ארכיון יומי: 7 במאי 2017


מקנס-ירושלים דמרוקו יצחק טולידאנו

אימי מורתי ע״המקנס-ירושלים דמרוקו

אימי מורתי גרסיה ע׳׳ה היתה ביתו של ראש קהילת מקנם רבי אהרן סודרי זצ״ל. אימי ע״ה היתה חכמה ומשכילה גדולה, סבי ע״ה אמר פעם עליה אילו היתה בן היתה תלמיד חכם גדול. כל יודעיה היכירוה כי היא זרע ברך ה' כל הבא במחיצתה התבשם מחכמתה ופקחותה.

עשתה מעשה חסד לרוב, רבינו רבי ברוך טולידאנו זצ״ל, קבע לה יום מיוחד בשבוע שבו היתה תופרת ומתקנת את בגדיהם של תלמידי הישיבה במקנס.

כפה פרשה לעני וידיה שילחה לאביון, ידועה ומפורסמת במקנס ובבני ברק בצדקותה וביושרה ובמעשיה הטובים, עודדה והמריצה בחכמתה את נכדיה וקרוביה לעלות במעלות התורה והיראה. נלבע״ה ב״ה חשון תש״ן.

גדולים מעשיה

נכתב ע״י נכדה הרה״ג ר׳ מרדכי טולידאנו שליט״א

נהגה שנים רבות עם הסבא רבי דוד זצ״ל לקיים תענית דיבור כל שבת.

נהגה להתפלל בשבת בביכ״נ אחר מהסבא כדי ששניהם יוכלו להגיד אחד לשני את הדרשה ששמעו בשבת מפי הרב.

היתה קמה מוקדם בבוקר כדי לשמוע את ברכות השחר ולענות אמן אחר כל ברכה. וכן היתה מסתובבת אצל בני הבית לשמוע את הברכות ולענות אחריהן אמן.

איזוהי אשה כשרה בנשים זו שעושה רצון בעלה, כל קריאה לכל צורך שבעלה היה קורא היתה רצה כדי להענות לקריאתו.

דאגה לחינוך לתורה לנכדים והיא היתה מטפלת בסידורי התשלום והקשר עם התלמוד תורה.

פעם שאלה את הנכד מרדכי האם היא עושה טוב בהתפללה שלש תפילות בכל יום כי היות והיא חייבת רק תפילה אחת ואם היא מוסיפה עוד שתי תפילות א״כ ראוי לכוין בהן כי הרי דרך אשה לחשוב בתוך התפילה על הסירים והבישולים וזה מפריע בתפילה לכן אולי אסור להתפלל עוד שתי תפילות. שאלה זו שאלתי מר׳ח הגאון הגרע״י שליט״א ואמר לי שעם כל זה חייבת בתפילה.

היתה נוהגת במעשי חסד כל ימיה, היתה מתקנת ללא כסף תיקונים בבגדים של משפחות ברוכות ילדים.

כשנכדה קנה תפילין מהודרות עשתה חגיגה במשפחה וחילקה ממתקים. בהדגישה כי כך אביה נהג כשקיבל תפילין מעור אחד עשה סעודה.

היתה נוהגת לקרוא קריאת שמע סמוך למטה עם וידוי.

כל ימיה האחרונים ארבע שנים שסבלה עד כדי שיתוק מוחי ואי בהירות כאילו בחלום, ואפילו את בני משפחתה ושמותם לא זכרה, אבל בענין ברכות ותפילות היתה צלולה ומתפללת כאילו בריאה.

האחיות היו מרגישות טוב בחברתה כאשר היו מטפלות בה משום שהיתה מברכת כל הזמן את הסובבים אותה.

היתה יודעת על פה את שירי הקודש של אביה הגדול רבי אהרן סודרי שירי עיקרי הדת המיוסדים על י״ג עיקרים שחיבר הרמב״ם.

היתה מזכירה ברכת המזון לאוכלים וסועדים על שולחנה והיתה יחד עם בעלה הסבא אומרים בהדגשה ״ברכת מזון דאורייתא״.

היתה דואגת תמיד לכבוד הבעל והאשה בקרב המשפחה והיא היחידה שכתבה ברצף מכתבים לחתן נכדתה רבי משה אזואלוס ותמיד עודדה אותו לכבד את האשה.

היתה מעודדת בעלה ללמוד תורה ולשם זה היתה יושבת לידו ושומעים את לימודו וכשהיה עייף מקריאה היתה לוקחת הספר וממשיכה לקרוא לפניו.

היתה מן הראשונות בבית הכנסת בתפילה והיתה משגיחה על הנשים שלא ידברו ויפריעו בשעת התפילה.

קבעה מקום לתפילתה הן בבית הכנסת והן בבית.

פעם ראיתי שהגה״צ רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ״ל קם מפניה כשנכנסה לבקרו.

תמיד היה לה מה לומר מחידושי תורה והיתה מוסיפה למי שהיה דורש ומשמיע לפניה.

עוד במרוקו שהיו האחיות נפגשות בשבת, היתה אומרת במקום לדבר דברים בטלים נדבר דברי תורה, ובהמשך הזמן התאספו הרבה נשים והיתה דורשת לפניהם.

כשדיברה בכבוד תורה היתה מספרת שאביה היה קם לכבוד בנו הקטן שבא מלימודו והיה מצוה על כל בני הבית לקום מפני שלמד תורה.

היתה קמה בעוד לילה בחמש בבוקר לרוץ לביהכנ״ס הקרוב להספיק להתפלל במנין.

כשהיתה בודדת באלמנותה אבא יבלח״ט שאלה האם לא קשה לה להיות לבד, ענתה כל זמן שאני רואה וקוראת בספר, אני מבלה את הזמן בספר ומרגישה טוב.

בזמן שהסבא עבר ניתוח וסבל מאוד היתה זמן רב מעודדת אותו וקוראת לפניו בבית החולים תהילים, אפי׳ שסבל כמה שנים.

כשהסבא היה בבית חולים ולא מסוגל לאכול היתה משכנעת אותו לשתות כפית של נוזלים תה, והיתה אומרת לו בשכנוע תשתה כפית זו לכבוד אברהם אבינו. ואח״כ לכבוד יצחק, וכשלא יכל עוד אמרה לו יעקב יפגע לכן תשתה עוד כפית.

נפטרו לה שתי בנות בצעירותה בת אחת היתה לפני חתונתה, לקחה את כל נדוניתה וחילקה לעניות וקיבלה על עצמה בתום השבעה שתטפל בכלות עניות ותעזור להן.

דאגה להכנסת כלה יתומה להכניסה לחופה והיתה מסתובבת אצל כל המכרים לאסוף עבורה להכניסה לחופה.

היתה נזהרת בבל תשחית וכמעט שלא זרקה שום דבר אוכל.

ואפי׳ בבגדים היתה מקמצת ככל האפשר, אבל בעניני צדקה היתה נותנת ביד רחבה אפי׳ שלא עבדה ולא היה בידיה אמצעים.

אחרי שסבא זצ״ל נפטר, בתום האבל, ביקשה לטפל בקניית מקום קבורה ליד הסבא. אחרי שבוע ביקשה להפסיק הטיפול בנושא ונימקה משום שחלמה בחלום שבאה אליה אשת כהן ואמרה לה מדוע את מבקשת להקבר ליד בעלי. הלכנו ובדקנו וראינו שקבור אחריו כהן כן שהיה מקום פנוי בין הכהן ובין הסבא. אולם זכתה להקבר בחלקת הרבנים בעדה המערבית בגבעת שאול תנצב״ה.

בשבעה, סיפר הרה״ג שלמה בן עזרא, יו״ר ״ועד העדה המערבית״ לעניני קבורה. וזכה לטפל בקבורת הסבתא. שבהכירו את המשפחה בגיל צעיר בא לביתנו וסבתא שאלה אותו אתה יודע שמצוה ללבוש טלית קטן ומה אתך? אמר, מה זה טלית קטן הרי גם לאבי אין, מיד לימדה אותו מה זאת ציצית ועשה למכונת תפירה ותפרה עבורו טלית קטן ומאז לבש ט״ק, ואמר מי יודע אם זה שהכניס בי את הרגש לקדושה שמאז פגה ללמוד תורה.

כשהייתה שומעת שמדברים סרה על איזה ת״ח או צדיק היתה משתיקה אותנו ואומרת, לכם אסור לדבר, אתם קטנים להכיר בגדלותם, ואפי׳ תשמעו גדולים מדברים עליהם לכם אסור, אתם קטנים ואינכם מבינים.

אחרי שסיימתי ת״ת ועמדתי ליכנס לישיבה היה חופש הגדול היא אמרה חבל על ביטול תורה, לקחה אותי בידיה להרב רפול שהיה לו ישיבה בבני ברק. וביקשה ממנו שיכניס אותי בחופש לישיבה בכדי שלא אתבטל, וכן היה. (אגב אמר לי באותו זמן דע לך יחוס זה כמו המספר אפס, אבל כשמוסיפים את המספר ו זה 10. כן מי שיש לו יחוס אמנם זה אפס אבל כשמוסיפים מידות טובות ותורה אז היחוס נותן תוקף פי כמה, וסיים — יחוס מחייב). ואני זוכר עד כמה היה מכבד, והיה מדגיש כמה גדולה היא ומשבחה.

כלתה, מרת אימי תחי׳, מעידה שאף פעם לא ראתה אותה בחוסר צניעות והיתה נזהרת שאפילו קורות ביתה לא יראו אמרי חלוקה.

את קיצבת הביטוח לאומי שלה נתנה קבוע לתשלום חוב למשכנתא של הנכד אהרן, וכל זה כן כשסיפר לה גיסי ר׳ יהודא שאין מה לשלם היא עודדה ואמרה אין מה לדאוג הנה הביטוח לאומי ואף אחד לא ידע מזה.

יהי זכרם ברוך

מנוחתם כבוד בעיר הקודש ירושלים ת״ו.

השבועה והתוצאה

השבועה והתוצאהאבני זכרון לקהיל מראכש

בעולם העסקים של יהודי מרוקו בכלל, ויהודי מראכש בפרט, הכל היה מבוסס על אימון הדדי, הקובע : מלה – זו מלה. ואף על פי כן מן הדין היה חשוב שכל עסקה תרשם בספרי הזיכרונות של ספרי בית הדין, אך לא תמיד נמצא הזמן להתעכב על הפרוצדורה הכרוכה בכך.

אולם במקרים הדורשים סודיות על עסקה שלא נתן להודיע עליה ברבים וכו…, סמכו איש על רעהו. הפרת האימון הייתה דבר נדיר במקרים כאלה, בין בעלי המלאכה או סוחרים. בדרך כלל הדבר היה מתבצע כך, פלוני מצא עסקה גדולה והיה לו מחסור במזומנים כדי לגמור את העסקה, כמקובל מוצא לו שותף סמוי לאותה עסקה על פי הסדר המוסכם בין הצדדים, מעין שותפות זמנית לאותה עסקה בלבד.

מה שלא נראה כך בעסקי נדל"ן, עסקי שידוכין, תנאים והסכמים ברי קיימא וכו….פרט לעסקאות קצרות מועד, שלפעמים אולי השתיקה יפה להן. הדבר התרחש בשנת 1939, אווירה של מועקה וחוסר וודאות שורה בכל.

פחד המחסור הביא לאגירה של סחורות, העסקים נעשו בחדרי חדרים, הכל נעשה בשקט וללא פרסום של שטר ועדים. רק האימון ההדדי והדיבור, שלא יקרה חס ושלום מי שישנה את דיבורו.

איך זה קרה ? הנה הסיפור כ-פי שרישומו חרוט היטב בזיכרונו של ילד, ומעשה שהיה כך היה : זה היה ביום מעונן אביך ואפור בעל אווירה קודרת, ששמש כתפאורה הולמת למה שעמד להתרחש אותו יום. בעניי השובעה ! הייתי תלמיד בתלמוד תורה, היכן שהיה בית הכנסת הגדול. בית כנסת – שהטיל אימת מוות לאלה שהלכו להישבע שם. במקרים כאלה כל העיר רעשה והעניין היה לשיחת היום

שני גבירים מעשירי העיר נפל ריב ביניהם, שמשהו שקשור אולי בעניין מעילה באימון, או חשד של הכחשת דברים על שהיה – או לא היה ?. כל המאמצים של הרבנים לפשר ביניהם לא עלו יפה, ועניין השבועה נשאר בעינו. ומחוסר איזה שהיא ראיה ולו הקלושה ביותר, חוץ מהדיבור שיש להם אחד על השני. זה טוען " שנתן " וזה טוען לא היו דברים מעולם ! ובזה לא היה הדבר שאפשר להיאחז בו.

ניסיונותיהם של הרבנים להזהירם ולהרתיעם מתוצאותיה החמורות של השבועה לא עזר. שניהם היו בעלים בעמם, האיש שנתבע להישבע היה אחד מיקירי העיר. האיש היה מכובד בעמו, וגם בנה בית כנסת הכי מפואר בעיר. התובע שזכה להטיל על שכנגדו את השבועה, היה איתן בדעתו, שייקוב הדין את ההר ועל הנתבע להישבע. הוא נדחה פניות רבות של אנשים בעלי השפעה, להניאו מכך שלא להשביע את יריבו, כפי שנקבע לו בפסק דין. אנו הילדים נצטווינו לעזוב את כיתות הלימודים ולצאת החוצה מבית הכנסת, שלא יהיו התלמידים נוכחים בזמן השבועה. במקום הורשו להיכנס רק שלוחי בית הדין והנשבע בלבד. אולם לא נשארנו באפס מעשה, נרות מושחרים בפיח נמסרו לידינו, כדי להחזיק אותם דלוקים תמורת כמה פרוטות, כתפאורה לדרך בה יעבור האיש הנשבע. שלושה אנשים בלבד נכחו בטכס ההשבעה. שני בעלי הדין עצמם, ושליח בית דין שעמד להוציא לפועל פסק דין השבועה.

המשביע לא הסתפק בכך, ורדף את הנשבע ברחוב וצעק אחריו דרך בזיון : " חלאף, חלאף ". כלומר, נשבע לשווא. אף אחד לא ידע מה גרם למטען הכעס שכל אחד מהם נשא על חברו, ואין זה למראית עין בלבד. טכס השבועה בוצע למרות הכל, אבל אף אחד מהצדדים לא יצא ממנו נשכר, להפך ! את מה שניבאו להם בעלי דבר שניסו להניאם התקיים בהם רחמנא לצלן. שניהם לא האריכו ימים אחר כך, הם נפטרו בהפרש זמן לא רב.

כל אחד לקח את סודו וגרסתו אתו אלי קבר, ורק יודע תעלומות, יודע את אשר היה ביניהם. המקרה ותוצאותיו זעזעו עמוקות את אמות הספים של העיר מראכש, הידועה במשא ומתן בן אחים המבוסס על אמת ואמונה ללא סייג. מי שלא ראה ספרי הקהילה המתעדים בפירוט רב רישום מסודר של עדויות והסכמים הנוגעים לכל חיי הקהילה מאל"ף ועד ת"ו, לא יידע במה מדובר. בדרך כלל אין עסקה או שותפות, גדולה או קטנה ככל שתהיה, שאין רישומה ניכר בפנקסי סופרי בית הדין. בעלי עניין היו חייבים לגשת " לסופר בית דין ועומדים על כל תג בהסכם הנרשם בפנקס הסופרים, הכל בדיוק נמרץ מפי כל אחד בשפתו, בערבית ועברית הנהוגה בשפת השטרות. רישום של זיכרון דברים, אינו קשור כמעט בהוצאה כלשהי או מאמץ מיותר. וכאמור זה לא קרה כך במקרה דנן, ועקב כך נראה שרבים רבים מבעלי עסקים הזדעזעו מהמקרה, והסיקו מסקנות מהעניין. מאותו מעשה כאשר קורה שנתבע אדם לשבועה, מיד נרתמים קרוביו וידידיו להניאו מכך. ולפעמים אישים " משכיני שלום " מתרוצצים לפשר בין הצדדים, והיו מוכנים לעשות הכל ובלבד שלא להגיע לשבועה.

מסמך על קופת הצדקה של קרקעות העניים – יוסף טובי

מקדם ומים כרך ט'

שאלה זו של הגלסה – חזקת היישוב – או חזקת היישוב נתעוררה בקהילת צפרו בשנת תר״ל (1870). המדובר היה בבתי הקדש שהיו בנויים על קרקע בבעלות מוסלמים. בתים אלו נמסרו לעניים להתגורר בהם, ולאחר כמה שנים השיגו בהם את זכויות חזקת היישוב. בשנת 1860 לערך רכשו יהודים מבני הקהילה מן המוסלמים את הקרקע שעליה היו הבתים הללו, ובאותו זמן רצה גזבר העניים לשלם לקונים היהודים את מחיר הקרקע בתוך שנה ממועד הקנייה ולהעבירה לרשות ההקדש, על סמך חזקת היישוב שהייתה לעניים דיירי הבתים. נתעוררה מחלוקת קשה בעניין, כי בעלי הקרקע טענו שרק מי שיש לו חזקת הקרקע רשאי לסלקם ממנה ולא מי שבידו רק חזקת היישוב. המחלוקת הובאה בפני בית דינו של ר׳ רפאל משה אלבאז בצפרו, ועל סמך פסיקות ותקנות שונות של חכמי מרוקו מן הדורות הקודמים הגיע למסקנה, כי מעיקר הדין נראה לכאורה בי ניתן לעשות זאת במהלך השנה מיום שמכרו המוסלמים את הקרקע ליהודים, גם אם מדובר בבעל חזקת היישוב בלבד שאין לו חזקת הקרקע. אך מאחר שאין הוראה מפורשת בעניין, הרי שאין לסלק את המוכרים על סמך חזקת היישוב בלבד של העניים.

הערת המחבר : אלבאז תרס״א, חושן משפט, סי׳ עב, דפים צה ע״ב – צו ע״א. בתשובתו המפורטת מביא הרב אלבאז תקנות ופסיקות בעלות חשיבות רבה לעניין זכויות חזקת היישוב משל החכמים: ר׳ יעקב בן מלבא, ר׳ רפאל בירדוגו, ר׳ יעקב ביררוגו, ר׳ אבנר הצרפתי, ר׳ יעקב אבן צור, ר׳ ישועה אביטבול, ר׳ אליהו הצרפתי ור׳ מתתיה סירירו. חלק מן החכמים הקנו לבעלי חזקת היישוב בלבד את הזכות לסלק את קונה הקרקע ממנה, ולדעת אחרים רק מי שהוא בעל חזקת הקרקע יכול לעשות זאת. והשווה לכל זה עובדיה תשל״ו, עמי 67-65.

נראה שמצבה של קהילת מכנאס הלך והחמיר לקראת סוף המאה ה־18, והנהגתה חיפשה כל דרך להגדיל את ההכנסות מקרקעות העניים על מנת להרבות את התמיכה בעניים. הדבר בא לידי ביטוי בהחלטה מחול המועד פסח תקמ״א (1781) של שני ראשי הקהל, ר׳ רפאל אבן צור ור׳ יעקב בירדוגו, למנות גזבר מיוחד שיקפיד על גביית דמי השכירות מדי חודש – בוודאי משום שרבים מן השוכרים התחמקו מלשלם, ואולי בניגוד לנוהג מקובל לשלם את דמי השכירות אחת לשנה – מן המחזיקים בקרקעות ההקדש; ואם הם מעניי הקהילה לנכות במקור את כספי התמיכה שהם מקבלים מן הקהילה לטובת דמי השכירות ולחייבם לשלם באופן ישיר את יתרת הסכום. וזה לשון המסמך:

עלה בדעתי היום רעיון טוב ומועיל לזמן הזה שהכל מתדרדר ואנו יגעים בזה. זאת אומרת שקרקעות העניים הללו אנו צריכים למנות גזבר מיוחד עליהם שיגבה מדי חדש בחדשו. ואפילו מן העניים הגרים בקרקעות הללו ינכה להם חלקם ממה שהם מקבלים בתורת עזרה מן הקהילה (פרס) והשאר ישלמו לידי הגזבר הנ״ל.

תעודה מעניינת מצפרו משנת תקפ״ט (1829 ) מלמדת, כי דמי שכירות החנויות חולקו לעניים מדי שבת בשבתו, אלא שדמים אלו עוקלו על ידי מוסלמים שהלוו בריבית לקהילה, שהייתה בדוחק כספי. ״וכאשר ראו הגזבר וטובי העיר כי אם כה יעשו להם יישארו העניים ברעב ובחוסר כל כי עיניהם ולבם נשואות לשכירות החנויות ליהנות מהם מידי שבת בשבתו״, לוו את הסכום הנדרש מיהודי עשיר תושב פאס על מנת שיוכלו להחזיר את ההלוואה למוסלמים ולשחרר את דמי שכירות החנויות עבור העניים.

תעודה מספר 112 במפרטת את נושא העזרה לעניים דרך דמי השכירות של הבתים

תעודה מספר 112.

התקפ"ט – 1829

ב"ה.

להיות שבני קהלינו קהילת קודש צפרו יע"א לשעבר הוצרכו לאיזה מעות לצורך כללות הקהל והלכו וגבו אותם מאת הגויים ברבים ובימים האלה ובזמן הזה אלצום דחקום בעלי המעות לפרוע פרעות ולא מצאו לאל ידם כי אזלת יד וכלתה פרוטה.

ובשביל כן עמדו הגויים בעלי המעות ועקלו שכירות החנויות וכאשר הם לזכות העניים על השוכרים. וכאשר ראה הגזבר וטובי העיר כי אם כה יעשו להם יישארו העניים ברעב ובחוסר כל כי עיניהם ולבם נשואות לשכירות החנויות ליהנות מהם מידי שבת בשבתו.

נועדו יחדיו ליטול עצה כדת מה לעשות והקרה ה' לפניהם את הנכבד והחשוב והמעולה הרב יוסף בן הרב משה הי"ן אפלאלו דמתא פאס יע"א ופייסוהו ונתפייס ונענע להם בראשו להלוות להם סך אלפיים אוקיות מכסף טוב.

והם ימשכנו בידו שתי חנויות ולא יהנה מפרותיהם כי אם בסך חמשים אוקיות בכל חדש, ובכן העיד על ידי בקניין שלם ושבועה חמורה במנא דכשר למקנייא ביה ושבועה חמורה כי אם למה שיועיל יחידי קהלינו הלוא המה הנכבד וחשוב ומעולה הרב שלמה בן כבוד הרב משה ז"ל ה"ן אדהאן.

 והחכם ונבון כבוד הרב ישועה בן כבוד הרב אהרן ה"ן אלבאז והמשכיל ונבון וחשוב ומעולה כבוד הרב יצחק בן כבוד הרב רפאל ז"ל ה"ן אביטבול והנגיד הרב ישועה בן ראובן ה"ן אלכסלאסי והרב אברהם בן שלמה ה"ן סמחון, והרב מסעוד בן כבוד הרב מרדכי ה"ן אשראף וברב אברהם בן יצחק ה"ן אביטבול ידי נפשי תמאיושת.

וכבוד הרב שלמה בן כבוד הרב יהודה ה"ן צירולייא והרב שלם בן שמואל ה"ן יתאח והרב מרדכי שנקרא על שם אביו הרב מרדכי ה"ן אלבאז והרב דוד בן כבוד הרב יצחק הכהן ובכח הקניין ושבועה חמורה הודה הודאה גמורה לאחר שקבלו אחריות בני קהלם את אשר ישנו פה ואת אשר איננו פה שבעד סך אלפיים אוקיות מכבסף טוב שנטלו וקבלו מאת הרב יוסף בן כבוד הרב משה ה"ן אפלאלו הנזכר לעיל.

גמרו ומשכנו בידו שתי חנויות שבשורה הרואה פני מזרח ואחוריה כלפי החצר הנקראת על שם סי עמר חמאמוש הם החנויות הראשונה והשנייה לשמאל היורד לפתח שער האלמללאח גוף וחזקה משכונה גמורה שרירא וקיימא כדת וכהלה מהיום ועד מלאת שנה תמימה בניכוי מחצית אורייא לשנה .

בתוך הזמן לא יפדו ואחר עבור הזמן יפדו אם ירצו וכל זמן שלא פדו תמשך המשכנונה הנזכרת בניכוי הנזכר כמשכנתא דסורא שהדין בה במישלם שנייא אלין תיפוק ארעא בלא כסף למרה ומעתה רשאי בעל המשכונה לעשות במשכונה הנזכרת כל חו"ר להשכיר ולדור ולתת ולמסור ולהחליף ואין דובר אליו דבר.

אלא שלא יהנה מפירות החנויות הנזכרות כי אם בסך – נם – בכל דושח דווקא ועל יחידי הקהל הממשכנים לסלק ולהפיץ ולהדיח כל עורר וטוען ותובע ומשטין ומקטרג ומלגלג מעל החנויות הנזכרות ומעל מקצתן עש שישארו החנויות הנזכרות מנוקים ומשופים מכל ערעור וקטרוג ושטנה שבעולם.

עד שיפדו והודו שטר מכונה מוחזק ומקויים וכו'…ובנאמנות גמורה ומפורשת כשני עדים כשרים שהאמינו הממשכנים הנזכרים לבעל המשכונה הנזכרת ולבאי כוחו עליהם ועל באי כוחו בכל ענין שטר זהבלי לחייב שום שבועה קל וחומר וגלגול שבועה ואפילו חרס סתם לעולם ובאחריות גמורה ועליהם ועל יורשיהם אחריהם ועל כל נכסיהם מקרקעי ואגבן טלטלי שנה ושיקנה כתקנת חכמים זכרונם לברכה. דלא כאסי ודלא כטופסי דשטרי ונגמר הכל.

בקניים שלם ושבוע חמורה בכל שטרי מכונות העשויים באופן המועיל כפי הדין ולראיה ע"ח חתומים פה והיה זה עשרים יום לחדש סיון המוכתר בכשרות תורה שתתעלה שנת חמשת אלפים וחמש מאות ושמונים ותשע ליצירה והכל שריר ובריר וקיים .

אליהו משה הכהן – רפאל חותא.

נאמן בקניין שבועה חמורה כל אחד למה שיועיל הגזבר הנאמן החכם הותיק כבור הרב יוסף בן כבוד הרב אברהם ה"ן אלקובי והסכים על המכונה הנזכרת ובנאמנות וכו'…ובאחריות וכו'…מכל חוזק ותוקף האמור לעיל

יוסף א"א אהרן הכהן ס"ט – אהרן א"א מכלוף הכהן ס"ט

נאמן בקניין שלם ושבועה חמורה כל אחד למה שיועיל הרב שלמה בן הרב שמואל ה"ן חמו על המשכונה הנזכרת ובנאמנות כשני עדיםפ כשרים וכו' ובאחריות וכו' בכל חוזק ותוקף האמור לעיל והכל שריר ובריר וקיים

יצחק בן יתאח סי"ט – רפאל חותא סי"ט

גם אני החתום מטה מסכים על המשכונה הנזכרת כי ראיתי דטבא ליהו לעניים הוא דעבדי להו פו ישארו ברעב ובחוסר כל וראיה חתום פה זמן הנזכר וקיים

ישוה יש"י ס"ט

גם אנחנו צעירי הצאן החתומים מטה מסכימים על המשכונה הנזכרת כי ראינו שהשעה צריכה לכך וראיה עבדי ה' חתומים פה וקיים.

יהודה א"א משה אלבאז ס"ט – עמור אביטבול סי"ט

סוף התעודה מספר 112

היו גזברים שמעלו בתפקידם ולקחו לעצמם את ההכנסות מקרקעות העניים שנתמנו לנהלם, ועל כך יוצא זעמם של רבני קהילת צפרו בשנת תקע״א:

הן היום בראותינו בחזותינו א<נו> ח<תומים> מ<טה> שכלתה פרוטה מן הכיס ונתמעט הפרס שנוטלים הת<למידי> ח<כמים> ואין דורש ואין מבקש ולא השיגה יד הת<למידי> ח<כמים> אפילו למזונות בני ביתם וכ<ל> ש<כן> לקנות ספרי הקדש ללמוד בהם, וראינו כמה קרקעות של הקדש אבודים ואוכלים אותם בעלי זרוע שאינם צריכים ליטול שהיה מר אביהם אוכל אותם בחיים לפי שכל ההקדשות היו על ידו ולא היה נותן מהן לעניי העיר כלום וכן אחר מותו צוה ליחידי הקהל שיניחום ביד יורשיו כמו שהיו בחייו ומן הראוי היה לצוות להחזיר האבידה לבעליה ועמדו יורשיו אחריו וחלקו הקרקעות וספרי הקודש של ההקדש שהיו מופקדים בידיו ואין אומר השב ועשו דין חלוקה ב[י]ניהם כאדם העושה בתוך שלו ועל זה קמנו ונתעודד לדון עמהם לפני כל רב ודיין להוציא בולעם מפיהם ומנינו שני ת״ח לדון עמהם על כל ההקדשות קרקע וספרי הקדש וכל ענייני הקדש שיתברר שהוא לזכות עניי העיר להחזיר האבידה לבעליה.

תעודה מספר 130 מתוך ספרו של רבי דוד עובדיה זצוק"ל " קהלת צפרו "

גזבר שמעל בכספי העניים ולאחר מותו הוריש אותם לבניו…ונזדעקו הרבנים להשיב אבידה לבעליה….וכך היה הדבר..ונתעודד לדון עמהם…אין הרבנים יראים מלדון עם יורשיו של הגזבר שסרח ותובעים במפגיע מיורשיו להשיב את אשר נגזל מקופת הצדקה לעניים

תעודה מספר 130.

התקע"א

ב"ה

הן היום בראותינו בחזותינו אנחנו חותמי מטה שכלתה הפרוטה מן הכיס ונתמעט הפרס שנוטלים התלמידי חכמים ואין דורש ואין מבקש ולא השיגה יד תלמידי החכמים אפילו למזונות בני ביתם וכמו שכתוב לקנות ספרי הקדש ללמוד בהם, וראינו כמה קרקעות של הקדש אבודים ואוכלים אותם בעלי זרוע שאינם צריכים ליטול שהיה מר אביהם אוכל אותם בחייו.

לפי שכל ההקדשות היו על ידו ולא היה נותן מהם לעניי העיר כלום וכן אחר מותו צוה ליחידי הקהל שיניחום בידי יורשיו כמו שהיו בחייו ומן הראוי היה לצוות להחזיר האבידה לבעליה. ועמדו יורשיו אחריו וחלקו הקרקעות וספרי הקדש של ההקדש שהיו מופקדים בידו ואין אומר השב.

ועשו דין חלוקה ביניהם כאדם העושה בשלו ועל זה קמנו ונתעודד לדון עמהם לפני כל רב ודיים להוציא בולעם מפיהם ומנינו שני תלמידי חכמים לדון עמהם עכל ההקדשות קרקע וספרי הקדש וכל ענייני הקדש שיתברר שהוא לזכות עניי העיר ולהחזיר האבידה לבעליה ובזה תהיה נחת רוח בעולם הבא למר אביהם זלה"ה.

ולכן מנינואנו חתומים מטה אחר שקנו מידינו ונתנו ארבע אמות קרשע להחכם השלם כהה"ר אליהו משה הכהן ולהחכם השלם כהה"ר שלמה אלבאז ואגבן מנינו אותם מורשים גמורים בעדינו לעמוד לדין עם יורשי כבוד מרינו ורבניו הרב שאול ישועאה אביטבול זלה"ה לפני כל רב ודיין.

ושמנו ידם כידינו ופיהם כפינו ותביעתם כתביעתנו וכל אשר הם עושים עמהם כפי הדין רצוי ומקובל עלינו בסבר פנים יפות בדל אלמימר ליהו לתקוני שדרנום ולא לעוותי וכן אמרנו להם זילו ודונו וסבו וזכו לנפשייכי והנפיקו לגרמייכי וכל מאי דמתעניתו מן דינא עלינו ליהדר ונגמר הכל בקניים שלם מעכשיו במנא דכשר למקניי אביה מידינו באופן המועיל בכל דיני הרשאות העשויין באופן המועיל והיה זה בשמנה עשר יום לחודש שבט ה' אלפים וחמש מאות ושבעים ואחת ליצירה ושריר ובריר וקיים.

 

ישועה בכהה"ר יהודה אזולאי ס"ט – מסעוד בן יתאח ס"ט – ישראל יעקב עולייל ס"ט – שלמה אביטבול ס"ט – יוסף בן זכרי ס"ט – שלמה בן חותא ס"ט

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר