ארכיון יומי: 13 במאי 2017


Les juifs de Safi et la pieuvre des protectorats consulaires au cours du dix-neuvième siècle

juifs-de-safi

En recherchant la vérité au sujet des prétendues injustices envers des juifs par les puissances étrangères et sur les actes de protectorats distri­bués généreusement et leur généralisation, nous aboutissons aux constats suivants :

1.- Les puissances étrangères, en avançant ce qu'elles appelaient « injustices », ignoraient sciemment :

1.1. Que les agissements des juifs rabaissaient leur honneur et leur humanité, et au dire des étrangers, ils étaient méprisés. En fait, seules les conditions de la loi de la « dhimma », en vigueur depuis l'installation de l'islam sur les terres du Maroc et l'instauration de la souveraineté du pays par les Idrissides, s'appli­quaient. Cette loi fut observée par les différentes dynasties qui se sont succédées, sans réserve et sans concession ; y compris au XIXe siècle, malgré la faiblesse de l'autorité de l'État et son impuissance dans plusieurs domaines, et cela, d'une main de fer, comme il ressort éminemment de ces lettres de deux sultans :

a) La première, émanant de Moulay Abderrahman (1822-1859), « avertit que les juifs de notre administration prospère sont engagés par les clauses de l'acte de la dhimma, fixé par notre législation généreuse et appliqué à nos coreli­gionnaires actuellement et par le passé; si les gens de la dhimma s'en tiennent à ces conditions, nous serons dans l'obligation de protéger leurs biens et s'ils violent, ne serait- ce qu'une seule condition, notre loi bien-aimée dégage [notre responsabilité de protection] de leur vie et de leurs biens ».

  1. b) La seconde, du Sultan Moulay Al Hassan (1873- 1894), précise le dernier mot dans l'application de la loi de la « dhimma », disant : « Ils n'ont été appelés "Ahl Eddhimma" [protection] que parce qu'ils sont sous la protection de l'islam qui les protège, qui les défend et qui interdit qu'on attente à leurs vies. » Il poursuit, rappelant : « Ils ont des engagements et des conditions avec nous qu'ils doivent respecter et appliquer ; sinon, la révocation de ces engagements mènerait à un malheur auquel ils ne pourront échapper et annulerait leur "dhimma". »

Les sultans, Moulay Abderrahman et son petit-fils Moulay Al Hassan, n'adressaient-ils point des aver­tissements aux puissances coloniales et à leurs partisans parmi les « démons stupides des juifs », selon l'expression des archives du Makhzen.

En revenant à la chariâa (loi) de l'islam, nous trou­vons chez Al Maouardi des détails précis relatifs aux conditions de la loi de la « dhimma ». Il les répartit en deux ensembles : des clauses obligatoires et d'autres facultatives, dont l'application aux « Ahl Eddhimma » repose sur leur acceptation de vivre sous l'aile de l'État musulman, son drapeau et ses juridictions, et de payer les droits de capitation :

Les premières dispositions sont obligatoires et sans concession possible. Elles exposent les « Ahl Eddhimma » aux pires sanctions en cas de non- observance : il leur est imposé de respecter la religion du musulman et tout ce qu'elle comporte de sacré et de devoirs, et de ne pas nuire à ce dernier ni dans ses convictions, ni dans son honneur ou dans ses biens.

Les conditions facultatives deviennent obliga­toires pour les « Ahl Eddhimma » s'il y a accord de leur part à ce sujet. Dans ce cas, ils se voient obligés de les appliquer et sont punis sévèrement en cas de non- repect. Ces stipulations sont celles-là mêmes que les étrangers ont considéré comme des injustices et des obligations avilissantes pour les juifs du Maroc.

[1]   Al Maouardi précise les conditions imposées :

« La première est qu'ils ne doivent pas citer le Coran en le diffamant ou en l'altérant ; la deuxième : ne pas parler du Messager de Dieu, Salut et Prières sur Lui, par démenti ou moquerie 

la troisième : ne pas injurier la religion de l'Islam en disant du mal ;

la quatrième : ne pas accuser une musulmane d'adultère ;

la cinquième : ne pas perturber la foi d'un musulman, spolier ses biens ou attaquer sa religion ;

la sixième : ne pas assister les belligérants… » [op. cit., p. 145.]

                 Les conditions facultatives sont :

« Ie: changer leur aspect par une marque distinctive dans leur habillement et en resserrant leur ceinture ;

2' : leurs habitations ne doivent pas être plus hautes que celles des musulmans ;

3' : ils ne doivent pas leur faire entendre les sons de leurs cloches ou la lecture de leurs livres ;

4' : ils ne doivent pas les entretenir de leur usage du vin ;

5' : ils doivent accélérer les funérailles de leurs morts et ne pas les pleurer ou faire leur éloge publi­quement ;

6 : il leur est interdit de monter des chevaux de race, mais ils peuvent monter des mules ou des ânes. » [Al Maouardi, op. cit.,

En réponse à la protestation des étrangers contre l'obligation faite aux juifs de se déchausser quand ils passent devant une mosquée, le premier ministre Mohamed Jamaî répliqua : « Pour ce qui est de l'obligation faite aux juifs de se déchausser… c'est une habi­tude courante à laquelle ils se sont engagés depuis leur installation dans ce pays. S'ils la révoquent, ils perdront notre protection, la population et les foukaha de la nation ne l'admettront pas. Et nous ignorons ce qui leur adviendrait s'ils changent leurs habitudes. » [Réponse du premier ministre Jamaî à l'ambassadeur de Grande-Bretagne, Drummond- Hay, datée du 25 Joumada 1 de l'an 1297 de l'hégire, « Wataik », Tome IV, pp. 401-402.]

La communauté Juive au Maroc. Conditions matérielles : Occupations, principales professions

La communauté Juive au Maroc.

  • Conditions matérielles :

 Occupations, principales professions

Les professions libérales n'existaient pas pour ainsi dire au Maroc, ni avocats, ni docteurs, ni ingénieurs. On trouvait bien quelques plaideurs auprès des Rabbins-juges (les tribunaux rabbiniques ne sont apparus qu'avec l'occupation française). Les guérisseurs et les petits entrepreneurs n'existaient pas encore. La profession la plus importante était le négoce.

Mogador-hiloula

Hiloula de Rabbi Chimone Bar Yohay à Mogador, 1934. (Site Mogador – Haïm Melca) On peut reconnaître : debouts de droite à gauche : (-), Pinhas Serfaty, Chimone Benhamou, Joseph Bohbot, Mimoun Besmihen et Joseph Bensmihen – le bras sur l'épaule du précédent, Méir Sebag, Samuel Levy-Corcos en chapeau gris, Joseph Reboh, Avraham Mamane (chapeau noir). Assis de droite à gauche : Mme Lévy (l'institutrice ?) Le Rabbin Yossef Melca,2Mr Lévy. Assis parterre : Aharon Elmoznino.

Les Juifs avaient acquis le monopole du commerce par la force des choses. Le Sultan et les gouverneurs avaient besoin d'eux parce qu'ils savaient entretenir des relations commerciales avec les pays étrangers, ils leur donnaient toute latitude pour exercer cette profession, presque exclusivement et librement. Ils savaient que lorsqu'ils auraient besoin d'argent, ils le trouveraient chez les Juifs.

D'un autre côté, les Européens ne pouvaient pas rivaliser car ils n'avaient pas accès au Maroc, surtout pas aux villes intérieures. Les Arabes ne pouvaient pas non plus exercer cette profession car celui qui l'exerçait était supposé être riche, et par conséquent pouvait être dépossédé par le Pacha ou le gouverneur sous un prétexte quelconque. Les Juifs, eux, étaient protégés par les nations étrangères.

Sources de gagne-pain

Les citadins

On distinguait deux genres de citoyens : les citadins et les villageois. Les citadins se divisaient également en deux catégories : ceux des villes côtières et ceux des villes intérieures. Les villes côtières abritaient les grands négociants, les commerçants et les boutiquiers, l'artisanat partiel, tel que les bijoutiers, les savetiers, les peintres en bâtiment, les ferblantiers-vitriers (cela allait de pair), les fabricants de cire d'abeille et de bougies, les tailleurs indigènes. Voilà pour les hommes. Les femmes, elles, faisaient de la couture indigène à la maison, de la fabrication de boutons, de la filature de soie et de laine, de la broderie à fils d'or et d'argent.

Toutes ces activités occupaient une grande partie de la population. Chaque corporation employait un intermédiaire entre les fournisseurs et les consommateurs.

Ainsi, chaque commerçant ou négociant était entouré de courtiers attitrés ou indépendants, dont le rôle consistait à faire l'intermédiaire entre le vendeur et l'acheteur, surtout entre Arabes et Juifs et vice-versa. Le courtier pouvait être ou acheteur ou vendeur ou remplissait les deux rôles à la fois. Les Arabes ne savaient pas acheter ou vendre une marchandise sans l'aide d'un intermédiaire juif.

Parmi ces courtiers il y en avait qui étaient riches et qui achetaient la marchandise pour leur propre compte et la revendaient de même. Ils étaient bien connus à la campagne et en ville. Parfois, eux-mêmes employaient d'autres intermédiaires. L'état de ces courtiers variait, suivant la marchandise, la clientèle, la situation sociale, depuis les gagne-petit jusqu'aux riches vivant fastueusement.

L'ensemble des portefaix formait une corporation qu'on pouvait considérer comme faisant partie du commerce.

Les moyens de locomotion et de transport n'étaient pas développés, même jusqu'à la veille de la première guerre mondiale. On transportait donc les marchandises à dos de chameaux (dromadaires plutôt), de mulets, d'ânes et surtout à dos d'hommes pour les petites distances comme du magasin au port.

Avec les portefaix il faut compter aussi les emballeurs de la petite industrie, c'est-à-dire pratiquant le conditionnement des marchandises, telles que les peaux de chèvres, de moutons, de bœufs.

Le marché des peaux de chèvres occupait au moins cinquante pour cent de la population. Pour vous faire une idée du nombre d'ouvriers spécialisés dans ce commerce, prenez l'itinéraire du bétail depuis sa sortie de la bergerie jusqu'au moment ou pour finir, la peau devenait cuir et voyez le nombre de personnes nécessaire pour arriver au produit final. Suivez sa route vers l'abattage. Aussitôt l'animal égorgé, on lui enlevait la peau, qu'on soumettait ensuite à une préparation spéciale qui permettait de la préserver. Ajoutez à cela toutes les manipulations qu'il fallait faire pour la transporter en ville, puis sur le marché, la faire ramasser par les petits acheteurs, la vendre aux marchands en gros, la revendre aux petits acheteurs et les nouvelles préparations pour la livrer sur place à l'industrie locale ou pour l'expédier en Europe. Puis toutes les manipulations nécessaires pour la porter sur les bateaux.

L’emballage des peaux en lui-même occupait un grand nombre d’employés spécialisés. Le conditionnement des marchandises nécessitait l’emploi de travailleurs divers.

Le Maroc étant riche en produits très rares et le fait que les machines n'étaient pas encore utilisées, permettaient à un grand nombre de Juifs de vivre et de travailler sans spécialisation comme dans la vente d'amandes douces et amères, d'amandes de noyaux de divers fruits, prunes, abricot, pêches, de graines de cumin, de gommes de plusieurs sortes, dont la gomme sandaraque très particulière au sud marocain et surtout à Mogador. La gomme sandaraque nécessitait des soins très méticuleux et avait plusieurs qualités, très utiles dans la haute industrie depuis les vernis et même jusqu'aux gaz asphyxiants. Une autre occupation des Juifs non qualifiés était la vente de céréales qui demandait des soins très importants également. La liste de tous ces produits serait très longue.

La corporation des comptables était également très active et enviable. La comptabilité ne s'apprenait pas à l'école, je crois qu'elle a été importée au Maroc par les Juifs européens ou par les fils de familles qui allaient faire des stages dans des maisons de commerce en Europe, à Londres, Hambourg et Amsterdam.

Un comptable dans une grande maison vivait sur le même pied que son employeur si ce n'était plus haut. La comptabilité en Judéo – Arabe était plus compliquée qu'en Europe.

Chaque marchandise se traitait dans des conditions variables, l'une de l'autre. L'unité de poids et mesures changeait pour chaque produit. Un petit exemple : le quintal se convertissait en Kentar. 

quintaln. quintal (unité de mesure – masse de 100 kg)

Le Kentar n'était pas le même pour chaque marchandise, le cumin se vendait par sac de cinquante kilogrammes, celui de sucre par sac de cinquante-quatre kilogrammes, le thé par le Kentar anglais, la cire d'abeille par quatre-vingt kilogrammes, la sandaraque par cent soixante-seize kilogrammes etc.,… Comme on faisait le commerce avec les pays européens, le change occasionnait des opérations de calculs compliquées. Il fallait compter avec le hassani (monnaie locale), le franc, la livre, la peseta etc. De sorte que le comptable devait faire face à de vrais problèmes rapidement en faisant attention à ne pas se tromper, car il était difficile de donner l'argent à l'indigène et de le lui reprendre ensuite, même si l'erreur était flagrante. Le rôle donc du comptable était assez délicat et il avait une grande responsabilité. Après l'arrivée des Européens et surtout des Français, le rôle de comptable était devenu encore plus important, comme je l'expliquerai plus loin. Voilà pour les citadins.

פיוט חברתי תרבותי לרבי דוד אלקאיים- סיכום המאמר על ידי פרופ' יוסף שטרית

20 קרבתם אך למותר מִשָּׂפָה לַחוּץ, / ולבם כרחוק מזרחהחתונה היהודית במרוקו

[מן המערב.

על הַפָּחות מערכּם דְּבָרָם נָחוץ, / ולהפיק את רצונם יודו

[קהל רב.

ואם רבתה משטמה אין מי שיחוס; / איש על פתח בית

 [עמית יכין מארב.

חלקה טובה תקולל / אם מאתם נהייתה.

 כאיש זקן כעולל / ש'ךה ישיתו בָתָה.

25 פשעם בארץ צלל, / תפול עליו אימתה.

                        אך חטא הדל לא עלתה / לו ארוכתה; / נחשב כפשע

                             [בל ימח לעולמים.

יהי רצון מלפני אלֹד׳ים חיים / ישיבנו מהר בתשובה שלימה.

 ישיב לב אחים על אחים רחמתים, / יסיר קנאה ותסרות

 [וכל מלחמה.

יפיל קיר הבנוי בין החומותים, / ישלים קהלות קדש

[קךמה וימה.

30 ירבה כספם וזהבם, / בם ימצאון חנינה.

יאיר אורם בנתיבם. / אור הדעת ותבונה.

                                     

יבדיל הסיג מקרבם, / ישאר זך כלבונה

עליונה ותחתונה: / ואז תשובנה / אהבה ואחוה וחיים נעימים.

מי כמוך מושיע, יה נשיא ורם? / חיש נא גאולתנו,

[איו בלעדיך.

 

35 וסלח חטאת עמך נטו בעברם, / כדברך לנביא אמת

[כי הם בניך.

וזכור זכותם וראה כי הפשט עורם, / נערה בשרם

 [על קדושת שמך.

 

בין אדום וישמעאל / תמיד יום יום ימשוכון.

ניב שיפתותם לא הועיל, / על במותם ידרוכון.

שניהם עטו במעיל / שנאה, חיצון ותיכון.

40 חזק מלכותם בשכון / מקדש על נכון / יתגדל שמך

[לעד ולעולמים.

קרבתם אך למותר משפה ולחוץ: הצהרותיהם של בני המעמד הגבוה בעניין דאגותיהם לבני הקהילה העניים, שהם רוב עצום בקהילה, אין בהן ממש ואינן כנות; הם משלמים אך ורק מס שפתיים לסולידריות הקהילתית¡ אך למותר: משלי כא, ה; ולבם כרחוק מזרח מן המערב: בלבם אין בני המעמד הגבוה רוחשים כבוד לאחיהם העניים ורחוקים מאוד מענייניהם הקיומיים, על פי תהלים קנ, יב.

על הפחות מערכם דברם נחוץ: הם פונים לשלטונות ולנציגים הדיפלומטיים בשמם של עניי הקהילה, שהם במעמד פחות, על פי שמואל א כא, ט; להפיק את רצונם יודו קהל רב בני הקהילה מרצים את בני מעמד העשירים ומודים להם על מה שהם עושים כביכול למענם, על פי משלי ח, לו; יח, כב; יב, ב.

ואם רבתה משטמה אין מי שיחוס: הכוונה כנראה למתחים הרבים שהתגלעו בין המשפחות העשירות על השליטה בקהילה בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה ה-20, ובכלל זה הניסיון להדיח מכהונתו את ראובן אלמאליח, שכיהן במשך תקופה ארוכה כראש הקהילה; רבתה משטמה: על פי הושע ט, ז; איש על פתח בית עמית יכין מארב רמז למדנים ולתככים שניהלו ביניהם מנהיגי הקהילה.

חלקה טובה תקולל אם מאתם נחיתה: אם בני המעמד הנמוך יוצאים ביזמה טובה לקהילה היא נחשבת בעיני בני המעמד הגבוה לפעולה שיש להתנגד לה, לשלול אותה ולבטל אותה כמעשה בלתי ראוי; חלקה טובה: במובן מושאל, על פי מלכים ב ג, כה.

כאיש זקן כעולל שדה יעשו בתה: כל בני המעמד הגבוה מאוחדים בדעותיהם ובעמדותיהם השליליות כלפי בני המעמד הנמוך ובביטול מעשיהם ויזמותיהם של בני המעמד הנמוך; שדה יעשו בתה: על פי ישעיה ה, ו.

פשעם בארץ צלל המעשים הרעים שעושים בני המעמד הגבוה אינם נזקפים לחובתם, כאילו בלעה אותם האדמה, על פי שמות טו, י; תפול עליהם אימתה: אין כאן כנראה מבע של קללה כלפי בני המעמד הגבוה. כוונת הטקסט — אלה שאמורים להיות רגישים, הן בתוך הקהילה הן מחוץ לקהילה, למעשים הבלתי ראויים או הבלתי מוסריים של בני המעמד הגבוה אינם ממלאים את תפקידם ואינם מענישים אותם, כאילו הם פוחדים מהם; למעשה הם כנראה משחדים אותם בכסף ובמתנות כדי להעלים עין; תפול עליהם אימתה: שמות טו, טז.

אן חטא הדל לא עלתה לו ארוכתה: לעומת הסלחנות השערורייתית שממנה נהנים בני המעמד הגבוה מקפידים הקפדה רבה עם בני המעמד הנמוך ומענישים אותם בחומרת הדין; לא עלתה לו ארוכתה: לא היה לו תיקון, על פי ירמיה ל, יז ומקורות נוספים;ארוכתה צורה מוארכת של ארוכה, משיקולי חריזה, נחשב כפשע לא ימח לעולמים: על פי מקורות שונים בתהלים.

יהי רצון… ישיבנו מהר בתשובה שלימה: תפילת המשורר לחזרה בתשובה של כלל בני הקהילה כדי שיפחתו המתחים הקיימים ביניהם ויבוא תיקון לפירוד ולחוסר האחווה. יהי רצון מלפני אלקים חיים: מלשון התפילה; ישיבנו מהר בתשובה שלימה: על פי איכה ה, כא ומקורות נוספים; בתשובה שלימה: מלשון חז״ל.

ישיב לב אחים על אחים רחמתים: איחולי המשורר כי בני המעמד הגבוה ישנו את יחסם כלפי אחיהם העניים כך שיתמלאו רחמים עליהם בשל מצבם הקשה; ישיב לב אחים על אחים: על פי מלאכי ג, כד ״והשיב לב אבות על בנים״; רחמתים: חידוש סמנטי של המשורר, כאן במובן של רחמים ולא כמו במקור, שופטים ה, ל; יסיר קנאה ותחרות וכל מלחמה: תפילת המשורר שישררו שלום ואחווה בין בני הקהילה המסוכסכים והמפורדים; יסיר קנאה ותחרות: מלשון התפילה.

יפיל קיר הבנוי בין החומותים: הקיר לא היה קיר פיזי שכן שתי השכונות היהודיות לא היו סמוכות ממש; שתי השכונות הנפרדות היו קרובות מבחינה גאוגרפית, אך חומה של איבה — או לפחות של אי-אהדה של העשירים כלפי העניים — מפרידה ביניהן; חומותיים: כאן במובן של שכונה, עם רמז אולי למונח הערבי הזהה בצליליו למונח העברי, אל־חומא שמשמעו ״השכונה״; ישלים קהלות קדש קדמה וימה רמז למיקומן הגיאוגרפי של השכונות היהודיות: המלאח שבו הצטופפו עניי הקהילה שכן במזרח העיר והקסבה שבה גרו עשירי הקהילה היתה במערב העיר, סמוך לחוף הים; ישלים: ישכין שלום בין תושבי שתי השכונות היהודיות; קהלות קדש: מן הלשון הרבנית.

ירבה כספם וזהבם על פי פיוט נפוץ המושר במוצאי שבת בטקס ההבדלה ״המבדיל בין קדש לחול חטאתינו ימחול״ למשורר בשם יצחק; בם ימצאון חנינה: חנינה כאן במובן של רווחה ונוחות כתוצאה מרחמי הבורא.

יאיר אורם בנתיבם, אור הדעת ותבונה תפילת המשורר להשכנת הישגי ההשכלה בקרב בני הקהילה כדי שישכילו לסלק את הפירוד והשנאה מקרבם; יאיר אורם בנתיבם על פי איוב מא, כד; אור הדעת והתבונה: אור ההשכלה.- המשורר היה מראשי תנועת ההשכלה בקהילת מוגדור

יבדיל הסיג מקרבם… כלבונה תפילת המשורר לסילוק רגשות העוינות והזלזול של העשירים כלפי העניים כדי להשאיר את הלבבות זכים וטהורים; ישאר זך כלבונה: על פי שמות ל, לד; ויקרא כד, ז.

עליונה ותחתונה: הכוונה כנראה לבני המעמד הגבוה, עשירי הקהילה שגרו בקסבה ולבני המעמד הנמוך, שגרו במלאח; ואז תשובנה אהבה ואחוה וחיים נעימים: תפילה לאיחוי הקרעים והשסעים המפרידים בין שתי הקבוצות החברתיות בקהילה.

מי כמוך, מושיע, יה נשא ורם: הכוונה לאלוהי ישראל, על פי דברים לג, כט; חיש נא גאולתנו, אין בלעדיך: רק אלוהי ישראל מסוגל להביא את הגאולה לעם ישראל; אין בלעדיך: חוץ ממך אין מושיע וגואל.

וסלח חטאת עמך נטו בעברם תפילה למחילת פשעי ישראל ופשעי בני הקהילה על גבהות ליבם; כדברך לנביא אמת כי הם בניך: על פי במדבר יד, כ; נביא אמת משה רבנו, על פי לשון חז״ל.

וזכור זכותם וראה כי הפשט עורם… קדושת שמך: תפילה שהאל יזכור את הזכויות הרבות שהצטברו לטובת עם ישראל על הסבל הנורא והרדיפות הבלתי פוסקות של הגלות הארוכה; הפשט עורם: על פי מיכה ג, ג; נערה בשרם: נגלה בשרם לאחר שהפשט ממנו העור, על פי ישעיה לב, טו; על קדושת שמך: כל הסבל הנורא שהוא מנת חלקו של עם ישראל הוא חווה אותו על קידוש השם.

בין אדום וישמעאל תמיד יום יום ימשוכון: הכוונה לקהילות הנמצאות בגלות אדום, בארצות הנוצריות, ולאלה הנמצאות בגלות ישמעאל, בארצות ערב; יום יום ימשוכו: הם מושכים בעול הגלות בלא הפסק.

ניב שפתותם לא הועיל; עדיין לא התקבלו תפילות עם ישראל לגאולה; על במותם ידרוכון: הכוונה לארצות הגויים שבהן ממשיך עם ישראל לשכון ולסבול את עול הגלות, על פי דברים לג, כט.

שניהם עטו במעיל שנאה, חיצון ותיכון: הכוונה לשתי קבוצות הארצות של הגלות, לאנטישמיות השוררת בארצות הנוצריות ולשנאת היהודים היוקדת של הערבים והמוסלמים; עטו במעיל שנאה: על פי צירוף של מקורות שונים — שמואל א כח, יד! ישעיה נט, יז! תהלים קט, כט; חיצון ותיכון: הכוונה לארצות הקרובות והרחוקות שבכולן סובלים היהודים מיחס הגויים.

40 חזק מלכותם בשנון מקדש על נכון משמעות הגאולה המיוחלת היא חיזוק העצמה הפוליטית של עם ישראל בארצו, שגס בית המקדש ייבנה בה מחדש; על נכון: על מכונו, על פי ״אל נכון״, שמואל א כג, כג; יתגדל שמך לעד ולעולמים: רמז לכך שהפיוט הוא רשות לתפילת הקדיש המתחילה בתבות ״יתגדל ויתקדש שמיה רבא״.

6 לסיכום

שירו הסטירי של ר׳ דוד אלקאים מעלה במלוא חריפותו את עקרון שמירת הכבוד המשפחתי ברובד העליון של החברה היהודית במוגאדור וכריכתו בסדרי החתונה המשובשים לדעתו בתוך הקהילה. שמירה קפדנית כזו על המעמד המשפחתי שנהגה במוגאדדר מנעה חיי משפחה מעשרות בנים (ובמיוחד בנות) של משפחות מבוססות בקהילה ואמללה אותם עד סוף חייהם. המשורר חוזר ומדגיש שהתנהגות זו לא היתה של בודדים ויחידים, כפי שקורה בבל חברה טבעית, אלא תוצאה מעמדה מעמדית ברורה כלפי בני המלאח, שהביאה להרחקתם מקשרי החיתון שלהם בגלל הזלזול שחשו כלפיהם.

קיטוב כזה בחיים החברתיים היהודיים והשלכותיו על קשרי הנישואין לא היה בוודאי מיוחד לקהילת מוגאדור, שכן גם בהביטוס התרבותי של יתר הקהילות עלה עניין הכבוד המשפחתי ביסוד העמדות של המשפחות כלפי משפחות אחדות כשעמדו להחליט אם להתחבר אליהן בקשרי נישואין או לא. אולם במוגאדור התקיימה הפרדה פיזית וגאוגרפית בין היסודות המבוססים מזה ויתר בני הקהילה מזה. אלה חיו ברובע הקסבה הבורגני ואלה חיו בצפיפות נוראה במלאח; אלה חשו עצמם קרובים לאירופה בגלל חסותם ונתינותם הזרה ושייכים למעין אריסטוקרטיה יהודית, ואלה חיו חיי דלות קהילתיים מסורתיים. אף שהמסגרת התרבותית הקהילתית היתה משותפת לשתי הקבועות, מרחק גאוגרפי וכלכלי זה העמיק עוד יותר את המרחק החברתי בין שני חלקי הקהילה עד כדי ניכור ואף הדרה של הקבוצה השנייה מצד בני השכבה העליונה. ביתר הקהילות מנעו יחסי השכנות של היסודות השונים בקהילה, שגרו בשכונה אחת, תחושת ניכור זו בין רובדי הקהילה ועמעמה תופעה זו של רווקות מאונם לשמירה על המעמד החברתי.

הקיטוב שהתקיים במוגאדור מראה עד כמה אסטרטגיות החיתון והנישואין כרוכות במערכים החברתיים, התרבותיים והכלכליים הכוללים של בני הקהילה, ובכללם מערכי הכבוד והיוקרה ופיזורם הבלתי מפורש בקרב רובדי החברה השונים. בקהילה המסורתית הסגורה לא היתה אפשרות לחרוג מכללים אלה משום שלא הצעירים בחרו בעיקרו של דבר את בני זוגם ובנות זוגם אלא הוריהם, ואלה השתדלו לשמור על מעמדם המשפחתי בסולם הכבוד הקהילתי גם דרך קשרי הנישואין. אם היו חריגות מכללים אלה הן נבעו בעיקר ממצבן של נשים שהתאלמנו או היו גרושות או חיו ברווקות שהגיעו מזמן לפרקן ולא מצאו בן זוג מתאים להן מבחינת מעמדן המשפחתי. במוגאדור לא אפשרה ההקפדה היתרה על כלל הכבוד המשפחתי הכרוך בשמירה על המעמד החברתי חריגות באלה, והותירה נשים רבות יחסית מבנות המעמד הגבוה ברווקותן.

עניין זה מראה גם שעיקר הלחצים הפסיכולוגיים הנוגעים לחתונה הוטלו על בנות הקהילה עד למציאת חתן מתאים והכנסתן מתחת לחופה. אמנם הטקסים הרבים שכוננו את החתונה היהודית המסורתית תפקידם היה לעודד את רוחה של הכלה העומדת לעזוב את קן משפחתה בלא הכנה כלשהי לבד מן החובה למצוא חתן הרשומה בהביטוס הקהילתי ובטבע האנושי ולחנוך אותה במידת־מה לתפקידה החברתי החדש. אולם גילה הצעיר של הכלה לא אפשר לה תמיד להפיק תועלת מניסיונות חניכה אלה לבד אולי מרישומם של הטקסים בתודעתה ובמסכת רגשותיה. רק החיים היום־יומיים עם בעלה הצעיר(או המבוגר ממנה לפעמים) ועם בני משפחתו ובמיוחד עם אמו וכן ההסדרים ההדדיים שהצליחה לגבש אתם, ולאחר מכן הילדים שילדה לבעלה, הם שקבעו לבסוף את מקומה במשפחתה החדשה ואפשרו לה למלא את תפקידיה כאישה וכאם.

בסיכומו של דבר, טקסים אינם מסלולי הכשרה עבור יחידים או קבוצות. הם מבדלים מקטעים מיוחדים בחיי האדם או בחיים החברתיים ומעניקים להם משמעות תרבותית אוניברסלית או מקומית על פי הנחות היסוד של ההביטוס הקהילתי ועבור כלל הקהילה. תפקידם העיקרי לאפשר השתקפות של ערכי החברה וסדריה בעורה דרמטית ותאטרלית כדי לחזור ולאשר אותם ולהעניק להם תוקף מחודש. מבחינה זאת הטקסים פועלים במעגל סגור ומפנים קודם בול אל עצמם ואל התנהלותם, שנושאת את מוקד המשמעות המידית והחווייתית של הטקס. זאת גם הסיבה שטקסים שונים מאבדים את משמעויותיהם בעיני בני הקהילה לאחר שחלו תמורות בתרבות הקהילתית, על אף שהם ממשיכים להתקיים – כאילו מתוך שגרה ותו לא – בהביטוס הקהילתי.

תקנות קהילות פאס ומכּנאס בעניין טקסי החתונה והוצאותיהם המוגזמות מוכיחות שמשמעויותיהם התרבותיות הסימבוליות של הטקסים, שנוגעות למקורותיהם ולתכליותיהם, אינן מוערכות באותה המידה בידי כלל רובדי הקהילה. דייני הקהילה ורבניה שתיקנו את התקנות הבחינו ברורות בין הטקסים שמקודם בהלכה ובמסורת היהודית המקורית ובין הטקסים שהטמיעה הקהילה היהודית מתוך המפגש שלה עם התרבות הבֵּרְבֶרית והתרבות המוסלמית הסובבת. בטקסים מן הקטגוריה הראשונה, כמו טקס הטבילה במקווה וטקס שבע הברכות, הם לא ביקשו להכניס תיקונים לבד מחיזוק השמירה על המוסר. אשר לטקסים מן הקטגוריה השנייה, הרבנים ניסו בעצם לבטל אותם ולטהר את טקסי החתונה מן ההשפעות הזרות שנספחו אליהם לדעתם מתוך חיקוי של מעשי גויים. כישלון התקנות בעניין החתונה מוכיח, שמבנה הכלאיים של ההביטוס הקהילתי היה חזק יותר ומושרש הרבה יותר ממה שהרבנים יכלו לשער. גם ניסיונם השני בפאס להגביל את השינויים לתקופה של עשר שנים בלבד לא עלה יפה כנראה. הן בעניין טקסי החתונה הן בעניין האמונות המגיות נבנה ההביטוס התרבותי של הקהילות היהודיות במרוקו מתוך הטמעה ושילוב של היסודות ההלכתיים והרבניים המייסדים של הקהילה מחד גיסא ושל יסודות תרבותיים ולאו דווקא דתיים – מגיים, ברבריים, מוסלמיים, ספרדיים וצרפתיים – מאידך גיסא. הכלאה זאת, שכללה גם מתן משמעויות חדשות ליסודות הלא־יהודיים במקורם, היא שקבעה את המספר הרב, את המגוון ואת הרצף של טקסי החתונה היהודית המסורתית בהביטוס הקהילתי של יהודי מרוקו.

סוף המאמר החתונה היהודית המסורתית במרוקו ; מסה חברתית תרבותית – יוסף שטרית

עמוד 98

האסמאעילים – החשישים.כת קיצונית באסלאם-ברנרד לואיס

החשישים

האמאם עומד במרכז המערכת האסמאעילית. הוא מוקד הדוקטרינה והארגון, הנאמנות והפעולה. לאחר שנברא העולם באמצעות פעולתו של השכל האוניברסלי על הנפש האוניברסלית, הפכה ההיסטוריה האנושית לסדרה של מחזורים, אשר כל אחד מהם מתחיל באִמאם 'דוֹבר׳(נאטִק) או נביא, שבעקבותיו באים שורת אמאמים ׳שותקים׳ (צאמִתוּן). היו מחזורים של אמאמים נסתרים או גלויים בהתאם לתקופות שבהן נתקיימה האמונה בסתר ולתקופות שבהן הצליחה בגלוי. האמאמים, במחזור הנוכחי – צאצאי עלי ופאטמה באמצעות אסמאעיל – ניחנו בהשראה אלוהית והם חסינים מחטא ומטעות. במובן מסוים הם עצמם אלוהיים מאחר שהאמאם נחשב בעצם למיקרוקוסמוס המגלם באישיותו את הנפש האוניברסלית. ככזה, האמאם הוא מעיין הידע והסמכות – מקור האמתות האזוטריות, הנעלמות מאלה שלא הובאו בסודן ומקור הוא לצווים המחייבים ציות מוחלט וללא עוררין.

החניך הטירון מצא בכן את הדרמה והריגוש שבידע סודי ובפעילות סודית. הידע הסודי התבטא בפרשנות אזוטרית (תַאְוִיל אלבַּאטִן), דוקטרינה אופיינית לכת שהצמיחה את המונח בַאטִני ברבים: בַּאטִנִיָה) כינוי שבו נקראה הכת לעתים. לפי תפיסה זו יש לציווי הקוראן והמסורת, לצד מובנם המילולי כפשוטם גם פירוש אליגורי ואזוטרי אשר התגלה לאמאם והוא מועבר לחניכים. כמה מענפי הכת הרחיקו לכת אף יותר ואימצו תפיסה אנטינומיסטית, המתגלה שוב ושוב בקרב חוגים כופרים וכן במיסטיקה המוסלמית. המצווה הדתית המוחלטת היא ידיעה – גנוסיס – של האמאם האמתי. מובנה הנגלה של מצווה דתית הוא חסר תוקף עבור המאמין, ואם הוא קיים כלל, הרי הוא בבחינת עונש לחילוני. מוטיב שכיח בכתבי הדת האסמאעיליים הוא החיפוש אחרי האמת. תחילה חיפוש שווא, אן אחר כך מגיע החיפוש לשיאו ברגע של הארה מסנוורת. ארגון הכת ־פעילותה, הנהגתה והפצת הדוקטרינה שלה, נתונים היו בידי מדרג של מטיפים (דֻעאת) שהיו כפופים למרותו של מטיף ראשי (דאעי אלדֻעאת), שהיה עוזרו הקרוב של האמאם.

במאה וחמישים השנה הראשונות לאחר מותו של אסמאעיל חיו האמאמים האסמאעילים בהסתר ומעט מאוד ידוע על פעילותם או אפילו על תורותיהם של המטיפים. שלב חדש החל במחצית השנייה של המאה התשיעית, כאשר חולשתם של הח׳ליפים העבאסים בבגדאד הלכה ובלטה ונעשתה גלויה לעין כול, וסכנת התפוררותה של האימפריה והֶרס החברה המוסלמית היו ממשיים. במחוזות האימפריה הופיעו שושלות מקומיות, בדרך כלל צבאיות, לפעמים שבטיות במקורן. לרוב היו שושלות אלה קצרות ימים ובכמה אזורים – נצלניות ומדכאות. אפילו בבירה הלכו ואיבדו החיליפים את כוחם והפכו לבובות חסרות ישע בידי אנשי הצבא שלהם. יסודות הביטחון וההסכמה בשלטון המוסלמי הכללי הלכו ונהרסו, ואנשים החלו לבקש ניחומים וביטחון במקומות אחרים. בימים טרופים אלה המסר השיעי – שהקהילה המוסלמית סטתה מהדרך וכי יש להחזירה לדרך המלך – מצא לו מחדש אוזניים קשובות. שני ענפים של השיעה, כת ׳השנים עשר׳ והאסמאעיליה, נמצאו נשכרים מהזדמנויות אלה. בתחילה נראה היה שידה של כת ׳השנים עשר׳ על העליונה. שושלות של כת זו החלו מופיעות במקומות אחדים. בשנת 946 עלתה בפרס השושלת הבֻּוַיְהִית שהמיטה קלון על האסלאם הסוני כאשר כבשה את בגדאד והטילה על הח׳ליף העבאסי עצמו פיקוח שיעי. אולם באותו זמן לא היה לשיעים אמאם שכן האמאם השנים עשר שהיה האחרון בשושלת האמאמים נעלם שבעים שנה קודם לכן. הבויהים עמדו בפני בררה מכרעת. הם החליטו שלא להכיר בשום טוען לכתר מצאצאי עלי אלא להחזיק בעבאסים כח׳ליפים מוכתרים, בשליטתם ובחסותם. בעשותם זאת הביאו הבויהים לירידה גדולה עוד יותר במעמד הח׳ליפות הסונית, שמעמדה נפגע ממילא, אך בעת ובעונה אחת הם חיסלו את השיעיות המתונה כחלופה רצינית לה.

גורמים רבים הביאו אנשים לחפש חלופה. התמורות הגדולות שחלו במאות השמינית והתשיעית הפכו חלק מהם עשירים ובעלי עוצמה בעוד שלחלק אחר גרמו קשיים ותסכול. התרבות מספר האחוזות הגדולות, שלעתים קרובות נהנו מהעדפה במיסוי, לוותה בהתרוששות אריסים ובעלי משקים קטנים ובדיכוים. בערים יצרה התפתחות המסחר והמלאכה מעמד של פועלים נודדים וגרמה למשיכתה של אוכלוסייה לא יציבה וניידת של מהגרים נערכים וחסרי שורשים אל הערים. בשגשוג וברווחה הייתה טמונה גם מצוקה גדולה. החוק היבש והמופשטות המנוכרת של האמונה השמרנית, נוסף על ההסתגלות הזהירה של מנהיגיה המקובלים, העניקו נחמה פורתא למרוששים, וכר פעולה מצומצם לערגתם הרוחנית של העקורים משורש והאומללים. הייתה גם תשישות אינטלקטואלית. ההגות והלימוד באסלאם, שהועשרו באמצעות מקורות שונים, נעשו מתוחכמים ומגוונים יותר. היה מקום לתת את הדעת על שאלות מציקות, שהתעוררו כתוצאה מן העימות שבין אמונת ההתגלות המוסלמית, המדע והפילוסופיה היווניים, החכמה הפרסית לבין העובדות ההיסטוריות הקשות. בין היתר אבד האמון בתשובות המוסלמיות המסורתיות, והחלה מסתמנת שאיפה גוברת והולכת לקבלת תשובות חדשות. ההסכמה המוסלמית הרחבה – במישורים הדתי, הפילוסופי, הפוליטי והחברתי – נראתה קורסת. דרוש היה עיקרון חדש של אחדות וסמכות, צודק ויעיל, כדי להציל את האסלאם מחורבן.

כוחם הגדול של האסמאעילים היה בכך שהם יכלו להציע עיקרון כזה ־ מתווה לעולם חדש תחת שלטון האמאם. הבשורה והשירות המסור של המטיפים הביאו עמם ניחומים ותקווה הן למאמינים הן לבלתי מרוצים. לפילוסופים ולתאולוגים, למשוררים ולמלומדים הציעה הסינתזה האסמאעילית אתגר מרתק. בשל תגובות הנגד החריפות כלפי האסמאעילים בתקופות מאוחרות יותר נעלמה רוב ספרותם מארצות האסלאם ונשתמרה רק בקרב בני הכת עצמם. אולם יצירות אחדות שנתחברו בהשראה אסמאעילית מוכרות היטב זה זמן רב ורבים מן החיבורים הקלסיים הגדולים, בערבית ובפרסית, מורים לפחות על עקבות של השפעה אסמאעילית. ׳איגרות האחים הטהורים׳(רסאאל אח׳ואן אלצפאא) – האנציקלופדיה המפורסמת של ידע דתי וכללי אשר נתחברה במאה העשירית – טבועות בחותמה של ההגות האסמאעילית והייתה להן השפעה עמוקה על החיים האינטלקטואליים המוסלמיים בכל המרחב המשתרע מפרס ועד ספרד.

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 160 מנויים נוספים

מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר