נהוראי-מ. שטרית-אימת החלום….

  אימת החלום – נהוראי – מאיר שטרית

לידתה של עיירה.

גוראמה  הוא שמה של עיירה קטנה באזור תאפילאלת שבדרום מרוקו, המרחק בינה לבין גבול אלג'ריה, לצד מזרח, הוא קילומטרים אחדים ואילו ממרכז בירת תאפילאלת היא מרוחקת כמאה קילומטר.

יהודים רבים עסקו בחייטות, אך מכולם הצטיין כמומחה בחסד״ עליון, הבחור הצעיר יגו מכלוף אשר את מקצועו רכש מחוץ לעיירה. בתקופה מאוחרת הפך לחייט מבוקש ביותר: ובעיקר בקרב פקידי־העיריה ושייכי־הכפרים. בצביעת־הצמר והשמיכות עסקו דווקא נשים — היו שם שתיים במספר שהתפרנסו בכבוד מעבודתן. לאחת קראו עישה אלחמרה (האדומה) והשניה — שמחה משה.

ייצור הסבון היה מלאכה לא קלה ולא כל אחד ידע את רזיה. דוד לחיאני היה מומחה לכך ותוצרתו היתה מבוקשת בעיירה ומחוצה לה. הוא היה מכין את הסבון מתערובת של שמן־זית, ואפר־עץ מיוחד, ממנו הפיק חומצה וסיד. הוא עסק במקצוע זה שנים רבות בבית בודד בקצה המערבי של העיירה. בתוך הבית אשר שימש לו מעין בית־חרושת, היו שתי בריכות צמודות אחת לשנייה.

בעליונה עורבבו החומרים השונים ובתחתונה עסק בהפרדה וזיקוק הסבון המופק מהם. דוד לחיאני היה דמות מקובלת ומכובדת על כולם. הוא עסק בין השאר בפעילות־ציבורית למען תושבי־העיירה. יום אחד, בחצותו את נהר ״תולאל״ נורה דוד לחיאני על ידי צעיר ערבי שנשלח על ידי שודדים. הצעיר ירה בביטנו מקרוב ודוד הסתער עליו, היפילו ארצה ולקח ממנו את האקדח. הוא היכה בכל כוחו בערבי בכת־האקדח עד שבאו ערבים והוציאו אותו מידו. דוד שראה כי דם רב זב מביטנו, הכנים את אצבעו בחור שנוצר כתוצאה מחדירת־הכדור והלך רגלי עד לביתו. שם בביתו נפל ארצה, ולמרבה הפלא, באו תושבי־המקום הערבייס וטיפלו בו במקום בשיטה פרימיטיבית אך מועילה שהיצילה את חייו. הערבים־הכפריים המנוסים במקרים שכאלה, הפשיטו את דוד ומרחו את כל גופו בחמאה משומרת והחלו מפרפרים על בטנו וגבו חוטי־ברזל מלובנים. הם השקוהו בתמצית עשבי־בר נגד ״זיהום גופו״ ועטפו אותו בשמיכות חמות. טיפול זה נמשך שלושה חודשים תמימים ורק אחרי זה התאושש דוד מפציעתו והחל לאכול ביצים חיות ולשתות חלב טרי כל יום. הוא הלך לבדיקות הרופאים הצרפתיים בעיירה ״בודניב״ ואלה גילו שהכדור נעוץ בביטנו מתחת לכבד אך לא יכלו לנתחו מחוסר מכשירים. הוא סבל מכאבים שנגרמו לו מהכדור שבביטנו, אולם בכל זאת האריך לחיות וניפטר בגיל מאה.

גם כליפה לחביב עסק בייצור סבון ונוסף על כך היה עוסק בדייג. ידידיו לדייג היו יגו יחיה וענא יעקב. את הדייג היו מבצעים בצורות שונות ומשונות. פורשים בנהר את הרשת, שניים מתקדמים בכיוון שנגד זרם המים, כאשר השלישי לפניהם ״מגרש״ לעברם את הדגים ושאר חיות־המים אל תוך הרשת. כאשר היו מגיעים למקום בו המים עמוקים היו משליכים בקבוקים מלאים בקרביט ומים. הבקבוקים היו מתמלאים לחץ, מתפוצצים וגורמים בהלה לדגים שהיו בורחים ונופלים הישר אל תוך הרשת שציפתה להם פרושה. במקרים רבים, היו הפיצוצים גורמים למותם של הדגים והם צפו על פני המים. בכל המקרים, שללם של הדייגים היה רב.

יהודי אחר שעסק גם הוא בייצור סבון, אך באיכות ירודה, היה חאקי עקו, ויוסף אחיו עזר לו בכך. חאקי עקו היה גם מעבד עורות ובנוסף לכל אלה עסק כעבודות חקלאות בשדות אספאלו אשר חכר מאנשי הזאווייה הערביים. אולם לחאקי עקו לא היה מזל, וככל שעסק בעבודות רבות מצבו היה קשה יותר ויותר. הוא ניסה את מזלו גם בגידולי־בקר ובשיווקם בשווקים הסמוכים לעיירה, אך כעבור תקופה קצרה פשט את הרגל ונאלץ לשלם חובות במשך שנים רבות. שותפו, יחיה בראהים (יחיה לוי), אשר נפרד ממנו לפני פשיטת־הרגל, הצליח דווקא בעסק זה של שיווק בקר בשווקים. היו לחאקי עקו גבות זועפות, סבר פנים חמוץ והוא היה משלח מלים בוטות בלשונו החדה לעבר חבריו ושכניו. הוא לא נהנה כלל מאהדת הציבור, ואף לא זכה להוליד ילדים. דודו ישועה לא רק ראש היהודים היה בעיירה, רב השפעה ובעל הופעה מרשימה, אלא גם העשיר ביותר. ידו הייתה בכל והוא החזיק בכל המסחר הסיטוני. משפחתו העניפה חלשה על רשת עסקים מסועפת של כל סוגי המסחר. המושל לו, ואחריו המושל מטר, סייעו לו בכך, ורוב המסחר בסוכר היה בידי דודו ישועה ומשפחתו.

ליהודים נותר מעט מאוד מהמסחר הסיטוני והם ניהלו עסקים בקמעונות. את סחורותיהם קנו היהודים מדודו ישועה עצמו, אשר כל בני־משפחתו ניהלו את עסקיו בנאמנות, ולו עצמו נותר רוב הזמן לתפקידו הציבורי. אולם, למרות שליטתו המוחלטת במשפחתו ובקהילה, לא חסרו לדודו ישועה צרות ודאגות אשר נבעו בעיקר ממריבותיהם התכופות של בני אחיו, השונים זה מזה באופיים.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 159 מנויים נוספים

אפריל 2015
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר