קהילה קרועה – ירון צור – המודל הרפורמיסטי היהודי המערבי

שאלה מעניינת היא אילו צדדים של ההוויה המקומית הכללית, מלבד הזיקה הפוליטית לשלטון המוסלמי, הטביעו חותם על תודעת הזהות והשייכות של היהודים. הם היו, כפי שראינו, משולבים בחיי הכלכלה המקומיים, עברו עם שכניהם חוויות היסטוריות דומות, והיו שותפים לתרבות המקומית. אפילו בתרבות הדתית העממית, שתו בולט שלה היה הערצת קדושים, היו קווי דמיון ברורים בין יהודים למוסלמים. עם זאת, בכלכלה תפסו היהודים גומחות אופייניות, בהגדרת זהותם ובתרבותם הדתית הרשמית הם היו שונים מן המוסלמים, ולצד החוויות ההיסטוריות הדומות חוו לא פעם מאורעות מיוחדים, החל ברדיפות שכוונו במיוחד נגדם וגמור בהתעוררות משיחית מיוחדת, כמו זו של השבתאות במאה השבע־עשרה. האם הפנים הנבדלים של היהודים מנעו היווצרותן של תחושת שייכות ותודעות זהות מקומיות משותפות ליהודים ולמוסלמים? זיהוי עצמי מלא של יהודים עם מוסלמים לא היה אפשרי בחברה הדתית הטרום־מודרנית, אך מה אירע בתחום שבין ההזדהות המלאה לניכור הגמור? לא נוכל לדון כאן בסוגיה זו, אך חשוב להעלותה, כי היא מילאה תפקיד, ולו סמוי, במאבק שהתפתח סביב יצירת זהות מודרנית ליהודי הארץ. מאחוריבל חלופה של זהות חדשה שהוצעה ליהודים עמדה תפישה ברורה בשאי־ הזיקה של היהודים לסביבתם הקרובה ולתרבות המקומית הערבית או הברברי־ המשותפת להם ולשכניהם המוסלמים.

הזהויות החדשות

כאמור, גם מקץ כשלושים שנות שלטון קולוניאלי היתה עדיין תפישת הזהות המסורתית דומיננטית אצל רוב אנשי המגזר הילידי, מוסלמים כיהודים. רק שינוי בולט אחד התרחש בה: ברוב המקומות לא ראו עוד היהודים בסולטאן או בתקיף המוסלמי המקומי פטרון השולט בלעדית בארץ ובהם. הצרפתים נכנסו לתמונה. עם זאת, בקרב האליטות המקומיות התחוללו תמורות עמוקות בתחום הזהות והתפישה העצמית והקולקטיבית. התמורות החלו עוד לפני בוא הצרפתים. והעמיקו והתפשטו מאוד מאז בואם. הן היו קשורות בעיקרו של דבר להופעת הלאומיות, שהלכה ותפסה את מקום הדת בקהיליית הזהות הראשונה במעלה.

המודל הרפורמיסטי היהודי המערבי

יהודי המערב – ארצות־הברית, צרפת, הולנד, גרמניה ואנגליה – היו הראשונים שנאלצו להתמודד עם הצורך להמיר את קהיליית הזהות הישנה שלהם, הדתית, בקהילייה הלאומית החדשה. הם גם שיצרו את המודלים הראשונים להתנהגות היהודים נוכח עליית הלאומיות.

הזרם המרכזי בהנהגת הקהילות היהודיות בארצות המערב יצר דגם שתמציתו אמנציפציה, אקולטורציה ואינטגרציה. אמנציפציה פירושה קבלת שוויון זכויות מלא; אקולטורציה – התערות בתרבות הרוב, ואינטגרציה – ביטול המחיצות הדתיות הישנות והשתלבות בכל מערכות החברה. הדגם התפתח במקביל לעליית המדינה הריכוזית, המודרנית והלאומית, שהגדירה מחדש את זיקת התושבים בטריטוריה מסוימת זה לזה, תוך העלאת הזיקה והנאמנות לאומה לדרגת הערך הקובע. יהודי צרפת, למשל, יכלו להיחשב אחרי המהפכה בצרפתים – לא יהודים – מתוקף מגוריהם מדורי דורות על אדמת צרפת, ומתוך הנחה שתוך זמן קצר ישילו מעליהם את תרבותם הדתית המיוחדת והמסתגרת. ההנחה היתה שהם ישאירו לעצמם מן היהדות רק עקרונות אמונה והלכות פולחן שלא יפריעו להם להשתלב השתלבות מלאה בתרבות סביבתם ולהיות נאמנים בראש ובראשונה למדינה הצרפתית. הביטוי המשפטי לתמורה הזאת היה קבלת מעמד של אזרח, היינו שותף שווה זכויות וחובות לכלל הפרטים המרכיבים את הלאום. הביטוי הרגשי להשתלבות בקהילה החדשה היה הפטריוטיות, רגש נאמנות עמוק לאומה שאמור היה לגבור על הנאמנות לציבורים אחרים.

כאן נכנה דגם זה ״רפורמיזם יהודי מערבי״, הגדרה המתבססת על מהותו הרפורמית, היינו המתקנת, ועל שורשיו הגיאו־פוליטיים בארצות המערב. הדגם לא רק הומצא בתפוצות המערביות אלא גם ייצג את האידאולוגיה היהודית המודרניסטית שרווחה בהן. אפשר לכן לכנותו גם ״מודרניזם יהודי מערבי״,

 וכך נעשה מעת לעת. מן המערב הופץ הדגם הזה לרחבי הפזורה היהודית. כמעט בכל מקום אימצו אותו האגפים המתקדמים ביותר, מבחינת תהליכי המודרניזציה, במיעוטים היהודיים.