ארכיון יומי: 22 במאי 2017


איטליה – הגשר שבין מערב למזרח ובין מזרח למערב – ראובן בונפיל

גירוש יהודים

לעומת זאת, היו ראשי מדינות, שנהגו לגמרי אחרת. שלושה שליטים הצטיינו בנכונותם לקלוט יהודים מספרד ומסיציליה בארצותיהם : מלך נפולי, דוכס פֶרָרה והאפיפיור. כבר ב-8 באוקטובר 1492 אישר מלך נפולי, שכל המהגרים החדשים ייחשבו כבעלי זכויות דומות לאלה של שאר יהודי המלכות – כאילו נולדו במלכות זאת. בכך עודד אותם לבוא להתיישב בארצו, לבטח, יחד עם משפחותיהם, רכושם וסחורותיהם. הוא התנה כניסתם רק בכך, שיהיו במצב בריאות טוב, בלא חשש כלשהו, כלומר שלא יעלה חשש שהם נושאי מגיפה. על רבי החובלים של האוניות הוטל לערוך אינוונטרים ולרשום בהם " את שם האוניה, מניין היא באה ואת היום שבו הגיעה ; ואת היהודים לפי מקומות יציאתם בסדר נאות, ובכלל זה את שמו ושם משפחתו של כל ראש בית אב, מה עיסוקו או סוג מסחרו, וכמה בנים זכרים נלוו אליו וכמה נקבות ". על פקידי המלכות לדאוג לכך " שינהגו בהם כשורה ושלא יציקו להם בשום אופן. ליהודים הותר אפוא לילך לכל מקום שיחפצו לגור בו, ולעסוק שם בעיסוקיהם, כלומר בעיקר במסחר בסחורות שהביאו עמם, מן התיעוד ברור, שהמלך קיווה לעודד את המסחר בארצו וסבר שהיהודים יסייעו במגמה זו.

מספר גדול של יהודים ביקשו ליהנות מן האפשרות שניתנה להם ואומנם נכנסו למלכות נפולי בסוף שנת 1492 ובראשית שנת 1493. אלא שסדרה של אסונות פקדה את האזור וגרמה לכך, שקליטת היהודים בו נכשלה כישלון חרוץ. ראשית באה המגיפה, וכבר בראשית 1493 פגעה קשות באוכלוסיית המקום, ובמיוחד ביהודים,שמצב בריאותם בעקבות ההפלגה ותלאות הדרך היה פגיע יותר מכל האחרים. העדויות של בני הזמן מרשימות מאוד. באיגרת מן ה-21 בפבוראר 1493 תיאר, למשל, שגריר מילנו בנפולי לאדוניו הדוכס את החרדה מפני התפשטות המגיפה : " במיוחד בגלל המספר הגדול של היהודים, שהם ברובם עניים מרודים, קבצנים מסריחים, ועל כן יש בתכונתם לא רק כדי לזהם עיר אחת בלבד, כי אם איזור שלם.

אכן, כשתיאר איש זה את היהודים כעניים ברובם, הוא תיאר את גורלם של רבים מאוד מן הבאים, אשר מצבם הכלכלי הידרדר במהירות רבה. אף אם היו ביניהם כאלה שעלה בידם להגיע לאיטליה עם רכוש כלשהו, ועליהם השליך כאמור מלך נפולי את יהבו, לבד ממשפחות בודדות, כגון בני אברנאל, הרוב המכריע הגיע תוך זמן קצר מאוד עד לפת לחם. ואז באה המלחמה, כאשר קרל השמיני, מלך צרפת, ירד לאיטליה כדי לממש תביעות דינסטיות שתבע דווקא במלכות נפולי. מצבם של כלל יהודי המלכות, ובפרט של המהגרים החדשים, נחל אז מכה אנושית בעקבות הפרעות והביזה, שגרמו להן צבאותיו של קרל במהלך מסעו בשנת 1494. המצב הביטחוני המעורער עודד את התקוממויות עממיות, שאכן אירעו במקומות רבים באיטליה הדרומית ושעיקר קורבנותיהן היה היהודים. וכל אלה נלוותה התגברות הפעילות המיסיונרית הנוצרית במגמה להשלים את אשר החלו לעשות המלכים הקתוליים של ספרד. התוצאה העגומה של סדרת אירועים זו הייתה חיסול כמעט מוחלט של היישוב היהודי במלכות. מי שעדיין נותרו בידו אמצעים ויכול היה לשאת בהוצאות הדרך נדד מזרחה, אל עבר הקיסרות העות'מאנית. מן הנותרים, יש שנדחקו לשולי החברה וטיפחו זהות מיוחדת במינה, ספק יהודים ספק נוצרים, ספק אנשים מן היישוב ספק מחוצה לו. ואין צורך לומר שיש גם מי שבצר להם הצטרפו – באיחור של שנים אחדות ומתוך יאוש שלאחר אובדן רכושם – אל הנצרות המנצחת. על כל פנים, המעבר של גל ההגירה הזה באיטליה הדרומית כמעט שלא הותיר אחריו רושם.

שלא כבמלכות נפולי, עלה בידי מספר ניכר של גולים לתקוע יתד במדינת האפיפיור, ובעיקר ברומא. לבתי הכנסת שבעיר נוספו עתה בתי כנסת של יוצאי קשטילייא, ארגון, קטלוניה וסיציליה. לימים אוחדו בתי הכנסת של יוצא קטלוניה וארגון בבית אחד – בית הכנסת הקַטַלַנִי. אף בשמותיהם של בני רומא, שלימים נמנו עם המיוחסים, ניכר שהייתה קליטת המהגרים מוצלחת. במיוחד נודעו ביניהם בני משפחת קורקוס – Corcos ועזכריאל – Ascarelli ( עז כראי אל ), שיצאו מהן רבנים ומנהיגים לקהילה. נראה שלכך סייעה מאוד העובדה, שכאמור נמצא ברומא ציבור ניכר של ספרדים, נוצרים ו " נוצרים חדשים ", כלומר יהודים לשעבר, שהם או אבותיהם המירו לדת הנוצרית תחת לחץ הרדיפות, אך שמרו בלבם אמונים ליהדות ובמידה מסוימת ניהלו " חיים כפולים.

 הם נהגו כנוצרים כלפי חוץ, כלומר, הלכו לכנסייה, השתתפו בטקסים נוצריים, חלקו כבוד לסמלי הנצרות, וכדומה, ואילו בבתיהם נהגו ככל האפשר כיהודים, נמנעו מאכילת טריפות, שמרו על החגים היהודיים, נמנעו מאיזכורים מפורשים של ישו הנוצרי ושל מרים הבתולה וכדומה.

הללו הצליחו כנראה לצאת מספרד עם רכוש ניכר עוד לפני גזירת הגירוש ותפשו עמדות חשובות בחברה של רומא. היה אפוא טבעי, שהמהגרים החדשים יסתייעו בהם בקליטתם. אין אנו יודעים עדיין בבירור כמה היו יוצאי ספרד, שהצטרפו לאוכלוסייה היהודית הוותיקה ובכלל כיצד לאמוד את התוספת הדמוגרפית. על כל פנים, נראה שלא הייתה בעלת ממדים גדולים במיוחד. גם כאן, אף שההגירה החדשה הותירה רושם של ממש, בוודאי לא גרמה שידוד מערכות כללי, כפי שרשאים היינו לצפות אילו היה מדובר בהמונים. לא נרשמו מאבקים חריגים לתפישת ההנהגה בקרב הקהילה, אף לא מחלוקת במידה חורגת מן הרגיל בין " הלועזיים ", כלומר היהודים ממוצא איטלקי, לבין הללו שהיו ממוצא אשכנזי או צרפתי. הוא הדין במקומות אחרים, שפתחו את שעריהם בפני הגולים, ובראשם דוכסות בית אֶסטֶה , Este שבירתה פֶרָרָה.- Ferrara אולם גם בעיר זאת לא נקלטו תיכף אחרי הגירוש מספרד כי אם עשרות מעטות של משפחות.

פרשה עלומה מפעילותו הציבורית של הרב מכלוף אלדאודי , חכם באשי של עכו וחיפה: תעודה מוערת- יפה סקלי

אלדאודי-מכתב בעברית וערבית

עוד לא עברה שעה אחת קלה, והנה בוליס- שוטר . כינוי אנאכרוניסטי המושפע מעובדת כתיבת הדברים בתקופת המנדט- אחד בא מטעם הפחה, שהגיעה אליו השמועה על הבנות. ה'בוליס' בקש את אבא בשם הפחה כי יבוא לסאראיה בלוית הבנות הרוצות להמיר את דתן. וכי הוא צריך להיות נוכח לקיים את עדותן עפ"י החוק העות'מאני . אבא נכנס אל חדר השני שהיו הבנות יושבות עם אמא ואחותי, והסביר להן את הדבר מה שעליהן לומר לפחה בלי שום חשש. כי אנחנו חזרנו מרעיוננו הקודם להתאסלם והחלטנו לשוב אל עמנו ואל דת אבותינו היהודים. הנה אני ובני הולכים עמכם אל חשש מלדבר בחופש גמור לפני הפחה.

שתי הבנות קמו התלבשו וכסו פניהן בצעיף וילכו אתנו ועם הבוליס המלוה אותנו. בינתיים בא אלינו הא' צורי מוכתר היהודים בעכו,-  המה'תאר משה דרוויש צורי, שהיה ראש העדה בעכו – אבא בקש אותו למהר ללכת אל הסוחר עובדיה מחרז בעיר, ולהביא את הסכום עשרים וחמישה נפוליון המונחים אצלו לפקודת אבא ולבוא אחרינו תכף אל הסאראיה. המוכתר הלך ואנו המשכנו את דרכנו אל הסאראיה, הבוליס הלך אתנו לשמירה מן המון הערבים שהלכו בעקבותינו, עד בואנו אל החצר. כשנכנסנו כולנו, סגרו השוטרים את דלתות החצר. אנחנו עלינו לקומה השניה ונכנסים אל לשכת הפחה עם הבנות, חדר רחב ידיים.

מצאנו את הפחה יושב לו על כסאו בחזית החדר. מימינו יושב המופתי המכר שלנו, ומשמאלו הקאדי ושני פקידים אחרים. המופתי שימש ראש העדה המוסלמית ומייצגה בפני השלטונות, הקאדי שימש כוהן דת ושופט בבית הדין השרעי.

 אני עמדתי בקצה החדר. אבא נכנס ואמר שלום. הפחה קבל אותו באדיבות, הפקידים עמדו לקראתו . אבא ישב על כסאו אחרי המופתי והבנות עמדו שתיהן לפני הפחה באמצע החדר, והן רעולות. אחרי רגעים אחדים פנה הפחה אל אבא ואמר: 'ובכן חכם-באשי אפנדי, יאמר לבנות כי יביעו את עדותן בפני עפ"י החוק, שברצונן להתאסלם,  אבא פנה אליהן ואמר: 'הגדנה בנות את דבריכן מה שחפצות לומר, אל תחשושנה מלהגיד את רצונכן, דעו לכן כי אנחנו בזה הזמן החוסים בצל הוד מלכות השולטן שנתן חופש לכל אדם להביע את רצונו בענין הדת שהוא מחזיק בה'. הבנות שתקו רגע כי נבהלו מאימת הפחה והעוטרים אותו . בינתיים סקר הפחה שהיה חומד נשים, בעין האיה שלו את הבנות, ועל הבת היפה, למרות שהיו פניה רעולות, אמר למופתי בטורקית, 'תשוק גוזל' (יפה מאד). אחר כך אמרו הבנות:

'אנחנו חזרנו מרעיוננו הקודם מהמרת הדת והחלטנו להשאר בדתנו היהודית.

 אז חקר להן הפחה, מי שהמריצן בראשונה להתאסלם ומי החזירן ליהדותן, והאם דת המוסלמים היא לצחוק בעיניהן ? אבא ענה לפחה תכף: 'סליחה אדוננו הפחה, האם הוד מעלתו חפץ למנוע חופש הרצון מלתת רשות לבנות להביע את רצונן, הלא הן אומרות שהתחרטו והן רוצות להשאר יהודיות, ולא נעלם מכבוד אדוננו הפחה החוק העות'מאני המתיר לאדם שהמיר את דתו בראשונה גם לחזור אחר כך אל דתו כלפנים'

. אז אמר הפחה: 'זה נכון, ברם אני איני מתיר לבנות הללו שתלכנה אל בני עמם אלא בערבות יהודי אחד, נתין עות'מאני שיערוב בעדן, שלא יתנקמו בהם היהודים מטינה אליהן, וכי הערב צריך לשלם ערבות בעדן אלף לירות טורקיות במזומנים, או למשכן את רכושו בקרקעות נכסי דלא ניידי בסך הנ"ל,  והיה אם יתנקמו היהודים בהן, יאבד הערב את משכונו הנ"ל. אבא הבין מגמת הפחה למנוע את הדבר לשחרר את הבנות לשוב אל היהודים. אז אמר אבא: 'היות שאין בין היהודים בעכו שיוכל למלאות את פקודת אדוננו הפחה, אני מציע את בני זה', ורמז עלי, 'להיות ערב בסך הנ"ל היות שיש לו נכסי דלא ניידי בצפת הרשומים ב"טאבו" – ספר האחוזה'. כך נכתב שטר ערבות על שמי בסך הנ"ל ואני חתמתי עליו כפי פקודת אבא. אז יכלנו להוציא את הבנות מחדר הפחה ולרדת אל החצר של הסאראיה. באחת הלשכות שבחצר מצאנו את המוכתר המחכה עלינו שבא ובידו הכסף שמסר לו הסוחר, שסגר את חנותו חוץ לעיר מחשש פן יתפס באיזו ערבות כלשהי.

עכשיו הוכרח אבא לשלם לאותם הפקידים שהיו מקוים לקבל סך חמישים לירות רק חמש לירות בתור פיוס, וחזרנו הביתה והבנות אתנו, בהוצאות לא גדולות, ונגמר הדבר בשלום.

בערב אותו יום ביקר אצלנו אדון פינסי – אברהם פינצי , שהיה סוכן קונסולרי של בריטניה בחיפה ועכו.- עוזר בבימ"ס עובדיה מחרז, הוא בא מטעם האדון מחרז לשאול אם אבא קבל את הסך עשרים וחמש לירות שנמסרו למוכתר בפי פקודת אבא. אבא ענה לו בחיוב. בינתיים ראה העוזר את הבת היפה שמצאה חן בעיניו . הוא היה רווק בגיל שלושים שנה נצר למשפחה טובה. אביו זקנו היה קונסול אנגליה בעכו . הוא ביקש רשות מאבא לשוחח עם הבת אם תבחר בו לחתן. אבא הסכים. הוא שוחח אתה ואמר שהוא מוכן לקחתה לאשה בלי שום נדן. היא הסכימה ובעוד שבוע אחד נעשתה החופה כדת וכהלכה ויובילנה אל ביתו.

הערת המחבר : בתקופה זו נהוג היה להשיא בנים לפני גיל עשרים. גיל שלושים נחשב לגבוה בחברה המסורתית, ואדם שלא נישא עד גיל זה נחשד בפגם כלשהו . כיוון שהיה מוכן לשאת את העלמה הספרדייה שהוטל בה כתם בשל ניסיונה להתאסלם ואף ויתר על קבלת נדן מהוריה , כמקובל, מסתבר כי התקשה להשיג שידוך מסיבה כלשהי אף שבא ממשפחה מוכרת ומיוחסת.

אבא שלח מכתב לראש העדה החיפאית למחרת היום שהבאנו את הבנות אל ביתנו, לבשר אותו שנגמר הענין בכי טוב, ועליו לבוא אלינו להסביר לו את הענין. בקבלו את המכתב, בא עם יתר ראשי העדה, ואבי הבת הספרדית. אבא הסביר להם איך נגמר הענין בטוב והגיד להם ממה שהשפעתי אני על הבנות והבאתין הביתה מרצונן הטוב, ואת התקלה שזמם הפחה לעקל את גמר שחרורן, עד אשר הוכרח לעשות את בנו ערב בסכום אלף לירות במשכנו את נכסי דלא ניידי הרשומים על שמו בטבו בצפת. בזה לא מצא עוד הפחה במה לעכב את גמר הענין. אמנם הכרח לשלם מעין בקשיש לפקידים אחדים ולבוליס סך חמש לירות שמסר להם. מן הכסף שקבל מאת הא' מחרז, שהיו אצלו לפקדון. ונשאר עליו לשלם למופתי את העשר לירות שהבטיח לו בדבורו, כפי ידיעתם, היות והודות למאמציו שעצר את הבנות בביתו שלוש-עשרה יום, יכלנו להביא את הדבר לידי גמר טוב. ובכן שאל אבא: 'מה עשיתם אתם במשך שני השבועות שעברו ומה קבצתם מן הכסף? ענו: 'לדאבוננו לא עלה בידינו לקבץ רק סכום קטן שבע לירות סה"כ'.

אבא אמר: 'אני מתפלא מאד איך עברו שני שבועות בערך, ולא יכלתם לקבץ מכל עדתכם בחיפה רק הסכום הקטן הנ"ל, ומה היה קורה לנו אלמלי בני לא הצליח לרצות את הבנות ולהביאן הביתה, אן בלי ספק הבנות היו נטמעות בין הגויים והייתם אתם מוכרחים בין כך וכך לשלם למופתי את הסך כפי שהבטחתי לו, על העצרם בביתו. ועכשוי המשיך אבא לומר להם: 'היות שאני מקבל מכם שבע הלירות שבידיכם והיות שחסר לי עוד שלוש לירות לתשלום העשר, של המופתי, והיות ששלמנו בסאראיה לידי המוכתר חמש לירות כאמור, אני מנכה מן הסכום עשרים וחמש הלירות שקבלתי מאת האדון מחרז, שהניח אותם אבי הבת, שמונה לירות. נשאר בידינו שבע -עשרה לירות, הנני מוסר אותם עתה לידו. ואתם תתפשרו אתו בחלוקת ההוצאות ביניכם ובינו. אבא הוציא שבע -עשרה לירות הנשארים, ומסרם ליד אבי הבת, לפניהם.

אירופה ממרוקו: אביעד מורנו

אירופה ממרוקו:מוסף פעמים 1

הפרוטוקולים של הנהגת קהילת יהודי טנג'יר (החונטה)

 1864-1860

אביעד מורנו

מבוא

העיר טנג'יר ( Tangier/ Tánger , או בשמה הערבי טנג'ה ), הסמוכה לחופיה הדרומיים של יבשת אירופה, הייתה אחד המוקדים של התפשטות הקולוניאליזם האירופי ליבשת אפריקה בעת החדשה. לקראת המאה התשע עשרה הפכה לעיר נמל חשובה ושימשה שער לכניסתם של סוחרים, דיפלומטים, מיסיונרים והרפתקנים אירופים למרוקו. ההיסטוריה של יהודי טנג'יר, כמו קבוצות אתניות–דתיות אחרות בעיר, גדושה באירועים והתרחשויות הממחישים באופן מובהק את השפעתו של מפגש עם גורמים אלה.

המסגרת ההיסטוריוגרפית

חוקרים רבים ראו בראשית שנות השישים של המאה התשע עשרה נקודת מפנה בהיסטוריה של העיר טנג'יר ושל קהילתה היהודית. לאחר מלחמתה של ספרד עם מרוקו ( 1860-1859 ) הלכה וגברה חשיבותה של העיר כצומת בסחר הבין–לאומי, תהליך אשר השפיע מאוד על הריבוד החברתי של אוכלוסייתה. לאחר המלחמה גברה משמעותית גם התעניינותם של ארגוני פילנתרופיה אירופיים, במיוחד ארגונים אירופיים–יהודיים, באורחות החיים בקהילת יהודי טנג'יר ובקהילות נוספות באזור.

השינויים הללו היו חלק מן התמורה ההיסטורית שחלה במזרח התיכון ובצפון אפריקה החל מן המאה התשע עשרה על רקע ההתפשטות האירופית. שתי אסכולות מחקר מרכזיות שעסקו בסוגיה זו נחלקו באשר למהותה של התמורה ההיסטורית. אסכולה אחת, אשר שלטה בכיפה עד שנות השישים של המאה העשרים, ראתה על פי רוב בתהליך ההתפשטות האירופית תהליך חיובי שהביא לשבירת ה'מסגרות המסורתיות הקפואות' בחברות המזרח תיכוניות על ידי אימוצו של דגם המודרנה האירופי. לעומתה האסכולה האחרת, שהתפתחה משנות השבעים של המאה העשרים, ושדגלה בהשקפת עולם נאו–מרקסיסטית רוויזיוניסטית בעיקרה, ערערה על תפיסת קודמתה והציגה את תהליך ההתפשטות כתוצר של התפתחות מערכת כלכלה עולמית שמרכזה היה באירופה, ואשר אפשרה לאירופה לנצל ניצול ציני את ארצות הפריפריה. לטענת אסכולה זו התהליך הפך את ארצות הפריפריה למודרניות אך גם לנחותות במסגרת הפוליטיקה והכלכלה העולמיות החדשות. גישה זו נתמכה על ידי המהפכה המחשבתית שחולל אדוארד סעיד, שהציג את מערכת היחסים בין מזרח למערב כתוצר של שיח שמהותו כוח ושליטה קולוניאלית, שיח ציני בעיקרו, אשר הציב דיכוטומיה בין המזרח הנחות והמהותני לבין החברה האירופית המתקדמת, וזאת בין היתר כאמצעי להזנה ולניהול של המפעל הקולוניאלי.

מחלוקת היסטוריוגרפית זו השיקה במידה רבה לדיון ההיסטוריוגרפי הער שהתקיים בקרב חוקרי יהדות המזרח לדורותיהם. חוקרים בולטים בעלי אוריינטציה מודרניסטית אירופוצנטרית במהותה, עמדו על גורמים שונים שמקורם בחדירה האירופית למרוקו, ושהובילו לשינוי פני חברתה המסורתית והמתנוונת על פי תפיסתם. בתוך כך שעתקו חוקרים אלה באופן מובהק את השיח הקולוניאלי על אודות נחיצותה של ה'שליחות המתרבתת' ( mission  (civilizatrice מחקרים רבים על יהודי מרוקו בתקופה הנדונה הציגו את ההתערבות האירופית באורחות חייהן של הקהילות היהודיות במזרח כתהליך חיובי שאִפשר ליהודי מרוקו 'להיוושע' משגרת חייהם כנתינים במעמד נחות ונרדף בשלטון האסלאם. לדידם אימוץ מסגרת המודרניזציה האירופית הוא שאפשר לשבור את מסגרת הדִ'מה (החסות) המסורתית, שהגדירה באופן משפטי את זכויותיהם וחובותיהם של המיעוטים הדתיים בשלטון האסלאם, ולהצעיד את יהודי האזור אל עידן אמנציפציה ונאורות.

גם בתחום זה ניעורה עד מהרה הביקורת. חוקרים פוסט–קולוניאלים רוויזיוניסטים, שהושפעו כנראה מהשיח הסעידיאני הרווח, ביקשו להציג את היחסים הרעועים בין יהודים לאדוני הארץ המוסלמים כפועל יוצא ממדיניותו ומפועלו של הכובש הקולוניאלי. לדידם חיבוק הדוב שחיבקו גורמים אירופיים גורמים בחברה המקומית הוא שערער את אשיותיה וכן את היחסים התקינים ששררו מלכתחילה בין יהודים ובין שכניהם המוסלמים. מתוך כך גרסו כי יש לראות בשיח המודרניסטי בדבר ה'שליחות המתרבתת' חלק מן הניצול הציני של המערב את המזרח. (17)

הערת המחבר 17 – למשל: פרנקל טען כי יהודים ומוסלמים בני עילית הסוחרים העירונית במרוקו קיימו קשרי מסחר ענפים וחיו בשכנות טובה לאורך המאה התשע עשרה, לפחות במישור העסקי־ הכלכלי, עד ההתערבות האירופית. ראו: פרנקל. ההיסטוריון המרוקני בעל האוריינטציה הפוסט־קולוניאלית עיאש טען כי ההיסטוריוגרפיה האירופית הציגה על סמך ספרות הנוסעים האירופים תמונה מעוותת של מצבם של יהודי מרוקו, מאחר שהשוותה את מצבם, שלא בצדק, למצב היהודים באירופה באותה תקופה. ראו: עיאש.

שלב חדש בחתירה לפרדיגמת מחקר חלופית התפתח מן הניסיון להתמודד עם הבעייתיות הכרוכה על פי רוב בגישה הפוסט–קולוניאלית ובשיח האוריינטליזם הסעידיאני המזין אותה. סעיד פיתח נרטיב נגדי שהציג את המערב ככובש ציני ואת המזרח כנכבש נעשק, ובכך רידד את התגובה המקומית וטשטש מורכבויות היסטוריות לא פחות משעשו זאת החוקרים המודרניסטים מושאי הביקורת שלו.

גם ביקורת מסוג אחר הושמעה. למשל לדידם של דניאל שרוטר ויוסף שיטרית הניסיון השגוי להציב דיכוטומיה בין מסורתי למודרני וההנחה כי תהליך המודרניזציה פירושו מעבר הכרחי אל חברה חילונית, משכילה ומשוחררת  (emancipated) הובילו לניסוח שאלות מחקר לא רלוונטיות ולהסקת מסקנות בעייתיות. שרוטר ושיטרית הציגו במחקרם מספר עבודות חשובות אשר התבססו על קו המחשבתי המודרניסטי המוצג כאן, ובהן מחקרים של נתן א' שוראקי, דוריס בנסימון–דונאת ומיכאל לסקר ופרקי ספרו של ברנרד לואיס 'יהודי האסלאם' ( Jews of Islam), אשר הציגו את חברות המזרח כמעין 'אובייקט היסטורי שקפא על שמרי המסורת והחל מתפתח עם 'תום המסורת' ) The End of Tradition ככותרת הפרק האחרון בספרו של לואיס(. הביקורתהמרכזית של שרוטר ושיטרית ואחרים הייתה כי בגללהניסיונות השגויים להחיל על חברות לאאירופיות דגמיםתאורטיים הרלוונטיים לאירופה לא זכו מאפיינים מקומייםלחשיבות הראויה להם. המחקרים שביקרו התמקדו לחלופין בדפוסי מודרניזציה שהתבססו על שימור ערכים בעלי מאפיינים מסורתיים ו'מזרחיים', ושהקנו לרעיונות הזרים משמעות חדשה ופרשנות מקומית מתמדת.

מאמרו של דרור זאבי 'חזרה לנפולאון? ( Back to Napoleon ? ) עשוי לתרום להעמקת ההבנה של הסוגיה הנדונה. זאבי ביקש לראות בעידן המודרני תוצר של תהליכי שינוי אפיסטמולוגיים ואונטולוגיים שהחלו מתהווים עם המפגש הקולוניאלי, שהיה תהליך היסטורי בפני עצמו. במסגרת מאמציו להניח תשתית תאורטית חדשה להבנת השינוי לא המעיט זאבי מחשיבותו של המפעל הקולוניאלי להבנת תהליכי המודרניזציה באזור, כפי שעשו חוקרים רוויזיוניסטים מסוימים, אולם הוא ביקש לצאת כנגד הדיכוטומיה הרווחת שלפיה תהליכי המודרניזציה היו במהותם מפגש בין מערב מייצר ומשפיע למזרח מקבל ומושפע. זאבי הציע להתמקד בתהליכים עצמם ולראות בהם ביטויים לשינוי כלל–עולמי אשר נחווה באופנים שונים בחלקים שונים בעולם והשפיע בדרכים שונות על ייצוג המציאות ועל מערכת היחסים בין חברות העולם..

דומה כי הצלבת הדברים הללו עם רעיונותיו של מישל פוקו בדבר הקשר שבין ידע לכוח עשויה לסייע לרדת לסוף דעתו של זאבי, או לחלופין להוסיף עליה ולהרחיב את המשמעות הפוליטית והחברתית של טענותיו. לפי פוקו המציאות, שאנו תופסים אותה כמובנת מאליה, מוגבלת, מעוצבת ומוזנת באמצעות שיח שמקורו בדינמיקת יחסי הכוחות הפוליטיים בחברה. לפיכך הידע שנוצר בחברה הוא חלק בלתי נפרד ממאבקי כוח, ובתהליך ייצורו יש תביעה להשגת עמדת כוח. בהשראת תובנה זו אני מניח כי השיח שמפתחות קבוצות כוח המבקשות לבסס את מעמדן בחברה הוא במהותו שיח המבנה מציאויות חדשות בחברה ואף מזין בתורו תהליכים היסטוריים, כגון תהליכי מודרניזציה.

בצד הנחת יסוד זו מחקרי מבוסס על ההנחה כי למקורות היסטוריים תכונות סובייקטיוויות, וכי הם יכולים ללמד בצורתם הלשונית והגרפית וכן בנסיבות כתיבתם על החוויה של כותביהם. מחקר אשר משמש לי השראה בהקשר זה הוא ספרה של איריס אגמון 'משפחה ובית המשפט' ( Family and Court ) על תרבות המשפט והמודרניות בארץ–ישראל בשלהי התקופה העות'מאנית. המתודולוגיה המוצעת בספרה, מתודולוגיה השואבת מתוך תפיסת ההרמנויטיקה של הנס ג' גדאמר, נשענת על ההנחה כי לטקסט יש משמעות שבאמצעותה הקורא מסוגל לפרש את תפיסת המציאות של כותביו. לטענתה של אגמון ההיסטוריון יוכל להגיע לתובנות בדבר תפיסת המציאות של המחברים רק אם יראה בטקסט מושא למחקר היסטורי ויבין אותו כחלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה שהוא חוקר ולא כספק נתונים היסטוריים יבשים על ה'מציאות'. אגמון פיתחה תפיסה זו

בהתבססה על מאמר של זאבי העוסק במחקר היסטוריוגרפי על סמך רישומי בית הדין השרעי. שני מחקרים אלו עיצבו את הקו המתודולוגי המנחה של עבודתי. מאחר שהחונטה הייתה קבוצת כוח בחברה, ניתן לשער כי פיתחה שיח חדש. החונטה עיצבה השקפות אלה במסגרת פרשנויותיה לרעיונות הזרים, אך גם כיסוד פוליטי חשוב ששאב מניסיונותיה לכפות את מרותה הפוליטית על הקהילה על ידי שימוש באותם רעיונות. השערתי היא כי ההתמקדות באופן שבו פירשה את המציאות קבוצת כוח מקומית זו, שקשרה עצמה למפעל הקולוניאלי, ואשר עלה בידה להשיג מונופול על ייצור המציאות הקולוניאלית, עשויה להוסיף הרבה להבנת תהליכי מודרניזציה בחברות מקומיות בעידן ההתפשטות האירופית.

בדומה לביקורת הסעידיאנית אטען כי ההתפשטות האירופית אכן ניזונה משיח שהגדיר יחסי כוחות חדשים בעולם. אולם בניגוד לסעיד ולאופן שבו רידד שיחים מקומיים מורכבים, אציע לא לראות בשיח המודרניות שיח אוריינטליסטי או לחלופין שיח מודרניסטי שמקורו באירופה, אלא שיח שהתעצב לנוכח השקפת העולם של קבוצות אינטרסים וגורמי כוח ברחבי

העולם כולו עם ההתפשטות האירופית.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר