מחילתו של אור החיים הקדוש
רבי חיים בן עטר (אור החיים הקדוש)
הרב חיים בן משה אבן עטר(1743-1696), נודע בכינוי ״אור החיים הקדוש״. נולד במרוקו וב־1741 עלה עם שלושים מתלמידיו ובני ביתם לארץ ישראל. הוא עצר בדרכו לארץ בליבורנו שבאיטליה, שם קנה לו מעריצים רבים. כשעלה לארץ התיישב בעכו, ומאוחר יותר עבר לירושלים והקים בה שתי ישיבות, אחת לתורת הנגלה והשנייה לתורת הנסתר. רבי חיים בן עטר נפטר פחות משנה לאחר עלייתו לירושלים. כתב חידושים בתלמוד, בהלכה ובתנ״ך, אך ספר הפירושים למקרא שכתב, ״אור החיים״ הוא שהקנה לו את כינויו. ספר זה נתחבב גם על חוגי החסידים ורבים מן האדמו״רים העריצוהו. ר׳ חיים בן עטר נקבר בהר הזיתים ומכל עדות ישראל עולים לקברו ביום פטירתו.
מחילתו של אור החיים הקדוש
מעשה באחד שפגע באור החיים ומיד ביקש ממנו סליחה. השיב לו רבי חיים כי כבר מחל לו. תמה הפוגע ושאל מתי הספיק למחול לו, ענה לו אור החיים שסלח לו עוד בזמן שפגע בו. שאל אותו תלמידו החיד״א(הרב חיים יוסף דוד אזולאי), כיצד יכול היה לסלוח כבר באותו הרגע שהכעיסו אותו. ענה לו אור החיים: כתוב ׳נשא עון׳ (שמות ל״ד ז) – אם אדם עושה עוון, כביכול הקב״ה נושא את עוונו. אני אוהב את הקב״ה ואיני רוצה שיישא עוונות של אותו אדם בגללי, ועל כן אני מיד סולח לו.״
הבעל שם טוב ואור החיים
הבעל שם טוב העיד, ״בכל פעם שאני עושה עליית נשמה אני פוגש בשובי את הצדיקים שזה עתה עולים למתיבתא דרקיעא. מעולם לא הקדימני אחד מהם, מלבד ינר מערבי׳ – הוא אור החיים.״
חכמה מקדם
הספרייה הפרטית של אלי פילו – אור הגנוז – מרטין בובר
אור הגנוז…
אמר רבי אלעזר:
"אור שברא הקדוש ברוך הוא ביום ראשון – אדם צופה בו מסוף העולם ועד סופו. כיוון שנסתכל הקדוש ברוך הוא בדור המבול ובדור הפלגה וראה שמעשיהם מקולקלים עמד וגנח מהם. ולמי גנח? לצדיקים לעתיד לבוא״. שאלו החסידים: היכן גנזוֹ? השיבו: בתורה.
שאלו: אם כן, כלום לא ימצאו צדיקים משהו מן האור הגנוז כשהם לומדים תורה? השיבו: ימצאו וימצאו.
שאלו: אם כן, מה יעשו צדיקים כשימצאו משהו מן האור הגנוז בתורה? השיבו: יגלוהו באורח חייהם.
מרטין בובר(1965-1878) ליקט וקיבץ במשך עשרות שנים סיפורי חסידים וצדיקים שעברו מדור לדור בעל־פה ובכתב. ״אור הגנוז״ הוא אחד האוספים המרכזיים והמקיפים בתחום, וכולל מאות סיפורים ואגדות המובאים לפי סדר דורות הצדיקים בתנועת החסידות. הספר יצא במהדורות רבות, ועתה סודר מחדש, ועוטר בידי יוני בךשלום.
שירתו של הרשב"ץ – הקדושתא ופיוטי רשות
ב. הקדושתא
בכ״י בימ״ל בניו יורק 9041 נמצאה קדושתא שכתב הרשב״ץ. הימצאותה מלמדת על המודעות שהייתה לרשב״ץ לצורות פייטניות קדומות. הקדושתא היא הנכבדת מכל סוגי הקרובה: היא באה לעטר את עמידת שחרית שיש בה קדושה.
תוכנה של הקדושתא נרמז בכתובת שבראשה ׳על חילות אדום׳. הקדושתא מתארת את האימה מחילות הנוצרים המאיימים על היהודים להמיר את דתם, את הפולמוס עם הנצרות ואת בקשת הדובר שה׳ יציל אותו מידה, יגאל את בניו שנשארו נאמנים לו וייפרע מהנוצרים.
בחינת מבנה הפיוטים של הקדושתא מראה כי מלבד הסילוק כל הפיוטים כתובים במחרוזות ארבע־טוריות. הטור האחרון בכל המחרוזות, גם של הסילוק, הוא סיומת מקראית החותמת במילת קבע המביעה את רעיון הקדושתא כפי שהוא מוצג בכתובת המופיעה בראש הקדושתא ׳על חילות הנוצרים׳.
הקדושתא של הרשב׳׳ץ מגובשת הן מצד מילות הקבע בכל הפיוטים, המתקשרות ביניהן מבחינה רעיונית, והן מצד אקרוסטיכון החתימה, המופיע בכל ארבעת הפיוטים: במגן ׳שמעון׳ ובמחיה שם אביו ׳בר צמח חזק׳, במשלש שמעון ובסילוק ׳אני שמעון חזק׳.
פסוקי השרשרת במגן, המחיה והמשלש הם בסדר הפוך להופעתם במחרוזות הפיוט. בשרשרת הפסוקים הפייטן רושם לא רק פסוקים שהם סיומות מקראיות במחרוזות, אלא גם פסוקים הנרמזים בגוף המחרוזת.
הפיוטים ׳אתה חונן׳(מו 7) ו׳השיבנו אבינו׳(מו 8), המופיעים אחרי הקדושתא של הרשב״ץ, יוצרים רצף בתפילה. מבחינת התבנית אנו רואים כי שני פיוטים אלה כתובים באותו דגם, ׳שיר חד־חרוזי׳. האקרוסטיכון בשניהם מקשר אותם לחטיבה אחת. בפיוט ׳אתה חונן׳ החתימה היא ׳שמעון׳, ובפיוט ׳השיבנו אבינו׳ החתימה היא המשך של הפיוט הקודם – ׳בר צמח׳.
הטור האחרון בשני הפיוטים כולל מילים המקשרות את הפיוט לפסקת התפילה שהוא מיועד לה.
ג. פיוטי הרשות
הרשויות הן אחד החידושים המקוריים של הפייטנות הספרדית. בעזבונו של הרשב״ץ נמצאו שלוש רשויות: שתי רשויות לחתן, המיועדות לאמירה לפני ׳ישתבח׳ – הראשונה ׳ישתבח שם אל׳(מח) והשנייה ׳שובה שביתנו׳(מז), ורשות שלישית בשם ׳אלוה מתימן יבוא׳(מט), שאותה חיבר למצוות לא תעשה.
פסקת ׳ישתבח שמך לעד מלכנו׳ לא פויטה בספרד בין הרשויות. מכאן שהרשב״ץ הרחיב את מערכת הפיוטים שלפני ׳ברכו׳ בסוגה חדשה.
הרשב״ץ הכיר את רשויותיו של יוסף אבן אביתור ואף פירש את פיוטו ׳אשר אשש׳, שהוא רשות ל׳ברוך שאמר׳. ברשות ׳ישתבח שם אל׳(מח) ניכרת השפעת רשויות הנשמת של אבן אביתור. פיוטי הנשמת של אביתור עשויים כמעט כולם סטרופות תלת־טוריות בלתי שקולות ומחורזות בחרוז אחיד. כולם חתומים בשם הפייטן. מחרוזותיהם פותחות כולן במילת הקבע ׳נשמת׳ ומסתיימות בפסוק מן המקרא, פרט למחרוזת האחרונה, המסתיימת במילות הפתיחה של פסקת התפילה ׳ואילו פינו מלא שירה כים׳.
גם הרשות של הרשב״ץ לשבת חתן, ׳ישתבח שם אל׳(מח), כתובה בתבנית סטרופית בעלת שש מחרוזות, כולן תלת־טוריות בלתי שקולות ומחורזות בחרוז אחיד. כל מחרוזת פותחת במילת הקבע ׳ישתבח׳, הרומזת לייעוד הפיוט, ומסתיימות בפסוק מן המקרא, פרט למחרוזת האחרונה, המסתיימת במילות הפתיחה של פסקת התפילה ׳ישתבח שמך לעד מלכנו׳.
אחרי הטור הראשון משובצת ברכה משבע הברכות לחתן וכלה. ברכה זו מתקשרת למילה הפותחת ׳ישתבח׳, בכך שהיא מתארת את הקב״ה שאותו משבחים.
בשיבוץ הברכה משבע הברכות לחתן וכלה מחוץ לטורי המחרוזת ניכרת ההשפעה של רשויות אביתור: הרשות לנשמת לשבועות, ׳נשמת ידידים הנחלת׳, והרשות ל׳ברוך שאמר׳, ׳ברוך אשר אישש׳. ברשות לנשמת הוציא אביתור את הנשוא ממסגרת הטור הראשון של מחרוזותיו, לא צירף אותו אל הטור השני אלא עשה אותו מילה חריגה, כנראה כדי שתיאמר כמענה מפי הציבור.
הרשב״ץ הלך בדרכו של אביתור, אלא שבמקום מילה הוא הוציא ברכה משבע הברכות לחתן וכלה ממסגרת הטור הראשון של מחרוזותיו. ברכה זו מעידה על ייעוד הרשות.
ברשות ל׳ברוך שאמר׳ ׳אשר אשש׳ אביתור מחדש חידוש גדול בכך שהוא מסיים את הסטרופות בפסקותיה של ׳ברוך שאמר׳. פסקאות של תפילת קבע משמשות בתפקיד שהיה מיועד לפסוקי המקרא בלבד, והרשב״ץ משתמש בברכה משבע הברכות כסיומת לטור הראשון בכל מחרוזת.
יש לציין כי הרשב״ץ קישר את הטור השלישי במחרוזות, שהוא סיומת מקראית, לברכה המופיעה בהן. כך לדוגמה במחרוזת הראשונה הברכה היא ׳אשר אסר לנו את הארוסות׳ והסיומת המקראית היא ׳כי על כל כבוד חופה׳. הקישור הוא רעיוני: החופה נערכת לאלה שאינן ארוסות. במחרוזת השנייה הברכה היא ׳שהכל ברא לכבודו׳, והסיומת המקראית היא ׳כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו׳ – קישור רעיוני ומילולי.
מבחינת התוכן רשות זו משבחת את הקב״ה באמצעות שבע הברכות. מחרוזת אחת לפני הסוף מסתיימת בבקשה שה׳ יפקח את עינו על החתן וישמח את כלתו, והמחרוזת האחרונה מסתיימת בביאת המשיח ובהארת חשכת הגלות.
הרשות השנייה ל׳ישתבח׳, ׳שובה שביתנו׳(מז), כתובה במתכונת הרשויות של רשב״ג. מבחינת התוכן רשות זו עוסקת בבקשת הגאולה. ייעודה כרשות לחתן נרמז בבית הרביעי במילים: ׳ובראש שמחות את ציון כטוטפות נעלה׳, שהן שיבוץ הפסוק מתה׳ קלז, ו: ׳תדבק לשוני לחכי אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי׳, שהחתן אומר תחת החופה לפני שבירת הכוס.
הרשות השלישית שבידינו, ׳אלוה מתימן יבוא׳ (מט), מופיעה בסדר ליום ב׳ של שבועות. מבחינת התכנים רשות זו פותחת בתיאור מעמד הר סיני, קבלת התורה, הדגשת נצחיותה ואזכור מצוות עשה ותועלתן לאדם. ברשות שזורים דברי שבח על נפלאות הבורא והיא חותמת בבקשה לגאולה.
רפובליקת בו-רגרג – היהודים במרוקו השריפית – ערך שלום בר אשר
1 כתוצאה ממרידתם בשנת 1568 גורשו המאורים ממחוז גרנדה, אך לא מספרד: פיליפ
השני ויועציו הוסיפו לקוות כי יטמיעום. לאחר ארבעים שנות נסיון פסק פיליפ השלישי כי אי-אפשר להטמיעם והוציא נגדם שורת צווי גירוש מדורגים בין 1609 ל-1614 . כל מי שלא אבו להמיר את דתם נאלצו איפוא לצאת את הארץ. הם התפשטו על כל חוף אפריקה הצפונית, מתוניסיה עד רבאט, אך בייחוד בצפון תוניסיה ובצפון מרוקו. באזור האחרון הזה הם היוו שתי קבוצות עיקריות, האחת בתטואן, אחת משני עברי שפך הבו-רגרג. ב-1609 קיבלה המצודה העתיקה ששלטה על הנהר ממערב, ריבאט אל-פתח של עבד אל-מואמין, את ההורנאצ'רוס (על שמה של עיירה באסטראמאדורה, הורנאצ׳ו); ב-1610 באו מהגרים מאנדלוסיה-תחתית לאכלס ולהגדיל במידה ניכרת את העיר הקטנה, שהתקיימה בדוחק לרגלי המצודה. בראשונה הם עמדו ביחסים טובים עם מולאי זידאן ששלטונו הגיע עד שם. הסולטן חשב למצוא בקרבם חיילים ולנצל את ההכנסות שהחלו להפיק משוד הים, שכן עם בואם חימשו ההורנאצ׳רוס, שהיו בעלי הון גדול למדי, ספינות אחדות ואיישו אותן במתאסלמים ובהרפתקנים בני לאומים שונים. עד מהרה התרשמו המאורים כי מנצלים אותם ויצאו לעצמאות-למחצה החל בשנת 1627 , בעידודו של המרבוט אל-עיאשי. הם יצרו רפובליקה אוליגרכית, שהיתה קשורה פעם לסלא ופעם לשני הגושים של רבאט, פעם מאוחדת ופעם טרף למאבקים פנימיים אלימים, שכן ההורנאצ׳רוס והאנדלוסים לא מצאו שפה משותפת. לבסוף ראה אל-עיאשי את עצמאותם במורת רוח והוא מירר את חייהם מ-1637 עד מותו ב- 1641 . אז עבר שפך הבו-רגרג לשליטתם של המרבוטים של דילא.
המהגרים של בו-רגרג לא התיימרו לשלוט על מרוקו ורגשות סותרים מאד פיעמום. מצד אחד, הם שנאו את ספרד הנוצרית, שגירשה אותם, אבל מצד שני לא חשו בנוח במערכת כלכלית ופוליטית, שלא היתה שלהם ואשר התקשו מאד להסתגל אליה. בסך הכל נמצאו זרים למדי למשחק הפוליטי שהתחולל סביבם. לא כן המרבוטים, שפעלו באותו האזור.
ARROBAS – ARROUAH-ARROUAS
ARROBAS
Nom patronymique d'origine espagnole, ethnique de la ville de Arroba dans la province de Ciudad Real en Espagne. Selon une autre hypothèse, suggérée par rabbi Yossef Messas, l'origine du nom serait hébraïque, déformation de "aroub ech", textuellement plein de feu, et au figuré, coléreux, qui s’emporte vite. Troisième hypothèse, patronyme d'origine italienne. les descendants de cette famille à Tlemcen se disaient en effet descendants d'un rabbin venu d'Italie. Le nom est attesté au Maroc au XVlème siècle sur la liste Tolédano.Autre forme Roubache. Au XXème siècle, nom très rare, poorte en Algerie ( Tlemcen, Oran, Mostaganem ), au Maroc (Tétouan, El-Ksar ) et en Tunisie.
R.Itshak : Rabbin a El-Ksar, dans le nord du Maroc, qui passa en 1548 a Tetouan, où il fonda une nouvelle branche de la famille.
- ITSHAK: Rabbin, fils de rabbi Hanania qui fut rabbin-juge à Tétouan. Il quitta Tétouan pour Venise, où il fit imprimer son livre sur l'abattage rituel, "Zibhé Sedek" en 1662, puis un manuel d'études pour les écoles, "Emet véémouna" (Vérité et Foi), 1672.
YAACOB: Célèbre imprimeur à Livourne de livres religieux en hébreu à la fin du XVIIème siècle, sans doute descendant de la famille marocaine.
ARROUAH
Nom patronymique d'origine arabe, indicatif d'un métier, errouah, le colporteur, le marchand forain – occupation juive par excellence dans l'ancien temps. Les colporteurs passaient des mois en dehors de leurs foyers – ce qui ne manquait pas de poser d'épineuses questions de Halakha, dont on trouve mention dans presque tous les livres de Responsa – allant de souk en souk, ne revenant dans leur communauté que pour les grandes fêtes de Pessah et Souccot. Même dans les zones échappant au contrôle des autorités centrales, blad siba, seuls les forains juifs pouvaient circuler librement, les tribus assurant généralement leur sécurité en raison de leur fonction indispensable d'intermédiaires. Encore au début du XXème siècle, il y avait des centaines de tels marchands forains parcourant, malgré l'insécurité générale, les campagnes marocaines, servant souvent de seuls agents de liaison entre les villes et les tribus des montagnes. Ne pas confondre avec le mot rouah qui signifie en hébreu et en arabe vent – comme l'a fait, rapporte Abraham Larédo, une famille marocaine émigrée au Brésil au siècle dernier et qui avait traduit son nom en portugais sous la forme de Bentes – que nous retrouveroms dans la suite. Le nom est attesté au Maroc au XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels de l'époque dans le pays. Autre forme, précédé de l'indice de filiation: Ben Arouah. Autre orthographe: Ruah Au XXème siècle, nom très peu répandu, porté dans le nord du Maroc (Tétouan, Tanger, Debdou, Oujda) et en Algérie, dans l'Oranais.
YAHYA: Notable de la communauté de Fes.Un des signataires de la Haskama ( accord ) donnant en 1649 pleins de pouvoirs arabbi Itshak Hay Sarfati .
- MESSOD: Rabbin et poète à Meknès au XVIIlème siècle, contemporain et ami du plus grand poète du Maroc, rabbi David Hassin, qui a joint quelques-uns de ses poèmes à son célèbre recueil "Téhila Ledavid "
MESSOD: Commerçant à Tanger, seconde partie du XIXème siècle. Un de ses fils, Amram, fut exportateur à Mazagan, un autre Léon s'installa au Brésil Changea son nom en Bentes et revint a Tanger où il mourut en 1944.
ARROUAS
Nom patronymique arabe au sens précis difficile à cerner: textuellement "le rôtisseur' celui qui grille les têtes des moutons (ras veut dire en arabe, tête). En restant toujours d la même racine de ras, cela pourrait être l'indicatif d'une caractéristique physique: l'homme à la grosse tête. Autre explication proche se basant sur la même racine, mais cette fois hébreu, dérivé de "roch", la tête et par extension, le chef, le prince, équivalent patronyme Rouach. Autre hypothèse avancée par rabbi Yossef Messas; altération! "arrouaz", le marchand de riz, arroz, à moins que cela ne soit l'agriculteur, producteur riz. On rencontre effectivement en Algérie un patronyme très proche: de Arrouaz. Laré avance une autre hypothèse: ethnique de la ville de Arruas, dans la province d'Orense, Espagne. Le nom est attesté au Maroc dès le XVIème siècle, figurant sur la liste Tolédano des patronymes usuels de l'époque dans le pays. Au XXème siècle, nom peu répandu, porté au Maroc (Rabat, Oujda), en Algérie (Oran, Tlémcen, Bône, Bougie) et en Tunisie Tunis).
- YOSSEF (1847-1925): Fils de Moché, rabbin né à Rabat. Il monta à Jérusalem à l'age de 13 ans avec sa famille, dans le cadre de la grande vague de alya de cette ville et s'installa à Jérusalem. Il étudia le Talmud auprès du célèbre rabbin de Rabat, rabbi David Ben Shim'on, qui avait réussi a arracher à la communauté sépharade l'indépendance de la communauté maghrébine. Intronisé rabbin, il fut envoyé en mission par la communauté maghrébine receuillir des fonds pour ses oeuvres à Gibraltar en 1883, puis de nouveau en1900 en Tripolitaine, Tunisie, Algérie et au Maroc puis à deux reprises en Europe, en Italie, Autriche et en Allemagne, en 1896 et en 1902. Il y remporta partout un très grand succès en raison de sa très belle et exotique prestance, de son érudition et de sa grande piété. C'est ainsi qu'il fut reçu à deux reprises en audience privée par le roi d'Italie Victor-Emmanuel. A son retour à Jerusalem, il se joignit au tribunal de la communauté maghrébine, présidé par le rabbin Moché Malka. 11 quitta Jérusalem en 1903 et s'installa à Jaffa, où il devint le premier rabbin de la communauté sépharade Comme la majorité des Maghrébins beneficiant de la protection française, il fut declare sujet ennemi par les Turcs à l'éclatement de la guerre en 1914 et expulsé en Egypte. Il y publia son livre de sermons et ; "Hod Yossef' (La Gloire de Joseph. Son fils, Moché, fut le premier directeur de l'agence de Jaffa de l'Anglo-Palestinian Bank.
R.MESSOD: Fils d'Amram, rabbin dOujda installé à Tlemcen. Sur les circonstances qui ont entraîné son départ du Maroc et son passage en Algérie, rabbi Yossef Messas raconte ce qu'il a entendu alors qu'il était rabbin de Tlemcen dans les années trente. Un jour, un riche Arabe vint chez un Juif alors qu'il n'était pas chez lui et resta plusieurs heures seul avec son épouse. Le Juif – qui avait déjà des doutes sur la fidélité de sa compagne – demanda au rabbin si, dans ces circonstances, il était religieusement tenu de la divorcer. Rabbi Messod lui répondit que non, mais que s'il le voulait, il pouvait la répudier en lui payant le montant de la kétouba – ce qu'il fit. Quelques jours plus tard, le notable arabe revint à la maison et fut tout surpris de ne pas retrouver la femme. On lui expliqua alors que le mari l'avait répudiée pour être restée seule en sa compagnie. Furieux, il alla porter plainte chez le pacha contre ce rabbin qui déteste tant les musulmans au point qu'il suffit que l'un d'eux rencontre une femme juive pour que le mari soit obligé de la répudier. Le pacha condamna alors le rabbin à être brûlé vif, mais ce dernier réussit à fuir à temps, déguisé en Arabe, et à trouver refuge en Algérie. Pour se venger, le pacha fit rouer de coups son ex-épouse et ses enfants et frappa la communauté d'une forte amende et envoya une lettre au sultan à Fès, pleine de dénonciations contre les Juifs et leur religion. Sidi Mohamed Ben Abdallah (1859-1873) qui était connu pour ses relations cordiales avec les communautés juives, demanda aussitôt conseil au grand rabbin de Fès, rabbi Abner Israël Sarfaty. Ce dernier lui affirma que ce n'était que médisance et que si sa Majesté était disposée à garantir la sécurité de ce rabbin, il le convaincrait de venir dire la vérité devant Elle. Ce qui fut fait. Le sultan fut convaincu par la belle prestance du rabbin et son éloquence, et envoya en secret des enquêteurs à Oujda qui confirmèrent ses dires. Le sultan envoya alors chercher le pacha et le confronta avec le rabbin. Le pacha ne put cacher sa haine des Juifs et le roi le destitua de son poste, le jeta en prison, confisqua tous ses biens et ordonna de rendre à la communauté l'amende dont elle avait été frappée. Rabbi Messod fut invité à revenir dans sa ville, mais il préféra rester à Tlemcen où il avait été nommé rabbin et à y amener toute sa famille.
ALBERT: Militant communautaire et publiciste à Tunis, première moitié du XXème siècle. Auteur de deux ouvrages sur le judaïsme tunisien: "Livre d'Or: figures d'hier et d'aujourd'hui" (Tunis. 1932); "Livre d'Or par la biographie" (Tunis, 1941).
ALBERT: Journaliste et publicitaire né à Bône en 1900, il s'installa à Tunis en 1926. Il publia en 1932 le "Livre d'Or. Figures d'hier et d'aujourd'hui. Régence de Tunis. Protectorat Français" sur les personnalités marquantes des communautés musulmane, juive et européenne.
ARROUAS ou ROUAS ou ROUACH : ces noms viennent de l’arabe ruwwâs qui désigne un marchand de têtes de mouton grillées
הצלחת שותפות חאג' עלי אל-עטוונה, חכם נסים אלקיים וחכם דוד עמוס
הצלחת שותפות חאג' עלי אל-עטוונה, חכם נסים אלקיים וחכם דוד עמוס
בעזה היו שלוש קבוצות סוחרים יהודיים. שלושתם יחד עלו ביכולתם ובהיקף מסחרם על כל הסוחרים הערביים העשירים, מה גם שבידי הקבוצות היהודיות הללו היה קשר בלעדי עם המונופוליססים על יצוא השעורה והחנדל למדינות אירופה.
משה ארווץ, שהיה נתין בריטי והיה הסוחר הגדול ביותר, היה נציגו של"ארביב", המונופוליסט והיצואן הידוע שבטריפולי. חכם דוד עמוס היה נציגו של נחום המונופוליסט ליצוא השעורה והחנדל לאירופה, גם הוא מטריפולי, אליו היו קשורים גם משפחת חכם יוסף יאיר ומשפחת לוי מחברון.
אף-על-פי שהרווח ממכירת השעורה לסוחרים היהודים היה קטן יותר, העדיפו הבדואים למכור סחורתם לסוחרים היהודיים העזתים, כי אלה קנו כל כמות ושילמו מיד. הסוחרים הערבים קנו רק כמויות גדולות. בדרך זו הלכו היהודים והתחזקו בשטח היצוא ובשיטת איסוף התוצרת במקור.
הדרך היחידה לגבור על הסוחרים הערביים העשירים היתה לגרום לבדואי נוחיות, שלא יצטרך לכתת רגליו.
כדי להבטיח התקשרויות עם הזורעים הבדואים לפני הזריעה, שיתפו סוחרי עזה עם קבוצתם את השייחיים של השבטים הגדולים. אלקיים ועמוס עם חאג' עלי אל- עטוונה, ראש שבט אלתיהה! משה ארווץ עם שייח' חסן אלמלטעה, ראש שבט אל- עזאזמה; וחכם יוסף יאיר עם שייח' סלמן, ראש שבט הטרבין.
רוכבי הפרדות
אף-על-פי שעבודתם לא היתה קלה, היא העניקה להם הכנסה בשפע. בבל יום שני היו יוצאים רכובים על חמור, או פרד, למחנות שאיתם היו קשורים. הנסיעה ארכה חמש-שבע שעות. בימי שלישי ורביעי סחרו עם הקונים במחנה. ביום חמישי חזרו לעזה עם הסחורה שקנו, או שקיבלו בתמורה, וגם עם רשימת הזמנות; וביום שישי מכרו את שללם לסוחרים בעזה, ואחרי-כן עשו את השבת בבית.
ביום ראשון קנו את ההזמנות שהזמינו הבדואים מהמחנות שלהם, וגם את המלאי החסר להם, והחל שבוע חדש כששני הצדדים מרוצים. כך הקלו על חיי הבדואים וחסכו להם את הטירחה ללכת עם ארבע תרנגולות או עם כבש אל השוק הרחוק.
אם לא הספיקו למכור את כל הסחורה שקיבלו בתמורה מהבדואים, היו בני משפחתם בעזה ממשיכים במכירתה בכל ימות השבוע. כמצופה, היה לכל סוג סחורה סוחר קבוע בעזה, שהיה בא לבית הסוחר היהודי וקונה את הסחורה. היה זה מסחר מסודר ונוח. שום צד לא היה צריך לכתת רגליו כדי לחפש קונים או מוכרים לסחורתו. לסוחרים אלה, שהיו מפוזרים בעשרות מחנות, לא היו מתחרים וכולם התפרנסו בכבוד.
כאמור, בכל יום שני עם שחר יצאו הרוכלים למחוז חפצם, והצטרפו לשיירות שהלכו לאותו כיוון. לפעמים גם רכבו לבדם למדבר, והבדואים קראו להם ״אבו אל בגילה" (שפירושו, בעל הפירדה). היהודים היו מתפארים באמרם"אני של שייח' זה ואני של שייח' זה".
במרוצת הימים ויתרו הסוחרים הערבים על שליחיהם השכירים והתקשרו עם הסוחרים היהודים, שיעשו את עבודתם, דבר שהוסיף לביטחונם הכלכלי ולהכנסותיהם של היהודים והערבים כאחד. הסוחרים היהודים התישבו בקיץ במחנות הבדואים באוהלים, קיבלו מהבדואים את היבול שקנו מהם בעונת הזריעה, ארזו אותו בשקים ושלחו אותו לאוניות בחוף עזה, ומשם העבירו את השעורה לתעשיית הבירה באנגליה, ואת החנדל לתעשיית התרופות בגרמניה.
ב1900, שנת הקמת העיר באr-שנע, ישבו בה רק כמה מראשי המשפחות היהודיות, בגפם. אחרי שחכם דוד עמוס נתן הסכמתו להקמת השותפות, מינה חאג' עלי, ששימש ראש עירית באר-שבע, את בנו שייח' חסן להיות נציגו בשותפות, כדי לסייע בהסכמים עם השבטים הבדואים שהעריכו וכיבדו את אביו. קשריו ויכולתו של שייח' חסן לפעול בקרב הבדואים בנגב היו בעלי משקל, כיוון שראשי השבטים היו מעוניינים לשמור על יחסים עם אביו, ראש העיריה. חכם נסים ושייח' חסן עסקו בקניית הסחורה ובהעברתה לנמל עזה, וחכם דוד עמוס היווה את הקשר עם היצואנים בטריפולי, שהיו בעלי זכיון בלעדי לספק סחורה לאנגליה ולגרמניה. שייח' חסן היה אדם נוח, מתון והגון. שלושתם השתלטו על כמויות גדולות של שעורה וחנדל, והשותפות של השלושה הניבה רווחים גדולים והעסיקה יהודים וערבים רבים מעזה ומבאר-שבע, שעבדו עימם. חכם נסים סייע למשפחות יהודיות רבות ללכת בעקבותיו ולהקים שותפויות עם ראשי השבטים. וכך רוב תושבי עזה התפרנסו ממסחר השעורה והחנדל, ועזה הפכה לבורסה. גם מעבר הירדן קנו שעורה ליצוא. עשרות אוניות הובילו את השעורה והחנדל לאירופה.
מפני מה לא נפגשו הבעש״ט ואור החיים?
מפני מה לא נפגשו הבעש״ט ואור החיים?
בספר ״נתיב מצוותיך״ של האדמו״ר מקאמרנא שבגליציה, רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל ספרין, מופיעה מסורת בדבר תכתובת ענפה בין הבעש״ט לאור החיים באמצעות גיסו ר׳ גרשון מקיטוב ששהה בארץ. מן התכתובת עולה שהשניים כמעט ונפגשו, ואילו היו נפגשים היתה באה מיד גאולה לעולם.
״ורבנו הקדוש אור החיים הקדוש אמר עליו מרן הבעש״ט: שנשמתו מרוח דוד של אצילות, ובכל לילה שמע תורה מפי הקדוש ברוך הוא. ורוב קדושתו אי אפשר לכתוב. והיה מיורדי המרכבה, וגילוי נשמות, ומדרגת רוח הקודש אמת. ומרן הקדוש היה נפש דוד דאצילות, והיה רוצה שיתקשרו ביחד נפש ורוח – ויתגלה הנשמה וחיה דאצילות, ויהיה הגאולה אמיתית. ושאל אותו [הבעש״ט את אור החיים] על ידי גיסו הקדוש רבי גרשון מקיטוב אם יהיה יכולת שייסע לירושלים ויתראה עם הקדוש [אור החיים] פנים בפנים? והשיב [אור החיים]: שיכתוב לו, שיעיין בעת שרואה את צלם דמות תבניתו בעולמות עליונים, אם הוא רואה את כל אבריו ודיוקנו, אם לא? והשיב מרן [הבעש״ט] הקדוש: שאינו רואה את עקביו [של אור החיים]. ואמר הקדוש [אור החיים]: שלא יטריח את עצמו כי לחינם יהיה טרחתו.״
כבה נר המערבי
בעת סעודה שלישית נטל הבעל שם טוב את ידיו, בצע את הלחם ואמר, ״כבה נר המערבי.״ תלמידיו לא הבינו את דבריו ובמוצאי שבת הסביר להם שבאותה השעה נפטר מן העולם רבי חיים בן עטר.
הבבא סאלי ואור החיים
הבבא סאלי היה לומד את הספר ״אור החיים״ על התורה בכל ערב שבת. והיה מקפיד לא לאכול בשבת לפני שסיים ללמוד את כל ״אור החיים״ על הפרשה.
חוכמה מקדם – חזי כהן
שושלת לבית פינטו-אהוד מיכלסון
שכר מצווה
בחודש אלול ה׳רד״ת (1844) נחרבה העיר מוגארור בעת המלחמה בין המרוקאים לצרפתים. אנשי העיר, בנעריהם ובזקניהם, נשיהם וטפם, נאלצו לברוח מהעיר עד יעבור זעם, כדי להינצל ממוות ומרעב.
ביו העוזבים היה גם הרב פינטו. חמורים ועגלות לא היו בנמצא, ומשום כך הוכרח הרב להימלט ברגליו, עם בני ביתו. והרב כבר היה בא בימים באותה שנה, בך 86 שנים. המשימה לא היתה קלה עבורו כלל וכלל, ולכן הרכיבו בנו, רבי הדאן, על כתפיו. כך הלך יום תמים, לא עיף ולא יגע, עד שהגיעו למקום מיבטחים-לאזגאר, לביתו של השר מחסידי אומות העולם, לחאז עבדאללה. שם החזיק השר את בני המשפחה, פירנסם וכילכלם בלחם ובמים, ושמר על נפשם מכל צרה פגע, מחרב ומרעב.
כאשר הסתיימה המלחמה והארץ שקטה, נפרדו בני המשפחה לשלום ממארחם, והודו לו על כל הטוב אשר גמל עימם. הרב פינטו בירך את השר, והוריש לו ברכה זאת לזרעו אחריו.
בסערה השמיימה
מנהג היה לו לרב פינטו, להתבודד בכל חודש אלול ולצום בו, כדי לצרף את נפשו ולהגיע מזוכך לימים הנוראים.
כך עשה גם בחודש אלול, שנת הר״ת. נפרד מתלמידיו, והכין את עצמו לקראת הימים הנוראים. והנה, עשרה ימים לפני ראש השנה, יצא הרב מבדידותו ושב אל תלמידיו. לפלא היה הדבר. מייד החל לעסוק בענייני דיומא, ודיבר איתם על מעלת התשובה ועל כך שיעשו תשובה שלמה לפני יום הדין ויום הכיפורים. משסיים לדבר בנושא החל לדבר ברמיזה על עצמו, כשהוא בוכה ועיניו זולגות דמעות. לא ידעו התלמידים את הסיבה, וחשבו שמא ההתרגשות וההתעלות לקראת הימים הנוראים גרמו לו־״ ח פינטו לפרוץ בבכי. אולם, איש מהם לא העז לשאול את הרב מה הסיבה לכך.
בנו, רבי יעקב, רמז להם כי ייצאו אחד אחד ובאין רואה מהחדר, וכך עשו עד שנשארו הוא ואביו בלבד. המשיך הר״ח לשוחח על הימים הנוראים המתקרבים, ואמר לרבי יעקב כי בכל שנה ושנה הוא מחכה בכליון עיניים לימים הללו, המשופעים במצוות. תקיעת שופר, צום יום הכיפורים, סוכה וארבעת המינים, וכך הלאה. ואז אמר לו הרב, כי ״כוח תפילתכם מעורר רעש גדול בשמיים, ודבר גדול הוא״. הבין רבי יעקב כי אביו הצדיק עומד למסור את נפשו הקדושה, יצא אל חבריו וסיפר להם על כך. התפשטה השמועה, וקול צעקה גדולה קם בעיר. התחילו הכל לאמר פרקי תהילים ולהתפלל על רבם, שמא ניתן להעביר את רוע הגזירה והר״ח ימשיך ויאריך ימים.
הרב עצמו שהה עם תלמידיו ברגעיו האחרונים. הוא ביקש מהם כי ימשיכו בדרך התורה והמצוות, כפי שראו אצלו, והבטיח להם נאמנה: ״אני אמשיך ואעמוד לפני הקב״ה בתפילה לאחר מותי, כפי שעשיתי גם בחיי. לא אעזוב אתכם במותי, כפי שלא עזבתי אתכם בחיי״. וכך דיבר איתם במשך חמישה ימים ולילות על עבודת ה׳ ויראתו, ובכי׳ו באלול יצאה נשמתו הקדושה ועלתה בסערה השמיימה.
קרויים חיים
משנתבקש הרב חיים פינטו זצ״ל לישיבה של מעלה, ישבו עליו בניו, כמקובל, את שבעת ימי האבלות. באחד מהימים הללו נתנה העייפות מחמת המבקרים הרבים את אותותיה בבניו של הנפטר, רבי יוסף ורבי יאשיה. רבי הדאן, שנשאר ער, הביט נכוחה, וחשב כי לפניו מחזה תעתועים. אביו המנוח, רבי חיים עליו השלום, ניצב מולו בחדר.
בהלה אחזה את רבי הדאן, והוא צעק צעקה גדולה. התעוררו אחיו בגלל צעקותיו, ואז סיפר להם רבי הדאן: ״הרגע ראיתי את אבא ז״ל מולי״.
בלילה הופיע הר״ ח זצ״ל בחלומו של רבי הדאן, ואמר לו. ״רציתי להופיע אצלך בהקיץ, אולם עתה, לאחר שגילית את הסוד – אבוא אליך רק בחלום״. צדיקים במיתתן קרויים חיים.
הציץ ונפגע
בלילה ההוא נדדה שנתו של יצחק וחנוך מאשדוד. היה זה בכי׳ו באלול, ליל ההילולה של הרב חיים פינטו זצ״ל. לאחר שהתהפך על יצועו וראה כי אינו יכול להירדם, קם בשעה ארבע לפנות בוקר. ביתו נמצא בסמוך לבית הכנסת ע״ש הר״ח פינטו זצוק״ל, הוא פסע לאיטו לעבר המקום. כשהתקרב לבניין שמע קולות קריאה ותפילה מבית הכנסת, שהיה מואר מכל עבריו.
״בארבע לפנות בוקר? מה מתרחש כאן?״ – תמה האיש, התקרב לבניין והציץ מבעד לחלון פנימה. הביט, ואכן ראה כי מקור שאון התפילה והקריאה הוא במתפללים רבים, שמילאו את בית הכנסת.
שוב השתומם האיש, שכן ידע ששום אירוע יזום לא צפוי להיערך בשעה מוקדמת זו, שבה אין יכולים להבחין בין תכלת ללבן.
ניסה איפוא יצחק וחנון להיכנס פנימה. הוא התקרב לדלת, ניסה לפתוח אותה – אך לשווא. הדלת היתה נעולה. בכיסו היו מצויים המפתחות, והוא פתח בעזרת המפתח המתאים את הדלת הנעולה. כשנכנס פנימה, לא ידע את נפשו מרוב חרדה ותדהמה: בית הכנסת היה חשוך, וריק מאדם. דממה שררה במקום. נפש חיה לא היתה שם מבלעדיו.
פחד ואימה נפלו עליו, והוא מיהר לשוב על עקבותיו ומיהר כל עוד רוחו בו לשוב לביתו. בני ביתו ראו כי הוא לא חש בטוב, והביאו אותו בדחיפות לבית החולים, שם הוא אושפז במחלקה לטיפול נמרץ, לטפל בזעזוע שנגרם לו ממחזה הפלאים בלילה.
שורשים במערב: פולחן הקדושים במרוקו – יורם בילו
שורשים במערב: פולחן הקדושים במרוקו
יהודים היו חלק מן הנוף המקומי של המגרב מאות שנים לפני הפלישה הערבית שהשליטה את האסלאם על צפון אפריקה במחצית השנייה של המאה השביעית לספירה. מסורת נפוצה טוענת כי מייסדי היישוב היהודי באזור זה היו פליטים יהודים שנמלטו מיהודה אחרי חורבן בית המקדש הראשון במאה השישית לפני הספירה. מסורות אחרות מעלות את זכרם של שבטים ברברים מגדרים שנלחמו בפולשים המוסלמים, ושל ממלכות יהודיות אוטונומיות שהתקיימו בעמק הדרעה מדרום לאנטי־אטלס עד המאה האחת־עשרה. גם אם שורשי המסורות האלה הם מיתולוגיים יותר מאשר היסטוריים, ניתן לראות בהן ביטוי לקדמות היישוב היהודי במגרב (הירשברג תשב״ה: שוראקי תשל״ה: 2000 Goldberg 1983; Schroeter).
למיעוט היהודי היה מעמד משפטי מוגדר בחוק המוסלמי. כד׳ימי, בני חסות, הובטחו ליהודים חופש דת והגנה מרדיפות, אולם בה בעת הם היו כפופים לצורות ממוסדות של אפליה והשפלה. תנאי הקיום שלהם במרוקו לא היו פשוטים בשל שתי עובדות יסוד היסטוריות. ראשית, הרדיפות הקשות של שושלת אלמווחידון הקנאית (1269-1147) מחקו לחלוטין את הנוכחות הנוצרית במרוקו, והותירו את הקהילה היהודית הפגועה והמדולדלת כמיעוט הדתי היחיד בחברה כלל־מוסלמית. בניגוד למרקם העשיר של קהילות דתיות באימפריה העות׳מאנית, שעודד אקלים של סובלנות יחסית, היה במונופול המוסלמי־סוני במרוקו פוטנציאל לאי־סובלנות כלפי הקבוצה החריגה. שנית, התקופות הארוכות של אי־יציבות פוליטית שאפיינו את המגרב עד המאה העשרים, הפכו את המיעוט היהודי חסר הכוח לפגיע במיוחד (לואיס 1996).
מרוקו מתגאה ביותר מאלף שנים רצופות של עצמאות פוליטית, תופעה יוצאת דופן בין ארצות העולם השלישי (שנקטעו רק על ידי הפרוטקטורט, השלטון הקולוניאלי הצרפתי, בשנים 1956-1912). אולם פני הארץ המבותרים, היריבויות השבטיות, השסעים האזוריים וצמיחתם התדירה של כוחות דתיים ופוליטיים חתרניים בשולי השלטון המרכזי, הולידו מציאות שבה אזורים נרחבים נותרו תקופה ארוכה מחוץ לתחום שליטתו המעשית של הסולטן. תנאי החיים של היהודים שחיו בגבולות ההשפעה של השלטון המרכזי — ׳ארץ האוצר׳ (בלד למכ׳זן) — היו שונים מאלה של אחיהם שחיו מחוץ להם, ב׳ארץ המחלוקת׳(בלד א־סיבה). הראשונים שכנו בעיקר בערים, והיו סוחרים, רוכלים ובעלי מלאכה, שחיו בדרך כלל ברובע היהודי, מלאח, שליד הארמון המלכותי. קרבה זו הקנתה להם את הגנת השלטון, אך גם עשתה אותם פגיעים לעריצותו ולשרירות לבו (שהתבטאו, פעמים רבות, במיסוי כבד). היישובים העירוניים היו גם מרכזי הלמדנות והסמכות של חכמי הדת המוסלמים, שמהם יצאו הדרישות לאכוף ביתר שאת את תקנות הד׳ימי(דשן תשמ״ג; הרשברג תשכ״ה; לואיס 1996).)
יש הטוענים כי ההפרדה החדה בין ערבים לברברים וכן בין ארץ האוצר לארץ המחלוקת מקורה בהיסטוריוגרפיה הצרפתית, שנועדה להצדיק את השלטון הקולוניאלי(Rabinow 1975)
היהודים ב'ארץ המחלוקת׳ חיו בעיקר בעיירות וביישובים כפריים בהרי האטלס ובעמקי הנהרות שבדרום מרוקו, שתושביהם היו בדרך כלל ברברים, ולא ערבים. הם סבלו פחות מאחיהם בבלד לנ7כ׳ןן מהגבלות דתיות, אך כמיעוט משולל כוח פוליטי בסביבה עתירת מאבקים בין־שבטיים אלימים, הם היו נתונים לחסדיהם של תקיפים מקומיים. רבים מהם היו רוכלים ובעלי מלאכה נודדים, שנאלצו למצוא את מחייתם הרחק מביתם, חשופים לסכנות בדרכים (שוקד ודשן תשנ״ט! Fiammand 1971 1959; Goldberg 1983,2000; Shokeid). היהודים התמודדו עם תנאי חיים אלה של חוסר ביטחון אישי באמצעות רשת סבוכה של קשרים אישיים, שטוו במשך הדורות עם בעלי ברית מקומיים מקרב הערבים והברברים (Rosen 1972; Shokeid 1980). קשרי פטרון-לקוח אלה שיקפו מציאות רבת שנים, שבה חיו היהודים בקרב המוסלמים המקומיים וסיפקו להם שירותים חיוניים Deshen) & Zenner 1982). היחסים בין היהודים למוסלמים היו מורכבים ורבי פנים. הקרבה הפיזית, תלות הגומלין הכלכלית, והקשרים האינטימיים בין הקבוצות חיזקו את ההרמוניה ביניהן, אך לא יכלו למנוע לחלוטין מתיחויות וקונפליקטים עקב ההבדלים הדתיים והאתניים וחוסר השוויון הפוליטי.
המחלוקת בין החוקרים בשאלת האפיון המדויק של היחסים בין היהודים למוסלמים במרוקו מתחלפת בהסכמה כי שתי הקהילות חלקו אמונות ומנהגים תרבותיים רבים, למרות הנבדלות הדתית. ניתן להכליל ולומר כי בכל המרחב המוסלמי היה המרחק התרבותי בין יהודים לבין לא־יהודים קטן יותר מאשר בעולם הנוצרי (1982 ,1976 Sharot) מבלי להיכנס לסיבות שיצרו פער זה, דומה שבמרוקו, שבה היו היהודים חלק מהנוף המקומי במשך מאות רבות של שנים, הקרבה התרבותית בין הקהילות הייתה גדולה במיוחד. פולחן הקדושים, העומד בראש מעיינינו בספר זה, הוא דוגמה מובהקת לקרבה זו.
הערצת צדיקים וקדושים הייתה מרכיב חשוב בחייהם ובזהותם של רבים מיהודי מרוקו. בהיקפה ובסגנונה נשאה תופעה תרבותית זו את חותמו של פולחן הקדושים המוסלמי המקומי, אחד מסימני ההיכר המובהקים של האסלאם המגרבי (;1968 Crapanzano 1973; Dermenghem 1954; Eickelman 1976; Geertz 1926 Geiiner 1969; Westermarck). אולם בה בעת היא גם עוצבה על ידי תפיסת הצדיק במקורות היהודיים הקלסיים, ובייחוד בפיתוחיה המיסטיים בספרות הקבלה (1982 Goldberg 1983, 2000; Idel 2000; Stillman). התלכדותן של שתי מסורות אלה יצרה מערכת דתית מרשימה בחיוניותה. הנסיבות ההיסטוריות שהפכו את הקדושים למוקדי סמכות דתית וכוח פוליטי באסלאם המגרבי דווקא, הן מחוץ לתחום דיוננו. אציין רק כי התפקיד המיוחס לקדושים בדתות המונותיאיסטיות, כמתווכים ומגשרים בין המאמינים בשר ודם לבין האל המופשט והמרוחק, קיבל משנה תוקף במציאות החברתית ההיררכית של מרוקו, שבה מתווכים היו מרכיב חיוני בכל פעולת גומלין חשובה. תלותם הרבה של היהודים בפטרונים מקומיים לצורכי פרנסה והגנה בחיי היום יום חיזקה בקרבם את התפיסה הדתית של ישועה מכוחם של צדיקים־פטרונים. לכן אין זה מפתיע כי המשימה החיונית ביותר שהם ייעדו לקדושיהם הייתה להצילם משרירות לבם של מתנכלים מוסלמים (בן־עמי תשמ״ד: 2000 Goldberg).
הצדיקים היהודים תוארו במרבית המקרים כרבנים כריזמטיים, המשלבים מידות טרומיות, חיי מופת ובקיאות בתורת הנסתר. שילוב זה הקנה להם כוח רוחני מיוחד, שבדומה לבאראכה המוסלמית (;17-30 ,1975 Crapanzano 1973; Rabinow 1926,1,35-261 Westermarck), לא התפוגג לאחר מותו של הצדיק והיה יכול להיות מנוצל לרווחתם של הנוהים אחריו. אכן, רבים מהצדיקים זכו למעמדם הנעלה רק לאחר מותם, ומעשי הנסים שחוללו היו קשורים בדרך כלל לקבריהם, המצויים בכל רחבי מרוקו, אך בעיקר בדרום המדינה.
משא בערב – שמואל רומאנילי
שער שביעי
טרם אדבר על הדרושים אטיף מלה על בתי כנסיות אשר זכרתי, כי אף בזה חדשה תצמח. המעלה לקורא התורה הוא רק שֻלחן מֻצב ארצה אצל הפתח לראות אור, כי בתוך הבית כמעט ימששו חשך; ועל כן אם לא יעצרם הגשם או השלג, ישימו השלחן חוצה לעזרה, והעם מחציתם ביתה ומחציתם חוצה. העזרה היא החצר לבדה והיא הישיבה. כסאות סביב לה לכל יבא ללמוד, והחכמים יושבים על הארץ אצל פתח בית־הכנסת ולחוץ. וכי תשית לבך, אולי מקבילות דרכיהן לאשר נמצא כתוב בספר. הלא תראה הפסוק במלאכי ׳מי גם בכם ויסגור דלתים ולא תאירו, ולא אמר ׳ויסגור דלתים ולא תבאו׳, או ׳ויסגור חלונות ולא תאירו׳. ואתה תחזה כי דוכנם הוא כתבנית המזבח הנקרא שלחן ביחזקאל, כמעט לכל מעשהו. ותשוב עוד תראה כי ישעיה: ׳בחצרות קדשי׳, זכריה: ׳תשמור את חצרי׳, נחמיה: ׳ובחצרות בית האלהים׳, ודוד: ׳כי טוב יום בחצריך קראו בשמותיהם בית ה״. כמשפט הזקנים היושבים בשער, ושם כל העם נדון, ישפטו גם הם על סף פתח בית־הכנסת מקום למודם. ואולי אלה דברי דוד ׳בחרתי הסתופף (ר״ל לעמוד על סף) בית אלהי מדור (בחיק) אהלי רשעי. וכמתכנת לשון זאת תמצא בדברי חכמינו ׳תשבו׳ כעין ׳תדורו׳ ר״ל דרך קבע. רק משפט שבתם הוא נגד הנמצא בתלמוד, כי התלמידים ישבו על הארץ והחכמים על הכרים-כי יבא אליהם דבר למשפט, על הרוב, מדינים תשבית השבועה ובין עצומים יפריד החרם. חרם! נשק ומגן האולת והשקר, סלון המכלה כרם ה׳ צבאות, ומוקש נסח מכל עדת לאמים הרודפים עקבות השכל והאמת.
אבל אשר הרגיז בטני והמר רוחי הוא המשא הזה אשר חזיתי. ביום השבת והנה אורחת ערביאים שומרי המלך באה בבית־הכנסת כשפעת משחיתים, וישאו כל עושי מלאכה, כל נושא סבל ויבהילו להביאם לעמוד לשרת במלאכת המלך, איש איש על עבודתו ועל משאו, וכן כל הנשים המתפרות כסתות או עושות מספחות לעשות מלאכתן חנם. הנוגשים אצים במקל יד, באבן או באגרוף, יחזיקום בשפת בגדיהם על החזה ויסחבום באין חמלה, ואוי לבורח! חית מרעים האלה נקראת סוח״ארא (ר״ל אנשי השכירות). היהודים, ברכת התורה עודנה בפיהם או רגליהם רגל ישרה להתפלל, יעזבו התורה והמצוה, וככבש אלוף יובל לטבוח, יצאו לפעלם ולעבודתם אשר יעבדו בהם בפרך עדי ערב. הוי יוצאי מצרים! ההיתה כזאת בימיכם? העל אלה תתאפק ה׳ תחשה ותעננו; כדבר הזה יעשו בכל עיר ועיר ובכל מדינה ומדינה במלכות הרשעה ההיא. ואתה ענתותי! בא נא אל מלכינו ושרינו, כי מלכי חסד הם, וקרא: ׳דרשו את שלום העיר אשר הגליתי אתכם שמה, והתפללו בעדה אל ה״; אבל במערב קום קרא: יקומו, צאו מן המקום הזה!׳ לפני בוא יום השבת אשר אמרתי לדרוש הלכתי אצל הרב ואומר לו: ׳שלמים וכן רבים אוהבי החדשות יתאוו תאוה לשמוע אותי לדרוש; לא ללמוד ממני, כי אהיה כמכניס תבן לעפרוים, רק לדון בדבר החדש. ועתה להפיק רצונם אני שואל את פיך; ואם ייטב בעיניך לתת את שאלתי ולעשות את בקשתי, תעשה עמי אות לטובה, פניך ילכו בקרב הבאים, יעבור מלכם לפניהם ובראשם ויראו שונאי ויבשו, כי אתה עזרתני ונחמתני׳. ויען ויאמר: ׳החפץ נתון לך לעשות לעם כטוב בעיניך, ולמען יודע כי אנכי מגן לך, תבא אל בית כנסתי בראשונה, ופיך ישמע כל עמי וכמוני יראו, וכן יעשו בתי כנסיות אחרים׳. נשקתיו על מצחו ויצאתי.
OPERATION YAKHIN. DEPARTS DES JUIFS DU MAROC
OPERATION YAKHIN. DEPARTS DES JUIFS DU MAROC.
A la mort de Mohamed V, les émissaires israéliens obtiennent du roi Hassan II un accord officieux qui permet le départ des Juifs en leur établissant des passeports collectifs.
Là encore, les partants seront rachetés au gouvernement marocain par Israel moyennant espèces sonnantes et trébuchantes.
Ce sera l’Opération Yakhin.
Quand ont commencé les départs des juifs du Maroc ?
Depuis toujours de petits groupes sont partis en Terre Sainte et aussi à l’époque du protectorat français, clandestinement, par Oujda et l’Algérie.
Certains partaient pour l’Espagne et la France, la majorité pour Israël. C’était difficile, car les Britanniques ne les laissaient pas toujours entrer, même pas les rescapés de la shoa. Beaucoup ont été refoulés au port de Haïfa et renvoyés à Chypre.
Comment se déroulait l’émigration clandestine ?
L’émigration des Juifs du Maroc se divise en trois phases : Qadima, Misgeret et Yakhin. Qadima porte le nom de l’Agence Juive qui s’occupait de faire partir les juifs jusqu’en 1957 et du camp de transit qui porte ce nom, et qui se trouve sur la route d’Eljadida (Mazagan), par où passaient les familles d’immigrés pour partir discrètement, malgré les interdictions de la Résidence française, vers l’Algérie et de là, vers Israël. La Misgeret, elle, vient du nom de la branche du Mossad qui s’occupait aussi bien de l’autodéfense juive que de l’émigration clandestine entre le début 1957 jusqu’en novembre 1961. Enfin, l’Opération Yakhin, qui se réfère au nom de l’une des deux colonnes à l’entrée du temple de Jérusalem, est le nom de code d’une véritable évacuation qui s’est déroulée du 28 novembre 1961 à fin 1966, avec l’accord tacite des autorités marocaines.
Quand cette rencontre a-t-elle eu lieu ?
C’est le 1er août 1960 que la rencontre entre Easterman et Moulay Hassan s ‘est effectuée à Rabat. Elle a lieu tard dans la nuit, chez un ami de Moulay Hassan. Le prince héritier avait posé comme condition préalable la discrétion absolue sur la rencontre. La conversation s’est déroulée de manière conviviale et a duré une heure environ, pendant laquelle le prince héritier a fait remarquer, entre autres, que « si ça ne tenait qu’à lui, Israël ferait son entrée dans la Ligue Arabe ». Easterman et le prince abordèrent trois sujets : les méfiances de Moulay Hassan envers certains dirigeants de la communauté juive en rapport avec l’opposition, car il n’acceptait pas que ces derniers entretiennent des liens avec le communisme et la gauche ; les problèmes économiques et politiques du Maroc, du conflit des pays arabes avec Israël et enfin le droit des Juifs à la libre circulation.
Quelles étaient les positions de Moulay Hassan par rapport à l’émigration ?
Le prince héritier confia à Easterman les craintes qu’il avait quant au départ des Juifs. Selon lui cette vague d’émigration risquait de se transformer en une « force grégaire » qui risquait d’entraîner toute la communauté. Par ailleurs, Moulay Hassan, déjà en 1960, affirmait qu’on ne pouvait se permettre de nier l’existence de l’Etat d’Israël mais aussi qu’il fallait ménager ses « frères arabes » en lutte contre l’état juif. Il se devait aussi de jouer apparemment la carte du panarabisme et ne pas permettre officiellement aux Juifs de quitter le Maroc. Fournir de la main d’œuvre à Israël alors que les Etats arabes étaient en conflit avec lui aurait fourni à son opposition et à la Ligue Arabe un excellent argument contre son pouvoir menacé conjointement par le nassérisme et par la gauche « progressiste » pressés de renverser les régimes monarchiques et féodaux. Il a même évoqué un argument surprenant et tout à fait inédit : « Soyons réalistes », a-t-il dit à Easterman, « l’expérience nous a appris que dans le processus de développement de pays venant d’accéder à leur indépendance, la classe défavorisée de la population, désenchantée par les difficultés engendrés par l’indépendance, s’attaque d’abord aux étrangers, ensuite elle s’en prend aux minorités religieuses ». Ainsi, Hassan II avoua pour la première fois qu’il ne croyait plus à la possibilité d’intégrer la communauté juive à la société marocaine nouvelle et ne pensait pas avoir la possibilité de la défendre en cas de problème. Cet aveu princier mettait en dérision tous les fervents militants juifs partisans d’une assimilation totale des Marocains juifs dans la nouvelle société délivrée du colonialisme français et qui rêvaient d’un état laïque et progressiste où la religion ne serait qu’un problème individuel et non une religion d’état imposée par une constitution.
Qu’avait à gagner le futur Hassan II en traitant ainsi avec Israël ?
Hassan II était très lucide et s’inquiétait beaucoup de l’image de marque de son pays dans l’opinion publique mondiale. Il voulait ainsi présenter l’image d’un Maroc évolué, moderne et ouvert au progrès. Il savait aussi que par le biais de la communauté juive, d’Israël et des organismes juifs mondiaux, c’était les investissements américains et européens qu’il courtisait. À cette époque, courait un mythe sur l’influence légendaire qu’avait Israël sur l’administration américaine et sur les bienfaits des investissements qui afflueraient au Maroc grâce à eux. Bien que ce mythe soit très exagéré, Israël n’a rien fait pour le nier, bien au contraire. C’est pourquoi le prince héritier pensait agir au mieux pour le développement économique du Maroc en collaborant avec Israël. À cette époque l’état hébreu représentait pour nombre de politiciens, de manière exagérée, un miracle social, culturel et militaire qu’il était de bon ton d’admirer, tout comme aujourd’hui il est politiquement correcte d’accabler de tous les crimes.
Un accord a-t-il été finalement trouvé ?
C’est un an après cette rencontre que ce que l’on appelle « l’accord de compromis » a été conclu. L’année 1961 est une année charnière dans l’histoire du Maroc et de sa communauté. En janvier, la conférence de Casablanca réunit les chefs d’Etats africains. C’est à cette occasion que Nasser visite le Maroc et que les rares exactions à l’encontre des Juifs sont commises. Il semble que les gardes du corps du raïs égyptien, indignés de voir une communauté juive aussi florissante aient incité les policiers marocains, à procéder à des arrestations aléatoires au cours desquelles des Juifs ont été malmenés à Casablanca.
Deux autres évènements bouleversèrent l’histoire de la communauté juive et déterminèrent son avenir dans ce pays. La nuit du 8 au 9 janvier, un vieux rafiot destiné à faire sortir des Juifs de la côte d’Alhucema, le Pisces (en hébreu baptisé Egoz), fit naufrage avec à son bord 44 immigrants, ce qui a remis en cause les opérations clandestines qui mettaient en danger des vies humaines. Un mois plus tard, pour commémorer l’événement, Alex Gatmon, le chef du Mossad au Maroc, fait distribuer des tracts qui entraînèrent une série d’arrestations à Fès et à Meknès. Les tracts accusaient les autorités marocaines, tout en disculpant le Palais, d’avoir causé, au moins indirectement, le naufrage d’émigrants juifs en route vers Israël. Gatmon voulait faire croire que ces tracts étaient une émanation spontanée de la communauté juive, indignée par les évènements. Après ces deux échecs de la part du Mossad, car c’était effectivement sa responsabilité qui était en cause, le réseau clandestin fut démantelé par la police marocaine en très peu de temps, les volontaires juifs locaux arrêtés et le reste du prendre la fuite précipitamment.
Comment s’est déroulée l’émigration après l’accord ?
Plusieurs conditions préalables ont été exigées par les Marocains : d’abord que les départs ne soient pas effectués par un organisme israélien ; c’est donc l’HIAS qui a été désignée. Ensuite que les départs soient discrets. Ils se sont donc effectués lorsque le Maroc dormait. La nuit, l’aéroport et le port de Casablanca étaient pratiquement sous contrôle israélien… De nombreux rapports du Mossad relatent des relations harmonieuses entre les fonctionnaires marocains et les Israéliens camouflés, relations d’amitié et de compréhension, devenues parfois très affectives. Autre condition : qu’il n’y ait pas de sélection parmi ceux qui voulaient partir. Il était hors de question que seuls les hommes en état de travailler partent avec leur famille, parce que telle était la politique d’Israël auparavant. Il faut se souvenir de ce qu’était la situation d’Israël à cette époque : la récession économique sévissait dans le pays, le taux de mortalité était très élevé dans les camps de transit, les maabarot, et la nourriture était rationnée. C’était la politique de la sélection souvent vécue de manière traumatisante. C’est pourquoi les Marocains ont insisté que des familles entières partent sans distinction, et ne pas laisser aux Maroc les cas sociaux qui ne pouvaient pas subvenir à leurs besoins.
OPERATION MURAL. DEPARTS DES JUIFS DU MAROC
OPERATION MURAL. DEPARTS DES JUIFS DU MAROC.
LES DESSOUS DE L’OPÉRATION MURAL.
Comment le Mossad exfiltra des enfants juifs du Maroc en 1961.
Grâce à David Littman, on a pu regarder en primeur le DVD en français consacré à ses exploits au Maroc, durant l'Opération "Mural", 1961.
Le documentaire est remarquable. Il montre combien le jeune Littman, alors tout juste marié à Gisèle (la future Bat Ye'or), s'est retrouvé au coeur d'une opération clandestine montée par le Mossad.
Jeune idéaliste, Littman, alors agé de 27 ans, fraîchement diplômé, était venu s'installer à Genève avec sa femme et sa fille qui venait de naître. Choqué par le livre de William Schirer "Le Troisième Reich", qui expliquait comment les pays neutres avaient fermé les yeux sur les massacres nazis, Littman voulait absolument aider ses frères juifs.
Il tape aux portes des ONG à Genève et finit par être engagé par l'OSE (Oeuvre de secours pour enfant), qui l'envoie au Maroc pour y expatrier, clandestinement, des centaines d'enfants juifs. L'histoire, désormais, nous la connaissons sur le blog drzz.
Le documentaire nous en apprend bien plus. Les risques, tout d'abord, d'une telle opération. Au Maroc, le Mossad avait recruté Alex Gamon, chef de la Mistegeret, l'armée secrète qui venait en aide aux Juifs au Maroc, pour l'épauler dans l'opération de sauvetage. Deux mois avant que Littman ne débarque à Casablanca, les services secrets marocains avaient démantelé une des filières du Mossad. Les sayanim (agent auxiliaire) de l'organisation de Gamon avaient été jetés en prison et torturés pendant des semaines. Le jeune David Littman l'ignorait totalement lorsqu'il posa ses valises au Maroc.
Il n'imaginait non plus combien l'opération était importante aux yeux des services secrets israéliens. En effet, le responsable de "Mural", en Israël, se trouvait être Shmuel Toledano, numéro 2 du Mossad. Dans le documentaire, celui-ci explique clairement combien cette missions était risquée : "David et sa famille n'auraient pas été tués s'ils avaient été découverts, mais ils auraient pu être torturés et pourrir dans une prison marocaine".
Enfin, "Georges", le contact de Littman à Casablanca, n'avait rien d'un agent de seconde zone. Nous voyons ce retraité s'exprimer pour le documentaire sans apprendre sa véritable importance au sein du Mossad. Comme Littman me l'a affirmé au téléphone, "Georges", homme d'affaire français habitant au Maroc était en réalité Gad Sahar, agent du Mossad gérant l'antenne de l'Institut à Casablanca depuis son retour d'Argentine, là où, quelques mois auparavant, il avait capturé un certain Adolf Eichmann…
Voir ce lien:
נדב שרגאי עלילת 'אל-אקצא בסכנה' דיוקנו של שקר – 2012
גם 'ציטטות' אחרות שהביא המופתי, אותן ייחס לבן גוריון – עוותו על ידו. בן גוריון כתב כי "אמנם היהודים האדוקים מאמינים… שבית המקדש ייבנה שוב, אבל הדבר הזה ייעשה רק לאחר שיבוא משיח. זוהי אמונה דתית, והמאמינים בטוחים שדבר זה יקום בדרך נס על ידי שמים, שלא כדרך הטבע… ושום יהודי אינו מעלה על דעתו לנגוע בקודשי עמים אחרים." אל-חוסייני ידע היטב ששאיפת היהודים מוגבלת למימוש זכותם להתפלל ליד הכותל המערבי, אך הקפיד להעניק לשאיפה זאת פירוש מרחיב ומטעה, שלפיו פני היהודים להשתלטות על רחבת המסגדים ופגיעה בהם.
אל פלג שתרגם וביאר את מאמרי המופתי מצא כי נושא זה "המשיך לשמש את מכונת התעמולה של המופתי גם בתקופות מאוחרות יותר ובעצם עד סוף ימיו." למרות זאת, אם בשנות ה 20- עמדו המסגדים המקודשים לאסלאם בירושלים והכותל במוקד הסכסוך היהודי-ערבי, הרי שבשנות ה 30- וה 40- , כשגבר המאבק על עתידה המדיני של הארץ, שוב לא עמדו המקומות הקדושים במרכזו של הסכסוך. אל פלג מציין שעד 1967 הנושא כמעט ונעלם מהטיעונים הפלסטיניים.
המסכה הוסרה מעל פניו של המופתי, כשמעמדו החל דועך. בריחתו מהארץ ושיתוף הפעולה שלו עם הנאצים מעידים יותר מאלף עדים על מגמתו ודרכו, שעלילת 'אל אקצא בסכנה' השתלבה בהם בקונגרס המוסלמי שהתקיים ב 1931- עדיין היה מעמדו של חאג' אמין איתן, ולמרות היריבויות הרבות בתוך המחנה הפלסטיני איש לא ערער על עליונותו. חמש שנים הצליח אל-חוסייני לשחק 'משחק כפול' – מצד אחד כבן שיח מתון לכאורה של שלטונות המנדט, ומצד שני, פנימה אל קהלו שלו, כלאומן ומתסיס, אלא שאז גילו הבריטים שחאג' אמין מקבל עזרה כספית – נשק והדרכה לצורך ניהול המרד שבו פתח ב 1936- – מאיטליה של מוסוליני ומגרמניה של היטלר. סבלנות הבריטים פקעה, ושוטרים נשלחו לאוסרו. הוא הצליח להימלט בלבוש אישה ליפו ומשם הגיע בסירה ללבנון, שבה נעצר על ידי אנשי משמר החופים הצרפתי. אל-חוסייני קיבל שם מקלט אך הוגבל בתנועותיו.
עתה, לא היה צריך להסתיר עוד את דרכו. הוא פעל נגד צרפת בסוריה ונגד הבריטים בעיראק, ובשנות מלחמת העולם השנייה מצא מקלט בגרמניה, תוך שהוא משמש יועץ למפעילי מדיניות ההשמדה של יהודי אירופה. ביוגוסלוויה הקים אל-חוסייני דיוויזיה מוסלמית בשירות הס.ס. מסמכים שנחשפו עם השנים שפכו אור חדש על עומק איבתו ליהודים. את אדולף אייכמן כינה "הטוב בידידי הערבים." ב 28- בנובמבר 1941 נפגש עם הצורר הנאצי אדולף היטלר, ושמע ממנו כי "החליט למצוא פתרון לבעיה היהודית, בשלבים, צעד אחר צעד, ללא הפסקה." 28 בהזדמנות אחרת בירר אפשרות להפציץ את תל אביב, 29 וב 1942- חתם על מכתב עם רשיד עלי אל-כילאני, ראש ממשלת עיראק, המביע תמיכה בגרמניה ושאיפה לחסל את הבית היהודי בפלסטין. במהלך שהותו בגרמניה נשא דברים ברדיו ברלין ואמר: "הרגו את היהודים בכל מקום שתמצאום. הדבר נושא חן בעיני האלוהים, ההיסטוריה והדת."
ב 1970- פרסם העיתונאי חביב כנען כי המופתי תכנן להקים משרפות ליהודים בעמק דותן. כנען ביסס את דבריו על עדותו של פאיז ביי אדריסי, בכיר הקצינים הערבים במשטרת המנדט ומפקד נפת הכפרים במחוז ירושלים, שסיפר לו כי "חאג' אמין עמד להיכנס לירושלים בראש עוזריו, חיילי הלגיון הערבי שאורגן במסגרת הצבא הגרמני. תכניתו הגדולה היתה להקים בעמק דותן, בקרבת שכם, משרפות ענקיות, דוגמת אושוויץ, שאליהן עמדו להיות מובאים יהודי ארץ ישראל וכן יהודי עיראק, מצרים, תימן, סוריה, הלבנון ואפילו מצפון אפריקה, כדי להשמידם בשיטות הס.ס. שהופעלו במחנות ההשמדה באירופה." בימיה האחרונים של המלחמה נתפס אל-חוסייני בידי כוחות צרפתיים על אדמת גרמניה ונכלא בכלא פונטנבלו ליד פריז. הוא הוכרז כפושע מלחמה. ארצות ערב שדרשו
לשחררו, ראו בו גיבור לאומי. לאחר שבועות אחדים של מעצר נחטף אל- חוסייני מהכלא, ולאחר המלחמה התגלה בשווייץ ועבר להתגורר במצרים.
בשנת 1954 שב לרגע המופתי חאג' אמין אל טענת 'אל-אקצא בסכנה', כנראה על רקע מגעים שהתנהלו באותה עת ליישובם מחדש של פליטים פלסטינים בארצות ערב וגישושים להסדרי קבע בין מדינות ערביות לבין מדינת ישראל. זו, מכל מקום, היתה 'שירת הברבור' שלו בעניין זה. ב 1966- , שנה לפני שמדינת ישראל איחדה את שני חלקי ירושלים, הספיק אל-חוסייני לבקר בממלכת ירדן. הקמת אש"ף קירבה אותו אל יריביו ההיסטוריים בבית המלוכה ההאשמי. על פי אחת ההערכות קיווה אל-חוסייני לעמוד בראש האוטונומיה שחוסיין מלך ירדן הועיד לגדה המערבית, אבל ב 1974- מת אל-חוסייני בביירות. בקשתו היתה להיקבר בירושלים, אולם מדינת ישראל סירבה לאשר זאת.