מורשת יהדות מרוקו

הציור פרי מכחולה ובאדיבותה של ד"ר אלישבע שטרית

ר׳ אברהם בן אדיבה, בתו פריחא ובנו עזבו את מרוקו מחמת חוסר הביטחון והמהומות הממושכות שם בשנים 1757-1728, שהתחוללו לאחר מות המלך התקיף מולאי אסמאעיל, ועקב המלחמות שניהלו יורשיו הרבים על השלטון. ר׳ אברהם ובנו, שסבלו גם הם מפרעות האלג׳יראים, עזבו את תוניס וחזרו אליה לאחר זמן מה, אך איבדו כל קשר עם פריחא, שלא התלוותה אליהם במנוסתם. החיפושים אחריה לא נשאו פרי, ולא נודע מה אירע לה.

הערת המחבר : 9 במאמרי הראשון על פריחא (לעיל פרק ד, עמי 152-151) טענתי, שהיא חייתה במרוקו במאה ה־18. עתה אפשר לקבוע, שהיא נולדה כנראה בעשור השלישי של המאה, ומתה בפרעות 1756, בשנות העשרים (או השלושים) לחייה, על פי הסברה. פרט לעדותו של ביג׳אוי יש סימנים נוספים שהיא נולדה במרוקו: תפוצת הבקשה שלה ״פנה אלינו ברחמים״(שם, שם), תפוצת השירים הערביים־היהודיים שכתב אביה, ר׳ אברהם בן אדיבה, כפי שאני מראה להלן, והימצאותה הממושכת של משפחת בן אדיבה במרוקו מאז גירושי ספרד ופורטוגל (שם, הערה 11).

פריחא ידעה פרק בתורה וכתבה חיבורים ופיוטים עבריים. לזכרה הפך ר׳ אברהם את ביתו לאתר הנצחה, שכלל מקווה טהרה ובית כנסת. המקווה נחצב במקום שבו עמדה מיטתה, וארון הקודש הועמד במקום שבו נמצאה ספרייתה. נשות הקהילה פנו אל פריחא כאל קדושה, והזכירו את שמה בשעות מצוקתן. ביג׳אוי מכנה את פריחא ״רבנית״ ומציין את גדולתה בתורה ואת הספרים והשירים שחיברה, אך אין הוא מוסר פרטים מדויקים על כך. כדי להדגים את גדולתה בשירה העברית הוא מביא במאמרו פיוט הנושא את האקרוסטיכון פרחא, ומתרגמו לערבית יהודית. הפיוט (שיובא להלן) הוא שיר גאולה, הרומז כנראה למצוקות ולרדיפות שידעה משפחת המשוררת עוד במרוקו ושבעטיין היא יצאה מארץ זו. פריחא כתבה אותו כנראה בתוניס, ואילו את הבקשה ״פנה אלינו ברחמים״ היא חיברה במרוקו. איננו יודעים אם ביג׳אוי ידע על שירים נוספים מאת פריחא ורק מחוסר מקום לא הביאם במאמרו.

הערת המחבר : עד הריסתו נשא הרחוב שבו שכן בית הכנסת על שם פריחה את השם ״רחוב המקוה״ (בצרפתית Rue du Bain), כנראה על שם המקווה שנמצא בו ושחצב אותו ר׳ אברהם בן אדיבה לזכר בתו: ראה סבאג והטל, עמי 65. המחברים אינם מציינים את שמו הערבי של הרחוב, שהיה נהוג בפי תושבי הרובע.

שם המשוררת היה אפוא פריחא בת אברהם [בר אדיבה], ולא בת יוסף. מסתבר שבשירה הראשון, גם הוא שיר גאולה נרגש ביותר, הצירוף בת יוסף מורה על כנסת ישראל ועם ישראל, רמז לכינוי המקראי בית יוסף, המייחלים לבוא הגאולה, ולא לאדם כלשהו. לפיכך התיבה בת בלבד שייכת לסימן המחבר, הכולל שני חלקים: אקרוסטיכון חיצוני, פריחא, ואקרוסטיכון פנימי, אברהם בר יצחק בר אדיבה, וביניהם התיבה בת.

אשר לאביה, ר׳ אברהם בר אדיבה, באחרונה מצאתי שני שירים שלו בערבית יהודית, שהיו נפוצים ביותר בקרב יהודי מרוקו: שיר ארוך המבוסם על סיפורי איוב״ וקינה לאומית ארוכה לתשעה באב על עשרה הרוגי מלכות. ביג׳אוי מכנה אותו ״הרב הגדול״, אולם לבד משני שירים אלה, שהוא חיברם ודאי במרוקו, ואזכורו באקרוסטיכון הפנימי של שירה הראשון של פריחא ובמאמר של ביג׳אוי, לא מצאתי את שמו במסמך אחר. גם לא מצאתי באיזו קהילה במרוקו הוא חי.

שירי חתונה עבריים וערביים-יהודיים מקהילות שונות במרוקו

יוסף שטרית

1 מקומן של השירה והמוסיקה בטקסי החתונה היהודית במרוקו

אנו מביאים כאן מספר שירים עבריים, שירים ערביימ־יהודיים ושירים דו־לשוניים מסוגת המטרוז [=השיר הרקום] שהיו נהוגים בטקסי החתונה בקהילות שונות במרוקו או נכתבו במיוחד בידי משוררים עבריים לכבוד חתנים וכלות במרוקו. מנהג שִּׂמּוּחַ חתן וכלה דרך תינוי שבחיו של החתן ובמיוחד שבחיה של הכלה קדום ביותר במסורת היהודית, ומקורו עוד בתקופת המקרא. על פי הרמזים המפוזרים בשיר השירים [להלן שה״ש] יש אף לראות בפרקיה השונים של מגילה זו סדרה של שירי שבח לחתן ולכלה מן הקדומים ביותר בתרבות השמית. כך התבססה מצוות שימוח החתן והכלה, שמתקיימת עד היום בכל קהילות ישראל המסורתיות, ובמיוחד בקהילות החרדיות. נראה כי מאז ומתמיד לוו השבחים בשירה קולית ובנגינה ולא רק בטקסטים מילוליים עבריים ובטקסטים בלשונות היהודים שנהגו בקהילות השונות, ולרוב גם בריקודים; ואין להעלות על הדעת שמחה משפחתית או קבוצתית בלא יסודות משמחים אלה או בלא אחדים מהם לפחות, לעד יין ויי״עו.

ביהדות מרוקו לא ידועים לנו שירי שבח לחתן ולכלה או לאבי החתן ולאבי הכלה מימי הביניים, עבריים או ערביימ־יהודיים, אך חוסר ידיעה זה אינו מוכיח שלא נכתבו ולא בוצעו שירים כאלה בחתונות היהודיות בקהילות השונות. על פי כל השערה זהירה הרבו הקהילות להשתמש^, בתקופה זו בשירי שבח שנכתבו בידי משוררי תור הזהב, שיצירתם הגיעה באופן סדיר לקהילות היהודיות בצפון אפריקה בכלל ובמרוקו בפרט

הערת המחבר : פיוט נפוץ ביותר בקהילות דרום מערב מרוקו והושר במיוחד בהולכת הכלה לבית החתן הוא הפיוט ״בימי הנעורים מי יתנני, / אקרא אל אלוה וייענני״(ראו השיר להלן). הפיוט בוצע בהתרגשות רבה מפי הפייטנים שעמדו בראש התהלוכה וליוו את הכלה עד לפתח בית החתן. על פי תפוצתו הרבה של הפיוט בכתבי היד מג׳רבה ומקהילות נוספות בדרום תוניסיה דומה שגם בקהילות אלה שימש פיוט זה שיר מרכזי בטקסי חתונה שונים. גם הפיוט ״שוכנת בשדה עם אהלי כושן לר׳ שלמה אבן גבירול שימש בטקסי החתונה בקהילות רבות במרוקו, כנראה עוד לפני בוא המגורשים למרוקו(ראו השיר להלן).

סוגה שירית זו התפתחה כמו כלל הכתיבה השירית בקהילות אלה לאחר התיישבות מגורשי ספרד בסוף המאה ה־15 בקהילות מרכזיות. כך נכתבו שירי שבח שונים לחתן ולכלה במאה ה־16, שמחבריהם נשארו עלומים או מזוהים על פי שמותיהם הפרטיים בלבד.

המשורר הידוע הראשון ששירי החתונה שלו שרדו באלג׳יריה ובמרוקו הוא ר׳ מנדיל אבי זמרה, שנולד בפאם ברבע השני של המאה ה־16 ונפטר בתחילת המאה ה־17, לאחר ששימש דיין בתלמסאן שבאלגייריה (סמוך לגבולה עם מרוקו) ובפאס. הוא השאיר לנו דיואן עברי נכבד ביותר, המפוזר בכתבי יד רבים. מבחינות רבות ר׳ מנדיל אבי זמרה הוא המייסד של אסכולת השירה העברית החדשה בצפון אפריקה לאחר הגירוש. המדובר במגוון הסוגות שהוא כתב בהן, החל בשירה האישית וכלה בשירת הקינות האישיות והלאומיות, דרך שירי חגים ומועדים ושירי גלות וגאולה אלגוריים. הוא תרם ליצירה זאת כמאה פיוטים וקינות; רובם אצורים עדיין בכתבי יד, אך אחדים משירי החתונה שלו זבו באחרונה לההדרה מסודרת.

תקציר על רבי מנדיל אבי זמרה של אפרים חזן מתוך אתר " פיוט "

על דמותו ושירתו של ר' מנדיל אבן זמרה, בן למגורשי ספרד, שחי ופעל במרוקו ובאלג'יר במחצית השניה של המאה ה-16.

ר' מנדיל אבן זמרה, בן למגורשי ספרד, חי ופעל במרוקו ובאלג'יר במחצית השניה של המאה ה-16. שירתו נושאת את חותמה של שירת ספרד ומשוררי צפון אפריקה הושפעו ממנו רבות. שירים רבים שלו כלולים בקבצי הפיוטים של צפון אפריקה ובעיקר של אלג'יר, רובם עדיין בכתבי יד. ב"שיר ידידות" מצויים חמשה פיוטים שלו.

מנדיל אבן זמרה ושירתו נזכרו לשבח במקורות שונים ובמחקרים שונים, חדשים גם ישנים, העוסקים בצמיחתה של השירה העברית לאחר גירוש ספרד העלו על נס את שירתו של מנדיל,  אך גם התייחסות זו היא פרי רושם כללי, ולא הביאה לההדרת שירתו של מנדיל ולהצגתה לפני החוקרים. צעד ראשון בכיוון פרסום שירת מנדיל עשינו עם פרסום מהדורה לשמונה פיוטי מוחרך מתוך כתב יד ששון 808, ומאוחר יותר הוספנו והצגנו שמונה פיוטי רשות. ומובן מאליו כי כללנו את משוררנו בילקוט "השירה העברית בצפון אפריקה.

הפתעה מיוחדת זימן לנו שיר בלתי נודע, מכתב יד אוקספורד מספר 1941 (דף 58ב) ברשימת נויבאור, שכתב המקובל הנודע רבי שמעון לביא לכבוד מנדיל, וזו לשון הכתובת המציגה את השיר: "פיוט נאה שחיבר החכם המקובל המלוב"ן [=המלומד בנסים] האלהי ר' שמעון לביא זצו"ל זלה"ה על החכם השלם המקובל מנדיל זצו"ל למה שנעמו לו שיריו ושבחיו". השיר כתוב בחרוז מבריח ובמשקל המתפשט, וכלולים בו דברי ידידות ושבח למנדיל ולשירתו.

ההערכה הרבה למשוררנו נשענת לא במעט על התקבלות שירתו ועל הערכתם של בני דורו והדורות הסמוכים לו. חלק מפיוטיו נקלטו בקבצים הצפון אפריקניים למרכזיהם, ורבים מהם נכללו בשפע בקובצי הפיוטים שבכתבי היד מאלג'יר. בהקדמה ל"עומר השכחה"אנו מוצאים הסכמה של מנדיל בצירוף שיר שבח לספר. בדברי ההקדמה לשיר הוא קורא להדפיס את הספר ומכאן אתה למד על סמכות שהייתה לו בקרב בני דורו. בספר עצמו מוצג מנדיל כמשורר הראוי לחיקוי. רבי מנחם לונזאנו מזכיר את שמו של מנדיל בין המשוררים ששירתם חביבה עליו, ומעמידו בשורה אחת עם גדולי המשוררים העברים. ואכן עיון במה שנתפרסם עד עתה משירת מנדיל ובשירים שעדיין טמונים בכתבי יד מלמד על ייחודה של שירתו, אשר בצד היותה המשך לשירת ספרד תוך זיקה מפורשת למשוררים מוגדרים ולשירתם, יודעת היא להתרענן ולהתחדש. עד כאן מאתר פיוט.

ביום ראשון 21 באפריל, בזריחה, חזרו קומץ פליטים למלאה כדי לחפש את בני משפחותיהם, או כדי לחטט בהריסות ולמצוא מעט מזון בעבור טפם, לאחר שארבעה ילדים מתו ברעב. המתים נקברו. הקונסול הבריטי שלח 1,300 כיכרות לחם. באותו היום כתב הגנרל דניס זיק ויקטור דלבייז(1870-1929   ,Denis Jacques Victor Dalbiez) לר׳ וידאל הצרפתי  כדי שימסור את תנחומיו לקהילה וכדי ליידע אותו שמתוכנן משלוח יומי של 2,000 כיכרות לחם. המכובדים המוסלמים של המדינה הקימו ועד הצלה לעזרת הנפגעים. בתוך שעות מעטות הם אספו 10,000 פזטות חוסני, 300 שקי חיטה ו־50 שקי קמח ומוצרי מזון אחרים. צעד זה הגדיר אנרי רייניו ׳דחף עמוק של אנושיות׳. כמה משפחות מוסלמיות שלחו מנות לידידיהן היהודים.

הערת המחבר : ידוע שכמה מהמשפחות, לדוגמה האחים תאזי(Tazi), היו מצאצאי יהודים שהתאסלמו. שכניהם המוסלמים מעולם לא הפסיקו להזכיר להם את זה. אין לדעת אם הרצון לעזור נבע מקשרי דם או מתגובה אנושית לנוכח סבלם של הנפגעים הרעבים, שדמה לסבלות אבותיהם שהשתמדו.

הארמון היה רק מקלט ארעי, והוועדה החליטה לשקם את המלאח כדי להחזיר את היהודים לשכונתם במהירות האפשרית. אלמליח ורייניו הגיעו לשם עם אדריכל, רופאים וקצינים כדי להעריך את המצב. במשך כמה שעות הם הסתובבו בעיר נטושה, דוממה, שנבזזה עד היסוד – עיי חורבות. הם ראו את ההרס הנורא, השממה והחורבן, השרפה וההפצצות. היו בתים שכל החזית שלהם נפלה ואפשר היה לראות את הקירות שמנגד ואת כל המחיצות החשופות של הדירות, וההפרדות בין הקומות, בדומה לחיתוך אנכי בשרטוט של אדריכל. כמה בליטות בלבד ציינו את הקומות שהיו שם עד לא מזמן. כל הדלתות, כל החלונות וכל קישוטי העץ של בתי המלאח נשרפו או נופצו. עשן חריף מעורב באדים חמים עלה מתוך גלי ההריסות. רעידת האדמה החזקה ביותר לא הייתה יכולה ליצור מראה זוועה כה מדכא וקודר. המלאח, שרק ימים אחדים לפני כן שקק פעילות, יושב בדד, מרוקן מתושביו ומנכסיו. ברחוב הראשי שחצה את כל המלאח – משער המלאח עד שער בית הקברות – הוצתו החנויות והבתים. ערמות של הריסות, קורות שרופות וגופות מושלכות בטיט חסמו את המעבר. בסך הכול, 25 בניינים, שהיו בתיהם של יותר מ־100 משפחות, נהרסו לחלוטין, וכ־1,000 אנשים נותרו ללא קורת גג.

האבדות לא נמדדו רק בנפש ובנזק. מורשת רוחנית ודתית שלמה נעלמה בעשן: בתי הכנסת ותשמישי הקודש חוללו והוצתו, הספסלים רוסקו, מנורות השמן נופצו; ספרי תורה שלא נשרפו נקרעו לגזרים, נזרקו ברחובות ונרמסו. הספרייה העתיקה של משפחת סרירו, מן העתיקות והעשירות ביותר בצפון אפריקה, שהכילה אלפי ספרים וכתבי יד עתיקים, נחרבה.

אלמליח עבר להתגורר בשכונה האירופית באלמדינה כדי לטפל בפצועים שהוא הביא לבית החולים האזרחי בפאס אלבאלי. רייניו העמיד לרשות הנפגעים שני רופאים צרפתים ודאג לאספקת מזון ולטיפול בפצועים, למניעת מגפות, לטיהור הבארות, לפינוי ההריסות ולסיפוק מגורים למשפחות ללא קורת גג.

החכמים שניסו לשחזר כתבי־יד ולהדפיסם, נתקלו כמובן בקשיים רבים. פעמוח הכתוב והשלמת החסר היו כרוכים בטירחה גדולה ובשעות ארוכות של עבודה מייגעת. ר׳ ידידיה מונסונייגו שליט״א, הרב הראשי של פאס ושל מרוקו, הוציא לאור בשנת 1952 את ספר ׳דברי אמתי, שאלות ותשובות של אבי סבו, ר׳ ידידיה. וכך הוא מספר על מלאכתו זו:

לפי ששלטה בו יד הרקבון ואכלתהו הקרירות וראיתיו צפוי לכליון מעותד לאבדון ולכך זכה וקדם לאחיו שאר ספרי המחבר. למותר יחשב אם אספרה עול סבלי טורחי ועמלי בקבוץ הספר וחבור העלים שהיו נפרדים ומפוזרים בניר זקן ובלוי. וכמה דפים מטושטשים ומרוקמים בנקבי מאכלות עש וסם באופן הייתי כמציל מזוטו של ים ממש…

פרט לקשיים האלה, נשמדו ספרים רבים, ספרי תורה ותשמישי־קדושה במהלך הפרעות התכופות שהתחוללו בשכונות היהודים במרוצת המאות האחרונות. כידוע, חילופי השלטון במרוקו הביאו לעתים להתקוממויות של השבטים הברברים והמוסלמים. בדרכם הם לא היססו מלהיכנס למלאח, בפאס שהיה ממש צמוד לארמון המלך, לשדוד אותו ולהעלות באש בתים ואף רחובות שלמים:

…ומפני חומר התלאות שעברו עליהם נשארו ספריהם בכת״י טמונים בחיקם, כעוללים לא ראו אור, עד שדור אחר דור נתיישנו ונאבדו ואכלם עש והיו כלא היו, ומעט מזער נמלט משרידי ספריהם משטף שבולת הזמן, ורובם ככולם היו נאבדים ברדיפות ולחיצות ודחיקות אשר ידחקונו מכל צד מבין הארצות, מזוית לפינה וממקום למקום, והשחיתו עץ חייתנו.

מאורעות כאלה אירעו בשנים 1822,1820,1791,1747,1665,1649,1465,1438, ועוד רבות הן העדויות עליהם. למשל: ׳ובשנת התק״ז – 1747 בחודש כסליו נכנסו האויבים לעיר [פאס] ולקחו כל אשר לנו ושללו כל הספרים וכל הבגדים שהיו לנו ולא נשאר בלתי אם גויתנו ואדמתנו׳.

המאורעות האלה לא אירעו רק בבירה; גם הקהילות האחרות סבלו ונשדדו תכופות. נזכיר, לדוגמה, שבשנת 1610 נהרסו בתי היהודים בתדלא, חמישים ספרי תורה ואלפיים עותקים של חומשים וכמות גדולה של ספרי־קודש אחרים הועלו באש. בשנת 1750 הועלתה באש ספרייתו של ר׳ יהודה קוריאט מתיטואן. בשנת 1790, תחת מלכות מולאי יאזיד שכונה בפי היהודים בשם המזי׳׳ד נערכו פרעות בקהילות רבות במרוקו, בתים ורכוש נשדדו ונשרפו ומשפחות רבות נשארו בחוסר כל. על כניסת גדודי המלך יאזיד למכנאס אנו קוראים:

…ולהיות שבשנת נת״ק לפ״ק [=1790] חרה אף ה׳ בנו… והיתה עת צרה כמבכירה, ויניענו עונינו כנוע בכברה ובתינו היו לנכרים, ע׳׳י הצר הצורר שנכנסה בלשת לכאן לעיר מקנאס יע״א ונשללו חמדת כל המון ישראל הכ״ל ולא נותר לנו בלתי אם גויתינו ואדמתנו, וקצת מספרי הרב [חיים טולידאנו] ז״ל קנו אותם ב״ב [בני ביתו] מיד השוללים הרשעים והפצרנו בהם להחזירם לנו בדמיהם בתוספת מרובה על העיקר ממה שקנו אותם…

הרב אהרן הכהן כלאץ נמלט ממכנאס לליוורנו, משם קרא לרבנים ולנדיבים לבוא לעזרת קהילתו. בקול־קורא הקצר שפרסם, תיאר את האסון הגדול שירד על עירו, ובין השאר כתב: ׳ולא זה בלבד אלא שחרבו בתינו ושרפו היכלות וספרים ומזוזות ולא נשאר שום ספר שלא נשרף.

ברית יוצא מרוקו – מאמרים שונים

גיליון מספר 5 – 10-1990

דמותו של רב, מן העבר במרוקו ומן ההווה בישראל

ואם בגבורות שמונים שגה ורוהבם עמל, תורה ומצוות, יוקרה והדר, חוכמה ויצירה…

רבי יהודה שטרית

מאת נהוראי מ. שטרית

אחת התופעות המעניינות ביותר של אישים גדולים בתורה וחכמים במעשה, היא שככל שהזמן עובר עליהם ולא לפניהם, הם הופכים ונהיים פוריים יותר רוחנית ופעילים יותר מעשית.

כך אכן היא אישיותו של הרב יהודה שטרית, אשר הוסמך כרב בגיל צעיר, בעיר תאפילאלת שבמרוקו, בישיבת הרב הקדוש, רבי יעקב אבוחצירה זצ״ל.

הוא שימש כרב צעיר בעיירה גוראמה ועסק בעיקר בלימודי ״חדר״ לילדי עניים ובאיסוף צדקה למענם. אחר־כך נתקבל כרב העיר אגדיר, בה שירת את הקהילה היהודית שם עד לחורבנה בזעזוע אדמה קשה. רבי יהודה יצא על משפחתו בשלמותה ללא פגע, כאשר סביבו, נקברו משפחות שלמות מתחת להריסות. שמו הלך לפניו והוביל אותו לעיר הגדולה קאזבלנקה, בה כיהן תקופה קצרה כדיין בבית הדין הרבני, שהיה ידוע במיסודו הרחב והתקין במרוקו. רבי יהודה הירהר בנס הגדול שקרה לו בעיר אגדיר ופסק על עצמו חד־משמעית: הנס הזה מורה לי שאין לי ולמשפחתי מה להשתהות יותר בגלות מרוקו ועלי לעלות לארץ אבותי – ישראל.

בישראל, נתקבל רבי יהודה ברוב עם והדר ומייד הופנה לעיר העמק, עפולה, בה כיהן כרב העיר הספרדי למעלה מעשרים שנה.

בקיאותו בתנ״ך ובקבלה הרקיעה שחקים והוא החל לכתוב… ספריו הראשונים ״קול יהודה״ ו״מנחת יהודה״ יצאו לאור ״ונחטפו כלחמניות״. הם סיפקו תשובות בפשט ובעמקות ההלכה, בכשרות, בתפילות ומידרש.

אחת השאלות המסובכות, שהטרידה אנשי הלכה רבים במשך זמן רב, הייתה על נכה, העולה לתורה או רוצה לעלות לקרוא בתורה, כאשר שקית ניילון מלאה בשתן, תלוייה על גופו. התשובה הייתה של רבי יהודה: מותר או אסור״(את התשובה, ימצא כל אחד בוודאי בספרו ״מנחת יהודה אי״)

רבי יהודה שטרית, יצא לגמלאות ואת פעמיו עשה מייד לירושלים, רכש בה דירה והשתקע עם אשתו המסורה, הרבנית יקוט, המכונה לאלא יקוט, (גבירה) שם מצא שלוות הקדושה והרוחניות, ליד אחיו וקרוביו בניו וידידיו, מלומדים בתורה ותלמידי חכמים. כפעיל מאוד במצוות למען הזולת, רוחניותו לא נתנה לו מנוח והוא שקד על ספר שלישי, ״מנחת יהודה ב׳״ המשך לשני… והיד עוד נטוייה.

פעילותו הענפה, הן במרוקו והן בישראל, הייתה ועודנה מגוונת מאוד וחובקת כל מלאכת הקודש של רב: דרשן, סופר, מוהל, שוחט, מורה, פייטן בחסד עליון, חזן בבית הכנסת ומנהיג רוחני…

כאשר מרוקו הייתה למדינה עצמאית מעול הכיבוש של צרפת, ביקר בעיר אגדיר, המלך מוחמד בן־יוסף החמישי, יחד עם יורש העצר, בנו חסן (כיום מלך מרוקו). הרב יהודה שטרית נתקבל אצל המלך כמו כל האנשים החשובים בעיר לכמה דקות. הרב בירך את המלך בברכה המחוייבת ע״פ ההלכה, כאשר פוגשים במלך בדמות אדם: ״ברוך שחלק מכבודו לבשר ודם״. בתמונה, הרב יהודה מברך את המלך בן־ יוסף ולידו, חסן בנו, כיום מלך מרוקו.

כאן ההזדמנות לזכור, שהמלך מוחמד בן־ יוסף היה זה, שהביא על עמו את החרות מהכיבוש הצרפתי ואחר־כך, את העצמאות למדינת מרוקו משתי מדינות כובשות, צרפת וספרד.

בשנת 1953, תבע מוחמד החמישי את סילוק הצרפתים ממדינתו וכתגובה, סילקה אותו צרפת מכסא מלכותו. הוא הוגלה למדאגאסקאר ותחתיו, הומלך אדם זקן, עושה דברם של הצרפתים ושמו, בן־ עראפא.מיום צאת המלך הנערץ והאהוב על העם לגלות כפייתית, נכנסה מרוקו לתוהו ובוהו של מלחמה כללית נגד צרפת ורק כעבור 3 שנים, נכנעו הצרפתים הודות לאומץ ליבו של ראש ממשלת צרפת מנדס פראנס (היהודי), שהכריז שיש לצאת ממרוקו ולהעניק לה את עצמאותה.

המלך המנוח, שבני עמו ראו בו ורואים כיום ביורשו, בנו חסן השני, כשליחי אלהים עלי אדמות, העניק הגנה וזכויות מלאות למיעוט היהודי בזמן מלחמת העצמאות ואחריה. בממשלתו הראשונה, אותה הקים במאמצים אדירים מכל הזרמים, פרט לזרם שחתר תחתיו, שבראשו עמד בן ברקא, מינה המלך מוחמד בן־יוסף את ד"ר בן־זקן היהודי, כשר הדואר. זו הייתה ההוכחה הגדולה ביותר לנאמנותו כלפי היהודים. אבל זו הייתה גם המכה הקשה ביותר לזרמים, ששנאו את היהודים ובראש אחד מהם, עמד אז, עלאל אל־פאסי הנודע, שהשפעתו הייתה גדולה מאוד על חלק גדול מהעם המרוקאי.

עלאל־אל־פאסי מהעיר פאס, סימל בשביל רבים במרוקו ובעיקר בשביל הזרם ״אידריסי״ את מי שעתיד להחליף את המלך מהזרם ״העלאווי״. בין האידריסי לבין העלאווי, קיימת איבה בת מאות בשנים כאשר הראשונים עדיין נוטרים על סילוקם מהמלכות.

פגישתו של הרב יהודה שטרית עם המלך בן־יוסף, המונצחת בתמונה, הפכה להסטורית ומה שמענין עוד יותר הוא, שימים אחדים, אחרי ביקורו של המלך, פקד רעש אדמה חזק מאוד את העיר אגדיר והרס אותה כליל עד היסוד. המלך נאלץ לחזור אליה כשהוא מהלך על חורבותיה ומזיל דמעה מצער.

רבי יהודה שטרית ידוע כדרשן מחמיר ביותר, אולם בעתות דין, נוהג הוא על־פי בית הילל.

רבי יהודה הוא נצר ובן לרב הגדול, רבי מכלוף שטרית ז״ל מהעיירה גוראמה שבאזור תאפילאלת של מרוקו.

ראוי לציין שאת החוברת הזו ועוד רבות , קיבלתי מידיד ורעי, שאול טנג'י הי"ו ויאמר די לצרותיו, בבריאות איתנה ובכתיבה פורייה

תפיסת־עולם זו, הרואה את גילויי הלחץ של המציאות הגלותית בהווה כמעוגנת במציאות המקראית הקדומה, מתגלה גם בכתביהם של המחברים המאוחרים, בני המאות הי״ז והי״ח. ר׳ משה בירדוגו, הידוע בכינוי המשבי״ר, מפרש אחדים מן הדימויים המליציים שבמקרא כרמזים לגילויי הלחץ של זמנו. ״פרים רבים״(תה׳ כ״ב, י״ג) הם גובי־המס מטעם השלטונות החומסים את ממונם של ישראל, אבירי בשן״(שם) הם המלשינים המוסרים את ממונם של ישראל למלכות: ״כאן נתנבא על גלותנו זה אשר אכלונו הממונו,זהו סבבוני פרים רבים (שם) המלחכים את ישראל כלחוך השור ועוד אבירי בשן (שם) שהם בעלי לשון כתרוני (שם) פירוש מכתירין אותי בכתר שם טוב לאמר פלוני עשיר והולכים ואומרים למלכות״.

אנו שומעים כאן על נגישות כספיות שקרבנותיהן העיקריים היו אמורים להיות האמידים שבקרב הקהילה. אלא שכאן נפתח פתח למלשינות ביוזמתם של השלטונות עצמם. על מנת להרחיב ככל האפשר את חוג משלמי המסים. יש להניח שבעלי־לשון המוסרים את ממון ישראל למלכות קמו מקרב הקהילה עצמה, על אף שהמחבר אינו מציין זאת בפירוש. גילויים אלה של מלשינים יהודים מגבירים בוודאי את תודעת הטרגדיה של הגלות. אך על־פי פירושו של המחבר, הרואה בתופעה זו נבואה מקראית, היא נתפסת כגזרה אלוהית, שיש להשלים עמה.

בעקבות דימוי ישראל לעבד הנושא את עיניו לרחמי אדוניו(תה׳ קכ״ג ב׳) מביע ר׳ שמואל ד׳ אבילה את רחשי לבם של בני דורו, שאף הם חשים את עצמם כעבד שנפשו יוצאת לחירות, אך באין לו אורך־רוח להמתין עד תום תקופת השיעבוד, הוא מייחל שאדוניו יטיל בו מום, ועל־ידי כך יזכה בחירות מוקדמת בהתאם להלכה: ״וז״ש הנה כעיני עבדים (שם) ר״ל אנחנו המדוכים במכות בגלות אנו מצפים כעיני עבדים אל יד אדוניהם שממתין ומצפה אימתי יטיל מום בו בעיניו כדי לצאת לחירות״. אם נשפוט לפי הנמשל במלואו, הרי פירושו של דבר הוא, שהמחבר סבור, כי אסון לאומי שיותיר את רישומו בעם כהטלת מום בגוף עשוי להחיש את הגאולה. במלים אחרות, החשת הגאולה בטרם עת מותנית בזעזוע לאומי קשה. אם אין הכוונה כאן לחבלי־משיח לפי המסורת העממית, הרי זוהי בוודאי דעה תמוהה." הגרעין ההיסטורי המצוי בדברים אלה משתקף בשני רמזים בלבד: א) העונש הפיזי שבו נהגו שלטונות האיסלם במרוקו להשתמש כלפי היהודים ב) השם ״גלות ישמעאל״, שבו נוקב כאן המחבר, ככינוי לגלות היהודים במרוקו. לפי עדותו של בירדוגו הכאת יהודים על צוואר נראתה בעיני האיסלם כאות לכניעת היהודים, ולפיכך התיחסו המכים לתופעה משפילה זו כחוק שיש ליישם אותו בכל הזדמנות על מנת להשפיל את היהודים: ״שחוק לישמעאלים הטפשים להכות כל איש ישראל על צואת והיא להם הכנעה לישראל״."

הדימוי של ישראל בגלות לעבד מצוי גם אצל בעל־העיקרים, אך הוא מדגיש יותר את ההשפלה והייאוש ולא את כיליון־העיניים, כדעת המחבר כאן: ״כעבד הזה שהוא בתכלית השפלות והבזיון […] ולא כעבד המצפה לחירות״(ר׳ יוסף אלבו, ס׳ העיקרים, חוצי מחברות לספרות, ת״א תשכ״ד, מאמר ד׳ פרק נ׳, עמי 895.

״[…] לפיכך חננו ה׳ ממכותינו לבל ימיתו אותנו במכות קשות״, אוזן שמואל, דרוש למעלת התשובה, ד׳ ע״א. על תופעה זו יש לנו עדות מפי שני מגורשים, שאחד מהם, לפחות, חש אותה על בשרו, כפי שהוא מספר: ״ומשם נסענו להלוך אל הברבריאה של מלכות פיס בארץ ישמעאל […] וישמעאל^, אחד שהיה מספרד דר במקומי נזדמן לשם. ושם עלי עלילות דברים והאמינו לו בשלושה עדים והכוני פצעוני נשאו את רדידי מעלי והשליכוני בבור תחתיות וגו׳״ (ר׳ יהודה חייס, מערכת האלהות, מנסובה שי״ח, הקדמה, ב׳ ע״ב). המגורש האחר הוא ר׳ אברהם סבע, שאף הוא הגיע למלכות פיס, ובאחד מחיבוריו הוא מביא שיחה מפי שני יהודים משתי גלויות. זה שמגלות אדום מספר על חלקת הלשון האופיינית לתעמולה הנוצרית נגד היהדות ואילו בן גלות ישמעאל מספר על האופן המשפיל שבו נהגו הישמעאלים להכות את היהודי, כגון סטירות ומריטת לחי (ר׳ אברהם סבע, אשכול הכופר, פירוש לאסתר״דראהביטש, תרס״ד, עמי ס״ו). ר׳ דוד חסין בן המאה הי״ח(1792-1722), משורר ידוע מבני מרוקו, כותב אף הוא בעניין זה: ״ואויב מלקה אותי וחובט מעל צוארי אפרוק עולו״(תהילה לדוד, כזבלנקה תרצ״א, דפוס יהודה רזון, אהבת דוד י״ט ע״ב.

רבי אברהם אביטבול

הרב אברהם אביטבול היה דיין וראש ישיבה בעיר מראכש(נפטר ב־1941). בנו של המשורר שלמה אביטבול. נחשב גדול המעיינים בתלמוד בכל רחבי מראכש. דרשן בחסד עליון, ידע לעורר את צאן מרעיתו לתשובה. פעל רבות לסיוע ליתומים ואלמנות.

צדקה תציל ממוות

פעם נפטר מלמד אחד בשם ר׳ אלעזר שהיה עני וחי בקושי. בתום הקבורה ניגשו המנחמים לבית האבל על מנת להתפלל מנחה. הרב אביטבול נשא דרשה חריפה, ״מדוע צדיק אבד ואין איש שם לב?״ ודרש מן הקהילה לגלות נדיבות כלפי האלמנה והיתומים, והקהל אכן תרם בעין יפה. משראה את הסכום שנאסף החל הרב לבכות בכי חרישי. דממה השתררה והקהל לא הבין מדוע הרב בוכה, והרי תרמו ביד נדיבה. פתח הרב אברהם אביטבול ואמר, ״שערו נא בנפשכם מתי ראה ר׳ אלעזר סכום כזה בחייו, אם בכלל? ומה היה ר׳ אלעזר יכול לעשות בסכום שכזה? ומי יודע לו היה לו סכום כזה כמה זמן היה עוד ממשיך לחיות בתוכנו? הלא על כגון זה נאמר ׳וצדקה תציל ממות'! כעת מוטלת עלינו החובה לדאוג לאישה ולילדיה.״ עוד באותו המעמד מינה אפוטרופוס מן המכובדים שבקהילה לטיפול ביתומים ובמשפחה.

נתון תיתן

רבי אברהם אביטבול עצמו לא היה מן העשירים, אך הוא השתדל לתת צדקה ככל יכולתו. ביום שישי אחד יצא עם שני חתניו לקנות מצרכים לשבת. בדרכם ראו יהודי ופניו עצובות. ניגש אליו רבי אברהם אביטבול ושאל לשלומו, והלה סיפר לו שאשתו חולה זה זמן רב וכבר תקופה שהוא קונה מצרכים בהקפה וכעת אין לו ממי ללוות – אפילו לצורכי שבת. מיד שלח הרב אביטבול את ידו לכיסו ונתן לו את כל כספו שהיה מיועד לקניית מצרכי השבת עבור משפחתו שלו. חתניו עמדו נדהמים, וכי מה יעשו כעת? ביקש הרב מחתניו להתלוות אליו אל השוק בכל זאת. בכניסה לשוק עמדו מספר סוחרים ושוחחו ביניהם. משנכנס הרב עמדו לכבודו ואחד הסוחרים אמר, ״זה עתה סיימנו את חשבונות המסחר והפרשנו כסף לצדקה. הנה הסכום,״ והושיט לרב סכום כסף נאה המספיק לכמה שבתות. חתניו שמחו וראו בכך סימן משמים: כעת יש בידם כסף המספיק לשבתות הרבה. אולם הרב אביטבול ראה בכך סיעתא דשמיא שמעשיו היו לטובה ושעליו להמשיך לעשותם. הוא הורה לחתניו לקנות צורכי השבת למשפחתו לשבת זו, ואת שאר הכסף חילק לעניים.

מתוך הספר " חוכמה מקדם " חזי כהן

רבי אברהם ב״ר מרדכי גלאנטי

מגדולי חכמי צפת בתקופת זהרה, מחשובי תלמידי הרמ״ק, ומהאריות בחבורת תלמידי האר״י ז״ל, וכפי שמעיד בעל ״שבחי האר״י ז״ל אמר עליו האר״י הקדוש בזה הלשון: ״מעיד אני עלי שמים וארץ שלא ראיתי זולתו שאפילו חטא אין בו״.

צדקותו וענוותנותו של רבינו מהר״א גלאנטי היו למופת בין חכמי דורו בצפת, אשר כל אחד ואחד מבני החבורה היה גובהו כגובה ארזים, והם הרימו לנס את הפלגתו של מהר״א גלאנטי בחסידות ובענוה, עדות לזה אנו מוצאים בשתי עובדות המובאות בספר ״קב הישר״ פרק ט״ו וזה לשונו: ״ואם אגיד לכם מן הענוה גדולה שבינינו, הנה סיפר לי הרב הגדול רבי מנחם, בן הרב הגדול רבי אברהם גלאנטי ז״ל, שפעם אחד נשא על כתיפו שק עם קמח מן השוק, ובא מאחריו הגאון הרב הגדול מורנו הרב רבי שלמה שאגיס ז״ל, וחטף את השק מעל כתפיו של רבי אברהם גלאנטי, ונשבע בחייו שאל יוליך שום אדם זה השק עם הקמח לבית רבי אברהם גלאנטי הנזכר לעיל, כי אם הוא בעצמו דוקא, כי אמר החכם רבי שלמה שאגיס הנזכר לעיל, שהוא עדיין רך בשנים ממנו וחזק ממנו. להפציר בו הרב אברהם גלאנטי שלא יעשה לו ככה, כי הרב רבי שלמה שאגיס היה גדול בתורה ומופלג בעושר. ולא רצה רבי שלמה כלל, וטען רבי שלמה שאגיס בעצמו השק עם קמח לבית הזקן רבי אברהם גלאנטי.

וכן פעם אחת בא החסיד מורנו הרב רבי אברהם גלאנטי הנזכר לעיל מכפר עין זיתון, וקנה שם כד אחד ומילא אותו מים מתוקים מן באר שבכפר עין זיתון, שהן מים חשובים מאוד, ובדרך הילוכו פגע בו החסיד רבי מסעוד ואמר לו רבי, תן לי מעט מים, כי צמא אני. והיטה רבי אברהם גלאנטי את שכמו להשקותו, ומיד לקח רבי מסעוד את הכד על שכמו ונשבע להוליכו לביתו של רבי אברהם גלאנטי, ונשבע שלא יפצור בו. וכן כל בני החבורה כשהיו רואין את רבי אברהם גלאנטי ברחוק שלושים אמות היו עומדין לפניו, ואחר כך כשהיה מקרב אליהם, היו נושקים את ידיו ואמרו לו: הלואי שנהיה מצע תחת רגליך בעולם הבא. כי היה חסיד גדול ועניו, והיה תמיד מזהיר אותנו שיהיה שלום וריעות ואחוה ואהבה בינינו. זכותו יעמוד לנו ולכל ישראל.

ירח-יקר״ ־ זהרי חמה

רבינו מהר״א גלאנטי לא ימוש מפיו תורת רבו הרמ״ק, חיבר פירוש על הזוהר, ובאשר הלך בעקבות פירושו הגדול של רבו הרמ״ק על ספר הזוהר ״אור יקר״, קרא לספרו ״ירח יקר״, להורות שפירוש רבו הרמ״ק כשמש בגבורתו, ופירושו הוא כמו ירח שמקבלת הארה מהשמש, כמוהר״ר אברהם אזולאי צירף לפירושו על הזוהר קיצור מספר ״ירח יקר״ וקראו בשם ״זהרי חמה״.

כ״ק מרן אדמו״ר משינווא רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם זצוק״ל, השתדל להביא לדפוס את הספר ׳זהרי חמה׳ היה זה כאשר שהה רבינו בירושלים ומצא מרגלית יקרה, פירוש על הזוהר הקדוש בכתב יד, מהגאון המקובל רבי אברהם אזולאי מחברון. רבינו רכשו בכסף מלא והשתדל בכל עוז שיצא לדפוס כדי ״לזכות, ולזכות את הרבים, וזכות הרבים יהיה תלוי בי לזכות לעשות תשובה שלימה בתוך כל ישראל" [כלשונו בהקדמתו].

לאחר מכן, מצא רבינו כתב יד נוסף של הספר ״אור החמה״ בספרייתו של רבי שמואל העליר רבה של צפת, ובעותק זה נוסף פירושו של המקובל הקדוש רבי אברהם גלאנטי בשם ״זהרי חמה״. הואיל וכך, פנה רבינו בשנת ששו״ן [תרנ"ו- 1896] להדפיס מחדש את הספר ״אור החמה״ כאשר בכל דף מופיעים דברי הרמ״ק ודברי מהרח״ו, ״זהרי חמה״ לרבי אברהם גלאנטי ו״אור החמה״ לרבי אברהם אזולאי.

על גדלו וקדושתו של רבי אברהם גלאנטי, סיפר האדמו״ר משינווא את הסיפור הבא:

בבוא האר״י ז״ל לצפת, נמשכו אחריו הרבה מגדולי צפת, אבל היו גדולי ארץ שלא דבקו בו. מנהגו של רבי אברהם גלאנטי היה לישב בתענית בצינעה כל הימים, מלבד הימים שאין אומרים בהם תחנון, והיה מקבל עליו תענית בכל תפלת מנחה. כך עשה כל הימים, ולא ידע מכך איש. פעם הכין האר״י ז״ל סעודה לתלמידיו בכפר ״עין-זיתון״ הסמוך לצפת בתחום שבת, ואמר לשלוחו: ״לך לרבי אברהם גלאנטי ובוא אליו לפני תפלת מנחה, ואמור לי בשמי שאני מבקשו שלא יקבל על עצמו תענית בשעת מנחה כדי שיוכל לבא אלי למחר אל הסעודה אשר הכינותי״. השליח הגיע לבית מדרשו של רבי אברהם גלאנטי בדיוק כאשר עמד להתפלל מנחה.

כשאמר לו את הדברים, כעס רבי אברהם ואמר: ״מנין הוא יודע שאני יושב בתענית, האם נביא הוא?״ לאחר מכן התיישב בדעתו ואמר: מכל מקום, הריהו יודע… והשיב לשליח: ״שוב לרבך ואמור לו, שאבוא אל הסעודה״.

למחרת הלך רבי אברהם לעין זיתון אל הסעודה אשר הכין האר״י הקדוש. לפני הסעודה פתח האר״י במאמר עמוק בחכמת הקבלה, כדרכו. רבי אברהם שהיה מקובל גדול הקשה ואמר: ״לדברי הרב, הלא יש סתירה מכלל פלוני, וממקום פלוני״. השיב לו האר״י ז״ל: ״כדי לענות על כך, צריכים להבין היטב את הדברים במקום שהקשית ממנו״. מיד פתח האר״י ז״ל והסביר את אותו מאמר באופן מופלא, והתברר שאין משם קושיא. הוסיף רבי אברהם ושאל: ״לפי הסבר חדש זה, הלא קשה ממקום אחר״. השיבו האר״י: ״מן השאלה נראה, שהדברים שם לא הובנו על בוריים״, והתחיל להסביר את הענין ההוא בטוב טעם ודעת ובהקדמות נכונות, עד שהקושיא נעלמה מאליה. הוסיף רבי אברהם והקשה ממקום נוסף, והאר״י הקדוש פנה והסביר גם את אותה סוגיא באור חדש ומופלא והסתירה התיישבה. כיון שראה רבי אברהם את כחו של האריז״ל בקבלה, אמר: ״מן ההכרח להפסיק כאן, כי התלמידים רעבים״…

לאחר הסעודה, ניגש רבי אברהם אל האר״י ובקש ממנו כי יאמר לו, מהו תיקון נפשו. כי זו היתה דרכו בקודש של האריז״ל, לומר לשואליו מהו תיקון נפשם ורבים פנו אליו ונפשם בשאלתם. השיב לו: ״תיקון נפשכם הוא לאכול בכל יום בשר ולשתות יין״. התרעם רבי אברהם ז״ל ושאל בתמיהה: ״האם אכילה ושתיה הם תיקון הנפש?!״ השיבו האר״י בנחת: ״לגביכם – כן הוא. כי במרום מתרעמים עליכם, על שיש בכחכם להעלות ולתקן את הניצוצות-הקדושים שבמאכלים, ובגלל תעניותיכם אין אתם מעלים אותם! לכן, תיקון נפשיכם הוא על ידי אכילה ושתיה בקדושה, להעלותם ולתקנם״.

דבקה נפשו של רבי אברהם באריז״ל, הלך לאחיו הגדול רבי משה גלאנטי ז״ל ואמר: ״אחי, איך טחו עינינו מלראות את האור הבהיר, ולמה אנו עומדים מרחוק?״ נכנסו הדברים בלב המהר״ם גלאנטי, לבש בגדי כבוד ולקח את משמשו אתו, והלך להאריז״ל. בבואו, אמר לו: ״יאמר לי מר בטובו תיקון נפשי מה הוא״. ענה לו: ״הן כבודו הוא רב זקן, ואיך ישאל ממני תיקון נפשו״ הפציר בו ובקשו שיגלה לו. שהה האר״י הקדוש – שלא כמעשהו עם רבי אברהם, שם ענהו על אתר – וכעבור שעה קלה אמר לו: ״אני רואה עליכם פגם חטא גזל״. השתומם רבי משה ונחרד, נענה ואמר: ״הלא מעולם לא עסקתי במשא ומתן, איזה חטא גזל יכול להיות בידי?״ השיב לו האר״י: ״הלא אני רואה זאת עליכם, ומה אעשה?!״.״

הלך רבי משה לביתו ושלח להכריז בכל בתי הכנסיות ובתי המדרשות, שאם יש למישהו, איש או אשה, איזו שהיא תביעה עליו – או שמישהו יודע שיש לאחר תביעה כספית עליו – הריהו מבקשו לבא אליו ולהודיעו, והוא יחזיק לו סובה על כך, אבל איש לא בא. לבסוף באה לפניו אשה ישישה ואמרה: ״שמעתי שרבינו שואל ודורש כל כך, אולי אעשה רצון צדיק, כי יש לי תביעה קטנה״. אמר לה: ״אמרי מה תביעתך, ותעש״. ענתה ואמרה: ״מורטת צמר אני, ויש מחיר ידוע ומקובל, על כל כמות מסויימת מקבלים מחיר קצוב. אבל אני מומחית במריטה, לכן אני נוטלת יותר מהמקובל. פעם הבאתי לרעייתו הרבנית צמר ממורט ובדרכי בקשתי את המחיר שאני נוטלת, הרבנית השיבה לי שהיא מוכנה לתת לי כפי שהיא נותנת לכל הנשים, ולא יותר. אני מזכירה איפוא, שלדעתי מגיע לי עדיין ההפרש״. מיהר רבי משה ונתן לה את מספר הפרוטות שביקשה. כאשר בא בשנית לפני האר״י הקדוש, אמר לו: ״זה היה הדבר היחיד שביקשו מכם במרום״!…

• 32 – הגות לבי בו ארבעה קונטרסים, אשר קראם בשם: הגות לבי; תרנן לשוני; לשוני עט ותולדות יוסף. בו 313 עמודים כתוב־ם. הדף 13.55. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 10—13 מילים.

הגות ליבי בו דברים על מעלת הכתיבה; החובה המוטלת על כל אחד לכתוב את חידושי תורה שיחדש ופניה לבני תורה לקיים חובה זו:

והנני קורא בקול גדול … לפני רבנן ותלמידיהון, החזיקו בידיכם קסת ועט הסופר, לכתוב עלי נייר יום יום, מה שתעלה מצודת שכלכם מחידושי תורה ודיניה ומשפטיה, אם מעט ואם הרבה…

כמו כן כותב על תולדות הנייר והדפום, על הספרים העבריים שראו אור לראשונה בדפוס, וכן דן על הנייר בהלכה. בקונטריס יש 32 עמודים.

33 – תרנן לשוני דברים בשבח מעלת לשון הקודש ובחיזוק החייאתה.

מאמר זה נכתב, בעקבות ההתעוררות שחלה בתקופה זו בערים שונות במארוקו, להפצת השפה העברית והקמת חוגים ללימוד השפה. ראשי החוג הזמינו את ר׳ יוסף להרצות בפניהם. נושא ההרצאה נקבע על ידי המארגנים. בהרצאתו נתבקש לדון על השם ״לשון הקודש״ שניתן לשפה העברית במקורות — בפי חכמי הדורות, ולא נקראה על שם האומה הישראלית, כמו שאר השפות. בפתיחתו מתאר המחבר את הפעילות הערה שהיתה קיימת בעיר פאס בנושא זה:

נדרשתי לשואלני מבחורי חמד, חכמים ונבונים, להודיעם מדוע קנה שם לשון האומה הישראלית בשם לשון הקודש. וסיבת שאלתם, כי בימים הללו נתעוררו בחורים ונערים, וילדים רבים פרחי חמד, ועלמות תופפות, להתלמד לשון הקודש להתרגל על לשונם לדבר בו, ועל ידי מורים עשו והצליחו. ופעם בפעם נאספים יחד למועדון, וכל אחד מטיח ומביע אמרים ונאומים בלשון הקודש, כפי צחות לשונו וכפי השגתו. וזה לנו לאות כבוד לעם בני ישראל, ובקשוני להטיף ולנאום לפניהם מלים אחדים, לחזק את זרועם ולעודדם, ולחשוף ברבים גודל מעלת הלשון ומפעלם בזה ונעתרתי לבקשתם…

בדבריו אנו שומעים על הפעילות הרבה בהוראת העברית החיה בעיר פאם בתקופה זו, שבה נטלו חלק גם נערות. פעילות שגם זכתה להצלחה גדולה. לבד מהלימוד האינטנסיבי, החברים היו מתכנסים לפעילויות בעברית, כגון לשוחח בניהם ולשמוע הרצאות בעברית^. ומדי פעם היו מזמינים אישיות מסוימת להרצות בפניהם, מתור מטרה לחזק את החוג ולעודד אחרים להצטרף. ואכן ר׳ יוסף מסיים את דבריו בקריאה נרגשת לציבור הרחב, להצטרף ללומדי השפה העברית, לחזק את ידי העוסקים במלאכה, כדבריו־:

ועלינו החובה להרים קול ולקרוא בלי חושך – ללא הפסק –  עדי תעירו ותעוררו לבות אנשים נרדמים משינתם. התעוררו התעוררו בגי גולה, לגול את החרפה מעל עמו בקהל רב. כי חסן ישועות כל עם, הוא דעת לשון עמו. ואשא מדברותינו בצו לצו, בל תהיה שפתינו מוזרה לנו ודרכיה לא נבין … והתומר ביד המנהלים והמייסדים המפעל הזה … ויפקדהו האל במבורכיו ויצלחהו בכל דרכיו… בקונטרס יש 37 עמודים.

הערת המחבר : כל החכמים במארוקו חייבו את לימוד השפה העברית, וראו בזה אף מצוה. והעיסוק בלימוד העברית נחשב כלימוד תורה. בדומה לגישתם של כל חכמי המזרח והספרדים מאז ומתמיד בארץ ומחוצה לה. בניגוד לגישתם של חכמי אשכנז בסוף המאה הי׳׳ט ותחילת המאה הנוכחית, אשר חלקם אף הכריזו מלחמה על לימוד השפה, ראה י׳ קניאל, המשך ותמורה, ירושלים תשמ״ב, עמי 205—210. ושם בהערות ביבליוגרפיה לנושא.

• 34 – לשוני עט בו כינס חלק מן ההתכתבויות שלו עם חכמי הדור, ובהם גם מכתבים שכתב בתשובה, כאשר קבל בתשורה ספריהם, ובהם הערות והארות שהיו לו על דבריהם. בהם התכתבויות שניהל עם בית הנשיא בן צבי ז״ל בדבר עליתו לארץ עם סיפרייתו הנכבדה, דבר שלא יצא לפועל בסופו של דבר. חלק מההתכתבות שלו נמצא בחיבורו ״מלה בלשוני״. וכן צירף כאן שירים שחיבר ולא נכנסו לתור חיבורו ״נפלאותיך אשיחה״. בקונטרס 190 עמודים. עמי 70—197; 252—312. בתוכו כלל ״שבח משפחה״ לתולדות משפחת אבן דנאן, עמי 275—305.

12. תולדות יוסף בו אוטוביוגרפיה של המחבר, בה הוא מתאר את תולדות

חייו וקורות משפחתו, וכן מביא את רשימת חיבוריו. בתולדות חייו, מתרכז בעיקר לגבי תקופת צעירותו עד שנות העשרים, וכן לגבי שנותיו האחרונות, בה מתאר את מחלותיו. ויש חלל לגבי רוב שנות חייו ובן לגבי בני ביתו. קיצור מתולדותיו הוא כתב מספר פעמים. בקונטרס 54 עמודים.

13. זכרון ליום אחרון בו רישום של ארועים היסטוריים שאירעו ליהודי מארוקו בכלל ויהודי העיר פאס בפרט. החיבור כולל שני כרכים, בהם כשבע מאות עמודים. הרישום משנת תר״ ן עד שנת תשי״ח (1890—1958), התיאור כתוב בצורה כרונולוגית סדירה. והוא כולל תיאור מלחמת העולם הראשונה והשניה, מלחמת העצמאות של ישראל ומלחמת סיני, ומלחמת העצמאות של מארוקו. המחבר אסף מכתבי-יד ישנים ידיעות על התקופה הקדומה. וכן העתיק את הכרוניקה שכתב ר׳ יהודה ב״ר עובד בן עטר, על השנים תק״ן—תקע״ב (1790—1812). ידיעות אלו פורסמו על ידי המחבר בהקדמתו לספר ״מלכי רבנן״, ולאחרונה על ידי ר״ד עובדיה.

חשיבות מיוחדת למידע שמוסר לנו ר׳ יוסף, להכרת מצבה של הקהילה היהודית בפאם, אורח חייה, הנהגתה ומצבה החברתי והפוליטי, כפי שהוא משתקף¡ מבפנים. מאחר שהוא חי ופעל בתקופה זו. בחלק גדול מן הארועים, היה נוכח או מקורב לאישים שפעלו בהם. למרות שיש בידינו כרוניקה של ר׳ שלמה הכהן, המקיפה את השנים תרל״ט—תרפ״ה (1879—1925). יש מקום לבדוק את הזיקה שיש בין שתי הכרוניקות, ומתור עיון ראשון נראה, כי בחלק מהמקרים הן מחזקות ומשלימות זו את זו. ר׳ יוסף! אף נעזר באיורים אותם גזר מהעיתונות היומית במארוקו ומחוצה לה.

לחיבור אין שער והקדמה משל המחבר. בכרר ראשון יש 532 עמודים. הדף 14.5×20. בעמוד 20—22 שורות. בשורה 11—15 מלים. ובו תיאור המאורעות עד ניסן תש״ ח (1948).

בכרר השני מתוארים המאורעות מניסן תש״ח עד אב תשי״ח (1958). בו 176 עמודים. הדף! 14.5×20.2. בעמוד 20—28 שורות. בשורה 11—15 מלים. שני הכרכים מפוררים דפים דפים, משום כר חסרו מהם מספר דפים.

37. מלה בלשוני אגרונים, נוסחי שטרות ומצבות והתכתבויות. את האגרונים נועדו לשמש כפתיחה למכתבים, הם כתובים במליצה השזורה מקטעי פסוקים ומאמרי חז״ל, נוהג הרווח עד היום בין חכמי מארוקו. השטרות כוללים: כתובת חרש, בענין זה מזכיר מעשה שנעשה על ידו לפני הרב שלמה אבן דנאן; חידוש תנאי הכתובה: שטר עניות; שטר מכירת קרקע יתומים; נוסח שומא, הורדה והסכמת בית דין_; שטר הכרזה; תעודות שחיטה; הסכמה על הכנסת אורחים; ונוסחי מצבות, אותם ניסח לבקשת משפחות הנפטרים, חלקם ללא שם. המציבה האחרונה שיש עליה תאריך ופרטים, היא מכ״א ניסן תשט״ז (1956). התכתבות שניהל ר׳ יוסף עם חכמים ממארוקו ומחוצה לה, כולל חכמי ארץ ישראל. רוב ההתכתבות היא מכתבי ניחומים שכתב. חלק ניכר מהתכתבותו של ר׳ יוסף מרוכז בחיבורו ״הגות ליבי״ בקונטריס ׳לשוני עט^,, עליהן יש להוסיף את אלה. בסוף החיבור העתקה מכתב-יד שהיה לפניו, ובו שלשלת היוחסין של משפחת בן חסין במכנאס.

חיבור זה נועד לשמש כעזר ודוגמא לסופרים ולחכמים בתפקידם ובעבודתם הספרותית, בכתיבת שטרות ומכתבים. לחיבור יש שער משל המחבר, אך אין הקדמה. אינו ממוספר, ובו 81 דפים. הדף 14.5×18.9. בעמוד 20—24 שורות. בשורה 12—18 מלים.

38. מלבי רבנן בו תולדות חכמי מארוקו ויצירותיהם, על סמך מקורות מהספרות הרבנית בדפוס ובכתב־יד וכן מפי השמועה; מעין ספר ״שם הגדולים״ לרבינו החיד״א. החיבור ערוך לפי א—ב של השמות הפרטיים של חכמים. אם כי לא תמיד נשמר הסדר הפנימי שבתור הא״ב. המחבר הקפיד לתאר את הרבנים בתוארים בהם מצא אותם מוזכרים בכתובים, כדבריו: ״ואין אני דומה כ״א [= כי אם] לצלם שחוטף הצורה בדמותה וצלמה כי אנכי קטן… ואין ראש קולמוסי חד ושנון לתת תואר לגדולים…״.

בהקדמה באו פרטים רבים מתולדות יהודי מארוקו, תוך ציטוט קטעי מקורות מכתבי-יד. מקורות אלה הביא בשלמות בחיבורו ״זכרון ליום אחרון״. בחיבורו בא לידי ביטוי צערו וכאבו ממצבה הפיזי של היצירה הרוחנית של חכמי מארוקו. הוא פנה בקריאה נרגשת ב״קול קורא״ לעשירי הקהילה, לחוש להצלת תורתם של רבותינו חכמי המערב משיני עש וכליון, אשר היא מונחת בקרן זוית בכתובים, וכל יום שעובר הולך אורה ודועך מפגעי הזמן:

לכן אחי ורעי התעוררו, העטו על הנשכחים חנינה … והושיטו ידיכם והוציאו מכסת פסח מכיסיכם, למאור ונוגה אור התורה … ולהעלותם על מכבש הדפום … ואל תמנעו הטוב כי יש יכולת בידכם לעשות … ועשו חסד עם המתים המחברים להוציא עמל רוחם לאור עולם … ואחת שאלתי מאת ה׳ אותה אבקש שדברי אלה ימצאו להם אזנים קשובות…

בשנת תרצ״א הדפים את הספר מלכי רבנן בירושלים. יש לציין למרות שמאז התגלו ופורסמו יצירות רבות מחכמי מארוקו, כמו כן נודעו לנו חכמים נוספים ופרטים רבים שלא היו ידועים קודם, בכל זאת מחוסר ספר אחה הרי ״מלכי רבנן״ עד היום משמש כספר יסודי בנושא. העובדה שחיבור זה ערוך לפי השמות הפרטיים מקשה על השימוש בו, לתקן זאת אנו הכננו אינדקס ל״מלכי רבנן״ ול״כבוד מלכים״ הערוך לפי שם המשפחה ושמות הערים, ומקוים בע״ה לפרסמו בקרוב. לא מצאתי כתב-יד של הספר אצל המשפחה. בנדפס יש ק״כ דפים+י״ג דפים, הסכמות והקדמה. דפים קכז—קכח, סיפור הוצאתה להורג על קידוש ה׳ של הנערה הצדקת סוליקה חתואל. דר קכט, הקדשה והנצחה לזכר בנו שלמה ואשת נעוריו, שנפטרו בדמי ימיהם. דף> קל, השמטות.

לוי חידש את פעילותו ב־25 בנובמבר 1844 והפעם מהעיר טנג׳יר ששימשה לו בסיס זמני. לדבריו, יהודים התעניינו בבשורתו, אבל מספרם היה קטן מזה שבמוגדור. מה שחיבל, לדעתו, במפגשים אתו והכשיל את חיפוש ״האמת״ מצד היהודים ולבסוף את התנצרותם היה חששם שיידחו על ידי הקהילה, ולא יוכלו להמשיך ולחיות בין אחיהם. על יהודי עני שיתנצר איימו במאסר, ועל עשיר — בהחרמת רכושו ובאילוצו להגר למדינה נוצרית. היות שהיהודים האמידים שלטו במידה רבה במסחר ובענפי כלכלה אחרים, הרי פרנסתן של השכבות הבינוניות והעניות הייתה תלויה בהם. האיום החברתי והכלכלי על המתנצרים יופיע גם בשנים הבאות כהסבר למספר המצומצם של יהודים שהתנצרו, למרות כל הפיתויים של המיסיונרים.

בסוף 1845 ביקר לוי בתיטואן, בלאראש ובמקומות אחרים. במכתבו מלאראש ב־12 במאי הוא ציין כי שהה שם רק ארבעה ימים, נפגש עם מספר יהודים ומסר להם עותקים של ״הברית החדשה״. הם לא זיהו את תוכן הספר, ונישקו את ידו בקבלם אותו.

יהודי נכבד ביקש ממנו עותקים נוספים, כדי להעבירם לרבני פאס לשם קבלת חוות דעת. לוי נתן להם גם ספר תפילות וספרים אחרים. פאס הייתה בכל הדורות המרכז הרוחני של יהודי מרוקו, ורבניה היו בני סמכא להכריע אם הספר ראוי לעיון.

לוי הביע צערו על כך שיהודים נרדפים על ידי אחיהם רק משום שהם מתעניינים בנצרות ומשתכנעים בצדקתה. כמו המיסיונרים שאחריו, ציין לוי כי היהודים בורים ומאמינים באמונות תפלות. אי הכרתם באמונה ה״אמיתית״ — הנצרות, אף היא אחד מביטויי בורותם.

מלאראש הוא הפליג לגיברלטר כדי לקבל טיפול רפואי, ולאחר מכן המשיך לאוראן. שליחותו של לוי הייתה אפיזודה בודדת ללא המשך רצוף, וחלפו שבע שנים עד שנשלח שליח אחר למרוקו. בדו״ח השנתי של האגודה מ־1848 נאמר, כי בגלל מחסור באישים מתאימים לשליחות, נאלצה היא, לצערה, לדחות את תכניתה לפעול בין מאות אלפי היהודים במרוקו.

בנטוב חיים

קווים אחדים בדרכיי פסיקתם ההלכתית של חכמי הספרדים וחכמי מארוקו

מאמר זה הוא עיבודה של הרצאה שניתנה ביד בן צבי, בחורף תש׳׳מ.

דרכי הפסיקה ההלכתית אצל חכמי הספרדים נושא מורכב ורחב ידים. לא ראי הפסיקה של חכמים אלו במאות 16—17 כראי פסיקתם במאות שלאחר מכן. ולא ראי הפסיקה בשאלוניקי קושטא וצפת כראי הפסיקה בבבל. ולא ראי פסיקתם של אלו כראי הפסיקה במצרים, סוריה וארצות צפון אפריקה. זאת ועוד: יצירתו הפסיקתית של כל חכם נגזרת היא מאופיו, כושרו ואישיותו, ודרכו שלו מיוחדת היא לו. עם זאת דומה שיש צד שוה לכולם וניתן לעמוד על כמה קווים מיוחדים להם. ותחלה נתעכב על המקום המרכזי שתפסה ההלכה הפסוקה בעולם הלימוד של חכמי הספרדים מאז ימי הבינים.

כידוע, שני מרכזי תורת העמידה היהדות במאה ה־11. המרכז בצרפת ונציגיו הידועים — רש״י ובעלי התוספות, והמרכז בספרד ונציגיו הבולטים הרי״ף והרמב״ם. ולכל אחד היה ייחוד משלו. במרכז הצרפתי ראו בלימוד התלמוד מטרה כשלעצמה. הם היפכו וגלגלו בו בפלפול ובעמקות ועשאוהו ראש לכל לימוד. רש״י בפירושו הבהיר, פתח את שעריו, ונכדיו בעלי התוספות השלימו את שחיסר, הוסיפו להעמיק עיונם בו, ויצרו למעשה סוגיות חדשו¹. אף אלה מהם שכתבו פסקי הלכות הביאו בספריהם סוגיות שלימות, נשאו ונתנו בהם ופירשום.

לעומתם, במרכז הספרדי, התכלית הבלעדית ללימוד, היתה ידיעת פסק ההלכה בלבד, ועיסוקם בתלמוד היה אמצעי דרכו ניתן להגיע לפסק ההלכה. הם נמנעו מלפלפל בו. פירשוהו בדרך פשוטה וקצרה, לרוב על פי מסורת הגאונים שהיתה בידיהם, והסתפקו במסירת תוכן הסוגיה ותמציתה. מתוך מגמה זו, השמיט הרי״ף את המשא ומתן שבסוגיה והשאיר רק את הנחוץ לפסק ההלכה. הרמב״ם מתלמידי תלמידיו אף הרחיק לכת יותר, בנסחו מחדש לפי דרכו, בשפה צחה וברורה, את כל ההלכות.

ראייה זו של פסק ההלכה כעיקר העיקרים מוצאת את ביטוייה בתשובתו הידועה של ר׳ יוסף אבן מיגש תלמיד הרי״ף, שנשאל על ״איש שלא קרא מעולם הלכה (=תלמוד) עם רב ואינו יודע דרך הלכה ולא פירושה ולא קריאתה אלא שהוא ראה הרבה מתשובות הגאונים ז״ל וספריי הדינים. …ואם איש שעיקר ידיעתו בתשובות אלו… אם יוכל להורות בענין אחד… ויפסוק הדין בו. ומי שאינו מבין עיקר הדין ולא מאיזה מקום יצא מן התלמוד אם הוא מותר להורות״, והשיב:

״דע שהאיש הזה ראוי יותר להתיר לו להורות מאנשים רבים קבעו עצמם להוראה בזמננו זה ורובם אין בהם אפי׳ אחד משני דברים אלו, רצוני לומר הבנת ההלכה והעמידה על דעת הגאונים ז״ל. ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד הם שראוי למונעם מזה לפי שאין בזמננו זה מי שיהיה ראוי לכך ולא מי שהגיע בחכמת התלמוד לכלל שיורה מעיונו מבלי שיעמוד על דעת הגאונים ז״ל. אבל מי שמורה מתשו׳ הגאונים וסומך עליהם ואע״פ שאינו יכול להבין בתלמוד הוא יותר הגון ומשובח מאותו שחושב שהוא יודע בתלמוד וסומך על עצמו… עד שאני אומר שמי שאינו סומך על עצמו אם הוא נתלה בתשובות הגאונים וכהוראתם שהם הלכות פסוקות וסברות קצרות ברורות הוא יותר משובח מאותם המדמים להורות מן התלמודי׳ ^.

השקפה זו המשבחת את ״העמידה על דעת הגאונים״ והתלות ב״הוראתם שהם הלכות פסוקות וסברות קצרות ברורות״ המשיכה להיות קו מנחה בספרד אף בדורות שלאחר מכן. אף הרמ"ה, רמב״ן ותלמידיו רשב״א, ריטב״א והד״ן, עם שהושפעו מחכמי הצרפתים ואימצו לעצמם את דרך לימודם, ועשו את לימוד התלמוד קבע, והעיון המתמיד בו לחובה, עינם נשארה צופיה לתכלית העליונה אליה חתרו, לידיעת הפסק. לא בכדי בחר הרמב״ן לחבר הספרים ״מלחמות ה׳ ״ ו״הזכות״ כדי להגן על הלכות הרי״ף, המעוגנות במסורת הגאונים, ואף חיבר כהשלמה להן הלכות נדרים ובכורות וספר ״תורת־האדם״. הרשב״א בצד החידושים שלו, חיבר את ספרי הפסק, ״תורת הבית״ ועוד. ותשובותיו המרובות הן הן עדיו עד כמת נמשך הוא אל הפסק. הד״ן הצמיד את פירושו לספר הלכות הרי״ף, אף רבי יצחק קנפנטון, גאון קשטילייא האחרון, שריבץ תורה בתלמידיו אימנם והדריכם להעמיק העיון בגמרא ומפרשיה, ונתן בידיהם כללים ודרכי לימוד, מדגיש הוא שכל זה נחוץ להפריית הלימוד והעשרתו ביבול רב של הלכות פסוקות ואמיתיות.

תורתו זו של קנפנטון נשמרה בקפדנות על ידי תלמידיו חכמי המגורשים, ובאשר הלכו, ידם האחת אחזה במלאכת העיון בתלמוד ובתוספות, וידם השנייה עשתה חיל בשדה ההלכה הפסוקה. מהר״י טאיטאצאק ומהד׳׳י בירב, מהריב״ל ומהרשד״ם, הרדב״ז ומהר״מ אלאשקר הפרו את שדה הפסק וריוו בתשובותיהם המאליפות את הדורות הבאים, עם שלא זנחו את העיון בתלמוד והמשא ומתן בסוגיות החמורות וברבורי התוספות. כל שבאו אחריהם הלכו בעקבותיהם וקבעו בישיבותיהם את שעות הבקר לעיון בתלמוד, ושאר שעות היום ללימוד ההלכה הפסוקה בטור ובשו״ע ובהרמב״ם. ונעשה הדבר לחוק בישיבות הספרדים ובישיבות המערב עד היום.

היחס לראשונים ולפםקיה

רא״א אורבך כותב על דרכם של בעלי התוספות: ״הם הורו מהתלמוד מכח עיונם בו ועם כל יראת הכבוד שלהם כלפי גאונים וקדמונים לא היו מוכנים לוותר על זכותם זו״ וכשמעמיד דרכם זו מול האמור בתשובתו הנ״ל של רי׳י אבן מיגאש: ״ואותם שמדמים להורות מעיון ההלכה ומחוזק עיונם בתלמוד

הם שראוי למונעם מזה… אבל מי שמורה מתשובת הגאונים וסומך עליהם הגון ומשובח׳/ הוא מגיע להבחנה כי ״דעה זו אינה דעתם של בעלי התוספות ואף אחד מהם לא היה משיב תשובה׳ כזאת אילו נשאל שאלה דומה״ מאידך גיסא דומה, שחכמי הספרדים לדורותם, יסכימו במושלם לדבריו של הר״י אבן מיגאש הנ״ל, כי רוב חכמי ספרד ופרובאנס, מקבלים בהכנעה ובכבוד את דברי הראשונים, ורואים זאת כחובתם.

הראב״ד כותב: ״שאין לנו עתה לחלוק על דברי גאון מראיית דעתנו, לפרש הענין בדרך אחר״; הרמב״ן, שכתב את ״ספר המלחמות״ ו״ספר הזכות״ כדי להגן על הראשונים והקדמונים כותב: ״באמת שכך למדונו רבותינו הצרפתים… והוא בודאי פי׳ נכון… אבל מה נעשה לגאונים שהם כולם מפרשים… וכ״כ רבעו הגאון ז״ל ורבינו חננאל״. הא למדת אף שהצדיק פירושם של התוספות דוחה הוא אותו מפני פירושם של הגאונים. הרשב״א כותב בתשובה: ״לראשונים שומעין… ואין דוחין דברי הראשונים שדברי הראשונים שהיו בקיאין ונודעה חכמתם דברים נכונים הם ומקצתן שהן כדבר קבלה״. אף הריב״ש כותב על דברי הרי״ף והרמב״ם: ״לפי ההלכה והשמועה נדחו דבריהם… וכן הסכימו כל גדולי האחרונים. אלא כיון שיצא הדבר מפי הרי״ף והרמב״ם… ראוי לחוש לדבריהם וכי הרב אלפס והרמב״ם קטלי קני באגמא נינתו הלא הם גאוני עולם ועמודי התורה״. זוהי כנראה אחת הסיבות שהביאה קהלות רבות להסכים לפסוק מספרי הרמב״ם, בהיותו ראשון וקודם להם והכרעתו קודמת להכרעתן ״*. בניגוד לזה, רוח העצמאות והעמידה בפגי קדמונים שהיתה אצל בעלי התוספות הראשונים, נשמדה בצרפת ואשכנז גם בדורות מאוחרים אליהם, כגון בבית מדרשם של האחים מאיברא הכותבים באגרת: ״מיום שגלינו מארצנו… ונשתבשו

ארצות ונתמעטו הלבבות אין לומר דין מורא רבך כמורא שמים… כי הספרים והחיבורים והפירושים הם המורים לנו והכל כפי פקחות השכל והסברא ויכול התלמיד לסתור דברי רבו מכח פלפול״ . וכך גם בבימ״ד של הרא״ש. נגד דברי הראב״ד שהבאנו למעלה ״שאין לחלוק עתה על דברי גאון, הוא אומר: ״אבל אם לא ישרו בעיניו דבריהם (של הגאונים) ומביא ראיות לדבריו… יפתח בדורו כשמואל בדורו… ויכול לסתור דבריהם כי כל הדברים שאינם מבוארים בש״ם… אדם יכול לסתור ולבנות אפילו לחלוק על דברי הגאונים״ .