האירוסין והשידוכין בתקנות ובפסיקות של חכמי מרוקו -משה עמאר

ממזרח וממערב כרך ח'משה עמאר 1111

תקנה בדבר החזר הוצאות וקנס

חכמי פאס הראשונים חשו בעוול הנגרם להורים שבתום לבבם לא קבעו קנס על הפרת השידוכין, ולכן הנהיגו לחייב את הצד המפר בקנס כספי בסך חמישים אוקיות, ובסכום זה הם כללו פיצוי גם בעבור הנזק הנפשי. סכום זה נקבע מתוך הערכה של ממוצע ההוצאות שנהגו להוציא בשידוכין, כפי שכתב היעב״ץ בשנת תפ׳׳ג(1723):

דע שהקנס אשר גבלו ראשונים דהיינו חמישים אוקיות ממטבע מלכות פאס הראשון הנקרא ליביינו ונקרא אלפאסי, כשנכנס החתן לבית הכלה או מחציתם כשעדין לא נכנס, זהו מספיק בין לבושת בין להוצאות. אכן כאשר מתנים קנס גדול יותר מהנהוג דודאי זה כולל הכל, זהו המנהג. וזה דוקא שההוצאות הן מועטות דהיינו כפי הדרך הנהוג בעיר. אמנם אם הפליא להוציא הוצאות יותר מהנהוג, יעשו מה שהדין נותן.

כלומר הקנס של חמישים אוקיות ישולם אם לא התחייבו הצדדים בקנס כלל או שהתחייבו בסכום נמוך מחמישים אוקיות. סכום זה כולל גם פיצוי על ההוצאות הרגילות. אבל אם הם התחייבו לקנס בסכום גבוה יותר, יש לחייב את הצד המפר בתשלום הקנס. וכן אם היו ההוצאות גבוהות מהרגיל, יתדיינו הצדדים לפי ההלכה.

כלומר, הצד המפר יישא בכל ההוצאות שהתובע יוכיח שהוציא, בניכוי שליש. ודומה שזה חידוש שחידשו, כי לפי ההלכה, אם הפריזו בהוצאות אינם זכאים להחזר העולה על הנהוג.

דומה שהקנס הונהג בראשית המאה הי״ז או סמוך לזה, כי ר׳ רפאל בירדוגו כותב שמצא בספר כתב־יד: ״שכתוב בו הסכימו כל חכמי הדור ובטלו ההוצאות לגמרי ולא יתן כי אם קנס, וחתום מהר׳׳י אב״ד [ר׳ יעקב אבן דנאן]״.

ר׳ יעקב אבן דנאן פעל בראשית המאה הי״ז כסופר בית־הדין בפאס, ואישר חתימות חכמים על תקנות מן הדורות הקודמים, ובמחצית המאה נמנה עם דייני העיר. מהלשון ״הסכימו כל חכמי הדור״ וכן מלשון היעב״ץ ״הקנס אשר גבלו ראשונים״, משמע שמדובר בתקנה שתיקנו, אלא שזו לא השתמרה בקובץ תקנות חכמי פאס הנדפס. אולם מאחר שהיא לא נהגה בכל המקומות שבהם פשטו תקנות פאס, סביר יותר להניח שזה מנהג שהנהיגו, והוא התפשט רק לערים הסמוכות, כמו מכנאס.

לכאורה, יש סתירה בין שני המקורות, כי לדברי ר״י אבן דנאן שאמר ״ובטלו ההוצאות לגמרי״, משמע כל סוגי ההוצאות, גם אם היו גבוהות ומופרזות. כדי ליישב סתירה זו: או נצטרך לומר, ש״הקנס אשר גבלו ראשונים״ שהזכיר היעב״ץ, היינו שאחר־כך הכניסו חכמי פאס שינויים במה ש״הסכימו כל חכמי הדור״ הקודם, וחייבו הוצאות כשאלה היו גבוהות מהרגיל; או נצטרך לומר, שמה שהזכיר היעב״ץ שהיו גובים הוצאות אם הן היו גבוהות — זה היה המנהג הקדום, ודברי ר״י אבן דנאן מאוחרים יותר, ומסיבות שונות הסכימו לשנות את המנהג הקדום ולא לגבות את ההוצאות בשום מקרה. אם נסבור כך, היעב״ץ לא ידע על השינוי, אבל קשה להעלות זאת על הדעת, כי הוא חי ופעל בפאס בשלהי המאה הי״ז ובמחצית הראשונה של המאה הי״ח; בצעירותו שימש את חכמי הדור והיה בקי במנהגים, בתקנות ובפסיקות של חכמי העיר הראשונים; והוא כותב מפורשות ״אם הפליא להוציא הוצאות יותר מהנהוג, יעשו מה שהדין נותן״, ולא הזכיר שום מנהג קדום. אילו היה מנהג כזה, מן הסתם היה מזכירו, כי דרכו שאינו מקמץ בפרטים. לכן מכל האמור נראה, שיש לפרש דברי ר״י אבן דנאן ״ובטלו ההוצאות לגמרי״, היינו בהוצאות רגילות.

[1]

 

המנהג במכנאס

עד למחצית השנייה של המאה הי״ח היתה מכנאס נוהגת על־פי מנהגי פאס. בשלהי המאה הי״ח או בראשית המאה הי״ט הופחת במכנאס הקנס הנהוג והועמד על כארבעים אוקיות, מאחר שעלה ערך המטבע לעומת המטבע הקדום של פאס. ר׳ רפאל בירדוגו, מחכמי מכנאס, פעל בסוף המאה הי״ח וברבע הראשון של המאה הי״ט. הוא לא נהג לגבות הוצאות לכלה כשהחתן חזר בו, גם אם הן היו גבוהות, כי לדעתו, ההלכה מכירה רק בהחזר הוצאות החתן משום שהוא מוכרח בהוצאות מכוח המנהג. לכן אם חזרה בה הכלה, ההלכה מחייבת אותה לפצות את החתן על ההוצאות שהוציא עליה לשווא:

אבל בחזר בו החתן אין מנהג פשוט שיוציא אבי הכלה, כי אם רצה יוכל להספיק במה ששלח לה החתן, שהרי מנהג פשוט שהחתן שולח לכלה פירות ומגדים עם מים שרופים [ = עראק] ואבי הכלה יוכל לספק בזה, אלא שרוצה להרבות סעודה ליודעיו כדרך שאכל אצלם ואין החתן חייב בזה.

כלומר הכלה והוריה לא היו צריכים להוציא הוצאות, לכן אם הוציאו, אינם זכאים להחזר. ונראה כי ר׳ רפאל הבין מדברי ר׳׳י אבן דנאן, שבכל מקרה של הפרת שידוכין משלמים רק את הקנס, ולא משלמים את ההוצאות, גם אם הן גבוהות מהרגיל. וכך הבין גם מדברי ר׳ אליהו הצרפתי שהוא מזכירם בתשובתו.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 155 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  
רשימת הנושאים באתר