ארכיון יומי: 29 במאי 2017


מארק אליאני – יהודי מרוקו במונטריאול, לאן? מסורת, מודרניזציה והתחדשות

עתיד

מארק אליאניברית מספר 32

יהודי מרוקו במונטריאול, לאן?

מסורת, מודרניזציה והתחדשות

מבוא

מספר גורמים עיצבו את זהות יהודי מרוקו על תפוצתם. מבין כל הגורמים, אין ספק שהעוגן החשוב ביותר הינו הקשר העמוק למסורת היהודית, שבא לידי ביטוי בחינוך יהודי ובשמירה על מנהגים, שהתמקדו במחזור החיים והחגים, ובארגון קהילתי שבמרכזו פעלו בעלי השכלה רבנית. תרומת התפתחות תודעתם היהודית של יהודי מרוקו קבלה משמעותיות תודות לדבקותם בהלכות רב אלפס, במשנה תורה, שולחן ערוך ואין ספור ספרי פסיקה שנכתבו על ידי חכמי מרוקו שלא תמיד זכו להכרה או לתפוצה רחבה. זהותם של יהודי מרוקו התעצבה גם תודות ליחסי הגומלין עם שכנים מוסלמים שלמרות הנטייה להכריז כי הם היו מצוינים, עברו תמורות ואירועים קשים בשל פגיעות חוזרות ונשנות מצד אדוני הארץ ביהודים וזאת לאורך ההיסטוריה הארוכה של היהודים במרוקו ובעיקר בעת חילופי שלטון או אי יציבות כלכלית. אחד המבחנים ליחסים האלה קשור במאבק המרוקאים לעצמאותם. תושבי מרוקו המוסלמים ציפו לתמיכה מלאה משכניהם היהודים במיגור החסות הצרפתית ובמאבקם לעצמאות לאומית.

יש לציין כי בד בבד עם דבקות היהודים בצביונם המיוחד, הם היו נתונים לתהליך של מודרניזציה החל ממחצית המאה התשע עשרה, באמצעות סוכנים מערביים צרפתיים ובריטיים. כך למשל, משה מונטיפיורי פתח בפני יהודי מרוקו אפשרות לקבל חינוך אנגלי במרוקו (במוגדור), וגם להגר לדרום אמריקה (לדוברי ספרדית) ולאנגליה (לאחרים), וגם להדק קשרי מסחר ענפים עם אנגליה ואירופה. באותם ימים היגרו יהודים ממרוקו גם לארץ ישראל וחיזקו את היישוב היהודי עוד לפני העליות החלוציות הציוניות החילוניות והסוציאליסטיות.

באמצעות רשת בתי הספר של האליאנס היתה לשלטונות צרפת השפעה משמעותית בחשיפת יהודי מרוקו לחינוך מערבי מודרני. בתי ספר אלה מומנו ע״י שלטונות צרפת, בתקווה שיהודי מרוקו יבצרו את שלטון צרפת על מרוקו ויביאו אליה מודרניזציה ושנוי בחברה המרוקאית. בעיני צרפת היהודים הוו עתודת כוח אדם, לה היא הייתה זקוקה. אכן, קרוב לשליש מיהודי מרוקו היגרו לצרפת ולארצות מעריות אחרות ונקלטו בהן בהצלחה.

גורם משפיע אחר הייתה חשיפת יהודי מרוקו לתנועה הציונית ולעובדה שקמה מדינת ישראל. עתה היה עליהם להחליט לאן פניהם מועדות. ירון צור הצביע על 'הקריעה' שהתחוללה בקרב יהודי מרוקו בשל גורמי ההשפעה הנ״ל. לטעמי, לא הייתה כאן קריעה ממשית, אלא היוצרות הזדמנות לבחור בין שלוש אפשרויות: להישאר במרוקו העצמאית ולתרום לבנייתה, לבנות את עתידם בצרפת שהעניקה שויון הזדמנויות מפתה או לעלות לישראל על מנת לבנות אותה ולהיבנות בה. יהודי מרוקו קבלו החלטות ובחרו באפשרות הקרובה לליבם תוך התחשבות במגבלות הגירה בינלאומיים וגם בפיתויים השונים שכל יעד העמיד בפניהם.

מרבית יהודי מרוקו – כשני שליש או כמאתיים אלף היגרו לישראל. סביר ליחס בחירת יעד הגירה זה מחד, לקשר העמוק של יהודי מרוקו לשורשיהם היהודיים ההיסטוריים, ומאידך, למגבלות ההגירה, אותן ניצלו היטב התנועה הציונית ומדינת ישראל, בכך שסיפקו להם אפיקי הגירה גלויים וסמויים זמינים ומידיים. כמאה אלף מיהודי מרוקו שהיוו שליש מיהודיה היגרו לצרפת, לקנדה, לארה״ב, ספרד ולדרום אמריקה לפי היחס הבא: שבעים אלף לצרפת, עשרים אלף לקנדה ועשרת אלפים לארה״ב, ספרד ודרום אמריקה. בחירה זו באה בגלל חינוך, עבודה, עסקים וקשרים המשפחתיים. החינוך בשפה הצרפתית השגורה בפי יהודי מרוקו והזדמנויות ההגירה השפיעו במיוחד על הבחירה בצרפת ובקנדה. במאמר זה, נתרכז בהגירה למונטריאול שבקנדה ונדון בגורל הגירה זו, תוך התייחסות להגירה למקומות אחרים בנתוח השוואתי משני. העובדה שמעטים נשארו במרוקו – כחמשת אלפים עם צאת היהודים ממרוקו וכאלפיים כיום, מצביעה על כך שיהודי מרוקו – שיצאו ממנה, בחרו במודע בחלופות אחרות. למרות שיפורים במצב מרבית הקהילות תחת שלטון החסות הצרפתי, יהודי מרוקו זכרו תקופות של חוסר בטחון וסבל תחת שלטון המוסלמים, ומשום כך בחרו לנטוש את מרוקו כשניתנו להם הזדמנויות אחרות. לסיכום מבוא זה, מרבית יהודי מרוקו בחרו בישראל בשל שורשיהם היהודיים העמוקים וגם בשל הזדהותם עם התנועה הציונית ומדינת ישראל. אולם חלק לא מבוטל בחר במדינות אחרות, ובעיקר ארצות דוברות צרפתית כגון צרפת וקויבק שבקנדה.

כאמור, העוגן התרבותי המסורתי של יהודי מרוקו היו בשורשיה העמוקים הנטועים במסורת היהודית. חיי הקהילה במרוקו היו אוטונומיים וסבבו סביב מחזור החיים והחגים של העם היהודי. ילדים למדו מהוריהם את עיקרי המסורת היהודית בטכסים ומנהגים שעברו מדור לדור. בני הקהילה היו קשורים למנהגיהם בחום ובאהבה שהעניקו להם זהות יהודית מוצקה. בתי ספר יהודיים ברמות שונות, חיזקו מאפיינים של זהות זו באמצעות תפילות, קריאה בתורה, לימודי מישנה ותלמוד, ספרות רבנית עניפה, פיוטים ושירה עממית, בה נטלו חלק נשים אשר מילאו בה תפקיד חשוב. רבנים ודיינים השגיחו על הקהילה ונתנו לה כיוון באמצעות מסורת ופסיקה יהודית, אשר נתנו ביטוי להלכי רוח מגוונים בקהילה, בלי לגרום לסטיה או התרחקות מן המסורת, למרות לחצים חיצוניים כבדים, אם מצד האיסלם ואם מצד סוכני מודרניזציה וחילון צרפתיים. יהודי מרוקו שהיגרו למונטריאול שבקנדה לא נבדלו מאחיהם שהתיישבו במקומות אחרים. בהגיעם למונטריאול, הם נשארו נאמנים למסורתם בכך שהקימו מוסדות משלהם בחסות הקהילה היהודית המקומית. הם יזמו התארגנות קהילתית כוללנית שחיברה בין יהודים מארצות מוסלמיות, הקימו בתי ספר (מימוניד), ישיבות ובתי כנסת לפי מנהגי ספרד וצפון אפריקה.

 נקודה מעניינת במיוחד, היא שהקהילה המקומית האשכנזית שהעניקה חסות למהגרים החדשים, לא הצרה את צעדי המהגרים ממרוקו, אלא איפשרה להם להשתלב במוסדות הקהילה וגם ליטול בהם תפקידים מרכזיים, כגון ניהול המרכז הקהילתי והפעילות הקשורה בו. נוהג זה תאם למדיניות הרב-תרבותיות הנהוגה בקנדה באופן כללי. בתי הספר היהודים האנגליים הוסיפו את השפה הצרפתית לתוכנית הלימודים שלהם על מנת לשלב בהם את יהודי מרוקו. בצעד זה, ניתנה הזדמנות לדור הצעיר ללמוד את השפה האנגלית, בנוסף לשפה הצרפתית, ובכך לרכוש משאב חשוב להסתגלות ומוביליות בחברה הקנדית הרחבה ומחוץ לקויבק דוברת הצרפתית.

אמנון אלקבץ המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?

אמנון אלקבץברית מספר 34

המקור הקדום לראשית התיישבות היהודים במרוקו?

 אפריקי: על השאלה "להיכא אגלי ליהו"? (להיכן הגלה סנחריב את תושבי ערי יהודה שכבש?). כעולה מדברי האמורא, ההגליה הזו אכן הייתה לאפריקה, כפי שאמר מר זוטרא, "לאפריקי", היינו ליבשת אפריקה, זו הפרובינציה הרומית שקמה על חורבותיה של קרתגו. צפונה של יבשת זו, מצוי לחופו של הים התיכון, ובאותם קווי רוחב של ארץ-ישראל. אקלימה של צפון אפריקה, דומה מאוד לאקלימה של ארץ-ישראל. אם נקבל את דבריו של מר זוטרא, הרי שסנחריב, אחר כיבושיו, הגלה חלק מיושבי הארץ, בעיקר את שבויי 46 ערי- המבצר מיהודה, אל אפריקה. תחילה הובאו כשבויים אל קרתגו, חלקם הושבו בלוב ובתוניסיה, וחלקם באלגייריה ובצפון מרוקו. כעבור זמן, העמיקו את חדירתם אל לב מרוקו ודרומה. ראו גם דברי המדרש ב״ויקרא רבא": "אל ארץ כארצכם – זו אפריקי", לפי זה, ניתן לפרש ששאלת הגמרא אינה מתכוונת אל הגליית עשרת השבטים, שאז סנחריב היה מנסה לשכנע את תושבי ערי יהודה שכבש, ואומר להם שהם הולכים להצטרף אל אחיהם היושבים בערים השונות והידועות אליהם הוגלו בבבל, אלא שהפעם הוא מצביע על מקום הגלייה אחר, על אפריקה, מקום מיוחד עבור גולי יהודה, שכן, היו אלה הגולים הראשונים שהוגלו ע״י סנחריב. אמנם אשור לא הגיעה בכיבושיה עד צפון אפריקה, אולם ידוע כי התקיימו יחסי מסחר בין הפיניקים שישבו בצור וצידון לבין צפון אפריקה. אשור ששלטה על פיניקיה, השתמשה בסוחריה לא רק למסחר, אלא גם להובלת שבויים ועבדים אל מחוזות שונים כמו דרום ספרד, דרום צרפת אנגליה וצפון אפריקה.

ע"פ התלמוד הבבלי, אפריקי, היא יבשת אפריקה שכבר אז נודעה בשם זה. ואילו אפריקה, ע"פ איכה רבא, היא צפון אפריקה6. גם ע"פ הערוך-השלם, "אפריקי, היא צפון אפריקה של ימינו". ("צפון אפריקה" כידוע, הוא אזור גיאוגרפי השוכן בחלקה העליון של יבשת אפריקה, מרביתו, לאורך חופי-הים התיכון).

בתלמוד הירושלמי, אומר ר' שמואל: "שלוש פרסטיניות שלח יהושע לארץ ישראל, עד שלא יכנסו לארץ, מי שהוא רוצה להפנות יפנה! להשלים ישלים! לעשות מלחמה יעשה! (היו אלה הצהרות-מודיעין לפני הכיבוש, להזהיר את יושבי הארץ מפני התנגדות לכיבוש בידי ישראל. מי שרוצה להתפנות מהארץ מרצונו, שיעזוב מיד. מי שמשלים עם כיבוש הארץ בידי ישראל, מוזמן להשאר. מי שרוצה להלחם בכובש הישראלי, שילחם). גרגשי פינה והאמין להקב״ה, לפיכך ניתנה לו ארץ יפה מארצו, והלך לו לאפריקי, הדא הוא דכתיב, עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם, זו אפריקי, איזו היא אפריקי, זו צפון אפריקה.". מכאן שדברי מר זוטרא על ההגליה של חלק מתושבי יהודה אכן הייתה, לפחות בחלקה, לצפון אפריקה.

בפרשנותו של עדין שטייזלץ למילה "אפריקי", אומר: "אפריקה, כרגיל, הוא שמה של יבשת אפריקה, בפרט, בפרובינציה הרומית אפריקה, שקמה במקומה של קרתגו". קרתגו, כידוע, שוכנת לחוף הים התיכון, מה שידוע כצפון אפריקה, וע״פ מיקומה הגיאוגרפי, היא נמצאת באותם קווי רוחב כארץ-ישראל. גם אקלימה וגידוליה החקלאיים דומים לאלה של ארץ-ישראל.

  1. הרי סלוג ־ הרי השלג. פרשנותם של רש״י ושטיינזלץ כי כל הגולים שהוגלו ע״י סנחריב, הובאו אל חְלַח וחָבור, כפי שעשה שלמנאסר לפניו, בטעות יסודה. כן עולה על הדעת כי סנחריב העדיף להרחיק את הגולים החדשים מלהצטרף אל אחיהם שממזרח לארץ ישראל, אל הצד המערבי, הנגדי, הוא אפריקה, לכן דבריו של מר זוטרא קבילים מאד. חלח וחבור נמצאים במסופוטמיה, קשה להצביע על הרי שלגים בסביבתם (הקווקז? ההימאליה? הרי אררט?), אולם, כאשר ר' חנינא אומר שההגליה הייתה להרי סלוג שבאפריקה, תוך ציון אתר מזהה נוסף כמו שוש (סוס), סביר שהוא הצביע על הרי האטלאס הגבוהים שבמרכז דרום מרוקו המכוסים שלגי-עד. פסגתו של גיבל-טובקאל, הגבוה מבין שרשרת הרים אלה מגיעה ל-4167 מ' מעל פני הים, ומדרונותיו הדרומיים הפונים לכיוון הסהרה, הוא "עמק הסוס". דרך המילה סלוג (שלג), אנו יכולים לפתור את אחת התופעות המעניינות שנפוצו בקרב חלק מיהודי דרום מרוקו. כידוע, הניקוד בעברית והטעמים שעל האותיות, הם רבי-משמעות, ויכולים להטות מילה למשמעויות שונות. כמו-כן, הדגש בתוך האות, משנה גם את הגייתה. יהודי מרוקו הבחינו יפה בין האותיות הדגושות לרפויות, והקפידו על הגייתן. בדוגמה שלפנינו, האות ג_שבמילה הלוג, שאינה דגושה, נהגתה בפיהם כעין "ר" גרונית מתגלגלת הקרובה לאות R בצרפתית הפאריסאית. אם כן, היתכן כי המילה סלוג, נשמעה בפיהם כ- סלוח? אולי מזה גם יוצא כי התושבים הברברים של אזורי הרי האטלאס וסביביו, מכונים בפי המרוקאים "סלוח" או"שלוח", יושבי אזור השלגים?

אבן מקברו של רבי עמרם בן־דיוואן

אבן מקברו של רבי עמרם בן־דיוואןזכירה רבי עמרם 1

מקרה משותף ביני לבין מר משה דהאן

כל אבן מערימה האבנים המכסים את קברו של הצדיק רבי עמרם היא חלק בלתי נפרד מציון קברו בקשתו היתה שלא יקימו שום מצבה מבניה על קברו, אלא רק ערימת אבנים פשוטות.

החכמים והצדיקים ז״ל מתוך צניעות וענווה התנגדו שיקימו על קברם מצבה או כל ציון קבר מונומנטלי אחר, וזו סיבת המצאות גל האבנים כאמור על קבר הצדיק.

בחודש אייר התשמ״ב נסעתי בטיול מאורגן למרוקו דרך פאריס, בקבוצה היה גם ידידי המכובד רבי מאיר אלעזר עטיה הי״ו, ביום שנחתנו בשדה התעופה של כזה־בלנכה עשינו דרכנו באוטובוס מיוחד לאשג׳ן לקבר של רבי עמרם כשמונה ימים לפני יום ל״ג בעומר שהתקיים ביום א׳ י״ח אייר תשמ״ב הקרוב.

ביום שנחתנו בכזה־בלנכה ביקרנו כל הקבוצה בקבר של הצדיק רבי עמרם, זה היה ביום הראשון שלנו במרוקו, שעתיים בלבד ובאותו ערב נסענו לפאם, כאמור זה היה ביקורי הראשון באשג׳ן.

בפעם השניה באתי לבד ביום א׳ ל״ג בעומר. בערב כשהטקם המסורתי הסתיים כבר מצאתי מעט מאד מבקרים צבט לי הלב לראות כשני מנינים בלבד אנשים נשים וטף.

שאלתי את עצמי, איפה הם הרבבות שהיו עולים ביום ל׳׳ג  בעומר לקבר של רבי עמרם בן־דיוואן, נשארתי שתי לילות שם ביום ג׳ באייר חזרתי לפגישה ברבט, עם הרב מאיר אלעזר עטיה, לפני שעזבתי התייחדתי על קברם של סבי, של  סבתי ושל אבי.

יום לפני שעזבתי חשבתי לתומי, כגבאי של בית הכנסת ע״ש רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל בגבעת אולגה-חדרה, לקחת אבן מעל קברו של הצדיק כחלק מקדושתו  ולהביאה עמי לישראל, ולהניחה בארון הקודש של בית הכנסת הנקרא על שמו.

כמה אנשים מכובדים שהיו שם כששאלתי אותם אם אוכל  לקחת עימי אבן אחת מהערימה, אמרו לי תזהר! שלא תעשה דבר מה, אסור לך לקחת אפילו גרגיר אחד  מהערימה.

רבי עמרם בן דיוואן חדש

לצערי הגדול אני מודה לא שמעתי בקולם ואכן לקחתי עמי אבן לא גדולה שמשקלה היה אולי 2 ק״ג.

אך מאותו יום באו עלי כמה צרות מאד מצערות.

הראשונה בהם היתה כאשר חזרתי מוואזן לרבאט באוטובוס מלא כולו ערבים עם ירידתי מהאוטובוס כייסו אותי שני ערבים ולקחו ממני ארנקי שבו היה כל סכום הכסף שהבאתי עימי בסך 1500 דולר.

בארנק היה גם כרטיס ויזה ותעודת מעבר המסמך העיקרי שבו יכולתי לנסוע למרוקו ושבו אני עתיד לחזור גם משם, נשארתי ״ערום״ בלי פרוטה בכים, אפילו במה להגיע למלאח של רבאט לפגישה עם חברי רבי מאיר עטיה, בלית ברירה הלכתי ברגל למלאח של רבאט.

כאדם שמאמין ידעתי שזהו עונש על האבן שלקחתי מהקבר של הצדיק רבי עמרם.

כעבור שמונה ימים כל הקבוצה שבאה איתנו מישראל  למרוקו היתה אמורה לטום חזרה ואני איתם לפאריס.                                                                     

יו״ר ועד הקהילה שנמסר לו על מה שקרה כאשר הכייסים שדדו את ארנקי ואין בידי תעודת המעבר ולא ירשו לי לטוס  בלי מסמך רשמי, הבטיח שיתקשר לשלטונות המכס בשדה התעופה והוא יסדיר הענין.

כאמור כל הקבוצה באה כ־3 אוטובוסים לשדה התעופה  ״נוואסר״ כולם הורשו לעלות למטוס לפאריס ואותי מחוסר תעודת המעבר לא נתנו לי לטום עם כולם, נשארתי בפחי נפש בודד לבד בשדה התעופה, עד שבא מישהו מקרובי אחד מהקבוצה והסיע אותי בחזרה לכזה­בלנכה, זהו העונש השני, ואני כמאמין בצדיק האמנתי שהוא העניש אותי שוב.

יהודי יקר וחשוב מקהילת יהודי כזה־בלנכה לקח אותי תחת  חסותו ואירח אותי אצלו כמו אח, ודאג שועד הקהילה (הרבה יהודים היו מיודדים עם המשטרה בעיר) יטפל בענין החזרתי לפאריס.      |

עברו שלושה ימים ואחד מחברי הקהילה סידר ענין תעודת המעבר, באיחור של

ארבעה ימים הורשתי לטוס כיהודי מישראל לבד, ומזכיר ועד הקהילה שמו ממן

דוד קיבל הוראה מיו״ר ועד הקהילה שילווה אותי ברכבו עד שדה התעופה של

כזה־בלנכה.

 

 

כשהכל מסודר הורדתי שתי המזוודות שלי והיה בידי תיק יד שבו שמתי

האבן הקדושה, ומסרתי את המטען לבקורת המכס בלי לפתוח המזוודות

שוטרי המכם סימנו ב־x את המזוודות בלי לפתוח אותן, ואמרו לי שאת

התיק שבידי להשאיר אותו גם כן עם המזוודות, ביקשתי דמי כיס מהרב מאיר עטיה שיחי׳ והוא העמיד לרשותי כל סכום שביקשתי.       

 

מזכיר ועד הקהילה, והמארח שהתארחתי בביתו גם כן באו ללוות אותי ועוד עוזרו של היהודי שדאג שהמשטרה והמכם לא יעשו לי קשיים גם הוא התלווה לשדה תעופה, וכולם לא זזו מהמקום עד שראו אותי עולה לאוטובוס המיוחד עם הנוסעים של המטוס לפאריס.

וכן לא זזו עד שהאוטובוס התחיל לנסוע לכיון המטוס, הם נפנפו לי בידם, כאות להגיד לי סע לשלום, אח״כ הגענו לאוטובוס, ועלינו כולנו.

ביחד עם כל הנוסעים תפסתי את מקומי במטוס, לא עברו רק כמה דקות, כשהמטוס עומד להמריא נכנס פתאום איש המכם וקרא בקול רם מי זה משה דהאן? כולי נרגש ומפוחד עניתי שזה אני, בצרפתית אמר לי נא להתלוות אלי.

כשירדתי מהמדרגות של כבש המטום הוא אמר לי שהם מצאו איזה תיק מונח בצד, וזהינו אותו שהוא שלך ובתוכו בין יתר הדברים מצאנו אבן שחורה, ואני מבקש שתבוא לתחנת המכם של המטענים ולתת לנו הסבר לטיבה של האבן בתוך התיק.

כל זה קרה כשכל המנועים של המטום היו פועלים  ומתכוננים לטוס, פחד ורעדה אחזו בי, הנני צפוי לעיכוב או אמרתי אוי ואבוי לי, הסתבכתי טוב עם ענין האבן של קבר הצדיק, המקרה נורא הדאיג אותי, איך שהגעתי, קצין המכס דרש ממני שאסביר לו מה יש בתוך התיק, ומה עושה האבן השחורה, אולי כשהמטוס יתחיל לטוס עלולה האבן להתפוצץ.

אז לא היתה לי ברירה הסברתי מהי האבן ולאיזה מטרה אני מטלטל אבן כזאת אמר לי הקצין אתם הישראלים אני יודע  שלא תעשו לנו צרות, אבל מנין להאמין לך שאכן האבן היא קדושה, ולסחוב אבן מעל קברו של ״החכם לחזן בן עמרן״  זה נגד המוסר;

נעשה עימי חסד וקציני המכס קיבלו את ההסבר שלי, אולי מאת הצדיק ומהשם היתה זאת, שמו של הצדיק מוכר גם בחוגי המשטרה והמכס, הורו לי לארוז מיד את תיק היד  ולרוץ מהר לפני שהמטוס ימריא, את המרחק בין תחנת המכס לבין המטוס היגמאתי תוך דקות, איך שעליתי במדרגות של כבש המטוס הוא המריא בדרכו לפאריס.    

לפני שעזבתי את כזה־בלנכה כל המשפחה ידעה על התקרית שכייסו אותי ואין בידי תעודת מעבר במה לחזור, עמרם הבן שלי התקשר לחבירו וידידו מר גולן וסיפר לו כל  המקרה, וביקשו אם אפשר להפעיל השגרירות הישראלית  ע״מ לאפשר לי לצאת ממרוקו.

חבירו של בני הוא משה גולן (גוזלן) חבר משלחת הרכש  באירופה ויש לו גישה חופשית וחיובית לשגרירותנו בפרים, אולם תודה לאל לא נזקקתי לסיוע המשלחת, ובשלום הגעתי לשדה התעופה ״שארל דה־גול״. שם מצאתי החבר של הבן שלי שחיכה לי, ונסענו ברכבו עם המזוודות אליו הביתה.                                                                                

בערב, מר גולן שיחי׳ רצה שנחגוג את האירוע כולו בשתיה ובארוחת ערב ידידותית, ובעוד מועד שמו כמה בקבוקי שתיה בפריז׳דר.                                       

היינו מליאי התפעלות מסיומו של העיכוב שלי במרוקו, ותוך השיחה שלנו נשמע פתאום פיצוץ בפריז׳דר, וכל  תכולת הפריז׳דר התמלאה מרסיסים של בקבוקי השתיה ושל כל הבקבוקים האחרים.      

כשהורדנו המזוודות וגם את תיק היד בביתו של מר גולן נמנעתי מלספר לו על האבן שסחבתי עמי ועל שלושת העונשים שקרו לי ואני באמונתי חושב שמה שעבר עלי הוא העונש על לקיחת האבן.

אף פעם לא קרה לנו דבר כזה אמר מר גולן, באמונתי ובלי לגלות לבעל הבית מאומה, האמנתי, שההתפוצצות קרתה בגלל האבן שהכנסתי אצלו לבית.

אומרים שאין חטא בלי עונש.

המסקנה, אני שילמתי בנזקי ממון ומתחים אן לא בגופי ב״ה.

הבאתי את הסיפור כולו ואת התלאות שעברו עלי, והשארתי לקוראים הסיפור המוזר אם כל האירועים לא היו בחזקת עונש שיצאתי ממנו בכבוד.

ואולי גם הנס שלא נשארתי תקוע במרוקו והיו דברים מעולם.

כמו כן הנס שלא נעצרתי בדבר האבן ע״י המכס.

ועל המטוס שכאילו חיכה לי עד שגמרתי את החקירה  במכס.

וכן מה שקרה אצל המארח שלי בפרים מר גולן.

ן

למרות זאת הרגשתי כאילו הצדיק לא מחל על כבודו  וקיבלתי החלטה דרמתית ואמרתי שבלי נדר אם השם יעזור לי אני שוב אסע במיוחד למרוקו ואחזיר האבן הקדושה למקומה על הערימה.

בנתיים לקחתי והפקדתי אותה בביכנ״ם, ע״ש רבי עמרם בן דיוואן זצ״ל בקרית־גת, בידיו של ידידי ר׳ יצחק בן־שושן שיחי׳.

 

אותו יום שהעברנו אותה לקרית־גת, המתפללים שם ועוד קהל אחר הכניסו את האבן לארון הקודש, והתייחסו אליה  כאילו שמכניסים ספר תורה, ביראה כבוד והתנגדו לרעיון העתידי להחזיר האבן למקומה על הערימה של הקבר ואמרו שלהפך האבן היא זכרון לימי ל״ג בעומר שעברו ואת הילולתו, ואנו מאד נשמח שתשאר בידינו ועד היום האבן מונחת שם למזכרת נצח.

גדולים צדיקים במיתתן

ידידנו המפורסם מר זאב ריוח סיפר ברדיו מקרה דומה אשר נכח בו, לפני  כמה חודשים בעלותו על ציונו הקדוש של הצדיק בוואזן, בטיול אשר ארגן עם קבוצה מישראל.

גברת אחת מהנוסעים אשר היתה אתו בטיול כאשר גמרה להתפלל מעל הקבר. לקחה איתה אבן מהקבר כדי להניחה אצלה בבית, כאשר עלתה על האוטובוס בחזרה מהצדיק, נהג האוטובוס ניסה להניע את המנוע כדי  לנסוע, המנוע בשום אופן לא נדלק, הנהג עם כמה טכנאים בדקו וחפשו מה מקור הבעיה אך לא מצאו שום סיבה מוצדקת למקרה זה.

מר זאב ריוח שהוא בעל אמונה חזקה ומנוסה כבר בנסי הצדיקים הבין שיש כאן בעיה על חושית מחוץ לטבע.

פנה לנוסעים וביקשם לעשות חשבון נפש, אולי מישהו מהם עשה איזה  מעשה לא שפיר נגד רצונו של הצדיק.

לפתע קמה אישה והודיעה לו שבלי כוונה רעה לקחה אבן מעל קברו של הצדיק, כדי להעלותה לישראל.

מיד הבין שזו הבעיה וביקשה להחזיר את האבן לקבר. תיכף ומיד איך שהגברת ירדה מהאוטובוס, הנהג ניסה להניעו והנה המנוע נדלק כאילו לא קרה כלום.

הנהג וכל הנוסעים נדהמו וכל המפקפקים בנסי הצדיקים נשארו עם פה פעור, תה היה קידוש ה׳ גדול.

ברוך המקדש שמו ברבים.

נוהג בחכמה להרה"ג יוסף בן נאיים-הרב משה עמאר

מנהג כשבני החברה מביאים לפני האבלים סעודת הבראהנוהג בחכמה

כב. מנהג כשבני החברה מביאים לפני האבלים סעודת הבראה, אין נותנים אותה ביד האבלים, אלא מניחים אותה בקרקע בפני האבלים. ומצאתי סמר למנהג זה, שראיתי בx׳ מעבר יבק, פ׳ כז מאמר שפת אמת, וז״ל: ונוהגים שלא להושיט אדם לחבירו כלי שבו משליכין העפר בו, אלא מניחין אותו לפניו לארץ. ואולי היה זה ע״ד כי אין שלטון ביום המות. ועוד שלא להושיט צרה ליד חבירו, ע״ד שאמרו במועד קטן או בדידך הוה וכו׳ והוה כשגגה היוצאה מלפני השליט וכוי. ואם בדיבור כך כ״ש במעשה, בעידן ריתחא ובעת פתיחת פה האדמה דאתייהיב רשותא ח״ו וכו׳, עיי״ש. ואפשר גם לסעודת הבראה חוששין לזה.

מנהג אם מת ילד קטן מנחמין את אבלו

כג. מנהג אם מת ילד קטן מנחמין את אבלו, בבית הכנסת אחר תפילת שחרית. ואם מת גדול בשנים, אחר תפילה הולכין עם האבל לקבר, ושם עושים השכבה אם יהיה איש או אשה. ולומדים שם שם המת באלפא ביתא וקר״ע שט״ן, ומנחמים שם האבלים.

מנהג אם ימות בחור או בתולה ויהיו פחותים מבן עשרים שנה

כד. מנהג אם ימות בחור או בתולה ויהיו פחותים מבן עשרים שנה אין מתפללין ערבית בבית האבלים. ואם יהיו למעלה מעשרים שנה, אחד זכר או נקבה גם אם לא יהיו נשואים, באים ומתפללים בבית עם האבלים ומנחמים אותם בבית אחר תפילת ערבית. ונראה ודאי הטעם לפי שבית דין של מעלה אין מענישין פחות מבן עשרים שנה, לכן עושים הוראות, שזה אין צריר כפרה דאינו בר עונשים נראה עיקרי הד״ט, הלכות אבלות, סימן לו, יא, הזכיר מנהג דומה למה שאיו אומרים השכבה לנפטר פחות מבן י״ג, נראה שאינו בר מצוה אינו בר עונשים, ואין צורר לבקש למתק הדינים מעליו, והוא מעיר שם, דאי הכי עד בן כ׳ נמי לא ישכיבוהו לאינו בר עונשים למעלה, מ״ע].

מנהג שאומרים קדיש בבית הקברות.

כה.  מנהג שאומרים קדיש בבית הקברות. ועיין בס׳ זכר נתן, בהשמטות ערך קדיש, וז״ל: המנהג לומר קדיש על בית הקברות חוץ לארבע אמות של הקברים, ובתוך ד׳ אמות אסור כמו ק״ש, כמבואר בתורת האדם להרמב״ן, שער ההתחלה, וטור, סימן שעו, בשם הגאונים. ולא עוד אלא שמקילין סמור לקבר ממש, והטעם משום שנהגו להעמיק הקבר יותר מעשרה טפחים והוי רשות אחרת. וכדתניא בברכות דף כה ע״א, ואם היה המקום גבוה עשרה טפחים או נמוך י׳ טפחים יושב בצדו וקורא ק״ש. וה׳׳ה מת עצמו עד שלא נקבר, או היה מונח למעלה או למטה מעשרה טפחים שרי וכש״ב כשנקבר. ואין בית הקברות חמור ממת המונח בגלוי, כמבואר בדברי רבינו השאלתות. ובימי הגמרא היה המנהג שלא להעמיק הקבר, כמש״כ התוס׳ מו״ק דך ה ע״ב, ד״ה מנפח. והרב העמק שאלה, פי׳ על השאלתות, בפי חיי שרה, סי׳ יד אות ו, יעש״ב וכו׳ עיי״ש מ׳׳ש בענין התפילין בביה״ק וס׳׳ת בזרוע וכו'.

מועצת הרבנים הראשונה במרוקו- משה עמאר

מועצת הרבנים -אסיפה השנייה

פתיחה

מעת אשר נקע העם העברי מעל אדמתו ויפץ על פני תבל. כך היתה עבודתו. בכל מדינה ומדינה אשר בא שמה. שם שם לו קהלה במשטר צבורי עפ״י רוח תורתו הנאמנה והצדקנית. הקדושה והטהורה. במועצת חכמיו וגדוליו. דור דור ודורשיו. דור דור ומנהיגיו. גם חקקו חוק ותקנו תקנות הנחוצות להם לפי העת והמצב במושבותם. (כי רשאין הב״ד והצבור לתקן תקנות בכל דור ודור אף נגד הדין, בעניני הממון. ועיין על זה בס׳ אש״ל די״ט ודף  כ״ג. בבאור חזוק התקנות עפה״ד.)

וגם פה מארוק נהיה כדבר הזה. התפוצה הישראלית העתיקה לימים. אשר לכל הדעות הנאמרות בענין. יש לה למעלה מאלפים שנה מאשר נאחזו בארץ אחיזה פוריה ועצומה. היתה להם לבנ״י הארץ הלזו מרכז עצמי לתורתם וליהדותם. הקהלות הישראליות פה עשו הפלאה מופרזת בחכמת תורתם. בספרותיה ובהגיון לשונם כידוע.

ובגלות ספרד עוד באה הרוחה ליהודי מארוק בהשפעה ענקית מחכמת יהודי ספרד, קהלות עצומות עם רבנים תורניים ומדעיים, אדירי התורה והחכמה גם יחד. באו מארוקה ויתישבו בארץ, ויהיו לעיני העדה ולעטרת תפארת החכמה באמת. רועים נאמנים היו לדתם ולאמונתם. ולטובת אחיהם בכלל ובפרט. המה נהלו את העם היהודי בכל צרכיו. גם סלו מסלות והכינו דרך בתקנות ישרות וחקים אמתיים. דור אחר דור. ועד היום. עוד עומד מנצר גזעם משרתים בקדש בקהל עם, בתורת הרבנות ובהנהלת הקהלות.

אן בחלקות היה גורלם של היהודים בארצות אשר באו שמה. תפוצה אחר תפוצה נהיתה להם בכל חדרי ארץ מגוריהם. קהלות קטנות עם גדולות היו במושבותם וכאשר פזורם הרע להם באפיסת כחם החמרי כי היו למתי מעט כקללת אלקים. בן הרע להם גם באופני הרוח. כי כל קהלה לקחה לה תקנות ומנהגים דתיים לפי מצב מקום התישובתם. שונות זו מזו בכל ענין. יען אי־ישרות הדרכים והמסלות היתה בעוכרם. גם למסע וללכת מעיר לעיר קשה עלימו. מזה היה מוזר להם לחבר ולהרכיב הקהלות ע״י מרכז אחד והנהלה אחת ראשית לכולם. וישארו הקהלות כמות שהן בפזורם. כל אחת בפני עצמה בתקנותיה ומנהגיה המיוחדים. באין אומר ודברים.

אמנם, לעת כזאת אשר כל מארוק ככרך גדול יחשב. והקהלות שייכי אהדדי בכל עניניהם ורבים הועברו מעיר לעיר לרגל מסחרם. גם מתחתנים זו בזו. ואין יחוד ושום התבודדות לשום קהלה עכשו חובה הכרחית לחבר הקהלות להיותם לאחדים בכל תקנותיהם ומנהגיהם ובכל הנחלתם המשפטית. בדבר המתאים. בגזרה שוה לכולם.

לדבר הנכבד הזה היו עיני הרבנים צופות זה זמן רב. ולא היה לאל ידם להשיגו כי אין עוזר. עדי דודי הנה זה בא איש חיל רב פעלים. איש הישר בעבודה נאמנה. כליל המדע. עומד בפרץ. הוא הראש והמפקח לכל קהלות ישראל פה מארוק מטעם הממשלה יר״ה האדון מ׳ בוטבול הי״ו ויחשל״א, הוא נתן לב במועצות ודעת על המפעל היקר הזה. ליסד מועצת הרבנים מדי שנה בשנה למטרה זו. כמבואר הלאה. בעבודתו הזריזה נתקבלה בקשתו לפני היועץ העליון. טוב הלבב למרבית חכמתו הנאורה, האדון הכביר וימון יר"ה. הוד מעלתו צוה בהפקת רצון להוציא לאור הדבר במפעל ועשיה במכתבו הבהיר זמנו 25 אפריל 1947. ישלם ה׳ פעלם ומשכורתם תהיה מאלקי ישראל.

וחובתנו ונעשנה לסיים בברכה עמוקה בזכות תורתנו הקדושה. למלך אדוננו הצדיק סידי מוחמד יר"ה וגבה ונשא על. כוכבו יאיר ויזרח כצאת השמש בגבורתו. ויאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו בקרב הארץ. וגם לרבות בברכות עצומות להממשלה הרוממה, צרפת. יה״ר מלפני האל ב׳׳ה חולל הכל להדריכה על במותי ההצלחה בהשקט ובבטחה. וכוכב מערכתה יזהיר אכי״ר.

Recent Posts


הירשם לבלוג באמצעות המייל

הזן את כתובת המייל שלך כדי להירשם לאתר ולקבל הודעות על פוסטים חדשים במייל.

הצטרפו ל 219 מנויים נוספים
מאי 2017
א ב ג ד ה ו ש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031  

רשימת הנושאים באתר