ארכיון יומי: 14 במאי 2017


התרבות הערבית־היהודית בספרד הנוצרית-יום טוב עסיס

פעמים 132

בוולנסיה, היחידה המדינית השלישית בכתר ארגוניה, לצד אראגון וקטלוניה, היה רוב מוסלמי זמן רב לאחר כיבושה בידי ג׳איימי הראשון, בשנים 1245-1238, ועד 1283 היו בה פקידי שלטון יהודים. מטבע הדברים חלו באוכלוסייה המוסלמית במלכות ולנסיה תמורות מרחיקות לכת בתחומי התרבות, השפה, המשפט והמנהל משעברה משלטון מוסלמי, שעמו הזדהתה, לשלטון נוצרי, שייצג חוקים, שפה, דת ושיטת ממשל שהיו זרים לה. במאה השלוש עשרה – הארבע עשרה הייתה שפת המוסלמים ערבית, ונראה שהם התחילו להשתמש בהדרגה ברומנסה מבלי לנטוש את הערבית. בנסיבות אלה לא הייתה לשליטתם של יהודי ולנסיה בשפה הערבית אותה החשיבות כבאזורים אחרים, שבהם היו לנושאי דגל השפה. עם זאת, שלא כמו המוסלמים, שדבקו בשפה הערבית, בהיותם הרוב באוכלוסייה עשרות שנים לאחר הכיבוש, משכילים יהודים היו בקיאים גם בערבית וגם בקטלאנית. יהודים אלה שימשו בקנצלריה של ג׳איימי הראשון, המוסד שבו נכתבו מסמכי השלטון. בימי הכיבוש ניסחו יהודים את חוזי הכניעה של הערים בערבית ולטינית. והם גם עסקו לרוב, אך לא תמיד, בעריכת תעודות בערבית עבור האוכלוסייה המוסלמית בוולנסיה. משפחת מנשה מוולנסיה סיפקה למלכות סופרים בערבית. שמואל מנשה נתמנה בשנת 1279 למזכיר ראשי לערבית, ואחיו יהודה מילא את מקומו בשעת הצורך. אברהם אלבחבחי, ששימש המתורגמן לערבית של הבאיילי של אלצ׳י שבמלכות ולנסיה, ניסח בשנת 1314 מסמך בערבית שעסק בסיכומים משפטיים בין הקהילה המוסלמית בעיר לבין גובה המם מהאוכלוסייה המוסלמית מטעם המלכות. מלבד העדות המעניינת על יהודי שהיה בקיא בערבית במחצית הראשונה של המאה הארבע עשרה, ושפעל בשירות המלכות, ראוי לציין שהמסמך, שנועד לציבור מוסלמי, נכתב באותיות עברית, כלומר בערבית־יהודית.

השתלטות המואחדון על אלאנדלום בשנת 1148, לאחר שחצו את מצרי גיברלטר כדי לסייע למוסלמים בספרד במלחמתם בנוצרים מהצפון, המיטה חורבן על קהילות ישראל בדרום חצי האי האיברי. המואחדון רדפו כל מי שלא הלכו בדרכם, ובייחוד נוצרים ויהודים; יהודים רבים מתו עקב גזרותיהם, אחרים אולצו להמיר את דתם, והנותרים ברחו, רובם אל הממלכות ההיספניות ובראשן קסטיליה, ומיעוטם למקומות אחרים. אברהם אבן עזרא היה חריג, שכן הוא עזב את ארץ מולדתו ויצא לנדודיו הארוכים בארצות אירופה הנוצרית זמן קצר לפני שהחלו המואחדון להטיל את גזרותיהם. הפליטים היהודים מאלאנדלוס שהתיישבו בממלכות ההיספניות חיזקו מאוד את התרבות הערבית־היהודית שהייתה קיימת בספרד הנוצרית. כבר בימי פלישת המראבטון עברו לצפון יהודים רבים, כגון רבים מבני משפחתו של משה אבן עזרא, וקידמו את התהליך הזה.

חייו ומפעלו התרבותי של אברהם אבן דאוד במאה השתים עשרה ממחישים היטב את ההתפתחויות שחלו בעקבות גזרות המואחדון. הוא למד בישיבתו של דודו ברוך אבן אלבליה בקורדובה, אך ידיעותינו על לימודיו ועל הישגיו בקורדובה דלות. ערבית הייתה כמובן שפת האם שלו, והוא המשיך להשתמש בה כל ימי חייו. בהיותו חניך התרבות היהודית האנדלוסית היה בקי בכל תחומי הידע שנכללו בתכנית הלימוד שלה. הוא היה הראשון שניסה לפרש את היהדות בראי הפילוסופיה של אריסטו כפי שנלמדה בפירושיו של אבן סינא. את ספרו הפילוסופי ׳אלעקידה אלרפיעה׳ חיבר, ככל הוגי הדעות היהודים בעולם האסלאם, בערבית־יהודית, אך הספר ידוע לנו אך ורק בתרגומו העברי, ׳האמונה הרמה׳. אבן דאוד היה מגדולי הפליטים המשכילים מהדרום שברחו מחרב המואחדון ומצאו מקלט בקסטיליה. מרי־תרז ד׳אלוורני זיהתה את המתרגם Avendaut עם אברהם אבן דאוד.

כיבושי פרננדו השלישי במאה השלוש עשרה כמעט הכפילו את שטח כתר קסטיליה, הוסיפו על הכיבושים שקדמו להם אוכלוסייה מוסלמית וארכיטקטורה אנדלוסית, וחיזקו את הלשון הערבית בממלכה. השפעת השפה הערבית על הקסטיליאנית ועל השירה הספרדית והפרובנסלית ברורה אך מורכבת. היסוד החשוב ביותר בשפה הקסטיליאנית אחרי היסוד הלטיני הוא היסוד הערבי, ואלפי מילים בקסטיליאנית מקורן בערבית, למרות היעלמות המשכילים המוסלמים. העילית האינטלקטואלית האנדלוסית נטשה את האזורים הכבושים, עברה לגרנדה או צפון אפריקה, וגרמה לשקיעת התרבות הערבית בקרב האוכלוסייה המוסלמית, המודיג׳ארית. כאמור ידיעת השפה הערבית בקרב המוסלמים בקסטיליה במאה הארבע עשרה – החמש עשרה הייתה חלשה מאוד עד אפסית, אך היהודים מילאו את החלל הריק. מוסלמים ויהודים דוברי ערבית שחיו בקסטיליה במאה השלוש עשרה השפיעו עמוקות על תופעת הסגנון המודיג׳ארי באמנות, בארכיטקטורה ובאפנה. אף בענייני לשון הייתה להם השפעה, בין היתר על צמיחת האלג׳מיאדו(aljamiado), היינו כתיבת שפות חצי האי האיברי באותיות עבריות (או ערביות במקרה של המוסלמים). בכתיבת תרגומים מערבית לקסטיליאנית עמד לנגד עיני העוסקים במלאכה, שרובם היו יהודים ולא מוסלמים, דגם הסגנון הערבי ולא הדגם שמצפון לפירינאים. כאמור המשכילים המוסלמים לא ניאותו לחיות בשלטון נוצרי. הפערים בין המוסלמים ליהודים בכתר קסטיליה היו עצומים מבחינה כלכלית, תרבותית ומדינית. במקומות רבים מוסלמים שהשתייכו למעמד העליון, הן מבחינת עושרם והן מבחינת השכלתם, בחרו לנטוש את עירם הכבושה. בכירי ההנהגה התקשו להסתגל לשינוי במעמדם, משליטים לנשלטים, אף על פי שהכובשים הנוצרים בדרך כלל עשו מאמצים להגן על המוסלמים ולהיטיב עמם.

Tikchbila Tiwliwla : la chanson Mauresque la plus populaire

Tikchbila Tiwliwla : la chanson Mauresque la plus populaire.

« Tikchbila tiwliwla, makatlouni mahyaouni, ghir al kass li 3tawni, alahrami maymoutchi ». 

Vous avez certainement appris, ou écouté, au moins une fois dans votre vie, ce couplet tiré de l’une des plus célèbres chansons populaires d’Afrique du nord (spécialement au Maroc).

Ce titre  a été enregistré pour la première fois par Mohamed Aguir. 

A l’origine, cette chanson remonterait à plusieurs siècles, à l’époque des Morisques et Andalous.

Ces derniers, expulsés d’Espagne après l’arrivée des Rois catholiques en Andalousie, ont dû parcourir des centaines, voire des milliers, de kilomètres à pied pour arriver en Afrique du Nord.

« Tikchbila » signifierait alors « Dik Ishbiliyya » en référence à la ville de Séville, aujourd’hui capitale de la communauté autonome de l’Andalousie.

Tikchbila Tiwliwla tous les marocains l’ont chanté, elle a bercé l’enfance de tous les enfants, et certains disent même pour reconnaître un vrai marocain, il suffit de lancer un simple « Tikchbila » auquel il répondra instinctivement par « Tiwliwla ».

Mais connaissons-nous réellement le sens profond ou même l’origine de la chansonnette ?

Lorsque nos ancêtres les Morisques furent chassés d’Espagne reconquise par les chrétiens, ils chantèrent cet hymne au courage, qui malgré son rythme entraînant et son ton léger, est profond de signification.

Expulsés par le roi Philippe suite au décret de 1609, Tikchbila Tiwliwla racontait l’espoir de ce peuple, chassé de sa terre, d’y retourner un jour malgré toutes les humiliations qu'ils avaient subi.

Explication des paroles :

Tikchbila تِكشبِيلة : Dik Ishbiliyya, route de Séville en arabe: طريق إشبيليّة

Tiwliwla تِوليولها : On y retournera

Ma ketlouni ma hyawni ما قتلوني ما حياوني : Ils ne m’ont ni tué, ni rendu la vie. Un couplet en référence aux tortures qu'ils avaient subi au temps de l’inquisition.

Dak lkass lli aatawni داك الكاس اللي عطاوني : Ils m’ont fait boire du vin. Les musulmans étaient obligés de boire du vin pour faire croire en leur reconversion au christianisme … Lors de l’expulsion, les chrétiens ne permettaient aux musulmans le passage qu’après les avoir obligés à boire du vin en guise d’humiliation.

Al hrami maymoutchi الحرامي ما يموتشي : « Le chrétien », même après 8 siècles, se venge.

Jate khbarou f’lkoutchi جات خبارو في الكوتشي : En référence au moyen de transport par lequel ils pouvaient avoir des informations sur Al Andalous par les nouveaux expulsés.

Cette chanson, devenue une part de notre identité marocaine, prouve à quel point l’Andalousie est inscrite dans nos racines et dans notre mémoire collective.
tiksbilla

 

למי מגיע הירושה – ליקוט ועריכה חנניה דהן

ספרי תורה, תפילין ומזוזות שנפסלועין רואה

רב דור מוגרבי (מערבי) בדרכו לא״י התעכב במצרים מחמת מצב בריאותו. הוא חי במאה הרביעית למנייננו. בספר נר המערב (עמוד 110) להרב יעקב טולידנו, מסופר שהרב דוד מוגרבי היה גידם בשתי ידיו וחיגר בשתי רגליו. ובכל זאת היה סופר מהיר, ולמד להחזיק בקולמוס בפיו וכך כתב ספרי תורה, מזוזות ותפילין, פלא פלאים שלא ייאמן. אם כי גם בימינו, ידועים ציירים בריאים לחלוטין שיודעים לכתוב ולצייר, כשהם מחזיקים העט או המכחול בפיהם או ברגליהם. בפני רבני הדור עמדה השאלה אם סת״ם שנכתבו בדרך לא רגילה הם מותרים או לא. ונמצאו אסמכתות מאת הרב ע״ת(?) והבאה״ט, אריח סימן ל״ב, סקט׳, שסת״ם שנכתבו בדרך לא טבעית הם פסולים לשימוש ולברכה, אפילו אם אין אחרים במקומם.

עבודתו הקדושה והמאומצת של הרב הגידם והחיגר נשארה בגדר ברכה לבטלה (ראה ״מלכי רבנן״ עמוד כ״ו).

למי מגיע הירושה

שני גויים ־ גבר ואשה, עשירים מאד, לאחר חתונתם החליטו לערוך טיול ימי על ספינה מהודרת. לקחו איתם רק הכסף הדרוש לבילוי, והשאירו את כל הונם הגדול בבנק, בנוסף על נכסים רבים. למזלם הרע, סערה גדולה התחוללה בים. והספינה על כל נוסעיה. שקעה במצולות-ים. במות שניהם ללא בנים, התעורר ויכוח חריף בין משפחת הגבר ומשפחת האשה, מי יזכה בירושה הגדולה. המשפט בשאלה מסובכת זו התגלגל בבתי-משפט שונים, עד הגיעו לבית-משפט העליון בפאריז. גם שם השופטים התלבטו מאד, ולא ידעו מה להחליט. עורך-דין אחד שהיה אחד התובעים במשפט זה, אמר לשופטים, תחליטו כפי שנראה לכם מצד ההגיון והחוק, אבל לפני זה, ללא כל התחייבות מצדכם, אני מציע לפנות לרב גדול, הרב רפאל אנקווה ־ הרב הראשי של יהודי מרוקו, הוא אדם גדול בעל חכמה ותבונה רבה, ונשמע מה דעתו. בלית ברירה, השופטים קיבלו הצעתו של העורך-דין ושלחו משלחת משפטית אל הרב. המשלחת באה אל הרב וסיפרה לו את כל הסיפור. הרב ביקש לתת לו יומיים-שלושה למחשבה. אחרי שלושה ימים המשלחת חזרה אל הרב. תשובתו היתה: ״רבותי! אינני בא לשפוט, אלא לחוות דעה הגיונית. אילו משפט זה היה משפט יהודי-עברי הייתי מחליט לפי ההגיון וההלכה. אצלנו, קיים חוק ברור: מי שמת האחרון, הירושה מגיעה למשפחתו. וכן עומדת השאלה. היות והגבר והאשה שקעו בים באותו רגע, איך לדעת מי מהם מת ראשון. בתורת היהודים, ואין זה מחייב אתכם, כתוב שהגבר יש לו רמ״ח אברים, ואילו האשה יש לה עוד ארבעה אברים נוספים.

יש ללמוד מזה, שהאשה נשארה בחיים אחרי בעלה עוד כמה דקות עד ש״מתו״ ארבעת האברים הנוספים ולפי זה ההגיון אומר שהירושה מגיעה למשפחת האשה. זו דעתי, ואינה מחייבת השופטים״.

הרב, וכך היה.

בית המשפט המליץ בפני ממשלת צרפת להעניק לרב אנקווה עיטור כבוד. הנה חכמת הרב גדלה מעל בינת השופטים.

אישית ידוע לי שהרב קיבל עיטור כבוד בשנת 1918 מידי מרשל ליוטה – אז נציב העליון של צרפת במרוקו, על פעלו בקרב יהודי מרוקו.

כך או אחרת, חכמתו של הרב התפרסמה בחוגי המשפטנים וזכה לכבוד ותהילה. יחד עם זאת, הרב קיבל עוד עיטור כבוד שני מידי מלך מרוקו.

כפרות לכיפור ולימוד בימי האזכרות

מנהג מקובל במרוקו, שערב ליל כיפור שוחטים כפרות: תרנגול לזכר, תרנגולת לנקבה. ואפילו שני עופות לאדם בעל שני שמות, ושלושה עופות לאשה בהריון. אחד בשבילה, ושניים אחרים עבור התינוק שאין לדעת אם הוא זכר או נקבה. מנהג זה הפך למצוות חובה אצל פשוטי העם. העניים התקשו מאד לעמוד בפני הוצאה זו. הרב רפאל אנקווה, בראותו את מצוקת האנשים מחוסרי יכולת, ביטל את המנהג הזה. וקבע שכל משפחה תשחט רק תרנגול אחד ותרנגולת אחת, בהודיעו שאין זו מצווה אלא מנהג בלבד, ובכך הוא הקל על מעוטי יכולת. בלילות האזכרה של הנפטרים, התעורר תמיד ויכוח מה לקרוא, כל אחד ודעתו, עד כדי ויכוח חסר פתרון. הרב רפאל אנקווה קבע סדר מיוחד ללימודים אלה: תורה – פרשת השבוע עד שני. נביאים – שובה ישראל עד ה׳ אלהיך.

כתובים – פרק תהלים, או שמו של הנפטר, מתוך אלפא-ביתא של התהלים. משנה – אמר ר׳ יוסי בן קיסמה עד הסוף – קטע מפרקי אבות המספר על מות האדם. זוהר – אמר ר׳ אבא, וכו' עד הסוף – סיפור פטירתו וקבורתו של ר׳ שמעון בר-יוחאי. סדר זה, שבו כלולות תורה שבכתב ותורה שבעל-פה, נתקבל בכל הקהילות, וחילוקי הדעות נפסקו.

שי סרוגו – ממפרץ סלוניקי למפרץ עכו

שי סרוגו

ממפרץ סלוניקי למפרץ עכוסלוניקי 2

פרק בקורותיהם של דייגים עבריים בין שתי מלחמות העולם

אחד הדגלים שהניפה התנועה הציונית במערכה לחידוש עצמאותו הלאומית של היישוב העברי בארץ־ישראל, היה אידאל העבודה העברית. ביסוסו של עובד עברי החי מיגיע כפיו נתפס כשלב הכרחי לקראת כינונה של חברת מופת העומדת ברשות עצמה. אחת התפוצות שהיו שותפות בהגשמת הציונות בארץ־ישראל הייתה קהילת סלוניקי. חלקה בהישגי היישוב התרכז במשק הים. נקודת ציון לאומית באתוס הציוני הייתה בימי מאורעות תרצ״ו-תרצ״ט (1939-1936): אל מול נמל יפו, שהושבת בידי פועליו הערבים, בנו סוורים סלוניקאים והפעילו מעגן חלופי, עברי ועצמאי בתל־אביב.

הסלוניקאים נטלו חלק במלאכות ים בארץ־ישראל מלבד עבודות הנמל. ניסיון משמעותי ראשון ליישובם של פועלי ים סלוניקאים בחופי הארץ נעשה בשנת 1925. התיאור הרווח הוא כי בעת ההיא החליטו מספר דייגים מובטלים מאונס לעזוב עם משפחותיהם את עיר הולדתם סלוניקי ולנסות את מזלם בארץ־ישראל. הם התיישבו בעכו והחלו מקיימים את עצמם מהדיג לאורך חופי מפרץ העיר. אותם דייגים הגשימו במו ידיהם את התקוות שתלה בהם הממסד הציוני המשלח בסלוניקי והקולט בארץ־ישראל – הם הניחו יסודות לפיתוחו של ענף דיג עברי עצמאי בארץ־ישראל, בשעה שמלאכת הדיג הייתה רובה ככולה בשליטה ערבית. ואולם עד מהרה העיבו קשיים חומריים על הישגם זה וליוו אותם כצל בהמשך תקופת מגוריהם בעכו. משהתפשטו לעיר מהומות הדמים של שנת תרפ״ט (1929), נסתם הגולל על ניסיון חלוצי זה, והמשפחות התפזרו לכל רוח.

הערת המחבר; מאמר זה מבוסס ברובו על עבודת המוסמך שכתבתי וכן על מקורות ראשוניים שאני עוסק בהם בעבודת הדוקטור שכתבתי במסגרת החוג לתולדות ישראל באוניברסיטת חיפה. חיבור זה לא היה רואה אור לולא ההנחיה המסורה של מורתי פרופ' מינה רוזן.

תיאור תמציתי זה של הדייגים מופיע בדפי ההיסטוריה של הקהילה. פרטים ספורים על הדייגים היהודים בעיר סלוניקי פורסמו כבר בשנת 1929, ערב חיסולו של הניסיון בעכו, וחלק הארי של הדברים פורסם כמה עשרות שנים מאוחר יותר, בספרות ההנצחה לקהילה שחרבה בשואה. דפי הזיכרון המוקדשים לדייגים היהודים מתחלקים לשתי תקופות, בסלוניקי ובעכו. הכותבים היו פעילים ציונים מבני הקהילה שבאו במגע עם עובדי הים היהודים בסלוניקי ובארץ־ישראל. שניים מהמתעדים המרכזיים של ׳מושכי הדוגיות׳ בעיר הולדתם היו הסופר ברוך עוזיאל והמחנך דוד בנבנישתי. זיכרונותיהם נושאים אופי פולקלוריסטי ומנציחים מאפיינים סוציולוגיים רווחים של הקבוצה בשנים האחרונות של השלטון העות׳מאני בעיר: בורים, חסונים, חובבי שיכר, טובי לב ויראי שמים.

הערת המחבר :  עוזיאל, המגדל, עמי 19. גילה הדר טענה כי יש זיקה הדוקה בין תכניו של 'המגדל הלבן' (ראו: שם, עמי 22-9), למועד פרסומו במהדורתו הראשונה, בשנת תרפ״ט (1929). לדבריה המחבר עסק בהרחבה בציבור עובדי הכפיים בכלל ובפועלי הנמל היהודים בפרט כדי לחשוף לפני הקורא הארץ־ישראלי את דמותו של היהודי הסלוניקאי כבבואה שרירה וקיימת לחברת המופת שביקשה התנועה הציונית ליצור בארץ־ישראל: יפה פנים ועז נפש, שרירי וחכם. חשיפה זו תכליתה הייתה לחולל רוויזיה במדיניותה של ההנהלה הציונית – מהתעלמות מקהילה זו ושימת דגש על החלוצים ממזרח אירופה, לעידוד עלייתם ארצה של סלוניקאים לצורך השתתפות בבניין הארץ. ראו: הדר, הים. בשנות השלושים של המאה העשרים הוקצו למשרד הארץ־ישראלי בסלנניקי סרטיפיקטים (אשרות הגירה) מעטים, והמוסדות הקהילתיים ויהודים בסלוניקי חיפשו דרכים להשיג סרטיפיקטים נוספים. לעניין זה ראו: הדר, היבטים, עמי 283- 308; ועל עלייתם של סלנניקאים שהתחזו לפועלי נמל ראנ: סרוגו, עמי 111-110,91-90. 2 עוזיאל, הנדר, עמי 43-42; ענזיאל, הדייגים, בנבנישתי, עמי 169-167.

 

הנסיבות שדחפו את הדייגים להגר לעכו והתקופה שבה גרו בעיר תוארו בשני חיבורים, ופרשה זו שובצה בהם בסקירות רחבות על גלי העלייה של עובדי ים בין שתי מלחמות העולם. החיבור המוקדם נכתב בידי יצחק רפאל מולכו, מראשוני המשכילים בני הקהילה שעלו לארץ־ישראל, וכותרתו ׳ימאים שאלוניקאים בישראל' והמאוחר הוא מאמרו של עסקן הציבור אברהם שמואל

רקנטי ׳השאלוניקאים חלוצי כיבוש הים בארץ׳. בתור מי שליוו את קבוצת הדייגים ישירות ובעקיפין יכלו שני המחברים לנתח את הסיבות שבעטיין עמדה ההתיישבות החלוצית בעכו מראשיתה על סף כישלון.

מולכו הדגיש את חבלי הקליטה בסביבה תרבותית זרה ורמז בקצרה על מחלוקות בין הדייגים למוסדות הלאומיים. רקנטי היה גלוי יותר. הוא לא היסס להפנות אצבע מאשימה אל שלוחות התנועה הציונית בארץ־ישראל וביוון על התמהמהותן בהגשת סיוע חיוני לעולים בדיור ובפרנסה. אפשר שביקורתו הנוקבת נבעה ממחלוקות עבר מרות בין תנועת הצה״ר וה׳מזרחי׳ בסלוניקי, שבראשן עמד, לבין שאר האגודות הציוניות בעיר מצד אחד ותנועת מפא״י ושלוחותיה בארץ־ישראל מצד אחר. הפולמוס נגע בפרשות בחיי הקהילה היהודית בסלוניקי ואף בשאלות לאומיות.

בחיבור זה אעשה שימוש במקורות ראשוניים ממסמכי הקהילה היהודית של סלוניקי ומארכיון הסוכנות היהודית בירושלים, כדי להעמיק בבירור שתי שאלות בפרשת התיישבותם של הדייגים הסלוניקאים בעכו: מה היו הגורמים שדחפו את הדייגים להגר מעיר מולדתם? ומדוע כשל מפעל לאומי זה?

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר