שתיקתם הרועמת של רבני מרוקו לגבי התנועה השבתאית. דן מנור

גלות וגאולה-דן מנור

אכן, מויאל אשר השתדל לעמוד על ממדי התנועה השבתאית במרוקו ועל השפעתה העצומה, כפי שהוא תיאר אותה, תוהה לנוכח ״שתיקתם הרועמת״, כלשונו, של רבנים אלה, לרבות המחברים שבהם אנו דנים כאן. תהייתו רבה עוד יותר לנוכח מעמדם של רבנים אלה כדמויות המרכזיות והסמכותיות ביותר בקרב הקהילה. הדעת נותנת, כך הוא טוען, שבתוקף תפקידם כמנהיגים רוחביים היה עליהם לנקוט עמדה. ומאחר שלא נהגו כך, הרי שתיקתם נראית לנו כאחת החידות הסתומות ביותר. ואף־על־פי־כן, אין הוא נמנע ממצוא הסבר לכך. הנחתו היא, שיש קשר בין שתיקה מכוונת זו של רבני מרוקו לבין העדר מקורות כתובים העוסקים בשבתאות במרוקו. מויאל מציין כאן את העובדה, שלא מצא שום ספרות־עיון העוסקת בתיאולוגיה שבתאית, או המכילה דברי פולמוס בין התומכים לבין המתנגדים, ואף לא ספרות אחרת מכל סוג שהוא, הקשורה לנושא. מכאן הוא מעלה השערה נוספת, שספרות כזו אכן צמחה, אך מיד לאחר המרתו של שבתאי צבי, כשהכול שרויים באווירה של הלם ואכזבה, הוכחדה ספרות זו במבצע ביעור על־ידי הממסד הרבני, שמטרתו בפעולה זו היתה לעקור את התנועה מן השורש ולהשכיח אותה. אם כן, שתיקתם המכוונת של הרבנים נועדה, לפי דעתו, לשרת מטרה זו של ביעור הרע״.

השערתו זו של מויאל, אף שהיא מעניינת כשלעצמה, מעוררת עדיין כמה שאלות:

א) מדוע אין שום עדות על ״מבצע טיהור״ זה – לא בספרי התקנות ולא בכרוניקות? הרי מאורע רב־רושם כזה היה ראוי להנצחה.

 ב) אילו אכן צמחה תיאולוגיה שבתאית במרוקו, הרי אף אם היו מבערים אותה, רוחה לא היתה נכחדת, וניצוצות ממנה היו מוסיפים בוודאי עוד להתקיים, ואולי להשתרבב בלבוש זה או אחר למחשבתם של בני הדורות הבאים. ביעור יצירה אינו מכחיד את רוחה. הניסיון ההיסטורי מלמד זאת, וחכמי מרוקו בוודאי ידעו כלל זה.

ג) אם אכן צמח פולמוס בין התומכים למוקיעים – מדוע היה צריך להשמיד את דברי המוקיעים? מה ההיגיון בהשמדת ספרות המוקיעה תופעה הנחשבת בעיני המתנצחים לתופעה הרסנית?

ד) מויאל מתייחס, כמובן, לא רק לשתיקת החכמים שחיו ופעלו בזמן גיאות התנועה השבתאית עוד לפני ההמרה של שבתאי צבי, אלא גם לשתיקתם של אותם חכמים, שחיו ופעלו אחרי ״מבצע הטיהור״. וכשהוא מדבר על ״שתיקה רועמת״ של חוג זה, הוא מניח שהם ראו, או ידעו לפחות מכלי אחר על מה לרעום וממה להתעלם. ובאמת, היעלה על הדעת שמחברים אלה, שמתחו ביקורת קשה על גלויים של פריקת־עול ושל הסתאבות חברתית, כפי שעוד נראה להלן, יראו מצד אחר תופעות של חילול־הקודש, שמאחריהן פועלת אידיאולוגיה אנטי־נומיסטית ולא יניפו את שוט ביקורתם, אלא אם כן הם מאמינים בסתר־לבם באותה אידיאולוגיה? האין זו מסקנה אפשרית? שהרי כל ההסבר הזה, שלפיו ההתעלמות מן התופעה משכיחה אותה, הוא אכן מקובל כהסבר פסיכולוגי, אך אין הוא עומד במבחן המציאות. אדרבא; ההתעלמות עלולה, דווקא, להתפרש כמתן הכשר לתופעה.

אמנם אין אנו מתכוונים לעסוק כאן בפובליציסטיקה. אך לשם השוואה נתאר לעצמנו, שהרבנות האורתודוקסית היתה מתעלמת מן התנועה הרפורמית, האם הדבר היה מצמצם את ממדי התנועה? יתרה מזו, אם אכן נקטו מחברים אלה שיטה של התעלמות מכוונת כלפי השבתאות, בהנחה שכך תיחנק באיבה, מדוע לא נהגו כך לגבי גילויי המתירנות וגילויי הכפירה, שהחלו להסתמן בקרב חוגים אחדים מבני הקהילה בהשפעת רוח הרנסנס? והרי אותו ר׳ חיים בן עטר, שלפי דעת מויאל,היה אמור להתעלם ביודעין מרוח הכפירה של השבתאות, הזדרז להוקיע את רוח המינות שנשבה מכיוון אחר. ומעל לכל, איך יעלה על הדעת שחוג רחב של חכמים, המרוחקים זה מזה הן מבחינה גיאוגרפית והן מבחינת תפיסת עולם, קלט מסר כזה של התעלמות מכוונת ללא עצרת רבתי, שבה מתחייבים בשבועה שלא להפר את הנדר? ואם אמנם התקיימה עצרת כזו, מדוע אין שום עדות עליה? הרי ההיגיון מחייב שעצרת כזו, שבה מתחייבים בנדר ובשבועה, תירשם בפנקסי הקהילה או באחד מספרי התקנות. אכן, מאחר שמויאל לא מצא אסמכתא ממש בעלת חשיבות שתאשר את השערתו הן בדבר צמיחת ספרות עיון בעלת תיאולוגיה שבתאית במרוקו, והן בדבר אחיזתה העמוקה של השבתאות בקרב הקהילה שם, גם לאחר ההמרה, הרי יש מקום גם להשערות אחרות. ננסה להעלות אחת מהן.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
יוני 2016
א ב ג ד ה ו ש
 1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  
רשימת הנושאים באתר