ארכיון יומי: 31 במאי 2017


תוכן נבואתו של מוחמד בתקופת מכה הראשונה

תוכן נבואתו של מוחמד בתקופת מכה הראשונהפרקים בתולדות האסלאם

כאשר קוראים את כל 42—43 הסורות מתקופה זו ברציפות מתרשמים שבשעה שרוחו של מוחמד קמה לבשר דבר אללה, אחרי אותה הפסקה שדיברנו עליו לאחרונה, כבר נשא בחובו מחשבה דתית שלמה; אמנם, פשוטה מאוד, גולמית היולית, אך פסוקה וחטובה. יש לזכור, שמוחמד אמר דבריו מתוך מצב של הסתלקות הדעת, אך גם לאחר מצב של הסתלקות הדעת. מה שיש לפנינו בקוראן אלו הן נבואות, כלומר: דברים שמוחמד האמין כי הם דברים שניתנו בפיו ורצה שאחרים יאמינו גם הם בכך. אולם נוסף על כך, מוחמד, כפי שתמיד מסופר בביוגראפיה שלו הטיף, הוא דיבר עם אנשים, הוא הסביר, ואנו — בין השיטין, בין הסודות הקדומות והמקוטעות האלה — יכולים להבין את תוכנה של הטפה דתית זאת. נקל לראות שמלה בודדת, הנראית כאילו אין לה שום חיבור וקשר עם דברים אחרים, אינה באמת אלא פסיפס אחד בתוך המוזאיקה, שהיא תמונה ברורה ובנוייה היטב.

הדחיפה הראשונה לאמונת מוחמד היתה האמונה שבא קץ העולם ושיש להכין לכך את בני עירו. מוחמד האמין, שקץ העולם הפיסי קרב, שיום הדין הגדול בא עם תחיית המתים, היום שבו יחדל הטבע, כמו שאנו מכירים אותו, ויבוא עולם אחר. זאת רואים כמעט בכל שורה בפרקיו הקדומים של הקוראן; אלא שמוחמד לא היה כמו ה״חַנִיף״ פרט בודד- الحنيفية هي دين إبراهيم، مؤسس الديانات الابراهيمية., כי אם איש שמתחילתו היה מנהיג לפי טבעו, איש שלא חשב רק על עצמו ועל תיקון נפשו, אלא איש שקודם כל חשב על עירו ועל עמו. ואחזה אותו פלצות: הנה ליהודים ולנוצרים דרכי גאולה, היו בידיהם ספרי קודש אשר לימדו אותם איך ללכת בדרך הישרה כדי להינצל מדינה של גיהנום, כשיבוא העולם האחר, ולנו, לערבים של מכה, אין. על כן אנו רואים בראשונה אצלו אותה בהלה, שאנשי מכה אינם מבינים אותה. הם אינם תופסים על מה ולמה הוא כל־כך חרד. הם אנשים כל־כך בטוחים בעצמם. הם מתגאים ומאמינים — כפי שהוא אומר — שהונם הוא מעוזם (סורה 96, 7). הוא מדבר על איש, אשר צובר רכוש חושב שרכושו מנציח אותו ומאמין כי שום אדם ושום דבר לא יכול לו(סורה 5,90). כל אהבתם של המכאים היא רק לכסף (סורר. 102, 1), ולכן הם מרמים זה את זה, עושקים את היתום והעני, כי הם אינם יראים דבר.

כדי להינצל מן הסכנה צריך היה להכירה. לפיכך אנו שומעים שבתקופה זו מרבה מוחמד לבאר, להתרות, להעיד, שהאש תפרוץ בקרוב. הוא מזכיר את אשר שוכחים, ובשורתו אינה אלא הזכרה והסברה לבני־אדם. על כן, עיקר תוכנן של הסורות הקדומות הוא פלצות מאימת יום הדין; לא של גיהנום, אלא של יום הדין, של הרגע שבו יאבד העולם הפיסי ויתחיל עולם אחר. מוחמד מתאר אותו כאילו כבר בא, כאילו הוא היה נוכח בו. כל הפרטים נמצאים באפוקליפטיקה היהודית והנוצרית, אלא שיש כמובן להוסיף להם הרבה חומר מן התלמוד והמדרשים. תחילתו בקול שופר, כמו שכתוב בספר צפניה (פרק אי, טו—טז) כשבא התאור על יום ה׳ הגדול הקרב: ״יום שופר ותרועה״, ״יום חושך ואפלה״. השמים מתבקעים או נגולים, השמש תאסף, הכוכבים יחשכו או יפלו, כמו שכתוב בספר ישעיהו(ל״ד, ד): ״ונמקו כל צבא השמים ונגלו כספר השמים, וכל צבאם יבול״. השמש תאסף — כמו שכתוב בספר יואל פרק ב׳, י. (אפשר להזכיר כהנה וכהנה תיאורים מן הספרות הקדומה, החל בספר ישעיהו וספר יואל ועד ספרות הגנוזים). ובלשון הקוראן: הרים יועתקו כבקומם ויהיו כפשתן מנופץ. הארץ פולטת את עמוסיה (כלומר: המתים קמים מקבריהם. הביטוי ״הארץ פולטת עמוסיה״ מסורה 82, 4 — מצלצל כתרגום דברי רבי תנחום מאדרעי, אמורא מהמאה הרביעית: ״וארעא תפקידיה תפלט״ — ירושלמי, (מסכת ברכות ט' ע״א). איש בורח מאביו ומאמו ומאחיו. בני־אדם רצים מקבריהם כמו בתחרות ומסתדרים חבורות חבורות, צדיקים לחוד ורשעים לחוד. אללה בא עם מלאכיו גדודים גדודים, ואז יהיו פנים צוחקות ופנים חפויות מבושה. המאזנים ־תובאנה, הפנקסים ייפתחו. ואשרי מי שיתפוס את ״ספרו״ (פנקסו) בימינו, ואוי למי שצריך להחזיקו בשמאלו. לפושעים אסור לדבר ואין הם יכולים עוד להתנצל. השליחים יהיו נוכחים והם יעידו שהם דיברו, אך הפושעים לא שמעו. ביום ההוא דביק כל אדם בשלו, ואין נפש שתוכל לעזור לאחותה, ולא תועיל בקשת רחמים ההוא.

עצם העונש על הרשעים ויסורי הגיהנום גופם אינם תופסים מקום בנבואת מוחמד בתקופה הראשונה. בתקופה זו מרוכז הכל בעצם הרקע הזה של סוף העולם  ושל יום הדין הגדול.

מלבד הגמול העתיד לבוא מעיד מוחמד על אובדן הרשעים, שאינם מקבלים את דבריהם של שליחי אללה בעולם הזה. כך אבדו שני עמים ערביים (עַאד ות'מוד). אולם ביחוד משתעשע מוחמד בתקופה זו בסיפור על אובדנו של פרעה ( פִרעַון). מדוע פרעה היא הדמות החביבה עליו כדמות רשע שאינו מקבל דבר אלוהים ? — משום שהשליח המקובל עליו ביותר בתקופה זו הוא משה רבנו.

LE LIVRE DES TAQANOT

Meknes   LE LIVRE DES TAQANOT

Pour réglementer la vie sociale religieuse et économique de la nouvelle communauté des Taqanot, ordonnances dites des Sages de Castille, Taqanot hakhmé Castilla, commencèrent à être édictées à Fès dès 1494 et le furent sans interruption jusqu'à leur compilation en 1753 pour la première fois par rabbi Yaacob Abensour (1673 -1753). Les premières Taqanot furent d'abord rédigées en espagnol, qui restait la langue vernaculaire des expulsés et de leurs descendants aussi bien à Fès qu'à Meknès. Puis le castillan fut graduellement abandonné pour laisser place à l'hébreu araméen talmudique, avant que le judéo-arabe ne s'impose définitivement et que parmi les signataires de ces taqanot de Castille se retrouvent des descendants des Tochabim – preuve manifeste de l'achèvement de la greffe et de la fusion des deux communautés.

C'est à la suite de la réussite de cette greffe que la communauté de Meknès pourra commencer à compter dans l'histoire du judaïsme marocain en se prévalant de son identification avec la tradition séfarade. Rédigées et publiées à Fès, le centre incontesté de la Torah jusqu'au XVIIIème

ISOLEMENT SOUS LES SAADIENS

La greffe des expulsés d'Espagne aurait pu être pour le judaïsme marocain l'occasion d'une ouverture vers les autres communautés d'Europe et de l'Empire ottoman, mais elle se heurta au repliement sur soi forcé du Maroc. Résultat d'une double conjoncture défavorable, interne et externe. Fragilisé par ses dissensions internes, la division de fait du pays entre le nord encore sous domination des derniers Watassides, et le sud déjà partiellement sous contrôle de la nouvelle dynastie montante des Saadiens, le Maroc ne pouvait efficacement faire face aux menées du Portugal et de l'Espagne qui installent des comptoirs tout au long du littoral atlantique et méditerranéen, et choisit comme défense le repli sur soi. En tournant le dos au monde moderne en gestation, le Maroc y entraîna sa communauté juive qui peu à peu se coupa des nouveaux centres de création juive, s'isola du nouveau centre de gravi­té européen pour n'être plus qu'une branche du judaïsme, certes vivante et créatrice, mais jamais centrale. L'hostilité espagnole et l'arrêt des échanges commerciaux avec cette grande puissance devaient jouer un rôle capital dans l'isolement du judaïsme marocain du reste du monde juif avec l'absence d'im­primerie pour publier et diffuser les œuvres de ses maîtres à l'intérieur, et les faire connaître à l'extérieur du pays. Pourtant une première tentative avait été prometteuse. Né à Tolède, rabbi Eliezer Tolédano avait fondé à Lisbonne en 1489 la première imprimerie hébraïque au Portugal. Après l'expulsion de 1497, il avait transféré ses machines à Fès, y fondant la première imprime­rie dans le monde musulman. Elle fut contrainte de fermer ses portes dès 1522, faute de papier, l'Espagne en interdisant son exportation vers le Ma­roc. Ce fut l'éclipsé de l'imprimerie au Maroc, aussi bien hébraïque que gé­nérale jusqu'à la fin du XIXème siècle – qui fut longtemps interprété au sein du monde juif comme la preuve de la stérilité de création de sa branche ma­rocaine.

C'est le prestige de la lutte contre les empiétements des Portugais et des Es­pagnols sur les côtes marocaines, qui devait permettre à la nouvelle dynastie des Saadiens de s'affirmer progressivement avant d'asseoir définitivement son autorité sur l'ensemble du pays, à partir du sud, redonnant de nou­veau à Marrakech son statut de capitale. La prise d'Agadir aux Portugais en 1541 marqua l'étape la plus importante vers la réunification du pays sous la conduite du sultan Moulay -es -Cheikh qui entra triomphalement à Fès en 1554.

En l'absence de documents sur la vie intérieure de la communauté à cette époque; une précieuse indication sur l'existence d'un début d'épanouisse­ment de la Torah mêlant Mégourachim et Tochabim nous est donnée par la personnalité d'un éminent kabbaliste, rabbi Slimane Ohana. Né à Meknès; il a sans doute étudié à Fès, d'où il était monté à Safed en 1526, à un âge déjà avancé. La capitale de la Galilée, dont le nom n'est même pas mentionné dans la Bible, avait attiré des sommités de toutes les communautés de la diaspora. Il fut avec rabbi Messod Azoulay dit l'Aveugle, parmi les " lionceaux " (dis­ciples) du fondateur de la Kabbale pratique; rabbi Itshak Lourié, dit Haari (le Lion). Fier du patrimoine propre aux Tochabim, il devait par exemple s'éle­ver contre un autre éminent kabblaliste d'origine marocaine, rabbi Yossef Te- boul, qui avait abandonné la direction spirituelle de sa communauté d'ori­gine pour prendre la tête de la communauté séfarade d'Egypte : " Et maintenant vous les avez trahis et abandonnés à leur sort …Certes nous sommes tous les fils du même patriarche; et tous les enfants d'Israël sont des princes, mais notre dispersion aux quatre coins de la terre nous a divisés en groupes et familles; chacun parlant une autre langue et ayant d'autres cou­tumes. Cette appartenance à un groupe et à une langue; chacun est tenu d'y rester fidèle jusqu'à ce que l'Eternel nous prenne en pitié et nous ramène dans notre pays reformer un seul peuple …"

הצעצועים -טרז זריהן דביר

הצעצועיםספרי לי אמא.....

עוד בטרם מלאו לי חמש שנים, הצעצועים הפשוטים אשר עברו מיד ליד

במלאח חדלו מלסקרן אותי ולכאורה גדלתי מהעניין בבובות ודובונים. מכיוון שכך היה זה מפתיע כאשר דודתי, שהייתה מבקרת אותנו לעיתים תכופות, ידיה לרוב עמוסות בחבילות, ניגשה דווקא אליי עם חיוך זורח ומסתורי על פניה והניחה בזרועותיי את שתי החבילות הענקיות שגררה עמה.. עליזה כיום אביבי. הן הכילו בתוכן צעצועים מיוחדים שלא הכירו כמותם ילדי הרובע היהודי. באחת מהן הייתה בובה אשר גובהה כשלי ויכלה להניע את רגליה, להזיז את זרועותיה, לדבר וגם לישון. קראו לבובה 'מדו' והיא לבשה שמלה יפהפייה, שכמותה לא ראיתי מעולם. הפלא הנוסף היה יכולתה לומר "אימא", "אבא" ו-״לישון׳׳.

לרגליה היו גרביים לבנות ונעליים זעירות מעור שחור בוהק. עיניה הכחולות היו מעוטרות בריסים עבים, ארוכים וקשיחים כמו מברשת שער; הן תמיד היו פקוחות לרווחה כשעמדה ונסגרו כששכבה. שערה היה בגוון בלונד פלטינה, מעוצב על פי צו האופנה האחרון.

המתנה הנוספת כללה כדור ענק, המכוסה בשלל צבעי פסטל מרהיבים. כדור זה היה יחיד במינו הן בגלל גודלו והן בגלל צבעיו: היה זה בוודאי הכדור הגדול ביותר שנראה אי פעם ברובע שלנו. כמה שהייתי גאה בצעצועיי החדשים!

נמלטתי לחדרי על מנת לשחק בכדור ובבובה. לפני שהנחתי את הבובה לידי על מיטתי, החלטתי קודם להפשיטה. גופה הוורוד דמה בצורה מפתיעה לזה של תינוקת, אבל בבדיקה מדוקדקת יותר גיליתי כמה פרטים שסיקרנו אותי: מדוע אין שפתיה נעות כשהיא דיברה, כפי שקורה לכל אחד מאתנו כאשר אנו מדברים? מדוע זרועותיה ורגליה יכלו לנוע בצורה ובסיבוב שונה משלי? הן הסתובבו סביב עצמן במעגל מושלם. לכל השאלות האלה הייתי חייבת למצוא תשובות. "מהם סודותיה של הבובה? עליי לגלות אותם", אמרתי בליבי בנחישות. גופה של בובתי היה בנוי מחומר קשיח, אבל בנקודות החיבור בין גפיה לגופה גיליתי ווים וקפיצים. הקפיצים ללא ספק סייעו לבובה לשבת, ללכת או להניע את איבריה. כאשר משכתי בזרועותיה, ללא כל מאמץ, הגעתי לווים ושחררתי את הגפיים. בתוך דקות ספורות נותר בידי גוף ללא ידיים ורגלים, מלבד הראש. מובן שהראש המסכן קיבל״טיפול״ דומה. מה שהכה אותי בתדהמה היה שמן הבטן והגב בקעו הקולות: אימא, אבא, לישון.

השחלתי את ידי בתוך פתח הצוואר ושלפתי משם מין מילוי מנסורת ובתוכו קופסה קטנה ועגולה שלא הפסיקה לקרוא "אימא, אבא, לישון" לפי מצב זווית הקופסה: אנכית או עומדת. ברור שהייתי לגמרי מבולבלת. "זהו", פסקתי לבסוף. "הקופסה היא לבה ונשמתה של הבובה. עלי להודיע זאת לסבתי מיד".

רצתי אל סבתי בעודי אוחזת בקופסה ובמה שנותר מן הבובה.

"מֵמֵה! הצלחתי להוציא לה את הנשמה!"

"כלל לא ילדתי. הצלחת ללא ספק להשמיד את הבובה היפה שהייתה לך. מה חיפשת בה בדיוק, אמרי לי?"

"רציתי לגלות מדוע היא לא הזיזה את שפתיה כשהיא דיברה, כמוני וכמו כולם", אמרתי לה.

"עלי להזהיר את דודתך להפסיק לבזבז את כספה על הצעצועים שלך. עם ראש כמו שלך, שום דבר לא יחזיק מעמד".

פרצופה החמוץ ותשובתה העוקצנית אילצו אותי לברוח מפניה. בחדרי נרתמתי להשבת האיברים לבובה. בסוף ההרכבה מדו שוב דמתה לבובה שלמה, כמעט. הצבתי אותה באחת הפינות החדר ולאחר התגליות המאכזבות שיחקתי בה לעתים רחוקות. היא הפכה לדבר בנאלי בעיניי, והעניין שעוררה בי בתחילה נמוג.

למחרת בבוקר, יצאתי אל הרחוב על מנת להקניט את הבנים ברובע בעזרת הכדור הענק והחדש שלי. התמלאתי חדווה כשהבחנתי במבטי הקנאה בעיניהם בעת שראו אותי עם הכדור. ילד אחד מתוך המעגל שהקיף אותי עד מהרה ככל הנראה זמם תוכניות זדוניות מלבד הערצת הכדור שלי: הוא התנפל עליי בפתאומיות, חטף את הכדור מידי ונעלם במהירות הבזק בין הסמטאות. רדפתי אחריו, אך תוך שניות ספורות נעלם כלא היה.

מיררתי בבכי. רגע לפני שפסעתי לעבר ביתי, על מנת לדווח לסבים שלי על המאורע, הופיע שוב הילד הנבזי באופן מסתורי, בדיוק כפי שנעלם, ובידיו הכדור קרוע לשניים. המומה וכואבת, הבטתי במה שנותר מן הכדור. "אבל… מדוע?" שאלתי אותו בזעם.

"כי כך התחשק לי. הכדור שלך גמור, בואי וקחי את שאריותיו", השיב לי בחיוך ציני.

מבלי להרהר ולקחת פסק זמן, כאילו נשלטת על ידי גל של זעם פראי, התנפלתי עליו כנמר על טרפו. אחזתי בשתי ידיו המושטות וכלאתי אותן בשלי, בעודי מסובבת את כל גופו במהירות מסחררת כשבשבת רוח בטורנדו. הסחרור המהיר הפך את גופו קל כנוצה ורגליו התרוממו מעל הקרקע בתוך שניות ספורות. לדעתי, ארך המהלך דקות מספר לפני שחזרתי לעשתונותיי ושחררתי בפתאומיות וללא מחשבה את אחיזתי בו. גופו של הנער עף באוויר ונחת כמו מריונטה על הקיר הסמוך. לא היה צל של ספק שהוא נחבל כהוגן. למרות פגיעתו הוא נעמד חזרה על רגליו וברח, מיילל וכואב. למזלי, הרחוב היה ריק מאדם. איש לא יוכל להעיד לטובתו של הילד. עד עצם היום הזה איני יודעת או מצליחה להסביר למה ואיך הגבתי בצורה כה קיצונית.

שבתי אל ביתי, די מדוכדכת מרוח האלימות שאפפה אותי ובשל הצער העמוק שחשתי כלפי הכדור החדש שאבד. ידעתי גם שהוריו של הנער לא יאחרו לבוא כדי להתלונן על התנהגותי החמורה כלפי בנם.

לא חלף זמן רב מרגע שהגעתי הביתה והאם, מלווה בבנה המיילל, דפקה בחוזקה על דלתנו.

"גברת אזואלוס", אמרה בקול רם עם כניסתה פנימה, "נכדתך פראית ואלימה. ראי מה היא גרמה לבני המסכן". ובאמרה כן, הפשילה את חולצתו של בנה מעל גבו שהיה מכוסה בחבורות סגולות ואדומות עד לחלקו התחתון.

התקפתה הפתאומית של האם זעזעה באמת ובתמים את סבתי והיא התכופפה כדי לבדוק את פגיעותיו של הילד. לאחר שהעריכה את גודלו ואת חוזקו של הנער, סובבה את מבטה לעברי ואחר כך לעבר האם האומללה ובנימה כעוסה, השיבה: "איך את מעזה להאשים את נכדתי השברירית במעשה נפשע שכזה? הביטי בה היטב. היא רזה ועדינה כל כך, והשווי אותה לבנך הגדול והחסון! הפסיקי להזות, גברת ברדוגו, ונסי לשאול את בנך באיזה סוג של קטטה הוא הסתבך עם משוטטי הרחוב. אין לי צל של ספק שלנכדה הקטנה שלי אין חלק בכל האירוע הזה."

הילד עמד מאחורי אמו, מבויש לחלוטין, ואני הסתתרתי ככל יכולתי בין קפלי החצאית הרחבה של סבתי.

שתי הנשים התעמתו זו עם זו במשך כמה דקות וגברת ברדוגו, שכעסה כבתחילה, עזבה את המקום. בחוץ, שמעתי אותה תוקפת את בנה וגוערת בו.

"עליך לספר לי את האמת, אלברט! נכדתה של גברת אזואלוס בהחלט אינה יכולה לחבל בך בצורה כה חמורה!"

"אך זו האמת!" צרח אלברט לעבר אמו. ועדיין האם התקשתה להאמין שילדה כה רכה וקטנה יכלה להתגרות בבנה השרירי.

לפני שהלכתי לישון, נכנסה סבתי לחדרי וישבה לידי.

 "ילדה", אמרה לי, "אני יודעת שאין לך חלק בפציעותיו של הילד המסכן, אבל אם ידוע לך מי גרם לו לחבלות ההם, עדיף שתגלי לי את שמו."

"אני אשמה בזה סבתא", אמרתי, מוצפת בושה וכלימה, כשפניי סמוקות עד שורשי שערי. "אלברט גנב לי את הכדור וקרע אותו לשניים, ראי מה נותר ממנו. מעשיו הוציאו אותי מכליי. מוכת זעם, אחזתי בידיו וסובבתיו מהר ככל האפשר עד שעייפתי ורק אז שחררתי את אחיזתי בו. הוא נזרק אל הקיר אשר גרם לחבלות

התיאור המדויק שלי החריד את סבתי והיא הביטה בי בהלם מוחלט.

 "עד מתי תמשיכי להפתיעני, ילדתי?" שאלה בנימה מרירה. "להבא, אל תשכחי, שבכל מצב, אסור להידרדר לאלימות. תגובתך הייתה התגובה הרעה ביותר. הצעצוע שלך נהרס כגורלו של כל צעצוע. חשבי לרגע מה אם, לרוע המזל, היה הנער הזה נחבל בצורה בלתי הפיכה בגלל תגובתך החפוזה? איך היית מרגישה לאחר מעשה שכזה? תודה לאל ששום חבלה רצינית לא נגרמה לו! הבטיחי לי שלא תאפשרי עוד לזעמך להשתלט עלייך ושתתני לעצמך פסק זמן ומחשבה על כל תוצאה של תגובה לפני שתחליטי לבצעה".

"לא עוד, מֵמֵה", הבטחתי מיד, מודעת לכובד האשמה ומודה לה על עצתה החכמה.

ימים ספורים לאחר מכן, שמעתי אותה מתרברבת מולי דודיי: "חדלו מלהאמין בשבריריותה של השדה הקטנה שלנו! סמכו עליה, היא מאוד חסונה ומסוגלת להגן על עצמה ללא שום עזרה מאיש!" ופרצה בצחוק רם אשר הדהד בין הקירות זמן רב.

Les Glaoua, maîtres du Sud

Les Glaoua, maîtres du Sud

Le Protectorat et la politique des Grands Caïds

Au début de la Première Guerre mondiale, lorsque le général Brulard, chef de la Région militaire de Marrakech, est désigné pour prendre le commandement d’une division sur le front, le général Lyautey n’hésite pas; le colonel de Lamothe est l’homme qu’il faut pour le remplacer au commandement de la Région et du groupe mobile de Marrakech. A ce poste de confiance où il est responsable de toute la façade Sud du Maroc atlantique, de Lamothe va donner toute sa mesure.

Il s’impose d’emblée comme l’animateur de la politique dite des “grands caïds”, définie par le Résident général, dont il s’affirme le disciple convaincu et fidèle. Dès sa prise de commandement, elle lui permet de ramener sous l’autorité du Sultan toutes les tribus de la vallée du Sous, qui s’en étaient affranchies depuis l’expédition de Moulay Hassan en 1886. Toute la plaine est virtuellement soumise autour de trois points d’appui d’Agadir, Taroudant et Tiznit. Haïda ou Mouis, nommé pacha de Taroudant et naïb du Makhzen (représentant du gouvernement), en récompense des services qu’il a rendus dans la lutte menée contre El Hiba, est le pilier de la politique makhzen dans la région : tous les caïds relèvent de son autorité pour les questions de police et de sécurité.

Glaoui_Grand_cad

Mais pendant que la guerre fait rage en France, la situation se dégrade dans le Sous sous l’action d’agents allemands qui entretiennent une agitation fébrile parmi les tribus de la vallée, difficilement tenues en main par Haïda ou Mouis. Celles de la montagne sont acquises à El Hiba, maintenant réfugié au Kerdous après la déroute de ses armées devant Marrakech, d’où il continue à prêcher la guerre sainte contre les Français et leurs alliés. Par mer, à partir de Mogador, le colonel de Lamothe se rend le plus souvent possible à Agadir. Mais de plus il doit aussi poursuivre l’oeuvre entreprise par le colonel Mangin et étendre la pacification vers l’Est, au-delà de Demnate et d’Azilal, à la région des Aït Attab. Il bénéficie certes du concours efficace de Si Madani el Glaoui, mais il se heurte à l’hostilité de Sidi Mah, le marabout de la zaouïa Ahançal.

Il lui est donc très difficile de diriger en même temps, depuis Marrakech, une action politique cohérente et soutenue dans la vallée du Sous où tout est en continuelle évolution, et dont il est séparé par la barrière du Haut-Atlas. Il décide alors d’avoir sur place un représentant permanent et obtient l’accord du général Lyautey pour confier au capitaine Justinard une mission temporaire, d’ordre politique et militaire, dans la région de Tiznit et de l’Oued Noun. Justinard, celui que les Aït Ba Amrane appellent déjà le “capitaine chleuh”, réussit à merveille dans cette mission spéciale qui fait de lui le “Lawrence français”. Il parvient à neutraliser et à contraindre au repli sur les Canaries la “mission Probster” mise à terre quelques jours auparavant par un sous-marin allemand dans les parages de l’embouchure de l’oued Assaka. Mais, sentinelle avancée face à la dissidence, Justinard va se trouver dangereusement exposé après le combat malheureux au cours duquel Haïda ou Mouis est tué, le 7 janvier 1917. La tête du pacha est apportée en trophée à El Hiba; sa harka est dispersée, ses canons récupérés par le vainqueur. La révolte gronde dans tout le Sous.

Si_Thami_el_Glaoui
Si THami el Glaoui à la tête de sa harka
 

A Marrakech, de Lamothe, devenu général, examine avec les grands caïds la situation créée par la défaite et la mort du pacha de Taroudant. Ceux-ci lui exposent que, après un tel échec, ils ne sont pas en mesure de rétablir l’ordre avec leurs seules forces, et que l’intervention d’un groupe mobile leur parait indispensable. De Lamothe prend alors sa décision : avec 5000 hommes, qu’accompagnent les harkas du Glaoui et du Goundafi, il franchit l’Atlas au Tizi n’Machou, atteint la vallée du Sous et se présente le 15 mars 1917 sous les murs de Tiznit, où le capitaine Justinard croit revivre l’entrée des troupes du général Moinier à Fès, six ans plus tôt. Précédée des deux harkas auxquelles se sont joints les contingents d’el Hadj Hoummad, fils de Haïda ou Mouis, la colonne se remet en marche le 24 mars au soir en direction du ksar de Ouijjane, au pied de la montagne dissidente. Elle y trouve une résistance inattendue, que ne brise pas l’intervention de l’artillerie. En fin d’après-midi, el Hadj Thami el Glaoui charge l’un de ses lieutenants, Si Bihi n’Aït Chaïb, d’occuper de nuit, par surprise, avec une centaine d’hommes choisis par lui, les crêtes dominant le ksar et la source. L’opération se déroule sans incident. A l’aube, le Glaoui et el Hadj Hoummad d’une part, le Goundafi de l’autre, déclenchent l’attaque. La résistance est violente mais elle est gênée par la présence des hommes de Bihi sur une position qui domine le champ de bataille. Bien soutenues par la cavalerie de la colonne que commande le capitaine de Loustal, les harkas atteignent bientôt leur objectif et occupent le ksar abandonné par ses défenseurs.

Se retournant vers le Sud, le général de Lamothe parcourt ensuite tout le pays des Aït Ba Amrane, avant de prendre, le 17 avril, le chemin du retour vers Tiznit. Dès qu’ils comprennent que la harka revient en arrière, les dissidents se ruent à sa poursuite. Admirable de bravoure, chargeant sabre au clair, étendard au vent, à la tête de sa cavalerie, el Hadj Thami repousse l’adversaire et lui inflige des pertes sévères, s’emparant d’un grand nombre d’armes et de chevaux. A la fin de cette journée au cours de laquelle le Glaoui a combattu sans cesse au premier rang, ayant eu deux chevaux tués sous lui, il est l’artisan incontesté de la victoire. Après ces deux opérations, le pays dissident n’est certes pas conquis et El Hiba est toujours dans la montagne où il fait dire la prière en son nom puisqu’il s’est nommé Sultan. Mais de Lamothe ne veut pas se laisser prendre dans l’engrenage d’une nouvelle expédition aventureuse; il lui suffit d’avoir rétabli la situation dans l’état où elle se trouvait à la mort du pacha Haïda. Pour la maintenir, il laisse à Tiznit le caïd Goundafi, nommé pacha de la ville et naïb du gouvernement chérifien. Le capitaine Justinard demeure auprès de lui en qualité d’agent de liaison et de conseiller technique. Mais en même temps, la situation s’est aggravée dans l’Est et au Tafilalet où un autre prétendant, Sidi Mohamed n’Ifrouten, s’est nommé Sultan. Pour y faire face, le général Lyautey rattache le Territoire du Sud à la région de Meknès et donne au général Poeymirau le commandement de toutes les troupes qui y sont stationnées. En outre, il donne au général de Lamothe, à Marrakech, les instructions nécessaires pour entreprendre, avec les seules forces du pacha el Hadj Thami, une opération de diversion par l’Ouest qui devra prendre à revers les dissidents.

Reunion_officiers_avec_Glaoui
Début des années 1930 dans le Sud, réunion d'officiers supérieurs français
en compagnie du Glaoui.

ט׳היר מאת המלך עבד אל־רחמאן בן השאם

מיסמך מם׳ 2משפחת קורקוס

ט׳היר מאת המלך עבד אל־רחמאן בן השאם

למען האחים יעקב ואברהם קורקום

(1.5.1857)

חותמת:

עבד אל־רחמאן ן' השאם. אללא אדוננו

השבח לאל                                          אין כוח ואין אייל אלא באלוהים

מוצהר בכתבנו זה — האל יפארנו וירומם דברו—ששני מחזיקיו האחים, הד׳מיים, הסוחרים יעקב קורקוס ואחיו אברהם נמנים בעינינו עם הסוחרים הראויים לחסדנו ולתשומת־לבנו המלאה עבור היותם בין קבוצת הסוחרים המשקיעים מאמץ בפיתוח הנמל ובגידול אוצר המדינה. משום כך הם נהנים מההוקרה ומהכבוד, שהם מנת חלקם של עמיתיהם מבין גדולי הסוחרים — אל יעמוד איש בדרכם ואל יאונה להם כל רע בביצוע תפקידם. משרתינו ועושי דברינו העומדים על תוכן(כתבנו זה) מצווים לפעול לפי דרישותיו. בתוקף דברנו המתפאר באל. 7 בחודש רמד׳אן שנת 1273.

הערות המחבר : 

  • אחרי עלייתו לשלטון ב־1822 נאלץ המלך מולאי עבד אל־רחמאן לפתוח את שערי מדינתו לסחר עם אירופה, כשהוא מנסה בשלב ראשון להכתיב לפי ראותו את תנאי הקשרים עם המעצמות. נסיונותיו אלה שבאו לידי ביטוי בפיתוח מוסד התג׳אר וכן בפיתוח מדיניות המושתתת על מונופולין ממשלתיים בענייני יצוא של כמה פריטים מבוקשים — נכשלו. בלחץ בריטי אנוס היה ב־1856 לבטל את כל המכשולים שמנעו בעד הסוחרים האירופיים להרחיב את עסקיהם במארוקו.

באמצעות ט׳היר זה אברהם ויעקב קורקוס מקבלים בירושה את תפקיד תאג׳ר אל־שולטאן, אחרי פטירת אביהם שלמה ב־1853.

הדימים – עם היעלמותה של הנצרות במארוקו, כבר במאה השתים־עשרה, היה מונח זה מיועד אך ורק ליהודים.

יעקוב ואבראהיס קרקוז לפי הנוסח.

אל־ח׳אצה לפי הנוסח.

מוגאדור הוא שמה האירופי של העיר אל־צווירה, שנבנתה על־ידי המלך מחמד השלישי לפי תכנונו של האדריכל הצרפתי קורנו. העיר הנמצאת כ־200 ק״מ מערבית ממראכש שימשה נמל לכל מוצרי חבל הסוס, וכן לסחורות שהובאו מסודאן המערבית על גבי שיירות. כיבוש תמבוכטו על־ידי הצרפתים ב־1893, וכן פיתוח נמל קאזאבלאנקה, גרמו לירידת מעמדה של מוגאדור בראשית המאה העשרים.

אוצר המדינה – בית אל־מאל.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר