ארכיון יומי: 16 במאי 2017


קורות היהודים בספרד המוסלמית-א.אשתור

ב

חודש ימים אחרי הקרב על יד ביצות כ׳נדה התקרב גדוד של פרשים אל העיר הראשונה של הפרובינציה בטיקה, הלא היא קורדובה. גדוד זה מנה כשבע מאות איש ובראשם מֻג,ת׳ אר־רומי, קצין ערבי שהתחנך בחצר הכ׳ליף בדמשק. בהגיעו לקרבת העיר שהשתרעה על הגקורות היהודים בספרד המוסלמיתדה הצפונית של הגואדאלקיביר והיתה מוקפת חומה חזקה נטה את אהלו בחורשה שבגדה הדרומית והחל לתור את סביבות העיר על מנת לגלות מקום תורפה. משמרות המוסלמים הלכו סבבו את העיר וחיל המצב הגוטי שעל החומות עקב אחריהם והעיר היתה סגורה ומסוגרת, אין יוצא ואין בא. מושל העיר ואנשיו גמרו בלבם להלחם עד טיפת הדם האחרונה ולמכור את חייהם ביוקר. הם היו מחסידי המלך רודריג שהיה מלפנים מושל הגליל הזה ושמרו לו אמונים אף לאחר מותו.

אותה שעה ישבו סגורים בבתיהם כמה מנינים של יהודים וציפו לבאות בקוצר רוח. שלא כמו הגוטים והכמרים הנוצריים לא התיראו מפני הפולשים שצרו על העיר אלא תלו בהם תקוות מרובות, שהרי מלכי הויזיגוטים דיכאו אותם עד עפר והתעללו בהם באכזריות. מה לא זכרו יהודי קורדובה באותם הלילות שישבו בבתיהם ושמעו צעדי המשמרות על גבי החומות. היישוב היהודי בחצי האי הפירנאי קדום היה ומלפנים ראה טובה. אף לאחר שהויזיגוטים השתלטו על המדינה היה המצב של קהילות ישראל טוב עוד משך זמן רב. היהודים התפרנסו בכבוד ובאין מפריע קיימו את משפטי התורה ושמרו את מצוותיה. אולם כאשר החליפו מלכי הויזיגוטים בשנת 586 את הנצרות האריאנית בקתוליות, נשתנה מצב היהודים תכלית שינוי. החלה תקופה של רדיפות ופורענויות. אסיפות הכמרים שהתכנסו מזמן לזמן בבירת הארץ קבעו את דמות המשטר ולא נתאסף כמעט ״קונציל״ כזה מבלי שהבישופים הקנאים גזרו גזירה על ישראל. המלכים מצדם התחרו בכמרים והמריצו אותם לטכס עצה ולחוקק חוקים כדי לבער את היהדות מקרב המדינה. בין שהיתר, זאת קנאות דתית אמיתית, בין שלטשו עין על נכסי היהודים, אחת היתה דעתם של מלכים וכמרים למרר את חיי היהודים ולהעביר אותם על דתם המלך סיזֶבוט גזר בשנת 613 שכל היהודים ישתמדו או יצאו את המדינה. גזירה זו הוצאה לפועל, אלפים התנצרו ואלפים יצאו מן הארץ. המלך שמלך תחת סיזבוט, סְבִינְטִילה, ביטל את חוק השמד והרשה למומרים לחזור לדת אבותיהם ולאותם שגלו מן המדינה התיר לחזור. אך הנה קם מלך חדש ושמו סִיזֶנַנְד שנטה להחמיר. הקונציל שהתכנס בטולידו בשנת 633 החליט שאותם היהודים שהתנצרו עקב פקודת סיזבוט חיבים להשאר נוצרים ושיש להטיל פיקוח עליהם פן יזלזלו בחוקי הכנסייה. המלך נתן את אישורו לכך. אסיפת הכמרים בשנת 638, הידועה בשם הקונציל חששי של טולידו, תיקנה שלא יסבלו במלכות הויזיגוטים שום איש אשר לא יאמין בדת הקתולית. עוד החליט שכל מלך בעלותו לשלטון יהיה חיב להשבע שיקים החוקים נגד היהדות. בימים ההם ישב על כסא המלוכה חינטילה שקיים את רצון הכמרים. רבים נאנסו איפוא להתנצר ולחתום על הצהרות שישמרו את מנהגי הנצרות. אחרי חינטילה מלך חינדאסבינט שהתיר את הרצועה. כנראה חזרו בימיו המומרים לדתם ואף הגולים חזרו אל מקומותיהם. אולם המלך שמלך תחתיו, רֶצֶסְבינט, היה קנאי מכלם וצורר ישראל מובהק. הוא הופיע לפני הקונציל השמיני בטולידו, שהתכנס בשנת 653, והציע לו לחדש את גזירת הקונציל של שנת 633 היינו שהמומרים צריכים להחזיק בדתם החדשה, ועוד, שאותם המומרים אשר ימשיכו לשמור מצוות ישראל יוצאו להורג בידי מומרים אחרים. אך המלך הקנאי לא אמר די. הוא חוקק חוקים נוספים שתפקידם היה לשלול מן היהודים (שלא נוצרו) את האפשרות לקים את מנהגי דתם ולהגביל את זכויותיהם האזרחיות. תוך יאוש החלו היהודים לקשור קשרים עם המורדים במלכות. בימי המלך וַמְבא שיתפו היהודים פעולה עם מושל המחוז נים שהבטיח להם חופש הדת. אחרי דיכוי המרד גורשו היהודים מן העיר נרבון שהשתיכה בימים ההם ביחד עם אזור רחב ידים בדרומה של גאליה למלכות הויזיגוטים. המלך אֶרְוִיג כינס, שלושה חדשים אחרי שעלה על כסא המלוכה, אסיפת כמרים, הקונציל השנים עשר בטולידו, והפציר בו לנקוט בכל האמצעים כדי לבער את דת ישראל מארץ ספרד. על פי הצעתו החליט הקונציל שכל היהודים חיבים להשתמד משך שנה. הוחלט גם כן שהכמרים יזמינו את היהודים וילמדו אותם תורת הנצרות ומצוותיה והוטל על המומרים למסור לשלטונות את שמות בני דתם לשעבר שיפרו את חוקי הכנסייה. ולא זו בלבד שהיהודים הועברו על דתם, אף הוגבלו הזכויות האזרחיות של המומרים. המלך אֶגיקא הלך בדרך אחרת. במקום להעביר את היהודים בכוח על דתם, ניסה לשבור את קשיות העורף שלהם על־ידי הפרס שקבע למומרים אשר יאבו לשמור אמונים לחוקי הנצרות. הוא ביטל את הגבלות זכויותיהם ומאידך חוקק חוקי הפליה חמורים נגד היהודים שדבקו בדתם. הוטל עליהם למכור לאוצר המלכות כל העבדים, בתים ושדות שקנו מידי נוצרים וכל הנכסים האלה נמסרו לכמרים. עוד פקד המלך שיהיה אסור ליהודים לסחור עם נוצרים, תושבי המדינה הויזיגוטית, ושלא יעסקו גם במסחר עם חוץ לארץ. אמנם חומרת החוקים מוכיחה שמעולם לא בוצעו בשלימותם ושעל אף אפם וחמתם של המלכים והקונצילים נשארו בספרד יהודים רבים. כפי שאנו למדים מהחלטות הקונצילים שיחדו היהודים את האצילים שאחזו ברסן השלטון ואת הכמרים עצמם על מנת שלא יקפידו על קיום החוקים. בכל זאת גדלה מצוקתם יותר ויותר והם נשאו את עיניהם למציל ומושיע. בשנת 694 גילו השלטונות הויזיגוטים קשר של יהודי ספרד שהתכוננו להפיל את המלכות. לדברי השלטונות הנוצריים התקשרו היהודים עם בני דתם שמעבר למיצר הים, בצפון אפריקה, ותיכננו פלישה צבאית שתשחרר אותם מידי הצוררים. הקונציל השבעה־עשר שנתכנס בסוף השנה ההיא בטולידו החליט איפוא לאחוז באמצעים חמורים ביותר. כל היהודים ניתנו לעבדים לאדונים נוצריים ופוזרו על פני המדינה. על בעליהם הוטל לפקח עליהם שיקימו את מנהגי הכנסייה וכן הצטרכו להשבע שלא יוציאו אותם לחפשי. עוד החליט הקונציל שיקחו מן היהודים את ילדיהם שמעל גיל שבע על מנת לחנך אותם ברוח הנצרות ולחתן אותם בנוצרים. רכוש היהודים החרם. ושוב נתהפך הגלגל. המלך ויטיצה היה מלך חסד והכמורה שנאה אותו סופרים נוצריים אדוקים בימי הביניים טוענים שהוא ביטל חוקי אגיקא. אולם עם רודריג עלו עוד פעם הקנאים לשלטון, אותה סיעה אשר ידיה היו נטויות להאביד את היהדות מאדמת ספרד.

תפקידי היהודים.קורות היהודים באפריקה הצפונית אנדריי שוראקי

אנדרי שוראקי 2

נראה כי היהודים מילאו תפקיד מכריע במשק המוגרבי בכל התקופות ובכל השטחים. בראש וראשונה אנו מוצאים אותם בחקלאות ובמשק החי, במספר רב יותר מאשר באיזו ארץ אחרת מארצות הפזורה. בלי ספק נובעת עובדה זו מקדמות התיישבותם במגרב. בזמנו היו העברים בעיקרם עם של חקלאים – שמושבותיהם נתחזקו מן הסתם מכוחם של הברברים המתייהדים או המיוהדים. הספרות הרבנית מביאה הרבה והרבה שאלות בהלכה, שעוררו עיסוקיהם החקלאיים של היהודים.

במלאכה מילאו היהודים תפקיד שאם גם הותיר פחות את רישומו בספרות הרבנית לא היה נכבד פחות. היה ליהודים, למשל, מונופול כמעט בעיבודן של מתכות יקרות, זהב, וכסף ; הם היו הצורפים, היוצקים, המפקחים על מתכות עדינות, החלפנים, לעתים קרובות הבנקאים והמוכסים של העולם המוסלמי.  חזקה הייתה על יהודי שהוא יודע את ערכם של מתכת או של מטבע זר ומה שערם לעומת סחורות או המטבע העובר לסוחר בארץ. חזקה עליו שיוכל לנהל חשבונות לעצמו או למען לקוחותיו המוסלמים. עיסוקו מסובך היה מחמת ריבוי המטבעות שטבעו שליטים מוסלמיים : לא רק הדינר או המַמתכּל העירקי אלא בעיקר, החל מן המאה האחת עשרה, הדינר של רבאט, של מראכש, אלג'יר, תוניס, וכן של מטבעות הזהב והכסף המרובים שמקורם בכלל הארצות המוסלמיות וארצות אירופה. הואיל ומטעמי החוק הדתי התנזרו המוסלמים מעבודת המתכות היקרות מילאו הד'מים, ובצפון אפריקה במיוחד היהודים, תפקיד יחיד במינו בתחום זה, החשוב והרגיש במיוחד בחיי הכלכלה. הנה כך רואים אנו יוצקי מטבעות עוברים את הקיסרות המוסלמית לאורכה ולרוחבה. תעודה אחת מן הגניזה מספרת על יוצק מטבעות מרוקאי שהיה נוסע במאה התשיעית בין עדן לאי ציילון ; ובמקרה אחר מסופר על שניים שהלכו להודו ולסין.

תעודות התקופה מעלות לפנינו יהודים העוסקים בכל המלאכות : צבעים, בנאים, נַפחים, עושי שׂקים, קלחות, חפצי נחושת, נגרים, רצענים, אורגים, מטאטאי רחובות, יצרני משי, כובסים, סוחרי בשמים, אלמוגים, פנינים ואבנים יקרות. מצויים היו בניהם גם רופאים, חייטים, זגגים, אופי עוגות, מייצרי ממתקים, פקידים, כורמים, יצרני דבש, שמן וסוכר, קצבים, יצרני מראות, אצטגנינים, לבלרים, כותבי בקשות, משוררים, מגידי עתידות, ימאים, בוני ספינות וכו….גם השמות שהתקראו בהם יהודי צפון אפריקה משקפים את ריבוי העיסוקים המסורתיים שלהם המגזרים השונים של חיי הכלכלה.

את עיקר משאביו הוציא היהודי בצפון אפריקה מן המסחר והרוכלות; הוא לא הסתפק במסחר הקמעוני. פעילותו חבקה זרועות עולם. תעודה אחת מאת אבן חרדאדבּה מתארת לנו את מסעיהם של סוחרים יהודים באמצע המאה התשיעית באירופה, באסיה ובאפריקה. הם דיברו בכל הלשונות – עברית, לטינית, פרסית יוונית, לינגוָה פראנקה, היא הספרדית, וסלאבונית. הם סחרו בכל : בשירותים, בסחורות, בפרוות, בכלי נשק. הם הביאו לאירופה מוּשק וקטורת, תבלינים ובשמים.

מן המאה התשיעית והלאה, מתרבים המקורות שבידינו וכך יכולים אנו לעקוב אחר הסוחרים היהודיים הגדולים מצפון אפריקה בדרכים הבין לאומיות והבין יבשתיות שהוליכום לכל קצווי תבל, לארצות אירופה, אסיה ואפריקה, לשם חילופי מסחר ושירותים. רואים אנו איך הביאו למרוקו אינדיגו, פנינים, מושק, תבלינים ופרוות ; בזכות התעודות מן הגניזה הקהירית ידועים לנו עסקים אלה לדיוקם, תנאי הקניה ומחיריה, הקשיים שעוררו, ואפילו המשפטים שנוהלו בגללם. מן המאה השתים עשרה והלאה כוננו סוחרים יהודים מן המגרב קשרי מסחר קבועים, בדרך הים והיבשה, עם הודו. פעילותם הקיפה, אפוא, את חופי ערב ואפילו את חופיה המזרחיים של אפריקה, בפאת ים סוף. יודעים אני על הקשיים המרובים שהוצרכו חלוצים אלה של המסחר הבין לאומי להתגבר עליהם כדי לכונן דרכי מסחר, כדי לארגן את התובלה מן הצד הכספי, כדי שלשלם מסים ומכסים שגבו שליטים ושלטונות הנמלים לכל אורך הדרך, שגם לביטחונה צריך היה לדאוג. הצלחתם הגדולה של יהודי המגרב עוררה עליה לאחר מכן את התחרות של מרכזי המסחר האירופים הגדולים – במיוחד באיטליה ובצרפת. היא נפגעה פגיעה קשה יותר אחרי המאה החמש עשרה עקב הזעזועים שפקדו אז את כדור הארץ.

במאות השש עשרה והשבע עשרה נעשתה מרוקו גורם מדיני בעל משקל במאבקים האירופיים. היהודים הצטיינו לא רק בחיים הכלכליים אלא גם בתחום הדיפלומטיה. משפחת פלאש משמשת דוגמה טיפוסית למילוי תפקיד כפול מעין זה ביחסים הבין לאומיים. נציגה המהולל ביותר, שמואל פלאש ( פלאג'י ), היה שגריר מרוקו בהולנד והיה אדריכל החוזה משנת 1610.משפחת קורקוס, דלמארי, שריקי דה לבאנטה, סומחאל, פריינטה, טולידאנו, רוטי ( רותי ) במרוקו, וכן משפחת  ואלנדי, כהן-תנוג'י, בסיס, ששפורטאס בתוניסיה, וכן דוראן, צרור, אבּוּלקר, קנג'ינו ובכּרי באלג'יריה מילאו, כמוהן כהרבה זולתן, תפקיד נכבד בדברי ימי היהדות המוגרבית, ובני המשפחות החשובים ביותר היו רבנים, סוחרים או דיפלומטים.

סוף הפרק השביעי – חיי הכלכלה.

צדיקי מרוקו ונפלאותיהם- ר' דוד הלוי דראע

צדיקי מרוקו

לי היו נפטרים הבנים והבנות שנולדו. לא האריכו ימים. כאן אמרו לי שזה בגלל שאני נשואה לבן-משפחה. שם סיפרו לי שקיבלתי את זה מתחת לאדמה ועלי ללכת לחכם, בקדוש. עשיתי כל מה שאמרו לי.

כל שנה, במוצאי חג הפסח או במוצאי חג הסוכות הלכנו לקדוש. זה היה מלא. בשנת 1928 היתה לי בת שסבלה ממחלת הטיפוס. כמעט ונפטרה. זו היתה בתי הבכורה. לא היתה עוד תרופה. הרופא פנה לראש המשגיחים על הגוססים, ואמר להם שילכו לקחת את בתו של פלוני בן פלוני, מפני שהיא עומדת למות. ואין יותר תרופות וזריקות. באותו לילה, איני יודעת איך, אלוהים החזיר לבתי את הנשמה והיא לא נפטרה, והנה כאשר יצאה מבית-החולים, קיבלה פצע בבטנה. עמדו לנתח אותה. בעלי נתן לבתי מטבע וביקש ממנה להחזיק אותו כל הזמן. ולפני שינתחו אותה לקרוא בשם איזה צדיק, ואז אם תחיה נלך לאותו צדיק. בתי קראה בשם ר׳ דוד דראע. מיד עם יציאתה מבית-החולים נסענו. אני לא ידעתי לרכוב על החמור או הפרדה. שם המרוקאים ידעו לרכוב ואני הלכתי ברגל. גם בני חלה. רציתי לחזור הביתה. בכיתי, צעקתי ובעלי אמר שלא, לכי לר׳ דוד דראע הלוי ותראי שהוא יבריא. הגענו לשם. בעלי הקים אוהל. כשהוא ראה שאני בוכה, הוא פנה לקדוש: או ר׳ דוד דראע, הבאתי לך את הבת כדי להשתטח על קברך, ועתה אתה רוצה לקחת לי את בנין התחיל לקרוא תהילים ואדרא. באותם הימים לא היה חשמל במקום. בעלי היה קורא לאור הנרות. היה לבדו ליד הקבר של הצדיק. נשארו לו עוד כמה דפים מן האדרא לקרוא. אמר: אלוהים, מה אני יכול לעשות? אין לי יותר אור, מה לעשות? ואפילו לא יכול היה לראות איפה האוהל. התחיל לצעוק. מה לעשות! התחיל לחפש. בינתיים בא יהודי אחד שהצדיק ביקש ממנו שידליק את המקום. הוא לקח ארגז נרות. הלך ישר לשם. בעלי חזר ומרחוק ראה אור גדול ונבהל. החליט לגשת ולגמור את האדרא. גמר וחזר לישון, שלוש שעות לפני שיקום לתפילה, באותו בוקר בא אליו אותו יהודי ואמר לבעלי: אתה יודע שהצדיק בא וביקש ממני שאדליק את הקבורה? שאל אותו בעלי: זה אתה? ענה שהוא הדליק. בעלי התפלל וכאשר בא הביתה, שאל מה שלום הבן, עניתי שלא חל כל שינוי. ענה לי: אל תפחדי, את תראי. אני עניתי לו: איך? אין תרופות ואין רופאים! ענה שהוא מאמין בצדיק ר׳ דוד דראע. בערב, השדיים שלי היו קשים. ארבעה ימים הפסיק הבן לינוק. ראיתי פתאום שהוא התחיל לחפש את השדיים שלי. אני בתוך השינה לא שמתי לב. הוא חיפש, חיפש, נתתי לו את השד. תופס אותו. והנה הוא מזיז את רגלו. אני שאלתי את עצמי, אם זה אמיתי או שאני חולמת. שמתי את ידי על מקום הפצע והוא נפתח. יצאה מוגלה שנזלה כמו נחל. למחרת בבוקר, הערתי את בעלי, לקחתי צמר גפן, מים חמים ורחצתי לו את הפצע. הבן ישב. בעלי אמר לי: עכשיו את מאמינה? שכחתי לספר לך, שבאותו לילה שהפצע של בני היה עומד להיפתח, חלמתי והנה אני נמצאת בתוך המציבה, בין הארץ ובין השמים. שאלתי את עצמי, מה לעשות במקום הזה אם ייצאו מוסלמים, מה לעשות? פחדתי. אז באו שני אנשים, אחד לבוש גלימה לבנה והשני אפורה. אחד מהם ניגש אלי ואמר לי: ׳אנא מנוראכ, אנא חדאכ׳ [תרגום: אני אחריך, אני לידך]. למחרת הפצע של הבן נפתח.

המוסלמים נהגו לבקר בקברו של ר׳ דוד דראע. הם נהגו לבוא ולהישפט כמו שמופיעים לפני הפחה. הוא היה שופט ביניהם. גיסתי סיפרה לבעלי: היא היתה גרה בכפר תלוואת. היתה לה שכנה מוסלמיה, אשתו של השיך, המושל. היו עשירים גדולים. אבל כל הזמן היה מתחשק לה לאכול מהחמין של היהודים. הם היו עשירים בצורה לא רגילה. לא היו להם בנים. השיך היה אומר לה, שאינו יכול לחכות יותר, ושבדעתו להתחתן עם אשה אחרת. אותה אשה בכתה יומם ולילה. היהודים נהגו לצאת במוצאי חג הסוכות לבקר ולהשתטח על קברו של ר׳ דוד דראע. זהו הקדוש היחיד שהיה באיזור שלהם. הם נהגו לצאת לדרך עם פרדות, חמורים, אוהלים, צידה, כבשים ועופות. אלה היו חיים טובים. אתה יודע שליד הקדוש זורם נחל גדול. נהגו אז להתרחץ בנחל, להשתטח על הקבר ולבלות בפיקניקים. יש כאלה שהיו מבלים שם חודש חודשיים. אז אותה שכנה מוסלמית ראתה מהחלון שהם יוצאים לדרך, לקדוש, ר׳ דוד דראע. קראה לגיסתי ואמרה לה: תמו, בקשי רחמים עלי מהקדוש. אמרי לו: אומרת לך פלונית אשתו של פלוני, שאם בעלי לא יקח אשה אחרת ואם יוולד לי בן או בת, אני מבטיחה להביא לו שור לשחיטה, ואני בעצמי אביא אותו. וכך היה. הם שהו במקום וחזרו. היא המוסלמיה הביאה להם מגש גדול מלא סוכר, נענע, פירות יבשים, חינא, ובירכה אותם: ׳חמאד אללאה עלא סלמתכום, תקביל זייארתכום׳. [תרגום: שבח לאל, שלום עליכם, שהזיארה שלכם תתקבל], היא הביאה לגיסתי את כל זה. באה עם העוזרת שלה, ובהיכנסה הביתה, קראה ועשתה יו יו יו ובירכה אותה. גיסתי תמו הכינה לה תה והגישה לה עם עוגיות. המוסלמיה אמרה לה: תמו, יש לי משהו ברחמי, בבטני. גיסתי ענתה לה: זה סימן שרבי דוד דראע שמע אותי, קיבל את בקשתי. כל מה שביקשת ממני סיפרתי לו לקדוש. אמרתי לו שפלונית אשתו של פלוני לא יולדת ובעלה רוצה לקחת אשה אחרת ועכשיו רחם עליה, היא תביא לך שור לשחיטה ותעשה סעודה ליהודים. היא ילדה בן לאחר תשעה חודשים. לאחר-מכן שמה את בנה על גבה, באה עם בעלה ועבדים, והיא בעצמה הובילה את השור מתאמלאלת עד ר׳ דוד דראע והבן על גבה. מספרים שהשור היה עצום עם קרנים ארוכות. היא הזמינה שוחט ששחט, ושתי יהודיות שהכשירו את הבשר. עשו כוסכוס ודברים אחרים ונתנו לאנשים לאכול.

כן, אני רוצה לספר לך על תטואן…מואיז בן הראש

כן, אני רוצה לספר לך על תטואן…הטרילוגיה התטואנית

אתה אפילו לא יודע איפה זה, כן, זה די רחוק, לא רק פיזית, זה מרחק נפשי עצום, תטואן נמצאת בצפון מרוקו, קרוב מאוד לספרד, עשרים קילומטר ממפרץ גיברלטר, מה זה המקום הזה, זה המקום הקרוב ביותר בו התיישבו יהודים במאה השש-עשרה אחרי גירוש ספרד, הקרבה הזו הסתירה בתוכה מרחק עצום, מרחק עצום בין הציפיות למציאות, היהודים האלה חשבו תמיד שהם ספרדים שיצאו לטיול קצת ארוך מן הבית, ועוד מעט יחזרו לעריהם, לגרנדה, לסביליה, לטולדו, לבֵנִירוֹס, לבַדֵלוֹנָה, עוד כמה ימים, הם חשבו להם משך שנים, והמשיכו לדבר בספרדית הישנה והטובה משך מאות שנים, על הבית הנפלא בספרד, על המפתחות ששמרו, על הכול, אני יודע שהיו כאלה שחזרו לספרד, הם התנצרו, וחזרו לבתיהם ולעריהם, אולי אמך היא אחד הצאצאים של משפחה כזאת, שאם לא-כן קשה להבין מה כל-כך קשר בינינו עד שעזבתי את הכול וגם היא עזבה את הכול על מנת להיות יחד, ואתה יודע מה, פרננדו, הגיל לא נותן יותר תשובות לשאלות האלה, הוא רק מחדד את השאלות, מחדד כמו עיפרון עד שהשפיץ נהיה כל־כך חד שהוא היה יכול להרוג אם היו מחדירים אותו ללב, אין לי תשובה, אני מקווה שכן. בן-דודי, מימון בן זמרה, שפגשת כאן ב1977-, אולי אותו אתה זוכר, הוא הביט בנו בחמלה, הוא טען שכאשר גורשו יהודי ספרד הם היוו עשרה עד עשרים אחוז מן המדינה, וחלק ניכר מהם התנצרו, אז כך שרוב רובם של הספרדים הנוצרים של היום, צריכים להיות צאצאים של יהודים, בעצם זו מדינה יהודית, אז אולי גם אמך, מליטול, אולי גם היא צאצא של יהודים, היא אף פעם לא אמרה כלום, אך אביה תמיד היה לוקח אותי לצד ומתחיל כאילו לספר לי סוד ואחר-כך מיד עובר לדבר על מלחמת האזרחים ועל גאוותו הרבה בגוּאַרְדִיָּה סִיבִיל, המשטרה של פרנקו, אולי הוא רצה לומר לי משהו, אולי פחד עדיין, ואולי זה רק הדמיון שלי, ותירוצים של בן למשפחה דתית שעזב את היהדות, שעזב אותה לגמרי מן היום למחרת למען אישה, אני לא יודע, בכל מקרה סבא שלך די שמח שהתחתנו, אמה הרבה פחות, היא הייתה פשוט אנטישמית, גזענית מולדת כמו הרבה קתולים מעיירות ספרדיות, הם ממש חשבו שיש לנו זנב, ליהודים, כך אמרו להם משך מאות שנים, היא בטח גם לא שמחה לראות את אימא נוסעת למדינה אחרת, אבל היא לא הייתה פתיה, היא ידעה מה בתה עושה במדריד ומאיפה היא שולחת להם כסף, ועדיף בת נשואה ליהודי מאשר לראותה זונה מזדקנת שאיש אינו חפץ בה, טוב, אני מצטער שוב אם המילה זונה פוגעת בך, אבל אני עדיין מקווה שאתה מספיק בוגר כדי להבין את הנסיבות, את ההיסטוריה ואת חולשות האדם,

הרבה פעמים שאלתי את עצמי אם אלוהים יעניש אותי אחרי מותי, האם אפשר להעניש אדם על אהבה, זה נשמע רומנטי, אבל לא יכולתי אפילו לחשוב על מישהי אחרת מאשר על מליסול ולא על שום דבר אחר משך שנים, הכנתי לו מיליון תשובות, אבל כשאני מגרד אני יודע שאני לא יכול לתת תשובה, אולי הייתי צריך לסבול את חסרונה כל חיי כדי להיות שלם עם עצמי, אמי הייתה שולחת לי לספרד בשר מיובש בתוך צנצנות שמן כדי שאוכל כשר, כי הכול לא היה כשר, מה זה כשר? אני צריך עכשיו להסביר לבני מה זה כשר, זה האוכל שאנו אוכלים, שהיהודים אוכלים, אם שמת לב תמיד אמרתי שאני לא אוהב חזיר, אבל מעודי לא אכלתי חזיר, זה אסור על היהודים, אולי זו המצווה האחרונה שנשארה לי, אחרי שהייתי בועל נידות ונואף, מחלל שבת ועל הכול עברתי, בטח אינך יודע מה זה הדברים האלה, היהדות מלאה חוקים, חוקים ועוד חוקים, ואני קיימתי את כולם עד לגיל עשרים שבו נסעתי למדריד, אבי ואמי, ואנחנו היינו מן המשפחות היותר דתיות בתטואן, אפילו את הלחם לא היינו קונים במכולת, היינו אופים אותו בבית, כדי שיהיה כשר, אמי הייתה בודקת שעות את החיטה והייתה טוחנת אותה בעצמה, סימי בן זמרה, ועכשיו בנה מסביר לבנו על דבר כל-כך פשוט כמו החזיר, אולי עדיף שאשרוף את הדף הזה ולא תדע דבר, מה תעזור לך כל הידיעה הזאת, תתגייר, הבן שלך יתגייר, תלך לתטואן, תיסע לירושלים, מה תעשה עם זה? ובכל זאת יש איזה צו מעליי לספר לך הכול, אתה יכול להפסיק כאן, או להמשיך, הדברים ייעשו יותר ויותר מסובכים לגביך ככל שתקרא יותר, לא תוכל גם להבין, לא תוכל, למה לא סיפרתי לך את הדברים קודם, אדם כמוך שגדל במדינה כמו ונצואלה, עם כל הבעיות שלה, עם כל העוני והשחיתות לעולם לא יבין מה זה אנטישמיות, לא יבין למה יש יהודים כמוני שחייבים להסתתר כל הזמן מאחורי מסכה, מסכת העולם הגדול, מסכת הכסף, מסכת הנשפים הגדולים, הבזבוז, מסכת ה״הכול בסדר", כשאני יודע בתוכי, תמיד יודע ששום דבר לא בסדר, ששום דבר לא יכול להיות בסדר, שכחתי כל-כך הרבה….

פרננדו, נולדת כפי שאתה יודע אחרי ייסורים קשים שעברה אמך, עשר שנים אחרי שהתחתנו, ב1958-, התחתנו ב1948-, באותו יום שבו קמה מדינת ישראל, אני לא יודע איך ולמה זה קרה, ב5- במאי 1948 נרשמנו כאן בוונצואלה כזוג נשוי וטרי, כאן בקראקס, זה כמו שאתה התחתנת בדיוק בערב ראש-השנה, שאתה לא יודע מה זה בכלל, אבל אני ידעתי, וגם נולדת איך לא ביום כיפור, מה זה כל השמות האלה תשאל, מה זה כל המילים הללו, אלה חגים יהודיים, אולי על כיפור כבר שמעת, ואולי שמעת על הרבה יותר דברים מזה, ראש- השנה זו כמובן השנה החדשה של היהודים, אבל זו איננה בדיוק חגיגה, דווקא ביום הזה מתחילים עשרה ימים של חרטה ושל הכאה על חטא, וכמה אני רחוק מזה, כמה אני רחוק מזה ראיתי כשהגעתי בשבת שעברה לבית-הכנסת, הייתי כל-כך רחוק מכל היהודים האלה, ובעצם כל-כך קרוב, הייתי שם יום אחד והרגשתי כאילו הייתי במקום הזה כל חיי, כאילו לא נפרדתי מכל הפנים האלה מעולם, מן הסַנַנֶס ומן החַדְשׁוּאֵל ומן הבן זמרה ומן השוֹקרוֹן ומן הבן הראש ומן האזנקוט ומן הבַרְסֶסַט, כל הפנים היו מוכרים לי, לא הם, ודאי, הרבה מאלה שהיו שם נולדו אחרי שהתחתנתי והבושה לא אפשרה לי ללכת לבית-הכנסת ואולי לא רק הבושה, אבל הפנים שלהם היו דומות להפליא לאלה של אבותיהם בתטואן, כאילו רק העתיקו את הכיסאות הפשוטים ושמו עליהם קצת עושר ובית-הכנסת נשאר אותו דבר, והמנגינות, אתה חייב ללכת לשמוע אותן, המנגינות הנפלאות, העדינות כל-כך צלצלו בראשי שעות על גבי שעות, אצטרך ללכת לשם גם מחר, ביום שישי, כי אצל היהודים, היום מתחיל בערב, עם החשכה, כך שהשבת מתחילה ביום שישי בערב, יש תפילה לילית שקוראים לה ערבית, ותפילה בבוקר ששמה שחרית, אולי תלך לשם, אתה הרי תאמר ששמך בן זמרה, אולי אחד מהם יידע מי אתה, אל תדבר יותר מדי, הם אולי זוכרים הכול, הם זוכרים הכול האנשים מתטואן, הם זוכרים דברים שפגעו בהם לפני חמישים שנה ויותר, החשבונות שם לא נגמרים לעולם, הם בטח עדיין כועסים עליי, אבל לא כמו שאני כועס על עצמי, עכשיו שאני רואה שיש לי בן נוצרי, שאני רואה שהנכדים אבודים לנצח, הייתי כל-כך שמח לו אחרי קריאת מכתב זה תתגייר, אבל אני יודע שאלה חלומות, אני מרגיש כמו בוגד בהיסטוריה, אני בוגד בחמש-מאות שנים של עמידה איתנה מול כל סערות האדם, מול כל הפיתויים להתגייר, אני בוגד באבות אבותיי שלא התנצרו בטולדו או בוולנסיה או בגרנדה, ויצאו מביתם וממולדתם לחפש חיים חדשים, אני בוגד בכל השנים הקשות שעברו בתטואן, אני בוגד בציפייה שלהם לחזור לספרד, ביכולת שלהם להיות סגורים ומושפלים בחוּדֶרִיָה אחרי שהיו אצולת ספרד, אני בוגד בקושי שלהם לשרוד, במשמעות של העוני שעברו, והנה אני, אנחנו, כי היו עוד כמה אחרים, מרגע שקצת התעשרנו ויצאנו למדריד ללמוד באוניברסיטאות חזרתי לשם ונהייתי גוי, לא ממש התנצרתי, אבל למעשה זה אפילו גרוע מכך, עזבתי את היהדות למען חלל, מבלי שאיש הכריח אותי, אתה מבין את ייסוריי, ואלו הסיבות האמיתיות לחולי שלי, לא הכולסטרול ולא התקפי-הלב, הרי הלב רק הולך אחרי השבר הזה ששבר את לבי, זה הלב שעושה התקף, הלב האמיתי, הלב שלא ידע לחיות את חייו, הלב שירד מן הפסים, הרכבת שמאז שהגעתי חזרה למדריד נסעה תמיד במסלול לא נכון, ואל תבין אותי לא נכון, אהבתי את אמך אהבת-נפש, והיא אהבה אותי גם, וגם אותך, ואף פעם לא דיברה אתי על יהדותי ועל הקתוליות שלה, על אף שידעה שבתוכי אני סובל, היא לא התערבה, והייתי יכול גם ללכת לבית-הכנסת לו רציתי, והיא לא הייתה אומרת כלום, אבל חשבתי שאני יכול לטייח את השקר, חשבתי שאני לא אוכל לחיות בחצאים, חצי שהולך לבית-הכנסת בכיפור וחצי שחי עם נוצרייה ואוכל אוכל לא כשר ויש לו בן לא יהודי, והיום אני אומר שאולי אדם כן צריך להיות חצוי, וכן לחיות בתוך הניגודים, כי אלה החיים, ניגודים, ובמשנה תוקף בעידן המודרני, הניסיון למחוק את הניגודים בעצם רק מחזקים אותם עם הזמן, מדגישים אותם ועושים אותנו חולים, ובסופו של דבר מה עושים לנו? ניתוח מעקפים, עוקפים את מה? עוקפים את הלב, אנחנו רוצים לעקוף את הלב, במקום להשלים אתו, עוקפים את הלב פיזית אבל עוקפים גם את הרגש שלנו, את הרגשות שהדחקנו, אולי אתה תעשה את זה טוב יותר, אין לדעת, כל דור חושב שאולי הדור הבא יעשה את זה טוב יותר, והדור הבא תמיד עושה דברים מסוימים טוב יותר אבל גם עושה דברים אחרים גרוע יותר, על כל שיפור בצד אחד יש הרעה בצד האחר, הכול פסימי אולי, אבל נראה שארבעים שנה ויותר אני חי בשקר, אני מסתיר אותו מעצמי, אני מסתיר אותו ממך, וגם עכשיו, אני רוצה שתקרא את זה רק אחרי מותי, שכנראה לא יאחר לבוא,

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר