו בטענה שהוא הרג את הצדיק. תוך זמן קצר הם התגודדו כשבידיהם אלות ואבנים בעודם צועקים: ״אתה הרגת את הצדיק! אתה אחראי למותו! אנחנו ננקום בך על מה שעשית!״. השמש ניסה להסביר להם – כולו מבוהל מבין שהוא צפוי ללינץ׳ של ההמון הזועם והנסער. איכשהו בתוך כל ההמולה הצליח לומר להגנתו: ״אני לא הרגתיו בואו ואראה לכם את הצדיק!״. זקני הכפר סימנו להמון להירגע ולהניח להם ללכת עם שמש אל המקום שהוא טוען בו נקבר הצדיק.
בזו ונטיפה – מקורות שונים
יומנו של חוקר – נסים קריספיל
הנסיעה לבזו – מחברת יב 25/11/1998 – 04/01/1999
כל הזכויות שמורות לנסים קריספיל
וגם על צידה השני כתוב :
מפה אזורית
הצדיק הקדוש המבן
סידי מול אלברז ז"ל
זכותן תגן בעדנו ובעד
בניו אכי"ר ש' 5686
{ כאן בא ציור של מגן דוד
המצבה הראשונה לצד שמאל
השנייה לימין
והשחורה הקיימתֵ
צילום של דיירים הבאים מהפקיו – מכלוף אביטבול – הנוכחי
ופלקט מה נורא המקום הזה אין זה כי אם בית אלוהים וזה של השמיים.
יש כאם במתחם 11 חדרים למגרים לאנשים סביב חצר של הצדיק
מומד בן יָמְנַא – העֶסָאס של סידי מול אלברז, אביו מוחמד היה העסאס הראשון.
המתחם הראשון היה בנוי מלבני בוץ תָרוּט ומבנה הקבר באבן, רק חדר אחד קטן
ולכן נקרא מול אל ברז – בעל החדר הקטן…..זה מה שהיה בהתחלה ולכן הוא נקרא – ל ידוע שמו
מבנה הקבר 7 על 4 מטר לערך עטור באריחים עד לגובה 115 ס"מ…תקרת עץ יפה…פתח לצד מזרח שני אשנבים …..הקבר באמצע החדר נשען על קיר מערב. שני שולחנות אורכיים מסעדים מרוקאיים…שטיחים ……
רבי שלום בר חנין…..
סיפור אישי...
אימי שתחיה מספרת עליו כמי שהכירה אותו בהיותה ילדה….זוכרת היא איש ענו, אשר היה ספון על ספריו יומם ולילה…כאשר עברה לידו והוא יושב
בפתח ביתו, לא זז ולא נע ממקומו…..את נכדו ויקטור, ביקרנו בשדרות, וקיבל אותנו בצורה יפה….כמובן שביקרנו ציון קברו, מקום בו טמונים עצמותיו שהועלו ממרוקו…אין צורך לומר אימי התרגשה עד דמעות…והוסיפה לנו עוד ועוד סיפורים על הצדיק הזה שלפי המסורת למד תורה עם אליהו הנביא….
חסידא קדישא ופרישא, מקובל מופלא, כיהו ראש אב בית דין בנטיפה שבהרי האטלס חבל וורזאזאת שבמרוקו. יצק תורה בצוותא עם הגאון המפורסם רבי רפאל אנקוואה זלה"ה, והרה"ג רבי משה חליווה זלה"ה ממראקש. נפטר בשנת תרצ"ח – 1938 במרוקו, ולאחר זמן הועלו עצמותיו לישראל. חיבר שאלות ותשובות " ברית שלום " כתב יד, לא ידוע מקומו
פעמים 82 – חכמת נשים-נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד
פעמים 82 – חכמת נשים
כל העוסקת בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה – הרב יוסף משאש זצוק"ל על זכות האשה להתמסר לתלמוד תורה. צבי זוהר – חוברת פעמים מספר 82.
נשים מוסרות מידע, משכילות ומלומדות בתולדות האסלאם – רות רודד
כנקודת מוצא למחקר זה מונחים שלושה מילונים ביוגרפיים המיוחדים לחדית׳: א – מילון ״המוסרים המהימנים״ של אבן חבאן (נפטר 965/354). זהו אחד החיבורים הראשונים מסוגו, ויש לו יתרון נוסף, בהיותו מאורגן לפי דורות, על פי השיטה האסלאמית. ב – אבן אלקיסַרַאני(נפטר 1113/507) חיבר מפתח של כל המוסרים המופיעים בקבצי החדית׳ הנפוצים ביותר מאת בח׳ארי ומסלם. ג – אבן חג׳ר (נפטר 1449/852) חיבר יצירה מקיפה בתחום החדית׳, וכן מחקר על חברי הנביא, שבו הוא ציטט מיגוון רחב של מקורות קודמים.
למילונים הביוגרפיים אלה על מוסרי החדית׳ יש צורה ייחודית. כל מוסר חדית׳ מזוהה, ככל שהדבר ניתן, ולאחר מכן מופיעה רשימה של האנשים שמהם שמע המוסר מסורות, ובעקבותיה רשימה נוספת של אלה מהדור הבא שהמוסר העביר אליהם חדית׳. על פי רוב אין הרשימות מכילות תאריכים. מהימנותו של מוסר החדית׳ משתמעת מאמות המידה להכללה בקובץ, או מוזכרת בערכים השונים. חיבורים אלה הם למעשה ספרי עזר למומחים לחדית׳.
כיווון שהחדית׳ היה בסיס חשוב כל כך לתרבות וללמדנות האסלאמית, כמעט כל אוסף של ביוגרפיות כולל מומחים לחדית׳ ומוסרי מידע. לכן ניתן היה לדלות מאוספים היסטוריים כלליים, ומאלה המוקדשים לגדולי מאה מסוימת, מידע על נשים מומחיות לחדית׳ ומלומדות במהלך הדורות, על מנת להשלים את המילונים המיוחדים למוסרי חדית׳.
עלייתן ונפילתן של נשים מלומדות
מן האוספים הביוגרפים המיוחדים לדור שהכיר את מחמד ( הצַחַאבֵה ) ידוע על קרוב לאלף נשים שהיו " חברות הנביא " ( צַחַאבִיאַת ), ושמסרו פיסות מידע מפיו או על אודותיו. אבן חבאן מציין 222 נשים מבין המוסרים המהימנים מהדור הראשון, אך לפי אבן אלקיסראני רק שלושים ואחת חברות הנביא מהוות מקור ראשון באוספים המקובלים ביותר של בח׳ארי ומסלם! אבן חג׳ר (תהד'יב אלתהד'יב) מציין כמאה נשים.
אם חלקן היחסי של נשים בקרב חברי הנביא שהיו מוסרים מהימנים נמוך מחלקן בקרב כלל חברי הנביא, אזי היה מקום להניח שמשפטנים וחוקרי חדית׳ נטו להפלות נשים לרעה במוסרות מידע נורמטיבי ומשפטי. זאת ועוד, פירוש הדבר היה שלנשים־ מוסרות היתה פחות השפעה על אותו חלק של הציבור המסלמי שלא הכיר את החיבורים המלומדים על אודות חברי הנביא.
בדיקת המקורות מפריכה תזה זו. בחיבור המשפטי המוקדם של מאלכ רק עשרים וחמש נשים הן מקורות ראשוניים של מסורות, אן הך מהוות עשרים ושישה אחוז מחברי הנביא המספרים מפיו, תשעים ושישה במספר. במסנד של אבן חנבל 125 מחברי הנביא הם נשים, כלומר שמונה־עשר אחוז. אחד־עשר אחוז בערך מהמסורות בצחיחים של בח׳ארי ומסלם נמסרו על ידי נשים מקרב חברי הנביא. על פי אבן חבאן, נשים מנו 16.5% מקרב המוסרים המהימנים של הדור הראשון. במחקרו על מוסרים (תהד׳יב אלתהד׳יב) כלל אבן חג׳ר רק חלק קטן מחברי הנביא שציין בחיבורו ״אלאִצַאבָּה פִי תַמְייז אַלצַחַאבַּה״, אך אין הבדל משמעותי בחלק של הנשים בשני החיבורים. לסיכום, נראה שמשפטנים וחוקרי החדית׳ האלה בחנו את מהימנות המסורות בלי להתייחם למיגדר של המוסרים הראשונים.
מחמד צדיקי בדק את מספרם של חברי הנביא שמסרו מסורות, וגילה שפחות משלוש מאות מחברי הנביא מסרו את המספר הגדול של מסורות המהוות את הבסיס של התרבות !,אסלאמית. רק 123, מתוכם תשעה אחוזים נשים, מסרו עשרים מסורות או יותר.
בדור השני ירד מספרן וחלקן היחסי של נשים־מוסרות באופן דרמטי. מבין ה״ממשיכים״ (תַאבִיעון), אלה שהיו במגע עם חברי הנביא, מציין אבן חבאן תשעים נשים, 1.9% מהמוסרים בדור הזה. אבן אלקיסראני מצא אצל בח׳ארי ומסלם עשרים ואחת נשים שמסרו מפי !11 רי הנביא. אבן חג׳ר מציין 125 נשים בערך שמסרו מפי הדור הראשון.
נשות הדור השלישי מונות אצל אבן חבאן שתים־עשרה, וארבע־עשרה בערך אצל חגיו אבן חג׳ר מציין גם שלוש נשים שהיו החוליה הרביעית בשרשרות מסירה. אבן סעד מביא כשש־עשרה מסורות בחלק מחיבורו המוקדש לנשים ובהן אשה היא הוחוליה השלישית או הרביעית, אך אינו מביא ערך ביוגרפי נפרד על אודותיהן.
ההגדרה של דור, ומיעוט המידע על נשות הדור השני, השלישי והרביעי, מונעת את התיארון של מוסרות קדומות אלה. ייתכן שאותן נשים חיו רק תקופה קצרה אחרי מות הנביא, או, אם האישים שהרכיבו את שרשרת המסירה נתברכו באריכות הימים הנפוצה בקרב מוסרי מסורות, אפשר שהן חיו עד המאה השלישית או אפילו הרביעית להגירה.
אַלְחַ׳טיב אַלְבַע׳ַדארי(נפטר 1071/463) נחשב לראשון שחיבר מילון ביוגרפי כללי יותר, אן הדגש שלו על חדית׳ משתקף בכן שלפחות עשרים וארבע משלושים ואחת הנשים בחיבורו היו מוסרות מידע; נשים אלה חיו מסוף המאה השנייה להגירה ועד תחילת המאה החמישית לה. נוסף על כך, אבן חַ׳לִיכַאן(נפטר 1282/681), שמצא רק שבע נשים הראויות להיזכר במילונו, מציין שנפיסה בנת אלחסן (נפטרה 824/208) לימדה מסורות למשפטן האמאם אַלְשַאפְעי. מחברי ביוגרפיות מאוחרים יותר כללו רק אחת או שתיים מהנשים האלה בחיבוריהם.
הערת המחבר : תיארוך של אשה שהיא החוליה החמישית במסורות של הנביא נמצא בביוגרפיה של ח׳יזראן, אשתו של הח׳ליף העבאסי אלמהדי, שמתה בשנת 789/173 – ראו אלבע׳דאדי, מספר 7800. באופן הגיוני אם כי מאולץ, מוסר או מוסרת מהדור הראשון היו יכולים לחיות שמונים שנה לאחר מות הנביא, ולמסור לילד צעיר בערוב ימיו(סביב שנת 90 להגירה), וזה, באופן דומה, יכול היה למסור לחוליה השלישית בגיל שמונים (שנת 170 לערך), וזה יעביר בגיל שמונים ומעלה לאדם הרביעי בשרשרת המוסרים(בערך בשנת 250), אשר אם יזכה אף הוא לאריבות ימים, יחיה עד שנת 330.
במילים אחרות, מן המאה השלישית להג'רה ואילך, רק כעשר נשים בכל מאה שנה ניתנות לזיהוי כמעבירות מידע. נשים אלה באו מכל השכבות החברתיות, משפחות ועד לנשות המלוכה, אך נראה שרובן באו מבנות המעמד הבינוני המלומד, בהן גם שתי בנות של שופטים. רבות מהנשים הללו למדו עם המלומדים החשובים של זמנן, ולימדו מלומדים אחרים. מסופר שאֻם עֻמַר אלת׳קפיה מסרה לאבן חנבל (אף שגרטרוד שטרן לא מצאה אשה בין מוריו), ואשה אחרת מסרה ממנו.14 מלבד זאת, אלח׳טיב אלבע׳דאדי למד עם ארבע מהנשים שציין במילונו.
אנו חבים תודה להיסטוריונים הביוגרפיים אלד׳הבי(נפטר 1347/748), אשר מסר מפיהן של לפחות שלוש נשים, ואַלְצַפַדי (נפטר 1362/764), שקיבל רשיונות הוראה משמונה נשים לפחות, עבור מידע על הנשים המלומדות של החלק האחרון של המאה החמישית להג'רה, וכן על אלה של המאות השישית והשביעית. מחברים מאוחרים יותר, דוגמת אִבְן אַלְעִמַאד ואַלְטַבאַח׳, זיהו במקורותיהם נשים מלומדות נוספות מתקופה זו. מספר הנשים האלה גדל בהדרגה מכשלוש־עשרה לארבעים ואחת לכל מאה שנים, והן כוללות כמה מלומדות נודעות. דוגמה בולטת אחת היא כַּרימה בנת אחמד אַלְמַרוזיָה, שחיה עד גיל מאה ומתה בעיר מדינה באמצע המאה החמישית/האחת־עשרה. היא היתה הסמכות הראשונה במעלה לספרו של בח׳ארי בזכות המצוינות של מקורותיה. היא מעולם לא נישאה ואביה ליווה אותה במסעותיה.
Tehila le David.R.D.Hassine
TEHILA LE DAVID
Poemes de David ben Hassine
Le chantre du judaisme marocain
Edtion critique etablie et annotee par
Andre E. Elbaz et Ephraim Hazan
La yeshiva accorde une place preponderate au Talmud de Babylone, mais aussi de Jerusalem, qui y sont enseignes par "Ha- Rav", le Maitre, en l'occurence Mordekhay Berdugo. Grace au manus- crit de Migdal David, nous savons qu'en plus des Pirqei Avot (fs. 33a, 46a, 50a, 54a), David Ben Hassine a etudie les traites talmudiques suivants: Berakhot (fs. 5b, 15a, 34a, 38b-39b), Shabbat (f. 42a), 'Erouvin (f. 3a), Pessahim (42b), Soukka (fs. 26b,45a), Ta'anit (f. 18b), Haguiga (f. 34a), Ketoubbot (f. 15b), Sota (fs. 36a, 40a), Bava Batra (f. 14b), 'Avoda Zara (f. 19a) et Sanhedrin (fs. 34a, 44b, 57b, 63a, 68a), notamment le chapitre sur les temps messianiques, theme omnipresent dans son oeuvre poetique. David Ben Hassine se refere souvent aux commentaires talmudiques de Rashi, a ceux de Rashbam, Malmonide, Ramban et Rashba. Bien entendu, il connait aussi les commentaires de rabbins marocains contemporains comme Moshe Berdugo ou Shemouel de Avila.
Les professeurs de la yeshiva utilisent parfois des methodes pedagogiques etonnamment modernes, qui impliquent une participation active de leurs etudiants les plus avances: ainsi, dans Migdal David.
David Ben Hassine raconte que "dans [sa] jeunesse", son "maitre R.I.B.L." lui a demande de preparer l'explication d'un passage difficile du Talmud, dont il devait ensuite faire l'expose en classe (f. 37a). Ce n'est pas un cas isole, puisque d'autres maitres prestigieux, comme Moshe Berdugo de Meknes, ou Shemouel Ha-Sarfati de Fez, faisaient, eux aussi, collaborer leurs disciples a l'elucidation de textes ardus, et n'hesitaient pas a reconnaitre leur contribution dans leurs ecrits. A la yeshiva, l'enseignement superieur revet ainsi l'aspect d'un seminaire ou maitres et eleves analysent en commun les matieres les plus complexes.
En meme temps que l'analyse theorique des sources talmudiques, destinee a affiner l'acuite intellectuelle des etudiants, la yeshiva accorde une place importante a l'etude plus pratique de la halakha psouqa la jurisprudence – car tout rabbin mandate peut etre appele a donner son avis sur des questions rituelles ou de droit civil, ou meme a sieger dans un beit-din – un tribunal. David Ben Hassine etudie les ouvrages de base, les codes rabbiniques de Mai'monide (Mishne Thora), de Ya'aqov Ben Asher (Arba'a Tourim), et de Yossef Caro (Shoulhan 'Aroukh).
II doit de meme connaitre les recueils de jurisprudence des grands posqim
codificateurs, auteurs de decisions halakhiques qui font autorite ainsi que des ouvrages plus specialises comme ceux d'Eliahou Ben Hayyim, Abraham Ha-Levi Gombiner ou Yehouda Ashkenazi.
Eliahou Ben Hayyim (c.1530-c.1610): Celebre rabbin halakhiste de Constantinople, auteur de nombreuses responsa, cite dans sefer migdal David
Abraham Abele Ben Hayyim Ha-Levi Gombiner (c 1637-1683. rabbin polonais, auter de Magen Avraham – 1692
Yehouda Ashkenazi, rabbin allemand du XVIIIe siecle, auteur de " Baer heitev " Amsterdam 1736-1742
גירוש ספרד-ח.ביינארט
" גירוש ספרד " חיים ביינארט
לא היה בכתובים אלה ובמחזה שהוצג ככל הנראה בכיכר העיר, די כדי להכשיר דעת קהל עד לאקסטזה שנדרשה לדורשי האמצעים התקיפים נגד היהודים. לאינקוויזיציה נזדמן לשמש רוח חיה בעלילת דם, שבה נקשרו יהודים ואנוסים. מאסרו של סנדלר אנוס נודד, כאשר בחיפוש בכליו בפונדק ששם לן נמצאה כביכול הוסטיה – לחם קודש – גנובה, הפך אותו לגיבור הפרשה ועמו כמה יהודים, שכאילו רצחו ילד נוצרי בעיירה לאגוארדיה, הסמוכה לטולידו, עקרו את לבו ועשו בו מעשה כשפים על מנת להביא כליה על הנצרות.
׳גופת׳ הילד לא נמצאה מעולם, והילת קדושה נוצרה סביב הנער (זו קיימת עד עצם היום הזה). עלילה זו נרקמה בשנת 1490 כאילו מגבוה. במניפולציות שונות, שבהן לקחו חלק אינקוויזיטורים מאווילה בהדרכתו במישרין של תומס די טורקמידה, שביקשו להוכיח מזימה שרקמו יהודים ואנוסים נגד הנצרות, ואפילו לרמוז כאילו לאברהם סניור היה מידע על המעשה.
אלא שבנקודה זו חש הכתר שרוקמי העלילה הרחיקו לכת וכל הסיפור על סניור נעלם ממשפט הראווה שנערך באווילה, מקום פעילותו של טורקמידה באותם ימים בבניית המנזר הדומיניקני. כל המעורבים בפרשה הוצאו לשריפה ב־16 בנובמבר1491 בפומבי הוצג הקשר היהודי־האנוסי נגד המדינה הנוצרית והאינקוויזיציה, הדת הנוצרית ותושבי המלכות.
באותם ימים גופם היה סיפק בידי תומס די טורקימדה להגיש למלכה תזכיר, שנראה כצעד מחושב היטב מצדו, להעמיד את המלכה על בעיה שעתידה להתעורר במדינה. התזכיר נסב על כמה נושאים דתיים ופוליטיים, כאשר כותבו מאיץ בה לפעול לתיקונם.
כותב התזכיר ראה שמחובתה של המלכה לפעול לשם תיקון בעניין כללי כתפיסת משרות בידי רחידורים (אלה נתמנו על־ידי הכתר) בערים והעברתם לידי אנשים בלתי ראויים, או מינוייהם של הגמונים וראשי המסדרים הצבאיים, כאילו הנהלת המדינה בראש מעייניו של טורקמידה. אבל לענייננו חשובים שני סעיפים שנגעו ליהודים: האחד, תפיסת משרות ציבוריות שיש בהן שיפוט על נוצרים והדגש הושם על חכירת ההכנסות — המסים של המלכות וגבייתם: האחר, הגשמת ההפרדה במגורים בין יהודים לנוצרים ונשיאת הסימן המיוחד ליהודים ואיסור ללבוש בגדי משי(ליהודים ולמאורים), ולפי זה החובה שכל אדם יהא לבוש לפי מעמדו ומצבו ולא ילבש בגדים בצבע ובדים עשירים ומוזהבים.
והרי שני האיסורים האחרונים שנמנו בתזכיר (ההפרדה והסימון והלבוש), הם החלטות הקורטס (הסימן ב־1476 במדריגל וההפרדה ב־1480 בטולידו). יוצא אפוא שלדעתו לא הוציא השלטון את ההחלטות אל הפועל והוא נכשל בכך. הוא יצא להכיר בעובדה שהפרדה מקומית אין בכוחה לפתור את בעיות הניתוק בין יהודים לאנוסים.
את הסעיף בתזכיר הדן בתפיסת משרות וחכירות מסים וגבייתם יש לראות הרבה מעבר לפנייה סתם. ברי שחוכרי המסים וגוביהם הם האחראים לתזרים הכספי לקופת אוצר המדינה המאפשר מינהל כספי תקין ומסודר של בית המלכות. אם אלה נתונים בידי היהודים, הרי קיימת דחיפות לטפל בכך שאותו תזרים לא ייפסק עם הגירוש והמדינה תסבול משבר כספי חמור. ואם כי היו כבר אנוסים שעסקו בחכירת מסים וכן היו שותפים נוצרים לחוכרי מסים יהודים, אף־על־פי־כן, אל למדינה להיות תלויה בחוכרי מסים יהודים.
עיון ברשימת חוכרי המסים בקסטיליה, דיו כדי ללמדנו עד כמה היה ארגון המס השנתי ומסי העקיפין תלוי בפועלם של החוכרים, אף אם היו גם פיגורים בגבייתם. שני חוכרי מסים ראשיים פעלו בקסטיליה בימיהם של פרנאנדו ואיסבל: אברהם סניור וחתנו מאיר מלמד. אתם היו קשורים חוכרי משנה יהודים (ביניהם גם דון יצחק אברבנאל וחתנו יוסף אברבנאל). ולא על מסי המלכות בלבד הצביע התזכיר אלא הוא נתכוון גם לחכירת הכנסותיהם של אצילים, הכנסייה, המסדרים הצבאיים, המֶסְטַה ומסי העקיפין שהיו בידי חוכרים יהודים. טורקימדה יצא אפוא לטעון שאם הכתר לא ייתן דעתו לכך, עלול לחול משבר כספי חמור במדינה. אף אין לשכוח שאותו זמן היתה המלחמה בגרנדה בעיצומה.
והנה נראה לנו להסמיך את תזכירו של טורקימדה למלכה בהוראת מלכות (pragmatica), שסמכותה כהחלטת הקורטס מבלי שהיה צורך לכנסו. ב־10 בדצמבר 1491 בריאל די לה ויגה, פחות מחודש לכניסתם בתהלוכת ניצחון לגרנדה, ציוו המלכים בצו בן 146 סעיפים, כיצד להסדיר את חכירות המסים במישרין ובעקיפין. בשלושה מהם (38, 44, 56) נקבעו סדרי חכירותיהם של חוכרים יהודים ביישובים מעורבים של יהודים ומאורים וביישובי היהודים. רק לכמה אישים הותרה החכירה ועמה הגבייה. על בודדים נקל יהיה לשים יד, ומה גם שביניהם היו אברהם סניור וחתנו ובית אברבנאל. קשר זה בין צו המלכות בענייני חכירות המסים לתזכירו של טורקימדה, מעמידנו על כך שאת תאריך התזכיר יש לקבוע לכל המוקדם לשנת 1490. סמיכות ההוראה לצו הגירוש אף היא מלמדתנו על הדחיפות בקביעתו.
ש"ס דליטא – יעקב לופו-ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו
ש"ס דליטא –ההשתלטות הליטאית על בני תורה ממרוקו – יעקב לופו
הוצאת הקיבוץ המאוחד
בישיבת ״בית אל-עץ חיים״ במרוקו אנו מוצאים תמונה שונה. היו קיימות הנחיות ברורות ומדויקות עד לפרטי פרטים לגבי תכני הלימוד ומועדיו. חלוקת הזמן היתה מדוקדקת ולא השאירה חופש בחירה או פנאי לאילתורים. יתרה מזו, המשמעת היתה מאוד נוקשה וקפדנית: ״מי שיתאחר לבא בזמנים הללו, בלא סבה הכרחית גלויה, ישלם קנס, חצי פרנק לשעה״.
נראה שבישיבה במרוקו סמכו פחות על המשמעת העצמית של התלמידים, על כן ההנחיה לגבי סדרי הלימוד היתה סמכותית וקפדנית יותר. התלמידים שהתקבלו לישיבה בליטא היו העילית שבעילית וההתמודדות על כניסה לישיבה היתה קשה. בקרב תלמידי ישיבת וולוז׳ין שררה מעין ״גאוות יחידה״ שקיימה מתח מתמיד ואווירת לימודים טובה. ב״בית אל-עץ חיים״ לא התקיים מיון מיוחד של תלמידים, לכן רמתם היתה נמוכה יותר. נוספו לכך ״פיתויי הזמן״ אשר משכו את הצעירים ועל כן נתבקשה מסגרת לימודים נוקשה וברורה שתישען פחות על משמעת עצמית. הלימוד בישיבת ״בית אל-עץ חיים״ במקנאס לא התקיים רק כלימוד עצמי או בחברותא, אלא גם במסגרת הוראה פרונטלית נוקשה.
גם איסור ה״פלפול״ קיבל משמעות ״מקומית״. ה״פלפול״ הוא מונח רב־משמעי וחמקמק. בכל דור הוא ניתן ככינוי למתודה מעמיקה אחרת. ה״פלפול״ ההיסטורי הידוע ביותר, הוא זה שצמח בישיבות פולין במאות ה־16 וה־17 ומזוהה במיוחד עם דמותו וישיבתו של ר׳ יעקב פולק (בקראקא, בראשית המאה ה־16). רבי חיים מוולוז׳ין שיסד את הישיבה הליטאית הראשונה במתכונתה החדשה אסר על השימוש בטכניקת הפלפול, בעקבות דרכו של רבו הגר״א, וחייב לימוד הלכה על סמך בירור הפשט. הוא נקט בדרך זו כדי לשקם את איכות לימוד התורה ואת מעמדם של לומדי התורה. גם על הלומדים במרוקו חל איסור הפלפול והרב משאש מציין זאת במפורש:
הלימוד יהיה בלי פלפול ובלי אבוד זמן על איזו קושיא ואיזה פרוש בדברי רש״י והתום׳, רק כל הדבר הקשה אחר מעט עיון ישאר כמות שהוא לעין בו כל אחד בביתו ולא יאבדו בו הזמן בישיבה.
כוונתו של הרב משאש היתה שלא להעמיק יותר מדי(כנראה פחות משנהגו בישיבות ליטא, שהיוו מודל לישיבה זו), משום שהזמן קצר והמלאכה מרובה ובגילאים הצעירים ודאי שאין להתמקד בהעמקה מופרזת.
מסורות ליטאיות אלו הוכנסו לתלמודי התורה והישיבות אותן יסד הרב זאב הלפרין במרוקו. היתה זו רפורמה כוללת הכרוכה בשינוי ערכים ובאימוץ גישה חדשה לתלמוד תורה, שלא היתה מוכרת במרוקו בדורות הקודמים.
2. אימוץ שיטות ארגון חדשות – לדעת הנוקטים בגישה זו יש להבדיל בין תופעות חדשות שאינן רצויות, לבין אמצעים או כלים חדשים שאינם שליליים במהותם. התפשטות המודרניזציה נובעת מהשימוש בכלים החדשים, ולא משום שהערכים הזרים טובים יותר או שהחברה המסורתית פסולה. הכלים החדשים יכולים לשמש את הציבור המסורתי לא פחות מאשר את המשכילים החילונים, ואין פסול בעיתונות, בהתארגנות פוליטית, בתנועות נוער. גם בתחום החינוך אין כל רע באימוץ שיטות מערביות, כגון חלוקת תלמידים לכיתות, הנהגת בחינות, קביעת דפוסים פורמליים של קבלת תלמידים, סדר וארגון ופעילות משקית וכספית מקצועית על פי אמות ניהול מודרניות.
מאפייניה של הישיבה שיסד הרב הלפרין במרוקו שונים בכמה אספקטים גם בתחום זה מהישיבה הליטאית במזרח אירופה. הישיבה בליטא היתה מנותקת מהקהילה שבתוכה פעלה, ולעתים היתה אף מנותקת מבחינה פיזית כיוון ששוכנה במבנה נפרד מחוץ לתחומי הקהילה. מימון הישיבה לא ניתן על ידי הקהילה המקומית אלא בכספים שנאספו על ידי שליחים שפעלו מטעמו של ראש הישיבה מחוץ לתחום הקהילה. ראש הישיבה עצמו לא הועסק על ידי הקהילה, ולפיכך יכול היה לנהל את הישיבה שבראשה עמד מתוך עצמאות מוחלטת. תלמידים שהגיעו מכל רחבי הארץ לא זכו לתמיכה כספית מן הקהילה אלא מראש הישיבה עצמו. לפרנסי המקום לא היתה כל סמכות להתערב בנעשה בישיבה.
לעומת המודל הליטאי, הישיבה במרוקו היא יצירה קהילתית מובהקת. הרב הלפרין הסתייע בקהילה וגייס אותה לתמוך בישיבה: מה מאוד שמחנו על הכל, ואחר ערבית, נקהלנו עוד שם… ואיש חכם ונבון שוע ונכבד, כהה״ר שמואל מוריג׳ון ישצ״ו, שהיה דר בחצר בית הכנסת הנז' והיה עמנו ועשה לכולנו סעודה קטנה… ולמחר בבקר אחר תפלת השחר בא אל ביתי ובקש ממני לעזור לאל ידו בכל אשר יעשה להרמת קרן התורה… ונלך אל חרש העצים ויעש לנו שלחנות ורחבות מכפלות, לפשוט ולכפול כל לילה, ונקנה עוד מפות יפות והכל מכספו… ואשה אחת נדבת לב הכינה מים חמין, ואחר ערבית באו כל בני החברה ולמדנו, ושרנו, ושתינו….