ארכיון יומי: 30 במאי 2017


רבי דוד ומשה- יששכר בן עמי ואחרים

ספרי תורה המיוחסים לרבי דוד ומשה זיע״א ־ קבר רחל אשת רבי עקיבא בטבריהרבי דוד ומשה

בדרומה של העיר טבריה שוכן מקום ציון קברה של הצדקת רחל אשת התנא האלהי רבי עקיבא זיע״א, ברוב מקורות חז״ל

נקראת ״בְּרָתֵיהּ דְרָבִי עקיבא".

המקום היחידי בו היא נזכרת בשמה הוא בפרק ששי של אבות דרבי נתן: "עתיד רבי עקיבא לחייב את כל העניים בדין. שאם אומר להם "מפני מה לא למדתם?" והם אמרו מפני שעניים היינו, אומרים להם: והלא רבי עקיבא עני ביתר ומדולדל היה. והם אמרו: מפני טפינו. אומרים להם: והלא רבי עקיבא היו לו בנים ובנות. אלא אומרים להם: מפני שזכתה רחל אשתו".

בשנת תשכ״ג(1963 למניינם) זכו ר׳ משה פרץ זצוק״ל ומשפחתו להעלות ממרוקו ספר תורה קדוש המיוחס לצדיק האלהי רבי דוד ומשה זצוק״ל. שושלת המשפחה שמרה על הספר הקדוש כ-350 שנה. הצדיק שספרי התורה מיוחסים לו, עומד בתפילה למען כל מי שיזכיר את שמו בתפילתו ולכל הישועות.

[1] לא ידוע אם ספר זה הוא מתקופתו של רבי דוד ומשה זיע״א והתגלגל עד שהגיע למשפחת פרץ ושנשמר במשך כ350 שנה אצל המשפחה, או שזה ספר שנכתב לפני כ- 350 שנה ונתרם למקום הציון במרוקו, ומשפחת פרץ רק העלתה אותו.

הצדקת רחל אשת רבי עקיבא זיע״א מסרה את כל כולה למען בעלה רבי עקיבא שעזבה לתקופה ארוכה ביותר של 24 שנים בשביל ללמוד תורה. בכל אותו הזמן נשאה הצדקת רחל בעול הבית לבדה, בשביל כל עולם התורה של עם ישראל שהביא רבי עקיבא. כך גם הצדיק רבי דוד ומשה זיע״א חי ופעל ישועות בקרב יהדות מרוקו ומסר את נפשו הטהורה למענם. זכותם תגן בעדנו

א.כ.י.ר

הקריאה המופיעה פתוחה לציבור היא ברכת יעקב את יוסף מ״ויברך את יוסף״ לרוב בקרב הארץ״ . סגולה לקרוא את הפסוקים האלו במקום מתוך הספר הקדוש, לברכה, הצלחה טובה ולשמירה.

 

מגדל דוד

נסים ונפלאות שארעו על מקום ציון קודשו של רבי דוד ומשה זיע״א במרוקו.

 

מידי שנה פוקדים את ציונו הקדוש של רבי דוד ומשה מאות אלפי יהודים מאמינים היודעים שמשם לא יחזרו ריקם, ובאמת, ישנם אלפים רבים של סיפורים על הקורות אותם, והנה, מעט מהסיפורים שפקדו את מקום הציון ובשאר מקומות בעולם:

הציון שנשכח

במשך השנים נשכח מקום קבורתו של רבי דוד ומשה. קושי הגלות, מרחק המקום וגובהו, מנעו ממבקרים רבים לפקוד אותו. כל אלו גרמו עם הזמן לשכחה.

הגישה אל קברו של רבנו לא התאפשרה על ־ידי שום אמצעי תחבורה פרס לחמורים. עד לפני זמן קצר, הגיעו המבקרים עם אוטובוסים לקרבת מקום, ומשם רכבו על חמורים עד לציון הקבר. לאחר שנים שלא פקד את הקבר אף יהודי, התגלה רבנו המלוב״ן – רבי דוד ומשה ־ בחלום אל אחד הזקנים, ירא שמים ונשוא פנים, הגר בכפר הסמוך למקום קברו, ואמר לו: ״אני רבי דוד ומשה הקבור בהר הסמוך לכפר זה. קום וראה את מקום קבורתי! לך בדרך זו וזו, וכאשר תגיע למקום תראה קש מפוזר על האדמה. הזז את הקש, נקה מעט את החול, ותמצא שם מצבה. זהו מקום קבורתי״ – אמר רבנו ונעלם. השכים קום הזקן בבוקר, וסיפר חלומו לתושבי הכפר. קמו ועלו למקום אשר אמר להם הזקן, מצאו את המצבה בשמחה ובטוב לב וגידרו אותה, ומאותו היום ואילך התחדשה העלייה לקברו.

רבי חיים בן עטר אגדת חייו-יצחק גורמזאנו

 

שמש ממערבמחוז פודוליה שוכן בערבות פולין, מרחק אלפי פרסאות מן האגן הים תיכוני. באחת מעיירות פודוליה, נתאספו החסידים לשמוע את דבר רבם, הוא ר׳ ישראל בעל־שם טוב. מצאוהו שקוע בהתייחדות עם בוראו, ונזהרו מאוד שלא להפריעו. כעבור שעה פקח עיניו ואמר: ״היום נכנס משיח בן יוסף לירושלים!״ ולא הבינו החסידים למה כיוון רבם. הם לא העזו להאיץ בו שיגלה את אוזנם למי רמזו דבריו. הוא המשיך: ״דעו לכם כי תודה לאל, אני מקדים מכל הצדיקים שיש בדורנו זה; כי בכל לילה אני עושה עליית נשמה בישיבה של מעלה, כדי ללמוד סודות עמוקים וחידושים של תורה. בחזירתי משם, אני רואה שאר הצדיקים שאז הם עולים, וכל מה שהם משתדלים להקדים אותי בעלייה, אינם יכולים להגיע אלי. אך המערבי, אשר יקראו לו ר׳ חיים בן עטר, הוא מקדים ממני עלייתו למעלה, וכל מה שאני משתדל ומזרז את עצמי להקדים אותו, איני יכול.״

באותה שנה, כך אומר הסיפור, נסע הבעל־שם־טוב לאיסטנבול בדרך היבשה, ובהגיעו לשם, עלה על ספינה אשר עשתה דרכה לארץ הקודש, כי רצה בבל מאודו לראות את ר׳ חיים בן עטר ולהיפגש עמו פנים אל פנים. והנה קמה סערה עזה בים, ונחשולים אדירים טלטלו את האוניה ואיימו להטביעה. אותו יום, ערב פסח היה, ובליל הסדר בא אליו אליהו הנביא והודיעו שמן השמיים מעכבים בעדו וגוזרים עליו לרדת אל היבשה ולשוב לביתו. כששאל לפשר הגזירה, נענה: ״אם שני מופתי הדור ייפגשו, בכוחם להביא גאולה לישראל, וזמנה טרם הגיע, ומן השמיים אין רוצים בגאולה שלא בעתה.״ והבעל־שם־טוב חזר כלעומת שבא אל מחוז פודוליה מכוסה השלג.

רבי ישראל נג'ארה

רבי ישראל נגרה זמירות ישראל

מחלת הילדות של נג׳ארה לא נמשכה אפוא זמן רב מדי, וכאשר בא בסוף המאה ה־16 להדפיס את יומנו הספרותי ׳מימי ישראל׳ כלל בו אמנם מן השירים שכתב לעת־ מצוא במתכונת הספרדית הקלאסית, אבל התנצל בראשי השירים הללו, כי כתב אותם ׳בימי הילדות והשחרות / דלא מקבלי מרותי. כך למשל, בראש שני שירים, שנועדו להירקם בזהב על אוינטאדור(Avintador — מניפה). מהעבר האחד אומרת המניפה למניע אותה:

יד בי תתמוך יושב ציה / תום לבך ישקוט ינוח

עת לי תניף אומר— מאר/בע רוחות באי הרוח

מצד שני אומרת אותה מניפה:

אותי תניד לך אפוח / מחֻומָך אמציא לך פדיום

בי תמצא, איש, קורת רוח / הן עד שֶׁיָפוּחַ היום

בהקדמה ל׳מימי ישראל׳ מודיע המחבר במפורש, שאין הוא מוטרד מן העובדה, שאין ספרו מתאים למה שמצפים מאוסף מליצות ושירים שקולים במתכונת קלאסית, שכן ברגיל שירים כאלה עניינם דברי־חשק, והמחברים עוד מצדיקים את הדבר בכך, שאין כאן אלא הפגנה של כוח. אבל לפי דעתו של נג׳ארה, אין זה אלא תירוץ:

אמנם יופי המליץ וכחו / איש אשר אין מעצר לרוחו / להראות שיחו /

בכל נושא שיהיה הולך נכוחו / ולא פנה אל רהבים / ושירי עגבי׳ /

לפלח בחץ / לב כל ריק ופוחז…

אבל מה הם הנושאים שבהם יראה לנו ר׳ ישראל נג׳ארה את כוחו?

לא רק בשירת־החול אלא גם בתחום שירת־הקודש לא היה אפשר עוד להמשיך במסורת השירה הספרדית. התגברות העיסוק בקבלה והתפשטותה בקרב הציבור פגעו קשה במסורת ההשכלה הספרדית. מקובלי צפת, ובמיוחד האר״י הקדוש, אף העצימו את היסודות המיתיים על חשבון הזרם הראציונאליסטי, שהיה מטופח בקרב יהודי ספרד. והנה דווקא שירת־הקודש, ובמיוחד הוידויים המורחבים ליום־הכיפורים, היו ספוגים רעיונות מספרות־המוסר הפילוסופית. בחיי אבן פקודה שאב מלוא חופניים מן האגרות של אחי הטוהר המפורסמים מבצרה אל תוך ספרו ׳חובות הלבבות׳. חלק מן החומרים הללו מצא את דרכו גם אל וידויו המורחב ׳אשמנו באומר ובפועל׳(א 8112), שהיה נהוג לאומרו במנהגי ספרד בהזדמנויות שונות. כך גם הוידויים האחרים. ר׳ שם טוב ארדוטיאל, מן האחרונים במשוררי שירת־הקודש, כתב וידוי גדול למוסף של יום־הכיפורים ׳רבונו של עולם בראותי בחורותי סר הלם ויצורי כצל כלם וחטאי אדמים כשנים׳ (ר 479). בחלקו השני של הוידוי הוא דן בארבעת היסודות — תורה שפותחה לראשונה בפילוסופיית הטבע של היוונים, שהם מקור עולם החומר וגם מקור החטא ומתנפלים עליו מכל עבר:

כל אחד לאמר אני אמלוך מתנשא / זה

 ישאל וזה ינסה / ואני לא אדע מה אעשה.

מה יעשה טלה בין זאבים / היעמוד

אחד לפני מרובים / יחיד ורבים הלכה כרבים.

השילוב המחוכם של פסוקים רחוקים מן המקרא ומספרות חז״ל בסופה של כל יחידת חרוז נותן לדברי הוידוי אופי קליל. לא לחינם התנגד האר״י הקדוש לכל המורשת הספרדית הזאת. ולפי עדותו של תלמידו המובהק, ר׳ חיים ויטאל:

לא היה אומר שום פזמון, ושום פיוט ובקשה, מאלו שסדרו האחרונים… לפי שאלו האחרונים לא ידעו דרכי הקבלה, ואינם יודעים מה שאומרים וטועים בסדר דבורם, בלי ידיעה כלל. ובפרט פזמון יגדל אלהים חי…

אם נזכור, שפיוט נפוץ זה נבנה על שלושה־עשר העיקרים המפורסמים של הרמב״ם, נוכל להבין את התנגדותו הנמרצת של האר׳׳י לשיר הזה. אבל גם התנגדותו המפורשת לוידויים ליום־הכיפורים, שחיברו רבנו בחיי אבן פקודה, ר׳ שם טוב ארדוטיאל וכן וידוייו של ר׳ יצחק בן ישראל  משתלבת יפה בתמונה. נדמה, שאין זה מקרה כלל, שבעקבות וידויו של שם טוב ארדוטיאל ׳רבונו של עולם בראותי בחורותי סר הלם (ר 479) כתב ישראל נג׳ארה את הוידוי ׳רבונות של עולם בראותי כי רד יומי׳(עולם חדש, נג).  וידויו של נג׳ארה אינו כולל שמץ דבר מענייני ארבעת היסודות, ואפשר, שנוכל לראות גם בכך משהו מסימני הזמן והמקום.

בדק־־כלל לא נזקק ר׳ ישראל נג׳ארה בשירתו לנושא הפרט ומאבקיו הפנימיים, ויחסו לשירת הפרט הקלאסית מאלף במיוחד. אחד משירי הפרט הנפוצים ביותר במורשת ר׳ יהודה הלוי פותח בפנייה אל הנפש השקועה בהבלי העולם הזה יישנה בחיק ילדות למתי תשכבי׳ (י 4146). בשירו מעורר המשורר את האדם לפנות עורף לדרך הנעורים המתוקה והכתבת ולראות את העולם הזה בהווייתו האמיתית־ החולפת. בעקבות שירו של ר׳ יהודה הלוי כתב גם ר׳ יהודה אלחריזי את ׳ישן בחיק תאוה הלא נכלמת׳ (י 4135). במבט ראשון גם נגיארה הולך בעקבות קודמיו הגדולים. הוא כותב:

ישנה בחיק תאוה / מתנומתך עורי

לבשי עוז אסירת תקוה / מעפר התנערי (קא)

אבל התאווה בשירו של נג׳ארה אינה קשורה, כמו בשירי קודמיו, בתשוקות וביצרים, ולא לחינם מתחרז ׳חיק תאוה׳ אצלו מיד בהמשך עם ׳תקוה׳. שכן נג׳ארה נותן לציור השינה כיוון לאומי מובהק. הוא מבקש לעורר בשירו את העם, החולם על הגאולה ומתאווה לה כמו אסור בתקוותו, שיתייצב לפני האל כדרך השולמית היפהפייה של שיר השירים לפני דודה. שירתו של נג׳ארה אינה, לפיכך, שירת פרט, והיא נטועה בעיקרה בתחום הלאומי.  ונראה, שאין כאן מקרה. נדמה, שחיי היום־יום והמציאות בכללה לאחר הגירוש לא היו מתאימים להיעשות נושא בשירה. ישראל נג׳ארה יחד עם בני־דורו המקובלים נשאו עיניהם לעניינים נעלים יותר, כמו תיקון העולמות. התיקון הקוסמי יביא לגאולת ישראל, ועם גאולת הכלל תבוא גם גאולת הפרט. בין כך ובין כך היה זה דור של טלטולי רוח ונדודי גוף. בטלטוליו הרבים נחשף נג׳ארה, כמו בני־דורו, להשפעת החברה והמציאות שמסביבו. אף יש שראה ושמע דברים שקסמו לו וגירו את כוח־היצירה שלו.

דברי מוסר לכבוד חג השבועות בעיתון " הד המזרח " -משה סופר

חג השבועות

הד המזרח שבועות-הד המזרח

משח סופר

חג הבכורים ומתן־תורה.

תבואה ותורה, גשם ורוח, גוף ונשמה — שנים שהם אחד…

 קישוטי ירק, מאכלי חלב, מגלת רות — זכר לימי הקציר והבאת בכורים;  

תיקון ליל שבועות — זכר למעמד הר סיגי, והייתם ? נכונים

 תאמרו: אין שני אלה עולים בקנה אחד ? שני הפכים בנושא אחד —? ולא היא!כי מה ערך לגשמיות בלי הרוחניות ?מה ערכו של חג הקציר בלי מתן תורה…?

 ואם תרצו — זוהי הסגולה המיוחדת לעם ישראל לצרף שני יסודות אלה בהרמוניה שלמה.

"נעשה ונשמע—" הרי כאן מעשה ושמיעה, קמח ותורה",מטיל השמים ומשמני האיץ," עולם העשיר ? ועולם האצילות… 

חג השבועות הוא לדברי חז"ל עצרת של חג הפסח. שבעה שבועות מבדילים בין פסח לחג הקציר. בפסח — יצאנו לחירות ובשבועות — קבלנו את החרות..'הרי שחרור הגוף ושחרור הנפש. ואמנם יציאת מצרים בלי מתן תורה, היא חירות גופנית בלבד…חירות בלי עול שמים, בלי תורה וחוקים — הריהי הפקרות… 

זו סגולתו של עמנו: הוא מתרומם למדרגה של קבלת חוקים מאהבה ומהכרה. הלב והשכל משתעבדים" ," כביכול, לחוקים אלוהיים, שנהפכים לעצם מעצמותיהם ובשר מבשרם. ישראל ואורייתא חד הוא"…"עבדות" " מתוך חירות — אלה הם החיים האמתיים' חיים מתוך הבנה פנימית והכרה שכלית… 

'תורתנו — תורה אלוהית,  נצחית, שאין הזמן מבטלה…צאו וראו בחוקי הגויים — חדשות לבקרים… לא כן תורתנו: בכל יום הריהי כחדשה בעינינו וכאילו קבלנות זד, עתה מסיני..

 וכבר אמרו רבותינו על הפסוק "לא מאסתים ולא געלתים:" וכי מה נשתייר להם לישראל, שלא נמאסו ולא נגעלו—? זה ספר התורה, שאם לא היה קיים לישראל — לא היו משונים מאומות העולם כלל… (ספרא.(וכך אני מבין את הפסוק הנפלא "שמע ישראל הי אלהינו ה' אחד— " מכיוון שאלוהינו הוא אחד — גם עמנו הוא אחד, יחיד ומיוחד ואין דוגמתו בין כל העמים. ובמה הוא מיוחד—? בתורתו…כי "חכמה בגויים — תאמין! תורה בגויים — אל תאמין"." אמור מעתה: כשם שפרי השבוע הוא יום השבת כך פרי חג החירות — מתן תורה…

 ודע: תורתנו — ים שאין לו סוף…זהו הנצח עצמו, האין סוף בכבודו והדרו.,.וכל אחד מישראל משיג לפי כשרונו וכח השגתו..נשמות גדולות משיגות בתורה הרבה יותר מאחרות  ולעמקה של תורה ותכליתה עוד 'לא הגיעה אף נשמה…וכך אמרו בשם הר"מ קוצק: חג השבועות נקרא "זמן מתן תורתנו" ולא "זמן קבלת תורתנו" — כי הנתינה הייתה שלמה בתכלית השלמות, נתינה מוחלטת, אלהית! אך הקבלה היא אנושית, חלקית, יחסית לפי כחו והשגתו של כל אחד… 

ובשובנו לארצנו, לבנותה ולהפרותה, עלינו לשים לב לשני היסודות האלה גם יחד: חג הקציר ומתן תורה. עולם העשייה ועולם האצילות מתחברים יחד כשלהבת בפתילה ואין להפריד ביניהם…ומכאן אזהרה לאלה הדוגלים בחמדנות בלבד…התורה, אמנם, שמרה עלינו בגלותנו, היתה לנו לחומת אש, לבל נטמע בגויים; אך אין לומר, כי בארץ ישראל אין לנו צורך עוד בתורה ומצוות' כי הרי אנו עם ככל העמים!

אדרבה! בארצנו שומה עלינו לינוק ממעין תרבותנו הגדול והרחב, להעלות נר תמיד משמן הזית הזך שהאיר במקדשנו בעבר…לשוב  לתרבותנו המקורית…כי ההווה יונק מן העבר, והפרח מתקיים על ידי השורש… עם שנתלש מעברו הגדול ומתרבותו המקורית — אין לו זכות קיום…כי זהו "מוסר השכלי' שבחג השבועות: גוף בלי נשמה אין לו קיום, ויציאת מצרים בלי מתן תורה איננה גאולה…

Les Rabbins Boussidan de Meknes

LES RABBINS BOUSSIDAN DE MEKNES.

Publié le 29/05/2017 à 17:43 par rol-benzaken

Photo du Rabbin Moïse BOUSSIDAN déscendant de Rabbi Daoud BOUSSIDAN (Meknes Maroc).

 

Son fils:   Rabbi Yossef Boussidan.

 

 Branche Boussidan.

 Raphael Boussidan z"al, fils de Rbi Mossi Boussidan z"al et frère de Rbi Yossef Boussidan z"al de Meknes, en directe lignée avec Rbi Daoud.

Tombeau de Rabbi David BOUSSIDAN.

Appelé Rbi Dawid, il était très respecté de son vivant et même après sa mort.

Né à Zawia village du Timlalet (Timlelt) dans la région de Marrakech.

En 1780, il s'installa avec sa communauté à Meknes.

Il fonda une grande yéchiva (école juive) qu'il dirigea et supporta jusqu'à sa mort en Elloul 1832.

Grand érudit, saint parmi les saints, il se distinguait par sa générosité sans borne.

Les juifs de Meknes prient sur son tombeau et leurs voeux sont maintes fois exaucés.

 

 

La Hiloula de Rabbi Daoud Boussidan est toujours celebrée à Meknès.

Rabbi Daoud Boussidan est enterré au vieux cimetiere juif de Meknes. 

 

 

Tombe de Rabbi Daoud Boussidan.

 

 

הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר