الجهاد وكراهية اليهود-ג'יהאד ושנאת יהודים

אמנת חמאם

הזעם והתסכול על 20 שנות כיבוש ישראלי ביהודה, שומרון ורצועת עזה התפוצצו בהתקוממות ספונטנית בעקבות תאונת דרכים. הפגנות המוניות שהחלו בעזה התפשטו במהירות ליהודה ושומרון. הניסיונות הישראליים לדכא את ההתקוממות רק לבו את האש. הופעתו הפומבית הראשונה של ארגון חמאס הייתה בחודש השני לאינתיפאדה, בינואר 1988, וסימלה את התעצמותו של המאבק על ההגמוניה במחנה הפלסטיני. מהעבר האחד ניצבו הלאומנים, ״ההנהגה הלאומית המאוחדת״ של אנשי אש״ף, ומן העבר השני-חמאס. עכשיו יכלו האיסלאמיסטים לקטוף את הפירות של מפעלי הרווחה שהקימו. בראשית ההתקוממות הייתה ידם של אנשי אש״ף על העליונה, אך בקיץ 1988 כבר זכה חמאס לדומיננטיות זמנית: ״לראשונה בתולדות התנועה הלאומית הפלסטינית, האיסלאמיסטים הצליחו לכפות את רצונם על הלאומנים״.

הקרב בין ההשקפות לבש תחילה צורה של מלחמת נייר. שני הצדדים פרסמו עשרות עלונים. העלון הראשון של חמאם, מינואר 1988, פותח במילים הבאות: ״הוי תושבינו כולכם, גברים ונשים. הוי ילדינו, הנה היהודים – אחי הקופים, רוצחי הנביאים, מוצצי הדם, מחרחרי המלחמות – רוצחים אתכם, שוללים מכם את החיים לאחר שגזלו את המולדת ואת הבית. רק האיסלאם הוא שישבור את היהודים ויהרוס את חלומם״. והוא ממשיך ומכריז: ״השחרור לא יושלם אלא בהקרבה, בדם ובג׳יהאד המתמשך עד לניצחון״. על משתפי פעולה איים הכרוז במוות. ״מי שידו במעל אל יתלונן אלא על עצמו. כולכם חשופים ומוכרים״.

נקודה אחרונה זו המוזכרת בכרוז מרמזת לזירה נוספת בסכסוך הפנים־פלסטיני. כמו בימי מאורעות 1939-1936, עת חיסל המופתי את מתנגדיו בתוך המחנה הערבי־פלסטיני, גם באינתיפאדה שהתנהלה 50 שנה מאוחר יותר נהרגו הפלסטינים בעיקר בידי אחיהם. ״בשטחים הכבושים בידי ישראל עלה מספר המוסלמים שנהרגו בידי גדודי עז א־דין אל־קסאם הפונדמנטליסטיים [של חמאס] על מספר המוסלמים שהרגו כוחות הכיבוש הישראליים״. כשהעמידה ישראל לדין 300 חברי חמאס בשנת 1989, היא האשימה אותם, בין היתר, ב״רצח משתפי פעולה וכפייה אכזרית של חוקי ההתקוממות על האוכלוסייה״.

הדרכים שכפייה זו נעשתה בהן מתוארות היטב במחקר ״משתפי פעולה בשטחים בתקופת האינתיפאדה״, שחיברו יחד חוקר ישראלי וחוקר פלסטיני. בהערכה זהירה, הם כותבים, לפחות 942 גברים ונשים פלסטינים נרצחו כ״משתפי פעולה״ בשנים 1993-1987. בין אלו גם 130 איש שהואשמו ב״עבירות מוסר״(סמים, ״זנות״, ״סחר בווידאו״). לפי מילטון־אדוארדס, ״ההוצאה להורג של משתפי פעולה נתפסה כצו דתי וכאמצעי להגנה על הדת מפני ישראל״. עם זאת, חלק ממעשי הרצח הללו בוצעו ממניעים אישיים לחלוטין.

מכיוון שלישי הפעילו האיסלאמיסטים לחץ חזק על אש״ף באמצעות אימוץ אמנה משלהם. אמנת חמאס החדשה גימדה את ״האמנה הלאומית הפלסטינית״ של אש״ף משנת 1968 מכל בחינה שהיא. בעוד הטקסט של אש״ף ניסה להצדיק את הצורך בחיסולה של ישראל בלי להזדקק לאנטישמיות גלויה, מנסחיה של אמנת חמאס לא הקדישו שמץ של מאמץ לעמידה במגבלה זו. הג׳יהאד נגד ישראל מוצג בה כצעד הראשון במלחמה עולמית להשמדת היהודים. אמנת חמאס היא אחד המסמכים הפרוגרמטיים החשובים ביותר של האיסלאמיזם בן זמננו, וחשיבותה חורגת הרבה אל מעבר לסכסוך הפלסטיני. באמנתו הולך חמאס בנאמנות בדרכו של אמין אל־חוסייני, המופתי של ירושלים.

האמנה מהללת את האחים המוסלמים כ״ארגון כלל עולמי״ וכ״תנועה האיסלאמית הגדולה ביותר בעת החדשה״. חמאס מגדיר בה את עצמו כסניף הפלסטיני של האחים, ובו־בזמן כ״תנועה כלל־עולמית״ שעל המוסלמים בכל העולם לתמוך בג׳יהאד שהיא מבצעת. בהתאם לכך, היא מציינת כיריב לא רק את מדינת ישראל, אלא גם את ״הציונות העולמית״, שחמאס הוא ״חוד החנית או צעד אחד בדרך׳ של המאבק בה.

יריב זה סימן לו למטרה את הנשים המוסלמיות, ועשה זאת בזדוניות מיוחדת. כך לפחות קובע סעיף 17 באמנה: ״האויבים עמדו על חשיבות תפקידה [של האישה המוסלמית]. הם גורסים שאם יוכלו לכוונה ולגדלה כטוב בעיניהם, הרחק מן האיסלאם, אזי ינצחו במערכה״. משמעות הדברים היא שכל ניע קל של חירות מצד אישה מוסלמית יגונה אפריורית כשיתוף פעולה ישיר או עקיף עם האויב – פשע שעונשו כמובן מוות. האמנה ממשיכה ומסבירה שהאויב מנסה לשלוט בנשים המוסלמיות מרחוק בכל אמצעי שאפשר להעלות על הדעת: ״בסרטים ובתכניות הלימודים בבית הספר, בתיווך משרתיהם שאותם הם מחדירים באמצעות ארגונים ציוניים המשתמשים בשמות ובתצורות שונים, כגון הבונים החופשיים, מועדוני רוטרי, קבוצות ריגול ואחרים״.