מורשת יהדות מרוקו

תעודה ט (כתב יד 1825.0106)

בתעודה זו מכתב קצר מיחייא ילוז אל הרב אביכזר שיידע אותו בעניין הסמיכה [של כלי קודש פלוני?].

אהובי חמודי אור עיני, הלא הוא הח[כם] הש[לם] הדו״מ [־־הדיין ומצוין],

כמוה״ר משה בן יוסף – מע״א נ=מן ענדי אנא = ממני אני] ח״מ [=חתום מטה] וס״ע ולדו [ – וסלאם עלא = ושלום על בנו].

דיק לכתיבא די קתבת לדוד וצחק [ ] וציפדתוהא למערב, עלא מסבת סמיכות – אידא זאק לוזאב ציפדולי ואידא מא ציפדתהא שי – עלמוני וש״ר [=אותה כתיבה שכתבת לדויד בן יצחק ( ), שלחתם אותה למערב על סיבת הסמיכה, אם בא לך המענה שלח לי אותו, ואם לא שלחת אותו הודיעוני. ושלום רב]. ע׳׳ה [=עבד השם] יחייא ילה.

[הכתובת:] ליד הח׳ הש׳ הר׳ משה בן יוסף נר״ו. וש״ר [=ושלום רב] ופ[ ].

תעודה י(כתב יד 1825.0130)

זה הוא מכתב נוסף מיחייא ילוז לרב אביכזר, ובו מבקש ממנו ילוז שישלח לו בהקדם את הספר ״מקדש מלך׳׳.

[הכתובת:] תגיע ותתחזה / להח׳ [=להחכם] עדיפ מנביא וחוזה, הח׳ הש׳ הדו״מ [=הדיין ומצוין] כהר״מ ע״ה אשו״ש ואלו״ש [=אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך ולביתך שלום]

 בהו״ו

אחדש״ו [=אחרי דרישת שלומו וטובתו] סבת שורותים אלו תא נחב מן [=אני מבקש מן] שי״ת ומנך [=השם יתברך וממך] תציפדולי לחלקים די ״מקדש מלך״ [=שתשלח לי את החלקים של (הספר) ״מקדש מלך״] בלעזם [=בנמרצות]; תא נקראו [פיה] [=אנחנו קוראים בו] פבה״ך [=פבית הכנסת = בבית הכנסת], פחאל מא תערפ [=כמו שאתה יודע]. ואל[בוד], ותחרוס בזרבא [=ובוודאי, ותשתדל במהירות]. וש״ר [=ושלום רב]. יחייא ילוז.

הערת המחבר –  הימצאותו של הספר ״מקדש מלך״ לרבי שלום בוזגלו באזור מוזכרת גם בספרו של רבי יהודה אלעסרי !ראה מה שכותב מ׳ בר־אשר במאמרו בקובץ זה.

דברי סיכום ראשונים

התעודות

את החשובות מבין התעודות הצגתי לעיל והשתדלתי לתרגם כמעט את כל הדורש תרגום. גם הוספתי ביאורים בסמוך לכל תעודה ובהערות השוליים. כמות ראשי התיבות בשטרות היא רבה עד מאוד. יש בהם שני סוגים: האחד הוא ראשי תיבות נוסחתיים ומוכרים; הסוג השני בנוי כצירוף של מונחים משפטיים, הוא מצוי בייחוד בתעודות בעלות האופי המשפטי (כגון השטר בתעודה ג); ריבוי ראשי התיבות בתעודות במגרב הוא מן המפורסמות, והוא רווח בתעודות בתי הדין היהודיים בכל אתר ואתר בתפוצה היהודית.

התעודה המעניינת ביותר היא השטר המובא בתעודה ג, המדבר בעסקה שנרקמה עם הגביר מסעוד בן דוד אלישע, תושב גריס, לבין שניים מתושבי קהילת קצר אשוק, משה בן סלימאן יתאח ויצחק בן יעקב חמו. שניהם מקבלים מאלישע אשראי לקניית זיתים ״לעשות מהם שמן כתית״,ואת פדיון הכסף מן התוצר הסופי עתידים הם לחלק ביניהם שווה בשווה. לשטר יש תוקף משפטי מלא, וחתום עליו מכלוף בן מסעוד בן חמו בגריס: תוארו של זה אינו נקוב, אך נראה שהוא סופר בית הדין. אם השערה זו נכונה הרי שליד הרב משה אביכזר היה עוד בעל תפקיד רבני בעיר הזאת.

הערת המחבר : ברוב התעודות היא כתובה קצר אשוק, ויש כותבים קסר אסוק. בקהילה זו ישבו יהודים ברציפות לפחות מן המאה השבע־עשרה. במצבה בבית העלמין הישן של הכפר נמצאה כתובת פטירה משנת תט״ל, כלומר משנת 1679 (ראה מאמרו של מ׳ בר־אשר בקובץ זה ב־§1).

שטר נוסף בעל עניין רב הוא המכתב לרב אביכזר מיעקב בן יוסף (תעודה א), שבו מבקר יעקב את הרב אביכזר בצורה קשה ובוטה. יעקב נוזף ברב על שלא קיים את הבטחתו להעמיד גורם שלישי שיעשה משפט צדק בינו ובין יהודי ששמו לא התפרש.

לסיכום, כל אחת מהתעודות עוסקת בתחום אחר בחיי הפרט, ורק מעט שבמעט קשור לחיי ההנהגה היהודית: הרבה מהתעודות הן מחיי יום־יום של יהודים, כגון תעודה ח, המעידה על הקדשת ספר תורה בידי עישא הלוי. היא הקדישה אותו ״הקדש גמור כהלכתו, על מנת אם [=בתנאי ש]לא יהפך לי הזמן״, היא לא תחזור מן המעשה הנאצל. לצורך זה היא הפקידה את רב העיר, הרב משה אביכזר, ש״יהיה מתבונן ומסתכל בכל ענייני הספר במלבושיו ושמן למאור לו״, וכן שאיש לא ישלח את ידו בו. לימים הצטרפה אחייניתה של זו והפקידה ספר תורה נוסף, אמנם ״הישן הידוע לאבותיהם הנקרא ׳ספר איית לאווי "  גם היא הפקידה את הספר בידי החכם הנזכר ובאותם התנאים. עישא וזוהרא לבית הלוי הקנו לרב אביכזר את שני הספרים, והם הקדש גמור – ״ולא ימכרו לעולם״.

הקדשת ספר תורה הייתה גם ביטוי נעלה לאהבת התורה וגם מעשה הנצחת זכרו של אדם לדורות. לפעמים הונצח בתרומת ספר התורה אדם מת, ולפעמים הנציח את עצמו אדם חי. כך נהגו זוגות שלא הביאו לעולם זרע של קיימא, וראו בתרומת ספר תורה מעין תחליף לפרי בטן.

שתי תעודות אחרות עוסקות באחד המנהגים הידועים במרוקו: החובה לאדם – ובפרט זקנים וזקנות החשים את יומם האחרון המתקרב ובא – להכין תכריכים שבהם ייקברו קבורת עולמים, ואגב זה נזכרה האמונה בתחיית המתים. בתעודה ה המובאת לעיל חתם על השטר יהודי בשם ישועה (שם נפוץ במחוזות הללו) וראה לכתוב: ״ומי הוא היהודי שיאמר שלא יעשה תכריכי קבורה לאשתו, כי הזהירו חז״ל על התכריכין, שכל מי שעושה תכריכין למת – מודה בתחיית המתים: לא כמו סברת הטועים שאומרים שהתכריכין הולכים לאיבוד. שהרי א[מרו] חז״ל יבמה שהמת נקבר הוא עומד בתח״ה [=בתחית המתים]״׳.

בן העשיר ובת המלך

היה האל בכל מקום וצד, כי אין מקום ממנו הוא נפקד, עד שהיה עשיר מופלג אחד ולעשיר היה בן אהוב מכל. היה העשיר זקן בשנים והרגיש כי קרבה שעתו להאסף אל אבותיו. הוא קרא לבנו ואמר לו: ״בני יחידי, זקן אני וסופי קרב, זה הזמן שתלמד את מקצועי, כדי שתוכל להמשיך בדרכי". עבד הבן במרץ רב עם אביו ולמד את מקצוע המסחר. בבוא היום, הלך העשיר לעולמו ובנו המשיך בדרך אביו. יום אחד, בא אדם זר לעיר וחיפש שותף. הוא חיפש וחיפש עד שהגיע לבן העשיר ואמר לו: "זה חודשים, אני מחפש שותף רציני לעסקי זהב, האם תהיה מוכן להיות שותפי ולבוא עימי"? ביקש בן־העשיר הסבר על העיסקה והזר ענה לו: "הרחק מכאן, יש הר ובהר זהב, שאיש אינו יודע על קיומו״.

ביקש בן־העשיר להתייעץ עם אימו וזו הזהירה אותו מהעיסקה: ״לעולם אל תאמין לזרים״, אמרה.

בשעות הערב, הגיע הזר לבית בן־העשיר. לאחר שקיבל את תשובתו השלילית של בן־העשיר, הוזמן הזר לבוא לבית ולשתות כוס תה. כשהתה היה מוכן ומונח על השולחן, הצליח הזר לשים בכוסות התה של בן־העשיר ואימו סם מרדים. כששתו, נרדמו השניים מיד. הזר לקח את בן העשיר, העביר אותו לסירה והפליג עימו לכיוון הר הזהב. לאחר זמן התעורר בן־העשיר: ״מה מעשיי כאן״? שאל את הזר. הזר הסביר לו כי שותפים הם. אימו הסכימה לשותפות והם עושים עתה דרכם להר הזהב. הם הגיעו לחוף, ירדו מן הסירה, והלכו כברת דרך עד שהגיעו אל ההר.

פנה הזר לבן־העשיר ואמר: "הנה ההר לפנינו. אני אגיד כמה לחשים ואתה תעלה אל ראש ההר בעזרתם. זכור, אל תסתכל לשום מקום אחר פרט לאדמת ההר שלפניך. קטוף את כל העשב הנמצא בהר והשליכו אליי".

שאל בן־העשיר על הזהב והזר הסביר לו, כי מהעשב המיוחד הוא יעשה אבקת זהב.

בן העשיר אכן הועלה בעזרת הלחשים לראש ההר. הוא נכנס דרך שער שהיה במעלה ההר ועשה כמצווה. הוא קטף במשך שעות רבות את העשב וזרקו למטה לשותפו. לאחר שגמר את המלאכה, הוא ביקש מהזר שיורידו למטה כמובטח. אך הזר לא היה אלא נוכל, שמידי שנה מצא לו שותף^,, שקטף עבורו את העשב ואחר כך הוא נהג להשאירו על ההר.

כך היה גם עם בן העשיר. הוא הסתובב והסתובב, וראה שכל ההר מלא עצמות אדם, של אנשים שהועלו על ידי הנוכל והושארו שם, בצידו השני של ההר. הוא חשב וחשב ולבסוף, הוא קשר את כל העצמות ביחד, שילשלם מההר וירד בעזרתם ישר אל הים. בים הגועש נזרק בין הגלים עד שהגיע לחוף.

בקרבת מקום, הוא ראה בית מפואר. הוא זחל בכוחותיו האחרונים עד לפתח הבית, שם עמדה נערה. הנערה הכניסה את בן העשיר לביתה וטיפלה בו כיאות.

לאחר שכוחותיו חזרו אליו, הוא סיפר לה את סיפורו מתחילתו ועד הגיעו אליה. הנערה אמרה לו: ״הנוכל נוהג איפוא לקחת שותף ולהשאירו על ההר מידי שנה. אתה היחידי מבין כל 'שותפיו שנותר בחיים״. סיפרה לו הנערה כי היא בת מלך, ומידי שנה הולכת היא לבקר את אביה בארמון. הנערה הציעה לו שיהיה לה לאח כי היא בודדה. בן העשיר חי במחיצת בת המלך שלוש שנים. הם היו מאושרים ושרדו ביניהם יחסי אהבה של אח ואחות. יום אחד, פנתה בת המלך לבן העשיר ואמרה: "זה שלוש שנים, שלא ביקרתי את אבי המלך וברצוני לבקרו עתה. הנה אני משאירה לך את הבית וכל־טוב, אך בקשה אחת לי אליך. לעולם אל תיכנס לחדר הנעול שבקצה הבית״.

הבטיח בן העשיר למלא את מבוקשה. הוא ליווה את בת המלך עד ליציאה מן הכפר וחזר אל הבית.

במשך מספר ימים, הסתובב בן העשיר וחשב בלבו, מה יכול להיות בחדר עד כי אסור לפותחו?

הוא לא עמד בהבטחתו כי גברה עליו סקרנותו. הוא פתח את החדר וראה חלון עגול. מרוב סקרנות, הוא נכנס דרך החלון והנה לפניו עולם אחר, מקום מרהיב ביופיו, הן בגניו והן במפלי המים הרבים. הוא ראה שם שבע יפהפיות לבושות בהדר. בהגיען למפל, הן התפשטו ונכנסו להתרחץ.

כך היה מידי יום ביומו. בן העשיר היה בא לאותו מקום ומסתכל ביופין, עד שהתאהב בבת הצעירה מכולן. מרוב שחשקה בה נפשו, לא בא אוכל אל פיו במשך ימים רבים. בן העשיר רזה מאוד ומראהו היה נורא. לאחר מספר שבועות, שבה בת המלך מביקורה אצל הוריה, והנה בן העשיר לפניה, פניו קודרות ומראהו כשלד. היא פנתה אליו ואמרה: ״אחי אחי, השארתי אותך עלם יפה תואר ובחוזרי אני מוצאת שלד״. סיפר לה בן העשיר מה שקרה לו ואמר: ״אם לא תביאי לי את הבת הצעירה, אעדיף למות מאשר לחיות״. בת המלך הסבירה לו, כי שבע היפהפיות הן בנותיו של המלך הגדול, השולט על מדינות רבות וגם על מדינת אביה. היא עצמה גרה הרחק מהמדינה בה מולך אביה, כי עליה לשמור על הבנות.

בת המלך ראתה מה רב צערו של העלם הצעיר ואמרה: "למרות העונש הצפוי לי, אעזור לך אחי. מחר תיכנס דרך החלון ותיגש אל המקום בו פושטות הנערות את שימלותיהן. ברגע שהן תתפשטנה, קח את שימלתה של הבת הצעירה, הסתתר והמתן, עד שאחיותיה תסתלקנה והיא תישאר לבד. רק אז תצא מהמחבוא. כשהבת הצעירה תראה את שימלתה, היא בוודאי תבוא אליך. התרחק ממנה אט אט עד שתגיע לחלוץ העגול ואז אחטוף אותה". בן העשיר הבטיח לעשות כדבריה. למחרת, הוא המתין עד שששת אחיותיה התייאשו מחיפוש אחר השימלה והסתלקו. הוא הצליח להביא את הנערה כשהיא ערומה כביום היוולדה, עד לחלון ושם היא נחטפה על ידי בת המלך. זו כלאה אותה מיד בחדר חשוך. לאחר כמה דקות, פנתה הנערה הצעירה לבת המלך השומרת עליה ואמרה: ״יודעת את מה צפוי לך כשיוודע הדבר לאבי״. בת המלך ידעה את חומרת המעשה אך ריחמה על בן העשיר. כך הוחזקה הנערה במשך ימים רבים. בן העשיר השתוקק מאוד לראותה אך היא סירבה לראות איש.

יום אחד, התיישב בן העשיר ליד הדלת הנעולה של חדר אהובתו, והחל לנגן בכלי נגינה שבנה בכוחות עצמו. הצלילים נגעו ללבה של הצעירה והיפה, עד שביקשה ממנו שייכנס אליה לחדר וינגן לפניה. החל מאותו יום התאהבה בו, ולאחר זמן מה נישאו השניים. כעבור שנים אחדות, נולדו להם שלושה ילדים.

בן העשיר, ששנים רבות לא ראה את אימו, התגעגע אליה וביקש מאשתו רשות לנסוע לבקרה. בן העשיר ביקש גם מבת המלך, שהייתה לו כאחות, שתשגיח בשבע עיניים על אשתו ועל שלושת ילדיהם. בן העשיר נפרד מהם ויצא לדרכו. הגיע לעירו ומצא את אימו לובשת שחורים ומקוננת. הוא פנה אליה ואמר: ״אמא! אני בנך ועכשיו חזרתי אליך". סירבה האם להאמין ואמרה: "בני מת לפני שנים רבות, לך תהתל במישהו אחר״. התעקש הבן ואמר: ״האם היה לבנך סימן זהוי כלשהו״? ענתה האם ואמרה, כי לבנה הייתה שערה על זרועו. הפשיל בן העשיר את שרוולו. משראתה האם את הסימן על זרועו של בנה, היא חיבקה אותו ובכתה מרוב אושר.

בנה סיפר לה את קורותיו ואמר כי הוא ייסע בקרוב להביא את אשתו וילדיו. אחרי זמן מה, הוא נפרד מאימו והבטיח לה לשוב במהרה. הוא חזר לאשתו ואחרי כמה ימים, נפרד מחברתו הטובה והנאמנה והבטיח לבוא לבקרה אחת לשנה. בן העשיר הביא את אשתו וילדיו לבית אימו ושם היו למשפחה אחת, אך תמיד שמר על אשתו מכל משמר שמא תברח.

לאחר שנה, החליט בן העשיר לקיים את הבטחתו ולבקר את בת־ המלך, ידידתו הטובה. הוא הודיע לאשתו וילדיו על נסיעתו ואת אימו הזהיר לאמור: ״בארון שלי יש שימלה מיוחדת של אשתי. דאגי שהארון יהיה נעול בשבעה מנעולים. ברגע בו תגיע שימלה זו לידי אשתי, היא תיעלם והילדים עימה".

הוא סיים את דבריו ויצא לדרכו. אשת בן העשיר החלה לרקום מזימות אודות השימלה. מה עשתה? היא לקחה את שלושת ילדיה והלכה לטבול במקווה. הילד הקטן החל לבכות ואימו שרה לו שיר ערש. קולה של האשה החל להדהד בכל פינות המקווה, עד אשר הגיע לאוזנה של מלכת אותה מדינה, אשר טבלה במקווה באותה שעה. לפתע הפסיקה האם הצעירה לשיר. ניגשה אליה המלכה שהתלהבה מקולה וביקשה ממנה שתמשיך לשיר. אשת בן העשיר הסכימה להמשיך לשיר, אך ורק אם יביאו לה את שימלתה המיוחדת מדירתה. המלכה נתנה הוראה לחיילים שהיו בחוץ, להביא את השימלה מהארון בעל שבעת המנעולים שבבית בן העשיר. ואכן כך היה. החיילים פרצו לבית, פרצו את המנעולים של הארון ולקחו את השימלה המיוחדת. אשת בן העשיר לבשה את שימלתה בעלת תכונות הפלא, לקחה את ילדיה ולעיני כל הסובבים והמלכה, נעלמה כרוח רפאים. לאחר ימים מספר, חזר בן העשיר לביתו והנה אימו לבושה שחורים. הוא שאל אותה לפשר הדבר וזו סיפרה לו את דבר המעשה. לאחר ששמע את סיפורה, הוא נפרד מאימו בנשיקות וחזר לבת המלך ידידתו, כדי להודיע לה על מה שקרה. מסרה לו בת המלך ידידתו את שם המקום בו יוכל למצוא את אשתו, אך הזהירה אותו, כי זקוק הוא לשנים כדי להגיע לאותו מקום. הוא נפרד ממנה ויצא לדרכו הארוכה. כך הסתובב מעיר לעיר וממדינה למדינה, עד שהגיע לעיר גדולה. הוא שוטט בעיר ובהגיעו לאחד הרחובות, הוא ראה שלושה אחים הרבים ביניהם וצועקים זה על זה. הוא שאל אותם לפשר הדבר ואלה ענו לו, שאביהם המת הוריש להם שלושה פריטים וכל אחד מהם רוצה לקבל את הטוב ביותר. הפריט הראשון היה כובע, הפריט השני נעליים והפריט השלישי מקל הליכה. המשיכו האחים והסבירו, כי לשלושת הפריטים תכונות פלאיות.

פתח ואמר האח הראשון: ״מי שיחבוש את הכובע, יראה את כל הסובבים אותו, אך איש לא יבחין בו״. המשיך האח השני: "כל מי שינעל את הנעליים, יוכל להגיע לכל מקום בו יחפוץ״. סיים האח השלישי: ״המקל יכול לפתוח כל דלת ברזל, יהיה חוזקה אשר יהיה״. לאחר ששמע דברים אלה, אמר בן העשיר לשלושת האחים: ״הביאו לי את הפריטים. אני אעשה הגרלה ואחלק ביניכם את שלושת הפריטים לפי הגורל". הסכימו שלושת האחים, הלכו לביתם והביאו לו את הפריטים. ברגע שקיבל בן העשיר את הפריטים, הוא חבש את הכובע ונעלם מעיני האחים. אחר־כך הוא נעל את הנעליים וביקש להיות במקום בו נמצאת אשתו. תוך דקות ספורות, הוא מצא עצמו בפתח בית, שדלתו עשויה מברזל והיא נעולה בשבעה מנעולים. הוא שאל את העוברים ושבים ואלה סיפרו לו, שהמלך הגדול אסר את בתו ושלושת ילדיה, מפני שהיא ברחה מאחיותיה וילדה ילדים ללא נישואין. הבין בן העשיר מה עליו לעשות. הוא הניח את מקלו ודלת הברזל נפתחה. הוא חבש את הכובע, כך שמשמרות המלך לא ראו אותו. הוא עבר מפתח לפתח עד אשר הגיע למקום מאסרה של אשתו. היא הייתה כבולה באזיקים יחד עם שלושת הילדים. מסביבה היו נחשים ועקרבים השומרים לבל יקרב איש, בנוסף על השומרים הרבים ששמרו עליה.

מיד הוא התגלה בפני אשתו וילדיו אשר שמחו על בואו, בעשותו את הבלתי יאומן. פתח בן העשיר את האזיקים בעזרת המקל, ובעזרת הנעליים הם הגיעו עד לארמון המלך, אבי אשתו. שם הסביר בן העשיר את השתלשלות המאורעות, ובו במקום ניתנה הוראה לפתוח בהכנות לחתונה מפוארת. למחרת, ערך המלך משתה חתונה שלא היה כמוהו, ובן העשיר ובת המלך היו שמחים ומאושרים כל ימי חייהם.

 כאן זרם סיפורנו בנהרות אדירים ואנו נותרנו בין אצילים.

הרקת הקופות

בכל קהילה יהודית חשובה היתה קבועה קופה או קופות מיוחדות לשם נדבות א״י, ובקהילות רבות היו קופות מיוחדות לשם אחת מערי הקודש (ועל כך ידובר בפרוטרוט באחד הפרקים הבאים). השליח בבואו לקהילה מריק את כספי הקופות המיוחדות לעיר השולחת אותו, ומקבל מהקופות המוקדשות לשם א״י סתם את החלק המגיע לעירו לפי מפתח מוסכם בין ערי הקודש בא״י, כמבואר לעיל. בעיר שאין בה קופות קובע השליח קופות כאלה.

בקהילות רבות נהוג לגבות בימים מסוימים בשנה או בהזדמנויות חגיגיות מיוחדות תרומות לטובת א׳׳י׳ או לנדב לשם א״י בשעת העליה לתורה. הכספים הללו מרוכזים בידי גזבר, הנקרא ״גבאי ארץ ישראל״ או ״פקיד ארץ ישראל׳, והוא מתמנה ע״י הקהילה, ובקהילות המזרח ע״י שלוחי א״י. מידי גבאי זה מקבל השליח את כספי הנדרים והנדבות. כמעט בכל קהילה חשובה היה איזה הקדש לשם א״י או לשם אחת מערי הקודש מכספי עזבון שהוריש נדיב מבני הקהילה. שליח א״י שבא לעיר מתעניין בהקדשות כאלה ומשתדל לקבל את פירות ההקדש, ואם הקרן מוקדשת לא״י סתם, הוא משתדל לקבל את הלק עירו, כפי המפתח המקובל. במקומות רבים מוצא השליח נטיה מצד היורשים או מנהיגי הקהילה להשתמש בכספי ההקדשות לצרכי הקהילה או לטובת קרובים עניים של המוריש. השליח נלחם במגמות כאלה, ואם יש צורך בכך הוא תובע בפני בית־דין את זכותה של א״י.

קנסות לטובת ארץ ישראל

בקהילות שונות נהוג היה להטיל קנסות על עבריינים לטובת א״י. כך, למשל, התקין ר׳ שמואל ב״ר אלישע משער אריה באמצע המאה השבע־עשרה בעיר סאן־מארטינו בסביבת רג׳יו תקנות נגד משחקים בקוביא ובהן הוטל קנם על המשחקים וחלק מן הקנס הוקדש לטובת א״י. בעיר קאסטוריה הטילו ראשי הקהילה בסוף המאה השבע־עשרה קנס לטובת א״י על אחד מבני הקהילה שכתב אגרת־שטנה על מעריכי המם בקהילה.

הערת המחבר : ראובן שנקבצו עליו מקצת יחידי סגולה ק״ק קאסטורייאה יע״א ביום השבת על ענין כתב אחד שכתבו וחתמו מעט מזער אנשים מעניי העיר הנז׳ לזכותו על ענין המס. קמו יחידי סגולה ואמרו לו: תן לנו הכתב ונראה מה שכתוב בה, ולפי ששמענו מאחורי הפרגוד שכתבו עלינו שטנה לאמר שאנו עושים שלא כדת והלכה. והשיב להם ראובן: הכתב שלחתיה במקום רחוק ולא היה בידי וכששמעו הדברים האלה, הביאו לראובן במצור ובמצוק, שהיו אומרים להוליכו בעש״ג [בערכאות של גויים] עד שנתחייב ראובן בשבועה לתת קנס מאתים גסים לא״י אם לא יביא הכתב לידם עד שני חדשים״. (כרם שלמה, שו״ת, לר׳שלמה אמארילייו, שאלוניקי תע״ט, חו״מ, סימן נייד ! תשובות ר׳ יהודה שמואל פרימו שנדפסו בס׳ ״כהונת עולם״ לר׳ משה הכהן, קושטאנדינא ת״ק, סימן י״ו).

כל מיני קנסות כאלו משתדל השליח לגבות, אם מידי הנקנס ואם מידי גבאי א״י שכבר גבה את סכום הקנס. וכן אנו מוצאים שליח א״י המשתדל לגבות קנס שהטיל על עצמו איש אחד בשבועה. כך היה מעשה בבצרה, באמצע המאה השמונה־עשרה, באיש שנשבע בשעת כעסו שלא יכנס לבית חמיו ואם יכנס יתן אלף אריות (גרוש) לטובת חברון, לימים נכנם לשם בשעת משתה, מתוך תקוה שיעלה בידו להתפשר עם כוללות חברון בסכום מועט. אז נזדמן לבצרה ר׳ מרדכי דובייו שליח חברון, ו״ביום שהיה השליח מוכן לצאת מן העיר שמע את הדברים ומעשה שהיה ושלח לקרא להר׳ אברהם הנודר ובא אליו…ואמר השליח…אתה חייב לפרוע לכוללות עה״ק היא חברון האלף אריות שנדרת״. ״

משסיים השליח לגבות את הכספים לכל סוגיהם, רשם ראש הקהילה או סופר הקהילה בפנקס־השליח את הסכומים שקיבץ השליח בקהילה, לעדות בפני שולחיו ולהמלצה בפני שאר הקהילות שהוא עתיד לילך אליהן, כמבואר לעיל.

והשליח מצדו מאשר בפנקס הקהילה שקיבל סך כך וכך, לעדות בידי מנהיגי הקהילה בפני בני קהילתם וגם בפני שלוחי א״י העתידים. לבוא אליהם בשנים הבאות. בסוף האישור מוסיף השליח ברכה למנדבים ותפלה לשלומם. בקצת קהילות רושם סופר הקהילה עצמו לזכרון, שבא שליח פלוני ביום פלוני, הציע את בקשתו והקהילה נענתה לו ותרמה השליח סך כך וכך. ידיעות כאלו על שלוחי א״י נשתמרו בפנקסי קהילות ואיגודי־קהילות אלה !

אייזנשטאט, אמשטרדם, אנקונה, ביאליסטוק, ברלין, דובנא, האצפעלד, המבורג, ויתנה,  וירמייזא, טיקטין, טריפולי(צפון אפריקה), לונדון(ק״ק הספרדים שער השמים), מגנישיאה, ניו־יורק (ק״ק הספרדים שארית ישראל), קרעמזיר, תוניס, תירייה! ועד ארבע ארצות, ועד מדינת ליטא, ועד גליל מונפיראטו, ובודאי בפנקסים רבים אחרים שעוד לא נתפרסמו בדפוס, או שאבדו בצוק העתים.

עתים נמסרים הכספים לידי השליח, והוא לוקחם אתו או מעבירם כרצונו לא״י, ועתים נשלחים הכספים לידי מרכזי כספי א״י — קושטא, ויניציאה, ליוורנו, אמשטרדם, פרנקפורט, לבוב — ונזקפים שם לזכות השליחות, והשליח מקבל אישור על כך. בראשית המאה התשע־עשרה היו שלוחי החסידים במזרח־אירופה מוליכים בעצמם לאי׳י את כל הכספים שקיבצו הם וגם כל כספי תרומות א״י שנמצאו במרכזים — וילנא, ורשה — והולכת כספי א״י מרוסיה ומפולין לא״י היתה אחד מתפקידי השליח. עתים השקיעו השלוחים את הכספים בסחורה ושלחו את הסחורה לא״י, מטעמי ריוח או מטעמי בטחון בדרכים, ועתים התנו השולחים עם השליח בפירוש שלא יעשה כך אלא יעביר מעות מזומנים בעין או בהמחאה.

בכתובות שבחלק המרכזי של אזורנו השמות הם רומיים כגון: אמפליאטוס, ארניסוס, אסטיריוס, אסטיר, ויקטורינוס, טאטיה, יוליאנה, ליציניה, לוקוס, לוציו־ סה, מארקום אוויליוס יאנואריוס, פומפיאנה, רוסטיקוס, סאבירה. השווה גם אירעה* (1091 CIL).

על־פי־רוב לא ביקשו מציבי הכתובות להסתיר את זהותם הדתית והלאומית של הקבורים. במקרים רבים בערך מוצאים אנו את הכינוי האתני יהודי או יהו­דיה, כפי שראינו אותו כבר אצל מארקוס אברליוס פתולומיאוס היהודי. והנה לקט שמות בתוספת הכינוי מאזורנו: אוויליה אסטיר יודיאה יוליה ויקטוריה יודיאה, יוליום אניאנוס יודיאום סאטיה רופיה יודיאה, פומפיוס ריסטוטום יודיאוס פרופאניוס הונוראטוס יודיאוס, ציליה תאלאסה יודיאה. בכתובות תוכרה מצאנו פעמיים את השם יודאים, יודה.

על מצבות־הקבורה בקמרת מצויה המלה ׳שלום׳ באות עברית או לאטינית, המעידה גם היא על דתם של הקבורים. שכיחה ביותר היא צורת המנורה בעלת שבעת הקנים, הסמל היהודי של אותה תקופה, המצוי לרוב בבתי־הקברות שבארץ־ישראל ואיטליה! היא מתנוססת בכניסה למערות־קבורה וליד הכתובות, ולעומתן נמצא בקמרת נר נוצרי עם דמות ישו והצלב, ומנורה הפוכה, סמל היה­דות שנוצחה.

סמל המנורה נתגלה בקירינאיקה פעמיים במקומות בולטים, שלא בקשר עם קברים. אפלבאום רוצה לראות בזה מעין נס פוליטי של התמרדות. מצאנו גם את המנורה חרותה על עמוד, שעליו הכתובת! Deus Abraham Deus isac], בהנשיר פוארה (Su_PP1.16701) בגבול בין תוניסיה לאלג׳יריה, כלומר רחוק מאוד מקירינאיקה ^.

בכתובות נתקלים אנו לפעמים בשם שמים בצורות שונות! אולם אין דבר זה מוכיח עדיין על יהדותם של הנזכרים בכתובות, כפי שניווכח להלן.

חיי הדת

הכרנו למעלה את בית־הכנסת של נארו׳ ואת הנדבנים שתרמו את הפסיפסים לקישוט הבית. בין אלה נמצאה גם הנערה יוליה. מכאן שגם הבנות נתחנכו לדת יהודית ובוודאי גם לחכמה יוונית. דווקא באפריקה נפוץ היה חינוך הבנות. בכתובות הפסיפס של בית־כנסת זה מדובר על ה־׳instrumenta׳, כלומר ספרי־ התורה, וייתכן גם כתבי־קודש אחרים, שהיו במקום. באפריקה מצויות היו גם ספריות חילוניות, אמנם לא כל־כך גדולות כמו באזורים אחרים של האימפריה.

ידוע לנו, כי בסיטיפיס היה בית־כנסת (מם׳ 8499). מהסיפורים על קדושות נוצריות, מארקיאנה וסאלסה, נודע לנו דרך אגב גם על קיום בתי־כנסת בקיסריה ובטיפאסה. בודאריוס  המסית את ההמון נגד מארקיאנה הוא הארכיסינאגוגוס, ואם יש ראש בית־כנסת או אב בית־כנסת בוודאי שיש גם בית־כנסת. במעשה סאלמה הקדושה נאמר, שבית־הכנסת בטיפאסה הוקם במקום מקדש אלילי! לאחר זמן הפכו הנוצרים את בית־הכנסת לכנסיה, על אף התנגדותם העזה של היהודים. יש ללמוד מכאן׳ כי בית־הכנסת בטיפאסה עמד במקום מכובד והיה בניין שכדאי היה להילחם עליו. טרטוליאן מתאונן, כי בתי־הכנסת היהודיים הם מקור הרדיפות של הנוצרים. הוא התכוון ללא ספק לתעמולה האנטי־נוצרית המתנהלת בהם, אבל גם להדרכה ולהוראה, שהיו מקבלים היהודים, כדי שידעו מה להשיב. אבל על טיבה של הוראה זו ועל צורותיה לא נודע לנו ממקורות יהודיים מקומיים ולא כלום ^.

מן המפורסמות שאינן צריכות ראיה הוא שחיי הדת של הפזורה קשורים היו בארץ־ישראל ובבית־המקדש בזמן שהיה קיים. ואמנם, הקשרים בין קיריני, קרתיגני ואפריקה כולה ובין ארץ־ישראל חזקים היו למדי. יאסון איש קיריני עלה לארץ־ישראל בימי התקוממות החשמונאים וחיבר ספר  עליה בחמישה כרכים. כבר קראנו, כי אנשי קיריני התלוננו לפני הקיסר אבגוסטוס על שצורריהם ביקשו לעכב את משלוח מחצית השקל לבית־המקדש, והם זכו בדינם והוצאה פקודה המבטלת את הגזירה.

בוודאי מקרה הוא, כי רק במעשי השליחים (ב, ז) נשמד זכרם של יהודים מחבל לוב, שעלו לרגל לבית־המקדש. היה להם גם בית־כנסת על שמם בירושלים (שם ו, ט). בין העולים לרגל היו כאלה שהשתקעו בירושלים, כאותו שמעון הקיריני, שעליו מסופר באוונגליון, כי בא לתומו מהשדה ואילצוהו להשתתף במעשה הצ­ליבה. לא נתפלא שנתגלתה בארץ־ישראל מצבת־קבורה (ביוונית) של ׳ראובן בן יעקב׳ מאנשי הפנטאפוליס. וכבר שמענו על ההשערה, כי ייתכן שבין המתיישבים בקיריני היו גם אגשים מארץ־ישראל. ייתכן שדווקא בשל קשריהם של אנשי קירינאיקה עם ארץ־ישראל מצאה שם התעמולה הנוצרית קרקע נוחה — אולי במיוחד בין המתייהדים.

הלאומנות הערבית ומעמד הד׳ימי

למרות מניעיה השונים והמרובים ומקורותיה המגוונים, ואפילו הקוסמופוליטיים, הלאומנות הערבית כיום היא תנועה מדינית החותרת לחדש את ההגמוניה הערבית על-פי דוגמת הממלכה הערבית-המוסלמית של הח׳ליפים — ממלכה שקמה מכוח סיערוב של אדמות הד׳ימים ושיעבודם של העמים הילידים. מבחינה רעיונית והיסטורית קשורה אפוא הלאומנות הערבית במושגי הג׳האד והד׳ימה. ולפי שהערבאות משמשת כלי לערכי האסלאם, אין מקום לתמוה על כך שהלאומנות הערבית ופן-אסלאם חופפים הם ופעמים מתנגשים, בגלל השוני ברכיביהם. בספטמבר 1968, בוועידה הרביעית של האקדמיה לחקר האסלאם, שנערכה באוניברסיטת אל־אזהר שבקאהיר, חזרו והכירו במעמדו הקיים־ועומד של הד׳ימי.

וכך אמר שם חכם־דת אחד דגול:

אפשר לומר שהם נתינים שאינם מוסלמים, ולפיכך עלינו לדאוג להם. בקבוצה זו מונים את היהודים, הדרים בכמה מדינות מוסלמיות שראשיהן, יחד עם בעלי־שררה שבהן, מזכים אותם בידידותם ומגוננים עליהם מפני המוני המוסלמים. אך למגיניהם של היהודים אנו אומרים כי הללו בהכרח הם ד׳ימים, שמעלו באמנה שעל־פיה ניתנה להם חסות… האנשים האלה הפרו את בריתם והפרו את התחייבויותיהם. בתנאים אלה איך נוכל לקיים את חובתנו ולהגן עליהם?

הנה, אם על־פי השריעה עדיין נחשב היהודי בחזקת ד׳ימי בחברה הערבית של זמננו, הרי בהכרח אותה הלכה עצמה מחייבת שגם הנוצרי הוא ד׳ימי: ואם כך הוא, הרי אי־אפשר שיהיו שווים בזכויותיהם למוסלמים.

תהליך האוסמוזיס בין הערבאות לאסלאם, שעליו מדבר אחמד בן בלה, אינו מבשר דווקה עתיד של חירות וזכויות שוות לנוצרים ה״ערבים״. הם קיוו בזמנו לגלות צורה של טמיעה שטחית בדמוקרטיה ערבית חילונית, שעדיין לא באה לעולם, אך במדינה מוסלמית אף לא ייחשבו ערבים, שהרי מאז־ומתמיד אין ערבי יכול להיות אלא מוסלמי (ראה תעודה 3).

נשיא לוב, הקולונל קדאפי, הכריז ב־1980, בתשובה על שאלה בדבר גורלם של עשרת מיליוני הנוצרים היושבים בארצות ערביות:

1. הנוצרים הלכו בדרך־לא־דרך וחובה עליהם לשנות את ארחותיהם, במידה שבאמת־ובתמים הם ערבים.
2. אבל אין ספק ביחס לזהותם הערבית. —אם כך, הם חייבים להתאסלם.

אולם, אם לא יאבו להמיר את דתם, הרי ההיסטוריה הערבית־המוסלמית כבר פתרה את הבעיה הזאת: היא תמציא להם את המעמד המסורתי, הבדוק־והמנוסה, של ד׳ימים.

הערכים המסורתיים של ה״אומה״, החוזרים ומונחלים במסגרת הלאומנות הערבית, מנציחים אפוא בעת החדשה את הסתירה בין השאיפות התרבותיות והלשוניות של העמים הטרום־ערביים לבין הפן־אסלאם. המאבק נטוש על צדדים שונים של חיי־הדת כגון חופש הפולחן, מעמדם של בניינים דתיים, עריכת תהלוכות, שימושם של פעמוני כנסיה, עשיית־נפשות, המרות־דת, כפירה־בעיקר, נישואי־תערובת וזכויות־ירושה, וכן על שאלות של שוויון בפני החוק ואפשרויות תעסוקה.

לא כאן המקום לעמוד בפירוט על נחשול האלימות ששטף את כל המזרח הקרוב והתיכון ואת המגרב לאחר מלחמת־העולם השניה. שנאת־הזרים, שבאה לאחר הדה־קולוניזאציה, הפיחה חיים חדשים במסורות הישנות של הד׳ימה, שבאו על ביטוין בלשון הלאומנות הערבית החדשה, שלגביה התבטאה מחיקת התוצאות המשפילות של הקולוניאליזם האירופי בעיקר בביטול החירויות והזכויות שהשיגו קיבוצי הד׳ימיס בעבר, בתחומי הדת והתרבות, הודות להתערבותה של אירופה. הד׳ימה המוסלמית התחלפה עתה בד׳ימה הערבית.

האומה המוסלמית נעשתה אומה ערבית, ואילו הקיבוצים הלאומיים המזרחיים הטרום־ערביים שבו־הופיעו בקיבוצים לאומיים של ד׳ימים. הסיכסוך הישראלי־הערבי נתן פורקן לשנאה הכבושה, שקודם־לכן נבלמה משך זמן קצר בלבד על־ידי הקולוניאליזם האירופי. אם תחילה היתה מתפרצת לפרקים כמין קדחת חוזרת, הנה בשלהי שנות ה־30 הגיעה לשיא והעירה בהמונים מחדש תוקפנות עתיקת־ימים נגד הד׳ימים. בגלל שרשים אלה בפסיכולוגיה של המוני־העם, היה גילוי זה מדכדך כל־כך בתפוצתו הנרחבת בעולם הערבי כולו. היו ממשלות — במארוקו, בתוניסיה — שניסו לשים סכר לנחשול הקנאות העממית, אולם בלוב, מצרים, סוריה ועיראק הסיתו השלטונות עצמם את האספסוף, שדמאגוגים כבר שילהבו אותו ממילא.הלאומנים הערבים, שהתירו את רצועת הרגשות הקיבוציים האלה, דיברו בלשון                     השנאה והבוז של דורות־עברו, אך הואיל והרדיפות האלו הבאישו את ריח ארצותיהם                                                                           

ברחבי תבל, חזרו אחרי־כן וביקשו להגשים את העקרונות של מָווארדִי (ראה תעודה                         

5). רוב היהודים, שכל רכושם נלקח מהם, אולצו, באמצעי־כפייה בלתי־רשמיים בעיקרם, לצאת את הארצות הערביות. מאוכלוסיה של קרוב למיליון נותרו כיום   20,000 בלבד — מהם כ־5,000 בסוריה, שבה עודם מוחזקים כבני־ערובה. כך נעלמו כמעט לגמרי מן המזרח התיכון ואפריקה הצפונית הקהילות היהודיות הטרום־מוסלמיות, שהואשמו בהתמרדות נגד הד׳ימה הערבית.

הבדלים ניכרים יש כיום במצב המיעוטים הדתיים במדינות המוסלמיות. בטחונם וחירויותיהם מתחזקים ככל שנחלשת שליטת הדת או הלאומנות הערבית על הפוליטיקה. כך אירע במיוחד בתורכיה שלאחר מוצטפא כמאל אתאתורך (1923 והלאה). באיראן בימי השאה ריזה פהלוי ובנו מוחמד ריזה(1978-1925), ובאחרונה, סמוך לסוף תקופתו של סאדאת, ככל שניתקה מצרים מן המעגל הערבי ונקטה קו ריפורמיסטי שהלם יותר את תולדותיה, את האינטרסים שלה ואת התפיסות המודרניות של קיום־צוות בשלום בין לאומים. אי־היציבות המאיימת במחצית השניה של המאה ה־20 על ארצות אלו יש בה כדי להזכיר אותן תקופות של מאבק, במיוחד במאה הי״ט, שבהן נפתלו כוחות התמורה והקידמה המוסלמיים עם המגמות המסורתיות, העוינות כל חידוש. כבעבר כך גם בעתיד יהיו גורל העדות הלא־מוסלמיות ומידת התוקפנות של מניעי הג׳האד תלויים בשאלה איזה משני הצדדים האלה יכריע את הכף.

במצב הנוכחי כל הנסיונות לחילון הלאומנות הערבית, שנעשו על־ידי הנוצרים שבדאר אל־אסלאם — אלה הנתונים בסכנה בלתי־אמצעית, אלה הצפויים עוד יותר מישראל לירידה למעמד של ״ד׳ימיות״ — נראים אוטופיים. דבר זה ברור היה בתכלית למן ראשיתו של הסיכסוך הלבנוני הממושך, שבו התקיף אש״ף — כחוד־החנית של הלאומנות הערבאית — את המארונים בשם הערבאות. אש״ף, הרואה עצמו חלוץ הערבאות, מציב לעצמו כשליחות את המאבק נגד כל תנועת־שיחרור לא־ערבית במזרח הקרוב. כך נמצא, מצד שני, שהנוצרים־הלבנונים והישראלים נמשכו זה אל זה בכוחם של קשרים עתיקי־ימים, שנותקו רק מחמת חולשתם של שני הקיבוצים האתניים האלה והסתגלותם למצבים שאיימו עליהם בכליה.

סדרי קרב

נראה הדבר כי הרעיון המניח ביותר את הדעת ששמענו בקשר לזה הוא שאין כל מניעה לשימושו של נשק כלשהו כנגד עובדי־עבודה־זרה, לחניקתם ולשריפת בתיהם באש, לגדיעת עציהם ומטעי תמריהם ולהרעשתם כבליסטראות, אולם בלי לתקוף במזיד נשים, טף או זקנים באים־בימים! שעם זאת יוכל אדם לרדוף אחר הנמלטים, לעשות כלה בפצועים, להרוג שבויים שאולי יהיו מסוכנים למוסלמים, אך כל זה חל רק על מי שעלה תער על סנטרם, כי האחרים ילדים הם שאין להרגם. אשר לשבויים המובאים לפני האמאם, יבחר הלז להוציאם להורג או לחייבם בתשלום כופר, כטוב בעיניו, ובלבד שתהיה בחירתו הכדאית ביותר למוסלמים והנבונה ביותר לאסלאם. הכופר אשר יושת עליהם לא זהב יהיה ולא כסף ולא סחורה אלא רק תמורתם של שבויים מוסלמים.

עובדי־עבודה־זרה בערבית אַהֵל אל־שִרךּ – أهل الشرك – , הפוליתאיסטים, ״המשתפים״, העובדים לאלים רבים.

כל אשר יביאו המנצחים למחנה, וכל נכסי קרבנותיהם ורכושם, יהיה פיא, אשר יחולק לחמישה חלקים. מנה אחת תותן למנויים בספר הקדוש ושאר ארבע המנות תחולקנה בין החיילים אשר לקחו את השלל בשיעור שתי מנות לכל פרש ומנה אחת לכל רגלי. אם ייכבש איזה שטח, יהיה ביד האמאם להחליט מה הדרך הטובה ביותר שיבוֹר לו לטובת המוסלמים: אם יחליט להניחו, כמעשה עומר אבן אל־ח׳טאב, שהניח את הסַואד [עיראק] לילידי־הארץ — תושבי המקום — חֵלף הח׳דאג' רשאי הוא לעשות כן: ואם יחשוב כי יש להניחו למנצחים, וחילק את האדמה ביניהם אחרי נכותו חמישית אחת. נוטה אני לחשוב שאם בדרך הזאת ינהג, לאחר שינקוט את אמצעי־הזהירות הנחוצים למען טובת המוסלמים, הרי המעשה כשר. (עמי 302-301)

אשר לי, הנה אני אומר כי בידי האמאם להחליט באשר לשבויים: אם יראה כי עדיף הדבר לאסלאם ולמוסלמים, רשאי הוא להוציאם להורג או להחליפם בשבויים מוסלמים. (עמי 303-302)

כי יצורו המוסלמים על מעוז אויב,*** והנצורים ייכלאו בקבלם עליהם מראש את החלטתו של בורר אשר נקבו בשמו, והיה אם יחליט האיש הזה כי לוחמיהם יומתו ונשיהם וטפם יילקחו בשבי, והיתה ההחלטה הזאת כשרה. כך החליט סעד בן מועאד׳ באשר לבני־קוריט׳ה [שבט יהודי בערב].**** (עמי 310)

*** מי שנמנה עם ״אַהֵל אַל־חַרַבּ״, לא־מוסלמים שהמוסלמים חייבים להילחם בהם ולצרף את ארצם לארץ האסלאם.

**** השבט היהודי האחרון שנותר במדינה לאחר הגליית שני השבטים האחרים. מוחמד לחם בשבט זה ולאחר כניעתו הוציא להורג את כל לוחמיו, כ־900 במספר, ומכר את הנשים והילדים לעבדים (שנת 626). את גזר־דינו של השבט הפקיד בזי סעד בן מועאד׳, שעמד למות מפצע־קרב. סעד בן מועאד׳ היה לשעבר בעל־בריתם של בני קוּרַיְטָ׳ה.

החלטת הפוסק הנבחר, אם אינה מדברת במפורש על הריגת לוחמי האויב ושיעבוד נשיהם וטפם אלא היא קובעת מס־גולגולת, כשרה תהיה גם היא; אם יותנה בה כי ייקראו המנוצחים להתאסלם, אף אמנם יקבלו עליהם את האסלאם, גם אז תהיה בת־תוקף, ועל כן יהיו הם מוסלמים ובני־חורין. (עמי 311)

[…] לאמאם הוא להחליט איך ינהג בהם והוא יבחר את הטוב לדת ולאסלאם: אם לפי דעתו הריגת הלוחמים ושיעבוד נשיהם וטפם טובים יותר לאסלאם ולחסידיו, כך ינהג, ועשה כדוגמת סעד בךמועאד׳; לעומת זה, אם ידמה בנפשו שכדאי יהיה יותר לכפות עליהם ח׳ראג׳ וכי כך עדיף למען הגדיל את הפיא, המחזק את כוחם של המוסלמים כנגדם וכנגד שאר עובדי־עבודה־זרה, ונקט את הצעד הזה כלפיהם. הלא אמר אללה בספרו: ״[הילחמו באלה…] עד שייכנעו וישלמו לכם ג׳זיה לפי יכולתם כשהם מושפלים״(קוראן ט, 29), והלא קרא הנביא לעובדי־עבודה־זרה להתאסלם או לשלם את מס־הגולגולת, אם ימאנו, ועומר אבן אל־ח׳טאב, אחרי הכניעו את יושבי הסואַד, לא שפך את דמיהם אלא עשאָם מס־עובד? (עמי 312).

אם נכונים יהיו להיכנע ולקבל מראש את החלטתו של מוסלמי שיבחרו הם יחד עם אחד מתוכם, יש להשיב את פניהם, שהרי לא יעלה על הדעת שיפעל מאמין בעצה אחת עם כופר על מנת להחליט דבר בענייני־דת. אם בשגגה ייאות בא־כוחו של המפקד ושני האנשים יציעו גזר־דין, לא יתן האמאם תוקף לגזר, אלא אם יקבע כי יהיו האויבים למס־עובד או יתאסלמו. והיה אם יקבלו את האסלאם הריהם בני־חורין, ואם יקבלו עליהם מעמד של ד׳ימים הרי כך יתקבלו, ולא יהיה צורך בהחלטה מיוחדת [של הח׳ליף]. (עמי 315-314)

אבו־יוסף (נפי 798), כתאב אל־ח׳ראג׳

רבי אברהם ב״ר מרדכי אלנקאוה

הגאון המופלא מרביץ תורה רבי אברהם רב ומקובל נצר למשפחת מגורשים שחלקם נתיישב במרוקו ומכונה גם בשם רבי אב״א וכך נזכר בכמה מקורות. רבי אברהם נולד בסאלי בשנת התקס״ז [1807] לאחר שהשתלם בחכמת התורה על כל מכמניה ורזיה, בהלכה, בדרש ובסוד, ושימש בתפקידים רבניים חשובים בקהילות שונות. עם אחיו רבי עמרם, למד בישיבתו של רבי רפאל ביבאס בסאלי. סבו של רבי רפאל אלנקאוה, בהיותו צעיר שימש רבי אברהם כדיין בעיר סאלי. עימו שימש ברבנות רבי יצחק בן סוסאן הלוי. רבי אברהם היה ידוע בתקיפותו כפוסק וכדיין שאינו נרתע מלהילחם בתופעות שליליות ולחזק את רוח הקהילה בקדושה.

מחשובי תלמידיו היו: רבי נתן אסייג, רבי סעוד בן יצו ועוד.

בשנת התר״י עבר לאלג׳יר לאחר שהיה שרוי בסכנה, משום שהחזיר נערה שנלכדה בידי המוסלמים, לחיק היהודות ולעמה. הוא ישב כמה שנים בעיר תלמסאן, בה טמון ראש משפחתו, רבי אפרים אלנקאוה. בשנת התרי״ב עבר לעיר מעסקאר, שם שימש כרב הקהילה וכדיין. רבי אברהם נלב״ע בעיר אוראן בט״ז בחשוון התרנ״א [1891],

ואלו הם חיבוריו:

א].        שו״ת – ״כרם חמר״ – ג׳ חלקים של שולחן ערוך ליוורנו

תרכ״ט-תרל״א.

ב].        זבחים שלמים – על הלכות שחיטה לרמב״ם ובו גם ״כסף אחר״ דיון הלכתי בדברי הרמב״ם, ליוורנו תרי״ח.

ג].         ״עט סופר״ – חיבור על הנוסחאות המדויקות של השטרות

השונים. נדפס בשו״ת ״כרם חמר״.

ד]. ״גט מקושר״ – סדר הגט ודיני גיטין.

ה].        ״חמר חדת ועתיק״ – קיצור ״שפע טל״ לרב שעפטל הורביץ,

הקדמות בקבלה, ליוורנו תר״ט.

ו].         ספר ״אוצרות חיים״ – למוהרח״ו עם הגהות והערות שלו ושל חכמים נוספים וביניהם רבי אברהם בן מוסא בן עירו, ליווהו

תר״ד.

ז].         ״זכור לאברהם״ – דיני טרפות הכתובים בצורת שיר, ליוורנו

תקצ״ט.

ח].        ״חוקת הפסח״ – הגדה של פסח עם ביאור בלשון מוגרבית

ודיני החג, ליוורנו תקצ״ט.

ט].        ״מלל לאברהם״ – ספר דרושים על פרשיות התורה, ליוורנו

תרל״ה.

וחלק ב׳ על המועדים.

י]. ״בינה לעיתים״ – קובץ פיוטים ובקשות למועדים ולשמחות וחלק קינות, אמסטרדם תש״ד.

יא]. סידור ״חסד לאברהם״ – [בחלק מהמדורות נקרא בשם ״שער השמים״]. המיוחד בסידור זה, שבצד הדינים, המנהגים והבקשות, הסידור מיוסד על אדני הקבלה והכוונות עפ״י האריז״ל, ליווהו תר״ה.

יב]. ״קול תחינה״ ־ סידור לתשעה באב, מלווה בהלכות וקינות של משוררי המערב, חלקן שלו, ליוורנו תר״ד.

יג]. ״משפט כתוב" – קובץ דינים וביאורים בכתב יד. יד]. ״פסח מעונין״ – דיני פסח, ליווינו תרי״ב.

סו]. ״אוצר חכמה״ – בענין תתו״פ חלקי השעה וענייני קבלה בכתב יד.

טז]. ״תפילת כל פה״ – סידור ובו תפילות כל ימות השנה, כולל המועדים, ליוורנו תרי״ח.

יז]. ״מיני תרגימא״ – פירוש ההגדה ודיני פסח, ליווהו תרי״ט.

יח]. ״שיבת אברהם״ – חידושים על מסכתות הש״ס בכתב יד.

יט]. סידור ״לימודי ה׳״ ־ סדר התפילות עם דיני המועדים, ליוורנו תר״ח.

כ]. סידור ״כל בו״ – כך דווח במקורות, יתכן והוא מקביל ל״תפילת כל פה״.

כא]. קונטריס ״יוצע לרבים״ – הנדפס בסוף ״זבחים שלמים״, תשובות על השגות שהשיגו נגדו.

כב]. ״עפרא דרבנן״ ־ דרשות.

כג]. ״טהרת כסף״, ליוורנו תר״ך.

חיבוריו זכו להערכה גדולה מדורו ועד לדורנו. בהסכמת חכמי ליוורנו לספרו ״זבחים שלמים״ כתבו ״עבד לחם רב לרבנן, מלמד שהאכילן בשרא ותורה״ כתבו ״עבד לחם רב לרבנן, מלמד שהאכילן בשרא דתורה״ וביאורו שהרב אברהם הכין לחם חשוב [רוחני בבחינת ״לכו לחמו בלחמי״] לחכמים והאכילם בשר התורה [במליצה, כי האימרה בחז״ל היא בשוא דתווא – בשר השוו].

בהקדמתו לספר, מביא רבי אברהם את דברי קודשו של רבי יוסף ג׳יקאטיליה בספרו ״שערי אורה, השואל, ״כתיב טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו ואם הוא מרחם, היאך ציוה לשחוט בהמה לאכילת אדם ואיה רחמיו״.

הוא מביא את תשובתו כי במעשה בראשית הסכימה בהמה להישחט, באומרה שטוב שעל ידי זה תעלה במדרגת אדם היודע ומכיר את ה' אם כן גם שחיטת הבהמה הרי היא לה רחמים.

בסוף הספר ״זבחים שלמים״ מביא רבי אברהם קונטריס ״טהרת הכסף״ ובו פסקים, הסכמות חכמי הדור, השגות כנגדו ותשובותיו על ההשגות.

כמובא שם, קם בקהילתו איש מדגים מעיר ווהאראן וחרף וגידף את הספר והוא וחבריו השוטים קרעו את הספר ל-י״ב קרעים, ביזוהו ושרפוהו. רבי יצחק בן ואליד שלח אליו איגרת, בה הוא אומר לו שלא לנקוט בליבו על אותם פריצים כי הוא בטוח שזכות הרבנים המוזכרים בספרו, יבקשו עלבונים ויתנקמו לכתוב ספרים רבים.

בספר ״בינה לעתים״ הוא חותם ״אב״א ב״ם אודה יה״ אב״א ב״ם – אברהם אלנקאוה בר מרדכי.

סאלי וחכמיה, עמודים קצד-קצו

ביקור חוליים

????

באתי בגמילות חסד, עם החיים וגם עם המתים אשר הם עדנה. זכרתי כי בהיות אחד מחבריי בחולי מכת חץ קנה שריפה רח״ל, אשר הוכה בקרבו מהגויים האכזריים ה׳ ינקום את נקמתו זלה״ה. הלא הוא ידידי נפשי אשר קרינו ושנינו יחד, להבדיל בין החיים, כמוהר״ר מרדכי אוחיון זלה״ה, שהוכה בשנת תרס״ג ליצירה באלף השישי, באחת בלילה. כאשר היה מתהפך בציריו רח״ל ושם נמצאתי אני הצעיר כשהיה בחיים. וכדי להפיג צערו הייתי משעשעו בדברי תורה דברים ערבים. ונזרקו הדברים מפיו דקדוק אחד בלשון רש״י ז״ל שכתב גבי יעקב רץ ומפרכס, וגבי עשו לא כתב רץ כי אם מפרכס לצאת דווקא. ופירש הוא ז״ל… יהי רצון מלפני אלהי השמים ואלהי הארץ, שיהיה דברים אלו שכתבתי משמו, סיוע ועזר לעילוי נשמתו, ת.נ.צ.ב.ה אמן ואמן (פרח שושנה בראשית כה, כב עמי קלט).

דירה

א.         הצדיק רבי משה בן טוב זצ״ל החליט שהגיע הזמן לעלות ולהתגורר בעיר הקודש ירושלים ת״ו, חיפשו בניו דירה מתאימה למשפחת הרב, כאשר מצאו דירה, הזמינו את הרב שיראה את הבית, הרב עבר חדר אחר חדר, ובסיום הרב שואל את בניו, היכן מקום הסוכה, הבנים הראו את המרפסת, הרב אמר לא יתכן לקנות דירה, מבלי לחשוב על הדירה השניה לימי חג הסוכות, ניסו הבנים לומר כל השנה הרי הדירה מתאימה, ולקראת סוכות נבנה סוכה בקרבה לבית, הרב סירב שלא נפסיד זמן לשהות בסוכה, או שיש שיקלו לשתות וכדומה מחוץ הסוכה, ואז הרב הכריז דירה ללא מקום הראוי ויאה לסוכה, כזו דירה לא קונים, בס״ד מצא הרב דירה המתאימה לימות השנה ולימי חג הסוכות.

ב.         הגאון רבי רפאל עבו זלה׳׳ה מייסד במרוקו אוצר התורה, ואב״ד ת״א, בכל חייו התגורר בדירה שכורה, והיה אומר ״העולם הזה דירת ארעי לקראת דירת קבע בעולם הבא״(אור רפאל עמי פה).

כבוד מוסלמי

בפוגשם מוסלמי היה על היהודים לרדת מהחמור, לפנות לו את הדרך, לדבר אתו תוך כריעה על הברכיים, ולפנות אליו בכינוי ׳סידי׳(אדוני). בלכתם ברובע המוסלמי היה עליהם לבחור מסלול שבו אין המוסלמי הולך, ואם היה נקרה בדרך, היה עליהם לעבור לצדו השמאלי של הרחוב. יהודים שגרו ו בקרבת מסגד הורחקו, ובתיהם נהרסו.

חליצת נעליים:

 ביציאתם מהמלאח היה על היהודים לחלוץ את נעליהם ו ולהסיר את הכיסוי שעל ראשם. בערים מסוימות הם היו חייבים לחלוץ את נעליהם רק בעוברם ליד מסגד. היו מוסלמים שהשתעשעו בכך שהשליכו לארץ פחם בוער, שברי זכוכית ומתכות חדות, כדי לפצוע את רגליהם היחפות של היהודים. במשך דורות חויבו היהודים בפאס לנעול סנדלים עשויים מקש.

פגיעות בחופש הדת:

 ליהודים היה אסור להרים את קולם בתפילה, ומדי פעם הוצאו הוראות האוסרות לתקוע בשופר בראש השנה ובעת הלוויות. היו זמנים שבתי כנסת וספרי תורה חוללו.

מעמדם בפני בית המשפט:

בתביעה נגד מוסלמי, עדותם של היהודים לא היתה קבילה, וחתימתם על מסמך משפטי היתה מבטלת אותו. הם לא היו רשאים  למנות נציג יהודי ליצגם בפני הקאדי. הם היו רשאים להופיע בעצמם או למנות מוסלמי ליצגם, ולא היו רשאים ליצג מוסלמי. עדותו של מוסלמי שהפלילה יהודי היתה קבילה, ואם אפילו אלף יהודים העידו להגנתו, לא היתה העדות מתקבלת. מי שנענש במאסר או במלקות היה צריך לשלם לפקידים המבצעים את הענישה, ואם לא היה לו כסף, היה עליו להישאר בבית הסוהר כלוא בתא מיוחד, עד ששילם.

בית מרחץ, מעיין ובאר:

אסור היה ליהודים להיכנס לבית מרחץ ציבורי, ולא  להקים בתי מרחץ במלאח. בקשתם של יהודי מוגדור ב־1906 להקמת בית מרחץ ציבורי נענתה בשלילה, בנימוק שגם בעבר לא היה להם בית מרחץ. בהיותם טמאים אסור היה להם להתקרב למעיין בעל סגולות לפריון, ולא לשתות מבארות ציבוריות ברובע המוסלמי.

הגנה עצמית:

כיון שנאסר על יהודים לשאת נשק, הם לא יכלו להגן על עצמם מפגי שוד ורצח בדרכים. מוסלמי שרצח יהודי לא היה נענש אלא נקנס בלבד, והיה נאסר עד ששילם את הקנס; השלטונות העבירו חלק מהקנס למשפחת הנרצח.

יחסי מין עם מוסלמית:

אם יהודי נאשם ביחסי מין עם מוסלמית, אפילו פרוצה, היה נענש במאסר בלתי מוגבל ולוקה במלקות עד שיודה. גם אם הודאתו נסחטה בכוח, היה נענש לבסוף בעונש מוות.

הגבלות שונות:

ליהודים אסור היה לבנות בתים מעל גובה מסוים, ובתים עם יותר מקומה אחת נהרסו (1886). נאסר עליהם לעזוב את מרוקו ללא רשותו של הסולטאן. נאסר עליהם לעבור בבית קברות מוסלמי. בחגים מוסלמיים נאסר עליהם להיראות בפומבי. אסור היה לרכב על בהמה מחוץ למלאח, ולא להשתמש במקל הליכה.

בדרך כלל דאגו הסולטאנים להבטחת חייהם ורכושם של היהודים, אבל לא תמיד היתה להם שליטה על מושלים עריצים. היו סולטאנים שעשו מחוות מיוחדות כלפי היהודים כמו שהזכרנו בסוף חלק א.

מעמדם של היהודים היה תלוי ביציבות השלטון. חוסר יציבות מדינית וכלכלית בגלל שחיתות וניהול כושל של המדינה, מחסור במזון בשנות בצורת, פטירתו של סולטאן ואפילו רק שמועה על כך, כל אלה היו גורמים להתנפלויות על היהודים ושדידתם.

ל"בעל שם טוב" – ונער הפלא בתפילת הנעילה של יום כיפור.

איש כפרי אחד, היה מתפלל תמיד בימים נוראים בבית מדרשו של הבעש"ט, והיה לו ילד אחד שלא היה יודע צורת האותיות, ואפילו לא ידע לומר שום תפילה. ולא היה אביו לוקחו עמו בימים נוראים לעיר, יען כי אינו יודע מאומה. וכאשר נעשה בר מצוה לקחו עמו ביום הכיפורים, שיהיה אתו לשומרו שלא יאכל ביום הקדוש מחסרון ידיעתו והבנתו. והילד היה לו חליל, שהיה מחלל תמיד בעת ישבו בשדה לרעות את הצאן. ולקח אתו בכיס בגדו את החליל ואביו לא ידע מזה. הנער היה יושב כל היום הקדוש בבית המדרש ואינו יודע לומר מאומה. בעת תפלת מוסף אמר לאביו "אבי, יש איתי החליל שלי ואני רוצה מאוד ליתן קול בחליל". נבהל אביו מאוד וגער בו ואמר לו: "הישמר לך ושמור נפשך מאוד לבל תעשה את הדבר הזה" והוכרח להתאפק. בעת תפלת מנחה אמר לו עוד הפעם: "אבי הרשה לי ליתן קול ולחלל בחליל שלי. אביו הזהיר אותו באזהרה רבה לבל יעז חלילה לעשות כזאת. ולא היה יכול לקחתו מיד הנער, כי הוא מוקצה. אחר תפילת המנחה עוד הפעם ביקש מאביו: "יהי מה, הרשני נא לחלל איזה קול". כאשר ראה אביו תשוקתו לחלל, אמר לבנו: "באיזה מקום אתה מחזיק את החליל?" והראה לו. ולקח אביו בידו את הכיס והחזיק ידו על הכיס והחליל, לשמור שלא יקח לחלל עמו. וכך התפלל תפלת נעילה וידו מחזיקה את כיס בגד הנער עם החליל. באמצע התפלה משך הנער בחוזק רב את החליל מתוך הכיס, ומיד נתן קול עצום בחליל, דבר שהבהיל את כל השומעים.

הבעל שם טוב, אחרי ששמע את קול הילד, קיצר מהרגלו ואמר אחר התפילה:

"הנער הזה עם קול חלילו – העלה כל התפלות והקל עלי".

הנער התמים הצליח באמונתו הזכה להעלות אתו את כל הקולות והתפילות, היות ובעבודתו כרועה צאן, הצליח להתקרב לקב"ה דרך נגינתו בחליל, כאשר ברקע נוף של שדות ומרחבים אינסופיים המתחברים באופק לשמי מרומים.

בעצם, הוא הלך בדרכם של האבות, משה ודוד המלך שהתקרבו לקב"ה כאשר הובילו והנהיגו את הצאן בשדות המרעה מתוך אהבה לה' דרך הנגינה בחליל.

לידידי אתמול בזיארה  בעת חצות בציון שמעון יעקב והיו שצילמו, ראו פלא גילוי אדיר בין שני הנרות תראו דמות, כנראה של הצדיק שנה טובה

ממלחמת העולם השנייה עד קבלת העצמאות(1956-1939)

מלחמת העולם השנייה ציינה תפנית מכרעת בתולדות יהודי מרוקו. יהודים התמודדו עם צעדים אנטי־יהודיים נוקשים (חוקי וישי) אשר הטיל עליהם משטר וישי. נאמנו המושבע של המרשל פטן, הנציב העליון נוגס, אכף אותם במרוקו. מה הייתה עמדתו של מחמד החמישי בשנים הללו? כשליטה של מדינה הנתונה תחת משטר חסות הוא לא נהנה מחופש פעולה רב, שכן רוב הסמכויות היו נתונות בידי הנציב העליון הצרפתי. לפיכך הוא חתם על גזירות אנטי־יהודיות, כפי שחתם על הדהיר הברברי ב־1930. עם זאת, במישור האישי הוא הפגין בהזדמנויות רבות את אהדתו ליהודים. כך הוא ציין בפני נכבדים יהודים שביקרו אצלו ב־1942, כי לא יאונה להם כל רע וכי יחסו אליהם זהה ליחסו לכל בני ארצו. לאחר פלישת ארצות הברית בנובמבר 1942 הכריז הסולטאן בפומבי על אהדתו ליהודים. באותם ימים הפכו ריכוזי אוכלוסייה יהודית במקומות רבים במדינה – מקזבלנקה עד ארפוד, רבאט, פאס, מכנאס, בני מלאל ועוד – למטרה להתקפות ולעלבונות מסוגים שונים מצד האוכלוסייה המוסלמית, ביזמתם ובעידודם של נציגי הרשויות הצרפתיות.

הסולטאן הפגין את אהדתו ליהודים בהזדמנויות נוספות. בנובמבר 1944 הוא פנה למשלחת יהודית במילים אלה:

הרי נתינים אתם לי, לא פחות מן המוסלמים, ולפיכך חסותי ואהבתי נתונה לכם. האמינו לי שאצלי תמיד תמצאו את העזרה שתידרש לכם. המוסלמים הינם ותמיד היו אחיכם וידידיכם. שאלו את פי זקניכם ותלמדו שסבי המפואר, מולאי חסן, היה ידיד אמת ליהודים, ופעמים רבות הפגין דאגה כנה לגורלם. אבותיכם הכירו אותו בצביונו זה ואהבו אותו בלב שלם. יכול אני להבטיחכם שאני מצדי כוונתי לנהוג בכם ובאחיכם לדת אותה מידה של התחשבות ולהעניק לכם אותה מידה של דאגה.

אסרף, עמי 226-225.

כפי שניתן היה לצפות, הלם המלחמה וחוקי וישי האנטי־יהודיים הורגשו בעצמה בקרב הצעירים היהודים. הם התאכזבו מההתבוללות הצרפתית, אשר הרחיקה אותם מקהילתם ומהחברה המוסלמית גם יחד, ובניגוד לעבר הם נמשכו כעת לאידאל הציוני או לקומוניזם. הציונות חידשה את פעילותה במרוקו בשנת 1943, תחילה במסגרת הפדרציה הציונית של צרפת, ולאחר מכן במסגרת ארגון עצמאי – הפדרציה הציונית של מרוקו. הפדרציה קיימה את הוועידה האזורית הראשונה שלה בשנת 1946, ואת הוועידה השנייה שנה לאחר מכן, במועדון הבוגרים של בתי הספר של כי״ח בקזבלנקה.

אשר למפלגה הקומוניסטית, היא שוקמה ב־1943 בידי עורך הדין היהודי לאון סולטאן. התנועה מנתה ב־1948 כ־6,000 חברים, מתוכם 500 יהודים. בדומה למפלגה הקומוניסטית הצרפתית לא דגלו הקומוניסטים במרוקו בשלב זה בעצמאות, והאמינו בהמשך קיומו של משטר החסות הצרפתי.

עם סיום מלחמת העולם השנייה חשו יהודי מרוקו כי פרק בתולדותיהם הגיע לקצו. שעת ההכרעות הגורליות התקרבה. בינתיים, אלה אשר לא ראו את עתידם מחוץ לגבולות מרוקו גילו לפתע את זהותם הלאומית. כמו ״בנים אבודים״, כפי שכתב קרלוס דה נסרי בחיבורו

הם חזרו בהמוניהם לנאמנות הטבעית, נאמנות למולדת ולאדמה המזינה. הם בחרו בעצמאות בדיעבד. הם עמדו במבחן. זו הייתה דרכם לבטא את הפטריוטיות המרוקאית. האם הייתה זו פטריוטיות נסיבתית? אופורטוניסטית? או פרגמטית? זו הייתה למעשה יותר הכרה במציאות.

דה נסרי, עמי 55.

פרנסיסקו פרנקו (1975-1892)

איש צבא ומדינאי ספרדי,- רודן ספרד מ־1939. בשנת 1910 סיים בית ספר לקצינים. השתתף בקרבות נגד מורדי הריף במרוקו הספרדית (1925) לצדם של הצרפתים. במאי 1935 נתמנה לרמטכ״ל. ביוני 1936 הכריז על מרידה צבאית ויצא למרוקו לעמוד בראש המרד. ניצח במלחמת האזרחים (1939-1936) גם הודות לסיוע שקיבל מגרמניה ומאיטליה. לאחר ניצחונו היה פרנקו ראש המדינה, מפקד הצבא וראש הממשלה. בשנת 1945 הפכה ספרד למלוכה. בשנת 1954 נבחר חואן קרלוס כיורשו שיומלך לאחר מותו.

חוקי וישי האנטי־יהודיים

חוקים שפרסמה ממשלת צרפת בראשותו של המרשל פטן החל מאוקטובר 1941, ואשר מקום מושבה היה בעיר וישי. חוקים אלה שללו מהיהודים את אזרחותם הצרפתית, הגבילו את עיסוקיהם הכלכליים ואת חלקם במערכת החינוך הצרפתית(נומרוס קלאוזוס). החוקים יושמו במרוקו באופן חלקי בלבד מפני שרוב היהודים היו נתיני המלך ולא אזרחים צרפתיים. יש הזוקפים את היישום החלקי של החוקים להתנגדותו של המלך מחמד החמישי לפגיעה ביהודים, שהוא נחשב למגינם.

הדהיר הברברי

צו מלכותי מן ה־16 במאי 1930, שהתיר לברברים להשתמש בערכאות מסורתיות קדם־מוסלמיות, ובכך ביטל את אופיו המוסלמי של המשפט הברברי המסורתי. הצו פורסם לאחר שהצרפתים השפיעו על הסולטאן לפרסמו בנצלם את חוסר ניסיונו הפוליטי. בעקבות התגובה הנזעמת של אנשי הדת והתנגדות הברברים הוחלט באפריל 1931 על ביטולו.