דן מנור – עוף החול

דן מנור

 

    דר' דן מנור

 עוף החול

זהו ספר שירים מאת משה לוי. הספר יצא לאור בשנת תש"ע, ומחברו מנמק את בחירת השם-"עוף החול" בְּדַמּוֹתוֹ את זיק ההשראה שפקד אותו לראשונה, והצית בו את אש השירה, לאש שחרכה את כנפיו של עוף החול ('אגדה חיה', עמ' 8 ). יש לנו כאן,בעצם, רעיון מקראי המדמה את הנבואה לאש בוערת(ישעיה, ה ו, ירמיה כ, ט).

הקובץ מכיל שירים שהמשורר  חיבר החל משנות החמישים-ימי עלומיו-ועד שנות התשעים. תקופה ארוכה שבה חל מפנה ניכר מן השירים המוקדמים למאוחרים. אלה המוקדמים טבועים בחותמו של הפיוט המרוקאי שאפשר להגדירו כצלם ותבנית של שירת ספרד(1), והמשורר שאמון על ברכי תרבות יהודי מרוקו, מגלה זיקה רבה הן לפיוט המרוקאי, והן לשירת ספרד-זיקה המתבטאת בכמה יסודות אמנותיים.

א).  מבנה סימטרי של השיר . בעקבות שני הז'נרים האלה הוא בונה את השיר מארבע בתים בני ארבע שורות, כדוגמת השירים: 'בְּגַן צִבּוּרִי', 'בתוך לִבִּי', 'יום הַיָּרִיד'. לפעמים גם שלושה בתים, כמו השירים: 'בתוך כלוב',  'הרועה', 'צִפּוֹר דרור'. אם כי אינו מקפיד תמיד על המבנה הזה.

ב).  החריזה. גם בעניין זה הוא נוהג כמקובל בשירה הקלאסית, לרוב א ב, א ב. בין אם זה חרוז "מיוחס", או חרוז "עובר", כפי שנראה בשירים הבאים: 'בגן צִבּורִי', 'טו בשבט', 'טו באב', ועוד. לעתים הוא חורז בנוסח החרוז המודרני, כמו :,"שְׁעָרָיו, יֶעֱרָב" ('בתוך לבי'), או "יְעָרוֹת, חֵרוּת" ('טו בשבט').

ג).  הסגנון מהוקצע, הלשון צחה ומרופדת, לעתים, במליצה ובדימויים הידועים מן השירה הקלאסית, כגון : דימוי הנפש לספיר ('כרובי שמים'), דימוי הזריחה להדלקת אש: "עת תתלקח האש באופק" או דימוי השמש לזהב, פנים שחומים: "בְּזהַר מוּפָז"('לא ידעתי עָגְמָה'), דימוי המולדת ל-"עֲרֻגַּת הבושם" ('מכורה'), ועוד. סגנון זה יוצק בשיר בהירות המקלה על הבנתו. שלא כסגנון המעורפל של השיר המודרני, שעליו נעמוד להלן.

נושאי השירים כאן הם רבגוניים, שירי טבע, חגים ועונות, ואף שירי זכרון לאישים ידועים, כמו: הרצל, וייצמן ונתן אלבז. בכל השירים האלה המשורר מגלה שליטה וידע במכמני הלשון.

השירים המאוחרים משנות השבעים ואילך פועמת בהם רוח השירה החדשה בת דורנו הפורקת עול, ונוהגת בהפקרות כלפי המסגרות והתבניות של השירה הקלאסית. כמה ממאפייניה מסתמנים בשירתו המאוחרת של לוי. והם: העדר מבנה סימטרי וחרוז, פיסוק חופשי, עמימות, ספיקות ותהיות והתרכזות ב-" "אני האישי".

לגבי המבנה והחרוז די לעלעל בעמודים 8-96, שבהם מרוכזים השירים המאוחרים כדי להווכח בהעדר שני היסודות האלה. ובאשר לפיסוק הריהו שרירותי לגמרי בשירים אלה, או כמעט משובש- מה שמקשה, לעתים על הבנת הרעיונות. נציין דוגמה אחת בלבד:  "ואני צועד, דורות רבים, ללחוך עָפָר, לחונן, ולְשַחֵר דרך, אֵין, שַחַר לָהּ בנתיב דוּמה" ('אָדָם'). הפיסוק כאן סוטה לגמרי מכללי התחביר. הפסיק אחרי מילת השלילה-"אין"- מעיב על הבנת משמעות הכתוב, באין לדעת, אם היא שוללת את הרעיון שלפניה, או זה שלאחריה. דוגמאות מסוג זה אינן נדירות, כל עיקר,אך אין צורך להאריך. 

עמימות

תופעה זו כאחד המאפיינים בשירה המודרנית היא גילוי למבוכתו ולרחשי לבו של המשורר בן דורנו. יש הרואים בה כשרון אמנותי, אף כי אפשר לחלוק על כך. אך לענייננו גם בשירתו של לוי מצויים ניצנים של עמימות זו. נביא כאן דוגמאות אחדות.

המשורר פותח את השיר 'אשם תלוי' במשפט הבא: "רד ממני, לא בי הָאָשָם גם לא בך". א). לא ברור בפני מי הוא מצטדק, ומהו האשם שממנו הוא מתנער?, ב).  כשהוא קורא :"רד ממני" הריהו מתכוון לאשם תלוי הידוע במקורות כְּאָשָם הנתון בספק(2), אולם כשהוא טוען :"לא בי האשם" הרי זה אשם ודאי לכל דבר.

בהמשך בא המשפט :"יְצִיר תופעות הנני".האם אפשר להבינו כנימוק לטענתו של המשורר, או מן הסתם כציון עובדה?, ומהי משמעות הצירוף :"יציר תופעות?. כל הסבר לקטע מעורפל זה יהיה בבחינת פירוש דחוק.

גם המשפט: "לא שָלוּב ולא חובק במזלי, כוכב קרוב".(שם), הוא חסר מובן. האם הרישא של המשפט מתייחס לסיפא?, אם כך, הרי הפסיק אחרי המילה "במזלי" , מיותר, ואם הסיפא עומד בפני עצמו, כפי שמראה הנקודה אחריו, הריהו תלוש ממה שלפניו ולאחריו. מובן, שהדברים ניתנים לפירושים שונים, אך העמימות תִּשָאֵר תמיד.

דוגמה נוספת- השיר :'שְלַח לַחְמְךָ'. (זכר לשון מקראי, קהלת יא א, שם מנוקד "שַלַּח). גם כאן לא ברור למי פונה המשורר. להשראה?, לעצמו?, למעיין הפותח רעיון חדש בהמשך? כל תשובה תהיה בחזקת השערה בלבד. ועוד, המשפט הבא :"הולך אני אֵלַי ולא מגיע, מי יודע סוד הַצִּמְצוּם". אם הכוונה לסוד הצמצום במשמעותו הקבלית, הרי הקשרו לרעיון שלפניו אינו ברור.

כיוצא בזה בשיר 'בַּלָּהוֹת' כתוב :"משיכת מְשִיחוֹת לכל עֵבֶר וְעֶבְרָה". אם הכוונה בשם "משיחות" משורש משח, הריהו חסר מובן בהקשרו. הוא הדין לגבי המילה "עֶבְרָה" במובן זעם, שתפקידה כאן אינו ברור, אלא אם כן תתפרש כנקבה של עֵבֶר, ויהיה זה אם כן, חידוש לשוני מפוקפק.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר