מורשת יהדות מרוקו

מעמד היהודים בין הברברים

מעמדם של היהודים בין הברברים היה שונה מזה שתחת חסות הסולטאנים. בוואדי דרעה היו סביב שנת 1880 כ־80 כפרים וחיו בהם מעל 1,000 משפחות יהודיות. עד הזמן החדש היהודים גרו במבצרים מוקפים חומות חימר שסגרו על חצרות. עד מחצית המאה ה־19 בערך היו היהודים מזוינים, רכבו על סוסים ולחמו להגנתם. לאחר מכן נהנו מחסותם של פטרונים ראשי משפחות או שבטים, ומעמדם היה מבוסס על ברית ה'עאר^, (בתרגום מילולית: בושה), שהיתה כעין אמנה פולחנית מיסטית שקשרה את היהודי לסייד – האדון ראש השבט. הביטוי הסמלי לברית זו התבטא ב'דביחה^, – הקרבת שור או כבש שהקריבו היהודים. תמורת זאת היו הברברים מחויבים לשמור עליהם, ונקמו במי שפגע בהם, כמו שנקמו במי שפגע בבן משפחתם. אם יהודי נשדד, היה השבט שהתוקף יצא ממנו חייב לפצות אותו ואת משפחתו בראשי צאן. אבל ליהודים היה אסור לעזוב את מקומם לצמיתות, ואשתו וילדיו של היהודי היו ערבים שהוא יחזור לביתו, אחרת הסייד היה יכול לקחתם ממנו. הוא היה יכול למכור, להוריש או לגרש את היהודי ולהרוס את ביתו, אם רצונו בכך. בתקופות של מלחמות בין־שבטיות ומרידות של הברברים נגד הסולטאנים, סבלו היהודים מהתנפלויות וגירושים ממקומות מגוריהם.

היהודים היו חיוניים לברברים בתור אומנים שייצרו, תיקנו או רכשו בגדים, סנדלים, רסנים ופרסות לסוסים, כלי מלאכה ונשק. תמורתם קיבלו היהודים מהברברים צמר ועורות. הם היו המתווכים ביניהם ובין יושבי הערים, מכרו את הדרוש להם ושיווקו את תוצרתם. בעל המלאכה והסוחר הנודד היה לן בביתו של הברברי, וחוזר לביתו לשבת או לחג. הברברים העדיפו לסחור עם היהודי במקום עם המוסלמי, שאיים על מעמדם וכבודם. עם זאת הדימוי השלילי של היהודי בעיניהם דמה לזה של המוסלמים, והתבטא בין השאר באמונה, שהם זייפו את התורה, ושאינם מלים את ילדיהם.

בראש הסולם החברתי בין היהודים עמדו הסוחרים, שהיו מלווים לברברי או שותפים עמו. היו יהודים שעסקו בחקלאות ובמרעה, על אדמות שחכרו מהברברים. לעתים הם היו נודדים בחיפוש אחר מקורות פרנסה, ולפיכך היו מקומות בהם חיו רק כמה עשרות משפחות יהודיות, ואף פחות מזה. יהודים אלה היו שונים מאחיהם יושבי הערים. גופם היה חסון, והיו להם מסורות ומנהגים שונים מאלה של התושבים׳ והמגורשים.

יחם המוסלמים לנוצרים

הנוצרים במרוקו במאה ה־19 היו מעטים, בהשוואה לארצות אחרות במגרב. למשל, ב־1850 היו במרוקו קרוב ל־400 נוצרים, ובאותו זמן היו בתוניסיה כ־12 אלף נוצרים. בהדרגה עלה מספר הנוצרים במרוקו, וב־1894 היו 6,000 מהם.יש פתגמים מוסלמים שבהם הנוצרי זוכה ליותר אמון מהיהודי. למשל, ׳תישן במיטתו של נוצרי ואל תאכל את מאכלם, אכול את מאכל היהודים ואל תישן  במיטתם^,. אך בפועל, ההסתייגות מהנוצרים היתה חזקה יותר מאשר מהיהודים. לואי דה שנייה ,l.m.Chenier1722־1795), שכיהן בתור קונסול צרפת במרוקו בין השנים 1767־1785, כתב, שהשנאה לנוצרים גדולה מזו שכלפי היהודים, כי הם אוכלים חזיר ודם של בעל חיים שנטרף. כלפי הנוצרים היתה עוינות משום שחשדו בהם שהם מרגלים למען מדינה זרה. לכן סוחרים ומיסיונרים נוצרים נדדו בדרכים כשהם מחופשים ליהודים. כך נהגו הצרפתי 1799 Rene Caillié־1838 שסייר במרוקו בשנים 1824־1828; הגרמני גרהרד רוהלפס (,Rohlfs1831־1896), שביקר שם ב־1861; הגרמני אוסקר לנץ (1925-1848, Lenz), שסייר במרוקו בשנים 1879־ 80«18 והקצין הצרפתי דה פוקו(C. de Foucauid) שביקר במרוקו ב־1883־1884. חוא ביקר בעיר דבדו והתחבא בביתו של ר׳ משה מרציאנו מראשי הקהילה, כי חשש שמא יתגלה בתור נוצרי ויואשם בריגול. למרות שאיכסנוהו תיאר את היהודים במלאח במלים בוטות. היו מקומות שנוצרים הלכו בהם רק בליוויו של מוסלמי, והיו ערים שליהודים הותר לגור בהן אבל לא לנוצרים – למשל בעיר ששואן במערב הרי הריף. לכן כדי להיכנס לעיר היו נוצרים לובשים בגדי יהודים.

בתחילת המאה ה־20 פעלו בפאס רק כתריסר נוצרים. בערי החוף ובערים שבהן חיו ספרדים רבים היתה עוינות המוסלמים גדולה. לפי מקור ממשרד החוץ הבריטי ב- 1892, איימו מוסלמים שישחטו את 6,000 הנוצרים שחיים בטנגייר.

אנשי הדת המוסלמים טיפחו את היחס השלילי כלפי הנוצרים והיהודים, והדבר בא לידי ביטוי, בין השאר, בהתנגדותם לסחר עם יהודים ונוצרים. במאה ה־19 הוציאו אנשי הדת פסקי דין נגד יבוא סחורות מאירופה, בגלל החשש של מגע עם חזיר.

דו קיום של יהודים ומוסלמים

הדו־קיום בין מוסלמים ליהודים התבטא ביחסי שכנות וחברה טובים, נוסף על קשרי כלכלה. בחגיגות משפחתיות ועממיות, כמו המימונה, נהגו גם מוסלמים לבקר אצל היהודים. מוסלמים היו מבקרים בבתי כנסת, והיו שעשו כן כדי לקבל את ברכתו של חכם. בפורים היה נהוג לחלק מעות גם לעניי המוסלמים שהיו וכנסים לבתי הכנסת. דוד אלקיים (1855־1940) כתב, כי כאשר ראובן אלמאליח, ראש קהילת מוגדור, חגג בר מצווה לבנו, הוא תרם לעניים מוסלמים כמו לעניים יהודים. בסלא היה נהוג שמוסלמי שרצה להכיר נערה לנישואין היה פונה ליהודייה שתבקר בבית אותה נערה, במסווה של מוכרת, ותמסור לו פרטים עליה. לפי עמדת ההלכה כפי שקבעה הרמב״ם, הישמעאלים אינם עובדי עבודה זרה, בניגוד לנוצרים (תשובות הרמב״ם, מהד' בלאו, סי׳ תמח). הדבר הקל על שיתוף פעולה בתחומים שונים, וחכמים הבדילו בין הנוצרים למוסלמים. ר׳ משה מרצייאנו מדבדו(1917־1996) נשאל האם כסף שערבי שכח אצל יהודי מותר שלא להחזיר לבעליו ולתת אותו לצדקה, באשר לפי דברי רב יהודה (סנהדרין עו ע״ב) אין להחזיר אבדה לגוי. החכם חייב החזרת האבדה, והבחין בין גויים עובדי עבודה זרה ובין ׳הישמעאלים שהם אדוקים ביוצר כל ומאמינים בחידוש העולם ובתחיית המתים ודאי חייב להחזיר להם אבדתם׳(׳מורשת משה׳, סי׳ פז).

בין היהודים והמוסלמים היו השפעות הדדיות בתרבות החומרית, באומנות, במנהגים ובאמונות עממיות. יהודים וביניהם צדיקים היו פונים למוסלמים. צדיק בשם סעדיה אדאתי ביקש מיהודי מלילה להכין לו הדרוש לקבורתו כי קרובה שעת פטירתו. יהודים לא נענו לבקשתו והצדיק פנה לעזרתו של מוסלמי. זה הודיע לו שאחרי פטירתו תתחולל סערה וסלע יכסה את קברו, וכך היה. גם היום רבים באים להשתטח על קברו. מוסלמים היו מאמינים בכוחם של צדיקים יהודים לחולל נפלאות, והיו חולקים כבוד לחכמים ולשלוחי ארץ־ישראל. בעתות בצורת, מגפות ומכות מידי שמים היו פונים ליהודים להתפלל כדי לפתוח את שערי השמים ולהפסיק את המכות. אך לעובדה זו נספח תיוג שלילי: הסיבה לכך שאללה שומע לתפילות היהודים, היא שהוא רוצה להיפטר במהירות מהם ומריחם הרע.

היו יהודים שהאמינו בכוחם המאגי של המוראבטון, הצדיקים המוסלמים. יש במרוקו קברים של מוסלמים הנערצים גם על ידי יהודים, וקברי יהודים הנערצים על ידי מוסלמים.

חכמים הכירו את הלהטים והלחשים של הערבים. למשל ר׳ יוסף משאש (1892־ 1974) כותב שבעת המלחמה ב־1912 נגד צרפת שחטו הערבים ׳תרנגול שחור והזו את דמו על המזוזות ועל המשקוף ובצירי הדלתות עם קטורת מכמה עשבים וסמים והרבו להטיהם ולחשיהם על כל שער.

בתחום התרבות האינטלקטואלית הסתגרה כל עדה מאז ימי הרמב״ם ואילך, והקשרים בין חכמי הדת משני המחנות היו נדירים. אחד מאלה היה ר׳ יששכר אצראף מסלא, בן המחצית השנייה של המאה ה־19, שנפגש עם תיאולוג מוסלמי, קרא בפניו מחיבורי הרמב״ם ודן עמו בענייני אמונה. ר׳ אבנר ישראל הצרפתי (1827*1885) שכתב ב־1879 על עברה של פאס, מזכיר כי הוא שאל שני חכמים מוסלמים האם ידוע להם על ייסוד העיר, והם השיבו לו. בזמן החדש היו תזמורות מעורבות של נגנים יהודים ומוסלמים.

ראוי לציין עוד, כי השירה, בגלל הפונקציות הדידאקטיות שלה, משמשת כעזר למדעי־הדת, במסגרת ההוראה הרבנית המסורתית: ואילו מבחינה אחרת, המשורר הוא בראש וראשונה משכיל, תלמיד־חכם, זאת אומרת בקי בתלמוד, משפטן, דרשן ומורה, שחיבור השירה הוא לגביו עיסוק צדדי; כל משכיל הוא גם משורר, אך לא ייתכן משורר שאיננו משכיל.

הערות המחבר :  המסורת היהודית ייחסה את צמיחתו של הפיוט לחוק יוסטיניאנוס (553) שאסר על לימוד תורה. והשווה א׳ מירסקי, ראשית הפיוט, ירושלים תשכ׳׳ה, עמי 47-46, וכן שירמן, הפיוט העברי והימנונות הכנסיה הנוצרית, בתוך קובץ מאמריו, לתולדות השירה והדראמה העברית, עמי 28-27. אך המחקר בשנים האחרונות מוכיח, שצמיחתו של הפיוט נבעה מהתפתחות פנימית ולא מכוח גורם חיצוני. ראה למשל עזרא פליישר, שירת הקודש העברית בימי הביניים, ירושלים 1975, עמי 10.

3. ז״פ סארטר, המספר כיצד גילה את הספרים ואת התאווה לקריאה(P. Sartre, Les Mots, Paris 4^43 .1964, pp), נושא מעין נאום הגנה בזכות ׳מדע׳ הספרות. תוך כדי כך הוא חולק כבוד ליהודים — עם הספר המובהק — למרות, או דווקא בגלל, טענת האנטישמים,שלפיה היהודים מתכחשים ללקחי הטבע ולשתיקותיו.

מ׳ בלאנשו אומר, כי מחבר כותב על מנת שלא למות, כדי להתמסר לאלמותיות היצירה: זהו שקושר את האמן לעבודתו. באשר לסופר המשכיל, היהודי־הדתי, אין המניע לכתיבה שונה במהותו, אך הכתיבה עצמה מקבלת אצלו משמעות שונה ומימד אחר. ׳לכתוב על מנת שלא למות׳, פירושו לגביו לכתוב כדי להיות ראוי לעולם הבא, לזכות בנצח, באושר מתמיד, ולהיות בן אלמוות: הוא ישיג זאת לבטח בזכות מעשיו הטובים, אבל גם בזכות ׳מעשהו׳ המקורי, רוצה לומר יצירתו — פרי למדנות, השראה ונסיון, שהם דתיים ביסודם. מסירת דבריו לדורות הבאים, מסר שישקף מסורת ספרותית, שקיבל מדורות שקדמו לו, היא לו חובה קדושה.

אקדים לניתוח שיבוא בהמשך ציטוט־עדות מיצירה מאוחרת יחסית, מתוך הספרות הרבנית במרוקו. זו יצירה מעניינת במיוחד, כי היא מלמדת הן על חרדתם של אנשי האורתודוכסיה הרבנית בתקופת שינויים, שמקורם בחדירת התרבות המערבית למרוקו ולפנים חומות המלאח, והן על השפעת התרבות הזו על התרבות המקומית הדומינאנטית, זו של המגרב. המדובר בקובץ השירים ׳היטיבו נגן׳(על־פי תהלים לג, ג), מאוספו של רפאל בן מכ׳לוף אדרעי בן מכנאס, שנדפס בשנת תרפ״ט (1928). בדיקת העמוד הראשון של ה׳הסכמות׳ מספקת הנחיות מדויקות לגבי תוכן היצירה ועיקר הבעיות, שהעסיקו את הסופר ואת מנהיגיה הרוחניים של מכנאס, היינו שמירה על אמונת ישראל והגותו תוך שימור זהות המסורת הפיוטית היהודית ותכליותיה. יותר מאשר בכל תקופה אחרת, ריחף עליהן אז איום השפעות זרות, שפעלו בעיקר דרך אמצעי המוסיקה והשיר.

 

הערת המחבר : עם הפרוטקטוראט הצרפתי נפתחו שערי המלאח, והיהודים החלו יוצאים אל מחוץ לשערי הרובע. אורח החיים האירופי, ההגות והתרבות המערבית פרצו לתחומי הקיום היהודיים. היהודים השתחררו בחסות צרפת מהסטאטוס המשעבד של ה׳ד׳מה׳, אך בד־בבד גם מכבלי הדת ושלטון ההלכה. תהליך זה גרם דאגה רבה למנהיגיה הרוחניים של הקהילה.

 

אחת מתכליות היצירה תהיה, אם כן, להרחיק את היהודי מן השירה החילונית, ותהא היא ממקור ערבי, מקומי או ממקור לערבי מיובא מאירופה, שיוקרתו מרובה ופיתוייו גדולים עוד יותר. יוצעו לו בתמורה ־הימנונים ומזמורים בעברית, על־פי הנעימות הנושנות, הנפוצות בסביבתו. בעמוד הפתיחה של הספר אנו קוראים:

שירות ותשבחות חדשות, לזמני ששון ומועדי קידש וחגי נדבה, בנגינה טובה, רוחשות ליקוב״הו. – לשם יחוד קודש אבריך הוא –  ושירי התקוה ושבחי צדיקים, ותחינות ובקשות… גם לזכות הרבים אספתי באמרים שירים עריבים, חדשים גם ישנים, כמלקט שושנים, אמרות טהורות, הנוהגות באשמורות ובשליש רגלים עם הבקשות, של שבת לקמים בחצות…

״סכמה הראשונה, של ר׳ יעקב טולידאנו, כתובה בפרוזה חרוזה. נביא ממנה כמה ר־פטים בעלי עניין מיוחד:

ראה זה חדש הביא לנו האי צורבא מרבנן… החכם הותיק כהה״ר רפאל אדרעי הי״ו מחברת השירים אשר שר לה׳ בתהלותיו… לזכות צעירי עמינו בני ישראל, להוציא יקר מזולל, להמיר שירי חשק ושירי עגבים בשירי קודש המלהיבים את הלבבות, לעבודת הית״ש(= היתברך שמו) וכמו שידוע לרז״ל גודל מעלת הרגיל בשירים ותשבחות שזוכה לעבוד את ה׳ בשמחה…

בחברה של ההסכמה השנייה, ר׳ יהושע ברדוגו, מסב את תשומת־לב הקורא לשפעתה המזיקה של השירה החילונית על הצעירים בני דורו:

בזמננו זה בעוה״ר (־בעוונותינו הרבים) רבו שירי עגבים ושירי עמים, ישמעאל בהגרי מצד זה, ועשיו אחיו בא מצדו, ורבה העזובה היינו שכוחה בשירי קידש, על טהרת לה״ק (=לשון הקדש)…

לאחר הקרב ההיסטורי שמוטט את ממלכתם של הוויזיגותים, התחיל פרק חדש בתולדותיה של ספרד ואף בתולדות יהודיה. מבחינה מדינית וכלכלית הלך מצבם של יהודי ספרד והשתפר, ברם עברו עוד מאות שנים עד שהתעוררו מקפאונם והתחילו לפעול לפיתוח תרבותם. במשך תקופה ארוכה לא הראו יהודי אנדלוסיה שהם שואפים להגיע למעמד של עצמאות תרבותית. כל מה שידוע לנו עליהם מעיד על צניעותם והתבטלותם לפני אחיהם שבמזרח. באמצע המאה התשיעית כבר היו היחסים בין יהודי אנדלוסיה ומרכזי המזרח ערים למדי. בזמן ההוא התקשרה קהילת לוסינה המכובדת והחשובה עם רב נטרונאי, גאון סורא (860-853) וקיבלה ממנו את הקדום שבין סדרי התפילות הידועים לנו, ׳מאה ברכות׳. לתוצאות חשובות הביאה חליפת המכתבים בין רב עמרם בן ששנא (871-858), יורשו של רב נטרונאי בסורא, ליהודי ברצלונה. הם קיבלו ממנו סדר תפילות שלם, ששימש בסיס להתפתחותו של הסידור והמחזור לפי מנהג ספרד, והיה על כן בעל חשיבות גם להתפתחותו של הפיוט המקומי.

                הערות המחבר : סדר התפילות המיוחס לעמרם גאון פורסם במהדורה מדעית על ידי ד׳ גולדשמידט, סדר רב עמרם גאון, ירושלים תשל״ב. סדר זה, שהוא, כפי שנאמר בפנים, מסד למנהג התפילה הספרדי, השפיע השפעה עזה על סדרי התפילה של כל העדות. החיבור כולל פסקי הלכה של גאוני בבל שונים בענייני תפילה, והכיל במקורו בלי ספק גם נוסח מלא של תפילות קבע. בהעתקות המאוחרות תוקנו נוסחים אלה על פי מנהג מקומות המעתיקים, ואין בידינו דרך לשחזר את הנוסח שקבע אותו המחבר הראשון.

 שלא כבבל, שהתנגדה לשימוש בפיוטים בשעת התפילה, נראה שבספרד נתקבלו שירי הקודש ברצון. אגב, שני הגאונים הללו משבחים את למדנותם הגדולה של חכמי ספרד. מבבל נשלחו לספרד גם טפסים של התלמוד, וההעתקות שהותקנו מהם בספרד זכו לשם טוב בין יודעי דבר. מן הזמן ההוא הגיע אלינו גם שמו של תלמיד חכם ספרדי, אלעזר בן שמואל מקהילת לוסינה, שזכה לתואר הכבוד אלוף או ריש כלה, החליף איגרות עם הגאונים רב פלטוי ונטרונאי, ואפילו נסע בעצמו לבבל וישב שם עשרות שנים. אם נצרף את הידיעות המועטות עליו לידיעות האחרות הנוגעות לחייהם הרוחניים של יהודי ספרד באותה תקופה, תצטייר לפנינו עדה חרוצה ורצינית שמביטה בענווה וביראת כבוד אל המנהיגות של יהודי המזרח. תלותה במרכז הבבלי נמשכה, אגב, הרבה זמן גם לאחר שנתעוררה הכרתה העצמית. היא נתקיימה לאורך המאה העשירית, עד שעת פטירתו של רב האיי גאון(1038), אחרון חכמי בבל הגדולים. מכל מקום מסתבר שבמשך מאות השנים שבהן לא נתבלטה יהדות ספרד, היא התבגרה והתפתחה בהדרגה. היא קלטה ועיכלה את תורתם של בתי־המדרש הבבליים — עד שהתחיל שגשוגה הגדול באמצע המאה העשירית. התפתחותה באה אז במהירות מפליאה. ברם בהיווצרותה של התרבות היהודית־הספרדית החדשה היה חלק חשוב גם להשפעה הערבית.

הערת המחבר : ראוי לציין שהתנגדותה של בבל לפיוט לא היתה מוחלטת ועקבית, ויש כעת בידינו שפע של ידיעות על אמירת פיוטים בתקופת הגאונים אפילו בבתי־הכנסת המרכזיים של בגדאד. למן סוף המאה התשיעית ידועים לנו גם פייטנים חשובים שפעלו בבבל. גאוני בבל התנגדו כנראה להמרתם של נוסחי הקבע של התפילה, בפי החזנים, בנוסחים מפויטים, אבל לא התנגדו להרחבות פייטניות במקומות מסוימים בתפילת הקבע. אהדתן של קהילות ספרד לפיוטים היא במידה ידועה הרחבה של המנהג הבבלי, על פי דגם שעוצב בקהילות צפון אפריקה.

ג. יהודי ספרד ותרבות ערב: גילויים של התבוללות

דווקא בתקופה זו שבה הסתגרה יהדות ספרד בתוך עצמה — במאות השמינית- העשירית — זכו הערבים, תחת שלטון העבאסים, לשגשוג כביר. בניגוד לנטייתם של חכמינו להתבדלות, סופרי ערב פיתחו אז נטייה בולטת לאוניוורסליות ותתעניינו בכל דבר. בכך נתגלה כוח עלומים סוער ששאב עידוד גם מתנאי החיים הנוחים ומהרגשת הבטחון והאושר שבאה לערבים לאחר התפשטות שלטונם בחלק גדול של העולם. לא לאורך ימים יכלו היהודים להתעלם מעושר זה של חיי הרוח שהתפתחו סביבם, אם כי בוודאי רבים מהם היו מעדיפים להישאר גם להבא מחוץ להשפעות הזרות. ראשונה נכנעו לקסמי התרבות החדשה רק בודדים, משכילים שנמשכו למדעים כלליים כגון התכונה, הרפואה, מדעי הטבע וכו'. הם כתבו חיבורים בתחומים אלה בלשון הערבית וספריהם לא נועדו על פי הרוב לקוראים יהודים. אלא שתסיסה רוחנית עזה השתלטה אז על המשכילים ואילצה אותם להתמודד עם תרבות ערב בכללה. אפילו היתה כוונתם לדחותה — צריכים היו להכירה לשם כך, ואף להשתמש בשיטותיה כדי להילחם בה. גם התגבשותן של כתות יהודיות מרובות בתחום השלטון המוסלמי הביאה לזעזועים בחיק היהדות המסורתית. החשובה שבין כתות אלה, כת הקראים, סיכנה את היהדות במשך מאות שנים. גם המוסלמים פתחו בתעמולה מקיפה להפצת אמונתם ופיתחו חכמת דת משלהם. כתביהם, לא פחות מחיבורים פילוסופיים ואנטינומיסטיים מסוימים שנכתבו בעת הזאת, הולידו את הצורך בתגובה, ומי שרצה להתווכח צריך היה לפני כן להרחיב את השכלתו שלו. והנה נתברר למשכילים היהודים שלגבי אותם עניינים שעליהם התכוונו לכתוב לא היה המילון העברי מפותח די צורכו. נוסף לכך רצו, אחדים מהם לפחות, שגם לא יהודים יבינו את דבריהם. כללו של דבר, הלשון הערבית כבשה לה מקום נכבד, החל מן המאה התשיעית, גם בספרות היהודית. בלשון זו ערך יהודה אבן קוריש (במרוקו) את מחקרו המעניין על לשון התרגום — הוא הנסיון הראשון בתחום הבלשנות ההשוואתית בספרות ישראל. בלשון זו ניסח יצחק ישראלי איש קירואן לא רק את ספריו בתחום הרפואה והפילוסופיה אלא גם את פירושיו על ׳ספר יצירה׳ ואת הערותיו בנושאים מקראיים. לשיאה הגיעה ספרות זו במזרח, כשאחד מגדולי הגאונים, רב סעדיה, השתמש בלשון הערבית בחיבורו העיקרי ׳האמונות והדעות׳, הדן מבחינה פילוסופית במהותה של היהדות. מלבד ספר זה כתב הגאון עוד עשרות חיבורים ערביים אחרים, המקיפים את כל תחומי הספרות והמחשבה היהודית (המקרא, שאותו תרגם ופירש, ההלכה, הבלשנות, השירה, הפולמוס וכו׳).

קינות על שד"רים

לא רק שירי שבח לכבוד שד" רים נכתבו בצפון -אפריקה אלא גם קינות על שלוחים שנפטרו תוך כדי שליחותם. מסע ברחבי צפון אפריקה באותם זמנים היה כרוך בסכנות מרובות. השד" רים עשו בדרכים משובשות, במסעות שנמשכו חודשים ושנים, ועימם סכומי כסף ניכרים שגבו בקהילות. הם היו מופקרים לליסטים ולפורעים, ושד" ר לא – אחד נפל קורבן למעשי שוד, או קיפד את חייו תוך כדי שליחותו . מותם של שד" רים אלה , הרחק מארצם ומביתם תוך מילוי שליחות של מצווה, נחשב למות קדושים ,

וקינות נקשרו עליהם . אביא להלן שתי קינות על מות שני שד" רים : ר' עמרם דיוואן ור' אליעזר גאלימידי.

ר' עמרם דיוואן , מחכמי ירושלים , יצא פעמיים בשליחות חברון למארוקו – 1773 1763

בשליחותו השנייה, בהיותו במכנאס , חיבר ר' דוד חסין לכבודו שיר-שבח נלהב , המביע את הידידות העמוקה שנתקשרה בין השניים :

נפלאת "אהבתך נשגבה

בוערת כאש להבה

במדבר ובערבה / מאד מאד נעמת לי

ידידותך חושקת

נפישי, תמיד שוקקת

אודם פטדה וברקת / נם נזם זהב וחלי.

כאשר הגיעה השמועה על מות רבי עמרם תוך כדי שליחותו השנייה במארוקו , כתב ר" ד חסין קינה מרה על ידידו . הקינה מתייחסת אל הנפטר כאל ידיד, ובעיקר כאל שלוח נאמן של ארץ – ישראל . מפאת חשיבותו של רבי עמרם ומקומו המרכזי בתודעתם של יהודי מארוקו , מובא השיר במלואו להלן.

– אזיל דמעה

 קינה קוננתי אל השמועה כי באה אל הלקח החכם השלם הכולל שליחא דרחמנא כבוד הרב הגדול רבי עמרם דיוואן זכרו לחיי העולם הבא. זיע"א

אזיל דמעה / אל שמועה כי לא טובה

חסרא ארעא / דישראל גברא רבא

נהי נהיה / תאניה ואניה

בייא, בייא / תזעק ארץ צביה ( בייא, בייא  מילות קריאה של צער בארמית )

האניה / להשבר חשבה                                   חסרא

ימררון /  בכי עדת ישורון

יעדרון / מהם שמחות ורון

על עיר חברון / איכה בדד ישבה                      חסרא

דורש אין לה / קרית ארבע רב חבלה

כי סר צלה / חשך ונעתם הלה

תרים קולה / אין שלום ליוצא ולבא                  חסרא

והוא על נ / דיבות יקום יחנה

מאת בני / ישראל צדקות נותני

מצוות קונה / עובד האל מאהבה                      חסרא

דור, דור רושיו / דור, דור ופרנסיו

ואנשיו / שוקקים שומעים מדרשיו

ופירושיו / אמירה נעימה יהיבא                      חסרא

בשליחותו / זריז עומד על משמרתו

ותשובתו / הרמתה כי שם ביתו

חניתו / לבני הישיבה מקרבא                         חסרא

נקי דעת / זכה וברה נובעת

ומכרעת / תבחן אזן שומעת

וקולעת / אל השערה לא יחטיא בה                 חסרא

אב רחמן / כדרדע וכלכל והימן

ציר נאמן / ללומדי תורה מזֻמן

ונעמן / במדבר בערבה                                חסרא

היא דינא / נחית לעמקא דדינא

שם טוב קנה / שליחא דרחמנא

באמונה / ידו היד המרבה                            חסרא

רב טביומי / טוביינא דחכימי – מחכמי התלמוד, משמע שמו נדרש על רבי עמרם, שהוא הטוב בחכמים

חזיה יומי / לבר אלהין דמי

לית ליה טימי / כמרגניתא טבא                   חסרא

נפלו אימים / עלי ומעי הומים

צדיק תמים / איך נקבר בארץ העמים

צור עולמים / זו היא ביאה זו היא שיבה       חסרא

עמרם נבחר / נקי כצמר צחר

כבן שחר / אורו נבקע כשחר

טוב ממסחר / דכספא ודהבא                     

חולק טבא / יתרימי ליה לעולם הבא

זך צור, אהיה / מלך ממית ומחיה

זרעו יהיה / חיים ארכים יחיה

ואף גם י- / גדל יזכה ברא כאבא

ועד שיבה / לא תהיה לו עזיבה

ביאורים ומקורות

1 אל. . . טוב – על-פי ש"א ב : כד.

2 חסרא. . . רבא – ארץ- ישראל חסרה אדם גדול, על-פי בבלי מגילה כה ע"ב.

3 נהי. . . ואניה – לשונות של קינה, על- פי מיכה ביד : איכה ביה.

4  בייא בייא – מלות קריאה של צער בארמית ; וראה : בבלי יומא סט ע"ב .

ארץ צביה – ארן- ישראל , על-פי דני ' יא : טז.

 5 האניה להשבר חשבה – ציור לגודל הצער, על- פי יונה איד.

7  יעדרון – אחרי מות רבי עמרם גדול הצער ואי-אפשר לשמוח ולעלוז .

8  חברון – הנפטר היה שלוח חברון . איכה בדד ישבה – על-פי איכה א "א.

9  דורש אין לה – על-פי יר' ל : יז . קרית. . . חבלה – גדול צערה של חברון , על מות בחיר בניה

ושלוחה הנאמן .

10סר צלה – הוא רב עמרם . ונעתם הלה – קדר ואפל אורה של חברון .

11  תרים קולה – תתן קולה בצער וביגון . איו. . . ולבא – על-פי זכ' חיי.

 12 והוא. . . יחנה – טורח הוא הרבה על נדיבות לבם של בני הקהילות.

 13 צדקות נותני – נותני צדקות, וזו סמיכות הפוכה.

 14 קונה – הבורא, כלומר מקיים מצוות הבורא מאהבה.

15  דור. . . ופרנסיו – על-פי בבלי סנהדרין לח

16 – ואנשיו – כל הפרנסים ובני הקהילה. שוקקים. . . ופרושיו – שומעים דברי פירושיו ודרשותיו

בשקיקה ובחשק רב.

17 – אמירה נעימה יהובא – אמירתו ניתנת בחן ובנעימות, על-פי בבלי שבת קה ע"א.

18 – בשליחותו – שהיה שד" ר מארץ-ההראל .

19 – ותשובתו . . . ביתו – שבין שליחות לשליחות שב לביתו שבארץ-ישראל הרמה והנישאה, על-

פי ש"א ז : יז .

20 – חנייתו . . . מקרבא – בכל מקום ששהה קירב אליו את בני התורה ואת הלמדנים וכיבדם, על

דרך בבלי הוריות ו ע. ב.

22 – ומכרעת – דעתו מכריעה את הכף בחילוקי-דעות. תבחן אוזן שומעת – השומע דבריו

מקבלם, על-פי איוב יביא.

23 – וקולעת. . . בה – דברים נכונים ומתאימים וקולעים. הלשון על- פי שו' כ : טז .

24 – אב רחמן – אב אוהב הוא למשפחתו . כדרדע וכלכל והימן – בחכמתו . על-פי מ"א ה :יא.

26 – ונעמן – מישחק מלים עם השם הפרטי המקראי )כגון : בר' מו :כא( , וכוונתו כי נעים הוא רבי

עמרם למכיריו .

במדבר בערבה – מישחק לשון , על-פי דב' א :א, כלומר, ערב הוא בשעת דיבורו .

27 – הוא. . . דדינא – על-פי ב"ק נג ע.א. דיין היורד לעומק הדין ולעיקר העניין .

28 – שם טוב קנה – על-פי אבות ב, ז , קנה שם טוב קנה לעצמו . שליחא דרחמנא – שהוא שלוח

ארץ- ישראל, לפיכך נקרא שלוחו של הקב"ה. ומכאן הקיצור שד"ר )פענוח אחר : שלוחא דרבנן

. – שליחם של חכמים( , וראה הערה 1

29 – באמונה. . . המרבה – על-פי שמ' יז : יב.

30 – רב טביומי – מחכמי התלמוד. משמע שמו נדרש על רבי עמרם, שהוא הטוב בחכמים.

31 – חזויה יומי – על -דרך דניי ז :ב. חזויה. . . דמי – דומה הוא במראהו למלאך אלוהים.

32 – לית. . . טבא – אין בו חסרון , כמרגנית טובה ויקרה.

33 – נפלו . . . הומים – על-פי תה' נהיה. וציין בזה גודל צערו.

34 – צדיק תמים – על-פי בר' ו : ט. ארץ העמיס – כינוי לחוץ-לארץ, בפי חז"ל .

35 – זו . . . שיבה – על-פי המדרש לבר' טו :טו )ב"ר סג : טז( והלשון על-פי בבלי עירובין נא ע"א. זהו

גורלו של רב עמרם, שלא ישוב לארץ- ישראל.

36 – עמרם. . . כצמר – מישחק לשון בין השם עמרם למלה עמר – שהוא צמר בארמית.

37 – כבן שחר – דומה הוא לכוכב, על -פי יש' יד : יב. אורו נבקע כשחר – על-פי יש' נח :ח .

38 – טוב. . . דהבא – על-פי משלי גיד ; טוב הוא ממסחר של כסף וזהב.

39 – חולק. . . הבא – מסיים בברכה לנפטר : חלק טוב יינתן לו לעולם הבא.

40 – זך , צור, אהיה – כינויים לקב"ה, שהוא מלך ממית ומחיה – על-פי נוסח התפילה בברכת

מחיה המתים.

41 – יהיה – יתקיים.

42 – ברא כאבא – יזכו הבנים להיות גדולים בתורה ובמעשים כאביהם הנפטר. על-פי בבלי עירובין

ע ע"ב.

43 – לא. . . עזיבה – יזכה ויחיה עד זקנה ושיבה. סיום בברכת הנפטר ובברכה לבנים.__

 

סדר הושענא רבא סימנים תרסד, תרםח־תרםט

זמירות כיום טוב מרבים                      ונרות כיום כִּפּוּר בהושענא רבה

ומנענעים בלולב לבד כשאר הימים      ולהקיף נוטלים ערבה

חדשה ובליל שמיני אומרים                 זמן בקידוש וחג עצרת בְּחִבָּה

בבגדי חֹפֶשׁ לְרִכְבָּה (יח׳ כז, כ)

 

5 טְהֹר יָדַיִם יִתְפַלֵּל שַׁחְריִת                           והלל ומוציא שלושה ספרים

ובראשון קורא כל פרשת וזאת הברכה         ובשני בראשית וכל שבעה ימים סדורים

 יהיו ובשלישי ביום השמיני                           והפטרת ויהי אחרי מפטירים

וָאֲשַׁלְּחֲךָ בְּשִׂמְחָה וּבְׁשִׁרִים (בר׳ לא, כז)

 

כל הבכור יקראו במקום                      אשר עושים שני ימים טובים

10 ובשבת מתחילים מֵעַשֵּׂר תְּעַשֵׂר                 וּבַשֵּׁנִי פָרָשַׁת בֵּיּוֹם הַשְּׁמִינִי נוֹבְבִים

למפטיר והפטרת ויהי ככלות                  חברים מקשיבים

                              כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים (דב׳ לב, ב)

 

משיב הרוח ומוריד הגשם יכריז החזן   קודם מוסף ובמקום שעושים

שני ימים בליל תשיעי                              בברכת הזמן מקדשים

15 נדיבי עם וקריאת והפטרת בני      ארץ ישראל אתמול דורשים

                            וְהַיָמִים הָאֵלֶּה נִזְכָּרִיִם וְנַעֲשִׂים (אס׳ ט, כח)

 

1. זמירות… בהושענא רבה: מרבים לומר זמירות בהושענא רבה כמו ביו״ט, או״ח תרסד, א. ונרות… רבה: נוהגין להדליק נרות בהושענא רבה כמו ביום הכיפורים, שכן הושענא רבה זהו יום חיתום הדין, או״ח תרסד, א. 3-2. ומנענעים… ערבה: נוהגים להקיף ביום זה בלולב כמו בשאר ימי החג, תרסד, ג, ונהגו להקיף בו גם בערבה חדשה, או״ח תרסד, ג. 3. ובליל… בחיבה: בליל שמיני אומרים בתפילה יחג העצרת הזה׳, ובקידוש מוסיף ברכת זמן, או״ח תרסח, א. 4. בבגדי… לרכבה: בגדי חופש, על פי יחי כז, כ, ופירש רד״ק שם, ׳והם בגדים יקרים׳, המשיל את היום השמיני לבגד יקר, שהרי נקרא עצרת, לפי שהוא מוקדש לעם ישראל, בעוד שבכל ימי החג הקודמים הקריבו קורבנות למען אומות העולם. 6-5. טהר… ספרים: נוטלים ידיים לתפילת שחרית, ומוציאים שלושה ספרי תורה, בראשון קוראים פרשת ׳וזאת הברכה׳ (דב׳ לג עד לד), ובשני קוראים פרשת בראשית כל מעשה הבריאה עד ׳אשר ברא אלוקים לעשות׳ (בר׳ א, עד ב, ג), ובשלישי קוראים למפטיר ׳ביום השמיני עצרת׳ (במי כט, לה-לט), או״ח תרסח, ב. 7. ויהי אחרי: והיא ההפטרה לשמיני עצרת, (יהו׳ א, א־ט), או״ח תרסח, ב. 8. ואשלחך… ובשירים: שמחה ושירים באו לעניין השמחה בשמחת תורה, והלשון על פי בר׳ לא, כז. 9. כל… טובים: בחו״ל שעושים שני ימים טובים, ביום הראשון מוציאים שני ספרי תורה (ולא שלושה), בראשון קוראים ׳כל הבכור׳(דב טו, יט, – טז, יז), וביום התשיעי שהוא יו״ט שני, עושין הסדר של שמחת תורה כנזכר בשורות 6-5. או״ח תרסח, ב. 10. ובשבת… השמיני: חל היום השמיני בשבת, קוראים ׳עשר תעשר׳ (דב׳ יד, כב – טז, יז), או״ח תרסח, ב. ובשני: מפטיר קוראים ׳ביום השמיני עצרתי (במי כט, לה-לט). 11. ויהי ככלות: והיא הפטרה לשמיני עצרת, (מל״א, ח, נד-סו). חברים מקשיבים: על פי שה״ש ח, יג. 12. כשעירים.״ וכרביבים: הדימויים מוסבים לתורה, על פי יל״ש רמז, תתקמב, ימה טל כל העולם שמחים בו, אף דברי תורה כל העולם כולו שמחים בהם׳, והלשון על פי דב׳ לב, ב. 14-13. משיב… מוסף: קודם מוסף של שמיני עצרת אומרים תיקון הגשם, והש״ץ מכריז ׳משיב הרוח ומוריד הגשם/ או״ח תרסח, ב. במקום שעושים: בחו״ל שעושים שני ימים טובים לשמיני עצרת, גם בליל תשיעי אומרים ברכת זמן בקידוש, או״ח תרסט, א. 15. נדיבי עם: על פי תה׳ מז, י, ובמקור ׳נדיבי עמים׳. והפטרת… דורשים: ביום התשיעי קוראין ההפטרה של היום השמיני כמו בארץ ישראל – ׳ויהי אחרי מות׳(יהו׳ א, א-ט), או״ח תרסט, א. 16. והימים… ונעשים: במילים ׳הימים האלה׳ מכוון הפייטן לשני ימים טובים של גלויות שיש לעשותם כמצוות חכמים, והלשון על פי אס׳ ט, כח.

ובכן חי רבי וידאל הצרפתי זה, הידוע בין חכמי המערב בשם " רבי וידאל השני " כשמונים שנה, רבי אברהם הכהן הרופא, סביב לשנת שנ"ח הוא נולד בערך בשנת ש"ג, ואז סביב לשנת שנ"ח נחשב בין גדולי הרבנים. אכן אחרי זקנתו לא יכול, כנראה, להשאר ולמלא תפקיד כזה ולכן לא נמצאהו עוד מנוי בין רבני המעמד, הוא האריך ימים ובהיותו כבן מאה ועשר שנים בשנת תי"ג נסע ירושלימה וימת שם אחרי ירחים מספר, ושני בנים היו לו בפאס אשר גם המה היו רבנים וגדולי דור.

רבי שמואל בן חביב שנ"ח – שס"ט, ואולי בנו של רבי חיים בן חביב הנזכר בדור הקודם. רבי יהודה עוזיאל השני, וכנראה הוא רבי יהודה בן רבי שמואל עוזיאלשהיה חתן רבי יצחק פלייאג'י כנזכר בספר התקנות בתקנה של שנת שמ"ח – 1578, זמן רבנותו בין שנ"ג – שס"ג, והיה רב גדול ומפורסם, חיבר ספר " בית העוזיאלי " דרשות, שנדפס בנונציה, גם חיבר ביאורים על התנ"ך וביאור על פירוש רש"י עליו השלום. הוא מת בין שס"ג – שס"ד.

רבי יצחק אבן צור בנו של רבי משה בן צור הנזכר בדור הקודם ש"ן – שס"ג ולו היו בפאס עוד שני אחים, הרב אברהם בן צור והרב שמואל בן צורי. אכן רק רבי יצחק – שכנראה היה גם הגדול בשנים – הוא שנתפרסם בין רבני הדור וימנה לאחד מגדולי המעמד, הוא נהרג על קידוש השם מסבה לא נדע שחרה, וכנראה שנהרג אז בשנת שס"ג – 1603, שנת התגברות הרעב בפאס.

רבי שמואל בן רבי סעדיה אבן דנאן, הרב הזה האריך ימים במשרתו וגם הצטיין ביותר בספרות יהודי המערב אז, הוא נולד בסוף המאה השלישית ובהיותו נער למד בישיבת רבי שמואל חאגיז הנזכר בדור הקודם, ואחר כך למד לפני רבי משה סידי קארו הלוי אחד מחכמי פאס. סביב לשנת ש"ל בעוד רבי סעדיה אביו חי שרת רבי שמואל בתור סופר בית הדין יחד עם חכם אחר שמו רבי מכלוף בן אסולין. בשנת ש"ם מצאנוהו שהשיב בתור אחד מהבית דין תשובה אחת לעיר מראכש להרב שהיה אז שם רבי יצחק קורייאט שיזכר לפנינו.

בשנת ש"ן היה גם לאחד מרבני המעמד, ופעמים רבות כשלא יכלו כל חברי המימד להתאסף מפני איזה צרה, החזיק הוא מעמד להיות גם דן יחיד. בשנת שס"ז אחרי שמת רבי סעדיה בן רבוח, מלא הוא את מקומו וימנה אז לראש רבני המעמד וכן נשאר במשרתו זאת עד יום מותו בין שנות שפ"א שפ"ח, ובכן היו ימי חייו בערך תשעים שנה. ברור הדבר שחיבר איזה ספרים, מהם ראיתי בכתב יד, ספר " חידוש דינים " שנכתב בים ש"ע – שע"ה, ובו יחצום שמו לרוב שב"ד, בספרו זה יתראה לעינינו כבקי גדול ומומחה במנהגי יהודי המערב ותקנות חכמי קסטיליה, כן יזכיר שם מכתבי יד רבני ספרד שהיו אתו, מחביריו וידידיו ביותר יזכיר את רבי היודה עוזיאל, רבי שיעיה בקיש, וחכמים אחרים שלא נודעו אלינו והם, רבי ברוך בן חיים, רבי עמרם השוחמי, רבי עמרם בן ראש, ורבי משה סידיקארו הלוי רבו שזכרנו.

גם החליף מכתבים עם רבי יונה דוראן מאלג'יר, זולת ספרו " חידושי דינים " הנזכר שהוא רק שארית הפליטה מחיבוריו, נשאר לנו עוד זכרונות אחדים שכתב הוא מקורות שאירעו בזמנו.

רבי ישעיה בקיש ש"ס – ש"ע חבירו של רבי שמואל אבן דנאן הנזכר, ותלמידו של רבי יהודה עוזיאל הנ"ל, הוא היה מקובל גדול וממנו נמצאו עוד קטעים מביאוריו במקצוע זה, גם חיבר פסקי דנים והשתמשו בם רבני המערב שאחריו.

רבי אהרן אבן חיים בן רבי אברהם בן רבי שמואל ש"ס – שס"ז תלמיד של רבי יוסף אלמושנינו הנ"ל, הוא נסע אחר כך מפאס לארצות המזרח ושם נתפרסם יותר לרב וגדול בתורה שמה הדפיס את ספריו, " קרבן אהרן " על תו"כ, ו " מדות אהרן ", ו " לב אהרן " שכולם לפי הנראה ברור חיברם עוד בהיותו בפאס.

וזולת שלושת ספריו ההן שנדפסו חיבר עוד " מצח אהרן " ו " מצנפת אהרן ", ופירוש על ספרי ועל המכילתא, ומדרש ציון הזהב על שיר השירים, שהיו בתכת יד ולא נדפסו. רבי יצחק אבן זמרא, או בן שמירו שס"ב – שס"ט בשם כזה נודע כבר חכם גדול ומשורר מצוין באפריקה הצפונית, הוא " רבי מנדיל יצחק אבן זמרה " בעל הפיוטים הרבים אשר במחזורי מנהג אפריקה, ושגם רבי אברהם גבישון יזכיר הרבה משיריו ויקראהו " המשורר הגדול בזמנו ".

המשורר הווא לפי מה שידענו ברור חי עוד אחרי שנת של"ג, ולכן הדבר ברור כי רבי יצחק בן זמרה במשורר ההוא, הוא בעצמו רבי יצחק בו זמרה זה שחי בפאס ושחתום על שנת שמ"ט בספר התקנות, ולפי הנראה היה בנו של רבי אברהם בן זמרה רב בסאפי הנזכר בדור הקודם, שגם הוא לפי מה שכתבנו משורר ומליץ גדול, ויתכן כי בא רבי אברהם הנזכר או בנו רבי יצחק מעיר אסאפי לפאס ויתיישב בה.

רבי יוסך הכהן, חתום בספר התקנות בשנת שס"ב, והוא מת ביום ח' בחשוןשנת שע"א\ רבי יחחיא בירדוגו בן רבי אהרן, שס"ב – שס"ט, בשנת שס"ט או אחרי כן זמן מה, לרגלי הרדיפות שקרו אז, נסע הרב לעיר תיטואן ושם נמנה בשנת שע"ד או קודם, לסגן רב העיר ההיא רבי מיוסף ביבאס, שיזכר הלאה רבי יצחק ביבי חתום בשנת שס"ו וחיבר כנראה ביאורים בתנ"ך.

רבי ישראל אבוחצירא(בבא סאלי)

רבי ישראל אבוחצירא(1984-1889) צדיק ומקובל הידוע בכינוי ה״בבא סאלי". נולד במחוז תפילאלת שבמרוקו למשפחת מקובלים ובעלי מופתים, נכדו של ה״אביר יעקב״. מגיל צעיר הנהיג עצמו בסיגופים, ובגיל שמונה־עשרה החליף את אביו וקיבל את ראשות הישיבה. בראשית שנות החמישים עלה לארץ אך חזר למרוקו בשל המצב הרוחני הקשה ששרר בקהילות היהודיות שם. בשנת 1964 שב לארץ והתיישב בנתיבות. התפרסם בציבור כעושה מופתים ורבים צבאו על ביתו לקבל את ברכתו. היה מיודד מאוד עם הראשון לציון הרב מרדכי אליהו ומתומכי אגודת ישראל.

כוונה בתפילה

פעם אחת עמד הבבא סאלי בתפילה ופורעים ערבים ירו לעבר בית הכנסת. כל הקהל ברח, אך הוא נותר על מקומו בתפילת עמידה. כשסיים ״עושה שלום״ לא ראה איש בבית הכנסת ויצא החוצה לחפש את קהל המתפללים. כשמצאם בחוץ שאל, ״להיכן הלכתם?״ השיבו לו, ״וכי לא שמעת את היריות?!״ ״לא,״ ענה להם הבבא סאלי, ״לא שמעתי דבר.״ כשחזרו לבית הכנסת גילו קליע נעוץ בקיר הסמוך למקום שבו עמד. לימים דרש הרב מרדכי אליהו שהבבא סאלי נקרא כך בגלל כוח תפילתו, שכן המילה ״סאלי״ בערבית פירושה תפילה.

כיבוד הורים

פעם הגיע נער צעיר מלווה בשני הוריו לקבל עצה מפי הבבא סאלי. ההורים התלוננו כי הבן אינו מכבדם כראוי. לשמע הדברים החל הבבא סאלי לבכות בכי מר, פנה אל הנער והחל מספר לו עד כמה הוא מתגעגע להוריו שלו שנפטרו זה מכבר, והוסיף שהיה מוכן להפוך את העולם כדי לשהות במחיצתם ולו לעשר דקות, לחבקם ולנשקם בפעם האחרונה. הנער התרגש מן הדברים והבטיח לשנות דרכיו לאלתר.

כוח הדיבור

פעם שאל הרב מרדכי אליהו את הבבא סאלי מנין הכוח שיש לו, הגורם לברכותיו להתקיים. השיב לו הבבא סאלי שמקור הדבר בזכות אבות. התעקש הרב מרדכי אליהו ואמר לו, ״תורה היא וללמוד אנו צריכים.״ אז השיב לו הבבא סאלי שהסוד תלוי בפסוק ״לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ כְּכָל הַיֹּצֵא מִפִיו יַעֲשֶׂה״(במדבר, ל׳ ג). ״יש לחלק הפסוק לשניים,״ אמר. ״כאשר אדם ׳לא יחל דברו׳ – כלומר אינו מחלל את דיבורו ומפר הבטחותיו אלא להפך, הוא מקדש את דיבורו ־ אזי הוא זוכה ל׳ככל היצא מפיו יעשה׳: בשמים שומעים את דברו ועושים כפי שביקש.״

לקבל השבת מוקדם

בביתו של הבבא סאלי נהגו לקבל את השבת מוקדם. שבת אחת, דקות ספורות לאחר שהדליקה נרות שבת, נזכרה אשתו ששכחה להניח מאכל אחד על התנור. היא לא רצתה להניח את הסיר בעצמה וביקשה מהעוזרת לעשות כן. כעבור כמה רגעים נתקל מישהו מבני הבית בתנור וכל הסירים נפלו, ותוכנם נשפך על הארץ. שאל הבבא סאלי מה קרה וכשסיפרה לו הרבנית אמר, ״רצו להרוויח עוד מאכל והנה הפסידו את המאכלים כולם.״

פיוטים הם הם דברי תורה

פעם התארח אצלו בשבת תלמיד חכם. במהלך הסעודה שרו פיוטים רבים ובסיומה ביקשו לברך ברכת המזון. תמה האורח, ״מדוע לא אמר הרב דברי תורה?״ השיב לו הבבא סאלי, ״אצלנו הפיוטים הם הם דברי תורה.״

מצוות פרו ורבו

לבתו של הבבא סאלי נולדה בת. בחגיגת שמחת הבת אמר הבבא סאלי, ״יש מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי בשאלה מתי מקיים אדם את מצוות פרו ורבו. לפי בית הלל כאשר זוכים לבן ובת, ולפי בית שמאי כשנולדים שני זכרים. ואנו מכריעים כבית הלל. וסימן לדבר בעת מתן תורה בו נאמר ׳כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל׳ (שמות י״ט ג), ודרשו חז״ל, לבית יעקב – אלו הנשים; לבני ישראל – אלו הגברים. את התורה ניתן לקבל רק כשיש שלמות וזו מחייבת שיהיו בקהל ה׳ גם אנשים וגם נשים.״

קדושה אני מבקש

פעם ראה את חתנו יוצא מן השירותים ורוחץ ידיו בברז ולא בעזרת נטלה. הוא ניגש אליו והעיר לו, ״תמיד טול ידיך עם כלי.״ השיב לו חתנו שדבר זה לא מוזכר בפוסקים. השיב לו הבבא סאלי, ״כאשר מדברים על קדושה לא מחפשים בפוסקים.״

מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן

196 – לתורה ואל מצותה – צח

פיוט למילה. סימן לדויד אמיץ

 

לתורה ואל מצותה / אלהים חי ארוממך

קדוש אתה / כי הגדלת / על כל שמך אמרתך

 

דעי לך עדה כלולה

נקראת חבל ונחלה

סדם מילה / את מעלה

מכל גוי מכל ממלכה

 

ואמר לך בדמיך

לא יצלח יוצר עליך

מעניך / ומשנאיך

יבושו מגערתך

 

ידראל בה הם נודעים

ומבדלים מם התועים

ונושעים / בה רשעים

עובדי בעמק הבכא

 

דגולה היא מפארה

שקולה ככל התורה

וגם יצרה / דעברה

מינה גמר מיכה מיכה

 

אשמח בה וגם אתהלל

מוצאי שפתי לא יחלל

וכאיש שולל / מצא שלל

שש אנכי על אמרתך

 

מי יעלה לנו הש-

מימה גאלה יחישה

לך אדרש / רם ונשא

זכר אל תפר בריתך

 

יום הקרבתי פרי בטני

לפניך צור גאוני

יה חנני / אמלל אני

אל תוכיחני באפך

 

צור ישראל, חוס ורחם

על עם עמוסים מרחם

מהר קחם / והנחם

על הרעה לעמך

 

 

210 – מצוה רבה יקרה

 פיוט למילה. סימן אני דוד חזק

 

מצוה רבה יקרה

ברית קדש טהורה

 

אשר העם שככה לו

ה' הוא מנת חבלו

והבדילו והנחילו

נר מצוה ואור תורה

 

נטע אל שחק וקנאה

יסד ארץ ומלואה

לא תהו בראה

לשבת יצרה

 

יחיד לכל נוצר קדם

ביום שששי ברא אדם

ובעת שכב וירדם

ממנו בנה עזרה

 

דרך כוכב וזרח

הוא אברהם נקרא אזרח

צץ ופרח וגם ברח

מעובדי עבודה זרה

 

וצוהו צור אין בלתו

למול בשר ערלתו

קרום דק יפריד אותו

לגלות כל העטרה

 

דם הברית יחשב

לפני אל כרובים יושב

כמו קרבן שור וכשב

על מזבח כפרה

 

חלק שבעת ימי נדה

וימי טהר טמאת לדה

בית ישראל ויהודה

תשמרו כדת, כשורה

 

זכות זה יוצר מאורים

יפקדכם בבנים זכרים

ולמולם תהיו זהירים

לשמונת ימים לספירה

 

קונה ארץ ושמים

יחינו מיומים

 אז נשיר במלצתים

בשפה ברורה

 

 

236 – שיר חדש אפצחה – 

פיוט למילה. סימן אני דוד חזק

 

שיר חדש אפצחה / לעלת כל עלה

נגילה ונשמחה / על מצות המילה

 

על מצות המילה

אפאר אל נורא

ואגדלנו תוך עדה טהורה

שבחה אזכרה / לשם ולתהלה

 

על מצות המילה

נהלל יוצרנו

כי אות ברית קדש חתם בבשרנו

בה הבדיל אותנו / מכל בני עולה

 

על מצות המילה

יצאו ביד רמה

כל צבאות ה' מארץ מצרימה

מיד בן האמה / איש אשר לו ערלה

 

על מצות המילה

דוד דגול מרבבה

י"ג בריתות כרת עליה בחבה

כי היא מצוה טובה / רבת המעלה

 

על מצות המילה

ופריעה שתיהן

שמים וארץ עומדים על תליהן

גם כל צבאיהן / ויומם ולילה

 

על מצות המילה

דיצו וגם גילו

עם בני ישראל ובה תתהללו

בזכותה תנחלו / הארץ נחלה

 

על מצות המילה

חלקנו צורנו

צוה נא להציל קהל עדתנו

בני בריתנו / מרדת שאולה

 

על מצות המילה

זמירות תערכו

בשכר זאת על במות אויביכם תדרכו

חיים תאריכו / והייתם סגלה

 

על מצות המילה

קומה יה ופדנו

מארבע הפאות קבץ נפוצותנו

תתגדל מלכנו / ותתקדש סלה

היולדת היא כמו חולה שיש בה סכנה – הקלות

האשה מוגדרת בהלכה כחולה ״ומחללין עליה השבת״(שו׳׳ע או״ח, סי׳ של, ס״ק א).

הקלות לגבי תעניות. היולדת נקראת במקורותינו גם ״חיה״. מונח זה נזכר בהקשר לדינים והקלות מהן נהנית היולדת כמו האשה בהריון והחולה (פתחיה בירדוגו, ׳נופת צופים/ סי׳ קמג).לפי הדין בשו״ע או״ח, סי׳ תקנד, ס״ק ו: ״חיה כל ל׳ יום וכן חולה שהוא צריך לאכול, אין צריך אומד אלא מאכילין אותו מיד דבמקום חולי לא גזרו רבנן״.

אם היולדת רוצה להתענות בט׳ באב והתינוק יסתכן, יש לשאול שלוש נשים או מיילדות במקום רופא, האם תתענה. כך נהוג בג׳רבה (׳שואל ונשאל׳, ח״ז, או״ח, סי׳ לח. באשר לדין, החכם ציטט את שו״ע הנ״ל). וכך פסקו גם חכמי מרוקו. ביניהם ר׳ מרדכי קורקוס: ״יולדת תוך ג׳ ימים לא תתענה כלל״ (׳גדולת מרדכי׳, דף קג).

ר׳ כלפון משה הכהן נשאל האם יולדת שילדה בד׳ באב, מתענה בט׳ באב. החכם ציטט את הדין הנ״ל בשו״ע, והוסיף: ״וכן מותר לרחוץ ידיה ורגליה ולהחליף בגדיה ובגדי התינוק…״ (׳שואל ונשאל׳, ח״ח, או״ח, בי׳ ע). (פרטים נוספים בנושא זה הובאו בפרק הקודם, על האשה בהריון).

 החכם הנ״ל נשאל על יולדת ביום ראשון של השבוע בשבעה לחודש ־תשרי בחצות היום, ויום כיפור חל ביום רביעי, האם היא מתענה או לא. תשובתו מתבססת על השו״ע או״ח, סי׳ תריז, ס״ק ד: ״יולדת תוך ג׳ ימים לא תתענה כלל, מג׳ עד ז׳ אם אמרה צריכה אני – מאכילין אותה״, לפי הכלל ״ספק נפשות להקל״, ואינה צריכה להתענות (׳שואל ונשאל׳, ח״ח, ל־־ו, סי׳ פז).

המיילדת מוסמכת במקום הרופא. החכם מג׳רבה נשאל האם צריכים לשאול רופא אם מותר לאשה להתענות בט׳ באב כאשר יש חשש שכתוצאה מזה יסתכן התינוק. תשובתו שלילית ״כי פה אי ג׳רבה אין רגילים בזה וגם יש הרבה הוצאות״. הוא ציטט חכם הכותב כי ״הנשים פה הם במקום רופא״, ולדבריו, ומכל מקום צריכים להביא ג׳ נשים או מילדות שיש להם מדע ועסק בזה (שם, ח״ז, או״ח, סי׳ לח).

בתשובות החכם נזכרת אשה שהתקשתה בלידתה, עברה ניתוח ואחר כך לקחה תרופות (שם, ח״ג, יור״ד, סי׳ שמג).

בטריפולי, לפי דבריו של ר׳ מרדכי הכהן, היו המיילדות עובדות ללא תעודה כלשהי, והן רכשו את המקצוע ממיילדות ותיקות. לא היה רגיל שרופא נוכח בעת הלידה, או מטפל ביולדת.

באלג׳יריה נהוג כשנולד בן ראשון, אבי היולדת נותן לבתו בגדים לתינוק ומעות, או רק מעות במקום הבגדים (שלמה זוראפה, ׳שער שלמה; סי׳ קטז).

בתוניס נהגו לקראת הלידה לכבד את אבי התינוק ב״פתיחה״ של ארון הקודש והוצאת ספר התורה. הוא היה קורא בספר יונה (ש. מייזליש, תשמ'ח, עמי 108

במקור חיצוני. אנגלי שביקר במרוקו בסוף המאה ה־19 כותב כי הופתע מחוסר הדאגה לנשים יולדות בין אם הן ספרדיות, יהודיות או אירופיות. הדבר התבטא במחסור באחיות וברופאים. לילידים שיטות משלהם שהן כה ברבריות עד כי פלא איך האם והתינוק שורדים (148 .Macnab, 1902,

אצל היהודיות החיות בין הברברים, היולדת עומדת או יושבת על הרצפה בעזרת שתי נשים, ומחזיקה חבל היורד מהתקרה של הבית לפי ממצאים משנות ה־60 של המאה ה־20 על הנשים היהודיות שחיו בסהרה, רוב הנשים יולדות בביתן בעזרת מיילדת  .Briggs,

שמירת היולדת והתינוק

יולדת זקוקה לשמירה שבעה ימים. ר׳ כלפון משה הכהן נשאל בשנת תרפ״ח (1928) ״עד כמה נקראת חיה [יולדת] לענין השימור״. החכם פתח בדברי רב יהודה בברכות דף נד ע״ב: ״אמר רב יהודה שלשה צריכין שימור ואלו הן חולה חתן וכלה במתניתא תנא חולה, חיה, חתן וכלה״. התשובה היא כי כמו חתן וכלה שבעה ימים כך גם יולדת. וראייה משו״ע או״ח סי׳ תריח, שהיולדת עד שבעה ימים לאחר הלידה, אם אמרה צריכה אני – מאכילין אותה, מכאן ואילך הרי היא כשאר אדם. אמנם לגבי ט׳ באב כתב השו״ע בסי׳ תקנ״ד, ס״ק ו: ״חיה כל שלושים יום וכן חולה שהוא צריך לאכול״.

החכם משווה את היולדת לחולה. הטעם לשמירת החולה והיולדת ״כי החולה דעתו קצרה עליו לרוב מחלתו וגם כן פן יטעה ויאכל וישתה מה שאינו ראוי לו לבריאותו״.

שמירה מפני מזיקים. החכם גם התייחס לצד המיסטי. לדעתו עיקר השמירה צריכה להיות מפני המזיקין(׳שואל ונשאל׳, ח״ז, או״ח, סי׳ מו). נהוג שבחדרה של היולדת תולים צעיפים בצבעים שונים, שמטרתם לגרש את השדים (שושן הכהן, ׳פרח שושן׳, עמי שסח).

דאגה חומרית ליולדות. דומה שאמצעי השמירה המיסטיים תפשו מקום חשוב יותר מהדאגה החומרית ליולדת. ואולי על רקע זה כתב ר׳ כלפון משה הכהן על החשיבות בדאגה מעשית ליולדות העניות, אם כי ציין שיש חברות הדואגות ליולדות:

וראוי גם כן בקהלות הקדש להשגיח על היולדות ולהעמיד אנשים של צורה העומדים על הפקודים להיות משגיחים בצרכי היולדות שאם הם עניים ימציאו להם די צרכם ואם הם צריכים לרופא ימציאו להם רופא. וכן על זה הדרך ובזה יש הצלת ב׳ נפשות מישראל, היולדת והולד. וכבר בכמה מקומות יש חברות מיוחדים למטרה זו ואשריהם״. וכן ישגיחו על זה לשאול לקרובים וכיוצא אם צריכה היא לכסות ומלבוש, כי היולדת צריכה לחום יותר משאר נשים.

בהמשך הוא מותח ביקורת על אלה החושבים כי היולדת אינה צריכה כרים וכסתות בעת הלידה ואחריה, ואינם נותנים לה אותם, כי חושבים שהיולדת מטמאה אותם. לדעתו ״הוא שטות כי אין לנו טומאת מגע כזה בזמן הזה״ (׳דרכי משהי, פרשת תזריע, דף לא).

נקודת מפנה שנייה הייתה בסוף המאה השביעית ותחילת המאה השמינית. בשנת 685 עמד אלמֻחְ׳תַאר, ערבי בן העיר כּוּפַה, בראש מרד רשם בן אחר של עלי, הידוע בכינויו מוחמד בן אַלְחַנַפיָּה, אשר היה לדבריו האמאם, ראש המוסלמים האמתי והחוקי. אלמח׳תאר הובס ונהרג בשנת 687 אך תנועתו המשיכה להתקיים אחריו. כאשר מת אבן אלחנפיה עצמו, בשנת 700 בערך, היו מי שאמרו כי משרת האמאם עברה בירושה לבנו. אחרים טענו שלמעשה לא מת אלא הלך להסתתר בהרי רַצְ׳וֶא שבקרבת מכה, ומשם, בעת שירצה האל, ישוב וינצח את אויביו. אמאם משיחי כזה נקרא מהדי, כלומר: המונהג בדרך הנכונה.

אירועים אלה שימשו דגם לשלשלת ארוכה של תנועות דתיות מהפכניות. בתנועות אלה יש שתי דמויות מרכזיות: האמאם, שהוא לפעמים גם המהדי, המנהיג החוקי, הבא לעקור את העריצות ולהביא צדק, והדַאעי(המטיף) למסר – שלעתים קרובות, הוא גם יוצרו; והוא המגייס את חסידיו ובסופו של דבר, אם ניתן הדבר, הוא גם זה המובילם לניצחון או למות קדושים. באמצע המאה השמינית אף נחלה אחת מתנועות אלה הצלחה זמנית, כשעלה בידיה להפיל את האומיים ולהציב במקומם את העבאסים, ענף אחר של משפחת האשם שעליה התייחסו גם הנביא וגם עלי. אולם לאחר ניצחונם התכחשו הח׳ליפים העבאסים לכת ולמטיפים שהעלו אותם לשלטון, והעדיפו יציבות ורציפות בדת ובמדיניות. התסכול שנבע מהתקוות המהפכניות שנכזבו עורר מחדש מורת רוח חריפה וגל חדש של תנועות קיצוניות ומשיחיות.

בראשיתן היו הן הדוקטרינות השיעיות והן הארגונים השיעיים נתונים לשינויים תכופים. מתחזים רבים הופיעו מפעם לפעם וטענו במידה כזו או אחרת של סבירות שהם מבית הנביא או שליחים מטעמו, ולאחר שהעשירו את התיאורים האגדיים על אודות הגואל הצפוי בפרטים חדשים, נעלמו מן העין. השקפותיהם נעו בין התנגדות מתונה לשושלת השליטה עד להתנגדות שיש בה מן הכפירה הדתית הקיצונית, החורגת באורח ניכר מן ההשקפות המקובלות של  האסלאם. אחד המאפיינים החוזרים ונשנים הוא פולחן הקדושים – האמאמים והמטיפים – אשר המוני המאמינים האמינו בכוחם לחולל נסים. כמה מדוקטרינות אלה משקפות אמונות שמקורן בגנוסים, בדת המניכאית, בתורות איראניות שונות וכן בכפירות יהודיות־נוצריות. בין האמונות המיוחסות להם ניתן לציין את האמונה בגלגול נשמות, האלהת האמאמים – ופעמים אף האלהת המטיפים – פריצות ופריקת כל עול של חוק ומוסר. בכמה אזורים – כגון בקרב איכרים ונוודים בפרס ובסוריה – הופיעו דתות מקומיות מיוחדות, שיסודן במזיגה בין דוקטרינות שיעיות לפולחנים ואמונות מקומיות קודמות.

מצען הפוליטי של כתות אלה היה פשוט: להפיל את המשטר הקיים ולהעמיד במקומו את האמאם שנבחר על ידן. קשה יותר להתחקות אחר מצען החברתי והכלכלי, אף כי ברור לחלוטין שפעילותן הייתה קשורה בחוסר שביעות רצון כלכלית וחברתית ובשאיפות בשטח זה. על כמה משאיפות אלה אפשר לעמוד מתוך המסורות המשיחיות ששררו באותה עת, המצביעות על מכלול הצרכים אשר ציפו כי יבואו על סיפוקם עם בוא המהדי. חלק מתפקידו של המהדי היה – אם לנקוט לשון הכללה – מוסלמי, כלומר: לשחזר את האסלאם האמתי ולהפיץ את האמונה בו בכל קצווי הארץ, ובאופן מדויק יותר ׳למלא את הארץ צדק ושוויון כשם שהיא מלאה עתה עריצות ודיכוי׳, להשריש שוויון בין חלש לחזק ולהביא שלום ורווחה.

בתחילה השתיתו מנהיגים אשר זכו לאמונם של השיעים את תביעותיהם על ייחוסם למשפחת הנביא ולא על טענה למוצא ישיר ממנו באמצעות בתו פאטמה. כמה מהם, לרבות אחדים מהפעילים ביותר, לא היו צאצאי פאטמה; אחדים מהם לא היו אף מצאצאי עלי אלא מענפים אחרים בשבטו של הנביא. אולם לאחר ניצחון העבאסים ובגידתם מיקדו השיעים את תקוותם בצאצאי עלי. במיוחד באלה שנולדו לו מנישואיו לבתו של הנביא. יותר ויותר הדגישו את חשיבות המוצא הישיר מהנביא, והתחזקה התפיסה כי מאז מותו יש שושלת יחידה של אמאמים חוקיים, שהם, ורק הם, המנהיגים החוקיים של הקהילה המוסלמית, הלוא הם: עַלי, חַסַן וחוסין בניו, וצאצאי חוסין מבנו עלי זין אלעֻאבִּדִין, השריד היחיד מן הטרגדיה בכַּרְבַּלא. האמאמים, למעט חוסין, נמנעו, בדרך כלל, מפעילות פוליטית. בעוד הטוענים האחרים למנהיגות שיקעו את כל אונם בניסיונות שווא להפיל את מוסד החיליפות בכוח הזרוע, העדיפו האמאמים החוקיים לפעול כמעין אופוזיציה חוקית לח׳ליף שבשלטון. הם ישבו במכה או במדינה, הרחק מהמרכזים הפוליטיים, לא ויתרו על תביעותיהם, אך עשו מעט מאוד למימושן. להפך: לעתים אף הכירו בבית אומיה, כמו גם בשליטי בית עבאס אחריהם, ואפילו סייעו להם בעצה. במסורת הדתית של השיעה אף ניתן ליחס זה של האמאמים החוקיים כלפי אויביהם גוון דתי: סבילותם הייתה ביטוי לאדיקותם ולעיסוקם בענייני העולם הבא. בהסכמתם שבשתיקה היה יישום של עקרון התַקִיָּה.

המונח תקיה, שפירושו זהירות, אמצעי זהירות, מציין באסלאם דוקטרינה המורה על השתחררות מחובה. הוא מביע את הרעיון כי בעת שהמאמין מצוי במצב של אונס או איום, פטור הוא מקיום מצוות מסוימות. עיקרון זה מוגדר ומפורש בדרכים שונות ואין הוא מיוחד לשיעה לבדה כלל ועיקר. אולם מאחר שהיו אלה השיעים אשר נחשפו לעתים תכופות יותר לסכנת רדיפות ודיכוי, הם הרבו לעשות שימוש בעיקרון זה לעתים תכופות יותר. כך הצדיקו הסתרת אותן אמונות שהיו עלולות לעורר נגדם את עוינותן של הרשויות או ההמון. עקרון התקיה הועלה כתשובה למיליטנטיות האלימה, שפגעה באלה שנקטו אותה בעצמם וגרמה למותם של רבים מהם במרידות חסרות סיכוי.

תחנה רביעית: הובלת הכלה ליד החתן

הכלה ישבה בתוך העגלה המיוחדת. הורי הכלה, בני משפחתה והמממנים התבקשו ללוות את הכלה עם נרות דלוקים בידיהם עד למקום ישיבתה בפינה המיוחדת ליד החתן. פייטני הלהקה ליוו את התהלוכה בשירה. לפני תחילת התהלוכה קראתי את הסטרופה הרביעית של השיר:

מי שלא ראה צער הפרדה של אם מבתה המתכוננת לסור לבעלה

לא ראה שימחה וצער דרים בכפיפה, תפלה בגיל ורעדה מהולה.

מי שלא חש בחרדתה של העלמה העומדת לותר על רֹב חֹם וצלה

לא חש מימיו כעס והשלמה שמזוגה בהם תקוה והבנה.

בדרכה אל בית חתנה כבשה הכלה את עיניה עד לתחנה.

[1]          ראו את השיר במאמר על שירי חתוגה עבריים וערביים־יהודיים, סעיף 2.2.2.

 

[1]          להלן שלוש מחרוזות מתוך השיר לאחר הפזמון:

 

יא בנת בלאדי, סלבוני עיניך.(2) / עלא זין אלי פיך, קלבי בא יבגיך.(2)

 [־־בת עירי, עינייך הרהיבוני. בגלל יופייך לבי חושק בך.]

 

סגירא ומזיאנא, קאריא ופנאנא,(2) / האבדאך חבת אנא.

[־צעירה ויפה, מלומדת וחובבת אמנות, כך רתיתי אותה.]

 

שערהא מטלוק, וטוויל ומגלוק;(2) / עליהא קלבי מחרוק.

 [=שערה פרוש, ארוך וכהה: לבי שרוף עליה.]

 

קולו לבאבאהא, בגאתו ובגאהא.(2) / א סיאדי, ראה דאהא.

 [־־הגידו לאביה, היא רוצה בו והוא רוצה בה. רבותיי, הוא לקח אותה.]

 

בזמן התהלוכה ולאחריה ביצעה הלהקה את השירים האלה:

א.         מחרוזות מן הפיוט ״יפת עינים ובבות״ לר׳ ישראל נג׳ארה.

ב.         מחרוזות מן הפיוט ״עת דודים כלה, בואי לגני״ לר׳ חיים הכהן.

 

  תחנה חמישית: שירי שבח לחתן ולכלה

הכלה והחתן בליווי קרוביהם שהו לשעה קלה בפינת הישיבה. באותה שעה ביצעה הלהקה שירי שבח לכבוד הכלה והחתן:

סדרה משולבת הכוללת מחרוזות מן הפיוט ״יעלה יעלה, בואי לגני״ לר' ישראל נגיארה" ומחרוזות מן השיר הערבי־היהודי ״סאלוני עלאס, יא ולד למרצא, תגני ותרקס פי האד לערסא״ [=שאלו אותי, מדוע, אתה בן הנמל שר ורוקד בחתונה זו] לר׳ דוד בוזגלו לשבח הכלה והחתן."

קטעים מן השיר ״מאזאל מא נסית לגלסא די פאס״ [־־עדיין לא שכחתי את המסיבות של פאם] ללילי לעבאסי על יופיין של בנות פאס.

 

• https://youtu.be/b08OQ4nHcVw

            להלן שלוש מחרוזות מתוך השיר לאחר הפזמון:

 

מאזאל מא נסית לגלסא די פאס, / לבלאעא יתג׳ריע לבאס; / [ולעין לכחלא, יא נאס, בא יזרחו לכבידא. כּולשי בלקאעידא.

 [-עדיין לא שכחתי את המסיבות של פאס, את הבילויים ושקשוק הכוסות, ואת העיניים השחורות, הו ידידיי. בגללן לבי שבור. הבול כתקנו.]

 

תכיירת פלבנאת נמלאת שאמא, / לאבסא לכסת לעזאמא; /

[קדדזא בטול ולקאמא; סאגהא טי תזרידא. כּולשי בלקאעידא.

[־בחרתי מבין הבחורות את בעלת הסימן על הפגים, לבושה בלבוש אירופי; גבוהת הקומה; שוקיה דקות. הכול כתקנו.]

 

• אזי תסופהום פי ואד אזיתון; / עדאד בלעסק מגבון, /

[לעקל יטיחלו פדהון. פי קלבו תנבידא.         כּולשי בלקאעידא.

[״בוא לראותם בעמק הזיתים(שבפאס);

כל אחד בדיכאון מאהבה; שכלו מבולבל., לבו עצוב. הכול כתקנו.]

 

• מן סאב זינהום יעאנד לקמר; / עיונהום בשוטאן נאר /

[לפראקדזום ואללאה מא נסבר. פראקהום בתנכידא. כּולשי בלקאעידא.

 [-דע לך, יופיין מתחרה ביפי הירח; אש יוצאת מעיניהן.