כתר קדושה – תולדות שושלת הזהב של צדיקי בית פינטו מדור ראשון עד דור עשירי

שרשים חסונים

ר׳ שלמה פינטו שעלה על המוקד ור' יוסף אחיו

בצאתך לישע עמך

החום במרקש היה כבד מנשוא, ולכן בימות הקיץ נהג ר׳ יעקב להתארח אצל אחיו הבכור ר׳ שלמה, באגאדיר, שם האויר היה נוח יותר.

מעשה מופלא מאותם ימים שהתארח בבית אחיו, עובר במסורת המשפחה מדור לדור :

בימים ההם כח הכישוף היה מצוי בקרב ערביי מרוקו, מכשפים רבים סובבו בערים ובכפרים, והטילו את חיתתם על כל הנקרה בדרכם. כבכל מקום, גם כאן, הסובלים העיקריים היו היהודים. המכשפים הנאלחים השתמשו בכוחם המסתורי להטיל עליהם אימה, וניצלו את היותם חסרי ישע. בנוסף לכך, בדרכים שפלות ועקלקלות היו זורים שנאה ליהודים בתוככי ההמון הנבער.

ר׳ יעקב ראה בעני עמו, והחל ללמדם סגולות שונות, או שמות קודש שמותר להתשמש בהם, כדי להילחם במכשפים, וכדי למנוע את התופעה השלילית של ­פניה למכשפים לעזרה, תופעה שהחלה להתפשט בין פשוטי העם בעקבות המצוקה הקשה של אותה תקופה.

באחד הימים סובב לו מכשף נתעב בסביבות העיר אגאדיר, אותו מכשף היה נחשב לאחד מגדולי המכשפים, ונקרא מורם ורבם.

רשע זה הפיל אימה מרובה על כל יהודי הסביבה. בכישופיו ניסה לצוד קטני אמונה מבני עמנו, ולאלצם להמיר את דתם.

יום יום היה יוצא ממאורתו, ותר בעיניו הזדוניות אחר יהודי מסכן אשר יאות להיכנס לרשתו. מאמצים מרובים עשה, העלה קטורת לגולגלות, ומבין שיניו סינן ארס, אך העלה חרס.

ברם, גם צייד חדל אישים כזה, לפעמים מצליח. באחד מימי הקיץ, עלתה בחכתו נערה יהודיה צעירה, רחל אסבג שמה, אשר נלכדה בסבך כישופיו. בהיותה תחת השפעתם, החליטה לעזוב את ביתה ולעבור לכפר סמוך, שם, לאחר שתצהיר בפני שלשה כהני דת, כי הינה חפצה להתאסלם מרצונה החפשי, תמיר את דתה, ותנשא לבנו של הקאדי המקומי.

כשמוע הצדיק ר׳ שלמה על כך, בערה בו קנאת אלוקיו, ורחמיו נכמרו על עני אחיו, הנאנקים תחת צפרניו הדורסות של אותו מכשף.

סמך מחשבה למעשה, נטל מקלו, עטה גלימתו, ופנה לתור אחר מאורתו של אותו רשע.

כשהגיע לביתו, נעמד לפני אותו מכשף, ודרש ממנו בקול תקיף להסיר את הכישוף מאותה נערה, כדי שבזמן שתתיצב לפני כהני הדת תעמוד על דעתה ותחזור לדתה.

כל אותה עת ישב לו המכשף וקסם את קסמיו, זרק את מטהו אילך ואילך, ופלבל בעיניו לבסוף חרחר מתוך גרונו בקול מאיים: לא רק שלא אשמע לבקשתך בענין אלא דעתי להמשיך בדרכי זו ביתר שאת, לצוד נערות יהודיות רבות ככל האפשר לאלצן להמיר את דתן בהיותן תחת השפעת הכישוף.

משנוכח ר' שלמה שבדרך זו לא יעלה בידו להשיג את מבוקשו, עזב את ביתו             וחזר לביתו, פנה להתייעץ עם אחיו ר׳ יעקב, שהתארח בביתו, כמנהגו בימים אלו.

לאחר שהסתודדו, החליטו, שהיות והסכנה הנשקפת ליהודי האזור מאותו מכשף רבה היא,עליהם לעשות מעשה, ולהשתמש בכוחותיהם הטמירים ונעלמים.

החתונה היהודית המסורתית במרוקו

אוניברסיטת חיפה 2003

מקדם ומים כרך ח

מאת יוסף שיטרית ואחרים

 [־אם הבת הגיעה לפרקה ולא התחתנה, גיר עבורה אפילו עבד.] זהו נוסח ערבי־יהודי של אמרה תלמודית ידועה: ״בתך בגרה – שחרר עבדך ותן לה״ (מסכת פסחים קיג ע״א). באחת הגרסאות שרשמתי מפי דוברת מתארודאנת הפתגם בולל גם שני יסודות עבריים, האחד  giir [־גייר], שכיח על פי הגייתו הערבית־היהודית, והשני נדיר ביותר, ttbayarit, שנגזר מן הצורה העברית בוגרת',buyarit במובן של בחורה שהגיעה לפרקה ועדיין לא התחתנה. נוסח זה לא נרשם בדיאלקטים קהילתיים נוספים. אמירה ערבית־יהודית זו המעבדת את המקור העברי משקפת שינוי במציאות ההיסטורית: בתקופת התלמוד נהגה עבדות, ובכלל זה עבדות של יהודים, ואילו החיים היהודיים במרוקו לא אפשרו נוהג זה. עניין גיורו של עבד מובא כאן כאפשרות רחוקה בלבד, בלתי ראלית כמעט, ומסמן את ההכרח המוחלט למצוא חתן לרווקה המתקשה בכך גם אם אין הוא מתאים לה.

 [=מי שהגיעה לפרקה ולא התחתנה מסור אותה למודד.] האמירה הפתגמית מציינת את מעבה הקשה של הרווקה שעדיין לא זכתה בחתן למרות גילה ומורה על הדרך להתמודד עם מצבה, היינו לפנות לשדכן או לאדם שיחפש בקדחתנות חתן עבור הבחורה. המילה האחרונה בפתגם, al-abbar, רב־משמעית; היא מפנה במשמעות אחת אל האדם המודד דבר־מה ושוקל את הדרבים והאמצעים להשיג את מטרתו, ובמשמעות שנייה, לאדם המסוגל לרמות ולהערים על אחרים. צורת הזכר שבפתגם הערבי־היהודי אינה מתייחסת לרווק אלא לרווקה, כפי שעולה מן הפתגם הבא:

 [=מי שלא התחתנה כשהגיע פרקה תרה אחרי מזלה ובחיר הגברים תבחר לה.] האמירה הפתגמית מציינת דברי נחמה ועידוד כלפי הבחורה שעדיין לא הצליחה למצוא חתן, ומעלה את האפשרות שעוד יש סיכויים שתמצא את האדם שהיא רוצה בו. אולם מתוך האמירה משתמע בו בזמן, שעל הרווקה להמשיך לחפש ולשאוף למצוא חתן בדי שמשאלתה אכן תתמלא. אפשרות אופטימית כזו המועלית בפתגם יכולה לשמש אמירה מעודדת או אמירה אירונית בפי הדוברת, הכול בהתאם להקשר השיח.

 [־־לולא ההשמצות לא היו הרווקות הזקנות מתחתנות ולא היו הנשים מתנהגות בתושייה] הרווקות שאינן מזדרזות למצוא חתן זוכות להשמצות וללעג בחברה, וכך גם הנשים בכלל. יחס משפיל זה משמש זרז המדרבן את הרווקה למצוא חתן או להתפשר ולהסכים להתחתן גם עם מי שלא היה מקובל עליה לפני כן. ועם זאת, ההשמצות שמשמיעים כלפי הנשים על חולשתן וחוסר יכולתן בחברה מניעות אותן להפגין כוח ותושייה.

לאחר התבססות הפרוטקטורט הצרפתי במרוקו הוחלט להעמיד את הגיל התחתון לנישואים עבור הבת על 4ו שנה; לאחר מכן הועלה ל־15 שגה ובשנות החמישים אף נקבע ל־18 שנה לפחות." אולם דיווחים רבים של מורי כי״ח משנות השלושים של המאה ה־20 העידו, כי ההוראה לא כובדה לעתים קרובות לא רק בקהילות הכפריות אלא גם בקהילות עירוניות, וכי היו הורים שהסוו את גילן הצעיר של בנותיהם וגייסו עדים או מסמכים שהעידו על גילן המבוגר יותר כביבול. בקהילות העירוניות הצטמצמו בהדרגה נישואי הבוסר בגלל פתיחתם של בתי ספר של כי״ח או בתי ספר צרפתיים לבנות או לבנים ולבנות יחד. אשר לקהילות הכפריות, נישואי הבוסר נפסקו בהן למעשה רק עם התפזרותן ועליית בניהן ובנותיהן לארץ בשנות החמישים והשישים.

יוסף ינון פנטון

הפרעות בפאס או התריתל

פוגרום בפאס

מהו תריתל?

התודעה ההיסטורית של העם היהודי מכירה את המילה הרוסית ׳פוגרום׳. מדוע אין היא מכירה את המילה הערבית ׳תריתל׳? מקור המילה ׳תריתל׳ הוא ערבי־ברברי ופירושה: לנסות לגלות ולבזוז חפצים שמוסתרים באדמה. בהרחבת משמעותה פירושה גם ׳ביזה׳, והיא תיארה באופן כללי את הפשיטות של השבטים על אסמי הדגן. המונח הורחב להתקפות מזדמנות על שכונות יהודיות בערים ובכפרים ערביים במרוקו. אין מדובר בתופעה בודדת או באירוע יחיד וחסר תקדים. לרוע המזל, בצפון אפריקה היו כמה וכמה תריתלים בכל התקופות, כמו הפוגרומים במרכז אירופה. לפעמים מדובר במנגנון ששימש באופן שיטתי את השליטים כדי ליצור הסחות דעת או כדי לפצות את לוחמיהם. הנוסע הבריטי אדוארד ל׳ מיטפורד (1811-1912 ,Edward L. Mitford) שהה בשנים 1832-1827 במרוקו, וב־1845 הציע ניתוח עדין מאוד של התופעה – בחמלה נדירה ביותר לתקופה הוא ביטא את צערו העמוק על סבלותיהם של היהודים במרוקו, שאותם הוא תיאר במזכר שהפנה אל העם הבריטי:

הערת המחבר – מיטפנרד, פקיד במשטר הקולוניאלי, עבד בשיתוף פעולה עם לורד הנר׳ פלמרסטון (חerstoודוPal) והיה קרוב לתפיסתו הציונית הנוצרית. בספר Edward L. Mitford, An Appeal In 1845 Behalf of the Jewish Nation in Connection with British Policy in the Levant, London הוא המליץ ליישב בארץ ישראל, תחת הגנת האנגלים, את היהודים שנרדפו במדינות הערביות, ובייחוד במרוקו, שבה שהה. את רשמי שהותו הנא העלה על הכתב בספרו:The Arab's Pledge 1867 ATale of Morocco, London, המספר את סיפנרה של סנליקה חתנאל, שנהרגה על קידוש השם בפאס ב־1834.

עם זה, יש צרה נוספת שהעם האומלל הזה סובל ממנה, והיא מחרידה עוד יותר, מעצם היותה עיוורת ופוגעת לא רק באנשים פרטיים, אלא בקהילה כולה. מדובר בשוד וביזה תקופתיים ברובע שלהם – בכל פעם שהתרופפו, אפילו במעט, מושכות השלטון כתוצאה מפרעות אזרחיות, או תחת איומי צבא זר. מתוקף האופי של מקצועותיהם – בנקאים, מוכרים וסוחרים – היהודים, שנאסר עליהם לרכוש קרקעות, צברו סכומי כסף גדולים במזומן, ומתוך חיבתם להציג לראווה את ממונם הם קישטו את נשותיהם בתכשיטים מגושמים, אך בעלי ערך רב. מובן שתופעה זו עוררה בהמון המוסלמי קנאה והוא המתין בקוצר רוח לתסיסה, שתיצור הזדמנות לבזוז את הרובע היהודי. כמה פעמים שמעתי אותם מבטאים את תקוותם שיתרחש אירוע כזה, וכשהוא התחולל בפועל, מי שאמורים לשמור על העיר הם הראשונים ששולחים יד ברכוש היהודי. בעת האירועים הללו, הרובע היהודי נדמה לעיר אויב תחת מתקפה.

במקרה שאיזושהי מעצמה אירופית מאיימת עליהם בנקמה על פגיעה באזרחיה, מתמלאים מיד מבצרי ההרים בכוחות סיוע המורכבים מחיילים שחורים, מורים וערבים משולי המדינה. אלו אינם חולקים כבוד של ממש למנהיגיהם או לשליטים ואינם מצייתים להם, ועם האספסוף של הערים הם מתכננים בכל עת התקפה על הרובע היהודי באמתלה שאם הכופרים ינצחו היהודים ישמחו במפלתם ויתווספו גם הם על שונאיהם. כתוצאה מכך הם מתכננים את נקמתם כל עוד היהודים המסכנים עדיין תחת שלטונם. אפשר לדמיין באיזו חרדה תמידית חיה קהילה אומללה זו, מוקפת באנשים שזוהי כוונתם, ואיזו דאגה ממלאה אותה האפשרות של פרעות אזרחיות או התקרבותם של אויבים מבחוץ. למרות תדירותם של איומים אלו, חלפו בכל זאת כמה שנים מאז הביזה האחרונה של הרובע היהודי של מוגדור – שהתרחשה, כמדומני, במהלך התסיסה בעקבות פטירתו של הסולטן האחרון ועלייתו לשלטון של השליט הנוכחי(אך אינני בטוח לחלוטין) – וההתקפה של הצרפתים על העיר, כשהמורים, שסבלו מנחת זרועם, פרקו את זעמם על היהודים חסרי ההגנה. הלב מתכווץ באימה לנוכח השתלשלות האירועים לאחר מכן, אשר הוחמרו בעקבות הנסיבות המיוחדות של חוסר האונים של הקרבנות. ובכן, בשל גודל הזוועה עדיף שלא לבטא את מה שהפה אינו מסוגל לתאר ואת מה שהרגש האציל אינו מסוגל לסבול.

PROFIL INTELLECTUEL DU LETTRÉ JUIF ET DE SON CONGÉNÈRE MUSULMAN, AU MAGHREB (du 16^e au 20^e siècle)

HAÏ M ZAFRANI

LE MAGHREB ENTRE L'ANDALOUSIE ET L'ORIENT

La situation géographique du Maghreb, entre l'Orient et l'Andalousie, et son histoire politique, sociale et religieuse, en font le lieu de rencontre des deux courants issus de ces deux pôles de science et de culture. La vie intellectuelle est tributaire de l'un et de l'autre et la production litté­raire aussi.

 C'est de l'Orient que se réclament les sciences et les huma­nités rabbiniques, le substrat talmudique et la mystique de la kabbale lurianique notamment, tandis que l'influence prestigieuse du patrimoine andalou est diffuse dans l'ensemble des modes d'expression, des cou­tumes et des traditions littéraires conservées comme de vieux titres nobi­liaires.

 Quant aux nuances proprement locales qu'il est difficile de déceler dans les écrits en langue hébraïque ou araméenne, on les découvre presque exclusivement dans les genres moins nobles, dans la littérature populaire d'expression dialectale, dans certaines techniques de la qasida

Dès le haut Moyen Âge, les liaisons sont constantes avec l'Orient. A l'époque gaonique (6è—1 lè siècle), le Maghreb en général, et le Maroc en particulier, occupe une place importante dans les relations avec les yeshibot palestiniennes et les académies mésopotamiennes de Sura et Pumbédita.

 Les liens étroits avec ces foyers de la science juive de l'époque sont attestés dans les documents de la genizah du Caire (responsa de geonim, correspondance commerciale et actes notariés) qui viennent s'ajouter à ce que nous savions déjà des échanges du Maghreb avec l'Orient et dont l'essentiel traite de législation rabbinique, d'exègèse biblique et talmudique, de halakhah et 'aggadah ^.

"Par rapport à l'Orient arabe, l'ensemble qui embrasse, de longs siècles durant, l'Espagne et l'extrême Maghreb, affirme une culture et une manière personnelles. La solidarité entre les deux "Rives" est scellée par des échanges culturels…. une tradition très active relie les "épigones" (al-muta'ahhirùn) de Fès aux "grands ancêtres" de Cordoue (al-mutaqqaddimûn).

 La chute de Grenade accentue cette participation. La continuité est donc certaine". C'est en ces termes que Jacques Berque évoque l'image de l'Occident musulman médiéval dont les populations connaissaient la même langue, la même culture, la même civilisation. Les mêmes liens spirituels et historiques unissaient étroitement les communautés juives établies sur les deux "rives" du Détroit de Gibraltar.

L'Age d'Or espagnol, dont se réclament encore les descendants des grandes familles juives "expulsées" de la presqu'île ibérique à la fin du 15è siècle, était l'apanage des cités symbiotiques jumelles, Fès et Cordoue, Ceuta et Lucena, Tétouan et Grenade, etc., qui en revendi­quaient à égalité le patrimoine culturel. 

 Les savants juifs maghrébins, c'est un fait notoire, ont souvent été les maîtres du judaïsme andalou. Les grammairiens et poètes que l'on considère comme les fondateurs de l'école espagnole sont originaires du Maghreb. Yehudah Ibn Quraysh de Tahert (9è siècle) était devenu célèbre par son épître aux juifs de Fès, véritable traité de grammaire comparée des langues sémitiques, dans laquelle l'auteur blâme ses correspondants pour leur négligence de l'étude de l'araméen dont il souligne l'intérêt pour une meilleure con­naissance de l'hébreu et de l'arabe, les engageant à respecter la tradition millénaire de lecture des targumim (paraphrases araméennes de la Bible.

 Trois linguistes des plus illustres, nés à Fès probablement où ils reçurent la science, quittèrent leur ville natale pour aller s'établir ailleurs, et principalement en Espagne qui offrait alors des conditions d'existence meilleures et où vivaient les mécènes et poètes Hasday Ibn Shaprut et Samuel Hanaguid; ce sont: Dunash ben Labrat, le premier à introduire l'usage du mètre arabe dans la poésie hébraïque; Yéhudah Hayyuj, encore appelé Abu-Zakaryah Yahia ben Dawd Al-Fasi, qui fut le maître du grammairien juif cordouan Abulwalid Merwan Ibn Janah, auteur du Kitab al-luma', dont M. Jastrow édita les oeuvres à Leyde, en 1897; Dawd ben Abraham Al-Fasi al-Qara'i, l'auteur du dictionnaire Kitab jami' al-alfaz, composé à Jérusalem entre 930 et 950, dont Skoss publia une version en 1936 et 1945.

 D'autres savants du lOè siècle natifs de Berbèrie, contribuèrent à l'essor et au développement de la langue et de la poésie hébraïques: Dunash ben Tamim, philosophe et grammairien, Jacob bar Dunash et Adonim bar Nissim Ha-Lévi, poètes de renom.

3 – זיקתם של יהודי המגרב לארץ ישראל והתקווה המשיחית בכתבי הנוצרים בין המאות הי"ז – כ

ברור שנשים היו נוטות יותר לאמונות עממיות, ואילו הגברים במידה שהציצו בתרבות הצרפתית ורוח ההשכלה ונפגעו הימנה, נטשו הרבה מן האמונות העממיות, ובעקבות זאת גם נחלשה הזיקה לארץ ישראל, שינקה מאמונה מיסטית^.

 כאמור, היו שלוחי ארץ ישראל אנשי בשורה ליהודי הגולה. ברם, לעיתים אירע שאלה סיפרו סיפורים בדויים, כשתמימותם של יהודי המגרב, והאימון שרחשו כלפי השלוחים, הייתה קרקע פורייה לקליטת סיפורים דמיוניים.

היו גם מקרים, אם כי בודדים, של שליחים נוכלים. רוברט קאר, שהוזכר לעיל, מספר בשנת 1889 על חכם מארץ ישראל שבא למרוקו וסיפר על משיח שהוא פגש בקושטא, אך התגלותו נדחית עד שישראל יחזרו בתשובה.

 קאר מדגיש את הכבוד שהיהודים חולקים לחכם הבא מירושלים. אך לאחר שרומו הם דורשים מכל הבאים אליהם מעיר הקודש להצטייד במכתבי המלצה הם דורשים מכל הבאים אליהם מעיר הקודש להצטייד במכתבי המלצה מן הרב הראשי שם.

יש להעיר, כי מכתבי המלצה או שטרי שליחות כבר היו נהוגים דורות רבים קודם לכן, והדבר לא מנע מקרים חריגים של שלוחים נוכלים. כדי לאפיין את הקדושה שייחסו יהודי המגרב לכל מה שקשור לירושלים, מספר קאר, כי יהודי מבירות שהביא ספרים שהודפסו בירושלים, מכרם במחיר מופרז. בהעירו זאת למוכר, אמר האחרון כי לולי ציין שהספרים הגיעו מירושלים, לא היה איש קונה אותם, ובזכות זו מוכנים לשלם גם מחירים גבוהים.

יהודים ואף נוכרים היו מכנים עיר שהייתה בה אוכלוסייה יהודית ניכרת, והיא משמשת נם כמרכז תורני, בשם ״ירושלים״. לנוהג זה היו תקדימים במקומות שונים בעולם. ק. נראהאם שסייר במרוקו בשנות ה-90 של המאה הי"ט, קורא לרבאט בשם " ירושלים החדשה ". 

עלייה לארץ־ישראל  

בבל הדורות עלו יהודים מארצות המגרב לארץ ישראל. הם עלו למרות סכנות הדרכים בים ובנתיבי המדבר, וגם ממרוקו הרחוקה. נוסף לעצם קשיי הדרך עמד מכשול נוסף בדרכם. חל עליהם איסור לעזוב את מקומות מושבותיהם ללא רשות השליטים, איסור שנבע מתוך אינטרס כלכלי של השלטונות.

 ידיעות על כך יש בייחוד ממרוקו, אך גם מאלג'יר ומטריפולי. כדי לעזוב ולעלות לארץ ישראל היה עליהם לשלם מס יציאה מיוחדי.

אלה היו מניעי העלייה: א. קיום מצוות ישוב הארץ, או הגשמת הכיסופים לראות את ציון ; ב. קיום נדר שהיו נודרים במקרה של מחלה או אסון _; ג. שראו בעלייה לארץ אמצעי לקירוב הגאולה.

מעבר לגורמים דתיים, היו אף סיבות חיצוניות שזירזו את הרצון לעלות לארץ ישראל. מצד אחד פרעות או זעזוע בסדרי החיים, ומצד שני גורם חיובי שפעל החל בשליש השני של המאה הי"ט, והוא הביטחון בדרכי הים, כתוצאה מהפסקת פעולותיהם של הקורסארים הברברים.

שעה שבדורות קודמים היססו חכמים לחייב את האישה לעלות עם בעלה, כשסירובה נבע מפחד סכנת הדרך, הרי במאה הי"ט נקטו חכמים בעמדה אחרת של כפיית האישה^.

על עליית יהודים זקנים מארצות המגרב כדי למות בה ולהימנע מגלגול מחילות בזמן תחיית המתים, כותב אדיסון. הוא לא ידע על עליות לשם מטרות אחרות.

נוצרים שביקרו באלג׳יר ובתוניס במאה הי"ט מזכירים עליית יהודים לארץ ישראל ממקומות אלה, כשההסבר לעלייה הוא בריחה מפרעות וממצוקה, או כחלק ממילוי תקוות הגאולה, הנובעת מן ההכרח למצוא פתרון למצב הבלתי נורמאלי של עם מושפל ומדוכא תחת יד המוסלמים.

סופיה ברנרד, שיצאה לסיורה באלג'יר בשנת 1811, מספרת בספר שחיברה על מסע זה, כי פעם ראתה יהודי נכבד שהוכה בידי צעיר מוסלמי, שכן היהודי הפריע לו בעוברו בסמטה צרה. היהודי לא העז להגיב או להתלונן.

 מעשה זה אופייני להשפלת היהודים במגרב, והיא מביעה אהדתה לבני יעקב שאין להם בית זולתי אנגליה… אך היא מאמינה שלמרות גילו, יזכה להגיע יחד עם אחיו לארץ המובטחת. הערתה אופיינית לתפישה שהצטיינו בה במאה הי"ט אנגלים בעלי גישה ליברלית רומנטית, המבוססת על אהבת התנ"ך, וחזון שיבת ציון היה קרוב ללבם.

העלייה לארץ לא נשארה כתקווה בלבד. נוסף לעליית בודדים, היו גלי עלייה של קבוצות. לאחר הפרעות שערכו היניצ'ארים ביהודי אלג'יר בשנים 1805-1804, על רקע התסיסה נגד הדאי וההסתה בהצלחת המשפחות בקרי ובוג׳נאח, עזבו יהודים רבים את אלג׳יר.

מהם שעברו לתוניס ואחרים לארץ ישראל. פרסיבל ברטון כותב, כי יהודים חרדים ראו בפרעות אות ואזהרה מן ההשגחה לעזוב מקומות מושבותיהם ולעלות לארץ ישראל, כאילו זמן תחייתם וגאולתם הגיע^.

בשנים שלאחר מכן עלו כמה קבוצות של יהודים מאלג'יר לארץ ישראל, ודיפלומטים זרים כתבו על כך. ויליאם שיילר, הקונסול האמריקאי באלג'יר בתחילת המאה הי"ט, מספר על זקנים המורישים רכושם לפני עלותם לארץ, ולוקחים אתם רק את הדרוש לשארית ימיהם בירושלים. בשנת 1816 הוא ראה כי זקנים יהודים שכרו ספינה כדי להגיע לחוף ארץ ישראל.

עדויות אפיגראפיות וארכיאולוגיות

על המקורות הספרותיים האלה, שאינם מרבים בפרטים, ניתוספו תעודות חד­שות שיש בהן משום תוספת חשובה למחקר המרד. בקירינאיקה נתגלו בארבעים השנים האחרונות מימצאים אפיגראפיים וארכיאולוגיים, שהם עדויות בלתי־אמצעיות לדברי הסופרים. כן התקדמה במידה ניכרת מלאכת פיענוח הפאפירוסים המצריים, שהיו מונחים תקופה ארוכה ללא אפשרות קריאתם בשל מצבם הרעוע, וברבים מהם תוארו, במכוון או דרך אגב, מאורעות מימי המדד במצרים, והם שופכים בעקיפים אור בהיר גם על ענייני קיריני.

החפירות בקיריני העיר, באפולוניה ובטויכיריה מגלות את היקף ההרס, שנגרם בזמן המרד לבניינים ציבוריים גדולים, כגון מקדשים, בתי־מרחצאות ומצבות־זיכרון. חמור בייחוד היה החורבן בעיר קיריני, שבה נהרסו מקדשים זיאוס והיקאטיס, הקיסאריון׳ המרחץ ועוד. בדיקות שנעשו באחרונה הוכיחו, כי מקדש־זיאוס לא נהרס ברעידת־אדמה, אלא במרד, וכי דרוש היה כוח מאורגן ושימוש במכונות מיוחדות, כדי לבצע פעולות־הרס אלה.

טויכיריה שבמערב שוב לא נבנתה מחדש כעיר, אלא נהפכה לקולוניה של חיילים משוחררים. גם במזרחה של הארץ, במחוז מארמאריקה, נחפרו שרידי מקדש שנהרס במרד. המחוזות המזרחיים נידלדלו במידה כזו, עד שהיה הכרח לספחם למצרים, כי לא היה בכוחה של קיריאיקה המרוששת לשאת בעול יישובם מחדש. לדעתו של ש. אפלבאום נהגו היהודים לפי שיטת ׳האדמה החרוכה/ מתוך מגמה לפנות את קירינאיקה ולפרוץ לארץ־ישראל.

כתובות־הזיכרון ודברי התודה מספרים, כי אדריאנוס עשה הרבה לתיקון ההרי­סות ולפיצוי האוכלוסיה ההליניסטית. לפי כתובת אחת משגת 135 בקירוב לסה״נ השתדל עוד בסוף ימיו להשיב את המצב כקדם, כמות שהיה לפני המרד, אבל כפי הנראה לא הצליח בכך.

יבואו כתובות אחדות, מבין הרבות שנתגלו, ויעידו על החורבן ועל הבניין שבא אחריו. על אבךמיל בקרבת אפול וני ה, הנמל של קיריני, חרות!

Imp[erator] Caes[ar] divi | Traiani Parthici f[ilius] | divi Nervae nepos, Traianus Hadrianus || Aug[ustus] pfontifex] mfaximus] tfribunicia] pfotestate] ii co[n]s[ul] iii | viam, quae tumultu Iudaico eversa et | corrupta erat re[stituit pe]r…

Kb' orád{1a) ' Ajtofaov(ícr.v)

׳האימפראטור הקיסר, בנו של טראיאנוס הפרתי האלוהי, נכדו של נֶרווה האלו­הי׳ טראיאנוס אדריאנוס הנעלה הכוהן הגדול (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השנייה, כקונסול בשלישית, סלל מחדש את הכביש, שנעקר והושחת במרד היהו­דים… כ״ד סטאדיות לאפולוניה.

בגלל חיוניותו לכל שטחי־החיים ציווה הקיסר בראשונה לתקן מיד (בשנת 118/9) את הכביש. לאחר מכן, משנת 119 ואילך׳ ניגשו לתיקונם של בניינים הרוסים. והרי לוח זיכרון של תיקון מקדש היקאטיס בשתי שפות!

Imp Caesar etc. trib. pot. iii cos. iii templum | restitui iussit Cyr]e11ensiu[m civitati, | quod tumultu Iudaico dijrutum et

ejxustum erat AvTOXQaZCO]0 Xala[0.Q \ ■&EOV Tq0.ICI.V0V IIoi.q׳&ix[ov k.x.1. rrji K]v01]v7.10)v 71 [oXei rov ] vaov sv rmi rypdymi 'I־\ov8a.־(Kcb1 xeti[av/uevov \ xai nenoqdrnxevov rrj]v dnoxa,xda[raa1v nooaeza^s]

׳האימפראטור הקיסר וכו' (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השלישית, כקונסול בשלישית, ציווה לקומם בשביל אזרחי קיריני את המקדש, שנחרב ונהרס במרד היהודי׳.

על לוח שיש (עיין לוח ה), שנמצא בקיריני, כתוב:

Imp. Caesar etc. trib. potest, iii cos. iii balineum | cum porticibus et sphaeristeris | ceterisque adiacentibus quae | tumultu Iudaico diruta et exusta | erant civitati Cyrenensium restitui |

׳האימפראטוד הקיסר וכר (בתקופת) סמכותו הטריבונאלית השלישית, כקונסול בשלישית, ציווה לקומם בשביל אזרחי קיריני את המרחץ עם הסטיו ומגרשי המשחק בכדורים ושאר הנספחים, שנחרבו ונהרסו במרד היהודים׳ .

המאמץ הרב שהושקע במרד והנקם שנקמו הרומאים לאחר נצחונם התישו כליל את כוחה של יהדות קירינאיקה, אף־על־פי שהשלטונות הרומיים השקיעו מאמצים כדי להרגיע את הרוחות באלכסנדריה, ועשו הרבה לקימום הריסותיה של קיריני, שסבלה ביותר בימי המרד. התעמולה היוונית מצאה עתה קרקע נוח ביותר להמשיך בהסתתה נגד היהודים. באשפתם של האנטישמים באלכסנדריה לא חסרו האשמות על איבתם של היהודים כלפי זרים; על מעשי־זוועה בימי שלום ובימי מלחמה! על השוד ששדדו את המצרים (ביזת מצרים) על כיבוש ארצם של הכנענים. היוונים השתמשו גם באמצעי הבימה, השירה והסיפור, כדי להשפיע על ההמון ^.

מחקר שנערך על ידי אונסקו ( ארגון האומות המאוחדות לחינוך, מדע ותרבות ) ביקש למצוא כיצד רואים עמים ואומות את זולתם, את שכניהם הקרובים מעבר לגבול ואת חבריהם הרחוקים ביבשות אחרות ומעבר לימים. התוצאות, שנסקרו לאחרונה ( המידע הינו משנות החמישים המוקדמות עת נכתב ספר זה ) באחד מפרסומיו של ארגון זה, הן מאלפות מאוד.

בתלמוד תורה חמישה מורים קבועים ואחרים חלקיים. משכורותיהם  נמוכות, ורק המנהל מקבל עשרים ושבע אלף פראנק לחודש, כמאה ושלושים וחמש לירות ישראליות. שני מורים מקבלים כל אחד עשרים אלף פראנק, אחד שבעה עשר אלף פראנק, ואחד עשרת אלפים. מובן, אין זה מספיק לפרנסתם, וכל אחד יש עוד " פרנסה " צדדית מכל מיני התעסקויות. אחד עובד במחלקת העלייה של הסוכנות, ואחד מלמד שיעורי ערב, ולאחרים יש שיעורים פרטיים, או שהם שוחטים וחזנים וכדומה בכלי קודש.

ההנהלה הכספית של תלמוד תורה היא בידי המפקח, והתקציב בא מהקצבות הקנילה, הג'וינט, ממגביות מיוחדות ומנדבות בבית הכנסת.

בשעה חמש נסתיימו השיעורים והילדים הסתדרו זוגות, זוגות, ויצאו בסך מכיתותיהם. לאחר שנדברתי עם מר י. ע. להיפגש איתו כעבור שעה ולערוך יחד כמה ביקורים, יצאתי להסתכל בנעשה בחצר ובמשרד ועד הקהילה, אשר שם התקהלו העניים כדי לקבל מצות של פסח.

הכרתי את הרב משה מרציאנו, אחד הדיינים בעיר, ועוד אחדים מחכמי העיר. אווירה של פגרה שרויה כבר עליהם, והשעה כשרה לשיחה על ענייני הקהילה ועל מצב היהודים.

מכירת המצות וחלוקתם לעניים עומדת להסתיים, משמשת הזדמנות מצוינת לאמוד את גודל האוכלוסייה היהודית בעיר. הסטטיסטיקה הממשלתית מאפשרת לעמוד על השתייכותם של נתיני הסולטאן, ולא על זו של אזרחים זרים, והצרפתים והאלג'יראים בכלל זה. לפי המספרים הרשמיים יש באוג'דה קרוב ל 4000 יהודים, מאחר שבשנים האחרונות עברו הנה רבים מתושבי הסביבה.

אוג'דה משמשת מרכז לעלייה לישראל מצפון מזרח מרןקן ותחנת מעבר עבור העולים. הנה באים מברגנת בדרום מאל עיון ותאורירת במערב, ואפילו מדבדו בדרום מערב. רובם יוצאים לישראל, טבל יש כאלה הנתקעים באוג'דה ונכנסים לדירותיהם ולעסקיהם של העולים מאוג'דה. המקומות הקטנים נעזבים והיהודים נוטים להתרכז בכרים הגדולות. וכן רוקה, שעל אף העלייה מאוג'דה עצמה, גדל בה מספר היהודים בשנים האחרונות. העיר מתפתחת ואף על פי שהיא סובלת בגלל המאורעות, המצב בה יותר טוב, מאשר בערים הקטנות, ששם אין פרנסה ליהודי.

המספר שנקטו הנכבדים אינו מתאים לזה שמסרו לי בתלמסאן, ושלפיו חיים באוג'דה, כשבעה-שמונה אלפים יהודים, ואני מבקש, שיסבירו לי פשרו של ההבדל. תשובתם הדהימה אותי, אמרו יש בעיר כ 3000-4000 אלג'יראים, אבל אלה אינם נחשבים בכלל הקהילה. יש להם בתי כנסת משלהם, ואין הם מתערבים, ואין הם משתתפים איתנו בשום עניין ציבורי, חוץ ממפעל המצות. 

רק לפי מספר חבילות המצות, שמכרנו וחילקנו, אפשר לאמוד בקירוב את מספרם. השנה סופקו על ידי הקהילה כעשרים טון צמות, ומאחר שהמצות המקומיות במרוקו קשות ועבות, וכמעט כל מי שידו משיגה קונה גם מצות מתוצרת חו"ל, יש לשער, כי העיר מונה בקירוב שבעה-שמונה אלפים יהודים.

שאלתי לפרנסתם של יהודי אלג'יריה באוג'דה. מהם רופאים ועורכי דין, סוחרים סיטונאים ויבואנים, פקידים בחברות צרפתיות, בקיצור, השכבה העליונה של האוכלוסייה. הם גרים בכל הרבעים החדשים, בין ערבים בין צרפתים, ויש להם חווילות יפות והדורות. וברור שלא חסרים גם אביונים, אבל אלה המיעוט, בעוד שבקרב היהודים המרוקנים היחס הוא הפוך, רובם קבצנים ודלפונים ומיעוטם אמידים.

היחסים עם השלטונות הצרפתיים טובים וגם עם הפאשא, נציג הסולטאן, חיים בידידות, הפאשא הוא מהאצילים המקומיים ונמנה עם המתונים.

עלייתם של יהודי מרוקו לישראל, היא אחת האפופיאות הגדולות ביותר בתולדות המדינה והתנועה הציונית. זוהי אפופיאה שבה ממלאים תפקיד ראשי העולים עצמם, אך שותפים להם בכל השליחים הרבים – שליחי הסוכנות היהודית מתנדבים מישראל ומהגולה ובמידה קטנה יותר גם שליחים של ארגונים יהודיים שונים.  

" מלכם " הבלתי מוכתר של יהודי האטלס ונציגם כלפי השלטונות הצרפתיים, היה הרב יצחק אלמאליח – איש מודרני בחיצוניותו, נעים הליכות אך קנאי בדתו. על רקע ידיעות שקיבל, כי ילדי מרוקו מתחנכים בארץ במוסדות חילוניים, הסתכסך אלמאליח עם אנשי הסוכנות, הכריז " חרם " על עלייתם וכינה את יושב ראש המחלקה , מושה קול, בשם " המן הרשע ".

החרם על עליית הנוער חוזק ע ידי רבני הקהילות השונות ודרשותיהם בבתי הכנסת, פגעו במאמץ העלייה בכללותו. אך למרות חרם זה, היו נציגי הכפרים באים פעם בפעם למשרדי הסוכנות היהודית בקזבלנקה, ומבקשים להעלותם לשיראל.

בסדרת מאמרים שפרסם בעתון " דבר " מיום 10-17/5/1955, כתב זאב חקלאי על מפגשו עם יהודי האטלס : " על אף מתח העבודה וריבוי הקהל בפרוזדור המחניק, הייתי מתפנה בהרגשה מיוחדת לטיפול ביהודים אלה.

יושבים היו בפרוזדור ביו עשרות רבות. לרוב ישבו על הקרקע שפופים, הם היו משאירים סנדליהם בפתח החדר, כמנהגם במקום מגוריהם וממתינים בנחת לתורם להתקבל. בהושיטם את ידם לשלום, היו מחזירים את ידם לפיהם לנשיקה, או אף מנשקים ידך וכתפך אתה.

חכם יוסף בן נאיים, מהעיר פאס, הסביר כי הנוהג לנשק ידי חכמים ושליחי ישראל – ושליחי ישראל נחשבו בעיניהם כחכמים ויודעי תורה – נובע בעיקרו של דבר, מתוך רצון ליהנות מזכיה במצווה ומהנאה זו של לחיצת יד למי שידיו משמשות הרבה בספרי תורה וקדושה.

" בשיחותי עם יהודי האטלס, הייתי משתדל לעמוד על טיבם, חוקר למצבם ולעסקיהם, לתנאי הלימודים בתלמוד תורה וליחסיהם עם שכיניהם בסביבה. חיש מהר חדרה ללבי ההכרה, כי בכפרים האלה יושב אלמנט המתאים ביותר לעלייה.

תנאי הארץ, ביות העלייה הסלקטיבית וקשיי הקליטה בישראל, כמו גם מצבם הכלכלי של יהודי מרוקו, הבשילו בלבי את ההחלטה כי יש להקדים ולהעלות את יהודי האטלס לישראל ".

במרוצת הזמן הצטבר בידי הסוכנות היהודית חומר רב על יהודי האטלס, וממנו הוברר כי הם מונים כ-20 אלף איש וכי הם מפוזרים על פני שטח של 80 אלף קמ"ר. בתוך שטח זה, היו כשבעים כפרים בהם התגוררו עד 100 איש, שלושים וחמישה כפרים שבכל אחד מהם התגוררו מ-100-500 יהודים ו-7 כפרים שבהם נמצאו 500 עד אלף יהודים.

רק עיירה אחת, דימנאת, מנתה כ-2000 יהודים. המרחקים בין כפר לכפר היו גדולים ואחוז עובדי האדמה בכפרים ההרריים היה גדול, יחסית.

במאי 1952, ערך זאב חקלאי סיור יסודי ושיטתי ראשון בהרי האטלס. לצורך זה הוא בחר ב-10 כפרים בתוך קוטר של מאות ק"מ, במרכז הרי האטלס. לכל כפר הוא הקדיש יום תמים, לעתים יום ולילה. בסיור זה הונחה, בעצם, התשתית לפעולה הענפה והעקשנית שהביאה להעלאתם של יהודי האטלס לישראל.

בתזכיר לראשי מחלקת העלייה בירושלים, ממארס 1953, כתב זאב חקלאי בין השאר : " היהודים התובעים עלייתם במיוחד הם תושבי הכפרים. ביקרתי בקבים מהם.

בהשוואה ליהודים יושבי המללאח – גטו – או מחוץ לכתליו בעירות ובערים, הרי אין ספק כי הם מהווים כיום את האלמנט המתאים ביותר לעלייה.מצב בריאות הכללי, מחוץ לעניין הגרענת והגזזת, מחלות הניתנות לריפוי, הוא טוב יותר מאשר זה של הערים הגיטאות.

" מרביתם יודעי סבל ועמל, חלקם בעלי מלאכה ורוכלים גם יחד. לצורך פרנסתם הם נודדים והולכים עשרות רבות של קילומטרים בסביבה.לחלק מהם יש מושג בעבודת האדמה ונכונות לעבור לחיי עבודה ועמל בישראל. 

מצבם בין הגויים – או בלשונם הם –בין " אומות העולם " – הוא עדין ביותר. כיום שורר שקט, אבל איש אינו יודע מה ילד יום, והם חיים באי ודאות בפחד עמום, ותלויי בחסדו של פקיד צרפתי גבוה. מרבית הכפרים נמצאים באזורים של שלטון צבאי צרפתי.

הולך וגובר התהליך של הוצאת הפרנסות מידיהם, על ידי הערבים הלומדים בכמה מקומות את המקצועות היהודיים : סנדלרות, רצענות, חייטות וכדומה, והמתחילים גם הם לעסוק ברוכלות ובמסחר.

" מרביתם מרוכזים בהרי האטלס הגבוהים, בדרום מרוקו, באזור מרקש ובאזור תפילאלת. כמה מהכפרים דרגתם התרבותית נמוכה ביותר, אבל יש כפרים שלבך מתרחב למראיהם. חזותם של יהודים אלה בריאה : גבוהים הם וחסונים.

הם שופעים חיוניות יהודית בלתי רגילה, ששמרה עליהם במשך מאות שנים בסביבה ברברית, במרחק עשרות או מאות קילומטרים ממרכזים עירוניים.

" בחלקם מהכפרים אין בתי ספר או מורה, ובמקום שיש בתי ספר ומורים, הרי על אף רמתם החינוכית הנמוכה, מהווה המוסד המחנך מקום יחיד להשכלה וללימוד תורה. בהרבה מהכפרים אתה מוצא את קופסת הקרן הקיימת, תמונות של ראשי המדינה, וידיעה עמומה על ישראל וכמיהה משיחית לעלות אליה.

" כאחד מתפקידי בסיורים המרובים, ראיתי חובה לעצמי להסביר היטב לדורשים לעלות לארץ את התנאים בה, את ההכרח לעבוד עבודת כפיים, את הצורך להסתפק במועט. במילוי תפקיד זה עוסקים כיום כל עובדי העלייה במרוקו.

ובכל זאת, חוזרים מרבית הכפרים בתביעתם בקשתם " העלונו לישראל ! אך תושבי הכפרים, רובם ככולם, מתנים תנאי אחד : העלו את כולנו, אל תפרידו בין זקנים וצעירים.

" חובה עלי להדגיש, כי נוכחתי לדעת שלגבי כפרים אלה אין אפשרות למלא אחרי החוקים הרגילים של העלייה הסלקטיבית. קשריהם המשפחתיים של יהודים כפריים אלה, הדוקים ביותר ובדרך כלל אינם מוכנים להיפרד, בית אב אחד ממשנהו.

 עלייתם הכוללת היא הכרח גם מבחינה ביטחונית. יהודים אלה יושבים כולם בסביבה ערבית. אסור לנו לבחור את הצעירים ולהעלותם ולהשאיר את הקשישים בגולה. אינני טוען כי יש להעלות חולים במחלות קשות ביותר – משותקים או בלתי שפויים – אבל יש לגשת לעניים עלייתם בגישה ליברלית יותר

הקהלה והשדרי"ם – רבי דוד עובדיה זצוק"ל

קהלת צפרו

רבי יעקב קאפילוטו

כוללות הספרדים ירושלים שנת ה׳ תרם (1849)

מכתב הכוללות נחתם בשנת התר״ד(1811) והגיע למרוקו בסביבות התר״ט האי שליחא דידן נזכר בספר שלוחי א״י, עמ' 725 ובספר אנצק׳ לתולדות חא״י כרך ב׳ עם. קס״א כתב שהוא נולד ברודוס בשנת תקע״א ובגיל ח׳ עלה לירושלים, ובשנת תקצ״ט נשלח לטורקיה ולצפון אפריקא. ובשנת תר״ט היה חבר בית הדיןובשנת תרכ״ד (1864) היה בשליחות למצרים ושם נלב״ע.

הגיע לנו מכתב כוללות כללי שלו שבו מזכירים קופה חדשה שנתקבלה בכל תפוצות ישראל בשם קרית חנה, וגם הגיע לידינו מכתב מחכם באשי רבי אברהם חיים בר משה גגין שבו מתאר שבחיו שנפשו נפש יפה ומסוה הבושה על פניו ולא ניסה ללכת באלה וכו' בעיר פאס נפגש עם שד׳׳ר של עיה״ק צפת, וכנראה היו מתקוטטים על כספי הקופה ״ויברך דוד״ ולבסוף נתפשרו שתתחלק בין שניהם בשוה. וביום כ״ט ניסן תר״י נסע לעיר מקנס.

" הנאהבים והנעימים, מבחר עצמים, דמשתבח ביהו מרייהו. תבע ביקרייהו. רודפי צדק מחזיק כל בדק והוד ידם נטויה לכונן את ירושלים הנה מע' הגבירים הרמים שרי צבאות ישראל, ועל צבא תהלתם מע' החכמים השלמים הדינים המצויינים, הרבנים המובהקים מלאים זיו ומפיקים, ומתוכם כעין החשמל העומדים על הפקודים פקידי א״י ת״ו אשר בעוב״י ציפרו די פאס יע״א יחד כולם אתה ה׳ תשמרם, וכצנה רצון תעטרם כיר״א .

מראש מקדמי ארש אנן דמסנינן בשלימותא שלמא עלייכו ית׳ על ראשיכון מלפני אלדינו שבשמים. אלפי רבותיים, ותפלתינו קבע מול האלודים השוכן בציון והבוחר בירושלם ושכינת עוזו הנה זה עומד אחר כתלינו כתל המערבי למען יהיה ה׳ אלודיניו עמם, יחיו דגן ויפרחו, ישישו וישמחו, ברוב הונם ותפארת בנים כיר״א. שמעו מלכים האוינו רוזנים את קול דברי האגרת וחנה היא מדברת בת קול שמנהמת כיונה, זה מקום שכינה. וירושלם תתן קולה כי נהפכועליה ציריה מרוב הצרות אשכלות מרורות. אשר חל להיות בחשבונינו, ובפרט בשנים הללו רבו מצערןת, דם ואש ותמרות, על הכלל ועל הפרט, אין די באר אחת מיני אלף. וידל ישראל עד מאד, הן בפרט מע' הת״ח הנם צועקים כי לא לחכמים לחם שוטטו בחוצות ירושלים. ולא מצאו כל אנשי חיל ידיהם בצר להם כאשר הארכנו באר היטב, באגרת הכוללת ומשם בארה. ולפי צוק העתים אמרנו זריזין מקדימין לשלוח שליחא דרחמנא. וימן הי לנו יקיר יקירינו החביב לן טפי הדר הוא מעי הרב הכולל בישראל להלל מיקירי ירושלם כמהר"ר יעקב קאפילוטו נרו׳ הוא ההולך לפני מלכים מפיו ידעו את כל התלאה אשר מצאתנו. כי בצרה גדולה אנחנו. מכמה הרפתקי בישי דעדו עלן. ובפרט צרתם של ת״ח וגודל דוחקם ועניותם כי רבה בתכלית וכל מידי דמיון אתיקורי הוא דאתיקרו. באופן כי הן הכולל הן הפרט לחוצים ברוב דוחק.

 ועול החובות עלו השתרגו על הכולל סך רב ועצום מהם לבני ברית בהכשריות ומהם לשאינם בני ברית וריבית אכזרי אוכלת בהם עד היכן הגיע כי בא מועד מידי חדש בחדשו וכלתה פרוטה מן הכיס לתת צדקת החדש הנחלקת לעניים צנועים ולת״ח וכלו כל הכיסים והדם אין וכמעט גמרו מעלת משגיחי ומנהיגי הזמן להסתלק עצמם מכח חסרון כיס קשה. והגויים הרשעים משכימים ומעריבים שואלים ודורשים דמיהים בם. ותשש כח הסבל. תמהנו מרעות תשש כחינו מצרות. ובכן נא לשון בקשה. אתם הרי ישראל רחמנים בני רחמנים חוסו וחמולו עלינו לעתות בצרה, כי עת צרה היא ליעקב להחיות עם רב קהל ועדה מישראל. ובבוא אלהם אור עינינו מר שד"ר הנז' ישמחו הצדיקים בבואו אלהם. וייצאו נא לקראתו לתת לו רב אכסניא נאה לפי כבודו. ותכף ומיד לתת לו כל הקופות פרט למזומן הנמצא תחת ידם קצבות הקצובות וקופות הקבועות תמידין כסדרן ונדבת מחצית השקל וקופת רחל אמנו זיע״א לכפל הקצבה פי שנים. מאשר היה לפנים. גם את זאת המה בחכמתם יעשו אופן לדבר על לב כל חכם לב המתנדבים בעם לעורר את לבבם על ענין הקופה החדשה אשר נתחדשה בימינו ונקראת בשם קרית חנה בי תלי״ת בכל תפוצות ישראל וכל גדולי הדור קבלוה וקבל היאודים עליהם ועל זרעם כדי לחזק ידים רפות וברכים כושלות הני ברכי דרבנן דשלהי מלבד נדרכם ונדבותיכם ומלבד נדבת שמונה מיזונאם לראש גבר, ונדבת נשים שאננות בנות ציון אחד האיש ואחד האשה מלאו ידיכם היום נדבה חדשה. במדה נדושה, באופן שיצא מאתם מע' השדיר הי״ו הנז' שש ושמח. שקט ובוטח. מלא ברכת הי. ואנחנו על משמרתינו נעמוד להתפלל בעדם תמיד. יקומם ירומם ככב מערכתם. הון ועושר בביתם וצדקתם עומדת לעד כאות נה״ר וכנפש דלי ציון עמוסי התלאות החותמים פה עיה״ק ירושלם תובב״א בחדש אייר ״שנת״ זאת שנת בשרו מיום ליום ישועתו לפר״ק והיה זה ברוב עוז ושלום וחתומים הראשל״צ ובית דינו.

אירשאד מנג'י – הצרה עם האסלאם

קול קורא לדיבור גלוי

כנרת, זמורה ביתן, דביר – 2005 

בואו נחזור לשאלה המקורית שלי למר חאקי: מדוע בנות לא יכולות לערוך את התפילה? הנחתי שתשובתו של הקוראן תהיה מצוטטת בספר אחר כלשהו שאוכל אולי להבינו, וניגשתי לספריית המדרסה. איזו הפקה לארגן את המסע הזה. הספרייה היתה רצף של מדפים בראש גרם המדרגות בצד הגברי של המסגד – הגישה לגברות אסורה בלא אישור מראש. כיוון שהייתי בת אחת־עשרה, גיל המחייב אותי בקיום מצוות, לא יכולתי להתרועע עם גברים מבוגרים. לכן היה עלי לשכנע נער מתחת לגיל מצוות – שתים־ עשרה או פחות – לרוץ למעלה למעני ולקבל בעבורי רשות בכל פעם שרציתי לעיין בספרים. אם קיבלתי אור ירוק, כל הגברים היו חייבים לפנות את האזור לפני שהורשיתי לעלות במדרגות ולחפש באוסף העלונים הזולים שעל המדפים. כמובן, זמני היה מוגבל למדי כיוון שהגברים חיכו לרגע שבו יוכלו לחזור למקומם. הצלחתי לשאול כמה עלונים בכל פעם, אבל היה קשה לעקוב אחר תוכנם. אני לא יודעת לאיזה בית ספר הלכו מחבריהם. שנתיים של התרוצצויות בנבכי המסגד לא הניבו שום פרי. בגיל שלוש־עשרה הבנתי שאהיה חייבת לעקוף את מר חאקי ואת המדרסה כדי לזכות בהתייחסות לשאלותי.

התחלתי לשרוץ בקניונים. מטרתי? לאתר קוראן בשפה האנגלית. לנסדאון סנטר הוכיח את עצמו, יברך אלוהים את בזאר האמונות בעירי. חופש המידע אולי הפחיד את מר חאקי, אבל דווקא החופש הזה הוא שאיפשר לאחת מתלמידותיו למצוא משמעות רבה יותר בדתה – משמעות שהמדרסה לא היתה יכולה לספק.

מה למדתי על הסיבה לכך שבנות אינן רשאיות לערוך את התפילה? אני לא יכולה לספר לכם עכשיו. המולות והמורים במדרסה אולי מדקלמים תשובות מוכנות מראש, אבל הקוראן לא. מה שאני יכולה לספר לכם הוא שבין בחירות, חזרות בחוג לדרמה, עבודות במשרה חלקית, אימוני כדורעף – ועד לאוניברסיטה, במהלכה ולאחריה – פילסתי את דרכי בכתבי הקודש כש״השאלה הנשית״ בראש מעייני. אני עדיין קוראת. אם אסגיר את המסקנה שלי בשלב זה אקפוץ היישר לתוך חיי הבוגרים. לפני כן עלי להתמודד עם משהו אחר.

היהודים. זאת השאלה האחרת שהטרידה אותי במהלך שנותי במדרסה, כי היהודים היו קורבן קבוע להשפלות פומביות. מר חאקי לימד אותנו בלא להניד עפעף שהיהודים סוגדים למזומנים, לא לאלוהים, ושעבודת האלילים שלהם תזהם את אדיקותי אם אתרועע עמם. באיזה כוכב לכת חי מר חאקי? תהיתי. האם הוא עוצם עיניים במתכוון לכל מה שסובב אותנו? לריצ׳מונד, פרוור הנמצא מתחת לפני הים, היה סיכוי גדול יותר לטבוע במסחריות אסיאתית, מאשר להיות מוצף על ידי הררי כסף שהיהודים יכלו לצבור. אם היה בריצ׳מונד אפילו בית כנסת אחד בזמנו, אני לא ידעתי עליו.

אבל ייתכן שהייתי סוכנת של כוחם האפל, כי בהחלט הצלחתי להפריע לשיעורי ההיסטוריה הנלהבים של מר חאקי בשאלות על יהודים. אני זוכרת ששאלתי מדוע ציווה הנביא מוחמד על צבאו להרוג שבט יהודי שלם שהקוראן הוצג בפניו כמסר של שלום. מר חאקי לא היה מסוגל להתמודד עם השאלה. הוא תקע בי מבט של שאט נפש, נופף ברוגז בידו, וקיצר את שיעור ההיסטוריה לטובת לימודי קוראן. אני והפה הגדול שלי.

שנה לאחר שקניתי את הקוראן באנגלית הגענו מר חאקי ואני למבוי סתום. שום דבר שקראתי עד כה לא שיכנע אותי בקיומה של קנוניה יהודית. נכון, שנה היא פרק זמן קצר מכדי לעכל את הקוראן, ובגיל ארבע־עשרה האדם עדיין רחוק משיא התבגרותו המנטלית. לא הייתי מסוגלת להתעלם מנאומיו האנטישמיים של מר חאקי. מי אני שאחליט שהוא מדבר שטויות עד שיהיו בידי כל הראיות ? אז הצבתי בפניו אתגר – לספק הוכחה לקנוניה היהודית. מה שהוא סיפק לי היה אולטימטום: האמיני או הסתלקי. ואם תסתלקי, תסתלקי אחת ולתמיד.

באמת? זהו?

זהו.

רקותי הלמו וזיעה ניגרה על עורפי מתחת לצ׳אדור העשוי מפוליאסטר מגרד. קמתי. כשחציתי את נקודת הביקורת במחיצה, יכולתי לחשוף את ראשי כדי שכל הבנים יוכלו לראותו, אבל לא רציתי להסתכן בהשפלה שתהיה לי כשמר חאקי המזועזע עוד יותר ירדוף אחרי כדי לגרש אותי. הרעיון היחיד שעלה במוחי היה לפתוח בתנופה את דלת המתכת הכבדה של המדרסה ולצעוק, ״ישו הצלוב!״ יציאה שתיחרת בזיכרון, כך קיוויתי. רק כעבור זמן הבנתי עד כמה סצנת היציאה היתה ראויה להיחרת בזיכרון. ישו היה יהודי!

" אין זה אומר שאני מסרבת להיות מוסלמית " היא כותבת " זה אומר פשוט, שאני מסרבת להתגייס לצבא הרובוטים הפועלים בשמו של אללאה. הרובוטים האלה, טוענת אירשאד מנג'י, כוללים גם מוסלמים המכונים במערב " מתונים " .

אתם תוהים מדוע לא קיללתי את הדת כולה לאחר גירושי מהמדרסה ויצאתי לחגוג את זהותי הצפון אמריקנית ״המשוחררת״? חלק מהעניין היה צו הזהות העצמית המולדת. אתם יודעים למה אני חותרת. רוב המוסלמים אינם מוסלמים משום שחשבו על זה, אלא משום שנולדו כך. ״זה מה שאנחנו.״

ההתפרצות שלי במדרסה הביכה את אמי, אבל היא כבר חייתה איתי זמן רב מכדי להאמין שתוכל לצוות עלי להתרפס ולבקש סליחה ממר חאקי. אין סיכוי. היא גם לא הכריחה אותי ללכת איתה למסגד. אבל במשך שנים אחדות הלכתי איתה. זה היה המקום היחיד שנשאר פתוח לפני במפת המוסלמיות הפגיעה שלי. אהבתי את אלוהים, ולא רציתי להעניש את המסגד על חטאי המדרסה – ! עד שבהדרגה נבטה בי ההבנה שהמדרסה שתיעבתי היתה שלוחה של המסגד. הליכה למסגד אולי איפשרה לי לזהות את עצמי כמוסלמית, אבל היא גם חייבה אותי להקריב את החלק האחר, הקדוש לא פחות, של זהותי: אדם חושב.

הרשו לי לספר לכם סיפור נוסף. אחד מחמשת עמודי התווך של האיסלאם הוא הצדקה. לכן זמזום מילות תמיכה מילא את האוויר ערב אחד כאשר הרמקול בצד הנשים של המסגד, שהרעים בקולו של המולא מצד הגברים של המסגד, הכריז על מבצע לגיוס כספים למען אחינו ואחיותינו מעבר לים. התבקשנו להכין המחאות בתוך ימים אחדים. במהלך הימים האלה שאלתי חברה בארגון הנשים של המסגד לאן יישלח הכסף. היא ציינה ארגון איסלאמי בעל שם מסורבל. שאלתי אותה למה ישמשו הכספים. להזנת אחינו המוסלמים, היא השיבה. כיוון שזכרתי כתבות בטלוויזיה על אישומי הונאות שהוגשו נגד ארגוני צדקה נוצריים, שאלתי איך נדע שהכסף יגיע בסופו של דבר למקום הרצוי לנו. ״הוא הולך למוסלמים,״ סיננה. ״זה כל מה שאת צריכה לדעת.״

אתם קונים את התשובה הזאת? אני לא. העילה לתלונתי לא היתה הנדיבות הכספית, אלא הקמצנות במידע. מדוע עלי להיות שלווה ורגועה אך ורק משום שאנשים שמכנים עצמם מוסלמים יקבלו את תרומתי? האם בשל עצם היותו מוסלמי כל מוסלמי הוא צדיק, נניח? אם כבר מדברים על אמונה. מה הפשע בקושיות שלי? או שמא הקושיות עצמן היו הפשע? אמי קשת היום לא נראתה המומה לחלוטין כשהסברתי שלא אוכל להוסיף לתרומת המשפחה כיוון שבאמת, למי אכפת מה דתו של אדם רעב, ומלבד זה, התוכנית שמוכרים לנו מעוררת בי חשד. במקום זאת, אמרתי, את הנדבה שלי אתן לארגון צדקה לא־דתי שאת כשרותו אני אבדוק. ככל שהמסגד דמה בעיני יותר למדרסה, כך ביקרתי בו פחות. התחלתי להפוך את אמונתי לממורכזת פחות, טיפחתי מערכת יחסים אישית עם אלוהים, במקום להניח שהיא חייבת להיות מתווכת על ידי קהילה דתית. ברוח זו התפללתי ביחידות (״קידה בדד״, כפי שרוברט פטנם, הסוציולוג מהרווארד, היה אולי אומר). מדי יום ביומו במשך שנים הייתי מתעוררת מוקדם ונכנסת ברעד לחדר האמבטיה הלא מחומם – אמי הפליטה האמינה בחשבונות מצומקים לא פחות משהאמינה בכוח עליון. הייתי שוטפת כפות רגליים, זרועות ופנים, פורשת את מרבד הקטיפה שלי במסדרון, ממקמת אותו לכיוון מכה, מניחה את הפיסה מאדמת ערב שבה ייגע מצחי, ומבלה את עשר הדקות הבאות בתפילה. זה מנהג בונה משמעת, בעיקר בגלל שמתנקים פעמיים נוספות ביום, וממלמלים תפילות ארבע פעמים נוספות.

אף על פי כן, המנהג הזה על כל מרכיביו: שטיפת חלקים מצווים של הגוף, דקלום פסוקים מסוימים והשתטחות על הקרקע בזווית שאין לסור ממנה, הכול בשעות קבועות ביום, עלול להתנוון לכדי כניעה חסרת דעת – ולכניעות מורגלת. אם לא ראיתם את הנטייה הזאת אצל הורים או סבים, אתם מוסלמים נדירים, ידידי. הבנתי שמה שהתחיל כנתיב אל האלוהות הפך להיות שגרה מכנית, וההבנה הכריחה אותי להחליף את ״שגרת״ התפילה במשהו שהמודעות העצמית בו גבוהה יותר: שיחות גלויות ולא מובנית במשך היום עם האל שברא אותי. זה אולי נשמע מעופף, אבל לפחות אני יכולה לומר שהמילים האלה היו שלי.

הערצת הקדושים היא תופעה אוניברסלית, שמימדה הדתי עובר דרך כל הדתות המונותיאיסטיות והלא־מונותיאיסטיות. בתופעה זו באים לידי ביטוי אספקטים דתיים, היסטוריים, סוציולוגיים, פולקלוריסטיים, כלכליים, תרבותיים, פוליטיים ואחרים.

תרגום: צדיקים יקרים פזמון:

הערת המחבר : תרגום זה והתרגומים להלן נעשו על ידינו, תודתי נתונה לידידי יעקב סיבוני על עזרתו.

הו אלוהים! מחל על מה שעבר

הו אלוהים! עשה מה שצריך

 הו אלוהים ! מזלנו לא יתעקם

 בזכות הצדיקים היקרים.

התחלתי לדבר מתוך שמחה

 ואת הצדיק האהוב אזכיר

 מה שנבקש ממנו יתקיים

כי שמו מרומם ומאיר

היקר ר׳ יחייא אלכדאר

בואו נלך הו עבדים

נלך בדרכים הרחוקות

ונבקש בקשות חדשות

נבקר בקברי צדיקי העיר

 יקירנו אדוננו מוואלין דאד

הצדיק יהיה לנו למשענת

ונגיע אליו ממרחקים

 ונבקרו בזיארה החדשה

 ויעשה ימינו למאושרים

 ר׳ אליהו קדוש קזבלנקה

הו ידידי לו ראיתם

את ניסי הצדיק עוד בחייו

הניח את יוקרתו לבני משפחתו

אשרי מי שנכח בקבורתו

של היקר ר׳ חיים פינטו

היזהר הו אחי בל תלך

 אל תוותר על ההילולה

 ועל נדר שלך אל תוותר

הוא יקבל את ביקורך ללא עיכוב

היקר ר׳ אברהם מול אנס

הו אחים בואו נלך

ונקבל את קשיי הדרך בנועם

 ונבקר את הקדוש בטוהר

 ולכל מי שיש מכאוב יתרפא

 בזכות ר׳ רפאל אנקאווה

עוד אוסיף ואשיר ו

אשמח את ליבי השרוף

ואבקש מה שאני מתאווה

 והצדיק הוא שירפאני

היקר ר׳ שלום זאווי

הלכתי לבקר הו אחי

לצדיק סיפרתי מה שהיה

וחזרתי בלב שמח

 בעל ואזאן קיבל את ביקורי

 היקר ר׳ עמרם בן־דיוואן

הו ידידי קנו נרות

 כדי לכפר על חטאים ורמאות

 וביקורנו תמיד יועיל

הצדיק ייעתר לנו

היקר ר׳ דוד דראע

הו, אחי, ותר על הכל

כי העולם אינו נצחי

 רק את הצדיקים אל תשכח

ולצדיק זה תלך

ליקר ר׳ דוד ומשה

וצדיק זה הו אנשים

השאיר לנו זכותו המבוססת

 ומי שיבקשנו ליד ה״כוס׳׳

ירפא אותו מהר מכל רע

אדוני היקר ר׳ פנחס

כמה חלו והשתגעו

הלכו לצדיק והתארחו

 הדליקו כוסות ונרות

 רפא אותם הצדיק מחסדו

 היקר ר׳ שלמה לחלו

הערת המחבר : איזכור זה תמוה במקצת. אמנם קיים קדוש בשם ר׳ שלמה אלחלו(קבור בתאגמוו!) אך הוא אינו שייך לרשימת הקדושים המפורסמים. שמא יש כאן טעות ומדובר בר׳ יחייא לחלו?

נבקשך הו אלוהים אדוננו

קבל נא כוונתנו

 בעזרתך נלך בשנה הבאה

ונקיים את ההילולה, הו אחי,

 של ר׳ שמעון בר־יוחאי.

הערת המחבר :    בקסידה זו וכן ברבות אחרות מזכיר הסיום לרוב את הגאולה והציפייה לעלייה לארץ ישראל.

זהו השיר שבו מוזכרים הכי הרבה קדושים. שש מחרוזות מתחילות בפנייה ״הו״, שתיים מהן מוסבות לאלוהים וארבע לאחים או לידידים. פנייה זו מיועדת לבטא ולהדגיש את מעורבותו של הפייטן בקבוצה הסובבת אותו. אין אנו יודעים מי היה המחבר של שיר זה. מכל מקום אם כל הבתים חוברו באותו זמן, איזכורו של הקדוש ר׳ אברהם מול אנס רומז על מועד חיבורו בראשית שנות הארבעים של המאה הנוכחית. אף־על־פי שהסגנון הוא אחיד ונראה שהשיר כולו הוא יצירה של משורר עממי אלמוני אחד, אין זה מן הנמנע שבתים נוספו כאשר כל בית מוקדש לקדוש מסוים. המנגינה המלווה את השיר היא קצבית וסוחפת, מה שתרם להפצתו הרבה של השיר.

שאלה פתוחה היא אם יש משמעות מיוחדת למספר שלוש־עשרה של המחרוזות כמספר עצמאי־נוסחאי, או כצירוף מקובל של שנים־עשר ועוד אחד.

רבי דוד ומשה זיע״א.

קורות חייו ומופתיו

מאור שמחון

נסים ונפלאות שארעו בציוניו השונים של רבי דוד ומשה זיע״א בארץ הקודש.

את ציונו הקדוש של רבי דוד ומשה זיע״א במרוקו, היו פוקדים אנשים רבים, מידי יום, ובמיוחד בראשי חודשים, ויותר בראש חודש חשוון יום הילולתו. והנה, בשוב עם ישראל לארצו ב־60 השנים האחרונות, ירד מספר הפוקדים את ציונו בכפר אגויים שבמרוקו. מהתגלויות שונות של רבי דוד ומשה זיע״א הביע הצדיק כעס על שכביכול ״עזבוהו׳ אך רבי דוד ומשה זיע״א – שבמקורו הוא חכם ארץ ישראל שעלה כשד"ר למרוקו, והיה לו קשר מיוחד עם ארץ ישראל – ראה בקיבוץ הגלויות הזה את תחילתו של מהלך אלוקי גדול, והחליט שהוא מתיישב בארץ ישראל. זו הייתה הסיבה לכך שהתיישב במספר מקומות בארץ ישראל, בהם מצויים אנשים שנושעו בזכותו, כשהמקום משמש תחליף למקום ציונו הקדוש במרוקו. במקומות אלו נערכות בכל שנה הילולות ענק אותן פוקדים רבים מבני עם ישראל, וכוללות הדלקת נרות בכל מקום לכבוד רבי דוד ומשה זיע״א. בפרק זה נביא את סיפורם של כמה מהמקומות המרכזיים בארץ, ואת הסיפורים ש״מאחורי הקלעים״ של כל מקום ומקום

הערת המחבר : יש לציין שעד לאחר כ700 שנה מפטירתו של רבי דוד ומשהזיע״א, גם לא היו רבים הפוקדים את ציונו הקדוש במרוקו, ורק התושבים הקרובים לציון היו פוקדים את המקום, בגלל הקושי הרב להגיע למקום, ורק לפני כ150 שנה, לאחר בניית הכביש ממראכש למקום הציון התחילו המונים להגיע לציון.

גם כיום פוקדים רבים את מקום ציונו במרוקו, וזה רק לאחרשהתפרסם שמו הגדול של הצדיק בארץ.

רבי דוד ומשה באופקים

בשנות ה-60 עלתה משפחת דנינו ממרוקו והשתכנה בעיירה אופקים. המשפחה שהייתה ברוכת ילדים. קיבלה שתי דירות קרקע צמודות. מאחר ובאזור מגורי המשפחה לא היה בית כנסת, פנו תושבי המקום לשכניהם – הורים לילדים שבבעלותם הייתה חצר רחבה, וביקשו מהם לערוך תפילות במקום. ההורים בעלי האמונה החזקה הסכימו להיעתר לבקשה זו. במשך הזמן, כשגדל מספר המתפללים, ביקשו לתת שם למקום-התפילה. שמו של הצדיק רבי שמעון בר־יוחאי הוסכם על דעת כולם.

באותה השנה התרחש דבר מדהים ומסתורי. ההורים משה ושרה ז״ל החלו לחלום חלומות זהים. ובחלומם נגלה אליהם צדיק האומר: ״אני רבי דוד ומשה, וברצוני כי תקראו למקום התפילה על שמי". ההורים לא הבינו את פשר החלומות והחליטו להתעלם מהם, אך החלומות הוסיפו לפקוד אותם שוב ושוב, עד שפנו להתייעץ עם רבנים יוצאי מרוקו שעלו לארץ והכירו את גדולתו של הצדיק.

הללו סיפרו להם על נפלאותיו של הצדיק רבי דוד ומשה שמסר נפשו למען הכלל. עם זאת, גם בשומעם על גדולתו של הצדיק עדיין חששו בני הזוג לשנות את שם מקום התפילה כי שמרו על כבודו של רבי שמעון בר-יוחאי זיע״א, שבית הכנסת קרוא על שמו. באותו השבוע – כך מספרים בני המשפחה – נגלה לבני הזוג בחלומם הצדיק רבי שמעון בר־יוחאי זיע״א ואמר: ״אני רבי שמעון בר-יוחאי נותן הסכמתי לכך שהמקום ייקרא על שם הצדיק ר׳ דוד ומשה, שהינו צדיק בדרגתם של צדיקי יסוד עולם ומעלתו כמעלתנו״. לאחר חלום זה והתייעצות עם רבנים, נקרא המקום על שם רבי דוד ומשה זיע״א.

מקום התפילה הפך צר מלהכיל את כל המתפללים ועל כן ביקשו ההורים לבנות ביתכנסת קבוע. לצורך הבנייה נזקקו לסכום כסף גדול שלא היה ברשותם. באחד מערבי השבת, ישבו האם שרה ז"ל ובתה מסודי – תיבדל לחיים טובים – בפתח הבית, כשפתאום ראו לנגד עיניהן את דמותו של רבי דוד ומשה זיע״א, מלווה בשתי דמויות נוספות, ושלושתם פרק עטורים בבגדי לבן. פנו האם והבת ואמרו: ״רוצים אנו לבנות את בית-כנסת, אך כסף אין בנמצא״. הדמויות שמדדו בצעדיהן את שטח בית התפילה הנהנו בראשיהן ואמרו: ״אנו יודעים, אנו יודעים״ ומיד נעלמו כלעומת שבאו. עברו שבועיים מאז הופעתם ובית הכנסת החל להיבנות.

באחד הימים הגיע פקח מטעם העירייה וביקש לדעת אם יש אישור בנייה. אבי המשפחה ענה בתמימותו כי יש לו אישור בנייה מרבי דוד ומשה זיע״א. הפקח ביקש לעצור את הבנייה ולהרוס את מה שכבר נבנה. אך למשה דנינו הייתה אמונה חזקה בצדיק והוא הורה לפועלים להמשיך במלאכתם.

עברו מספר שבועות והנה מגיע זימון לבית המשפט. העירייה תבעה את מר משה דנינו על בנייה בלתי חוקית.      

ערב לפני המשפט, עלה משה דנינו למיטתו כשחשש ופחד ממלאים את לבו. והנה בחלומו, נגלה אליו רבי דוד ומשה זיע״א ואמר לו: ״אני רבי דוד ומשה, תן לי את ניירת המשפט שקיבלת״. משה מסר את הניירת לצדיק. רבי דוד ומשה העביר ידו על הניירת, וכל הכתוב בה נמחק. משה דנינו קם בבוקרו של יום שש ושמח, וסיפר לרעייתו את דבר החלום. כעת, היה בטוח כי הצדיק יעזרהו. הגיע המשפט ואז הודיע לו השופט שאינו רשאי להמשיך בבנייה, מאחר ואין בידיו את האישורים המתאימים. לפתע קם אחד מהיושבים באולם ־ מהנדס העירייה ששמו דוד – והכריז: ״אני מעיריית אופקים, ובידיי האישורים המתאימים לבנייה״.

השופט התרשם מהאישורים הללו כנכונים ונתן הסכמתו להמשך הבנייה.

לאחר ששילם משה דנינו סך שלוש לירות עבור הוצאות המשפט, פנה להודות לאותו ״דוד״, אך הלה נעלם וכל המאמצים למוצאו לא צלחו.

משה דנינו החליט לסור לעירייה ושם להודות לדוד על עזרתו הבלתי צפויה. אלא שבעירייה סיפרו לו, כי אותו דוד חולה מזה מספר ימים, וכי שוכב הוא בביתו ואינו מגיע לעבודה. המשיך משה דנינו והלך לביתו של דוד, הודה לו על עזרתו ובירך אותו. דוד לא הבין כלל את דברי משה דנינו. על מה ולמה מברך אותו? הוא סיפר למשה דנינו כי חולה הוא ולא יצא מביתו זה מספר ימים. חיל ורעדה אחזו במשה דנינו בהבינוכי הצדיק רבי דוד ומשה זיע״א נגלה בדמותו של מהנדס העירייה שאף שמו דוד. עכשיו הבין את פשר החלום שחלם בלילה ולמד את גדלותו של רבי דוד ומשה זיע״א אשר בידו לחולל נסים ונפלאות ולהיראות בנגלה ובנסתר.