אורה של ירושלים

פרקים מסכת חייו המופלאים של שר התורה והיראה

מרן הרב שלום משאש זצוק"ל

רבה הראשי וראב"ד ירושלים עיה"ק ת"ו

ראב״ד קזאבלנקא

אתן לך את המפתחות של העיר״ מלים אלו אמר ראב״ד קזבלנקא הרב משה חי אליקים המכונה המשמ״ח אלקים לרבנו, כדי לשכנעו שיבוא ליטול חלק בקבוצת הדיינים שבבית הדין שבראשותו, וכאמור שבכל זאת היה קשה לרבנו לעזוב את פעילותו הרוחנית שבמקנס, אלא שבשנת תשט׳ לאחר פטירת הראב״ד הרב משה חי אליקים זצ״ל בשנת תש״ח, היה מוכרח להענות לבקשת הדיינים והקהילה שבקזבלנקא ליטול על עצמו את עול הדיינות, ועל אף גילו הצעיר(40) נבחר לכהן בדיינות בעיר הגדולה קזבלנקא.

המילה קזבלנקא מקורה בספרדית, אמנם בערבית קראו לעיר: דאר לבידא וכוונת שני השמות היינו הבית הלבן ע״ש הבית היחיד שנשאר לאחר רעידת אדמה שפקדה את קזבלנקא לפני כ – 250 שנה, ונשאר בעיר רק בית אחד לבן.)

הכל הולך אחר החיתום ורק לאחר שעבר רבנו לקזבלנקא, אזי התעוררו אנשי מקנס לדעת את ערכו הגדול וחינו היקר של רבנו.

ולהודות על האמת, אמרו לו ׳הטוב לב שלך הוא שניצח אותנו׳ כלומר מה שראינו שכל מעשיך הם מטוב לב, זה הביא אותנו בסוף כל ויכוח להבין שאתה הוא הצודק.

רבנו כיהן בדיינות עם ידידו הרה״ג רבי יעקב בירדוגו זצ״ל ובראש ההרכב עמד הראב׳׳ד רבי חיים דוד אבן סוסאן זצ״ל. וכפי שכותב רבנו בראש הספר ״משיבת נפש״ לבנו של הראב״ד, שתענוג נפלא היה לו לשבת בבית הדין, עם הראב״ד הגאון הנ״ל, כי הוא היה שלם בתכלית השלימות. חכמה יש כאן, זקנה יש כאן, ענוה יש כאן. רבי חיים דוד הוא בנו של רבי אברהם שהיה רבה של העיר דבדו, רבי אברהם נפטר בשיבה טובה בשנת תש״א. בשנת תשט"ו נתמנה רבנו ליו״ר הב״ד, (מינוי זה של יו״ר הב״ד הוא למעשה בפועל כראש הב״ד, אלא מפני כבודו של הרב חיים דוד אבן סוסאן שהיה עודנו בחיים אלא שחלה, לכך לא ניתן לו עדיין את התואר של ראב״ד.) ובשנת תש׳׳ך לאחר פטירת הרב חיים דוד זלה״ה מינוהו לרבנו גם לרב הראשי לקזבלנקא וראב״ד.

רבנו היה האיש המתאים למשרה הרמה הזאת, הן מצד גדלותו העצומה והמעמיקה באבן העזר ובחושן משפט, והן מצד אישיותו המרשימה ומדותיו התרומיות ויראתו הקודמת לחכמתו, והן מצד גישתו המתונה בדין, וירידתו לעומקא דדינא וכח הכרעתו שהיתה ללא פקפוק. והן מצד כושר מנהיגותו הבלתי שכיח, ואף חברי בית דינו העריצוהו, ומסרו לידיו את הנהגת בית הדין, רבנו הוא שניהל את מהלך המשפט בבית דינו והכריע את הדין בצורה ברורה וללא כל היסוס, וכל פסקי בית דינו מבוססים על פי ההלכה הפסוקה, ולפי מנהגי רבותינו הגאונים גדולי הדורות הקדמונים אשר קבעו מסמרות בכל פרטי ההלכות בארבע חלקי השולחן ערוך, אשר היה רבנו בקי בהן ובשמותיהן, ולאורם היה הולך, ובתוקף כחה של תורה באה הכרעתו אם לשבט ואם לחסד.

יקוב הדין את ההר

מעשה שהיה בבית הדין במרוקו שבאו שני מתדיינים וכל אחד שטח טענותיו, כשהחלו הדיינים לצדד בטובת אחד המתדיינים, אחד מהדיינים הותיקים מבלי משים לב החל לספר שהוא מכיר את אמיתות המתדיין השני, וודאי שצריך לצדד לטובתו. קם רבנו שהיה עדיין צעיר וחדש בבית הדין ואמר לו ׳או שתשתוק, או שתפסל מלהיות דיין, שהרי אם תעיד הרי ׳אין עד נעשה דיין.׳…

מחברי בית דינו במשך השלושים שנה שהיה בקזבלנקא מוצאים אנו את הדיינים הרה׳׳ג מעוז ומגדול הרב משה מלכה זצ״ל שלימים נתמנה לרבה הראשי וראב״ד של פתח תקווה ומח״ס שו״ת מקוה המים חמשה חלקים, ס׳ דרש משה, וספר נטפי המים, נפטר יד׳ אדר תשנ״ז. הרה״ג רבי יצחק חזן זצ״ל שלימים נתמנה לחבר ביה״ד העליון מח׳׳ס שו״ת יחו׳׳ד ג״ח, כה לחי על הגדה של פסח, ליצחק עה׳׳ת, נפטר א׳ אייר תש"ןן. הרה״ג סיני ועוקר הרים׳ גדול המדקדקים והפרשנים במרוקו הגאון רבי חיים רפאל שושנה זצ׳׳ל נולד בשנת תרעב׳ נפטר יא׳ תשרי תשמ׳׳ו בסוף ימיו שימש ברבנות בבאר שבע הגיה וסדר מחדש את ספרי אוצר הפיוטים ״אעירה שחר״ בשלושה חלקים. הגאון רבי שמעון דיין זצ״ל שלאחר מכן היה דיין בירושלים ונפטר בדמי ימיו, הגאון רבי רחמים בן עמרא (עמר) לאחר שעלה לארץ נתמנה לרב בקרית מנחם ועיר גנים. הגאון רבי מימון מיארה והגאון רבי שמעון סויסה שליט״א..

שמש ממערב – אורח חייו של רבי חיים בן עטר

יצחק גורמזאנו

פאסוניה היתה נערה מאוד לא־ שגרתית. מעולם לא קיבלה את מוסכמות החברה בלי לבחון אותן לעומקן. בניגוד לבנות גילה, לא הסתפקה רק בחובותיה של בת ישראל כשרה. היא החמירה עם עצמה עד כדי כן, שהיתה מקיימת גם מצוות רבות שרק גברים נצטוו בהן. היא גם הקפידה להתפלל בטלית ובתפילין. היו שראו בכך שערוריה, אבל היו גם כאלו שראו בכך צדיקות יתירה. גם הרבנים נחלקו בדעותיהם. בזכות מבוכה זו יכלה פאסוניה להמשיך במעשיה באין מפריע.

 מכל מקום, איש לא יכול היה להאשימה במרדנות, או בזלזול בדת. הלהט הדתי והשלמות המוסרית שלה העמידו ללעג כל ניסיון להגבילה בסד של מוסכמות. היא נלחמה על דעותיה ועל זכותה לחיות את חייה ולעבוד את אלוהיה לפי הבנתה, ובסופו של דבר יצאה מנצחת. כה חזק היה מעמדה המוסרי, עד שיכלה להרשות לעצמה ללמוד תורה עם חיים ועם שמואל, קרוביה, בלי שיעזו הבריות להטיל בה דופי. לא אחת גילתה דרכי פירוש מקוריות ביותר לפסוקים רבים במקרא, והיתה מגיבה לנוכח תדהמתם של שמואל וחיים: ״אילו נתתם לנשים ללמוד תורה, הן היו ללא ספק יוצרות מהפכה בפרשנות, ומגלות בתורה פנים שאתם לא שיערתם מימיכם.

מדי פעם הביא לה אביה חתנים, אך היא דחתה אותם בזה אחר זה. כאותה נסיכה מן האגדות העמידה תנאי, שרק מי שיוכל להתחרות עמה בהבנת המקרא, יהיה ראוי להיות אדונה ובעלה. בכל פעם שהוצג לפניה שידוך, היתה פאסוניה בוחנת אותו מצד ידיעתו את התנ״ך, ומשנכשל, היתה מתחננת אל אביה שישלחנו מעל פניה. מובן מאליו שללא הסכמתו, ואפילו תמיכתו המוסווית של אביה הנגיד, לא היתה פאסוניה יכולה לנהוג כפי שנהגה. אכן, לצידה עמדו אביה רחב־האופקים, אשר בעצמו היה מרדן ובז למוסכמות ריקות מתוכן, ובן טוהר מידותיה, שהיה ידוע ברבים ולא ניתן לערעור. יום אחד התפרץ עליה אביה בחוסר־סבלנות ואמר לה: ״בכל הממלכה קיימים רק שניים שיוכלו לענות לדרישות שלך, ואחד מהם כבר נשוי: שמואל די־אבילה והשני — חיים… בן… עטר…״ תוך כדי הגיית השם ולאור החיוך שנתפשט על פניה של בתו, הבין משה שסוף־םוף עלה על קרקע מוצקה. ״חיים בן עטר! איך לא חשבתי עליו קודם לכן!״

שְׂאו שלום למבחר החתנים

ואל דודים ורעים נאמנים

שלום דוֹד יֶחֱזֵם רחוק בעיניו

 ולבו,יחזם פנים בפנים

 בהתחבר שני ילדי נדיבים

בני שועים ונטעי נעמנים

 ויאירו בעד חֻפָה פניהם

 ככוכבים בעד עב עננים

שיר זה, משל המשורר הגדול מספדד יהודה הלוי, נשמע ביום חתונתו של חיים בן עטר עם בחירת ליבו פאסוניה. משפחת בן עטר מוצאה היה מספרד. כמאתיים שנה לפני שחיים עצמו ראה אור עולם בעיר סאלי, הגיעו אבותיו אל חופי מרוקה לאחר שגורשו מספרד. לפנים היה רוב רובו של חצי-האי הספרדי נתון לשליטת המוסלמים, ובערים בקורדובה, גראנאדה וסביליה פרחו זו בצד זו תרבויות ערב ועֶבֶר, והגיעו להישגים עצומים באמנות ומדע.

 אולם אחרי מאות שנים של מלחמות, הצליחו הנוצרים לגרש מספרד את הערבים. גזירת הגירוש נחתה גם על קהילות היהודים המפוארות, משפחת בן עטר התפצלה לשני פלגים: האחד פנה צפונה, אל ארצות השפלה, אליה הגיעו רבים מן המגורשים, ואילו הפלג האחר הגיע, אחרי גלגולים ותלאות, לעיר פאס בצפון אפריקה.

בין שארי־בשרו של חיים, נמנה את רבי יהודה בן עטר, הוא. ״חכם אלכביר״, שהיה גדול רבני פאס. מפאס עברה המשפחה לסאלי, שם עשו בניה חיל: מהם לומדי תורה דגולים ומהם — אנשי עסקים ממולחים. אלו קיימו את אלו. אלו סיפקו מזון לנפש, ואלו — לגוף. בהדקו את הברית עם דודו עתיר־ הנכסים ובעל השררה, מובטח היה לו לחיים בן עטר שיוכל להתמסר לעבודת הקודש, ולבלות את ימיו ולילותיו בערוגות הבושם של התורה. כל זאת בצד העובדה, שפאסוניה היתה אשת־חיל נאה וחכמה מאין כמותה. ומה יכול תלמיד חכם לדרוש יותר מזה, שאפילו בנהלו שיחה יומיומית עם רעייתו, יהיו דבריהם מתובלים בדברי תורה מרהיבי דעת? עם זאת לא היתה פאסוניה מרדנית או סוררת, ומעולם לא העזה פנים נגדו. כל חייה ראתה לנגד עיניה את טובת בעלה ואת ייעודו הגדול, להיות אור לעם ישראל, וכך נהגה. לעתים היה חיים מביט בה בהערצה ותוהה איך הצליחה לשלב בה גאווה וצניעות, נחישות החלטה ורוך, תקיפות ונשיות — כל אלה בכפיפה אחת. עם השנים, כאשר הגורל הפך מהם פניו, ושלוות ימי נישואיהם הראשונים אבדה במערבולת קשה, התגלתה פאסוניה כשותפה נאמנה לחיים בכל תהפוכותיהם.

שש שנים בשירות ״המוסד״ במרוקו

מאיר קנפו(רמון)

בעיר מכנאם נמשכה החקירה האכזרית. הקור הנורא צבט בעורי בלילות, היה לי חום גבוה מהפצעים שבכפות רגליי ומשריר הכתף השמאלי שנחתך בזמן שתלו אותי בחבלים במתקן מיוחד לכך.

לא איבדתי את ההכרה אך הייתי מטושטש לגמרי ותלוש ממה שקורה סביבי. החוקרים סירבו לאפשר טיפול רפואי בי ואפילו דחו את בקשתי לקבל אספירין להורדת החום והכאבים. כמו כן סירבו לתת לי שמיכה לכיסוי במשך השעתיים ולפעמים פחות שהיו לי בתא בלילות היותר קרים בעיר מבנאס.

בוקר אחד בסביבות השעה 10 כמדומני שמעתי מחדר התחנה פרקי תהלים שנאמרו מפי מאות יהודים בחוץ ולאחר מכן פרקי קוראן, ולא הבנתי מה קורה. השומרים שפניתי אליהם סירבו לומר לי מה פשר התפילות בחוץ. בחדר ששהיתי בו היה גם חלון הפונה למרכז תחנה זו, ובו ברזייה. נכנסה בחורה ושתתה מהמים. מיד הבנתי שזו יהודייה, כי ערבייה לא תעז לשתות בזמן הרמדאן. קראתי לה ושאלתיה לפשר התפילות. היא ענתה לי שהמלך מת לפני ששוטר גירש אותה משם.

מחשבות חלפו במוחי: האם אוכל לנצל את הבלגן שהשתרר בוודאי באותו יום במרוקו ואשר יימשך עד לקבורתו של המלך ולברוח מתחנה שהייתה שמורה על ידי שוטרים חמושים בתתי־מקלעים?

ניסיתי לקום שוב ולעמוד על רגליי, אך לשווא; הכאבים היו נוראים, מה גם שלא היו לי לא בגדים ולא נעליים.

באותו יום כבר לא ראיתי את החוקרים, והשמירה עלינו דוללה למינימום; אך כדי לברוח צריך גם עזרה מבחוץ, וזו לא הייתה. בשעות הערב הופיעו שלושה חוקרים, הוציאוני מהתא ולקחוני למתקן תת־קרקעי, ושם אחד מהם דרך את אקדחו, הצמיד אותו לרקתי ואמר לי: ״נמאס לנו מהשקרים שלך. כרגע אין לנו מה להפסיד, המלך מת, וכבר לא יהיה בית מלוכה במרוקו, ואף אחד לא ישאל כבר איך נהרגת. תדבר, ספר את האמת או שנחסל אותך כאן״.

התחלתי למלמל ״שמע ישראל ה׳ אלוהינו ה׳ אחד״, ובתעוזה בלתי רגילה התחלתי להוציא עליהם פרטים שקלטתי בזמן העינויים, כאשר חשבו שאני מעולף, דוגמת פרטים מדויקים על משפחותיהם, האישה שילדה לפני ימים מספר, האבא שרכש חנות מכולת במכנאס וכו'. אמרתי להם: ״אנו יודעים הכול על משפחותיכם, ואם תפגעו בי לרעה או תחסלו אותי, חבריי יתנקמו לא רק בכם אלא גם בבני משפחותיכם״.

השתררה תדהמה בקרבם, כי לא ציפו לתגובה כזו. הם היו המומים, ולאחר שניות נוכחתי שתגובתי הצילה אותי. הם נתנו לי מספר אגרופים, גידפו אותי כרגיל מאז מעצרי גידפו את הציונות, את היהדות, אך החליטו להחזירני לתאי. עוד יום של סבל עבר.

למחרת הופיע בתאי גבר לבוש בקפידה והציג את עצמו כמפקד משטרת מכנאס, וסיפור לי שהיה קודם מפקד משטרת העיר מוגאדור (אסוירה). מזכירתו שם הייתה יהודייה, ולו חברים רבים בקהילה היהודית באסוירה. הקשבתי לו, אך לא נתתי אמון לא בדבריו ולא בטוב לבו. הוא הוסיף: ״נפלת בידי רוצחים פנטיים, ואני מרחם עליך. הם הוזעקו לעיר הבירה רבאט ללוויה של המלך, ולכן באתי לעזור לך. האם זקוק אתה לדבר מה?״ הראיתי לו את כפות רגליי ואת הכתף השמאלית שהתנפחה בצורה חמורה ביותר. אמרתי לו שאני קודח מחום. קצין זה עמד על מצבי הפיזי הקשה והציע את עזרתו. באותו יום הביא אותי בפני ״שופט״, וזה נתן הוראה לאשפז אותי.

מצבי החמיר, והרופא הצרפתי בבית החולים אמר שאני ״כמו מת״. האחות היהודייה הבינה שאני מת, והודיעה על בך לאנשי הקהילה היהודית.

לאחר ימים מספר השתפר מצבי, והועברתי לכלא סידי סעיד הנוראי; ומשום מה לפרוזדור הנידונים למוות. שם הוכנסתי לחדר צינוק שבו היה בור ששימש כשירותים  וברז מים. בבית כלא זה היו מוחזקים יותר מאלף אסירים. חלקם לא הועמדו מעולם למשפט.

בחדר הצינוק שהוחזקתי בו לא הייתה כל מיטה, אפילו לא מבטון. לא התאפשר לי לקבל עיתון, ספר, עט, נייר מכתבים, וישבתי על הרצפה הקרה ללא כל מעשים. בלילה ניתנו לי שתי שמיכות שעזרו לי להתגבר על הקור הנוראי, אך לא נרדמתי בלילות מרוב גירוד כי השמיכות מלאות כינים. כן אפשרו לי להחזיק סיגריות וגפרורים, ולכן יום יום שרפתי גפרורים ובהם ציירתי על הקיר עיגול וספרתי את החורים הקטנים הנגרמים מהסיד שבקירות.

 האם אצא מהתא הזה שפוי? כל היום לא נפתחה דלת חדר צינוק זה ולא התאפשר לי לצאת לאור.

בבוקר בשעה 6 היו הנידונים למוות שעבדו בפרוזדור זה עוברים מתא לתא ואוספים את השמיכות, ובערב מחזירים אותן. הקור גם ביום היה נורא. לא טעמתי את האוכל של הכלא, שהיה מורכב ממרק סמיך שכאשר התקרר נהיה בלוק בצלחת הפח. הקהילה היהודית במכנאם דאגה להעביר אליי כל יום לחם עגול ובו סרדינים. יום יום אכלתי סרדינים, ולא יכולתי יותר. ביקשתי מהסוהר להודיע לקהילה על כך, ואכן למחרת שינוי, ובמקום הסרדינים מצאתי… טונה.

כל כך רציתי לקבל עיתון או ספר, אך לשווא. סירוב מוחלט של הנהלת הכלא. יום אחד נפתח האשנב של התא, ונידון למוות הציע לי ספר בצרפתית. חשבתי תמורת סיגריות, אך טעיתי. הוא רצה שאתאסלם לפני הוצאתו להורג. כך, הוא האמין, ילך ישירות לגן עדן. צחקתי על הצעה זו וסיפרתי לו שאצלנו היהודים הגיור מתארך שנים עד שהרב מאמין ביושרו של מבקש הגיור. זה לא עניין אותו, וזה לא מה שכתוב לפידבריו בקוראן. לאחר שיחה ארוכה אתו הוא התפשר על קבלת הסיגריות, ואני נהניתי מקריאת הספר Des Souris et des Hommes (״העכברים והאנשים״) של ג׳ון סטיינבק. פעמים מספר קראתי ספר זה, עד שנלקח ממני. אותו נידון למוות לא ראיתי יותר, ואינני יודע אם הוא נשלח לגן עדן או לגיהנום.

עבר זמן, ויום אחד הוציאוני מהתא שבו שהיתי בבדידות נוראית והכניסוני לתא שבו היו כבר שמעון קרן, מישל קקון ומקס מלכה. מצבי השתפר, והחברים אפשרו לי לישון על מיטת הבטון היחידה בתא. יכולנו לשוחח ואפילו ללמוד מתמטיקה מ״המורה״ שלנו שמעון קרן. לאחר כמה חודשים ובעיסקה חשאית בין בית המלוכה ו״המוסד״ יצאתי ל״חופשת חג״ לארבעה ימים תמורת ערבות כספית וחתימת ״שני דודים״. בזהירות הנדרשת התקשרתי לרישר (היום שלמה אלמוג: אז מפקד ״מקהלה״) והודעתי לו על רצוני להסתלק במהירות ממרוקו. הוא הבטיח את מלוא עזרתו.

באדיבותו של ד"ר דן אלבו

יהודה בן דאנאן, ספר מנחת יהודה : … פרושים בכתבי הקדש ובאמרי רבותי / חידשתי …

אבן דנאן, יהודה; וְנָחַל יְהוָה אֶת-יְהוּדָה חֶלְקוֹ, עַל אַדְמַת הַקֹּדֶשׁ; וּבָחַר עוֹד, בִּירוּשָׁלִָם.

פאס, תשרי תרצ"ה, 1934, דפוס מסעוד שרביט ועמרם חזאן. מתוך אוסף הספרים של אבי, אשר אלבו נ"ע.

נוסח ההקדשה, בכתב ספרדי חצי קולמוס, שנהג בקהילות היהודים סביב אגן הים התיכון:

"ידידי בבת עיני הנכבד וחשוב ומעולה, רודף צדקה וחסד, כה"ר יששכר אצאראף הי"ו והנכבד וחשוב ומעולה רודף צדקה וחסד רפאל אצאראף הי"ו, (השם יחייהו וישמרהו). 

המקובלים במרוקו – משה חלמיש – ממזרח וממערב כרך ב' ועוד מקורות שונים

מצבה של הקבלה ביהדות מרוקו טרם זכה למחקר ממצה, למרות שתפסה מקום חשוב בחיי היהודים במרוקו. בספרו " שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו " ציין גרשון שלום כי במרורו הייתה הקבלה גורם רוחני עצום, ולימודי הקבלה רגילים אצל רוב חכמיה. אנדריי שוראקי הפליג בכתבו, כי היהדות המוגרבית היא בעיקרה יהדות קבלית.

שאול סירירו הראשון בן רבי דוד.

1566 1655 בערך. בעל פירוש " חנוך לנער " על משלי, ובסופו איזה עניינים בקבלה. אני הכותב יש אתי הספר הנזכר בכתב יד ממש.

 ארזי הלבנון.

רבי שאול סירירו הראשון.

הגאון המופלא חד מן קמיא עיר וקדיש נר המערב מרהא ורבנא הגדול בענקים יחיד בדורו רבי שאול סירירו ז"ל, מגדולי רבני יהדות מרוקו והנודעים ביותר בה מאז בואם של מגורשי ספרד אליה. חכם מופלא היה, חובר חיבורים בחכמות ובלימודים, יושב בדין ומנהיג את בני קהילתו, מתקן תקנות וגודר פרצות, ידיו רבי לו בנגלה וגם בנסתר, ועל הכל רב כוחו בחכמת הדרוש.

שמו נזכר בסילודין, וכתרים יקשרו לראשו, וגדות וסיפורים ידברו בקדושתו ושזכה לגילוי אליהו.

רבי שאול סירירו היה מהדור השני למגורשי קאשטילייא שבאו להתיישב במרוקו, וקבע מושבו בעיר פאס המעטירה. הוא נולד בשנת שכ"ו – 1560, לאביו רבי דוד סירירו זצ"ל, שתואר " האדם הגדול בענקים, בעל נסים ובעל מעשים ".

רבותיו היו גדולי חכמי ורבני פאס, רבי משה בן טשטיאל זצ"ל, רבי שלמה עוזיאל זצ"ל ורבי יהודה עוזיאל זצ"ל.

בהיות בן י"ט שנה השלים את חיבורו הגדול " חנוך לנער " ביאור על כל ספרי משלי, ומתוכות ניכרת גדולתו וחכמתו בידיעת התלמוד והמדרשים בבקיאות מדהימה, וביותר בלשונו הקדמונית המיוחדת הדומה ללשון ראשוני פרשני התנ"ך.

להיות טרוד בפרנסה, כתב את ספרו רק שעה אחת בלילה, ושאר הזמן קודש היה לתורתו ולמלאכתו. בזמן מסוים נוסף לשמו שם " שמואל ".

בן ל"ג שנים נתמנה לראש ישיבה בפאס, ושנתיים אחר כך נתקבל כחבר בבית דינו של רבי וידאל הצרפתי ז"ל ורבי שמואל בן חביב זצ"ל, ובמשרה זו החזיק עד שנת שפ"ב, לאחר פטירת רבי שמואל אבן דנאן בשנה ההיא, נחשב רבי שאול סירירו לראש החכמים בעירו.

במסגרת תפקידו בדיינות העיר, מצוע וידוע היה רבי שאול סירירקו בכל ענייני העיר החמורים, ונפגש במעשים אשר לא ייעשו כגון גזל וכדומה. רבי שאול סירירו התריע ביותר בדרשותיו לתקן הקהילות, ותיקן תקנות וגזרות לגדור מעשים אלו, וכולם בהיגיון ובשכל ישר, כדי להציל עשוק מיד עשקו ולהרבות האחדות והשלום.

רבי שאול סירירו היה פוסק גדול, ופסקיו נתקבלו כדבר אורים בכל ארצות המערב, ומי לנו גדול מרבי שלמה צרור זצ"ל רבה של אלג'יר, שכתב עליו בשאלות ותשובות התשב"ץ חלק ד' סימן ח' : הדיין המצויין יחיד בדורו כבוד הרב שאול סירירו נר"ו אשר נודע שמו בשערים המצויינין בהלכה, דבריו הלכה בכל מקום ומי כמוהו מורה בזמן הזה בכל גלילות המערב, ומי הוא זה אשר מלאו לבו לבוא אחרי המלך את אשר כבר עשה. והביא דבריו החיד"א בשם הגדולים בערכו של רבי שאול סירירו.

רבי שאול סירירו האריך ימים קרוב לתשעים שנה, ונפטר באלול תט"ו. כל ימיו קודש ללימוד התורה, להורות הדיינים, ולכתוב חיבורים. מהם נדע על :

1 – דרשות, נדפסו בשני כרכים עמוסים על ידי רבי דוד עובדיה שליט"א בירושלים ת"ו תשמ"ט – תשנ"א, בשם " דרושי רבי שאול סירירו ".

2 – " אורים ותומים " – אסיפת דינים על סדר ארבע חלקח שלחן ערוך, בכתב יד.

3 – " חנוך לנוער ", פירוש הגיוני על משלי, יצא לאור על ידי רבי דוד עובדיה הנ"ל בירושלים תשנ"ז.

4 – " דברי הימים של פאס ", יצא לאור במהדורה מוערת על ידי מאיר בניהו, תל אביב תשנ"א

5 – " שיעורי חז"ל ומדיתוהן ", נדפס בסוף ספר זכות אבות למהר"א קורייאט.

6 – שאלות ותשובות, רובם אבדו ברבות הימים, וחלקם נדפס במפוזק בספרי הדורות.

גולת הכותרת של חיבוריו, הם דרושים המרובים שדרש בימיו בקהילתו בעיר פאס, ורשמם לדורות בכרכים אחדים מלאים וגדושים. דרושים מלאים וגדושים בעשרות פסוקים ומאמרי חז"ל, שהוא מבארם ודורשים כמין חומר, בהסברה נפלאה ובלשון צח ובהיר.

למעשה ניכר בחיבורו זה, גם בחיבורו על משלי, שיטת מסורת הדרוש של רבני ספרד הקדמונים, שאביו נמנה בין גוליה.

בדרשותיו הרבה לבאר הגזרות שניתכו על עירו וסיבתם, ובכך חיזק את האמונה הישראלית, וניגד אמונת הנוצרים והמוסלמים. ידיעותיו הרחבות היו גם בפילוסופיה ומחשבת ישראל וגם בקבלה. לצד זה ברום קומתו ירד ללמוד חכמת העמים וספריהם, והשתמש בידיעותיו אלו הרבה בביסוס האמונה הצרופה, על ידי ביטול וסתירת תיאוריות ומסקנות הגויים.

גודל חכמתו ורוחב שכלו באים לידי ביטוי בדרושיו, עד שכל הקורא בו משתאה ומשתומם על מחברו, היאך ומתי הספיק להגות במכלול החכמות והלשונות והלימודים שיכתוב בהם.

אכן זאת נדע שמורם מעם הוא, מיחידי דורו דור דעה, וכעדות רבי שלמה צרור זצ"ל כנ"ל, וספריו המה ילודיו ובני טיפוחיו שבהם עמל ושיקע הגיגיו וחידושיו, וראויים הם לבא לרום קומתם הנוכחי.

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש –

מיכאל אביטבול – יוסף הקר – ראובן בונפיל – יוסף קפלן – אסתר בנבסה

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

הפזורה היהודית הספרדית אחרי הגירוש

מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל.

כדרך שהיה ל " מעמד " של כל קהל מרכזי וחשוב נציג ב " מעמד " העירוני, כך היה גם לחכמי הקהלים " מרביצי תורה " גוף מרכזי עירוני, אשר דן והחליט בסוגיות דתיות, מוסריות ומשפטיות, ובפרט היה פעיל בחקיקה. מפעילותו של גוף זה בסלוניקי, באיסטנבול ובצפת, " בית הוועד " נשארו בידינו הסכמות, תקנות, רבות בכל תחומי החיים. ההשתתפות בגוף זה הייתה כנראה ייצוגית, בשם הקהל שבו כיהנו " מרביצי תורה ".

 ולאו דווקא על פי חשיבותם האישית. באיסטנבול הייתה גם מערכת היררכית של שיפוט וסמכות רבנית, כאשר בראש הסולם עומד אב בית הדין של כלל קהלי העיר, בתפקיד זה נשאו אישים מפורסמים כרבי קָפשָאלי, רבי אליהו מזרחי, רבי אליהו הלוי ורבי יוסף מטרָני ואחרים.

הקהל הנהגתו, מוסדותיו, נושאי התפקידים בו ותחומי פעילותו

בכל קהל של יוצאי ספרד ופורטוגל נבחרה הנהגה שנקראה " מעמד ". המעמד נבחר לזמן קצוב : שנה, שנתיים או תקופה ארוכה יותר, במועד קבוע בשנה. בדרך כלל היו מיצגים בו במספר שווה : העניים, הבינוניים והעשירים, אף שהעשירים היו בדרך כלל מיעוט קטן בקהל.

בני כל מעמד כלכלי יכלו לבחור אך ורק את נציגי מעמדם. לרוב מינו חברי המעמד היוצא את חברי המעמד הנכנס מתום בני מעמדם, ורק בהליך הבחירה הראשון נבחרו הנציגים על ידי כלל בנו אותה שכבה כלכלית. כתוצאה מכך הייתה ההנהגה מורכבת בדרך כלל ממספר מצומצם של שמשפחות שמינו את בניהן אחריהן.

השלטון היה בדרך כלל בידי העשירים והבינוניים. מתוך המעמד, ששימש כמעין מועצה עירונית, אשר כלל בדרך כלל בין שישה לשמונה חברים, נבחרו בעלי התפקידים, הפרנסים, שניהלו בפועל את כל ענייני הקהל וייצגוהו בפני גורמי שלטון או גורמי חוץ, הגזבר ובעלי תפקידים אחרים.

הפרנסים נבחרו בדרך כלל משכבת העשירים והבינוניים, הם שימשו בתפקיד לסירוגין או ברצף, בחלק מן התקופה שלה נבחרו, ואחר כל הוחלפו בחברים אחרים של המעמד. המעמד שימש למעשה כגוף מייעץ וכגוף המחליט בשאלות שהופנו אליו מהפרנסים.

 לבד מן המעמד היו בכל קהל גם מעריכים. אלה נבחרו על ידי האסיפה הכללית של כל ראשי בתי האב בקהל ( ובקהלים מסוימים , רק אותם ששילמו מסים ), כדי לקבוע את שומת יחידי הקהל ואת שומת הקהל בתוך השומה הכללית של כל קהלי העיר. יש קהלים שבהם הם פעלו בנפרד מן המעמד ובלא תלות בו, ויש קהלים שבהם המעמד הוא שמינה את המעריכים מתוך חברי הקהל, אבל לא מתוך חברי המעמד.

אחד המעריכים הללו היה אחראי על השומה הכללית וחלוקתה בין הקהלים השונים, כיוון שהשלטונות הטילו ברוב המקומות את המסים באופן קיבוצי, על כלל יהודי המקום. בסלוניקי, למשל, מינו או בחרו לפרקים אדם שהיה ממונה במשך תקופה ארוכה על תשלום המס הכללי, ובשכר זה הוא נפטר מתשלום מסים.

צורה זו של תשלום המס איפשרה לקהלים לפטור ממס אנשים שנראו להם ראויים לפטור, כגון חכמים, עניים וכדומה. בקהילות העירוניות והכפריות שבפרובינציות העותמניות נבחרו לעתים אנשים מהמנהיגות הציבורית למלא שליחויות של כלל הציבור ולייצגו בעניינים שהיו תלויים ועומדים בין כלל הקהלים במקומם לבין השלטון המרכזי.

כל דרך משל נשאו בשליחויות כאלה באיסטנבול רבי משה אלמושנינו ורבי יהודה קובו משלוניקי ואחרים. לפרקים הנציגים הללו פונים אל החצרנים היהודים, המקורבים לשלטון המרכזי, אם לשם סיוע בהסדרת עניים עם השלטון המרכזי או המקומי.

 אם כדי להריע בסכסוכים קהילתיים שלא נמצא להם פתרון בקהילה המסוכסכת, ואם כדי לאיים על אַלָמים, שאינם נשמעים למנהיגות או לפסיקת בתי הדין במקומם, כדי שהם יביאו להתערבות השלטון המרכזי ויכפו עליהם משמעת.

כשם שהיה בכל קהל וקהל " מעמד " נבחר שהיה אוטונומי לנהל את הקהל, כך היה לכל קהל וקהל גם חכם הקרוי " מרביץ תורה ". מרביץ התורה, בניגוד לחברי המעמד, למעריכים ולמנהיגים שנבחרו למשימות מיוחדות, היה שכיר, וממילא מעמדו ומצבו בקהל היה שונה.

הוא נבחר על ידי המעמד ובהסכמת כל הציבור. הוא שירת את ציבור קהלתו על פי חוזה, לתקופת זמן קצובה. היו חוזים לפרקי זמן קצרים של שנים ספורות והיו חוזים לתקופות ארוכות יותר. אים המשרה מקנה כהונת עולם, אך כי היו חכמים רבים ששירתו בה כל ימיהם.

בדרך כלל הייתה תחרות קשה על משרת מרביץ התורה בקהלים המרובים של ערי האימפריה הגדולה – איסטנבול, שלוניקי, אדירנה, בורסה, צפת, דמשק, קהיר ואלכסנדריה.

מספר המועמדים לתפקיד היה גדול, ואף כשהיו בעיר אחת עשרות רבות של קהלים שבכל אחד מהם היה חכם – היו מועמדים מרובים בעלי כישורים שניסו לזכות בכל משרה.

למרות זאת, היו מאישים בעלי יוקרה רבה אשר שימשו בו זמנית כחכמים בשני קהלים. סכסוכים רבים נוצרו בקהלים על רקע מינוי החכם ותפקודו. גם בערי השדה ובקהילות הקטנות נוצרו לעתים חיכוכים רשים סביב הבחירה לתפקיד זה.

סכסוכים בין מרביצי תורה של קהלים שונים לבין עצמם היו חזיון נפרץ, ובפרט במקומות קטנים, שבהם שאפו חכמים להנהיג את כלל הציבור במקום, ונוצרו ניגודים אישיים, ניגודים בפסיקה הלכתית וניגודים בתפיסת עולם בין החכמים.

במאה ה-17 פשטה יותר ויותר התופעה, שמרביצי תורה נתמנו בקהלים ( אפילו באיסטנבול ) לא על פי כישוריהם או בחירת קהלם, אלא עקב התערבותם של גורמים שלטוניים ועקב לחצם.

התערבות זו הייתה לרוב תולדת פנייה של קבוצת בעלי עניין מתוך הקהל, שביקשה לכפות את רצונה ואת מועמדה על הכלל. לפרקים לא בחלו אלה אף באלימות גופנית ובמאסרים בקרב מתנגדיהם.

אוצר גנזים

אוסף איגרות לתולדות ארץ־ישראל מתוך כתבי־יד עתיקים עם מבואות והערות

מאת יעקב משה טולידאנו

הרב יעקב משה טולידאנו

שיר בשבח הרמב״ם מתלמידו רבי יוסף בן עקנין ותשובת:

הרמב״ם אליו

עד כה היה ידוע לנו השיר שכתב הרמב׳׳ם לתלמידו המתחיל  ״איך־אחריך אמצא לי מרגוע״ וכוי, שהוציא ר׳ משה שטיינשניידר ב״קובץ על יד״, א תרמ״ה, מספר 4. ועיין שם, 'עמי 23, שבראשו כתוב _t אמר הרב ר׳ משה ז״ל אל תלמידו החשוב, שנראה שהרמב״ם התחיל בדבר, וכתב לו שיר.

אכן בא לידי כתב־יד משנת תקס״ב, שהועתק מכתבייד ר׳ תם בן יחיי משנת שמ״ד ובו נמצא שיר מר״י בן עקנין, שעליו השיב הרמב"ם בשירו.. בשיר הרמב״ם שהשיב לתלמידו יש גם קצת שינוי בכתב־יד זה ממה שהדפים שטיינשניידר. ומן החרוזים האחרונים של שני השירים נוכח לדעת, ששירו- של הרמב״ם הוא תשובה לשירו של ר״י בן עקנין זה.

כתב־היד מטושטש קצת וקשה לקרוא בו במה מלים ואפשר שנפלו בר טעויות והקורא המבין יבחן מאליו. ר״י בן עקנין מתאר את גדולות רבו הרמב״ם ואת ידיעותיו ומתאווה להיות אצלו. וכדאי לבעלי הלשון והשירה לעמוד על הבנת השיר הזה ותיקונו,

אגב הבאתי כאן על פי אותו כתב יד גם השיר בשבח המורה, למורת־ כמורה וכו׳ מפני שזה שנדפס אצל רמש״ש שם ונמשכו אחריו רבים, חסר־ בסופו, וכאן הוא שלם.

צמיד אשר יצר עלי אזרוע

האין לעפרה ממך מרגוע

אולי אני עבד אסיר האהבה

כי הן שנינו תפצענה פצוע

גם הם לעונתה לא חטא חומסים

העת תפזז קרבה לכרוע

תטה ותנשא ואין זה כי אמיר בשרם

ברוח נשבה ינוע

כה יאמרו רואים בטרם יחזו

דלת שערה פרעה פרוע

בלא אשר תכתוש עלי בחמה ועצ-

מותי במכתש אהבה תרוע

תזנח ותשכח כי מְתֵי האהבה

מֻכֶּה מְעֻנֶה נחלה נגוע

יתנכרו פני בשמעי את נעים

זכרי ואמרי כל אנוש מדוע ……

ספר התקנות – המשפט העברי בקהילות מרוקו.

המכון למורשת יהדות מרוקו.

הרב משה עמאר

הרב אליהו עצור

מר משה גבאי

זה הוא על דין פרעון כתובה, ובעל חוב שוה בזמן הזה.

ל״ה.

טופס פס״ד. לפי שר׳ אברהם בן צור נלב״ע, וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק ולא הניח שום זרע. וה״ר שמואל אחיו רצה לכנוס את יבמתו אשת אחיו הנז׳. ומרים אשתו עכבה על ידו באומרה, מאחר שנתחייב לה בשטר כתובתה שלא ישא אשה אחרת עליה בחייה, כי על פיה ורצונה. ואם ישא אשה אחרת עליה בחייה, שלא על פיה ורצונה, שיפרע לה סך כתובתה במעות מוטבע. וה״ר שמואל הנזכר טען שאין לו במה לפרוע כתובתה, כי אם בשוה כסף קרקע וטלטל, ואחר ששמענו אנו החתומים טענותיהם ותשובה מורשה מרים הנז׳, והר״ש הנז', ונשאנו ונתננו בענין זה היטב, הסכמנו וגזרנו שיחרימו סתם בפני הר״ש הנז׳, אם יש לו מעות מוטבע כסף, או זהב, או כלי כסף, וכלי זהב, שיתננו לפירעון כתובת מרים הנז׳.

ובכלל החרם, שלא החביא שום מעות, ושלא נתן שום מתנה ע״מ להחזיר, לא מעות, ולא כלי כסף, וכלי זהב, לשום נברא. ואחר שיחרימו ויברר כל מה שיש לו מעות, וכלי זהב, וכסף, יתנהו לפירעון כתובתה. ומה שיחסר לפירעון כתובתה יפרעהו בטלטל שוה כסף, כפי מה שישומו אותו ששוה בשוק, בפירעון מיד. ואם לא יספיק הטלטל לפירעון כתובתה, יפרע לה בקרקע, כפי מה שישומו ששוה בעת הזאת, אחר ההכרזה הראויה כפי הדין.

 והדין הזה שהסכמנו בו הוא ג״כ בכל מי שרוצה לגרש את אשתו, שעם היות שכתוב בכתובה שנתחייב פ׳ לפרוע סך הכתובה, מהמטבע הנוהג בזמן הודאת הכתובה, לא נכתב המטבע, רק לענין אם יוסיפו עליו, או יגרעו ממנו, או אם ירצה לגרשה במדינה אחרת, יפרע לה מהמטבע הנוהג במדינה שנשא אותה. אמנם לענין הפירעון, הואיל וכפי הדין כתובת אשה בזבורית, אעפ״י שכתוב בה בפירוש במנה ומאתים, דאינון מזוזי כספא, אינו מועיל תנאי המטבע זולת לענין הנז'.

 דלא עדיפא אשה מב״ח. וכמו שהדין בב״ח שאם לא כתב לו בפירוש שיפרע במעות, ולא בדבר אחר, רשאי לפרוע שוה כסף כן בפרעון כתובה, הואיל ולא כתב לה שיפרע במעות, ולא בדבר אחר, רשאי לפרוע בכתובה שוה כסף. ועוד שעיקר חוב הכתובה היה בשומא. לכן הסכמנו אנו החתומים שדין פרעון כתובת אשה וב״ח, בזמנינו זה שוה. וכ״ש בנדון זה שאשה הקנו לו מן השמים. ולפי שכך הסכמנו ח״פ בעישור אמצעי לשבט שנת כשל"ג ילבינו לפ״ק פה פ׳אס יע״א ע״כ. וחתומים החכם כהה״ר יוסף אלמושנינו ז״ל, והחכם הה״ר יהודה עוזיאל ז״ל, והחכם ה׳׳ר אברהם הכהן יצ״ו, והחכם הה״ר יצחק בן שלום ז׳׳ל, והחכם הה״ר יצחק בן צור יצ״ו, והחכם הה״ר יעקב חאג׳יז יצ״ו, והחכם הר״ר שמואל בן דנאן יצ׳׳ו. ואנו החתומים הטפסנו טופס זה מהתורף במאמר ב׳׳ד יצ׳׳ו, ונתאמתו לנו החתימות של החכמים הנז׳. ולראיה ח״פ וחתומים החכמים השלמים כהה״ר מכלוף בן אסולין הסופר ז״ל, וכהה׳׳ר יצחק בן יוסף הסופר ז״ל.

אב שנ״ג.

ל״ו. טופס ענין התקנה החדש ע״ע הנישואין, שאם לסוף עשר שנים לא יהיה לו זרע לא זכר ולא נקבה. שיכול לישא אשה אחרת. ולייבם אפילו בתוך עשר ואפילו יהיה לו זרע.

בהיות שנתקבצו החכמים השלמים ואנשי המעמד יצ״ו, והנגיד המעולה כבה״ב מדרש ראשון הי״ג ונשאו ונתנו בצרכי הקהלות יצ״ו. ובדקו בנרות

ספר התקנות

החיפוש ומצאו, איך בעונות כמה משפחות נעקר שורש גזעם מן העולם, בסבת תנאי שלא ישא אשה אחרת עליה. וג״כ מצות יבום אשר היא מצוה ממצות התורה נתבטלה ג״כ, מצד השבועה הנז׳, וראו החכמים יצ״ו, שבעון זה לבד יתעכב קץ המשיח, ולכן הסכימו החכמים יצ״ו, עם אנשי המעמד והנגיד יצ״ו, לתקן המעוות. לבל יהיה העון הזה לפוקה ולמכשול מבאן ולהבא, כי לא מצאו לתקן מה שעבר, כי מי יוכל לתקן את אשר נעשה בשבועת בשי׳׳ת. והתקנה היא עזה״ד, שכל איש שישא אשה מכאן ולהבא, אם שהתה עמו עשר שנים ולא ילדה, או אפילו ילדה ומתו הבנים שילדה, בתוך עשר שנים. ולסוף עשר שנים לא היה לו זרע בין זכר בין נקבה, שיבול בעלה לישא אשה אחרת עליה בחייה, ולא יתן לה לא גט ולא כתובה, זולת אם ירצה בעלה לגרשה הרשות בידו. ואם יהיה לה זרע בשנת י׳׳א לנישואיה ומת הזרע ההוא, מונה לה ג״כ עשר שנים אחרת וכן עזה״ד.

עוד תיקנו החכמים יצ״ד שמכאן ולהבא ג״כ, כל הנושא אשה ונפלה לו אשת אחיו ליבום אפי׳ בתוך עשר שנים, ואפי׳ אם היה לו זרע מאשתו, שיכול ליבם את אשת אחיו, דאשה הקנו לו מן השמים, ואינו צריך ליתן לאשתו לא גט, ולא כתובה וכל הנושא מכאן ולהבא, על דעת כן הוא נושא. והחכמים יצ״ו, מחזיקים התקנה הזאת כל ימי עולם. וזאת התקנה קבלנו אותה אנו ובנינו ובני בנינו עד עולם, בגזירת נח״ש, ומינה לא נזוז, ולכן כל סופר מסופרי ב״ד, בנוסח הכתובה יוסיף בתנאי שלא ישא וכוי, אלא כפי התקנה החדשה, או על פיה ורצונה, ואם ישא אשה אחרת וכוי, ושלא כפי התקנה, שיפרע לה כל מה שהחזיק לה ע״ע, ויפטור אותה בגט כשר לאלתר, זהו מה שתיקנו החכמים יצ״ו, בסוף חדש אב יה״ל משנת גש״ן לפ״ק. וכרוזא קרא בחיל בכל ב״כ ביום ש״ק בחדש אלול המרוצה מהשנה המי, וסברו וקבלו כל קהלות הקדש יצ״ו, ומכאן ולהבא כל מי שמשיא את בתו בעיר הזאת, באלמלאח של פ׳אס יע׳יא, ידע שעל דעת כן הוא משיאה, ע״כ טופס שהגהנו מהתורף תיבה בתיבה, ולקיים כל דבר, ח״פ להודיע הזמן שנעשית התקנה הנז׳, וחתומים הרבנים המובהקים כמהר״ר יהודה עוזיאל זלה״ה, וכמהר״ר סעדיה בן ריבוח זלה״ה, וכמהר״ר יצחק אבן צור זלה״ה, וכמהר״ר שמואל בן דנאן זלה״ה.

ניסן שנ״ט

הנוער בעלייה.

תנועת שרל נטר במרוקו – יוסף שרביט.

סיפורה של תנועת " שרל נטר " אינו רק סיפור של תנועת נוער. הוא סיפור של מסד יסודי שעליו כוננה פעילות חינוכית חברתית ופעילות ציונית כללית ודתית – ארוכת טווח ורבת השלכות.

כמו סכר נפל, וההמונים זרמו בחוסר מעצורים מראש ההר אל החוף למטה כשכל אחד מנסה להקדים את רעהו. ילדים וזקנים נדחפו ונגררו במדרון, והגברים סוחבים את מטענם, נשותיהם וילדיהם על הגב. למטה ליד קו המים עמדנו יאני אבידוב, אפרים בן חיים, נדיה כהן ואנוכי, ובקושי רב הספקנו לעצור בעדם ".

האנייה הייתה קטנה ומיושנת. היא נבנתה בסוף המאה ה-19 כמעבורת להובלת סחורות ואנשים בין איי הצפון. " המוסד , קנה ושיפץ אותה, " אבל שום שיפוץ לא יכול היה להפוך אותה מאנייה שנועדה ל-20-30 נוסעים במרחקים קצרים לאנייה שתסיע מאות בני אדם לאורך הים התיכון.

איך ייכנסו 700 האנשים לכלי המיושן והקן הזה ? האם יגיעו ? האם תעמוד הקליפה הזאת מול הים הגדול ? עומק ההעזה שלנו יכול להתחרות רק עם גודל הנכונות להקרבה ".

זרקורי ענק מעל ההר הגיחו עליהם לפתע, וזוהר ענק הציף את האנייה, את הים ואת המעפילים. בזמן ששחררו את המעפילים מסירות ההצלה האחרונות שהשיטו את המעפילים לאנייה, נותרו כ-250 מעפילים על החוף, ביניהם בעלים ונשים שבני זוגם או ילדיהם הקדימו לעלות לבד על האנייה.

מפח הנפש היה ללא ערוך. כל מאתיים וחמישים המעפילים נעצרו והובלו במשאיות לבית הסוהר במחנה צבאי בטנס. הראש המבצע עמד אותו קצין משטרה נדיב שפגשו ימים מספר קודם לכן.

" הלילה הארוך ביותר בחיי נגמר בבית הסוהר , – מספר סם. " אחרי 24 שעות פעלו אפרים וחבריו עם הכוחות הצרפתיים בפאריס להחזירנו למחנה. עתה הגענו למחנה והתחלנו לשיר את התקווה. למעשה העוז היה הד בעיתונות הצרפתית – אלג'יראית. יהדות אלג'יר הייתה גאה באחיה ממרוקו והמזאב ( גארדאיה.

סם אביטל מסיים את סיפורו על האנייה " יהודה הלוי " בתיאור מרגש : " אבל האנייה שטה. אניית המעפילים הראשונה מצפון אפריקה עושה את דרכה לארץ ישראל. ואנחנו פרצנו דרך חדשה להיסטוריה של יהדות צפון אפריקה.

השם שהנוסעים יתנו לאנייה בלב ים יהיה " יהודה הלוי ", על שמו של משורר תור הזהב בספרד ששר את " ציון הלא תשאלי ". המחזאי גבריאל בן שמחון, שהגיע כילד על סיפון " יהודה הלוי ,, מספר על המסע המופלא של האנייה הזאת במחזהו " הדרך לירושלים ", שיצא לאור ארבעים שנה מאותו ליל פלאות "

האנייה " יהודה הלוי " יצאה ללב ים. לאחר כעשרים ימי הפלגה במרחבי הים התיכון נתפסה סמוך לחופי הארץ, ומעפיליה נשלחו לקפריסין. כאן נפגשו לראשונה עם מעפילים מאירופה, ביניהם ניצולי שואה. 

משרד החינוך התרבות והספורט – מנהל חברה ונוער

קהילת יהודי מרוקו – שורשים ומסורת – תשנ"ו – 1996

כתיבה פרופסור יוסף שטרית, ד"ר אברהם חיים, ד"ר שלום בר אשר

עריכה – ד"ר מאיר בר אשר ד"ר חיים סעדון.

עריכה לשונית עיצוב והפקה – אמנון ששון

אנו מודים למכון בן צבי ולעובדיו על סיועם בכתיבתה ובהפקתה של חוברת זו.

אגאדיר

עיר בחופי האוקיאנוס האטלנטי, בדרום הארץ, בפתחו של שפך נחל סוס. העיר שגשגה למן בנייתה כמצודה על ידי הפורטוגלים בשנת 1503 ועד שנת 1541. עיר זו היתה המעוז האחרון שהם הקימו לאורך חופי האוקיאנוס האטלנטי. בזמן הכיבוש הפורטוגלי התיישבה בה קהילה יהודית של יוצאי ספרד ופורטוגל ולהם בית כנסת. רוב היהודים היו סוחרים. אהרן בך זמירו, דון יהודה והחכם ר׳ אפרים FRAYN מטולידו היו בעלי מעמד חשוב בקרב כעשרים משפחות שהיו במקום. הספק של צורכי העיר היה יהודה אבודרהם, ואחד מן האנוסים היה מרופאיה. בתקופה הפורטוגלית שמרה הקהילה בזהירות את השבת ואת כל המנהגים היהודיים.

פרק חשוב נוסף בתולדות יהודי אגאדיר היה במאה ה-18, כאשר הם סחרו עם אנגליה, הולנד וליוורנו שבאיטליה. הם ייצאו סוכר ודונג, וייבאו ממרכז אפריקה אבקת זהב, שנהב ונוצות בת יענה. בגלל הביטחון המעורער מצד השבטים הברברים, ששלטו בהרים וערכו מסעות ביזה בערים, נפגעה הקהילה פעמים רבות בסוף המאה ה-17 ובראשית המאה ה-18. סמוך ל-1750 נצטוו כמעט כל שבעת אלפי היהודים בעיר להתיישב בעיר הנמל מוגאדור, המרכז הכלכלי והפוליטי של הסולטאן, מוחמד בן עבדאללה.

הקהילה היהודית בעיר התחדשה סמוך לכיבוש הצרפתי בשנת 1913. עם פתיחת נמל העיר למסחר בשנת 1936 שבה הקהילה ושגשגה, אך מעולם לא חזרה להיות בעלת ערך כבעבר. בשנת 1952 היו בה כאלפיים יהודים (מבין חמישים אלף תושביה). כ-1,300 מהם נספו ברעידת האדמה בשנת 1960, בתוך 12,000 הנספים. העיר הקדומה חרבה, והשלטון הקים, בסיוע בינלאומי, עיר חדשה, לאורך חוף האוקיאנוס האטלנטי. כיום יש בה, ובכפר ינסגאן שלידה , פחות ממאה יהודים.

האתרים היהודיים שבה הם המצודה. בית העלמין ובית הכנסת הישן בינסגאן. בדרך מן העיר דרומה עוברים את נחל מלול, שנתן את שמו למשפחה יהודית מרוקאית ענפה. באגאדיר וסביבותיה חיו ב-1961 כ-2,800 יהודים, ומהם עזבו את העיר במבצע יכין 1,675 נפש.