קהלת צפרו – רבי דוד עובדיה ז"ל
רבי דוד עובדיה
אחרי דרישת שלומכם כמשפט באתי להודיע לכם כי מה שכתבתם שאני חפרתי לכם שוחה, חס ושלום אני אדרבא רציתי להוציאכם ממנה, כי מה שאינו הוגן הוא שהקהל יאכלו רכוש פרטי שזה גזל כמו שאומרים במשל הדיוט הכלל יעשיר את הפרט. והפרט לא יעשיר את הכלל.
כי כמה עולה ההנאה והכנסת ( בית הכנסת ) סך – כם – בכל תקופה, אם תרצו לסתום בה איזו הטלה שעל הקהל, זה יעלה ( אם תחלק את זה ) לכל עשיר אחד – אם ולשאר העם – בת לכל אחד. האם על זה תגידו שאני חפרתי לכם השוחה אדרבא הצלתי אתכם מן סכום של – אם – שיש בו גזל היחיד.
ואתם שבח ל-אל בני דעת, תדונו קל וחומר, אם אתם שלא עמלתם בקרקע זו לא בניתם אותו ולא טרחתם ולא יגעתם בו כלל, מצטערים כל כך על אותו סכום של – אם – שרוצים ליהנות בו על אחת כמה וכמה אני שטרחתי ויגעתי בו בקרקע הזה בעשר אצבעותי ואפסיד כל הסך – כם – כולו.
והאמת היא שאין הצבור עני, וכל זה כלום אם אתם הייתם רוצים, אני הבטחתי לכם שאמסור לכם סכום הגון לפדות בו כל הקרקעות של קהל הממושכנים, ועל ידי כך תוכלו להכניס בהיתר לקופת הקהל יותר מאותו הסך שרוצים לקבל באיסור מבית כנסת שבניתי.
ואל תשמעו לדברי המסיתים והמדיחים כי על ידי ההסתה שלהם אתם מוותרים על אח שלכם, והגעתם לישבע שבעזרת ה' תשיבו לי גמולי בראשי, הקדוש ברוך הוא אינו עוזר רק לעושה הטוב, וגם אני מתפלל לטוב ולמוטב והמסיתים יהיו לאין, יכולתי לוותר על אותה בית כנסת בכלל.
בגלל אהבתכם שלא יערכנה כל ממון שבעולם, מצדי לא אסתכסך אתכם. ואם אתם מוותרים עלי אני לא אוותר על אהבתכם, אומרים במשל הדיוט מי שמכר את חברו במאה זילא וזילא מכר אותו בזול, אולם מהמכתב ששלחתם ידעתי מה בלבכם עלי ורבותינו ציוו עלינו אל ימעט בעיניך שונא אחד.
וכמו שאמר קהלה כולה, ולא די הצבור שנמצא כעת אלא אתם מחכים עד שיחזרו הסוחרים לעיר. כאלו רוצים להרוג פרינגו ? וגם מי שהוא עמי בשלום אתם מכריחין אותו להתרחק ממני, וכאשר הזהרתם ומסרתם מודעה שתמסרוני למלכות ופטורים מן ההפסד ואני הודעתי גם כן שכל מה שתפסדוני עליכם ליהדר גם התלמידי חכמים קבלו התראתכם וכתבו ומסרו לכם,.
והתראתי לא מסרו לי בכתב וכך הגיד לי רב מאיר צבע בפירוש שהם לא יכתבו לי יען שהם מפחדים מן הקהל ישמרם צור, אם כן לא נשאר בידי כי אם לעזוב את העיר, השם יתברך יצליח בידכם ותהנו מטוב העיר ומבית הכנסת עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו.
אם כי קשה עלי פרידתכם ופרידת החברים והקרובים, הלא אנוס במעשי ולפני שערי ערי השם פתוחות, ובכל מקום שתדרוך כף רגלי אהוב אוהב את הבריות מעשיך יקרבוך ומעשיך ירחקוך. הייתי כל ימי בעיר קטנה משרת בקדש לקהל, כעת אשרת קהל אחר בעיר גדולה כלילת יופי רבתי עם ( עיר פאס ).
ואדרבא כאן אוכל לעסוק בהרבה דברים מה שלא יכולתי אצלכם לשום שלום להשוות את הדעות ולשרת ולעבוד בקדש. ועליכם לדעת שעשה אעשה את הכל ויכול אוכל, גם ליותר מזה, כאן ( בעיר פאס 9 שבח ל-אל תלמידי חכמים והמון העם כוטלם ריעי כולם אהובי כולם מיצירים בצרתי, השם יתברך יגמלם בגמול טוב בעולם הבא.
ואמרו חכמים זכרם לברכה הוי זנב לאריות ואל תהיה ראש לשועלים, ואם הגיע זמן מלחיות אתכם מקובל ומרוצה עלי בסבר פנים יפות, ואם דוד מלך שיראל עליו השלום היה נרדף מן שאול המלך ואנשיו מעיר לעיר ואמרו כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה'.
כל שכן אני יתוש עפר לדוש, שבח ל-אל היהודים מקהל עירנו ( צפרו ) הגרים כאן ( פאס ) כולם מכובדים כולם מרויחים טוב שבח ל-אל. גם אני אהיה כאחד מהם, ומבקש מה' ומכם שתבטיחו לי החיים אם אכנס לעיר איזה שמנה ימים אראה את נכסי ואמכור מה שצריך למכור ואניח לעצמי מה שאצטרך.
וגם אתפשר עם בעלי חובות שאני חייב להם ושהם חייבים לי. ומצד בית הכנסת ( צלא דלפוקי ) חפשו אחרי שליח צבור וקהל מתפללים או סגרוה עשו מה שיטב בעיניכם, ואתם שלום. ומוכרח אני להגיד לכם שדור שלפניכם יחידי הקהל נתנו הנאות בתי כנסיות לתלמידי חכמים שיתפרנסו מהם.
מסרו בית הכנסץ די תאזי להרב שאול ישועה אביטבול ישמרהו א-ל ונתנו בית הכנסת דלחכם להרב יהושע בן זכרי וחצי בית הכנסת לכבירא להרב ישועה אזולאי, ואני עבד השם והרב אברהם אציני ישמרהו צור נכנסנו לרבנות סימיכם, לרבי אברהם מסרתם מהנאות בית הכנסת אלכבירא סך – הם – בכל שבוע.
ואני עבד ה' מעולם לא נהניתי מכם אפילו בשווה פרוטה, ואדרבא אני ממלא חסרונכם בכל ההטלות ש/מוטלים עליכם, ואינכם מרגישים בכל מה שt,ם עושים אתי. ובמקום שתתנו לי ולתעזרו לי, רוצים לקחת מבית כנסת שלי.
ורע המעשה הזה אשר אתם עושים עמדי והאלוקים יבקש את נרדף, ושבח ל-אל תלמידי חכמים כאן שמחו לקראתי כי הרבה תיקונים אתקן להם והרב יוסף עטייא ישמרהו צור אמר לי במפורש, הלואי ותרצה לגור אתנו במקומינו.
ותהיה כתר ועטרה על ראשינו ולהפקת רצונך תוכל להביא אתך תלמידי חכמים משלך נטפל בהם ונתן להם דירות איפוא ידורו השם יתברך יגמלהו כרוב חסדו ויתן לו כמתת ידו למען שמו אמן כן יהי רצון.
ע"ה שלמה י"ץ
די"ר יוסף אסולין בכי"ח, תלמיד וגם מורה.
הכתיבה במחברות הייתה בעט ציפורן שהוטבלה בדיו שהייתה בכל קסת ובהתאם לכללי הכתיבה התמה. הייתה הקפדה על לחץ חלש בכתיבה כלפי מעלה ולחץ חזק לכתיבה כלפי מטה. מי שלא הקפיד על כתיבה נכונה נדרש לחזור על עבודתו.
הודות לבית הספר של כי״ח, תלמידים רבים המשיכו את לימודיהם העל יסודיים שהקנו להם השכלה ומקצוע לחיים.
לפני שבוע, נתקלתי באתר המנוהל על ידי תלמיד כי״ח מהעיר אזמור בשם נפתלי לוי. יצרתי עימו קשר וכך נודע לי שבתום לימודיו היסודיים בעיר אזמור, נשלח לבית ספר אורט שבקזבלנקה שבו הוא למד מקצוע. הודות להשקעה שהושקעה בו בבית ספר כי״ח באזמור (הוא למד גם אצל המורה והמנהל מר רפאל לוי), הוא עשה חיל בבית ספר אורט ומאוחר יותר בטכניון שבחיפה לאחר עלייתו ארצה. כיום, הוא מנהל ציוד המעבדות בטכניון. כמו כן הוא חבר מועצת העיר עכו והנהלתה. במסגרת תפקידיו השונים הוא שימש יו״ר ועדת הכספים ויו״ר ועדת ביקורת במכללת הגליל המערבי. הוא גם עורך את "עכו- נט". כמוהו יש עוד תלמידים רבים שהתחנכותם בכי״ח, הן באזמור והן בערים אחרות, אפשרה להם להתקדם בחיים ולהיות אזרחים מועילים. רבה היא תרומתו של ארגון כי״ח ליהדות מרוקו. בלעדי הארגון פני הדברים היו נראות אחרת.
אני אישית חייב את בסיס השכלתי ואת התוויית דרכי ועיסוקי לארגון כי״ח הנפלא. בתום לימודיי היסודיים באזמור, ולאחר שנה בקולגיים שבקזבלנקה ובסאפי שאליה עברו הוריי להתגורר ולעבוד, נבחנתי, ולשמחתי, התקבלתי לבית המדרש למורים שבקזבלנקה השייך לכי״ח היישר לכיתה השנייה (חמישית) שאותה רצתה ההנהלה לתגבר בתלמידים אחדים. מבחן הכניסה היה בשיטת קונקורס. קונקורס הינו מבחן תחרותי. קובעים מראש את המכסה ורק התלמידים בעלי התוצאות הגבוהות ביותר והכלולים בתוך המכסה התקבלו.מתוך כמה עשרות נבחנים, התקבלו חמישה תלמידים. הלימודים בבית המדרש היו ברמה גבוהה. תלמידים אשר לא עמדו בלחץ הלימודים ובדרישות הגבוהות נאלצו לנשור. שיטת דירוג התלמידים בכל אחד מהמקצועות הנלמדים ובסך הכול המקצועות מיקמה כל תלמיד ביחס ליתר חבריו. בסוף השנה חולקו פרסים למצטיינים בכל מקצועות הלימוד. היו בין התלמידים תחרות וקנאת סופרים שעליה אמרו חז״ל שהיא מרבה חוכמה.
המורים היו, בדומה לאלה שבבית הספר היסודי, מסורים לעבודה ודבקים במטרה. בהערכה רבה אני זוכר את מר אמסלם שלימד תנ״ך ודקדוק, את הרב חזן אברהם זצ״ל שלימד היסטוריה יהודית, משנה תורה של הרמב״ם ומדרשי חז״ל, את הרב המקובל לוי נחמני זצ״ל שלימד תלמוד, את מנהל בית המדרש מר אמיל סבן שלימד פדגוגיה וספרות יהודית. נוסף על לימודי הקודש למדנו גם לימודי חול הן מקצועות הומאניים והן מקצועות ריאליים.
השקעת המורים הייתה רבה. התלמידים הביעו את הערכתם למאמצי המורים ע״י הצטיינותם בלימודים שבאה לידי ביטוי בבחינות הממשלתיות שהתקיימו מחוץ לכותלי בית המדרש. במרוקו היה נהוג לפרסם בעיתונים את שמות התלמידים שעמדו בבחינות בהצלחה ואת הדירוג הסופי שלהם. תלמידי בית המדרש היו תמיד בראש הרשימה שמנתה אלפים.
אורח החיים בבית המדרש היה דתי. שלש תפילות בציבור התקיימו מידי יום ביומו. בשבת, ניתנו דברי תורה בכל אחת מהתפילות ע״י התלמידים הבוגרים ולפי רשימה שהוכנה מראש.
בתחילת שנת הלימודים התשכ״א אוקטובר 1961, לאחר סיום חוק הלימודים בבית המדרש ״קבלת תעודת הסמכה, החילותי ללמד בעיר מוגדור(אסווירה) בבית הספר היהודי השייך לכי״ח. הוטל עליי ללמד בכיתות העל יסודיות ואילו על מאיר לוי – חברי ללימודים – הוטל ללמד בכיתות היסודיות באותו בית ספר שנוהל ע״י מר שרל ביטון ז״ל. בוגרים אחרים שובצו בערים ובכפרים אחרים ובכך הוגשמה מטרת ראשי הארגון להכשיר מורים שיפיצו תורה ועברית מודרנית ברחבי מרוקו.
אירגון כי״ח לא הסתפק בהכשרה ובשיבוץ כי אם גם בהתוויית תוכנית לימודים ופיקוח אחר ביצועה. מר מדיוני ז״ל2 ששימש מפקח מטעם הארגון, נהג לבקר בבית הספר, לשמוע שיעורים, להעיר את הערותיו. לקראת סוף השנה נערכו בחינות ארציות שעליהן השגיחו מורים חיצוניים. אני אישית נשלחתי פעמיים לעיר דמנת לבחון את התלמידים ולתת להם ציונים.
לסיכום
לא פעם שאלתי את עצמי כיצד דור המאה העשרים שגדל במרוקו היה נראה ללא כי״ח? לתשובה ״ שתי השערות. האחת היא שילדי הכפרים בעיקר, ובמידה מצומצמת יותר גם ילדי הערים, היו ממשיכים את מסורת אבותיהם דהיינו חינוך תורני שהיה מוביל את המצטיינים בו ללמוד בישיבות הגבוהות שבערים הגדולות כגון מרקש, קזבלנקה, מקנם. פס וכדומה ועיסוק, במלאכת הרבנות לסוגיה בתום הלימודים. הפחות מצטיינים היו מתמסרים למסחר או לחקלאות כבעלי קרקעות או לעבודות יד בתחום האומנות בהן היהודים הצטיינו במיוחד. ברם, במקרה זה, התרבות האירופאית הייתה מהם והלאה. השנייה היא שילדי הערים שלא ילמדו ב"סלא" (החדר), היו לומדים בבתי ספר צרפתיים ללא חינוך יהודי כלל וכלל. במקרה הזה שיעורים בתלמוד תורה לא היו מועילים וסכנת התבוללות הייתה מרחפת על ראשי היהודים.
כי״ח השכיל לשלב לימודי יהדות בבתי הספר שלו הן כדי לשמר את המסורת היהודית והן כדי לרצות את ההורים שחששו מהתרחקות ילדיהם מהדת. בעיקר, התנגדו לנוהג להסיר את הכובע בכניסה לכיתות כפי שהיה מקובל בתרבות הצרפתית. בדיעבד, ניתן לקבוע שטוב היה נוהג כי״ח לו הקדיש יותר שעות ללימודי קודש ממה שהיה בפועל. אין בשעה יומית כדי לענות על צורכי התלמידים. היקף שעות שווה ללימודי חול וללימודי קודש היה מביא לתוצאות טובות יותר ולמניעת הקמת מסגרות מתחרות כגון: "אוצר התורה", "אם הבנים", "מחזיקי הדת", בתי ספר של חב״ד, ו״תלמוד תורה". במסגרות האלה הוקדש רוב הזמן ללימודי קודש. ניתנו, אמנם, גם שיעורים ללימוד השפה הצרפתית, אולם אלה היו מועטים ביותר.
אין ספק שכי״ח תרם תרומה נכבדה מאד לקידום יהודי מרוקו ולהשתלבותם בחיי המדינות שאליהן הם היגרו. רוב יהודי מרוקו עלו לארץ ישראל שאליה התפללו ונשאו את עיניהם ובה עשו חיל. ברם, גם אלה שהיגרו לצרפת ולקנדה השתלבו היטב ובמהרה בזכות התרבות הצרפתית שרכשו במרוקו.
לדעתי מגיע פרס מיוחד לארגון כי״ח שפעל ועודנו פועל בקרב היהודים.
בתי ספר אלה הוקמו ע״י הרבנים הליטאיים שרצו להילחם ברוחות העזות של הקידמה שנגרמו כביכול ע״י כי״ח. מקימי בתי ספר אלה דאגו גם ללימודי ההמשך בארצות אירופה השונות בעיקר בצרפת ובאנגליה.
[1]תלמודי תורה הוקמו בדרך כלל ע״י הקהילות המקומיות ומטרתם הייתה חיזוק לימודי הקודש ומניעת התבוללות.
האנוסות המשהדיות – בין דימוי למציאות הילדה נסימי
מגדירי מיגדר – יהודיות, מוסלמיות, אנוסות
מעמדן של הנשים המשהדיות נקבע על ידי שלושה מגדירים: היותן יהודיות, חייהן בחברה המוסלמית של איראן וחייהן במסגרת של קהילת אנוסים; השלושה אינם בלתי תלויים זה בזה. חייה של אשה במסגרת של קהילה יהודית בחברה המזרחית בכלל, ובאיראן בפרט, הושפעו ממושגי הצניעות של החברה הסובבת, ודיון בשאלת כיסוי פניה, כפי שמופיע בימי הביניים, הוא רק סממן חיצוני לכן. מכל מקום, במאה הי״ט, ואפילו בראשית המאה הכ', התכסו בנות יהודיות בצ׳אדור, הגירסה הפרסית של הרעלה, משום דרכי צניעות. כאשר נציגת כי״ח בטהראן דרשה את הסרת הצ׳אדור בבתי הספר היא הסתכסכה עם המשפחות; והיו משפחות שאיימו בהפרת חוזה האירוסין בין בניהן ובין משפחות שבנותיהן לא עטו את הצ׳אדור בבית הספר. קהילה של אנוסים, והנשים בה, צריכה לחיות את יחסי הגומלין הללו שבין התרבות היהודית מחד־גיסא ובין התרבות המוסלמית מאידך־גיסא ביתר שאת מאשר קהילות יהודיות רגילות.
קיומה של הקהילה בארץ מוסלמית, במה שג׳ון קולדוול (Caldwell) מכנה ״החגורה הפטריארכאלית״, הוא על כן מרכיב מכונן לא רק לחברת הרוב אלא גם לקהילת האנוסים כמו לקהילה היהודית הגלויה. המעמד של האשה בחברה הזו נקבע בהפרדתה לתחום נפרד ובקביעת יסודות החברה לפי הגבר מבחינת מגורים וייחוס. נישואין נערכו בגיל צעיר עד כדי נישואי ילדות לגברים, ולאחר הנישואין נשארה הכלה־הילדה בבית הורי הבעל. בראשית המאה העשרים, ואפילו עד מחציתה, היה גיל הבנות שנישאו בחברה היהודית, כמו בחברה הפרסית, נמוך מחמש־עשרה. ריבוי נשים, ואף נישואי ״מתעה(סיגה)״ – נישואין זמניים, על פי חוזה – היו חזון נפרץ בין המוסלמים, ובמיוחד בעיר של עלייה לרגל כמו משהד. למעט נישואי המתעה, התפיסות המגדריות של חברת הרוב קבעו גם את תפיסות המיגדר בחברה היהודית. אמנם ההלכה היהודית קבעה את מערכת היחסים בין גבר לאשתו, אולם אף היא הושפעה מנוהגי המקום. היו אמנם הבדלים בין שתי החברות מבחינת הדרישות הדתיות מהאשה היהודית וכן מבחינת זכויותיה במקרה של גירושין, אולם מעמדה החברתי הכולל, שהתבטא ביחסי הכוחות במשפחה ובמעמדה הנמוך של האשה ברמת הקהילה, דומה כי האפילו על הבדלים אלו."
יש נטייה לשער כי מעמדן של הנשים המוסלמיות הושפע רבות מ״התרבות המוסלמית״, אבל בכך אין הכוונה רק להשפעת הדת המוסלמית באופן ישיר, אלא לתבניות התנהגותיות המשותפות לכל האוכלוסיות המאמינות באסלאם – ואף למיעוטים החיים בקרבן – שהרי יחס האסלאם לאשה אינו חד־משמעי. מוחמד פנה לעתים קרובות לנשים וביקש את התגייסותן, ואף שיפר את מצבן בחקיקה, אך כאשר הערבים הגיעו לארצות המזרח הקרוב, שהיו מושפעות מנטיות אנטי־נשיות, האופי המחדש של האסלאם נפגם. הן על הסונים הן על השיעים מוסכם כי נבואה, הנהגה דתית, קדושה, עדות בבית הדין, השתתפות בג׳האד, השתתפות בתפילה במסגד, חלק הארי בירושה והחלטה על גירושין הם תחומו של הגבר. באבחנה בין תפקידי נשים וגברים, ולמעשה בנחיתותה של האשה ביחס לגבר בכתבים שאחרי הקראן, ניכר שהיא כוללת מושגים ים תיכוניים, ביניהם כאלה שהיו קדם־אסלאמיים, שהיו למנהגים מושרשים היטב. שלמה דוב גויטיין, בהקדמתו לכרך השלישי של חיבורו ״חברה ים תיכונית״, העוסק במשפחה, מדגיש את החשיבות היתרה של הקירבה הגאוגרפית והמגע התרבותי בין חברות הים התיכון ועל השפעתם של אלה על קווי דמיון בין החברות היהודיות והחברות הסובבות אותן ביחסן לנשותיהם. מצד אחר, הוא מציין את ההבדלים בין החברות השונות – אלו המחמירות יותר ואלו המחמירות פחות – כן ש״עיראק ואיראן, על מסורתן הפרסית, התעקשו על הפרדת הנשים שלהן ועל הכפפתן״. כך, למשל, הרעלה – סמלן של הנשים המוסלמיות מוצאה קדם-אסלמי. אחד מקווי הדמיון שגויטיין מצביע עליו בחברות המוסלמיות והיהודיות הים תיכוניות הוא חוסר ההתייחסות הישירה לאשה כאל ״אשתי״ בהתכתבות, אלא לעולם מרמזים אליה: גברים באיראן נוהגים כך עד היום, ואפילו בשיחה בעל פה. למעשה, לא רק היהודים גילו קווי התנהגות משותפים עם החברה הסובבת באיראן, אלא גם החברה האשורית (הנוצרית) כך. למרות הבדלים הניכרים במבט ראשון, כמו התנגדות לריבוי נשים או העדפת נישואי בני דודים, או התנגדות לגירושין בקרב האשורים לעומת קבלתה בחברה המוסלמית, מבנה הבית ועקרונות חלוקת העבודה והתפקידים, וכן יחסי הכוחות במשפחה, היו למעשה זהים בקבוצת הרוב כמו בקבוצת המיעוט.
أوعدي على وحيدة aw3di 3la w7ida למענה של אחת – נטע אלקיים نيطع القايم Neta Elkayam
Translation by Prof Yigal Nizri l3aziz
תרגום של פרופ' יגאל נזרי לעזיז:
ضيعت شبابي وفرقت احبابي
dya3t shbabi wfra9t 7babi
כיליתי את נעוריי ועזבתי את אהוביי
أوعدي على وحيدة
aw3di 3la w7ida
למענה של אחת
على وحيدة كل نهار محنة جديدة
3la w7ida kol nhar m7na jdida
האחת שבשלה כל יום הוא בעיה חדשה
بالليل يا اصحابي يكثر عذابي
bllil ya s7abi yktar 3dabi
בלילה, הו חבריי, סבלי גובר
بكيت عياني شفيت عدياني
bkkit 3yyani shffit 3dyani
ביכתי את עיניי על שאויביי שמחו לאידי
الحب فناني ما نباتشي هاني
alhoub fnani manbachi hani
האהבה מתישתני, שנתי נדדה ממני
ضيعتي ايامي وتركت خيامي
dyya3ti ayyami wtrakt khyami
כיליתי את ימיי ועזבתי את מקלט מבטחי
هايج في غرامي ما يطيبشي منامي
hayj fi ghrami maytèbshi mnami
לא אמצא מנוחה, תשוקתי זועפת עליי
ليلي ونهاري شاكي بضراري
lili wnhari shaki be drari
לילה ויום אתלונן על יסוריי
دمعي يا ناري حرقت شفاري
dam3i ya nari hra9t shfari
דמעותיי הן אש המכלה את ריסיי
سهران ليالي ولا نريح بالي
sahran lyali wala nryyah bali
לילי סהרורי, מוחי גדוש עליי
مازلني حاصل نودي على وحيدة
mazlni hasel nweddi 3la whida
אני עדיין משלם את המחיר על אותה אחת
تمنيت عمري كلو نعديه مع وحيدة
tmanit 3omri kollo n3ddih m3a whida
מי יתן ואבלה את כל ימיי לצידה
مازلني هايم في وعدي على وحيدة
mazlni haym fi w3di 3la whida
עדיין מחשבותיי נודדות בגלל אותה אחת
كل يوم نرجايك يكمل سعدي مع وحيدة
kol youm nrjayk yekmel sa3di 3la whida
כל יום אני מייחל לזכות באותה אחת
مازلني نقاصي في غرامي على وحيدة
mazlni n9assi fi ghrami 3la whida
עדיין סובל אני מתשוקתי אליה
نبات ونقيل في نضامي مع وحيدة
nbat wn9yal fe ndami m3a whida
הוצאתי את ימיי ולילותיי בהזיותי על אותה אחת
مازلني تايه في حلامي على وحيدة
mazlni tayh fe hlami 3la whida
עדיין אני מרחף בחלום אודותיה
تشهيت نعدي كل ايامي مع وحيدة
tshahit n3ddi kol yami m3a whida
משתוקק אני לבלות את כל ימיי במחיצתה
נהוראי-מאיר שטרית-אימת החלום….
המושלים הצבאיים הצרפתיים היו מתחלפים לעיתים מזומנות וממרכז העיר ארפוד, בירת־תאפילאת היה הגנרל הממונה על האזור מחליט את מי להחליף, במי, מתי היכן וכיצד. מלחמת־העולם השניה היתה בעיצומה, וזועותיה היגיעו לאוזני כל אדם בכל מקום. לעיירה גוראמה הגיעו שמועות על חיסול־היהודים על יי היטלר בכל אירופה ואסיה שאותן כבשו חייליו של הרודן המטורף, אשר שגעון הגדלות דחף אותו לנסות ולשלוט על העולם כולו. העיר הגדולה פריז, בירת־צרפת, ואזורים אחרים היו נתונים זה למעלה משנתיים תחת הכיבוש של היטלר. המושלים הצבאיים בערי־מרוקו והסביבה היו מתוחים ודרוכים לקראת כל אפשרות של פלישת הנאצים למרוקו ולאפריקה הנמצאות תחת כיבוש־צרפת. רוב הצבא הצרפתי שחנה במרוקו זה שנים רבות, עזב את המדינה והצטרף למכונת־המלחמה נגד היטלר. ערבים בהמוניהם התגייסו וגוייסו לצבא הצרפתי, ולאחר אימון קצר נשלחו לחזית באירופה. ובעוד אנשים עסוקים בניחושים ושמועות על המלחמה, החלו להגיע למרוקו הפצועים והנכים הראשונים. לעיירה גוראמה הגיעו שני ערבים נכים, וסיפורי הזוועות שבפיהם סימרו שערות שומעיהם. המושלים הצבאיים שהיו מנוסים בקרבות, הוזעקו להצטרף למלחמה, ובמקומם נשלחו קצינים צעירים חדשים. ליוטנאנט מולה היגיע לגוראמה ובפיו הוראות חדשות וחמורות נוכח מצב־ המלחמה בעולם, והמתח במרוקו. הוא כינס את כל ראשי־השבטים הערביים, וכן את ראש־הקהילה היהודית, כליפא דודו, לישיבת־חרום מיוחדת, ובה מסר להם פרטים קצרים על המלחמה, על כיבוש־צרפת בידי הנאצים ועל השמדת־היהודים בהמוניהם.
המושל מולה דרש מכולם שיתוף פעולה ועזרה בכל תחומי־החיים ובעיקר שמירה על הסדר והשקט בכל האיזור. ההוראה הראשונה שנתן המושל מולה, קבעה שעליהם לגייס לו בדחיפות שלוש־מאות איש להכשרת שדה־תעופה מאולתר למקרי־חירום. למחורת עם בוקר הופיעו בעיריה מאות יהודים וערבים והחלו לעבוד במגרש ענק ורחב־ידיים, תחת משמר של שומרים חמושים אשר דחקו בהם לעבוד יותר מהר ויותר טוב. העובדים, שרובם היו יהודים ומקצתם ערבים, החלו לנקות, ליישר ולטאטא את המגרש הגדול כדי להופכו לשדה־נחיתה של מטוסים. כלים ומטאטאים לא סופקו לעובדים, וכל אחד היה חייב לעבוד במה שהיה לו, במטאטא שלו, בסמרטוט, בקרטון, בנייר ובכל אמצעי אחר. אלה שלא היה להם במה לעבוד, אולצו לעשות זאת בכפות ידיהם עד לפציעתם. המושל מולה פיקח אישית על המבצע כשהוא לבוש במדי־נאצים עם צלב־קרס על כתפיו ונעול מגפיים גבוהים מבריקים. מישהו מהעובדים היביט במושל מולה ותהה על המדים המשונים החדשים, אך הלה גער בו ובעט בו בחוזקה רבה. מישהו אחר לחש באוזני־חברו שהוא בטוח שהמושל מולה הוא גרמני — נאצי, וכנראה שגם מרוקו נכבשה כבר על ידי היטלר וכולם מסתירים זאת מההמון פן יקימו בהלה והתקוממות נגד הכובש הזר. המושל ״הנאצי״ מולה החזיק בידו שרביט וטייל להנאתו בשחצנות רבה בין העובדים המגרדים את האדמה הקשה. הנוטרים החמושים הגבירו בלחצם על העובדים בראותם את המושל מתקרב אליהם, ואיש לא התאונן ולא ביקש רחמים. כולם עבדו בשקט. לא היה צורך בשום פירושים והיתה הרגשה שמצבה של צרפת הגדולה, הנשלטת כיום על ידי היטלר, בכי רע מבית ומחוץ.
איש מהעובדים לא העז לסובב ראשו ימינה או שמאלה מאימת המושל מולה שעבר בין השורות כשהוא בוחן את עבודתם. הם זחלו על ברכיהם והתקדמו בזחילה על רגליהם שורה אחרי שורה כשאבק עולה מביניהם, משתולל באוויר וחוזר נוחת על ראשיהם. מולה המושל הרגיש עצמו בטוח עם מדיו המבריקים ומגפיו המצוחצחים. אלמלא שפתו שהסגירה אותו במבטאה הצרפתי המובהק, היו רבים מוכנים להישבע שהוא אינו שונה מהנאצים כפי ששמעו על התנהגותם באירופה. שלושה חודשים נמשכה עבודת־ההכשרה של שדה־הנחיתה, ועבודות הגינון והפרדסנות עבור המושל מולה, וקילומטרים מרובעים רבים, כבר הוכשרו, סומנו וסויידו כהלכה בהתאם להוראותיו. עינו לא נגרעה מ״עבדיו״ היהודים והערבים, והוא לא נעדר משטח־העבודה אף לא יום אחד. מולה הספיק להכיר אישית את רוב האנשים והחל לקרוא להם בשמותיהם הפרטיים: ״יסו משה, בוא הנה״, קרא מולה המשועשע ליהודי שכל אצבעותיו נתקלפו מעבודת־האדמה הקשה, ומרוב כאבים הפסיק לרגע והיביט בפצעיו. יסו משה המסכן, העייף והחלש בגופו, התייצב מייד אל מול המושל, הצדיע בידו הפצועה, וכשעיניו דומעות מהאבק ניסה למלמל מילות חרטה על שהפסיק את עבודתו בגלל אצבעותיו המקולפות. אולם המושל מולה נופף בשרביטו ולאחר שהיביט במבט חודר ביהודי הניצב מולו אומלל הפסיק את מלמוליו בצעקה:
״לך לחירבה שלך ותביא את שמלת־אימך כדי לטאטא בה את הקרקע, ומהר״.
ליסו משה לא נותרה ברירה אלא לפתוח בריצה מטורפת לביתו, ותוך דקות ספורות חזר עם בגד־נשים צרור בידו כמצווה. הוא חזר למקומו בין שורות העובדים והמשיך בעבודתו במרץ רב. העבודה הושלמה ויום השיחרור מעבודת־הכפייה היגיע סוף סוף. כולם התייצבו בעמידה בשורות במרכז שדה־הנחיתה, פרי־עמלם הרב, שהיה גם מסומן במילים כתובות באבנים בגודל ענק ומסויידות בלבן. כולם היו מאובקים, עייפים וסחוטים, וניכר בהם הפחד שמא תוטל עליהם עבודה אחרת דומה לזו. המושל מולה בא אליהם על סוסו הלבן ונעמד מולם. הם הצדיעו בידיהם הרפויות בחוסר דיוק משווע, ואחדים מהם הצדיעו והורידו ידיהם, וחזרו והצדיעו שוב ושוב, כך במשך דקות אחדות. כאשר לבסוף עמדו כולם דום והצדיעו בידיהם, ירד מולה השחצן מעל סוסו והחזיר להם בהצדעה חטופה ונמרצת כשרגליו השמיעו ״דום״ תקיף.
״אתם עשיתם כאן עבודה יפה ובימים הקרובים יהיה שימוש חיוני בשטח זה, עליכם להיות מוכנים לכל עבודה שתידרש מכם״. כך אמד, חזר והצדיע שנית, עלה על סוסו בזריזות ופתח בדהרה לעבר העיריה הטובלת בגן הירק הענק. העובדים המשוחררים הלכו לבתיהם. שכחו את העבודה ושקעו בשיחות על המלחמה ודאגה לשלום אחיהם היהודים באירופה ובגרמניה הנאצית. חלפו אך מספר ימים ויהודי־העיירה נקראו לבוא לעיריה ולהצהיר בפני המושל על רכושם, נכסיהם ועסקיהם לפי הוראות מגבוה. הובהר לכולם שכל מי שיצהיר הצהרה כוזבת על רכושו, יועמד לדין, וגורלו יהיה מר. פקיד־העיריה, ליזול, עסק בקבלת היהודים במשרדו, כשכליפא דודו ויחיה משה מסייעים ברישום כל אחד, פרטיו האישיים והרכוש שברשותו. בין היהודים עצמם היו אחדים שריח שינאת־אחים נדף מהם. בין אלה בלט שלמה ממן, אשר איים בגלוי שהוא ילשין על כל יהודי שלא ידווח על רכושו המלא. ביהודים אחז פחד נורא למשמע איומיו של שלמה ממן, ורבים מהם הזדרזו להיכנס בשנית לפקיד־העיריה ליזול כדי לתקן את הצהרותיהם.
רבני מששפחת מאמאן לבית הרמב"ם
ב. המטרה השנייה, מופנית לציבור הרחב, לזכות את הרבים, ולספר על תולדות צדיקים שכל ימי חייהם השתדלו ושאפו להגיע לשלימות בעבודת השי״ת וכפי שאסרו בשם החזו״א –החזון איש – כי קריאת סיפור תולדות הצדיקים מביאה לידי יראת שסיים תוך עלייה במדרגות התורה ותיקון המידות, ובמובן זה, עלינו לעשות את כל אשר לאל ידינו על מנת למנוע שתולדות צדיקים אלו יפלו, חלילה, לתהום הנשייה.
ואכן, חשיבות גדולה נודעת לסיפור שבחי הצדיקים, כמובא במדרש תנחומא (פנחס, פסקה ב׳) שהקב״ה מתעסק בשבחן של צדיקים לפרסמן בעולם. והביא את הפסוק (משלי י׳, ז׳) ״זכר צדיק לברכה״, ע״ש. והמלבי״ם ע״ה בפירושו כתב, וז״ל: הצדיק, גם זכרו עומד לברכה, כי יזכירו מעשיו בכל דור ויברכוהו. רבי מאיר לֵיבּוּשׁ בן יחיאל מִיכְל וֵייזֶר (המַלְבִּי"ם, גם המגיד מקמפן; י"ט באדר תקס"ט, 7 במרץ 1809 – א' בתשרי תר"מ, 18 בספטמבר 1879 היה רב יליד ווהלין, מפרשני המקרא והפוסקים האחרונים. פעל באימפריה הרוסית, בפרוסיה וברומניה.
וכן הרמב״ם ע״ה בפירוש המשניות למס׳ אבות )פ״א מי״ז) כתב, ״דאחד מסוגי הדיבור הוא ״הנאהב״, והוא הדיבור בשבח המעלות השכליות או מעלות הסדות ובגנות הפחיתיות וכוי, וכן לשבח החשובים ולהודות מעלותיהם, כדי שייטבו מנהגיהם בעיני בני אדם וילכו בדרכיהם״, עכ״ל. ובחיבורו משנה תורה (הל' דעות, פ״ו ה״א) כתב: דרך ברייתו של אדם להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו, נוהג כמנהג אנשי מדינתו. לפיכך צריך אדם להתחבר לצדיקים ולישב אצל החכמים תמיד, כדי שילמוד ממעשיהם, עכ״ל ובהמשך(שם, ה״ב) כתב: מצות עשה להדבק בחכמים ותלמידיהם כדי ללמוד ממעשיהם כענין שנאסר: ״ובו תדבק״, עכ״ל.
ורבנו יהודה החסיד ע״ה בספר חסידים (אות תקכ״ג) כתב: אדם מגיד לבניו או לתלמידיו כך אני עושה, כך היה אבי עושה, כך היה רבי עושה, כדי שהם יעשו כך, דכתיב (ש״ב, כב, כ״ב): ״כי שמרתי דרכי ה׳ ולא רשעתי מאלקי, עכ״ל.
ורבנו בחיי ע״ה בפירושו על התורה (ר״פ וישלח) כתב: יתחייב האדם לחקור הצדיקים ולספר בשבח מעלתם, והגיד לך כי ערך החקירה הזאת בחקר כבודם הוא טוב מאכילת הדבש, כי אכילת הדבש – הרבות לא טוב, והרבות לחקור בכבודם הוא טוב וכבוד אצל המחשבה, כי אין ספק שהמשבח את הצדיקים תמיד, אין זה כי אם מצד טבעו ומזגו הטוב, ולכך סיפור שבחם אצלו מתוק מדבש וכו'. ועל כן הזהיר שלמה המלך ע״ה, כי לחקור כבוד הצדיקים והסיפור בשבחם ומעלתם, כבוד הוא אצל המשבח, והזריז בדבר – הרי זה משובח, וריבוי החקירה בכבודם טוב מאכילת הדבש. וכן אמר דוד ע״ה (תהלים ט״ו) ״ואת יראי ה׳ יכבד״. הזהיר לחקור כבוד הצדיק ולספר בכבוד יראי ה׳ ולכבד אותם, והמידה הזאת שם אותה בכלל מדות החסידים העולים במעלות העליונות השוכנים בהר קדשו. והוא שאמר (שם) ״ה׳ מי יגור באהלך מי ישכון בהר קדשך הולך תמים… נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה׳ יכבד״, עכ״ל.
ובספר ״צידה לדרך׳ מרבנו מנחם בן זרח, תלמיד רבנו יהודה בן הרא״ש(מאמר רביעי כלל חמישי, פרק י״ב) כתב וז״ל: בזכרון מאמרי החסידים ומעשיהם תשכיל ותשוב ליוצרך״.
והרמח״ל ע״ה בספרו ״מסילת ישרים״ (פכ״א) כתב: וכן תועיל הקריאה בסיפור מעשה החסידים באגדות אשר באו שם, כי כל אלה מעוררים את השכל להתייעץ ולעשות כמעשיהם הנחמדים. עכ״ל. ובספרו דרך עץ חיים (שבס״ס מס״י) כתב: הלא האדם, רוב שנות ימיו עומד לחשוב חשבון עסקיו, עסקי חיי שעה, ולמה לא ישים אל לבו אפילו שעה אחת גם לזאת לחשוב מחשבת ממש: מה הוא, ולמה בא לעולם, או מה מבקש ממנו מלך מלכי המלכים הקב״ה, ומה יהיה סוף כל ענייניו? זאת היא התרופה היותר גדולה וחזקה שתוכל להמציא נגד היצר, והיא קלה ופעולתה גדולה ופריה רב וכו'. ויבקש בלבבו: מה עשו הראשונים אבות העולם שכך חשק ה׳ בהם, מה עשה משה רבנו ע״ה, מה עשה דוד משיח ה׳, וכל הגדולים אשר לפנינו. ויעלה בשכלו מה טוב לאדם כל ימי חייו לעשות כן גם הוא, וטוב לו. עכ״ל. הרי מעלתו של המתבונן במעשה הגדולים, שעי״ז לומד מהם ומשתדל לעשות כמעשיהם. ומי לנו גדול מהגאון חיד״א ע״ה ששיבץ בספרו ״שם הגדולים״ עובדות רבות מגדולי הדורות.
ובספר ״פלא יועץ״ להגאון רבי אליעזר פאפו ע״ה (ערך כיבוד), כתב, וז״ל: מצוה לשבח את הצדיקים, ויספר בשבחם ושבח מעשיהם הטובים. וכתבו משם הרב ישראל בעל שם טוב (שבחי הבעל שם טוב, אות קם), שהמדבר בשבח הצדיקים חשוב כאילו עוסק במעשה מרכבה. עכ״ל.
הקדושים וקבריהם-יששכר בן עמי
- ר׳ אברהם טולידאנו (טנג׳יר)
חי במאה השמונה־עשרה. היהודים משתטחים על קברו ומחשיבים אותו כשליט העיר. גם המוסלמים משתטחים על קברו.
32 ר׳ אברהם יפה (קצר אל־סוק)
קבור ליד קדושים אחרים. לפי המסורת המקומית הוא רב שבא מארץ־ישראל.
לפי מסורת מקומית, קיימים עוד הרבה קדושים בקצר אל־סוק שקבריהם לא ידועים. כאשר יגלו אותם וישתטחו על קבריהם אז תבוא
הגאולה. ראה עמי 43 על משמעות מסורת זו.
- ר׳ אברהם יפרח (קזבלנקה)
קבור בבית הקברות העתיק של קזבלנקה. פעל בבית הדין הרבני שבקזלנקה. הוא נולד ב־ 1882 באלג׳יריה ונפטר בקזבלנקה ב־1947.
- ר׳ אברהם כהן(תידילי)
קבור ליד עץ דפנה. במקום אין קברי9 רק חדר המיועד למבקרים. מכונה גם מולאימאתיל. כך היה נקרא בפי כולם עד שבא פעם ליהודי בחלום וגילה שקוראים לו ר׳ אברהם כהן. המוסלמים שגם מעריצים את הקדוש, ממשיכים לכנות אותו מולאי מאתיל. לפי המסורת הוא בא מירושלים למרוקו בתקופה מאוד קדומה.94
1.34 ״לאסלאי, הלכו לרב מולאי מאתיל. קבור אצלנו. חיברתי עליו שיר בערבית ובעברית. לא שמעתי שמכירים אותו. אחד אומר ר׳ אברהם כהן, ר׳ אהרון. בסוף היה מקרה. אנשים אצלנו עושים לו הילולה כל שנה, אפילו ערבים הולכים לשמה. פעם אחת גוי אחד היה משותק בכלל, כמו שיתוק של כאן. לקחו אותו ערבים, הם לא מתביישים ללכת לצדיק של היהודים. ישן שמה שלושה ימים וחזר בריא ברגליים שלו״.
2.34 ״פעם אחת קרה מקרה שיהודי אחד היה לו ריב עם גוי, ואין לו שטר. השר [השופט] אמר לו [למוסלמי], שיילך [היהודי] ויישבע לך, שהיהודי יישבע. ואמר [המוסלמי] אני רוצה שיישבע לי במולאי מאתיל, אמר [השופט] לו: טוב. הלך הגוי. אמר לו [ליהודי]: ניפגש שמה. הלך הגוי והגיע לחדר שבנו למולאי מאתיל. איך שהגיע לשם ראה נחש. הזנב שלו כאן והוא מסתובב בכל החדר. בא הראש לצד השני ופתח את פיו. הגוי הזה, לפני שיגיע היהודי וישביע אותו, בא בדרך [לקראת היהודי] ואמר לו: בא, מה שאתה רוצה תן לי, לא צריך להישבע. חזר איתו ועשה פשרה. גם על זה חיברתי שיר״.
3.34 ״אשה אחת מקזבלנקה היתה עקרה וביקרה בצדיק. אחרי שבא השומר, גוי אחד, איך שהוא בא חשב לצחוק עליה, אבל כולם מכירים אותו שזה השליח של ר׳ אברהם כהן, מולאי מאתיל. הוא שומר, הולך ומקבל נדבות לזכות הצדיק. למה [כי] הוא מטפל בחכמים. אז פעם באה אשה, אמר לה, אם את רוצה להיות בהריון, קחי את האבנים האלה. לקחה אותם מעל הקבר ושמה אותן על הגב שלה. נגמרה השנה וילדה. קרה נס״.
הערת המחבר : עדות ר׳ שלמה ב׳(איגיניסאין). ראה גס הירשברג, מארץ מבוא השמש, עמי 55! : ״בדמנאת פגשנו גברים צעירים מתידילי שבאו לשוק. במראה פניהם הבריא ובמבנה גופם החסון ניכר היה תיכף. כי אלה שוכנים בסביבה כפרית עשירה. הם הזמינונו לבקר אצלם — ואף הציעו לעלות עמהם להילולא של הקדוש שלהם, ר׳ אברהם כהן, הקבור בצלעי הרי תיסיאי תחת עץ דפנה, בקצה כרס־זית רענן. ר׳ אברהם בא מירושלים (כלומר מארץ־ישראל). במקום מבקרים עדיין בסתר גם מוסלמים, אלא שהם מכחישים זאת, ומודים רק שנשיהם רגילות לבוא ולהתפלל לפרי בטן. בכל זאת הם רואים את עצמם כאפוטרופסים לקבר ודורשים שכר שמירה מהיהודים המבקרים״; וואנו, עמי 68, מציין שאין מציבה אלא חדר ליד שיח. על אף חקירה במקום הוא העלה רק פרטים מועטים.
האינפורמנט סיפר שפעם גוי אחד מצא את המציבה של הקדוש או חתיכה ממנה עם השם, אך לא רצה לגלות ליהודים עד שיקבל עבורה כסף רב.
המוסלמי מסביר את הופעת הנחש כהגנת הקדוש על היהודי וכביטוי לאי רצונו שהיהודי יושבע. על הקשר בין הקדושים והחיות ראה עמי 66-65.
לרוב השומרים המוסלמים היו אישורים מרבנים מהעיר הקרובה לקדוש המאשרים שיש להם זכות לטפל בקדוש
היחסים בין היהודים והמוסלמים בפולחן הקדושים-יששכר בן עמי
במיוחד פנו המוסלמים ליהודים בעת בצורת, מתוך אמונה שרק היהודים יכולים להצילם מבצורת. לאחר שהיו מתפללים ומקיימים את כל המנהגים הקשורים בבקשת גשמים, היו מבקשים ואפילו דורשים מהיהודים שיפנו לקדושיהם ויתפללו לגשם. במקרה של סכסוך בין יהודי למוסלמי היו הצדדים פונים לקדוש היהודי שישמש כשופט והיו נשבעים ליד קבר הקדוש: מוסלמי ביקש מיהודי, שסירב לשלם לו בעד עזים שקנה ממנו שילכו להישבע ליד קברו של מול תימחדארת. בלילה הופיע הקדוש ליהודי בחלום וציווה עליו להחזיר לערבי את הכסף ולהתנצל לפניו, והזהיר אותו שלא יישבע על קברו סתם: מוסלמי שהסתכסך עם יהודי בענייני חוב, קבע להיפגש איתו ולהישבע ליד מולאי מאתיל. הערבי הגיע לחדר של הקדוש ראשון וראה שם נחש והבין שהקדוש מגן על היהודי ולא מעוניין שהוא יישבע. הוא חזר בו והציע ליהודי פשרה בלי שיישבע. גם בסכסוכים בין שני ערבים פנו לפעמים לקדוש היהודי ונשבעו ליד קברו: בתארגלי נשבעו הערבים ב״באיו״, זהו ר׳ מכלוף בז־יוסף אביחצירא, ובתאביה היו שמים את היד על קברו של מול תימחדארת ונשבעים.
היה נהוג לפנות לקדוש גם בעודו בחיים במקרה של סכסוך, והחלטותיו התקבלו ללא היסום על־ידי הצדדים, גם מתוך כבוד וגם מתוך פחד מקללתו. מפורסמים במיוחד במישור זה היו ר׳ יהודה בן־עטר ור׳ רפאל אנקאווה. שניהם שימשו שופטים בעניינים של יהודים שלקחו כסף מערבים וסירבו להחזיר את חובם. הערבים פנו לחכם היהודי לאחר שכל הערכאות — הפחה, הקאדי ואף המלך — פסקו נגדם. לאחר שמיעת הצדדים פסקו החכמים הדגולים לטובת הערבים וציוו על היהודים להחזיר לערבים את כספם.
הניסים שחוללו הקדושים היהודים עוררו אצל המוסלמים יחס של כבוד כלפיהם, והקשרים עם היהודים במתן שירותים להמונים שבאו להשתתף בהילולות הגדולות, חיזקו עוד יותר רגשות חיוביים אלה. מוסלמים שעברו ליד קבר של קדוש יהודי סרו בהרבה מקרים אליו, נישקו את הקבר והמשיכו בדרכם.
ביטויים רבים מאפיינים את יחס הכבוד וההערצה לו זוכים קדושים יהודים מצד מוסלמים: לאחר שמצא את השפחה האבודה בזכות ר׳ חנניה הכהן, אמר הקאדי שאין כמו האלוהים של היהודים: על מול תימחדארת אמרו מוסלמים שהוא קדוש אמיתי ובירכו את היהודים שאלוהים יגמול להם באושר, בשם אלוהים ובשמו היקר של הקדוש: מוסלמי אמר על ר׳ סלימאן אדיין שהוא בעל ברכה; לאחר שר׳ רפאל אנקאווה שפט לטובתו ולא הסכים לקבל את התשלום שהציע לו, הכריז מוסלמי שר׳ רפאל הוא שליחו של ה׳ והיה נשבע ש״אין אלוהים זולת אללאה ואדוננו רפאל הוא שליחו״; מוסלמים היו מברכים יהודים בדרך אל ר׳ ישראל כהן שאלוהים יעזור להם.
היו מוסלמים שסיגלו לעצמם אורח חיים קרוב לזה של היהודים. אמנם מחקרנו לא העלה מקרים של גיור מוסלמים, והיהודים לא היו מעוניינים בכך, אבל מסורות אחדות מספרות על מוסלמים שהחלו להתנהג כיהודים, ובעיקר הפסיקו לאכול מזון טרף, בעקבות נס שחולל קדוש יהודי. כך עשה השומר הערבי שהיה שומע בלילה קולות של אנשים הקוראים תהילים בבית־הקברות בסאלי, שם קבורים ר׳ חיים בן־עטר, ר׳ חיים טולידאנו, ר׳ דוד בן־שאפת ור׳ רפאל ביבס: מוסלמי שמול תימחדארת נענה לבקשתו בא למחרת להודות לקדוש ולהדליק נרות ליד קברו.
מוסלמים בעלי מעמד ובעלי תפקידים שנוכחו בזכותו של קדוש יהודי מסוים או שנס קרה להם בזכות אותו קדוש, היו מטים חסד מיוחד ליהודים ותורמים תרומות לקדוש, הן בדרך של בניית כביש או שיפור המקום והן בדרך של תרומות קבועות ביום ההילולה, כגון חיטה, שמן ובהמות לשחיטה. המושל המוסלמי של האיזור בו קבור ר׳ דוד ומשה נהג לשלוח להילולה של הקדוש ארבעה כבשים. הגדיל לעשות בעניין זה הפחה של מראכש, אל גלאוי, שהיה מבקר לפעמים בקברי קדושים, כמו ר׳ חנניה הכהן ומולאי איגגי, ושולח תרומות לקדושים.
מספר קדושים זכו להכרה והערצה מצד העם והמושלים המוסלמים עוד בחייהם. מספרים שהמלך עבד ארחמאן, שנגדו פרץ מרד בשנת תק״ץ (1830), בא לפני הצדיק ר׳ דוד בוסידאן, שהיה חי במכנאס, וביקש את ברכתו. ראה ר׳ יוסף משאש, אוצר המכתבים, כרך ג׳, מכתב מס׳ אלף תרכ״ד.על ר׳ חיים בוחבוט מסופר שהיו מכבדים אותו ואפילו הקאדי היה קם לכבודו. קשרים מיוחדים עם השלטונות המוסלמים היו לר׳ פנחס הכהן ולר׳ רפאל אנקאווה. ר׳ פנחס הכהן הציל מספר פעמים את הפחה של מראכש, אל גלאוי, מנסיונות התנקשות בחייו: כך הזהיר אותו לא לשתות קפה או חלב שבהם שמה השפחה רעל, לא לאכול אוכל שהורעל על־ידי כמה מעובדיו, לא ללכת להתפלל ביום שישי מסוים במסגד הכותובייא, שם זממו אנשי מלך מרוקו, שאיתם היה הפחה מסוכסך, להורגו, וכו׳.'ניסים אלה הקנו לר׳ פנחס הכהן מעמד מיוחד וכאשר היה מגיע לארמונו של הפחה, עמדו השומרים דום, כאילו בא המלך לארמון. הפחה היה יוצא בעצמו כדי לקבל את פניו, דורש בשלומו ונושק לו את הראש והידיים. לר׳ פנחס היה בארמון שטיח צהוב בשם ״אלקצא״, שעליו יושבים, והפחה בעצמו היה מושיט לו את השטיח כדי שיישב עליו. כאשר נכח בפעם הראשונה בזכותו של ר׳ פנחס, ביקשו הפחה שיבוא לגור במראכש ונתן לו במתנה את ביתו של ערבי עשיר כדי שיגור בו. כאשר נפטר ר׳ פנחס, שהה הפחה בצרפת וחזר במיוחד כדי להשתתף בהלוייתו. הוא גם ארגן ושילם הסעה ברכבת ובאוטובוסים לרבבות שבאו למראכש להשתתף בהלוייה.
ר׳ רפאל אנקאווה רכש את אמונם של המוסלמים באמצעות הניסים שחולל עוד בחייו והמשפטים שבהם פסק לטובת מוסלמים, לאחר שאלה הפסידו בערכאות המוסלמיות. הוא היה יושב עם המוסלמים ומתווכח איתם על דת. בהלוייתו ב־1935 בסאלי השתתפו אלפים רבים, וביניהם נכבדים צרפתיים, חיילים, מוסלמים, ובתוכם נציגו האישי של מלך מרוקו, וכן יהודים מסודרים לפי ערי מגוריהם.
לר׳ רפאל אנקאווה היו יחסים מיוחדים גם עם השלטונות הצרפתיים, ומסופר שהיה אפילו יועץ לבית המשפט הגבוה הצרפתי.
כל המעשים האלה קרו לא מכבר, שכן ר׳ פנחס נפטר בשנות הארבעים של המאה הנוכחית. ראה סיפורים מס׳ 2.493 ו־3.493. הזהרותיו של ר׳ פנחס לפחה באו כתוצאה מכשרון הנבואה שלו או מחלום עם סבו ר׳ דוד בן־ברוך או עם ר׳ חנניה הכהן.
הרב רפאל ברוך טולדנו-חוכמה מקדם-חזי כהן
הרב רפאל ברוך טולדנו
רבה הראשי של מכנאס, דיין, פוסק ופייטן(1970-1890). כבר בגיל שמונה־עשרה התמנה לדיין, וכשהיה בן עשרים ושבע, לאחר פטירת אביו, נתמנה לאב בית הדין ולרבה הראשי של העיר. הקים מוסדות רבים לטיפול רפואי חינם לעניים, לסיוע כספי למעוטי יכולת ולהוצאה לאור של כתבי חכמי מרוקו. מדי יום מסר שיעורי תורה בבית מדרשו לפני קהל רב. בימי שישי חילק בעצמו כסף לעניים שאסף מתושבי העיר. עלה לארץ והקדיש עצמו להוראת התורה. הרב טולדנו חיבר את הספר ״קיצור שולחן ערוך השלם״ – השלמה של מנהגי מרוקו ל״קיצור שולחן ערוך״ שחיבר הרב גאנצפריד. חיבר פיוטים רבים, וביניהם הפיוט הנודע ״אשורר שירה לכבוד התורה״.
נשאת ונתת באמונה?
הרב רפאל טולדנו נהג לומר, ״חז״ל אמרו שבתחילת דינו של אדם בעולם הבא ישאלו אותו, ׳נשאת ונתת באמונה?׳(בבלי, שבת, ל״א ע״א). ומסתבר שנתכוונו לשאלה כזו: האם נשאת ונתת בדברי תורה באמונה באמת, היינו מתוך רצון לקלוע לאמיתה של תורה?״
תורת אמת
הרב רפאל טולדנו היה אומר, ״השוחד כתוב בו ׳ויסלף דברי צדיקם׳(דברים, ט״ז יט), ורש״י מפרש ׳דברים מצודקים׳. לדעתי שני הדברים הם היינו הך. כשהלומד משוחד בפירושו, הוא ינסה להלביש כוונות מסולפות בדברי הצדיקים אותם הוא לומד.״
הלנת שכר מעכבת תפילה
ב״קיצור שולחן ערוך השלם״ כתב הרב טולדנו(סימן קט״ז): ״מנהג האר״י ז״ל שלא להתפלל מנחה עד שפורע שכר שכיר ולשלם לכובסת שכרה.״
העני קודם
יום אחד פנתה אל הרב רפאל ברוך טולדנו אשתו בבקשה שייתן לה כסף לטיפול שיניים. הרב שאל אותה אם הטיפול דחוף ומשהשיבה בשלילה ביקש ממנה להמתין, כי אין בידו כרגע הכסף הדרוש. לאחר כמה רגעים הגיע עני לבקש את עזרתו. ראה הרב טולדנו את מצב שיניו והמליץ לו לטפל בהן, אך העני אמר שאינו יכול לשלם בעבור טיפול כזה. שמע זאת הרב ונתן לו את מלוא הסכום הנחוץ. לאחר שהלך כעסה אשתו, ״כיצד אמרת לי, אשתך, שאין לך כסף לטיפול שיניים בשבילי, ואילו לעני, שהיום כאן ומחר שם, נתת מיוזמתך את כל הסכום?״
השיב לה הרב טולדנו, ״היא הנותנת. העני הזה לא ישוב עוד, ומכיוון שראיתי ששיניו במצב קשה ועומדות להירקב, דבר שיגרום לו סבל רב, מצאתי הסכום הנדרש לו. את, לעומת זאת, אשת חיקי, נוות ביתי, החיה עמי, ואם לא תתקני שינייך השבוע, נוכל לתקנן בשבוע הבא.״
ואהבתם את הגר
פעם אחת נכנסה אליו גיורת ובפיה שאלה. משיצאה סיפרו לו שהמדובר בגיורת. כעס על בני ביתו ואמר שאילו ידע היה מכבדה ביתר שאת, שהרי בתורה נאמר ״ואהבתם את הגר״(דברים, י׳ יט).
מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן
משפחת פליאג'י – תולדות היהודים במרוקו -חיים הירשברג
בייצור הנשק׳ רכישתו והעברתו לנמלי מארוקו עסקו מספר יהודים המכונים הסוחרים ׳הפליטים׳ — כלומר אנוסי פורטוגאל — שהתיישבו בארצות־השפילה. נראה, שעיקר תפקידו של יוּסוּף בסכאינו, השגריר המוסלמי המיוחד שנשלח אל ארצות־השפילה, לא היה לדאוג לרכישת נשק ותחמושת, אלא לעקוב אחרי ייצואם, שלא יסתנן אל השייכים המתמרדים ואל שודדי־הים בסלא. ימין בן רמוך צורף אליו כמומחה, וייתכן גם כאיש־מודיעין. מסתבר שמוצאו של בן רמוך מפאס, שבפינקסיה ורשומותיה נזכרים בני משפחה מיוחסת זו לפחות החל ממחצית המאה הט״ז ועד המאה הי״ז. ליוסף פליאג׳י, או לאחד מבניו שישבו בקביעות בארצות־השפילה, לא נוח היה למלא תפקיד שהוטל, כפי הנראה, על בן רמוך.
בין סוחרי הנשק, שאפשר היו גם יצרניו, ושהיו מעורבים במשלוחים אל סלא, יש לציין את דייגו נונז בלמונטה ופראנציסקו ואיס די ליאון. סוכנם בסלא היה אהרן קווירידו. בלמונטה, די ליאון, קווירידו ודוד פראנקו קיבלו בדצמבר 1623 דרכונים ללכת למארוקו ובמיוחד לסלא, כדי לטפל בשיחרור הספינה ׳כוכב הזהב' שהוחרמה על־ידי שודדי סלא. השניים הראשונים הוזמנו בשנת 1624 לחקירה לפני אסיפת־המעמדות, לאחר שיוסוף בסכאינו העלה את ההאשמה, כי משלוחי נשק ותחמושת מגיעים למארוקו ללא רשיון. הסוחרים טענו, כי הם קיבלו את הרשיון מהאדמיראליות באמשטרדם על־פי בקשת סוכנם בסלא, שהסתמך על דרישתם של האדמיראל בסלא, מוראד ראיס, והקאיד של הקצבּה. לעומת זאת טען בסכאינו, שמותר להעביר נשק למארוקו רק על־פי דרישתו של זיידאן עצמו. אסיפת־המעמדות קבעה בהחלטתה, כי מכאן ולהבא רק בידיה הסמכות להוציא רשיונות־יצוא כאלה. לאחר צאת בסכאינו נשאר עדיין בן רמוך פרק־זמן מסוים בארצות־השפילה. כשחזר בשנת 1626 למארוקו שלח את יעקב בן רוֹש לסיים את העניינים שנשארו תלויים ועומדים. זיידאן המליץ עליו בפני אסיפת־המעמדות. ואמנם דאג יעקב בן רוש בשנים 1627—1629 להעברת התותחים שהוזמנו. חומר־הגלם ליציקת התותחים (נחושת) הובא ממארוקו ; גם העסקות עצמן נעשו על בסיס סחר־חליפין תמורת חיטה שהובאה ממארוקו.
בין היהודים שהשתמש בהם זיידאן כסוכניו בתפקידים שונים מן הראוי להזכיר גם את ישראל השייך, המכונה ביומנו של רוּיל חוכר מכסים של זיידאן, שהיה מעביר את פקודות אדוניו למשלחת הנידרלאנדית. הוא גם השתתף במשא־ומתן עמהם יחד עם בסכאינו ועם משה פליאג׳י. כן ניהל (כבר לאחר מותו של זיידאן) יחד עם משה פליאג׳י את השיחות עם משלחת הצרפתי ראזילי, שבא(1629) בעניין פדיון השבויים .
לאחר מותו של זיידאן (1628) יצא יוסף פליאג׳י בשליחות אסיפת־המעמדות אל בנו עבד אלימלך והביא לו את ברכותיה. הוא שהה שם עד לעלייתו של אל־ וליד לשלטון(1631—1636). הלה מבטיח שימשיך במדיניות זיידאן והוא משגר את יוסף אל האג לסדר עניינים שונים. במיוחד מבקש הוא לשלוח לו בעלי־מלאכה, כנראה ליציקת תותחים.
כסוכנו של אל־וליד השתתף יוסף פליאג׳י באותו פרק־זמן יחד עם בנו דוד, שהיה המורשה העיקרי, במשא־ומתן של חוזה־שלום בין צרפת לאל־וליד. המשא־ומתן הסתיים בהצלחה והחוזה נחתם בפאריס. אולם בשל הזנחה מצד דוד, שנספר עליה להלן, התחוללה שערוריה דיפלומאטית ומדינית, שנופחה ובוימה לכדי סכסוך רציני, והדיה נשמעו זמן־מה בפאריס, לונדון, האג ומראכש. היא שככה רק לאחר מותו של אל־וליד.
דבר זה גרם עגמת־נפש רבה ליוסף הישיש, שטען, כי לא זו בלבד שלא הכירו טובה לו ולבנו דוד על מאמציהם, אלא שגם נטלו מנה של חירופים וגידופים. יוסף מבקש לחזור למארוקו ויוצא שמה ב־1634, הפעם כדי להביא לאל־וליד את ברכותיה של אסיפת־המעמדות לעלייתו על כיסא השריפים. אין ספק שהוא ניצל את שהותו כדי להגן על כבוד משפחתו נגד ההשמצות מצד צרפתים ומוסלמים כאחד. תפקידו היה עדין, כי אל־וליד הושפע על־ידי שונאי הפליאג׳י, ופשט שנאתו על כל היהודים. הוא דחק את בני פליאגיי מחכירת המכסים באספי, ומסר תפקיד זה לאנגלי בלייק ״. מקור אנגלי מציין, כי היהודים היו יותר הגונים מאשר בן־ארצם. לאחר רצח אל־וליד עלה לשלטון בנו השלישי של זיידאן, מוחמד אל־שייך אל־צגיר (1636—1654). בדברי הימים של פאם (20 א) קוראים אנו עליו!
בחי חשון ש׳ איך נשבר פטי״ש ליצי׳ (1638) בא מולאי מוחמד אסיך והביא עמו מחנה גדול עד מאד, עד שאמרו הרואים, שמעולם לא יצא מלך מהמלכים כמוהו והביא עמו ג׳׳ך יהודים סוחרים הביאו סחורות. ואנשי המחנה מלובשים כלם בגדי שש ורקמה ומשי וכלי כסף וזהב. ויאמרו כי אלפים אהלים הביא עמו המלך הנז' והמלך הנז' היה איש חיל נאמן שונא בצע אוהב עניים ורודף אחר האמת. וכרוזא קרא בחיל במחנהו מי שישלח ידו ויקח מהמטמוניות שעורים וחטים אחת דתו להמית.
במכתבו של מוחמד אל אסיפת־המעמדות, שנשלח ביד יוסף (סוף 1636), מודיע הוא כי ימשיך ביחסים טובים עם ארצות־השפילה. הוא ממנה את יוסף למורשה שלו יחד עם דוד! אמנם יוסף מתכונן לעלות לירושלים, ולכן מציע הוא ליהנות משירותיו הטובים של דוד, לאחר שכל ההאשמות נגדו הופרכו. יוסף לא עלה לירושלים והמשיך, על אף זיקנתו, לשמש את השריף יחד עם דוד. שניהם מורשים ומיופי־כוח, ולפי החלטת אסיפת־המעמדות נהנים מכל הזכויות של ציר מוסמך ומיופה־כוח של מלך מארוקו. בשנת 1638 נמצא יוסף עדיין בארצות־השפילה. מסתבר כי נפטר בכסלו שצ״ט (1638) ונקבר ליד שמואל אחיו, לאחר שלושים שנות שירות לארבעה שריפים. הוא נזכר לטובה במכתבו של השריף מראשית 1639 אל אסיפת־המעמדות, ומכאן שזה ידע על ישיבתו בארצות־השפילה, אבל עדיין לא הגיעה אליו הידיעה על פטירתן .
בהרי האטלס ובעמקי הדרום. דרך מעלה תישכה – tizi-n-tichka
בהרי האטלס ובעמקי הדרום.
דרך מעלה תישכה – tizi-n-tichka
מארץ מבוא השמש
בראשית אייר יצאתי עם ז' ש' יליד צפת ותושב קאזה לסיור ארוך במללאח שבהרי האטלס ובעמקי הנגב המרוקני. הסיור תוכנן עוד בהיותי בישראל, ותיכף עם בואי לקאזה עשה ש' את הסידורים האחרונים. כדי שנוכל להפיק את התועלת המרבית מן המסע. ש' , שהוא אספן של תכשיטים ותלבושות יהודיים עממיים בצפון אפריקה, התכוון להשלים את האוסף האתנוגראפי שלו, לצלם ולהסריט תמונות מהווי היהודי באזורים הנידחים, שבהם הן הולכות ונעלמות.
ואני נתכוונתי לראות את יהודי האטלס, תושבי ההרים הגבוהים, ואת אלה השוכנים בעמקים הנמשכים בין ההרים, ויורדים דרומה, מושכים מים רבים עד קצה המדבר הסהרה ויוצרים תנאי חיים נוחים בשביל בני אדם המגדלים תבואות, עצי פרי ובהמה רבה. לפי התוכנית ביקשנו לעלות לפסגות הגבוהות, לסטות מן הכבישים הראשיים ולנטות ליישובים השוכנים בצדי הדרכים, ולהגיע לפינות המרוחקות ביותר בדרום המיושב. לשם כך אסף ש' נתונים שונים על המללאח שהיו בידי מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית והג'וינט.
הרבה קראתי ספרי מסע שנתחברו לפני מאה שנה על אותם יהודים אגדיים, בעלי קומה וצורה נאה, החיים כאן בחופש יחסי בחסותם של שבטי הברברים, שאינם סרים למרותו של הסולטאן היושב בשפלה, שלטונו אינו מגיע עד לשטחים הללו, הנקראים " בלאד אל-סיבא " – הארץ החופשית-. לדבריהם נוצרה כאן מעין סימביוזה – שותפות חיים – בין היהודים ובין הברברים. אלה האחרונים אינם יודעים שום מלאכה ואינם עוסקים במסחר, והם זקוקים ליהודים, הדואגים לסיפוק כל צרכי החיים הפרימיטיביים. לעומת זאת מתייחסים ראשי השבטים הברברים כלפי היהודים ביתר סובלנות מעושי דברו של הסולטאן ב " בלאד אל-מח'זאן "- ארץ האוצר – של הסולטאן. השליטים ב " בלאד אל-סיבא " אינם מכבידים את עול המסים ומגינים על חייהם ועל רכושם של היהודים.
הנוסעים מזכירים עוד, כי שמעו בין יהודי האטלס מסורות שונות על קדמות התיישבותם כאן, וכי הם לא הלכו בגלות בבל. יש סוברים, כי היהודים הללו מוצאם ממתייהדים ברברים. בדו"חות ובספרים מן המאה שלנו ( ה 20 ) מצאתי גם רמזים ונתונים מספריים על יהודים העוסקים בחקלאות באזור זה. ואודה, כי רוחי הייתה קצרה לקראת הסיור, ובלילה האחרון לפני המסע כמעט שלא ישנתי מרוב התרגשות.
עשינו את מאתיים וארבעים הקילומטרים שבין קאזה למראכש במשך שעתיים ורבע. לאחר מנוחה של עשר דקות אנו ממשיכים לשרך דרכינו, בעיר הערבית, וליד בתי מלון מפוארים, שנועדו לעשירים ולתיירים מחוץ לארץ, והיינו מחפשים את הכביש לוורזאזאת. גם השוטרים הצבאיים, הניצבים כאן בכל פינה חדשים הם בארץ ואינם מכירים את הדרך.
הכביש ממראכש דרומה הוא טוב, אבל לא משובח. אנו חוצים שורה של ואדיות כמעט יבשים, על פני גשרים איריים, ומתחילים לטפס בהרים. הכביש נעשה צר, פתלתול, המפנים חדים הם, ויש להפחית את המהירות עד חמישים קמ"ש. הסביבה שוממה, ההרים ערומים, בלי עצים או שיחים. הגיאיות עמוקים, כמעט קניונים, תכלת הרקיע, שחור הסלעים, מרבד הירק בעמקים, הסרט הכהה של הנחל בתחתית הוואדי, מצטרפים למראות מלאים הוד פראי של ניגודים חריפים. אנו עוברים ליד פסגת תיזי- ן -תישכּה, שגובהה 2260 מטר. השמים נתכסינו בעננים, ורק לובן השלג בשיפולים מאיר בתוך הקדרות הכללית.
חצינו את המעלה שליד תישכּה והתחלנו יורדים בשיפוע הגמלון הדרומי. באופק נראות שתי דמויות שחורות של הולכי רגל, וכבר מרחוק מכירים במלבושם, בג'לבה השחורה ובשאשייה הקטנה, שלפנינו יהודים. אלה מצביעים על אגויים – agouyim – כמללאח הקרוב ביותר השוכן ממש ליד הכביש.
Tizi n'Tichka (Tashelhit:ⵜⵉⵣⵉ ⵏ ⵜⵉⵛⴽⴰ, Tizi, mountain pass; Išqqa, difficult) is a mountain pass in Morocco, linking the south-east of Marrakesh to the city of Ouarzazate through the High Atlas mountains. It lies between the great Marrakech Plains and the gateway of the Sahara Desert. From November – March, snow can often fall on the pass, but it can be warm all year round in the strong sun. It reaches an elevation of 2,260 m above the sea level and is the highest major mountain pass of North Africa. The road was constructed by the French military in 1936, and is now part of National Route 9 (Morocco).
The last wild Barbary lion sighted in the Western Atlas was shot near Tizi n'Tichka pass in 1942.
היקפה וממדיה של התנועהבמרוקו – שנות תכ"ו – תכ"ט – 1666-1669
זוהי גירסא שונה של נבואת זרובבל מהגירסאות הידועות, שמקורה ממרוקו. זו אחת הגירסאות הראשונות והמקוריות של האפוקליפסה שיד דהשבתאים לא היתה בה. אם כי כתב־היד שלפנינו נכתב בשלהי המאה ־־18, היינו יותר ממאה שנה אחרי הופעת התנועה, הרי היא הועתקה מכתב־יד עתיק – כפי שמעיד המעתיק – שנכתב, יש להניח, לפני הופעת התנועה.
הנוסח שלפנינו דומה בתוכנו לנוסח של ספר זרובבל בצורה מקוצרת ״ראיתי ללקט מה שכתוב קצת (ההדגשה שלי א.מ.), מדבריו לשמח בם הגולה״, אומר לנו המעתיק. הקטעים שהוא בחר זהים במעט בתוכנם לכתוב בספר זרובבל עם שינוים ועיבודים סגנוניים ולשוניים שונים. להלן כמה דוגמאות:
א. התאריך לפי ספר זרובבל, ״חזיון המראה״, היה בעשרים וארבעה לחודש שבט. בכתב־היד שלפנינו, ״הדבר״ היה בעשרים וארבעה לחודש הז' ;תשרי), היינו ביום אסרו חג של סוכות׳, אך ״המראה״ השניה שהיתה באחד־עשר לחודש אדר זהה בשני הטקסטים.
. המקום, בספר זרובבל ההתגלות אירעה בעת ששהה על נהר פרת. בכתב־היד אין מציינים את המקום.
שמות עשרת המלכים ושמות עריהם המופיעים במראה, בחלקם אינם זהים ואינם מופיעים לפי אותו סדר.
חפצי בה, האשח הפלאית, היא אשת נתן הנביא, לפי ספר זרובבל לאילו לפי כתב־היד היא אשת נתן בן־דוד הנולד בחברון.
גם מות שני המלכים שהיא הורגת אינם זהים. לפי ספר זרובבל שמותיהם: האחד נוף מלך תימן אשר הניף ידו על ירושלים ושם השני סרג'ון מלך אניטוכיה, ובכתב־היד ״ותהרוג שני מלכים נוף ואסנס״.
ועוד כמה הבדלים. אנו מביאים בסוף הספר את תוכן האפוקליפסה לפי כתב־היד עם השוָאות.
מהו ספר זרובבל? מתי נכתב? ומדוע יוחסה האפוקליפסה לזרובבל דוקא? ספרות הגאולה מיַחדת לזרובבל מקום נכבד בכל הקשור לאחרית הימים ולגאולה, כנראה מפני שהוא היה נושא משרה שלטונית, הראשון בימי שיבת ציון, כאשר הוא עמד בראש העולים השבים לירושלים מבבל ונתמנה על־ידי הפרסים פחת יהודה.
זרובבל היה מצאצאי בית דוד, נכדו של יהויכין מלן יהודה. הוא שהניח את היסודות לחידוש עצמאות ישראל על־ידי בנין בית־המקדש וחידוש עבודתו. דמותו מובלטת על־ידי הנביאים בני דורו, חגי, זכריה ומלאכי ומכנים אותו עבד ה׳, צמח, שהם תארים ושמות המיועדים למשיח ה' ומנבאים לו עתיד מזהיר. זכריה מבטיח שזרובבל ״יבנה את היכל ה׳ והוא ישא הוד וישב ומשל על כסאו״.
אין פלא לכן, כאשר בעת צרה ומצוקה לעם ישראל נכתבו ״נבואות שמטרתן לעודד ו״לשמח בהם את הגולה״, וקשרו אותן עם דמות נערצת המתאימה והראויה לתוכן הנבואות. ומיהו האילן רב הפארות שראוי לתלות בו חזיון כגון זה אם לא זרובבל? זאת הסיבה שגם במדרשי הגאולד האחרונים זרובבל הוא המבשר את הגאולה באחרית הימים, וגב באפוקליפסה שבה אנו דנים, מגלה מטטרון (מיכאל) לזרובבל את קץ הימים וזמן בואו של המשיח. ״תשע מאות ותשעים שנה תשועה לה׳.״ כמגלה לו המלאך שעתיד משיח בן־דוד להמית ברוח שפתיו את ארמילוס המיצג את מלכות הרשעה (ראה הערה 88).
מתי נכתב ספר זרובבל? לדעת חוקרים רבים הוא נכתב בתקופת מסעי הצלב שהיתה עת צרה ומצוקה לישראל. אך סברה מאוחרת המתבססת על ניתוח הטקסט קובעת את זמן כתיבתו לשנת 628 לספירת הנוצריב (סמוך להופעת האיסלם), היינו עשר שנים לפני תום ״תשע מאות ותשעיב שנה״, שנאמרו בנבואה ושיסתיימו בשנת 638 לספירה שהיתה אמורד להיות שנת הגאולה.
מתי ״ליקט״ המעתיק הראשון אשר ממנו העתיק ר׳ דניאל טולידאנו בעל כתב־היד שלפנינו? לפי הנראה היא הועתקה לפני הופעת התנועה השבתאית או סמוך להופעתה. רמז ראשון אנו מוצאים בפתח דברי המעתיק ״על דברת דבורם על הגאולה העתידה ובשמועת השבטים שהם מעבר לנהר כוש.״ עמדנו בפרק הקודם על השמועות שנפוצו על גילוים של עשרת השבטים ועל השמועה שמקורה בסאלי שנפוצה באוגוסט 1665 , על ״הופעת עשרת השבטים מארץ המדבר ומדברים בלשון הקודש״, שמועה שגרמה להתלהבות ההמונים ותרמה את תרומתה ליצירת האוירה שהגאולה קרבה ובאה ועזרה לאחיזתה של התנועה השבתאית.
הנושא של הופעת עשרת השבטים העסיק באותה תקופה את ההמונים ויתכן שלזה מרמז המעתיק ורוצה לחזק בדברים שהעתיק את רוח העם״ולשמח בהם את הגולה״.
הנה כי כן רואים אנו כמה גדולה החשיבות שיחסו לאפוקליפסה המיוחסת לזרובבל. עצם תוכנה המשיחי־אפוקליפטי היה בו כדי לנסוך בטחון בעם הדווי ולעודד אותו בימי עוניו ומרודיו. טבעי הדבר שאנשי עה עטו על האפוקליפסה משחר ימיה של התנועה במוצא שלל רב ועל ידי הכנסת כמה שינוים ותוספות התאימוה לצרכיהם ונעזרו בה כדי לבשר את בואו של המשיח וכן כדי להצדיק את ההמרה. נחזור עכשיו ! ההמרה.