ג'יהאד ושנאת היהודים – מתיאס קונצל.

על שורשיה הנאציים של מתקפת 11 בספטמבר.

ניצחונה של מהפכת הקצינים החופשיים ב־22 ביולי התפרש אז, בצדק, כניצחון של האחים המוסלמים. מבין 14 הקושרים שמשלו עתה במצרים, עשרה הצהירו על נאמנותם לאחים. ברית המועצות גינתה תחילה את ההפיכה ה״פשיסטית״ כלשונה, ואת חונטת הקצינים תיארה כ״משטר ריאקציונר^, הנשלט בידי ארצות הברית״. נאצר הציע לדמות המובילה בקרב האחים המוסלמים באותו זמן, סייד קוטב, מגוון משרות ממשלתיות בכירות, אך קוטב לא היה מעוניין. בינואר 1953 נאסרה במצרים, לדרישתם של האחים, פעילותם של כל מפלגות והארגונים למעט ארגונם שלהם.

אלא שעד מהרה עלו היחסים בין המועצה המהפכנית לאחים המוסלמים על שרטון. האחים הבינו שנאצר מייחס לשיפור החינוך החילוני ולרפורמה האגררית חשיבות רבה שבעתיים מזו שהוא מייחס להחלת חוקי השריעה. זאת ועוד: בחודש מרס 1954 חתמה מצרים על הסכם הסחר הראשון שלה עם ברית המועצות, מדינה שהאחים המוסלמים רחשו כלפיה סלידה מיוחדת. מצרים אף הודיעה שייחתמו הסכמים נוספים. הידידות בין האחים ובין השלטון החדש נקברה סופית באוקטובר של אותה שנה, כאשר חבר הארגון ניסה להתנקש בחייו של נאצר.

 האחים צורפו עתה אל יתר המפלגות והארגונים והוצאו אל מחוץ לחוק, אלפים מחברי הארגון נאסרו, ומטה הארגון בקהיר הועלה באש. בכך החל פרק חדש בתולדות האחים המוסלמים, הידוע בפיהם בשם ״אל־מהנה״, הקטסטרופה. פרק שהתנהל בעיקרו בתאי הכלא ובמרתפי העינויים, והותיר את רישומו החזק על החזון והמעש של הארגון.

גם כשרדף את האחים המוסלמים נותר נאצר נאמן לכמה מעקרונותיהם האידאולוגיים. עד להתגבשותה של ההשפעה הסובייטית במצרים, שליטיה החדשים של הארץ לא ניסו כלל להסתיר את אהדתם לנאציזם. לא במקרה הייתה מצרים לאלדורדו של נאצים לשעבר, שהתיישבו בה מחדש בהמוניהם בשנות החמישים. הקצינים החופשיים קיבלו אותם בזרועות פתוחות, וזאת לא ממניעים הומניטריים אלא ביישום של השקפתם הפוליטית.

 וכך, כאשר נפוצו בשנת 1953 שמועות שהיטלר חי עדיין, כתב לו אנואר א־סאדאת דברי שבח. ״היטלר, יקירי״, כתב, ״אני מברך אותך מעומק לבי. גם אם למראית עין הובסת, במציאות אתה המנצח. […]אתה רשאי להתגאות בהפיכתך למנהיג בן האלמוות של גרמניה. לא נופתע אם תופיע שוב בגרמניה, או אם היטלר חדש יקום ויצעד בנתיב שסללת״.

מתוך התחשבות בידידיו הסובייטים נמנע נאצר מביטויי אהדה להיטלר. אולם פני הדברים היו שונים באשר לאובססיה שלו כלפי ישראל והיהודים. במחקרו על האנטישמיות הערבית חושף ברנרד לואיס את התפוצה והפופולריות האדירות שיש בעולם הערבי לכתב התועבה האנטישמי ׳הפרוטוקולים של זקני ציוך, ומדגיש כי ״בתקופתו של הנשיא נאצר הייתה מצרים המקור הראשי לתעמולה מסוג זה״.

בשנת 1957 המליץ נאצר, לראשונה בפומבי, לקרוא את ׳הפרוטוקולים׳. על פי נשיא מצרים, הטקסט הזה ״מוכיח מעל לכל צל של ספק ש־300 ציונים, שכל אחד מהם מכיר את כל האחרים, שולטים בגורלה של יבשת אירופה״. בתקופה שלאחר מכן היללו בכירי ממשלה את ׳הפרוטוקולים׳ בפרסומים הכפופים לממשלה, והודפסו עלונים רשמיים־למחצה המציעים ״הוכחה״ לכך שארצות הברית היא למעשה גרורה של ישראל.

שכונת מחנה ישראל

עוזיאל חזן

השכונה הראשונה מחוץ לחומות ירושלים שהוקמה ביוזמת יחידים

אישיותו ופטירתו

הרדב״ש היה דמות מיוחדת במינה, שילוב נדיר של ענווה ושפלות רוח עם מנהיגות, תעוזה, חזון ודבקות במשימה. הוא ניחן באהבה גדולה לארץ ישראל ולירושלים ובלב פתוח לכל נזקק. על אף צניעותו הוא ניחן באישיות תקיפה וחזקה והיה תלמיד חכם מכובד ומקובל על עדות הספרדים והאשכנזים כאחת.

הרדב״ש נפטר ב־1880 והוא בן חמישים וארבע. בהלווייתו השתתפו אלפים מבני ירושלים, והם ביכו את מותו בטרם עת של אחד מגדולי המנהיגים שקמו ליהודי ירושלים. העיתון ״חבצלת״ ספד לאיש אשר הנהיג את עדתו עשרים וחמש שנה, שימש רב גדול והיה אב בית דין, מורה ומנהל, גדול בתורה, ענו וטוב לב ומתרחק מריב. תלמידי בתי הספר ״לבלומנטל״ ו״למל״ הלכו אחרי ארונו ונרות דולקים בידיהם. הרדב״ש נקבר בהר הזיתים.

רחמים שלמה אבושדיד היה יד ימינו של הרדב״ש ומחשובי פרנסיה ומנהיגיה של העדה המערבית. הוא היה בן למשפחה עשירה ופעל רבות לרכישת קרקעות להקמת שכונת מחנה ישראל עם משפחת מימון, עמיאל ואחרים. לארץ הגיע בעודו נער. לוח אבן שנמצא על אחד הבתים וממוקם כיום בכניסה למרכז העולמי למורשת יהודי צפון אפריקה ברחוב המערבים 13, מציין את שמו של שלמה אבושדיד כאחד מקוני הקרקע בשכונה. כמו כן, הוא סייע רבות לאנשי עדתו בהלוואות ובתמיכה חומרית בכספו הפרטי.

בשנת 1861 נבחר לחבר בוועד העדה, ובשנת 1881 ניהלו הוא ומימון עמיאל את ענייני העדה, ואבושדיד שימש גם גזבר וניהל במשך כעשר שנים את ענייניה החומריים של העדה המערבית. אבושדיד היה בעל השכלה רחבה ודיבר שפות רבות, דבר שסייע בידו בניסוח פניות ומכתבים ובקשרים עם השלטונות. הרדב״ש, בנו רפאל והרב מלכא הסמיכו את אבושדיד בזמנים שונים לנהל את ענייני העדה.

אבושדיד התגורר בבית גדול בסביבת מגרש הרוסים, ב״בית הקשתות״ ברחוב חבצלת, כיום מכללת הדסה. בביתו גידל את בנו הרופא ד״ר אברהם אבושדיד ואת בתו היפה לאה. הבת נישאה לאחר מכן לבן ציון, הוא איתמר בן אב״י, בנו של אליעזר בן יהודה, מחיה ומחדש השפה העברית. לנישואים אלו קדם חיזור עקשני, רומנטי וכאוב שהסעיר בראשית המאה ה־20 את היישוב בירושלים. על אף ייחוסו הרוחני והתרבותי והיותו סופר, משורר בלשן ועיתונאי, דחתה אותו בתחילה משפחתה האמידה של לאה בגלל היותו אשכנזי ודל אמצעים – כל זאת בתקופה שהספרדים עדיין נחשבו מיוחסים מאחיהם האשכנזים.

כינוס לצדיקים טוב להם וטוב לעולם"
ביום שני האחרון התקיים בעיה"ק צפת המעמד הגדול רב הרושם "כנס בני התורה" החמישי במספר, ברוב פאר והדר, בהשתתפות

רבנים ואישי ציבור מכל אזור הגליל והסביבה, אשר ביניהם נמנו הגאון הגדול רבי שלום לוי שליט"א רב ואב"ד ומרא דאתרא קריית
שמונה, הגאון רבי אליעזר ועקנין שליט"א רב בית הכנסת, הרב נהוראי לחייאני שליט"א סגן ראש העיר ועוד.
את המעמד פתח הרב הגאון רבי אברהם אסולין שליט"א מייסד האיגוד על חינוך הילדים במשנת רבותינו הקדושים גאוני המערב
זי"ע, ומיד התכבד כבוד הגאון הגדול הרב שלום לוי שליט"א מרא דאתרא וראב"ד העיר קריית שמונה אשר נשא מדברותיו על פועלו
ומשנתו של מרן איש האלקים רבינו האור החיים הק' זיע"א לרגל ערב יומא דהילולא. בסיום דבריו שיבח הרב את היוזמה הברוכה
של הקמת "איגוד בני התורה יוצאי מרוקו", וביקש לעשות כינוסים כאלו גם בעירו קרית שמונה.
לאחר מכן נשא דברים נרגשים הרב נהוראי לחייאני שליט"א סגן ראש עיריית צפת: על הכינוס הזה, אמרו חז"ל )סנהדרין ע"ב ע"א(:
שטוב להם וטוב לעולם. חובתם וזכותם של הרבנים היא חובה מיוחדת מתוקף תפקידם להדריך את הציבור ולחזקו. וכמו שאמרו
חז"ל "ארבעה דברים צריכים חיזוק, תורה ומעשים טובים, תפילה ודרך ארץ… שנאמר: חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי א-לוהינו"
)ברכות ל"ב ע"ב(, עאכו"כ כשמדובר בהחזרת עטרה ליושנה של יהדות צפון אפריקה שלא פסקה מעולם, מאז חורבן הבית דור
אחר דור, יהדות מרוקו היא עדה מפוארה בעלת מסורת מבורכה, על ידי קהילה נפלאה נטועת שורשים כהלכה, שבה כל נער וילד
ידע לפסוק את פסוקו.
זכינו בסייעתא דשמיא שבדור יתום זה שהאמת נעדרת רחש לבו דבר טוב של איש המעש ורב הפעלים לתורה ידידנו היקר הרב
אברהם אסולין שליט"א אשר פועל ללא לאות למען מטרה קדושה ונעלה זו. הקים את מכון "תורת אמך" ואת "איגוד בני הישיבות
יוצאי צפון אפריקה".
אנו שמחים להיות חלק ממפעל אדיר זה שמטרתו להציג את הפסיפס התרבותי הרבגוני של יהדות מרוקו פסיפס מופלא, עתיק
יומין ועתיר מסורת שיסודה בהררי הקודש. מסורת בת אלפי השנים ששלחה את שלוחותיה המבורכות בכל התחומים: בעיקר
בהלכה, באגדה, בתלמוד ובמקרא, בספרות ובשירה. לאורה של מסורת זו קמו גדולי תורה ויראה, ענקי רוח והלכה, פרשני תלמוד
ומקרא, סופרים ומשוררים, אשר הפכו למאורות גדולים בשמיה של היהדות הנאמנה וכלל עם ישראל צועד בנתיבות אשר הם
סללו לנו עד היום הזה. בתוך כל הפסיפס הרבגוני הזה משוך חוט שני המאפיין את בני העדה, חוט של טוב ואהבה, מאור פנים
ורחבות לב, הכנסת אורחים וגמילות חסדים, ע"כ.
את הכינוס הנעימו הנגנים המומחים והמנוסים חברי "התזמורת האלא – האנלוסית – צפת", אשר תרמו במאוד לרגשי החיבור
והקישור למסורת ומורשת אבותינו. גדול היה המעמד לכבודה של תורה ותרם רבות למען החדרת המסורת המפוארת של בני עדות
המערב הפנימי וגלילותיו.

•  אוצר מכתבים לרבי יוסף משאש ז"ל

עד

פ׳ תצא, ש׳ תרפ״ח לפ״ק.

רבי יוסך משאש

למעלת הרה״ג החריף ושנון, כמוהר״ר יצחק קלוגאר ישצ״ו. שלום, שלום.

מכתבו הבהיר הגיעני, אודות החפצים שהניח כבודו בבית בעה״ב, דברתי עמו, ועמדת־ עליו ועשינו אותם חבילה, ושלחנו אותם עם חמר יהוד להוליכם לבית הגמו״ן כה״ר שלום הכהן הי"ו : שם תמצאם, ולא תשלם עליהם מאומה לחמר כי לקבל את שכרו פה. וכסף הנשאר מנהדבה נמסר ביד הבעה״ב, ההוא אמר, כי בשבוע הבא ילך לפא״ס, וימסור לך את הכל, וסידור האבודרהם דפוס, לא רצה הרב כמוהר״א עמאר ישצ"ו לנכרו בשום אופן, ואודות הרמז שאמרתי לכבודו בשם משפחת אזו״לאי, הוא ר״ת של הכתוב, אשה זונה וחללה לא יקחו, כך שמעתי מעובד אורח אחד מבני המשפחה, ואמר, דזו צוואה מאבותיהם הראשונים לקדש משפחתם ככהנים, ועשו הצוואה בשם המשפחה לזכר עולם, ואך עתה אין נזהרים בזה, ושלום.

הצעיר אני היו"ם ס"ט

עה

סימן הנזכר, פרשה הנזכרת

ידידי החה״ש וכו'…, כמוה״ר שלום הלוי ישצ״ו.. שלום.

קח נא עוד ידידי מן המוכן, והוא, בצד מבוי הרא"ם ז׳׳ל, יש מבוי אחד, נקרא בשם מבוי בן עטאר. ע״ש הנגיד כהה׳׳ר משה ן׳ עטאר ז״ל היה במאה הרביעית, כן שמעתי, ואך בפי הכל נקרא בשם מבוי אדקא״קין (מוכרי קמח), ע״ש החנויות שבצדו שכולם מוכרי קמח, במבוי הזה, בבית שער החצר השנית לימין הנכנס למבוי, יש ביהכ״נ קטנה, כחמשים נפש מתפללים בה, קורין לה ע״ש ר׳ שמואל דאנינו ז"ל והחכם כהה״ר שלמה טובי ישצ״ו, הראני על ס' כת״י ישן, שהביהכ״נ הנז׳ נמתיסדה בשנת ש׳ לפ"ק – ע״י הרה״ג כמוהר״ר שאול ן׳ דאנינו זיע״א, בכמהר"ר שלמה ז״ל, ובנו הרה״ג כמוהר״ר שמואל זיע"א שהיה רב ועשיר ונגיד, וכן הראני על ספר תקנות ראשונים׳ כת״י ישן נושן, חתימת ידיהם מש׳ רפ"ו, ומש׳ ש״י למורא, לפ״ק, ואחרים קורין לה ע"ש ״עזזי מליכו״ שם איש אחד מערי דר״א, שהיה דר פה, וקנה אותה מבעליה הראשונים, ונקראת עוד על שמו, כן שמעתי. ובפי הכל נקראת ע״ש יחייא לובאטון, שהוא קנה אותה עוד, ונקראת ע״ש, ועדיין היא של יורשיו, היא עמוקה יורדים לה בג׳ מעלות, ארכה יתר הרבה על רחבה, פתחה במזרחה, ההיכל במערבה, התיבה באמצע, פני הש״צ לצפון. יש במזרחה עלית קיר קטנה, יש בה כוסות וספסלים וכו' כחברותיה, יש בה שני ש״צ, כמה״ר יוסף הכהן, ובנו כהה״ר אברהם ישצ״ו, אין נודע אם גם שמשה ישיבה לת״ת או לא, ועתה מלמד בה תשב״ר כהה״ר יעקב טולידאנו הי״ו, בכה״ר יצחק ז״ל, ומתפללים בה שמ״ע, ע״כ, ושלום.

אני היו״ם ס"ט

עו

ס' הנז;' ש׳ תרס״ח. לרב אחד.

אדוני מחול וסלח, אם אומר לפניך דבר אחד, כי אתמול בלילה בא לידי ס׳ ליצחק ריח, וראיתי לו שם בלקוטים בחי אה״ע אות ד' דירה, שהביא דברי משה"ר, שהאריך והעלה, שאין לחייב את הבן להוציא אשתו מבית אביו לדור במקום אחר, אם לא בטענות בריאות וחזקות, כראי מוצקות, המתבררין לעיני העדה ב״ד הצדק ברור צח וכו', ע״ש. ולדעתי המעט נר, דזה הפך מ״ש אדוני בפסק דינו, שהעתקתי לו אתמול, יחזור אדוני על אמרי קדשו, ואם טוב רעיוני תברכני נפשו, ואם לאו, אתי תלין משוגתי, ושלום. דל ונבזה, היו״ם הזה, ס״ט

פ׳ תבוא.עז

ידידי הנבון היקר ונעלה, כה״ר יצחק ן׳ חיון ישצ״ו. שלום. שלום.

מאד צר לי אל שמועה כי באה, כי אביך הזקן כנשר דאה, ויגוע וימת אברהם. המגיד לי ספר עליו טובות, מאליפות מרוכבות, ונוסף על יסוריו של אהבה, לעת זקנה ושיבה, כי האלהים נסה את אברהם, וימצא לבבו נאמן לפניו, ויקחהו לגן עדניו, זכותו תהיה עליכם סתרה, צנה וסוחרה, ובכל עת צרה, תקרא, זכור לאברהם. בעל הנחמות ינחם אתכם, ה׳ צבאות יגן עליכם, ויריק עליכם ברכה וטובה, ולא תוסיפו עוד לדאבה, אמן. אנכי אנכי מנחמכם, הדואג עמכם.

אחיכם, היו״ם ס״ט

עח

פ' הנזכרת, ש' תרס"ח לפ"ק

למעלת אבן הראשה, חסידא קדישא, צפירת תפארה, הנזר והעטרה, אדמו״ר כקש׳׳ת כמוהר״ד חיים מוריגון ישצ׳׳ו.

אדוני ! עשיתי כאשר צויתני אתמול בלילה בבית המשתה של אותו עני, שנתגלגלו הדברים מההוא צומ״ר, על המאמר שלשה שמשו בתיבה, וכלם לקו כלב ועורב וחם, כלב נקשר, עורב רק, חם לקה בעורו והקשה אדוני, למה נתפרסם חם בענשו, יותר משניהם שלקו בנסתר, וגם למה נשתנה ענשם? ולא נשמעה שום תשובה על זה, לא מפי קדשו, ולא מפי אחרים, ומאהבת אדוני אותי, לחדודי יתי, צוית עלי לחפש אחר המאמר ופירושו בש״ס ובמפרשים, וכן עשיתי, וזה מה שעלה במצודתי, בעזר אלהי ישועתי.

המאמר הזה מצאתיו בסנהדרין דף ק״ח ע׳יב, ופי׳ רש״י ז״ל, לקה בעורו, שיצא ממנו כוש,ע"ש,  משמע שהוא בעצמו לא לקה, ואך בעץ יוסף על עין יעקב שם, הקשה על פי׳ רש״י דלשון, חם לקה בעורו לא משמע הכי, וכן אמרו בב״ר פ׳ ל״ו, יצא חם מפוחם, משמע, שחם בעצמו לקה בעורו?

ותרץ דרש״י ז״ל תרתי קאמר, שלקה בעורו, ושיצא ממנו כוש, כמ״ש במדרש, שגזר המלך שיתפחמו פניו, ויפסל מטבעו, דהיינו זרעו, ע״ש, ושם במדרש במתנות כהונה כתב, שלקה בעורו כדי להודיע שנהג היתר בדבר שנוהג באפילה, ע״ש, ור״ל שלכך הושחר עורו כאפילה, וגם על הכלב כתב שם שקלונו גלוי לעין כל ע״ש, זהו מה שהשיגה ידי יד כהה למצוא בדברי המפרשים בזה.

ולדעתי המעט מן המעט נר׳ לומר, אם יישר בעיניה דמר, והוא בדרך אפשר, שהכלב חשב לעשות מעשהו בקל, לבל ירגישו בו החיות שעמו ונח ובניו, ואך המקום הענישו, ואף שגמר, נשאר קשור״ עד שהכירו כלם בקלקולו, ונשאר ענשו גם לזרעו אחריו, וגם העורב חשב ככלב להקל מעשהו, ואך כאשר קרב, הרגישו בו, ונתחכם והפך עצמו פיו לפיה, שנראה כמנשק דוקא, ולכן נענש, ורקק זרעו מפיו לפיה של נקבה, כמ״ש רש״י שם. וחם, אפשר הוא ואשתו הם שראו מעשה הכלב והעורב, ונתעוררו לתשמיש, ונשארה במחשבתם שחרות הכלב והעורב, וילדו בדומה, כמקלות של יעקב, ומה שלקה הוא, אפשר, מפני רוב פחדו ויראתו שמא יתפש, לקה דמו, כמו שאומרים שהפחד משחיר את הדם, ומזה לקה עורו, וזהו ענשו, ונשאר גם לזרעו אחריו, זהו הנלע״ד בזה, ותורה היא וכו', ואם שגיתי וכוי, ושלום.

דל ונבזה, היו״ם הזה, ס״ט

מפטיר והפטרה פרשת מטות בנוסח יהודי מרוקו

הורים וילדים בהגותם של חכמי צפון אפריקה – אליעזר בשן

הספר מתאר את חיי המשפחה של יהודי צפון אפריקה כפי שהם משתקפים בספרותם של חכמי מרוקו, אלג׳יריה, תוניסיה ולוב מן המאה ה־15 עד ימינו; כולל הדינים, התקנות והמנהגים. רוב המקורות שאובים מספרות השאלות והתשובות, הדרושים, המנהגים והשירה.

(אותו אירוע ופסק דין מובא גם בספרו של ר׳ אהרן בן חסין, אלא שכאן האשה טענה שנישאה לפני חצי שנה (׳מטה אהרן׳, סי׳ סט).

בית הדין אילץ לגרש אדם שנחשב עקד והתברר שהוא בריא. משה סבאג, חכם מהעיר ואזאן }Quezzane בצפון מערבה של מרוקו], כתב לר׳ יוסף משאש על יהודי בשם מכלוף אסבאג שבא לגרש את אשת נעוריו, כי טובי העיר עם בית הדין הכריחו אותו, ״מטעם שהוא רפה אונים ואין לו גבורת אנשים ״. אבל לדברי החכם הנ״ל, ״שקר ענו כי נבדק על ידי רופאים מומחים ונמצא חזק ובריא׳(׳אוצר המכתבים׳, ח״א, סי׳ רעג).

אסור לתת זרע לבדיקה אם הוא פורה. רופא אמר לאדם שאינו מוליד, ולא ברור במי האשם – בו או בה – להביא זרעו לבדיקה. האיש שאל את ר׳ יוסף בן נאיים האם מותר להוציא זרע למטרה זו. תשובת החכם הייתה ״אסור, והגיע לסיכום כי ״האיש הזה יבטח בשם אלוקיו, ואלוקינו מרחם, והתקנה המעולה היא ישפוך שיחו לפני מלכו של עולם מתרצה בדמעות והוא מושל בכל ומספר את רובע ישראל ושערי דמעה לא ננעלו ורחמי שדי מרובים״ (׳צאן יוסף׳, סי׳ פב, וכן הנ״ל, ׳שארית הצאן׳, ח״ב, מי׳ קסג).

הזרעה מלאכותית משום שבעלה עקר. מעשה בזוג הנשוי כבר שנתיים וחצי והאשה לא התעברה. הבעל הודה ״שהוא חלוש ועוסק ברפואות מהיום הראשון ועד עתה… האשה נאמנת בטענתה שאין לבעלה גבורת אנשים… הואיל לזרוק לה זרע זר להולידה בלי איש״. ר׳ שאול אבן דנאן פסק כי על הזוג להתגרש, והבעל פטור מלשלם לה כתובתה, והנשאר מנדונייתה ייתן לה מיד (׳הגם שאול׳, ח״ב, סי׳ יח).

בנושא זה דן גם ר׳ שלום משאש בתשובה שכתב בירושלים בתשנ״ב – 1992 – ומסקנתו – כי אם הזרע של ישראל, או של נוכרי, ״שאין בזה שום איסור לא לאם ולא לנולד״ הדבר מותר (׳שמ״ש ומגן׳, ח״ב, סי׳ מב).

בכתביהם של חכמי תוניס, ג'רבה ואלג'יריה.

ר׳ מסעוד אלפאסי שפעל בתוניס, דן בתלונת אשה שבעלה עקר והיא מאסה בו, ״האשה נאמנת בטענתה שאין לבעלה גבורת אנשים״, הוא וישאל אם כופים אותו להתגרש. תשובתו חיובית, והוא מסיים דבריו כי ״כופין להוציא״ (׳משחא דרבותא׳, אהע״ז, סי׳ קנד ס״ז, דפים קמא ע״ב-קמד ע״א).

ר׳ עוזיאל אלחאייך גם הוא מתונים, פסק – ובעקבותיו פסקו חכמים אחרים – כי אשה נשואה שהבעל ״לא בא עליה כדרך כל הארץ אם מחמת עצמה או שאין לו גבורת אנשים ומתה, אין הבעל יורשה ״ (׳משכנות הרועים׳, מערכת אות יו״ד, דף קלז ע״ב).

לא תמיד גירש הבעל גם לאחר עשר שנות עקרות ויותר. בתוניס היה מעשה בראובן שנשא אשה בשנת תקע״ו (1816) ולא זכה להיבנות ממנה. כעבור 14 שנים נפטר אחיו בשנת חופתו, וראובן ייבם את אשתו, שהה עמה קרוב לשמונה שנים, ולא ילדה לו. נשא שלישית, ללא תוצאות. היבמה מינתה בא־כוח, ותבעה בפני בית הדין כי היות שהיא בודדה ״גם בן ואח אין לה״, רוצה להתגרש ולהינשא לאחר, ״אולי תיבנה ממנו להיות לה משען ומשענת לעת זקנתה, גם לעת נסיעתה לחצוב לה קבר בבית מועד לכל חי״. (כלומר, היא רוצה שיהיה לה כסף לקיום ולקניית חלקת קבר). בית הדין הפציר בראובן שיגרש אותה, סירב לקבל דעתם. החכם פסק כי ניתן לכוף אותו לגרש אותה (׳משכנות הרועים׳, דף מג ע״ב-מד ע״א).

בג׳רבה היה מעשה בשנת תרצ״ג (1933) ביהודי שנשא אשה ש׳׳אינה שלמה בדעתה״. בתוך השנה הודה ״דעדיין לא בא עליה מאז כששה חודשים״, באומרו שהוא קשור והיא חזרה לבית אביה (כלפון משה הכהן, ׳שואל ונשאל׳, ח״ו, אהע״ז, סי׳ פ).

חכם מג׳רבה ר׳ יוסף ברבי נשא שלוש נשים ולא זכה להיבנות מהן, סבל ממריבות עם נשיו ומכאובים בגלל שלא זכה לבנים. לא ברור אם האשמה בו או בנשותיו, אם כי סביר יותר שהוא היה עקר.

היות שעקרות פוגעת בדימוי העצמי של הגבר, היו גברים שטענו שהאשה עקרה. במאה ה־19 נשא אדם בתולה באלג׳יר וחי עמה כשש שנים

ויהי היום עמדה האשה ויצאה לטעון שאין לו גבורת אנשים לבא עליה כדרך כל הארץ והיא עדיין בתולה ורוצה להתגרש. והוא אמר שבאמת היא עדיין בתולה שהיא מרדה עליו שאינה מניחתו לבעול…. והוא היה ממתין שבאולי תחזור להיות כדרך איש ואשתו ולכן אינו מגרשה, אלא תחזור בה להיות כדרך כל הארץ.

אבל ר׳ דוד מועטי פסק כי למרות האשמתו את אשתו, ולמרות שהבעל מבקש לדחות את הגירושין ״שתמתין עוד, אולי יתרפא, שאין שומעין לו וכופין אותו לגרש״. כלומר, עליו לפרק את הנישואין(׳צוף דבש׳, סי׳ ס). סיכום המצבים בהקשר לתשלום הכתובה והתוספת כשהגבר עקר והזוג מתגרש, נרשם על ידי ר׳ יצחק אבן תאן:

א. אם בעל ואחר־כך תשש כוחו ואינו יכול לבעול – למרות שמגרש בעקבות תביעתה – ישלם כתובתה והתוספת.

ב.  אם לא בעל כלל ומגרשה ביוזמתו ״ישלם הכל״. כלומר הכתובה והתוספת.

ג.  אם היא תובעת אותו לגירושין – אין לה תוספת.

אבל היו חכמים שקבעו שבכל מקרה, בין שבעל ותשש כוחו ובין שלא בעל כלל, אם היא תובעתו שיגרשנה – אין לה תוספת (׳ליצחק ריח׳, ח״ב, דף כא, אות תיו, סי׳ א).