סיפור תרבות-יהודי תוניסיה-ירון צור

4. השוק

בעיר המוסלמית וברובע היהודי לא היו שווקים נפרדים. אמנם יהודים התמחו במלאכות ובעיסוקים מסוימים ומוסלמים בתחומים אחרים, אבל אלה נזקקו לאלה ורחובות המסחר היו פתוחים למגע שוטף ויומיומי. לפני הכיבוש הצרפתי היה ליהודים מונופול כמעט מוחלט על הסנדלרות ועל החייטות (מכאן ניתן ללמוד, שעיסוקו של אביו של ניסים סרוסי בחייטות לא היה מקרי). יהודים, בעיקר מן הגראנה, היו גם היבואנים העיקריים של בדים מאירופה. היהודים אף עסקו בצורפות ובחלפנות. מי שניזקק בעיר לעבודות עור, לחייטות, למוצרי טקסטיל, לתכשיטים או להחלפת מטבעות – פנה לרחובות שבהם הצטופפו בעלי המלאכה והסוחרים היהודים. משקל המוסלמים, לעומת זאת, היה גדול בשווקים שבהם נמכרה תוצרת חקלאית. כמו כן היו אלה בעיקר מוסלמים שעסקו במלאכות כגון נגרות, נפחות ומסגרות.

כאמור, יהודים נזקקו לבעלי מלאכה ולסוחרים מוסלמים, ולהפך. השווקים היו פתוחים לכול, המגעים היו יומיומיים והתקשורת התנהלה בערבית המקומית. הצרכים הבסיסיים של התושבים כולם סופקו אפוא באתר המשותף לבני שתי הדתות – השוק. הגיוון במלאכות ובמסחר הבטיח שלא רק נציגים נבחרים של הקהילה היהודית יבואו במגע שוטף עם המוסלמים, אלא הכול יהיו שותפים למגעים אלה: גברים ונשים, זקנים וילדים.

השווקים הבטיחו לא רק את החיוניות של הקשר הלשוני המשותף, אלא גם את השותפות בתרבות החומרית. מוצרי הטקסטיל היו אותם המוצרים, הכלים אותם הכלים, וכך גם הרהיטים. כללו של דבר, התרבות החומרית של היהודים והמוסלמים הייתה זהה. אם היו הבדלים בצריכה, הרי שהם נקבעו על פי המעמד הכלכלי ולא על פי הזהות הדתית. במהלך המאה ה־19, כאשר החלו לחדור לשוק המקומי מוצרי התעשייה האירופית, הופיע גורם חדש שהשפיע על הפערים בתחום הצריכה: היו מוסלמים ויהודים שנחשפו לתרבות המערב, הושפעו ממנה והחלו לצרוך את מוצרי היבוא מאירופה, ואילו בני דתם שלא היו שותפים לתהליך ההתמערבות הוסיפו לדבוק בתרבות החומרית המסורתית.

נתבונן בגלויה שלפנינו. היא כוללת בתוכה הרבה מן הסיפור הכלכלי־התרבותי של יהודי תוניסיה, ומוסיפה עליו פן מעניין. הדמות המופיעה באיור היא רוכל יהודי. את החמור שלידו ניתן להגדיר כ״שוק נייד״, שכן הוא נושא על גבו מגוון שלם של מוצרים. הרוכל היהודי נהג להביא ״שוק קטן״ מעין זה לפתחיהם של לקוחות שאינם מגיעים אל מרכז העיר. היו רוכלים יהודים רבים שלא נהנו משירותיה של בהמת משא, והעמיסו את כל מרכולתם על גבם.

הרוכל הבטיח את המגע התרבותי בין היהודים לסביבתם לא רק בערים_; אלא גם בכפרים. יהודים לא מעטים מצאו את פרנסתם בדרך זו, שמוסלמים לא יכלו לעסוק בה, משום שהיא חייבה מגע עם נשים. גברים יהודים לא נחשבו מסוכנים, משום שהן האסלאם הן היהדות אסרו על מאמיניהן מגע אינטימי עם בני דתות אחרות. לפיכך החשש שהמגע בין הרוכל היהודי לאישה המוסלמית יתפתח לקשר ארוטי לא עלה על הדעת.

בעיר נשמרה ההפרדה בין בני הדתות השונות באמצעות החלוקה לרבעים. אך כיצד אפשר היה לשמור על הפרדה זו באתרים המשותפים, כמו השווקים? כאן נשמרה ההפרדה בעזרת פריטים מיוחדים בלבוש של היהודים. הגלויה שלפנינו היא משנת 1900 בערך. הרוכל לובש בגדים מקומיים מן הסוג הישן, שדורות אחדים לפני כן כללו סימנים יהודיים

מיוחדים. כך, למשל, התרבוש שהרוכל חובש, הנקרא בתוניסיה שאשיה, היה אמור להיות אצל היהודים בצבע כהה, שחור או חום. צבע השאשיה של המוסלמים, לעומת זאת, היה אדום. גם הבירית שלרגליו של הרוכל הייתה אמורה להיות בצבע הכהה המיוחד ליהודים. עוד לפני הכיבוש הצרפתי ביטלו השלטונות המוסלמיים את סימני ההפליה, ועל כן הרוכל שבתמונה כבר היה פטור מהם. הואיל והגלויה איננה צבעונית, איננו יכולים לדעת אם הוא שמר בכל זאת על הצבעים המיוחדים ליהודים. במקומות מסוימים בתוניסיה הקפידו יהודים על הסימנים המפלים גם בשנת 1900 ואף לאחר מכן.

שוב אנו נתקלים בתופעה שעליה דיברנו בתחילת דברינו על היחסים בין המוסלמים ליהודים: הפער בין היסוד הרשמי ליסוד הבלתי רשמי בחיים החברתיים. באופן רשמי, למן באמצע המאה ה־19 החלו השלטונות של תוניסיה להתאים את דפוסי החוק, הממשל והכלכלה לאלה הנהוגים בארצות אירופה. במסגרת זו גם השוו את מעמד היהודים למעמד המוסלמים וביטלו את נוהגי ההפליה המבוססים על ״תקנות עומר". בפועל, השינויים נתקלו בהתנגדות מצד הציבור המוסלמי הרחב. המוסלמים ראו בהתאמה לנורמות האירופיות הנוצריות פגיעה בתרבותם ובזהותם, ואף לא כל היהודים מיהרו לממש את זכויותיהם החדשות. שינוי תרבותי, במיוחד אם הוא נכפה מבחוץ, לא צפוי להתקבל במהירות.